בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף י:
תוד"ה ר' יוחנן, תימה דלקמן מסיק כו' אלמא שייך קנין ד' אמות בגט ובגיטין קאמר אפי' קרוב לה במאה אמה נמי מגורשת אם יכולה לשומרו, ובגהש"ס מקשה דהא אנן ילפינן רק דחצר הוי כיד, אבל מה נקרא חצר לא שייך למילף, דמה שהקנו לו חכמים הוי חצירו, ובגט הקנו לה מאה אמה, ובממון הקנו לה ד' אמות והניח בצע"ג, והנה הבין דמה דס"ל לר' יוחנן שאפי' עד מאה אמה נמי מגורשת, היינו נמי מטעם חצר, אלא דבגט תקינו ליה חצר אריכתא עד מאה אמה, ולא נהירא דחדא דא"כ במאי פליג עם רב התם דס"ל דקרוב לה היינו דוקא בתוך ד' אמות, אטו בשעור החצר יפלגו, דרב ס"ל דבגט לא תקינו כ"א ד' אמות, ור' יוחנן ס"ל דחצר אריכתא תקינו. וזה אין במשמע כלל דיפלגו בהכי ועוד דא"כ למה קאמר התם ר' יוחנן, לענין גיטין אמרו ולא לדבר אחר, ואי בגט אמרינן דהמאה אמה הוי נמי מחמת קנין חצר, וכיון דילפינן מציאה מגט, א"כ בכל מקום נימא נמי דעד ק' אמה הוי חצירו ויוכל לקנות על ידו, אם אך יכול לשומרו אלא נ"ל דרשותה לא מיקרי כ"א עד ד' אמות אפי' לר' יוחנן, וכיון דאשכחן דשעור ר כזה תקינו רבנן להיות כרשות לענין מציאה, הוי זה נמי כרשותה לענין גט, ורק בזה פליגי רב ור' יוחנן, דהנה כבר כתבתי לעיל בשם התורי"ד שם בגיטין, דבגט בע"כ שאפי' חצר ממש לא הוי משום קנין, דאי משום קנין איך מצי לגרשה בע"נ במקום שאינה חפיצה, אלא הטעם דחצירה מהני, היינו משום דמשתכרת על ידה, ובזה פליגי דרב ס"ל כיון דמקרא דידה ילפינן בעינן עכ"פ שיהיה הגט ברשותה, ולהכי ס"ל דוקא עד ד' אמות דהוי רשותה נמי, ור' יוחנן ס"ל כיון שאפי' בד' אמות ובחצירה ממש, נמי לאו משום קנין הוא, ובע"כ דלא בעינן כ"א שיהא משומר, ולהכי אפי' רשותה לא בעינן, ואפי' מאה אמה ויכולה לשמרו נמי מגורשת, ועמ"ש לעיל עמוד א' מזה, ולזה מקשו התוס' שפיר, כיון דס"ל לר' יוחנן דעד מאה אמה נמי, הרי דס"ל שאין זה מטעם קנין משום דנחשב כרשותה, אלא רק מטעם שמור, הרי מוכח דבגט לא בעינן קנין כלל, וא"כ איך יליף מציאה מגט, הא י"ל דבגט מהני חצר וד' אמות, לאו משום דמיקרי רשותה אלא משום דמשתמר על ידו, וכמו דגם במאה אמה מהני מטעם זה, אבל רשותה לא מהני כלל בקטנה, וע"ז תרצו שגם בגט מהני רשותה גם לר' יוחנן, דברשותה אע"ג שיכול לשמרו כמוה נמי מגורשת, והיינו בע"כ משום מעלת הרשות, שזה נחשב כרשותה, וא"כ חזינן שגם לר' יוחנן יש בגט מעלת הרשות, ושפיר נוכל למילף מציאה מגט, ודו"ק:
תוד"ה ואי משום שליחות, וא"ת מה צריך להוכיח מכח דאין שליח כו' ע"ש. ונ"ל ליישב בשנדקדק לשון הגמ', דבקושי' הראשונה על ריש לקיש אמר, מי איכא למ"ד חצר משום שליחות איתרבאי, ובקושי' השניה אמר, מי איכא למ"ד חצר לאו משום ידה, ולזה נראה שהש"ס רצה בזה להקשות על ריש לקיש משני הצדדים. דאיהו דאמר חצר משום שליחות, הרי דס"ל בזה תרתי דחצר יוכל להיות שליח, וגם שאינו משום יד, ופריך ליה הש"ס מעיקרא על צד הראשון, דאיך נוכל כלל לומר שהוא שליח, והא אין שלד"ע, והקושיא הזאת יהיה אפילו אם לא היינו מצינו קרא דהוי משום יד, מ"מ גם משום שליחות ודאי שאי אפשר, ולהכי היה מוכרח להוכיח כן מכח ההוכחה דאין שלד"ע, ואין מספיק כלל ההוכחה מקרא דהמצא, דידעינן דחצר הוי משום יד כיון דמרבינן מקרא דיד, דמקרא זה לא נוכל לידע כ"א דחצר הוי משום יד אבל שלא יוכל להיות שליח, זה לא ידעינן מיני', ואפשר דהאי תנא סובר דלא גרע נמי משליחות וכדרב אשי לקמן, והכא דעיקר ההוכחה הוי רק דחצר לא יוכל להיות שליח, לא יוכל להספיק הוכחת הקרא, והוכרח להביא מצד דאין שלד"ע, והיינו נמי דדייק הכא לומר מי איכא למ"ד חצר משום שליח איתרבאי. כיון שזהו עיקר ההוכחה, אבל לבתר דמשני דחצר יוכל להיות שליח, ואין זה ענין לאין שלד"ע. וא"כ הקושיא השניה שמקשה תו על ר"ל בע"כ דהכי פירושה, דנהי דיוכל להיות כשליח, אבל הא בע"כ הוי מטעם יד כיון דמרבינן מקרא דיד, והיינו דדייק לומר כאן, מי איכא למ"ד חצר לאו משום ידה, וגם עיקר הילפותא הביא מקרא דזה שפיר נילף מקרא, דכיון דילפינן מידה מכלל דהוי יד וא"ש, רק אי קשיא הא קשיא, דלמה הוצרך כאן להביא מקרא אחר דונתן בידה, ולא הביא מקרא דלעיל דהמצא בידו, ואכן ע"ז שייך תירוצם שפיר, דבאמת לא משום דילפינן מקרא דיד, ידעי' דחצר הוי משום יד, רק משום התנא מוכיח וכמ"ש בתוס', אבל הקושיא מה צריך להוכחה דאין שלד"ע מיושבת שפיר כמ"ש:
והנה לשיטת רש"י אין אנו צריכין לתי' התוספת גם על קושיא השניה שהקשיתי דרש"י ס"ל דמה דילפינן חצר משום יד, אינו משום דילפינן מקרא דיד, אלא משום ייתורא דונתן יליף. דאי משום שליחות ל"צ קרא ע"ז, ובע"כ דקרא יתירא לאשמועי' דהוי משום יד, ולפי"ז לא קשה כלל מקרא דהמצא, דהתם הו"מ שפיר לומר דהוי משום שליחות, ואפ"ה איצטריך קרא ע"ז לאשמועי' דבכה"ג יש שליח לדבר עבירה וכמ"ש רש"י לקמן (דף י"א), והנה בתחלת הסוגיא כתב רש"י, חצר משום יד, דידה רשותה משמע, היינו קודם דידעינן מייתורא דונתן, וכיון דקרא יתירא ליכא להכי, ודאי דלא נוכל לפרש, דיד היינו יד ממש, ולא רשות, דא"כ מנ"ל לומר דחצר הוי כיד אע"כ משום דיד האמור בתורה, היינו רשות, אבל לבתר דידעינן מייתורא דונתן, אה"נ דמפרשינן דיד האמור בתורה, היינו יד ולא רשות, והא דחצר משום יד, היינו דדומה ליד, וידעינן זה מייתורא דקרא, שאפי' לאו יד ממש, אלא חצירו דהוי רשותו מהני נמי כמו יד, ואין להקשות דלפי הס"ד דמפרשינן דיד הוי רשות, א"כ מקרא דהמצא נמי ידעינן דחצר משום יד, וא"כ מאי צריך להוכחה, דכבר תרצנו דההוכחה דאין שלד"ע הוצרך שלא נוכל לומר דהוי שליח נמי, אבל שהחצר הוא יד, באמת אין צריך הוכחה ע"ז, ודו"ק:
תוד"ה דאמר לישראל, הקשו דאפי' אמר לכהן נמי, קושיתם עצומה מאוד ותרוצם אינו מובן, דכיון דמשום לפני עור לא מיקרי בר חיובא, א"כ מה בכך דאילו מקדשה לעצמו היה אסור, הא השתא דלא קידשה לנפשה לא עבר על שום איסור זולת לפני עור, וכבר נאמרו בזה דברים הרבה ולולא דבריהם הקדושים הייתי מפרש פי' אחר בש"ס, אשר לפי"ז לא היה מקום לקושיתם, דמה שאמרו בש"ם "לישראל" לא כוונו בזה למעט כהן, דדוקא לישראל ולא לכהן, אלא כוונתם, לישראל ולא לעכו"ם, אבל לישראל לא איכפת לן לאיזה שיהיה, כהן או לוי או ישראל, ואלא עיקר הקפידה הוא שיהיה דוקא לישראל ולא לעכו"ם, ויבואר עפמ"ש המ"ל (פ"ה מהל' מלוה) שאפילו לרב סמא דס"ל שגם בשליח שאינו בר חיובא אמרינן אין שלד"ע אבל בשליח נכרי מודה דיש שליח, דדוקא בישראל שאינו בר חיובא, דמ"מ יודע שיש איסור להמשלח בדבר ולא היה לו לעשות הדבר הזה, אבל בנכרי שלא ידע כלל אם יש איסור להמשלח יש שלד"ע ע"ש, ולזה הכא בש"ס דקאתי לאשמועי' החלוק אשר בין ר' סמא לרבינא, היכי דשליח אין בר חיובא, דלרב סמא אין שליח, קאמר דהיינו דוקא לישראל כשהוא אין בר חיובא, אבל בנכרי אע"ג שאינו בר חיובא אפי' לרב סמא. ואין לומר דהא אין שליחות לעכו"ם, דלחומרא קיי"ל דיש שליח כמבואר ביו"ד (סי' קס"ח) ולאו דוקא ברבית אמרינן הכי, אלא אפי' בכל האסורים שבתורה אמרי' דלחומרא יש שליח, ומה"ת הוא דיש שליחות לחומרא כמ"ש בס' מאמר המלך דל"ח ועיין בס' שד"ח כלל א' אות רנ"ו:
והנה אי נימא כתי' התוס' אשר כלל כוונתם נראה, דכל היכי דבהך שליחות אילו נעשית לעצמו לא היה כלל עבירה לא מיקרי בר חיובא, וכמ"ש בשמ"ק כן בכוונת התוס', היה נ"ל לתרץ דעת רש"י לעיל ע"א, דס"ל דהיכי שעשאו שליח מהני תופס לבע"ח אפי' במקום שחב לאחרים, והתוס' הקשו מיימר בר חשו, וממ"ש לעיל דרש"י לא קאמר כ"א בכעין מציאה דיש לו מיגו, דבעי זכי לנפשי', וביימר בר חשו דאין לו מיגו, גם רש"י מודה שאפי' בעשאו שליח לא מהני, ועמ"ש לעיל בהסבר כוונתו, וכעת נ"ל עוד עפ"י הפנ"י דתופס לב"ח לא מהני מטעם אין שלד"ע, ולכן היכי דאית לי' מיגו דזכי לנפשי', ואם היה עושה זה לעצמו לא היה איסור, להכי אפי' בתופס לפני חבירו ג"כ לא הוי שליח לד"ע וכפי' התוס' דכל היכי דנעשית לעצמו לא הוי איסור אין בזה משום שלד"ע, אבל באין לו מיגו דזכי שפיר שייך שלד"ע, ודו"ק:
בגמ' אמר רבינא היכי אמרי' אין שליח לד"ע היכי דהוה בר חיובא וכו', ופרש"י דאמרי' דברי הרב כו', והנה הסמ"ע בסי' (קפ"ב) פירש טעם סברא הזאת, דהמשלח לא סמיך דעתו שיאמר סבור הייתי שלא ישמע לי ע"ש, ולפי"ז בישראל מומר יש שליח, דהא הכא סמיך דעתו, וכן מוכח נמי ממ"ש הרמ"א בחו"מ (סי' שפ"ח) דאם השליח הוחזק בכך יש שליח, והיינו נמי מטעם הזה כיון דמוחזק בכך לא שייך לומר דסבור היה שלא ישמע אליו. אמנם הש"ך השיג על הרמ"א בזה, וסובר שאפי' בהוחזק בכך, כיון דס"ס ישראל בר חיובא הוא אין שלד"ע, וסברתו נראה דיפרש הטעם דדברי הרב, היינו שהיה לו לעשות דברי הרב, ואחרי שלא שמע לדברי הרב הוי שליחות באיסור ולא יוכל להיות שליח, ופירוש אין שלד"ע, כלומר אינו יכול להיעשות שליח בדבר עבירה, משום דיותר צריך לשמוע דברי הרב, וכן הבין רעק"א בחדושיו פי' הסברא דדברי הרב, ונסתייע עוד מן התוס' לעיל (דף ח') ד"ה ושותפין שגנבו וכמו שנכתוב בסמוך:
והיה נ"ל להביא ראיה כסברת הסמ"ע מרש"י דלעיל (דף ח') שמפרש דשותפין שגנבו דקאמר התם. היינו אחד שגנב לדעתו ודעת חבירו ולא כפי' התוס', דשניהם הגביהוה, ובשמ"ק טרח למצוא טעם מה דחק לרש"י לפרש הכי, ולא ניחא לו לפרש כפשוטו כפי' התוס', ונראה לי טעמו, דבש"ס הוכיח התם מכח ההיא דשותפין שגנבו, דאמרי' מיגו דזכי לנפשיה, ואם לא הטעם דמיגו דזכי, הוה אמינא שגם בזה בשותפין שגנבו אין שלד"ע, וזה היה קשה לרש"י, דאי נפרש דשותפין שגנבו, מיירי ששניהם הגביהו, א"כ אפילו בלא טעם דמיגו דזכי, אין שייך בזה לומר אשלד"ע, דכיון דביחד גנבו, והיה רואה שגונב גם לעצמו, א"כ לא שייך בזה כלל סברא דדברי הרב וסבור הייתי שלא ישמע, אחרי שרואה בעיניו שחשוד הוא לכך, ומדקאמר בש"ס דדוקא מטעם מיגו מהני השליחות, הא אי לא"ה לא היה מהני, מכלל דלא מיירי בשנים שהגביהו, ולזה הוכרח רש"י לפרש דמיירי באחד שגנב לדעתו ודעת חבירו, ולפי"ז יהיה מכאן ראיה כסברת הסמ"ע, דאי כסברת הש"ך דלא יוכל להיות שליח בדבר עבירה, א"כ אפי' בשנים שהגביהו נמי אין שליח, ואכתי מה דחק לרש"י לפרש באחד שגנב, אע"כ כסברת הסמ"ע, וזהו ראיה נכונה, אלא דלפי"ז לפי' התוס' דמיירי באמת בהגביהו שניהם, ואפ"ה בלא המיגו הו"א דאין שלד"ע א"כ משמע כהש"ך דלסברת הסמ"ע בשניהם שהגביהו בלא"ה יש שליח, וזהו באמת סברת רעק"א שהוכיח מן התוס' כהסמ"ע ע"ש. ולפי"ז הסמ"ע והש"ך יפלגו בסברת רש"י ותוס':
והנה לכאורה היה אפשר לומר שגם מפי' התוס' יהיה ראיה לשיטת הסמ"ע, דז"ל התוס' רש"י פי' דמיירי בשותפין שגנב אחד כו' כדאיתא בב"ק (דף ע"ח) ואין נראה דהתם בטביחה מיירי וטביחה אפי' אמר צא וטבח לי חייב אלא שותפין שגנבו היינו שהגביהו שניהם ע"כ, ובהשקפה ראשונה נראה דתוס' חולקים בזה על פרש"י, וסוברים דאם אחד גנב לדעתו ודעת חבירו אין שליח ודלא כרש"י, ואע"ג דאיכא מיגו דזכי לנפשיה, מ"מ לענין הדין דשלד"ע לא מהני מיגו, ודוקא בשנים שהגביהו חייבין, ועיין בנה"מ סי' ק"ה ובקצוה"ח שהבינו כן דתוס' חולקים על רש"י, ובע"כ דבזה הוא פלוגתתם, אלא דאי נימא הכי ישאר לנו קושית הקצוה"ח בסי' שמ"ח חזקה מאוד, דכיון דבאחד שגנב לדעת חבירו ג"כ, אע"ג דאית ליה מיגו לא מהני, וא"כ מה הועילו בתירוצם דמיירי בשנים הגביהו, דהא בשנים בע"כ אתה צריך לבוא לעזרת המיגו, דבלא המיגו הוה חציה זה כמי שמונח ע"ג קרקע, ואלא דאמרי' שכל אחד הגביה לצורך חבירו ומהני מטעם מיגו, וממ"נ אם מיגו מהני, גם בגנב לדעת חבירו יועיל השליחות, ואם מיגו לא מהני, גם בשנים שהגביהו לא יועיל השליחות דמאי איכא בין אחד לשנים ע"ש שזה קושיתו בקצת הסבר, ועמ"ש לעיל (דף ח') לתרץ, ואמנם אי נימא כסברת הסמ"ע, א"ש החלוק של תוס', דבשנים שגנבו כיון דלא שייך סברא דסבור הייתי שלא ישמע לו, אחרי שרואה אותו חשוד בכך, ושפיר אמרי' דבכה"ג יש שליח, אבל באחד שגנב לדעתו ודעת חבירו, כיון דלא ראה אותו חשוד בכך אמרי' דאין שליח, ואע"ג דאית ליה מיגו לא מהני זה לענין שלד"ע, ולשיטת הסמ"ע יתיישב מה שחלקו התוס' בין אחד לשנים, אבל לסברת הש"ך דלדבר עבירה לא יוכל להיות שליח, א"כ אפילו בשנים שהגביהו נמי אין שליח, ויקשה קושית הקצוה"ח דמאי איכא בין אחד לשנים שגנבו, והנה אם כי ראיתי שוב בהגהות מהרצ"ח שיישב כזה קושית הקצוה"ח, בכ"ז חזרתי מזה, שא"א כלל לומר, דהטעם דשנים שגנבו יש שליח, משום דלא שייך בזה סברא דדברי הרב, דהא בש"ס קאמר דהטעם הוי משום מיגו דזכי, והחלוק בין אמר לשלוחו צא גנוב, לשנים שגנבו, הוי משום מיגו דזכי, ונסתייע מזה למגביה מציאה, דאע"ג דלחבירו לבד לא קנה, מ"מ בשנים שהגביהו קנו מטעם מיגו, ואי נפרש הטעם בשנים שגנבו, משום דאין שייך בזה סברא דדברי הרב, א"כ יקשה בתרתי, חדא דלאו מטעם מיגו הוא, ובש"ס קאמר משום מיגו, ועוד דאין מזה ראיה למגביה מציאה לומר דבמקום שלחבירו לבד לא קנה, וכששניהם הגביהו קנאו, הא הכא הוי החלוק. דאם אמר לשלוחו לחוד להכא לא מהני מטעם דאין שלד"ע, ובשנים שהגביהו ו ש אין שייך כלל אשלד"ע. הא אי בשנים הוי שייך נמי הטעם דאשלד"ע, לא היה חלוק בין אחד לשנים, ובע"כ מדקאמר הכא טעם דמיגו דזכי, סובר הש"ס דבשנים שגנבו נמי שייך הטעם דדברי הרב, ושגם בזה היינו אומרים אשלד"ע, אם לא הטעם דמיגו דזכי, ומה שקשה לפי"ז קושית הקצוה"ח, האמת יורה דרכו, שהתוס' לא השיגו על רש"י בעיקר הדין דגנב לדעתו ודעת חבירו, רק על זה שציין רש"י כדאמרי' בב"ק, והיינו מדאמרי' התם שותף שטבח לדעת חבירו שניהם חייבין, ע"ז השיגו דהתם בטביחה איירי דרבי רחמנא דיש שליח, ואפי' בטבח לחבירו לחוד נמי יש שליח, ואין ראיה מהתם למציאה, ולהכי הוכרחו לפרש, דהיינו שהגביהו שניהם, דבזה הוי ההוכחה מכח הסברא, דאי תימא דשנים שהגביהו פטורים, א"כ כל אחד יפקיע עצמו מחיוב גניבה ע"י עצה הזאת שיגנבו בשנים, ואלא ודאי דסברא הוא שחייבין בהגביהו שניהם, וממילא מוכח דאמרי' מיגו, דאל"כ גם בשנים שהגביהו נימא כיון שאין אדם יוכל לזכות לחבירו בגניבה מטעם אשלד"ע, א"כ תעשה זו כמו שמונחת ע"ג קרקע כו' ולא יקנה לא זה ולא זה, אלא ש"מ דאמרי' מיגו, ולזה הוכרחו שפיר לפרש דמיירי בשנים שהגביהו, ולא נוכל לפרש כפרש"י דמיירי באחד שגנב לדעתו ודעת חבירו, וג"כ מכח הסברא, דבזה אין שום סברא, ודילמא באמת פטור בכה"ג, ומשו"ה הוכרח באמת לציין מראה מקום לקושיא דש"ס, דמן הסברא אין להוכיח שחייבין, דשמא באמת אפי' בכה"ג נמי פטור השני, אבל לפי' התוס' שפיר מכח הסברא חייב, דאל"ה יפקיע עצמו כל אחד וכנ"ל, אבל לאחר שנדע דבשנים שגנבו שהגביהו שניהם דחייבין מטעם מיגו, גם באחד שגנב לדעתו ודעת חבירו נמי חייב בכה"ג מטעם מיגו דזכי, ובעיקר הדין יודו תוס' לרש"י, והשגתם הוא רק על מה שפירש דמיירי באחד שגנב, ולזה אין להקשות מכח הסברא כ"א מחמת הראי' דב"ק, ובאשר שהראי' אינה ראיה, לזה בחרו לפרש בשנים שהגביהו והקושיא הוי מכח סברא וכנ"ל, נמצא דבעיקר הדין לא נחלקו תוס' עם רש"י, דהשתא שנדע דבשנים, שגנבו חייבין מטעם מיגו, גם באחד שגנב לדעתו ודעת חבירו נמי חייב ודלא כהקצוה"ח ונה"מ, וז"ב:
ואכן לפמ"ש דהטעם דבשנים שהגביהו הוי שליח, היינו דוקא מטעם מיגו, הא בלא המיגו הו"א דגם בשנים שהגביהו אשלד"ע, א"כ יהיה מפי' התוס' ראיה לסברת הש"ך, דאי כהסמ"ע אמאי באמת אין שליח בכה"ג, כיון שראה אותו חשוד בכך, וזהו נמי ראית רעק"א שנסתייע מן התוס' דלא כהסמ"ע, והיינו משום דודאי יפרש הכי כוונת התוס'. אלא דבכ"ז נ"ל שגם מן התוס' אין ראיה, עפמ"ש התוס' כאן ד"ה כהן דאמר לישראל, שהיינו דוקא לישראל, אבל כהן שאמר לכהן הוי בר חיובא, וכבר כתבתי לעיל מה שקשה על דבריהם. אכן בנו"ב מהדו"ק חאה"ע סי' ע"ח הוכיח מדברי התוס' הוה שיחלקו עם פרש"י דסובר הטעם דבעינן בר חיובא משום דברי הרב, רק ס"ל דדינא דאורייתא הוא דמי שבעצמו מוזהר לעשותו אין בזה שליחות, ואף היכי שאין השליח עושה איסור רק אם מוזהר בדבר, דאילו הטעם משום סברא דדברי הרב, אף כהן שקידש גרושה עבור כהן חבירו יש שליח, דהא לא שייך דברי מי שומעין כיון דאין הוא עושה איסור, וא"כ התוס' לשיטתייהו הכא דלא סברי כלל הסברא דדברי הרב, להכי יוכלו לפרש לעיל דמיירי בשנים שהגביהו, דאפילו בכה"ג נמי לא הוי שליח, כיון דלדידהו הוי דינא דאורייתא, דבדבר עבירה לא נתנה התורה רשות להיות שליח, ואנן קיימינן לסברת רש"י דסובר הטעם משום הסברא, ופי' הסברא יוכל להיות באמת כשיטת הסמ"ע, ולפי"ז רש"י ותוס' לשיטתייהו אזלי, דרש"י דסובר הטעם דאשלד"ע הוי משום הסברא דדברי הרב, ופי' הסברא הוא כשיטת הסמ"ע משום דסבור הייתי כו', להכי לא יכול לפרש לעיל דמיירי כששניהם הגביהו, דא"כ אפי' בלא מיגו יש שליח, והוכרח לפרש דמיירי בשותף שגנב לדעתו ודעת חבירו, אכן התוס' לשיטתייהו דטעם דאשלד"ע הוי דינא דאורייתא, להכי יוכלו לפר לעיל דמיירי שהגביהו שניהם ודו"ק, הן אמנם דבנו"ב שם הרגיש בדברי התוס' בב"ק (דף ע"ט) ד"ה נתנו לבכורות בנו, שכתבו שם טעם דדברי הרב, וא"כ גם הם סוברים כשיטת רש"י דהוי מכח הסברא, אכן הוא עצמו תיקן זאת, דע"כ לא הזכיר התוס' הסברא דדברי הרב, דוקא למ"ד דשני כתובים אין מלמדין, ולא נוכל למילף משחוטי חוץ, לדידי' יליף מסברא ואליבי' כתבו התוס' בב"ק, אבל למ"ד דב' כתובים מלמדין לא הוי כלל מסברא, אלא דינא דאורייתא הוא דאשלד"ע, דיליף משחוטי חוץ, והנה לעיל רבא הוא דקאמר הדין דשנים שגנבו, ורבא ס"ל דב' כתובים מלמדין וכדמשמע בקדושין ק מ"ג) ולדידי' ודאי דהוי מדאורייתא לשיטת התוס', להכי יוכלו לפרש דמיירי בהגביהו שניהם, אבל ה"נ דלמאן דסובר משום הסברא דדברי הרב, יפרש כפי' הסמ"ע, ורש"י סובר דלכו"ע הוי הטעם משום הסברא, ודו"ק:
ודע דמה דמשמע מסוגיא דלעיל (דף ח') דאף דאשלד"ע מ"מ היכי דאית לי' מיגו דזכי לנפשיה מהני דיכול להיות שליח, אלא דלרש"י היינו נמי באחד שגנב לדעתו ודעת חבירו, ולתוס' לפי הבנת הקצוה"ח ונה"מ, היינו דוקא בשנים שהגביהו, ולפמ"ש גם התוס' יודו לדין דרש"י, עכ"פ לכו"ע מהני המיגו דיש שליח, לא אוכל להבין ברירא דהאי מילתא, דלכל הסברות דאשלד"ע, מה יוכל להועיל הטעם דזכי גם לנפשיה, לומר דיש שליח, ואכן לפמ"ש לעיל שם, באמת להיות שליח לחבירו לא מהני בדבר עבירה אפי' במיגו, ורק בשנים שהגביהו, כיון דלא יוכל לזכות במחצה שלו אם לא שיגביה מחצה השני לצורך חבירו. אם כן גם במחצה השניה הוי מגביה לצורך עצמו ולצורך עצמו מהני אפילו בדבר עבירה, ומפי' התוס' ודאי דאין ראיה, ואפי' לשיטת רש"י דפירש באחד שגנב לדעת חבירו נמי אין ראיה כמ"ש שם דלהכי פירש דוקא בשותפין, שמחויב לתת לו מחצה מגניבתו, ואם לא היה מגביה מחצה לחלק חבירו, היה מוכרח ליתן לו מחלקו, וא"כ בזה הוי נמי מגביה לצורך עצמו, אבל שנימא דע"י מיגו יוכל לזכות לחבירו בדבר עבירה אין סברא כן נ"ל, אלא דמדברי המפרשים לא משמע כן, ועמ"ש לעיל שם: