בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף ט.
בגמ' איכא חד צד דלא קני, וז"ל הרמב"ם (בפי"ז מאבידה) שנים שראו גמל או חמור וקדמו שניהם והנהיגוהו או משכוהו קנו שניהם ואם היה אחד מושך ואחד מנהיג בחמור קנו שניהם, ובגמל המושך קנה ולא המנהיג ע"כ, הרי מפרש דאם לא היה מי שעשה קנין דאורחיה, אז קונה בשניהם, ואפי' בקנין דלאו אורחא נמי, והחד צד דלא קני הוא דוקא כשאחד עשה קנין דאורחא והשני דלאו אורחא. בזה אמרי' דאיכא חד צד דלא קנה, משום דקנין דאורחי' מבטל להשני, אבל כשאין כאן קנין דאורחא כלל, קונה נמי בקנין דלאו אורחא. והראב"ד השיג עליו, דבש"ס משמע דחד צד לא קני כלל בגמל אפי' כששניהם מנהיגים נמי, ועוד ראיתי מקשים עליו דא"כ מנ"ל לש"ס לדייק מושך ומנהיג אין אבל רכוב לא, הא צריך לאשמועי' מושך ומנהיג, דהך קנין דאורחיה אין מבטל הך דלאו אורחי' וכמו שהקשו התוס', אלא דהתוס' מתרצים דהוא מילתא דפשיטא שאין מבטל וזה אינו לדעת הרמב"ם כיון דלפי האמת איכא חד צד דלא קני, והיינו שמבטל קנין חבירו, א"כ ודאי טובא קמ"ל, ועוד ראיתי קושיות רבות על הרמב"ם אשר אין פה המקום לפורטם, ובאשר לענ"ד שיטת הרמב"ם פשוט בסוגיין וכן הוא שיטת. רש"י ג"כ אפרש שיחתי:
דהנה ברש"י ד"ה א"ה דלת"ק איפכא נמי קני, תמהו עליו רבים בזה. דמשמע דבס"ד איפכא לא קנה, וליתא דהא בהדיא קתני אחד מושך ואחד מנהיג, ועוד דא"כ היינו ר' יהודה, ולכן נראה דסברת רש"י כן הוא, דנהי דבחד צד יש לנו הוכחה, דלת"ק אפי' כשעשה הקנין דלאו אורחי' נמי קנה, דאל"ה היינו ר' יהודה, אכן בצד השני יש לנו הוכחה להיפך, דאי לת"ק גם איפכא קני, א"כ אמאי לא ערבינהו ותננהו, שנים מושכין בגמל ובחמור, ומדנקט שנים מושכין בגמל ומנהיגין בחמור, מכלל דאתא לאשמעי' איזה קנין הוי אורחי', ואי לדידי' אין נ"מ בין קנין דאורחא לקנין דלאו אורחא, א"כ איזה נ"מ יהיה לנו במה שנדע איזה קנין הוי אורחי', אמנם הפשר בין שני ההוכחות הללו, הסותרות זא"ז, בע"כ יהיה כן. דבאמת אם שניהם מושכין בחמור או מנהיגין בגמל, אע"ג דעשו קנין דלאו אורחי', מ"מ כיון ששניהם עשו כן, ואין כאן קנין היותר טוב, קנו שניהם. ובזה פליג עם ר' יהודה, דסובר דאפי' בכה"ג לא קנו עד שיעשו דוקא קנין דאורחי'. ולת"ק מהני בכה"ג, ואמנם אם אחד מושך ואחד מנהיג בגמל או בחמור, שאחד מהם עשה קנין דאורחי', בכה"ג שני לא קנה כלל, דהך דאורחא מבטל להך דלאו אורחא, ולפי"ז יש נ"מ טובא בזה שאשמועי' הת"ק דרכי קנייתם, בכדי שאם יפגשו שניהם במקום אחד, אז נדע איזה קנין מבטל להשני, אלא דלפי"ז לא נוכל לפרש, דמה דאמר אחד מושך ואחד מנהיג, דמיירי בבהמה אחת, כגון בגמל או בחמור, היו שני הקנינים הללו. דאי גם בכה"ג קנו שניהם, אע"ג דאחד עשה קנין דאורחא, א"כ יוחזר הקושיא למה לא ערבינהו. אלא הפירוש יהי' דמיירי בשני בהמות, זה מושך בחמור, וזה מנהיג בגמל, או להיפוך, וכלל דברי הברייתא בשני בבות הללו, דאשמועי' דאם אך לא היה בזה קנין דאורחי' אז מהני גם הקנין דלאו אורחי'. ויצויר זה או במקום ששנים עשו קנין שוה, או במקום שלא עשה הקנין כי אם אחד מהם, ובבא דשנים רוכבים, מצייר במקום ששניהם עשו קנין שוה, ובאחד מושך ואחד מנהיג מצייר אופן השני. ולפי"ז הוי בבא דאחד מושך ואחד מנהיג מיותר לגמרי, דהא מבבא דשנים מושכין ידעינן כן, דמאי נ"מ אם שנים היו עושים קנין דלאו אורחא, או אחד עשה קנין כזה והשני לא עשה קנין כלל, כיון דס"ס לא הי' כאן קנין דאורחא, מהני הקנין דלאו אורחא. ולכן הוי ס"ד דבבא יתירא אתי למעוטי רכוב. ולזה לדעת הס"ד לא יוכל להקשות דליערבינהו, דהא טובא אשמעי' בזה שנדע דרכי קנייתן בכדי שנדע איזה הוי אורחא שיכול לבטל להך דלאו אורחי'. אכן התרצן משני, דאתא לאפוקי מדר' יהודה, פי' דבבא דאחד מושך ואחד מנהיג, מיירי שבבהמה אחת נעשה שני אלו הקנינים, זה מושך וזה מנהיג. ואשמעי' דאפי' בכה"ג דאיכא חד דאורחא וחד דלאו אורחא אפ"ה קנו שניהם. ודאורחא אין מבטל לדלאו אורחא, ולזה פריך שפיר דאי הכי ליערבינהו, דכיון שאפי' בכה"ג דחד אורחא וחד לאו אורחא נמי קנו שניהם, וא"כ ליכא תו מקום, דהקנין דאורחא יהיה מועיל יותר מהך דלאו אורחי', א"כ לאיזה צורך אשמעי' דרכי קנייתן, ולמה לא ערבינהו. ומשני איכא חד צד דלא קני, פי' דבמקום שיפגשו יחד קנין דאורחא עם לאו אורחא, יש חד צד דקני הך דלאו אורחא, ויש חד צד דלא קני, ולהכי לא ערבינהו דאכתי יש נ"מ לידע דרכי קנייתן, לאותו צד דלא קני, ובע"כ מוכרחים אנו לפרש כן, דלא נוכל לפרש דחד צד דלא קני היינו אפי' כששניהם שווים. א"כ לדעת התרצן ימעט עוד מן הס"ד, דלס"ד הוי פשיטא לן דבמקום ששניהם שווים קנו שניהם בכל הצדדים. ולהתרצן איכא חד צד דלא קנה אפי' בכה"ג, ומלשון התרצן, דאחד מושך לאפוקי מדר' יהודה משמע, דהתרצן אתי לאוסופי על הס"ד ולא לגרוע קנינו, אע"כ דבשניהם שווים גם לפי המסקנא פשיטא דהוי קנין בכל הצדדים, ורק דלס"ד הו"א דבאין שניהם שווים ואיכא חד דאורחא, אז הך דלאו אורחא לא קנה כלל בשום צד, והתרצן מוסיף שאפי' בכה"ג דוקא בחד צד לא קני אב בחד ק מיהא קני, זהו הנ"ל בפירוש הסוגיא. והוי ממש כשיטת הרמב"ם, דכששניהם שווים קנו שניהם בין בגמל בין בחמור, רק היכי שיש חד דאורחא וחד דלאו אורחא, אז בחמור קנה אפי' בכה"ג, ובגמל קונה הך דאורחא, והיינו משום דפוסק כאיכא דאמרי, ולמ"ש מיושבים כל הקושיות שהקשו עליו ואכ"מ יותר, ודו"ק:
בגמ' והא דר' אבהו בדותא דאלת"ה טלית שמונח חציה ע"ג קרקע וחציה ע"ג העמוד ובא אחד והגביה חציה שע"ג הקרקע ובא אחד והגביה חציה שע"ג העמוד כו', והנה הרמב"ם לא הזכיר כלל דדינו של ר' אבהו בדותא, ובטור ושו"ע חו"מ הביאו הדין, דאם אחד הגביה חציו שע"ג הקרקע אע"ג שיכול לנתקו לא קנה, והיינו כפי מסקנת הסוגיא דר' אבהו הוי בדותא, אכן הרמב"ם לא הזכיר כלל מזה, וסבור הייתי לומר דהרמב"ם סובר, דסוגיא דידן נדחית מפני הדין דרב חסדא דקאמר לעיל (דף ז') גבי גט, דאם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת, הרי מדרב חסדא נשמע כדר' אבהו דיכול לנתקו מילתא היא, וכן מוכח מהרמב"ם (בפ"ה ממכירה) שכתב גבי סודר של קנין דאם אחז אפי' פחות מג' אצבעות אם יכול לנתק השאר קני, וע"ש במפרשי הרמב"ם דיליף ליה מן דינא דרב חסדא דגבי גט, הרי דלשיטת הרמב"ם אין חלוק בין גט לקנין, וא"כ שפיר נוכל למילף מדרב חסדא כדר' אבהו, ולהכי פוסק דיכול לנתק מילתא היא, ולא זכר כלל דר' אבהו בדותא ועמ"ש לעיל דף ז' מזה:
אכן לאחר העיון קשה לומר דהרמב"ם יפסוק כר' אבהו, ולא יסבור כלל דר' אבהו בדותא, דהא לפי אוקימתא דר' אבהו הוי הדין, דמי שתופס במוסירה קני כל המוסירה ואפי' מה שבראש החמור נמי וכמ"ש רש"י להדיא ואילו ברמב"ם (בפי"ז מאבידה) פסק בזה כרב אשי, דהרוכב קנה חמור ובית פגיה ותופס המוסירה קנה רק מה שתופס והשאר לא קנו שניהם, ואי ס"ל לרמב"ם דיכול לנתקו מילתא היא, א"כ תופס המוסירה ליקני לכולה מוסירה, ועו"ק דמה יעשה הרמב"ם עם סוגיא המפורשת הכא דר' אבהו בדותא היא. ואין להביא ראיה מדרב חסדא דלעיל, די"ל כמ"ש הנמוק"י ורשב"א דשאני קנין מגט הכא נתינת כלי בעינן וליכא ע"ש. ובשביל שלא יהיו שני הסוגיות כסותרות זא"ז, היה להרמב"ם נמי לפרש כן, שדוקא גבי גט אמר רב חסדא סברא דיכול לנתקו, ולכן נ"ל שבאמת יסבור הרמב"ם כסוגייא דהכא, דר' אבהו בדותא היא, אלא שיש לו פי' אחר בסוגיין. דהנה הש"ס מוכיח בא אחד והגביה חציו שע"ג קרקע ובא אחד והגביה כו', וקשה דלא היה לו לומר כ"א בא אחד והגביה חציו מע"ג קרקע והניחה שם, ה"נ דקנה ואין אחר יכול לזכות בו, ולמה הוצרך להוכיח שגם אחר הגביה לראש השני. וצ"ל דבאמת אינו מובן עיקר ההוכחה שהוכיח ה"נ דקנה, ומנ"ל באמת דלא קנה בכה"ג, וצ"ל דההוכחה הוא ממתניתין דר"פ, דקיי"ל דתרוויהו קנו כי אמרי תרוויהו אני מצאתיה ולא דייקינן בהו היאך מצאוה, אם על עמוד גבוה או בקרקע שוה, וכמ"ש בשמ"ק בשם הראב"ד דמכאן יהיה ההוכחה, וכ"מ נמי מלשון רש"י שכ' דלא אשכחן תנא דמפליג, כלומר דתנא דמתני' לא מפליג בזה וכנ"ל, וכיון שכן דעיקר ההוכחה הוא ממתני', וא"כ לא נוכל להוכיח כ"א דומיא דהתם. ובמתני' הא מיירי דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה, ולכן הוכיח בש"ס נמי כה"ג שהמגביהים שנים היו וא"ש, ומעתה נוכל לומר שבאמת אם המגביה לא היה רק אחד שהגביה מע"ג קרקע אה"נ דקנה, דיכול לנתקו מילתא היא. ורק משום דר' אבהו קאמר דינו שאפילו בשנים שהגביהו נמי קנה זה שע"ג קרקע, דהא לפי מה דמוקים איהו לעולם כדקתני זה קנה חמור וזה מוסירה, היינו אפי' מה שעל ראש החמור נמי וכמ"ש רש"י להדיא. ומה שבראש החמור הוי כמי שתופס הרכוב, דכיון שתפוס הוא בבהמה עצמה, ומה שבראשה הרי הוא כבהמה עצמה דבטל לגבי הבהמה וכמ"ש רש"י לעיל בד"ה נקני רכוב, דתכשיט החמור כחמור דמי, וא"כ הוי שניהם תפוסים במוסירה הרוכב והתופס ואפ"ה קאמר ר' אבהו, דהתופס קונה כולה משום דיכול לנתקו, א"כ מוכח להדיא דר' אבהו אפי' בשניהם תפוסים ס"ל נמי דיכול לנתקו מילתא הוא, וע"ז דחה בש"ס דבריו דבדותא היא, דבשנים שהגביהו יש לנו הוכחה ממתני' דלאו מילתא היא, דהא לא מחלקינן באיזה אופן הגביהו וכנ"ל, אבל באמת כשרק אחד הגביה ודאי דמחלקין בהכי, ואם מונח חציה ע"ג העמוד, קנה זה שהגביה מע"ג קרקע משום דיכול לנתק, ולבד דמן הש"ס מוכח כן לחלק בין אחד שהגביה לשנים שהגביהו. דהא אי לאו ההוכחה ממתני' הו"א שאפי' בשנים שהגביהו נמי מהני אם יכול לנתקו. אלא דע"ז יש הוכחה ממתני' דבכה"ג לא אמרי' סברא דיכול לנתק. אבל באחד שהגביה שע"ז אין הוכחה ממתני' שפיר אמרי' דבכה"ג מהני. עוד גם סברא טובה יש לחלק ביניהם. דבשלמא כששניהם הגביהו, א"כ זה שהגביה מע"ג העמוד קנה לפחות מה שתפוס בידו, דעל מה שתפוס א"צ הגבהה, וכיון שהשני לא יוכל לזכות בכולה, ממילא לא קנה גם מה שביני ביני, כיון שהגביה רק ראש אחד, וראש השני הו"ל כמונח ע"ג קרקע, אבל כשלא היה כ"א מגביה אחד, וראש השני שע"ג העמוד לא הגביה שום אדם, אה"נ דמגביה מעל גב קרקע קונה מטעם דיכול לנתקו כיון שאין מי שיעכב על ידו, וכמ"ש הסמ"ע בסי' רע"א, ולפי"ז אין שום סתירה, ושפיר פוסק הרמב"ם גבי קנין, דכיון דיכול לנתקו הרי הוא כמי שאוחזה בידו. ומשום דלא קאמר הכא בדותא, כ"א על מה שרצה ר' אבהו לומר דגם בשנים שהגביהו יהיה כן. אבל בעיקר הדין יכול לנתק מילתא היא, ואע"ג דגבי קנין אוחז נמי המקנה בצד השני ואפ"ה אמרי' דכיון שיכול לנתק מהני, היינו משום דהתם לא ירצה המקנה לעכב צד השני, שזה הצד יהיה שלו, אבל הכא דמגביה השני שעל גב העמוד, גם הוא רוצה לזכות במה שתפוס, וכיון שכולו א"א לקנות, דזה שעל העמוד מעכב בידו. להכי לא קנה כלל, וכן נמי גבי גט, רוצה הבעל לתת לה כולה גם המשיחה, וכיון שאין מי שיעכב בידה, אמרינן שפיר דע"י סברא דיכול לנתק הוי כמו שכולה בידה, אבל בשנים שהגביהו א"א למגביה מן הקרקע לזכות בכולה דהשני מעכב להכי לא קנה כלל, וז"ב:
ומעתה נבוא ליישב דעת הסמ"ע בחו"מ סי' רע"א, דהנה הרמב"ם (בפי"א מגזילה) כתב בהמת מציאה שאחד אחוז במוסירה כו' אבל קנה מוסירה לבדו, ובהלכה שאח"כ כתב היה אחד רוכב ואחד אוחז במוסירה הרוכב קני הבהמה והמוסירה שעל לחיי הבהמה וזה שאוחז המוסירה קנה מה שבידו והשאר לא קנו שניהם ע"כ, והנה קשה מן הדין שכתב בהלכה ראשונה לדין השני, דבראשון קנה לכל המוסירה, ובשני כתב דהאוחז לא קני כ"א מה שתפוס, והן אמת דבהגהות מיימוני ובש"ך וט"ז בחו"מ (סי' רע"א) כתבו דגם מה שכתב בדין הראשון דקנה המוסירה לבדו. היינו נמי רק מה שתפוס בידו. אכן הלשון לא משמע הכי, ובסמ"ע שם תי' דבאמת בדין הראשון קנה כל המוסירה, והיינו משום שאין מי שיעכב אותו, להכי קנה כולה ע"י שיכול לנתקה, אבל בדין השני דהרוכב נמי קנה מה שבראש החמור להכי מעכב הוא על האוחז דלא יוכל לקנות ע"ש, ובש"ך וט"ז שם השיגוהו בזה, דזה נגד הסוגיין דמסקינן דיכול לנתק לאו מילתא היא. ואמנם למ"ש הרי מן הסוגיא מוכח ממש כהסמ"ע, דדוקא בשני מגביהים אמרי' דלאו מילתא היא אבל במגביה אחד אה"נ דיכול לנתק מילתא, ולהכי שפיר כתב הרמב"ם במגביה אחד דקנה כולה. וכמו שסובר כן גבי קנין דאמרי' סברא דיכול לנתקו, ובשנים מגביהין שפיר פוסק כרב אשי דזה קנה בית פגיה וזה מה שתפוס, והשאר לא קנו שניהם. דהיינו הא דאמרי' בדותא היא לומר גם בזה סברא דיכול לנתקו וכנ"ל, דוק בזה ותמצא שכל דברי הרמב"ם מכוונים ממש לחלוק הזה, ואם כי מפרשי השו"ע בכמה מקומות צווחו ככרוכיא שזהו נגד הש"ס דהכא, ואכן לפמ"ש מקום הניחו לי להתגדר לתרץ סוגית הש"ס נמי כשיטת הרמב"ם:
ואין להקשות דהא לפי הלשון דש"ס, בא אחד והגביה חצי' מע"ג קרקע ובא אחד והגביה משמע דהמגביה מעל העמוד בא להגביה אח"כ, אחר שכבר הגביה זה מע"ג קרקע, וכן משמע נמי מלשון קמא ובתרא דקאמר אח"כ, שבשעה שהגביה זה מן הקרקע, לא היה עוד מגביה השני, וא"כ כיון שבשעה שהגביה זה לא היה עמו עוד מגביה שני דליעכביה ומ"ט לא קנה כולה, די"ל בע"כ דלשון קמא ובתרא לאו דוקא הוא, ובאמת מיירי שהגביהו שניהם כאחת, חדא מדלא קאמר ואח"כ בא אחד כו'. ועוד כיון דעיקר ההוכחה הוא ממתני', ובמתני' הא מיירי שהגביהו שניהם כאחת, ואי נפרש דבש"ס מיירי, שבשעה שהגביה זה מע"ג הקרקע לא היה כ"א הוא לחוד, א"כ גם ממתני' אין ראיה, דשמא משו"ה לא מחלק במתניתין משום דמיירי ששניהם הגביהו כאחת, אבל אחד שהגביה אה"נ דקנה, אע"כ שגם דעת הש"ס מיירי כן ששניהם הגביהו כאחת, ולשון קמא ובתרא, היינו כפי ציור הש"ס, הוי זה הקמא, וזה הבתרא ודו"ק. והיוצא לדינא, דאם אחד היה המגביה מע"ג הקרקע, ובצד שע"ג העמוד לא הגביה שום אדם, אז מהני לכו"ע, וכמו דמוכח מלשון הרמב"ם דאבידה דקונה כל המוסירה, וכן מרמב"ם דגבי קנין דלעיל וכפשטות הסוגיא דרב חסדא דיכול לנתק מילתא היא, ובשני מגביהים, היינו דקאמר הכא בדותא ולאו מילתא היא וכ"פ הרמב"ם כנ"ל:
ודע דהא דלא קנה הרוכב, במוסירה ע"י ד' אמות, עמ"ש לקמן בעמוד ב' במתניתין דהי' רוכב יישוב על זה: