אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף ט:

דף ט.

בגמ' ואי רה"ר הוא קנה, בקצוה"ח ונה"מ (סי' קצ"ז) וכן בחדושי רעק"א הקשו, כיון דמיירי הכא במנהיג ברגליו וא"כ היה הקנין מטעם משיכה, ואפי' כל מיני רכוב הוי נמי הקנין משום דאזלא מחמתי' וכמ"ש התוס' לעיל, והקנין הוא מטעם משיכה, וא"כ היכי קונה ברה"ר הא אין משיכה קונה ברה"ר ע"ש, ולכאורה יהיה מכאן ראיה לשיטת הריצב"ש שהבאתי לעיל דקנין דרכוב הוה רק משום תפיס בגופה והא דקאמר ואי רה"ר קני, לא קאי על האוקימתא דמוקי במנהיג ברגליו אלא ברכוב בעלמא ודוחק. ונ"ל ליישב קושיתם, דהנה בטעם דמשיכה לא קניא ברה"ר, אם כי הרשב"ם (בב"ב פ"ד) ואחריו נגררו הפוסקים, דהטעם הוא משום דבעינן שימשוך החפץ לרשותו דוקא, וברה"ר לאו רשותו מיקרי, אכן לענ"ד יש לתת טעם אחר לזה, והוא משום דברה"ר דפסקי רבים, אין דרך למשוך, פן יפסיקוהו עוברי דרכים, וכיון דלאו אורחא הוא לא תקנו שיועיל זה לקנין, וכמו שאמר רב כהנא דרכוב בעיר לא קנה משום דאין דרכו בכך. ואע"ג דרב אשי פריך עלה אלא מעתה הגביה ארנקי בשבת, ומשני דהיינו דוקא במקח וממכר וא"ל קני כדרך שבני אדם קונים, ומשמע דהא במציאה קונה בכל אופן אע"ג שאין דרכו לרכוב בעיר. אכן באמת אדרבה מסוגיין גופא יהיה סיוע לסברתי, דהנה רש"י פי' הטעם שאין דרכן לרכוב. משום צניעותא ומאי בעי בזה. ונראה דנתכוון ליישב קושית השמ"ק, דלמה פריך בש"ס מהגביה ארנקי בשבת, רק אחר שתירץ שאין דרכן כו', וכתב שם דמתחלה היינו אומרים דסבת החסרון ברכוב בעיר, הוא מחמת שבשדה מצוי רכיבה, שרגיל לעשות כן לשמור גרנו, אבל בעיר אין מצוי כלל רכיבה, וכיון דסבת החסרון הוא מחמת שהרכיבה בעצם לאו אורחי' הוא. לא יוכל להקשות מארנקי בשבת, דהא עצם ההגבהה מצוי הוא, ואע"ג שמחמת צניעותא אין דרכו לעשות כן, כיון שעצם ההגבהה בארנקי מצוי הוא, לא יוכל לבטל הקנין, אבל לאחר שמשני שהטעם הוא לפי שאין דרך בני אדם לרכוב בעיר, דאין חסרון בעצם הרכיבה אלא משום צניעותא, ע"ז מקשה שפיר מההיא דארנקי ע"ש. וזה נמי שדייק רש"י, שאין דרכן משום צניעותא. כלומר שדוקא עתה דמשני דעצם הרכיבה מצוי הוא בעיר, ורק הסבה הוא מחמת צניעות, קא מקשה מארנקי, אבל אם היינו אומרים שעצם הרכיבה אין דרכם בעיר, אז ודאי דלא קנה ולא קשה כלל מארנקי. ולפי"ז הרי ראיה מכאן לסברתי, דכיון דמשיכה לאו אורחא ברה"ר, שלא יפסיקוהו עוברי דרכים, וכיון דהוי דבר דלאו אורחיה בעצם הקנין להכי לא קנה. זהו הנלע"ד הטעם דמשיכה לא קניא ברה"ר, אכן לטעם הזה לא שייך הכי כ"א במנהיג בעלמא שאין תפוס בבהמה, אבל ברכוב דלא שייך טעם זה, דברכוב לא יפסיקוהו, דהא משום זה גופא ירכוב ברה"ר כדי שלא יפסיקוהו וכמ"ש רש"י כאן, וממילא הוי הרכיבה מצוי מאוד דוקא ברה"ר, וברה"ר אין קנין מצוי יותר מרכיבה, להכי ברכוב קונה שפיר ע"י משיכה הזאת אפי' ברה"ר, והא דאמרי' משיכה לא קניא ברה"ר, היינו במושך דעלמא שאינו רכוב, דהוי לאו אורחי' וזה נכון. ועוד נ"ל דאפי' לטעם הרשב"ם משום דבעינן משיכה לרשותו נמי יש ליישב, דלטעם הזה יש להבין דא"כ מוסירה נמי אמאי קונה ברה"ר, וצ"ל דבמסירה דומה כמאן דנקיט בידי' וכמ"ש בשמ"ק שם בב"ב, וא"כ ברכוב כיון שתפיס בגופה ויושב עליה, כ"ש דהוי כמאן דנקיט בידו, ובזה גופא הוי כמו ברשותו, וכ"ש הוא ממסירה דמהני מטעם זה ופשוט:

בגמ' א"ל משוך בהמה וקני כלים שעליה, ועיין ברא"ש שכתב דכיון דבעיא דר"א לא איפשיטא, להכי במציאה אם אומר אני מושך הבהמה לקנותה ואת הכלים שעליה קני משום דהוה מוחזק מספק, וכ"כ לעיל גבי בעיא דגמל בהנהגה וחמור במשיכה, כיון דמסופק איזה צד קני, להכי במציאה הוי מוחזק מספק, מכאן ראיה למ"ש לעיל (דף ח' ע"ב) תוד"ה מנהיג עדיף, דחזקה אין תלוי כלל בקנין, ואפי' בדבר שלא היה מועיל כלל לקנות על ידו, כגון חצר שאין משתמר או חצר מהלכת, מ"מ מוחזק מיהא הוי עי"ז, ודלא כמו שהבינו המפרשים מן התוס' שם. דאי רכוב לא קני. לא יועיל גם להיות מוחזק, דא"כ יקשה גם כאן אמאי מיקרי מוחזק, הא הוי תפיסה שאין עמה קנין, כיון דלענין קנין אין מועיל, אין מועיל גם לענין מוחזק, וכמו שהקשה כן באמת על הרא"ש בקונטרס הספיקות כלל ט'. אע"כ כמש"ש דמוחזק אין תלוי כלל בקנין, ומהתוס' דלעיל אין ראיה כמש"ש, ואע"ג דמן הרא"ש דכאן אין ראיה לענין רכוב, די"ל דרכוב כיון שודאי אין מועיל לקנין אין מועיל גם למוחזק, אבל גבי בעיות דהכא, בזה גופא מספקינן אם מועיל לקנין, והמוחזק יאמר קים לי דהוי קנין. אלא שהוא דוחק דלסברתם לא הוי כלל מוחזק כל זמן שלא קנה ודאי, וזולת זה אין סברא כלל לומר דמוחזק לא יהיה כ"א כשעשה קנין. וראי' מדברי המחבר בחו"מ (סי' קל"ח) גבי שנים שישבו בצד ערימה דמיקרו מוחזקים ע"י ישיבתם, אע"ג דישיבה לא הוי קנין, אלא דאפשר לומר שישבו בתוך ד' אמות דקנה ע"י הד' אמות וכמ"ש בנה"מ שם. ועיין בקצוה"ח סי' ר"ב סק"ו שהוכיח נמי דמוחזק אין תלוי בקנין, ועיין בתשובת רעק"א סי' קל"ג שהוכיח מדברי הריב"ש, דתפיסה בביתו במקום שהבית לא קנה לא מיקרי מוחזק, ותמוה שלא נתעורר להזכיר כלל כל הנ"ל:

בגמ' הא חצר מהלכת היא כו' ומסיק והלכתא בכפותה. הקצוה"ח בסי' ר"ב הקשה מכאן עמ"ש הש"ך שם דאין חצירו קונה כ"א היכי שמכבר היתה חצירו ואח"כ הכניס המטלטלין לחצר, אבל אם המטלטלין מונחים שם מקודם שהיתה חצירו וקניית החצר והמטלטלים באים כאחת לא קני, והקשה ע"ז הקצוה"ח. דמאי משני הכא דמיירי בכפותה. הא אפי' בכפותה לא מהני לדברי הש"ך, כיון דבאים בבת אחת ע"ש. ונ"ל ליישב דהנה בלא"ה נתקשו הרבה ראשונים בסוגיין, אמאי לא קנה הכלים במשיכת הבהמה, דהא במשיכת הבהמה מושך גם הכלים, וגם בתוס' הקשה כזה ותירץ משום שאין משיכתן שוה, דמשיכת הבהמה שהולכת מעצמה מ שייכא בכלים, שמשיכתן ע"י גרירה ע"ש, ולפי"ז בבהמה כפותה שאין הבהמה נמי מהלכת מעצמה. ומשיכתה שוה כעת למשיכת הכלים, דהא שניהם בגרירה. היה ראוי שפיר לקנות הכלים במשיכת הבהמה. הן אמנם הרא"ש הרגיש בזה וכתב שגם בכפותה לא מהני, כיון שסתם קניית הבהמה ע"י הלוך ע"ש, אלא דדוחק לומר כן. ונראה יותר דהתוס' מפרשים דבכפותה אה"נ דקנה הכלים במשיכת הבהמה, וכן מצאתי בשמ"ק להדיא ע"ש התוס', דעל קושיית התוס' שהקשו, אמאי נקיט משוך בהמה זו ולא נקיט קני כתב בשמ"ק וז"ל פי' ע"כ הא דמיבעי ליה משוך בהמה זו לא איירי בכפות דא"כ הוי כמו משוך קופה ופשיטא דקני, אלא ודאי לא איירי בכפות א"כ ליבעי נמי קני כו' ע"ש, הרי להדיא דבכפותה קונה הכלים מטעם משיכה, והא דמסיק הכא והלכתא בכפותה, ופרש"י הא דפשיטא לו דכי אמר קני בהמה וקני כלים קני, ומשמע לפי"ז דבעיא דמשוך הוא גם בכפותה, דרק בקני הוא דפשיטא בכפותה, אבל במשוך, מיבעי לי' גם בכפותה. התוס' לא יפרש כן. דבלא"ה תמוה מאוד הלשון והילכתא בכפותה, כיון דעל הבעיא לא קאי ובעיא לא איפשיטא וכמה שהק' המפרשים, אלא התוס' יפרש דהא דמסיק והלכתא בכפותה, קאי גם על הבעיא דמשוך, פי' שדוקא באינה כפותה מיבעי במשוך, משום דמשיכתן אינן שוות, אבל בכפותה פשיטא שגם במשוך קני כיון שמשיכתן שוות וכ"פ בהגהות ח"מ ע"ש ולפי"ז לפי' התוס' יהיה הקנין בכפותה מטעם משיכה ולא מטעם חצר. וישבתי בזה נמי הקושיא המפורסמה שהקשו על התוס' דהא בגיטין (דף כ"א) גב עבד דמסיק הש"ס והלכתא בכפותה. כתבו התוס' עצמם דכפות וישן בעינן, והתוס' הוא מרא דשמעתא שס"ל דישן נמי בעינן, ואמאי לא הזכירו הכא מזה דישן בעינן, ועיין מזה בב"י חו"מ (סי' ר"ב) ובסמ"ע שם שחילקו בין עבד לבהמה. ולפמ"ש לק"מ דהא התוס' יפרשו הכא דהקנין בכפותה אין זה כלל מטעם חצר אלא מטעם משיכה, אבל אי הוי מטעם חצר, פשיטא דהוי צריך גם ישן ודו"ק, ועכ"פ זה ברור דהתוס' סוברים דבכפות קונה מטעם משיכה וכמ"ש בשם השמ"ק והגהות ח"מ, א"כ לק"מ על הש"ך מסוגיא זאת לפי' התוס':

ועוד נ"ל דאפי' לפרש"י והראשונים דבכפותה הוי הקנין מטעם חצר, נמי יש ליישב, דהא כבר כתבתי להקשות, דבאמת למה לא מהני משיכתה של הבהמה לקנות הכלים, כיון דבכפותה קנינם שוה, ותי' הרא"ש דחוק, והנכון כמ"ש הרשב"א משום כיון דא"ל משוך בהמה וקנה כלים שעליה ולא א"ל משוך כלים אלו ש"מ דקפידה הוי דלא בעי דליקנינהו לכלים במשיכה עד שיהי' ברשותו ממש, ולהכי קא"ל שיקנה הכלים מחמת הבהמה דאז הוי מונחים ברשותו ע"ש, ולפי"ז מאי איכפת לן אם החצר והקנין באו כאחת, הא לפמ"ש, לקמן (דף י"א ע"ב) באריכות דהטעם דבאו בבת אחת לא מהני, אף כי עתה מונחים ברשות הקונה, דמ"מ כיון שלא הוציאם מרשות המקנה לשם קנין לא מהני, והכא דבאמת ע"י המשיכה הוצאו מרשות המוכר וברצון המוכר לשם קנין, ורק דגלי דעתו שכל זמן שלא יבאו לרשות הלוקח לא יקנה, וא"כ כיון שעתה הרי הם ברשות הלוקח שפיר קנה, דהא יש כאן הוצאה מרשות מוכר והכנסה ברשות לוקח. ואפי' לשיטת הרא"ש דמשיכה דבהמה לא מהניא כלל לגבי בהמה, מ"מ בצרוף החצר מהני, כיון שס"ס איתעביד מעשה בהוצאתן מרשות מוכר ולא דמי להיכי שהמטלטלים מונחים בחצר מעיקרא. בלא איתעביד בהו שום מעשה לצורך הוצאה מרשות בעלים. ועמ"ש לקמן (דף י"א ע"ב), ליישב שארי הקושיות שהקשה בקצוה"ח על הש"ך משם תדרשנו בארוכה:

ברש"י ד"ה מי קני כלים כו' וחצר מהלכת לא שמעי' דתקנה דכי איתרבאי חצירו כו' דלא נייד והוי משתמר ע"כ, הרי כתב שני טעמים על חצר מהלכת דלא קני, מטעם דלא נייד, ומטעם דאין משתמר. והנה טעם הראשון הזכירו כל הראשונים, דמשום דנייד לא דמי ליד, ואנן דומיא דיד בעינן דלא נייד. אכן טעם השני דחצר מהלכת לא הוי משתמר. רק רש"י הוא היחידי שהוסיף טעם זה, ונראה דנתכוון לתרץ בזה קושיית התוס' בגיטין (דף כ"א ע"א) ד"ה אטו שליחות, דנהי דליד לא דמי מטעם דנייד מ"מ אכתי יועיל החצר מטעם שליחות דכל שליח נייד הוא, וכזה הקשה גם הרשב"א והריטב"א הובא בשמ"ק כאן, וכן הרא"ש בפ' הזורק, ולהכי הוסיף רש"י טעם השני, שגם לשליח לא דמי, דבשליח הוי משומר, שהשליח שומרו, וחצר מהלכת דלא הוי משומר, גם לשליח לא דמי, וברור שזה כוונתו, אלא מה שקשה לי לפי"ז, הא גם בחצר שאינו משתמר מהני עכ"פ כשעומד בצד שדהו, והכא שעשה קנין משכה, מסתמא תפסה באפסר הבהמה, וא"כ הרי משתמר על ידו, ואכתי אמאי לא מהני עכ"פ מטעם שליחות, אלא דזה אפשר ליישב דמיירי שהנהיגה בקול או הכישה במקל ע"י זריקה מרחוק ולא עמד כלל אצלה, או אמינא ביותר, שמכאן יהיה סיוע למ"ש התוס' בעירובין פ' כל גגות, דבעינן דוקא שיהיה עומד בתוך השדה, אבל עומד בצד שדהו לא מהני, וכן הביא הרמ"א בחו"מ (סי' ר'), ולכך הכא אע"ג שתופסה באפסר כיון שאינו עומד ע"ג הבהמה ממש לא יועיל, אלא שאכתי יקשה דמאי פריך בסמוך מקלתא וספינה, והוכרח לתרץ דהתם לא הוי חצר מהלכת, הא התם דמיירי שעומד בתוך הספינה, כדקתני היה מהלך בספינה, וא"כ אפי' אי נימא דמיקרי חצר מהלך, ואין מועיל מטעם יד, ליקני עכ"פ מטעם שליח, והכא לא נוכל לשנויי משום דלא הוי משתמר, כיון שעומד בתוכה הוי משומר על ידו, ועיין מ"ש הרא"ש בגיטין (דף ע"ח) והיא לכאורה קושי' עצומה ונ"ל ליישב בפשיטות עפמ"ש הר"ן דבמציאה לא נוכל לומר שחצר יועיל מטעם שליחות, כיון דאין מועיל שליחות במציאה, דכן הקשה על מתני' דראה אותן רצין, אמאי מהני קנין חצר הא חצר הוי מטעם שליחות ובמציאה לא מהני שליחות ותי' דבזכות הוי מטעם יד אפי' באינו עומד בצדו דהוי כידו אריכתא ע"ש, ובגט ודאי דלא הוי נמי מטעם שליחות, דאין חבין אלא בפניו, וממילא מתורץ קושיתי, דמטעם שליחות ודאי דלא מצינן למימר שיקנה בספינה ובגט, דבספינה מיירי במציאה, ובגט משום דחוב, וע"כ דהכא הוי החצר משום יד, ולכן אי הוי מהלך לא קני מטעם יד דיד לא נייד, ועל זה לא מהני נמי מה שעומד בתוכה, דס"ס לא דמי ליד מטעם דנייד, להכי הוכרח הש"ס לומר דלא הוי חצר מהלכת כלל, דאם החצר היה יכול להועיל מטעם שליח, דבאופן זה הוי החסרון דמהלך משום דלא משתמר, אז אם הוא עומד בתוכה ומשתמר על ידו, היה מועיל באמת אעפ"י שמהלך, אבל במציאה וגט, דמשום שליח בלא"ה ליכא הכא, ורק מטעם יד הוא דהוי, ולכן אם היה חצר מהלך, אכתי לא דמיא ליד דנייד. ושפיר מוכרח הש"ס לאוקמי דבספינה ובגט לא מיקרי כלל חצר מהלך, וז"ב:

ועוד נ"ל דלהכי לא מהני הכא עומד בצד שדהו. שכיון דליד לא דמי משום דנייד ולשליח לא דמי משום שאינו משתמר א"כ לא מיקרי כלל חצר, דחצר הוי או משום יד, או משום שליח, וכיון וחצר מהלך, דברוב הפעמים אינו משתמר, ולא דמי לא ליד ולא לשליח, לא הוי כלל בשם חצר, ולהכי אפי' אם איתרמי באיזה מקום דהוי משתמר אינו מועיל נמי, כיון שלא מיקרי כלל חצר, דהא דאמרי' דעומד בתוך שדהו מהני, היינו בשדה, דחצר מיהא מיקרי, אלא דהחסרון הוא שאינו משתמר, ולהכי אם עומד בצד שדהו דהוי השתא משומר על ידו מהני, אבל במהלך כיון דברוב הפעמים לא הוי משומר ואין נושא עליו שם חצר, ולא זהו חצר דמרבינן לקנין, א"כ מה יועיל דמשמרו, דאם ישמור ברה"ר, הכי נימא ג"כ דיקנה ע"י השמירה, הא העיקר בעינן שיהיה בחצירו, וחצר כזה דלא דמי לא ליד ולא לשליח, אין נקרא כלל בשם חצר, ודו"ק:

והנה מכל מה שכתבתי בזה, יתיישב לנו הסתירה אשר בין רש"י דסוגיין, לרש"י דגיטין (דף כ"א) דהכא כתב שני הטעמים, דלא נייד והוי משתמר. ושם בגיטין לא הזכיר כ"א טעם דנייד, והיינו משום דטעם דמשתמר לא הוצרך כ"א לתרוצי, למה לא מועיל חצר מהלכת עכ"פ מטעם שליח, וא"כ בשלמא הכא דמיירי לענין ממון דיוכל להועיל מטעם שליחות, לזה הוצרך להוסיף דלא הוי משתמר, ולא דמי לשליח, אבל התם בגיטין דלא יוכל החצר להיות מטעם שליח כיון דחוב הוא לה, ורק החצר מטעם יד הוא דמועיל, לזה לא זכר כ"א טעם דנייד, דהיינו טעמא דלא דמי ליד, אבל על שליח לא הוצרך לשום טעם אחרי דבלא"ה לא יוכל להיות מטעם שליח, משא"כ הכא דהחצר יוכל להיות משני הטעמים. מטעם יד, ומטעם שליח. לזה הוצרך שפיר לשני הטעמים, ודו"ק:

תוד"ה ספינה, אע"ג דרכוב כמהלך, הכא חצר משום יד איתרבאי והוה שפיר דומיא דיד דמינח נייח וממטי לה עם גופו ע"כ, ובחדושי רעק"א הקשה דלהבנת התוס', דהחסרון דמהלך. הוא מה שהחצר הוי נייד, ולכן כשמהלך ע"י דבר אחר, אין זה חסרון. ולא מיקרי חצר מהלך, א"כ בנותן גט ביד עבדה אמאי מיקרי חצר מהלך הא היד מינח, אע"כ דהיד והגוף חד הוא, אלא דמה דאמרי' מה ידה שאין מהלך, היינו דאין מהלך מהקונה, דבכ"מ שהוא מהלך שם הקונה, משא"כ חצר מהלכת דמהלך גם מהקונה ע"ש. והנראה מדבריו שהבין דחסרון דמהלך אינו משום דהחצר נייד. אלא מה שהוא מהלך מהקונה, אכן לענ"ד א"א לומר הכי, דא"כ מאי פריך בסמוך מנתן לתוך חיקה וקלתה דאמאי הוי מגורשת, הא התם מיירי שהקונה דהוא האשה נושאת הקלתה עמה, וא"כ אין החצר מהלך מהקונה ולדברי רעק"א שרק ע"ז קפדינן מאי מקשה כלל מקלתה. וכן בספינה מיירי נמי שבעל הספינה יושב נמי בספינה. וכן יקשה דמאי משני ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטי, כיון דחסרון דמהלך הוא משום שמהלך מהקונה. מאי נ"מ אם מהלך מעצמו מאתו. או מהלך ע"י דבר אחר. דהא תינח אם החסרון הוא מחמת שהחצר נייד. שז משני דספינה עצמה אין נייד כלל. ורק מיא הוא דממטי, אבל כשהחסרון הוא מחמת שאזיל מהקונה אין נ"מ בזה. ואפי' אם מחמת דבר אחר מהלך מאתו, כיון דס"ס מהלך הוא מהקונה. חצר מהלך הוא דמיקרי. ולכן נ"ל דבזה דאמרי' חצר דומיא דיד בעינן, נלמוד מזה שני אלו הפרטים היינו שעצם החצר לא יהיה מהלך ונייד. וכן שמהקונה לא יהלך, כמו יד דאית ביה הני תרתי. ולא קשה שוב מנותן גט ביד עבדה. דהתם אע"ג דהלוכו הוי מחמת דבר אחר, ומצד עצם החצר לא הוי מהלך, מכל מקום כיון דמהלך מהקונה. משו"ה לא קנה. והכא גבי קלתא וספינה. דהחסרון דמהלך מהקונה ליכא הכא, כיון דבשניהם מיירי דגם הקונה איכא הכא עם החצר. דבעל הספינה יושב נמי בתוכה, וכן האשה שנושאת הקלתה, הוי הקונה עם החצר וכמ"ש. ומחמת חסרון דמהלך מהקונה לא היה קשה כלל מספינה וקלתה. אלא דאע"ג דחסרון זה ליכא הכא מ"מ אכתי לא הוי דומיא דיד, משום דנייד מעצמו, ע"ז משני ספינה מינח נייחא. וכיון שאזלא ע"י דבר אחר והוי שפיר דומיא דיד בשני הפרטים, דמעצמו אין נייד. וכן מהקונה לא יהלך. וכן מה שהקשה תו רעק"א. דא"כ הגוף עצמו מהלך מחמת עצמו ואמאי מהני בנותן גט על גופה, התם נמי אבר אחד מהגוף לא יוכל להלך והלוך האדם בא בהשתתפות כל האברים יחד וא"כ אותו האבר שנותן עליו הגט אין נייד מעצמו ומינח נייח וממטי לה ע"י הגוף והוי ממש כמו יד, ודו"ק:

במתני' היה רוכב ע"ג בהמה כו'. בס' מ"ה נסתפק, הא דתקנו ד' אמות, אם היינו דוקא כשהולך ע"ג קרקע, אכן כשרוכב על הבהמה לא תקינו. או לא שנא. ולכאורה ממתני' דהכא יש להביא ראיה, דלרוכב לא קני, דאל"כ אמאי לא קני הרוכב בד' אמות, אכן בעיקר הספק מצאתי מפורש בשמ"ק בשם הרמ"ך בסוגיין, שכתב לפי תומו דגם ברוכב תקנו ד' אמות. וממתניתין אין ראי' די"ל דמיירי שהמציאה היתה רחוקה יותר מד' אמות של הרוכב. או די"ל שאפי' אם הרוכב היה בתוך ד' אמות של המציאה נמי לא קנה, משום דלא אמר מעיקרא יקנו לי ד' אמותי. וכמו בחצר דלא קני עד שיאמר זכתה לי חצירי, ואע"ג שבעיקר הדין אם בד' אמות בעינן נמי שיאמר דוקא. ראיתי מחלוקת בשמ"ק, ודעת רבינו יהונתן דד' אמות לא עדיף מחצר, וכמו בחצר בעינן דוקא שיאמר זכתה לי שדי, ה"נ בד' אמות, אבל הרמ"ך הביא ראי' מסוגיא דלקמן (דף י') כי תקינו דליקנו כי לא אמר מאי הוי משמע דלא בעינן שיאמר, ואף אי לא אמר קני נמי, וכן נוטה דעת כל הפוסקים, ובשו"ע חו"מ פוסק בפשיטות דבד' אמות לא בעינן שיאמר. וגם במפרשי השו"ע לא ראיתי מי שהביא לחוש לדעת ר"י הנ"ל, מ"מ נ"ל לומר דברוכב כו"ע מודה דבעי' דוקא שיאמר, ואי לא אמר לא קני, והוא עפ"י מ"ש המ"מ (פי"ז מגזילה) לחלק מפני מה בחצר בעינן דוקא שיאמר, ובד' אמות לא בעינן שיאמר, משום דד' אמות אלים ביותר לקנין, משום דבנקל יוכל לנטות קצת ולהגביה ע"ש, ולפי"ז לא שייך זה כ"א במהלך ברגליו, אבל ברוכב שאי אפשר לו להגביה עד שירד מן הבהמה, א"כ יקשה לו ההגבהה עוד יותר מבחצר, וכ"ש דבעינן הכא שיאמר דוקא, ובזה נתיישב לי נמי מה שהיה קשה לי דברי הרמ"ך אהדדי, שבמקום אחד בסוגיין כתב, היה רוכב ע"ג הבהמה וראה את המציאה בתוך ד' אמות ואמר תנה לי ואמר הלה לעצמי אני נוטל זכה בהן כיון דהיאך לא אמר מעיקרא שיזכו לו ד' אמות ע"כ, הרי דמצריך דוקא שיאמר זכתה לי, ואח"כ פליג איהו גופא על רבינו יהונתן והביא ראי' דלא בעי שיאמר. אע"כ כמ"ש דברוכב כו"ע מודו דבעינן שיאמר וז"ב, ויתיישב בזה דיוקו של השמ"ק. דדייק למה קתני במתני' היה רוכב ומאי אשמעי' בזה שהיה רוכב, דלמ"ש אשמועי' דברוכב בעינן דוקא שיאמר ולהכי לא קנה בד' אמות משום דלא אמר, ועוי"ל דלהכי לא קנה הרוכב בד' אמות. דהא ד' אמות אין קונה כ"א בעומד אבל במהלך לא קנה וכמ"ש הר"ן והרשב"א לעיל בסוגיא דקלתא, וכן איתא בטור חו"מ (סי' רס"ח) בשם הראב"ד, ולהכי י"ל דמסתמא מיירי שרכב והבהמה מהלכת. ולא עמדה במקומה. והרכוב נמי כמהלך דמי. ולכן לא קנה. עכ"פ ממתני' אין ראי', והדין פשיט דברוכב נמי קה ד' אמות וכמ"ש משיטפא דלישנא דשמ"ק שהבאתי לעיל, אלא שברוכב בעי' שיאמר דוקא זכתה לי ד' אמות לכו"ע וכמ"ש:

ולמ"ש א"ש מה שקשה לעיל גבי אחד רכוב חמור ואחד תפוס במוסירה, למה לא קנה הרוכב במוסירה ע"י ד' אמות. בשלמא תופס במוסירה לא קנה ע"י ד' אמות, דכיון דתפס בתפיסה ניחא לו דליקני ולא בד' אמות, אבל הרוכב דאין בו שום גלוי דעת, למה לא יקנה בד' אמות, ואפי' כשלא אמר יזכה לי נמי הו"ל לקנות, כיון דמוסירה הוא בראש החמור ונוח לו ליקחה כשהוא רוכב. ולמ"ש יתיישב. משום דהתם מיירי במנהיג, א"כ הבהמה מהלכת ובמהלך לא תקנו ד' אמות, ונדחה בזה כל מ"ש בס' מ"ה שם באריכות, ודו"ק:

ברש"י ד"ה אדם בעלמא שאינו בעל שדה דאי בבעל שדה לא אמר ר' אליעזר זכה כו' דאפי' עני הוא מוזהר שלא ללקט פאה משדה שלו ע"כ, ובשמ"ק הקשה בזה על רש"י, דהא אי בעי הוה מפקיר לכל נכסיו וגם שדה זו בכלל ההפקר ושוב אינו מוזהר עליה ולהכי חזיא ליה. ונ"ל דבלא"ה יש לדייק במ"ש רש"י דלא מיירי בבעל שדה, הא לכאורה כתב הוא עצמו בגיטין להיפך ממ"ש כאן. דז"ל שם מי שליקט, בעל הבית עשיר, וכלשון רש"י שם איתא נמי בירושלמי. ומלשון זה משמע דמיירי בבעל שדה, דאי לא, מאי בעי בזה שדייק לכתוב, בעה"ב עשיר, וע"ד הפלפול אמרתי, דהנה בסוגיין מבואר הטעם דר' אליעזר דאמר זכה, מטעם דאי בעי מפקר נכסיו, ואינו מובן מאי מיגו הוא זה. אם ע"צ האמת, איזה שוטה יעשה כן להפקיר כל נכסיו בכדי שיוכל לזכות מעט הפאה, ואם ע"צ הערמה, א"כ אין מקום כלל להלאו שאמרה תורה לא תלקט להזהיר עני על שלו, כיון שכל אדם יוכל ללקט ע"י מיגו הזאת, ולכן נראה, דודאי היכי שהנכסים שיפקיר שוים הרבה יותר מן הפאה שילקט, לא אמרי' כלל מיגו זאת, מטעם דעלינו להחזיק שבוודאי לא יפקיר, דמי פתי יעשה ככה, אלא דהכא מיירי באופן שאין לו כ"א פרוטה אחת יותר על סך שני מאות זהובים, ולזה כדאי לפניו להפקיר הפרוטה היתירה, בכדי שיזכה בפאה ששוה הרבה יותר מפרוטה ושפיר שייך מיגו וכמ"ש האחרונים, אלא דאכתי אין מדוקדק, דאי בכה"ג שאין לו כ"א פרוטה יתירה, לא שייך לקרותו "עשיר" דהא עד שני מאות עני מיקרי, ואטו בשביל פרוטה יתקרי עשיר, אינו עני הוא דנוכל לקראו, אבל לא בשם עשיר. ואמנם במס' פיאה מבואר שדוקא אם יש לו מעות מזומן יותר משני מאות אסור ליקח פיאה, אבל אין מחייבין אותו למכור ביתו וכלי תשמישו, וא"כ שפיר משכחת שבאמת עשיר הוא מצד שיש לו נחלאות ובתים. אבל מעות מזומן אין לו כ"א פרוטה אחת יותר ממאתים, ושפיר יש לו מיגו דיפקיר הפרוטה היתירה ויוכל ליקח הפאה, ומ"מ עשיר מיקרי שבאמת עשיר הוא בבתים, והיינו דדייק רש"י לכתוב, "בעל הבית עשיר" כלומר דעשרו הוא משום שהוא בעל בתים ונחלאות, אבל מעות מזומן אין לו כ"א פרוטה יתירה, דאם עשרו בממון מזומן לא שייך מיגו. ולפמ"ש שע"צ הערמה אין אומרים המיגו, ורק היכי דחזינן שבאמת בידו ודעתו לקיים כן, וא"כ בבעל השדה עצמו אם ירצה ללקוט הפאה, עליו להפקיר את השדה ממש, וזה לא אמרי', דמיגו כזה היכי שהשכל אין גוזר שיעשה כן לא אמרי' מיגו, והנה לדברנו דסברת רש"י הוא רק משום דלא אמרי' מיגו במקום שהשכל גוזר שודאי לא יעשה כן, א"כ דוקא מיגו לא אמרי', אבל אם עשה כן לפנינו והפקיר שדהו, בזה לא פליג רש"י ויסבור שאה"נ שגם בעל שדה יוכל לזכות אח"כ בפאת שדהו, ויתיישב בזה מ"ש בהגהות מצפה איתן מנדרים (פ"ד ע"ב) דר"א סובר שלא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני משום דלית ליה פסידא, כיון דאילו מפקיר נכסיו והוי עני וחזי ליה, הרי דאם מפקיר נכסיו רשאי ליקח אפי' משדה שלו, ולמ"ש מיושב, דהתם קאמר באם מפקיר ממש שאז יוכל לזכות, והיכי דמפקיר באמת. פשיטא שגם לרש"י מותר, דדוקא מיגו לא אמרי' בכה"ג וכמ"ש. אלא דאכתי צ"ע לכאורה, דהא ר"א אומר התם דעמי הארץ לא נחשדו על מעשר עני משום דאמרינן דלית להו פסידא, ואח"כ יפקירו נכסיהם ויזכו הם עצמם, והנה אם כי מה שהקשה במצפה איתן מעיקר הדין דקאמרי' דאחר ההפקר יוכל לזכות בעה"ב מעצמו לק"מ וכמ"ש שאחר ההפקר גם רש"י מודה דרשאי ללקט, אכן על תחלת דבריו קשיא לי, דאמאי לא נחשדו וסמכינן שודאי יעשה כן, מאיזה סברא נימא הכי, הא ודאי יהא מירתת להפקיר נכסי' וכמ"ש רש"י כאן, ואפשר יש לומר, דהתם בשביל טובת עצמו, שירצה הוא עצמו לזכות בהמעשר, אפשר יעשה כן על הספק, אולי יוכל הוא עצמו לזכות אח"כ בנכסים, דדוקא הכא דמיירי שמלקט לצורך חבירו, ולצורך חבירו פשיטא שלא ירצה להעמיד עצמו בחשש הפסד, ולהפקיר נכסיו, ובכה"ג גם ר"א מודה דמירתת להפקיר נכסיו, אם לא באדם בעלמא שאינו בעל שדה, דעליו להפקיר רק פרוטה, ודבר קטן כזה יפקיר גם בשביל טובת ההנאה שיהיה לו, אבל להפקיר כל השדה לא ירצה להעמיד בחשש הפסד גדול בשביל טובת הנאה לחוד, ור"א דס"ל התם בנדרים דלא מירתת, היינו בשביל הנאת עצמו, וכנ"ל:

בגמ' ורבנן סברי חד מיגו אמרי' תרי מיגו לא אמרי', ויש להבין מהו החלוק בין חד מיגו לתרי, דכיון דשני המיגות טובים, למה לא אמרי' גם תרי מיגו. ונ"ל שבאמת אם שני המיגות טובים, אין חלוק בזה ואמרי' גם תרי מיגו, ורק הכא בעשיר לעני ס"ל לרבנן, דהך מיגו דבעי מפקר נכסיו לאו מיגו הוא משום דהוא מירתת להפקיר, שמא יזכו אחרים בנכסיו, ור' אליעזר סובר דסומך עצמו שיעלה בידו להקדים ולזכות אח"כ בנכסים ורבנן ס"ל דאפ"ה מירתת, ולהדיא איתא בנדרים (פ"ד ע"ב) דהכי הוא טעמא דרבנן:

ומיושב בזה היטב קושית התוס' לעיל א ח') ד"ה ומאי מיגו, שנשארו בתימה מנ"ל דילמא תרי מיגו לא אמרינן דהא שני חרשים שקנו היינו נמי מטעם מיגו, וכוונתם לרבנן דהכא שאמרו כן בהדיא לחלק בין חד מיגו לתרי, וכמ"ש בהגהות ח"מ, ולדברנו שבאמת אין חלוק בין חד מיגו לתרי, ודוקא הכא משום דהמיגו השני לאו מיגו הוא לרבנן, אבל היכי ששני המיגות טובים כמו התם גבי חרשין, אין חלוק כלל בזה, ודו"ק

בגמ' א"ל ר"נ לעולא ולימא מעני לעני מחלוקת, ופרש"י אמרי רבנן דלא זכה לו, והריטב"א דייק מלשון רש"י, שמחלוקתם אינו כ"א מעני לעני, אבל מעשיר לעני גם ר' אליעזר מודה דלא אמרי' מיגו, וצ"ע ע"ז דהא לאוקימתא דאביי בנדרים (דף פ"ד) דטעם דר"א דלא נחשדו עמי הארץ על דמאי משום דאי בעי מפקר נכסי', א"כ הרי גם בעשיר ס"ל לר"א דאמרינן מיגו דמפקר, וצ"ע:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה