אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף י.

דף ט:

ברש"י ד"ה לא קנה, דלאו כל כמיניה להיות קופץ מאליו וחב לאחריני מאחר שלא עשאו שליח לתפוס, ובתוס' השיגו מהא דיימר בר חשו, והנה בעיקר שיטת רש"י, תיתי לי שכוונתי בזה למ"ש מהרש"א בכתובות שם. דע"כ לא קאמר רש"י דשליח מהני כ"א הכא דמיירי במציאה, ויש לו מיגו דבעי זכי גם לנפשי' אבל התם גבי יימר בר חשו, שאין לו שום מיגו, גם רש"י מודה דלא מהני שליח, ואם כי עיקר החלוק מוסכם מהמהרש"א והתומים בסי' ק"ה. בכ"ז נ"ל גם להסביר טעם החלוק. עפמ"ש הפנ"י בכתובות, הטעם דלא מהני שליח במקום שחב לאחרים, משום דחב לאחרים הוי עבירה ואין שליח לדבר עבירה ע"ש, והנה בטעם דאין שליח לדבר עבירה גופא כתב הסמ"ע בסי' (קפ"ב) משום דהמשלח לא סמיך דעתו שיאמר סבור הייתי שלא ישמע לי, וא"כ אין שייך זה כ"א במקום שהשליח לא יוכל לעשות הענין כ"א בדבר עבירה, דבזה יש לומר דהמשלח לא סמיך כלל שיגיע למבוקשו, דמימר אמר ודאי שיחזור השליח מהבטחתו ולא יעשה דבר עבירה, אבל במקום שלשליח יש שני דרכים, דרך היתר ודרך איסור בזה שפיר סמיך המשלח דעתו שיגיע למבוקשו, דאם לא ירצה השליח לעבור עבירה הרי יש לו גם דרך היתר, ובכה"ג הוי שליח, ולכן בנידון דידן נמי, דמבוקש המשלח, היינו שיתן לו זה המציאה, נוכל לומר דשפיר סמיך המשלח דעתו, שבודאי יקיים השליח הבטחתו שהבטיחו לתת לו, דממ"נ אם ירצה לעשות בדרך איסור, אז יגביה לצורך המשלח עצמו, ואם לא ירצה לעבור עבירה, הרי יש לפניו גם דרך היתר, שיגביהנה לצורך עצמו, ואח"כ יתננה למשלח, וא"כ בכה"ג סמיך דעת המשלח, שכיון שהשליח נתרצה להביא החפץ ליד המשלח, ודאי שיביאנו ולא יחזור מדברי הבטחתו, וכיון דסמיך דעתו, בכה"ג יש שליח. וכמ"ש ברמ"א חו"מ (סי' שפ"ח) דבמקום דהשליח הוחזק לעשות העבירה נמי יש שליח מהאי טעמא דסמיך דעתו. ועמ"ש לקמן בע"ב בתוד"ה כהן דאמר לישראל. הסבר אחר לדברי רש"י, ומה שטען התוס' בגיטין על רש"י, כיון דשליחות מהני, א"כ אפי' לא עשאו שליח נמי, כיון דזכיה היא מטעם שליחות הרי יכול לעשות שליח מעצמו, לא אבין זה, דכפי הנראה שרש"י במתק לשונו הרגיש ליישב זאת, דז"ל רש"י, דלאו כל כמיניה להיות קופץ מאליו וחב לאחרים מאחר שלא עשאו שליח לתפוס, הרי שתיקן זאת, משום דמאליו לאו כל כמיניה לחוב לאחרים, וכוונתו בזה דאע"ג שהתורה נתנה רשות לאדם שיוכל מעצמו לזכות לחבירו, היינו היכי שהוא זכות גמור, ואין בזה נדנוד רעה לאחרים, אבל היכי שיש בטובתו לזה, נדנוד רעה לאחרים, לאו כל כמיניה להיות קופץ מאליו, אבל בעשאו שליח ודאי דמהני, ועיין בקצוה"ח סי' ק"ה סק"א, ולפמ"ש מתורץ נמי מה שהקשה בשמ"ק על שיטת רש"י דמאי מקשה הש"ס מפועל, הא פועל ששלוחו הוא, ובשליח יכול לתפוס לפרש"י ע"ש, דזה ודאי שסברת רש"י נכונה שמעצמו לא יוכל לזכות לזה במקום שיש נדנוד רעה לאחרים, ודוקא בעשאו שליח מהני, אבל היינו דוקא במקום שעשאו בפירוש שליח על התפיסה, אבל אם עשאו שליח למלאכות אחרות, ולא לתפיסה, בזה ודאי דלא יוכל לתפוס, דעל התפיסה הוי כקופץ מאליו, וכן גבי פועל אם היה שוכרו ללקט מציאות, אה"נ שהיה מועיל, אבל הכא מיירי בשכרו לעשות מלאכות אחרות של היתר. א"כ הוי על התפיסה כקופץ מאליו, וכן מה שטען הרא"ש בסוגיין ממתני' דאמר תנה לי, הרי עשאו שליח ואפ"ה לא מהני, י"ל דמה דאמר תנה לי, לא נתכוון כלל לעשותו שליח לזכות עבורו. אלא משום שהיה רוכב על החמור, ונתעצל לירד מעל החמור, להגביה המציאה, ולזה ביקש מאתו שיושיטנה לידו, אבל לא נתכוון כלל לעשותו שליח על הזכייה, והיה סבור לזכות אח"כ כשיגיע לידו, ודו"ק:

בתוד"ה ארבע אמות, הקשו מההיא דהיה מגרר כו', ולענ"ד היה נראה ביסוד הקנין דד' אמות דבר חדש, דתחלה התקנה לא היה שיקנה ע"י ארבע אמות, אלא דתחלת התקנה היתה רק שכיון שמונח בתוך ד' אמותיו אין אחר רשאי עוד לתופסו, והקנין יבוא מעתה ממילא, שכיון שאין אחר רשאי עוד לזכות בזה. ובע"כ שישאר לפני זה שמונח בתוך ד' אמותיו, זהו גופא הוי הקנין לגבי'. ואל תתמה על יסוד הזה, דדומה לזה ממש כתבו הראשונים לעיל (דף ח') דקאמר שם דיוקא דרמי בר חמא מהיכי אי נימא מרישא שנים אוחזין בטלית דיחלוקו התם האי קאמר כולה שלי ואנא אגבהתי' כולה ופרש"י דלעולם אימא לך המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ודקאמרת דא"כ תעשה לזה כמי שמונחת ע"ג קרקע ולזה כו' ולא יקנה לא זה ולא זה ויבוא שלישי ויחטפנה מידם, א"א לשלישי לחטפה מידם שהרי אינם טוענים שהגביהוה יחד עד שנאמר שלא קנו אלא כ"א טוען שהגביה לעצמו ע"כ, ובשמ"ק מביא בשם הר"ן ורמב"ן וז"ל וא"ת נהי דשלישי א"א לחטפה מידם מ"מ למה אמר במשנתינו יחלוקו דהא משום דתלינן תרווייהו כי הדדי אגבהוה וי"ל דכיון דלפי טענותיהם א"א לשום אדם לזכות בהן וכיון שממון הפקר הוא חולקין אותה בין שניהן שהרי ע"כ לכך היא עומדת, ומיהו עדיין קשה היאך ישבע כ"א מהם שאין לו בה פחות מחציה דהא ממ"נ חד מינייהו משבע לשיקרא דאו כולה דמר או כולה דמר ואי לא"ה אלא דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה ליתא לשניהם, וי"ל נמי שכיון שממון הפקר ומתוך טענותיהם א"א לאחר לזכות זכו בה שניהם מן הדין ושפיר משתבעי שיש לו בה ע"כ, וממוצא דבריהם נלמוד שאע"ג דלמאי דתלינן שתרווייהו אגבהוה לא עשו בהגבהתם שום מעשה הקנין, אפ"ה כיון שאחר א"א לזכות בה ובע"כ שישאר לפניהם, זהו גופא הוי קנין לגבייהו עד שיכולין גם לישבע שיש לו בה. ה"נ דכוותי' כיון שאחר אין רשאי עוד לתופסו, בשביל שמונח בתוך ד' אמות של זה, בזה גופא הוי הקנין לגבי'. אבל תחלת התקנה לא לקנין תקנוהו, וזולת שמצד הסברא היה ראוי לומר כן, דכיון דעיקר התקנה הוא רק מחמת דלא ליתו לאנצויי, ולזה יספיק אם תקנו שאין אחר רשאי לתופסו א אתו שוב לנצויי. ולמה היה להם לתקן שיקנה לגמרי. עוד נ"ל לדייק הכי מלשון רש"י בד"ה קונות כתב וז"ל אם יש סביבותיו דבר הפקר אין אחר רשאי לתופסה ע"כ, ומעולם נתקשיתי מאי בעי רש"י בזה, האם אתא לאשמועי' סגולת הקנין, דאם קונה אין אחר רשאי עוד לתפוס, ולמ"ש טובא אתא לאשמועי', דתחלת התקנה לא לשם קנין תקנו, אלא רק לענין זה תקנו. שאין אחר רשאי לתופסו. ולפי"ז אין מקום לקושית התוס', דבגניבה לא שייך כלל קנין ד' אמות, דבשלמא אם תחלת התקנה היתה לקנין, דהד' אמות יקנו כמו חצירו, אז אין מקום לחלק בין גניבה לשארי דברים. דכיון דתקנו דהוי חצירו קונה לו גניבתו נמי כמו חצר דקני ליה גניבה. אבל למה שהוכחנו מן הסברא ומרש"י דהתקנה לא היתה כ"א שאין אחר רשאי ליקחנה, איך שייך זה בגניבה, דאטו בעל הבית אסור ליקח שוב חפצו. כיון שמונח בד' אמות של הגנב, ולא שייך טעם התקנה כ"א בדבר הפקר, או גם בגיטין וקדושין י"ל נמי דתקנו שאם כבר הניחה הגט או הקדושין בד' אמותיה, אין הבעל רשאי שוב לקחתם בחזרה, וממילא קנתה האשה. אבל בגניבה ודאי דלא שייך כלל לומר הכי, דהא אפי' מביתו של גנב רשאי ליקחם בעה"ב, וכיון שבעה"ב יכול ליקח את החפץ, ממילא לא נשאר שום קנין לפני הגנב לזכות ע"י הד' אמות, וזה נראה נכון בעזה"י. ואפשר דיש להעמיס זה בכוונת התוס' נמי, במה שכתבו דבגניבה לא תקינו ד' אמות, אלא שאין לשונם משמע הכי, ועכ"פ לשון רש"י נראה להדיא כמ"ש, והיינו דמכוון ליישב קושית התוס'. לזה אשמועי' דד' אמות לא הוי קנין בעצם כמו חצר. אלא דהתקנה היתה רק שאחר לא יוכל לתפוס, וממילא מיושב קושית התוס' דבגניבה לא שייך הכי, וכמ"ש ועמ"ש לקמן (דף נ"ח ע"א) ביסוד הקנין דאמירה לגבוה בכה"ג, ודו"ק:

ולולא דמסתפינא הוה אפשר לומר שגם אליבא דאמת לא הוי זה קנין גמור שיקנה בזה לגמרי עד שלא יהא צריך קנין אחר, אלא דאין קונה כ"א לענין זה שאחר אין רשאי שוב לתופסו, אבל אה"נ דשל מגביה נמי לא הוי עד שיעשה:

קנין, והא דמהני זה בגט ובקדושין. י"ל דהנה לר' יוחנן בגיטין (דף ע"ח) דאמר התם אפי' מאה אמה וקרוב לה נמי מגורשת, הרי ודאי שאין הטעם מחמת קנין אלא משום דמשתמר על ידה, ומשום תקנת עגונות תקנו דניזל בתר שמירה, ועיין בב"ש אה"ע כב ל') דמהאי טעמא מהני אפי' ברה"ר, אע"ג דד' אמות אינו קונה שם כלל ואפ"ה בגט מהני, אלא אפי' לרב דס"ל התם שדוקא בתוף ד' אמות, נמי אין ללמוד משם, דד' אמות קנין הוא, דהא בע"כ שבגט לאו משום קנין הוא, דאי' משום קנין היכי מצי להקנות בע"כ, וכי היכן מצינו דאדם קונה בע"כ וגדולה מזה הוכיח התורי"ד שם, דאפי' חצירה ממש, לאו משום קנין הוא, מכח הוכחה הזאת, דהיכן מצינו קנין בע"כ, ואלא הטעם דרבי רחמנא חצירה בגט. מפני שמשתמר בחצירה, וא"כ בד' אמות נמי כיון שמשתמר על ידה מהני, ואפ"ה סובר רב דחוץ לד' אמות לא מהני, והיינו משום דעכ"פ מקרא דידה ילפינן שיהיה עכ"פ תוך רשותה, ולהכי חוץ לד"א אע"ג דמשומר על ידה כיון שאין ברשותה כלל לא מהני, אבל בתוך ד' אמות כיון דהוי רשותה עכ"פ לענין זה במציאה שאין אחר רשאי לתופסה, הוי עכ"פ רשותה היא ולהכי מהני. אבל לא מטעם דרשותה קונה, דעיקר הקנין הוי משום השמירה, ואלא דבעינן נמי שיהא ברשותה מקרא דידה, ובקדושין תקנו דליקני משום ליתא דגיטין וכדאמר שם, הכי הוא דעת רב, ור' יוחנן ס"ל דמשתמר לחוד סגי ואפי' מאה אמה ויכולה לשמרו נמי מגורשת, ואפי' תימא שדוחק לומר הכי דבגיטין לאו משום קנין הוא. אכתי אין ראיה מתקנת ד' אמות דגיטין לד' אמות בעניני ממון. דהא בע"כ טעם של זה לא שייך בזה. דטעם דמהני בעניני ממון הוא משום דלא ליתי לאנצויי, זה לא שייך בגירושין. וכן טעם דגירושין משום תקנת עגונות לא שייכי בממון, וכיון דהתקנות היתה מפני טעמים מיוחדים, שפיר יש לומר דכח התקנה נמי לא היתה שוה בשניהם, דבגיטין דלפי טעמם מחשש עגונות, הוכרחו לתקן שיקנה ממש, דאל"ה לא הועילו בתקנתם להכי היתה התם התקנה שד' אמות יהי' קנין ממש, אבל בעניני ממון דהטעם היתה משום דלא ליתי לאנצויי, ובכדי לתקן חשש הזה היה די גם שיתקנו דרק אחר אין רשאי לתופסו, כיון דעי"ז הוסר החשש ולמה להם עוד, ולפי"ז יהיה סגולת הד' אמות חלוק בין עניני ממון לגיטין וקדושין דהתם לפי טעמם הוצרכו לתקן שיקנה עי"ז בק"ג. ובעניני ממון די לתקן רק שאין אחר רשאי לתופסו וכמ"ש רש"י, אבל אה"נ שגם הוא צריך אכתי לקנין, ולזה פשיטא שאין מקום לקושית התוס', דכיון ששלו לא הוי עוד, א"כ לא שייך בזה איסור גניבה, דבגניבה בעינן שיכניסנה לרשות שלו, והכא לא מיקרי עדיין שלו, והיה מקום נמי ליישב בזה קושית הר"ן ותלמידי הרשב"א הובא בש"ך חו"מ (סי' ר') דלמה הוצרכו לתקן משיכה ומסירה בסימטא יקנו בד' אמות, ולמ"ש א"ש דאכתי בעינן קנין שיהא שלו, ודו"ק:

בגמ' ואי אמרת ד' אמות קונות כו', ואין להקשות דהא קרקע אין נקנה בתורת חצר וכמו שהוכיחו האחרונים מסוגיא דגיטין (דף כ"ב) עציץ של אחד, וד' אמות הוי נמי מטעם חצר וכמ"ש הר"ן וא"כ מאי קשיא דליקנו הפאה בד' אמות הא קרקע אין נקנה בחצר, חדא די"ל דהכא מיירי בפאה תלושה, ואפי' במחוברת נמי י"ל כיון דעומדת ליתלש הוי כתלוש לענין קנין חצר, ואע"ג דקיי"ל דכל המחובר לקרקע הוי כקרקע, נ"ל דהיינו דוקא לענין אותם דברים דממעטינן בהו קרקע מכלל ופרט, משום דבעינן דומיא דפרט שיהא דבר המטלטל, וכמו אונאה ושבועה לקמן בס"פ הזהב, דכיון דבעינן כעין הפרט שיהא דבר המטלטל א"כ גם בעומדת ליתלש נהי דכקרקע לא הוי, מ"מ למטלטל נמי לא דמי ולא הוי דומיא דפרט, אבל לענין הדברים דבעינן קרקע, ודאי דדברים העומדים ליתלש לא הוי כקרקע, וא"כ לענין קנין דאין לנו ראיה כ"א דקרקע ממש אין נקנה בתורת חצר, וי"ל דדבר העומד ליתלש כיון דלאו כקרקע הוא אה"נ דנקנה בתורת חצר:

ובזה נפשט לי ספיקי בתלוש ולבסוף חברו לענין חצר מה דינו או כקרקע הוא אי לא. והנה בקצוה"ח (סי' צ"ה) כתב דרך אגב למילתא דפשיטא דבית נקנה בתורת חצר ע"ש, ולכאורה תמוה כיון דקי"ל דבית הוי כקרקע א"כ איך יקנה בתורת חצר, ולמ"ש א"ש דבית יצא מכלל קרקע ולכלל מטלטל לא בא, ולכן בכל הדברים דהקפידה הוא שיהי' מטלטל, בזה אמרי' דבית נהי דקרקע ממש לא הוי, מ"מ מטלטל נמי לא הוי, אבל לענין הדברים דבעינן קרקע ממש, בית לא הוי כקרקע ואע"ג דלענין שעבוד קיי"ל דבית הוי כקרקע, התם נמי כיון שעיקר הטעם דבמטלטלין ליכא דין שעבוד משום דלאו עלייהו סמיך דיכול להבריחם, ובקרקע דלא יוכל להבריחם סמיך עלייהו, ולהכי בבית נמי כיון שאין יכול להבריחה סמיך עלה כמו בקרקע, ויישבתי בזה קושית הש"ך בחו"מ (סי' צ"ה סק"ח) על הטור שכתב דבית הוי כקרקע לענין שבועה מהא דחולין (דף ט"ז) דמשמע התם דבית הוי ככותל בנין ע"ש, ולמ"ש דבית יצא מכלל מטלטל ממש, ולכלל קרקע ממש לא בא, ולכן לענין שומרים דממעטינן קרקע מכלל ופרט דבעינן דבר המטלטל ממש, דומיא דפרט דהוי הכי, להכי בית לא הוי כמטלטל, משא"כ בחולין דהתם מיירי לענין עבודה זרה, דממעטינן קרקע מקרא דאלוהיהם על ההרים, דדבר שאין בו תפיסת יד אדם לא נאסרה, משו"ה בית כיון דהוי בה תפיסת יד אדם, ודומיא דהרים לא הוי, להכי לא הוי כקרקע, ונדחה בזה נמי מה שהביא בקצוה"ח שם ראיה לדברי הש"ך מן התוס' דריש איזהו נשך, דהא התם נמי ממעטינן רבית בקרקע מכלל ופרט, ודומיא דכסף אוכל בעינן, ומשו"ה לא הוי רבית בבית, ואין ראי' משם. ומה שהביא הש"ך ראיות מזה, דבית נקנה בקנין קרקע בכסף ושטר, הנה משטר ודאי דלאו ראיה, דבקרקע גופא מנ"ל יליף בקדושין (דף כ"ו) מקרא דספר המקנה, ובקרא גופא כתיב יקנו בתים, הרי דקרא גופא קאמר בתים, וכן בחזקה דיליף מקרא דשבו בעריכם, ומסתמא בבתים ישבו וגם אותם קנו בישיבה, ומקנין כסף י"ל כמ"ש המג"א דהוי מתורת אגב או כמ"ש הקצוה"ח, דכיון דקנה הקרקע קנה הבית מתורת חצר ועמ"ש מזה לקמן (דף נ"ו) לענין אונאה, ולקמן (דף ק"ב) לענין לא תלין:

והנה כל מ"ש הוא רק לדעת הר"ן דקנין ד' אמות מטעם חצר. וזכות דחצר תקנו גם בד' אמות. דבזה יש לומר שאותן הדברים דאינם נקנים בחצר ממש, אינם נקנים גם בד"א, אבל לפמ"ש לעיל בדבור הסמוך, דקנין דד' אמות לאו מתורת חצר הוא. וד' אמות לא נתקן כלל לקנין. אלא דמשום לא ליתי לאנצויי, תקנו רק ששום אדם אין רשאי לתפוס כל דבר המונח בתוך ד' אמות של זה, והקנין יבוא ממילא ע"ש בארוכה, וא"כ אין מקום לכל הפלפול בזה, דפשיטא שגם בקרקע דשייך נמי חשש דלא ליתו לאנצויי שתקנו נמי דאין רשאי עוד לתופסו, וממילא יבוא הקנין, א"כ פשיטא דאע"ג דבתורת חצר אין קרקע נקנה, אבל בד' אמות דהקנין לא יבוא מכח זכות החצר, אלא משום דאין אחר רשאי לתופסו ממילא הוי כשלו. גם בקרקע הוי הכי ודו"ק ובעיקר הדין אי קרקע נקנה בתורת חצר. עמ"ש לקמן (דף ק"ח) לפקפק בעיקר הדין הזה ע"ש:

ובענין אם יכול לקנות לחבירו ע"י הד"א שלו, הנה מדברי הר"ן בנדרים (דף ל"ד) על הא דאמר רבא, היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו להקדש וכו' ופי' הר"ן דמיירי שהיתה בתוך ד' אמות ואמר דזוכה להקדש מטעם מגביה מציאה לחבירו ע"ש, הרי משמע דיכול לזכות ע"י ד"א שלו גם עבור חבירו, וכן מוכח מירושלמי דסוגיין דיליף מקרא (ד"ה א' כ"ב) ואני בעניי הכנותי, וה"ד אי בנתונים בתוך ידו עשיר הוא, אי בשאינן נתונין לתוך ידו יש אדם מקדיש דבר שאינו שלו, הוי אומר בנתונים בתוך ד"א שלו ע"כ, הרי משמע דזכה להקדש מטעם מגביה מציאה דקנה חבירו ולא הוא, ונמצא דהקדיש והוא עני, הרי דיוכל לזכות לחבירו ע"י ד' אמות שלו. והנה בפי' תוספות הרי"ד שעל הירושלמי הבין דלא מיירי הכא שהוא זכה עבור הקדש, אלא שהקנה להקדש את מקום הד"א, והקדש קנו בעצמן, ולפי"ז אין ראיה שיוכל לקנות בשביל חבירו, אכן דבריו תמוהים. וצדקו דברי האבני מלואים (סי' ל') דהא דתקינו ד' אמות לא תקינו ליה שהמקום יהא שלו, אלא תקינו ליה רק המקום לקנין החפץ, אבל גוף המקום אינו שלו, ואין בידו להקנות דבר שאינו שלו ממש, כמו טובת הנאה, דלמ"ד אינה ממון לא מצי להקנות, ומה שהוכיח בתוס' הרי"ד דלא כאבני מלואים מסוגיין, דאי לא נקנה לו גוף המקום, א"כ איך קנה הפאה ע"י הד' אמות, הא מחובר אין נקנה, לפמ"ש לעיל א"ש דאע"ג דעומד ליתלש הוי כקרקע, היינו דוקא לענין שארי דברים אבל לענין חצר לא הוי כקרקע ממש, או דגם קרקע ממש נקנה בד' אמות וכמ"ש בטעם השני, אין ראיה מזה וכנ"ל, וכיון שכן א"א לפרש הירושלמי דמקנה לו מקום, אע"כ דהוא קנה בשביל ההקדש בד' אמות שלו, ושפיר מוכח מכאן דיכול לזכות עבור חבירו בד' אמות שלו, ודו"ק:

בגמ' ואי תקון רבנן כי לא אמר מאי הוי, הרי מוכח מכאן דבד' אמות לא בעינן שיאמר זכתה לי, ודלא כשיטת רבינו יהונתן שהבאתי לעיל במתני' דהי' רוכב, ובירושלמי דסוגיין איתא להדיא דבעינן שיאמר ועמ"ש לעיל שם, דברוכב כו"ע מודה דבעינן שיאמר, במציאה שמונח ע"ג הקרקע, שאינה נוח לו להגביה משם בשעה שהוא רוכב.

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה