בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף טז.
בגמ' מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום, נסתפקתי אם הא דאמרינן הכא דלא אמר כלום, היינו דוקא היכי שבסוף יירש הבן, וכיון דירושה ממילא היא וליכא אומדן דעת דטרח לאוקמי קמי לוקח, להכי לא מהני המכירה, משא"כ היכי דאח"כ זבנה הבן מאביו אמרינן דכיון דטרח לזבנה ודאי דלאוקמי קמי לוקח קא בעי ומ ני המכירה, או שמא לא שנא ואפי' בדזבנה אח"כ לא מהני המכירה, ולכאורה מסוגיין משמע דבטרח למיזבן מהני אפי' בדבר שלא בא לעולם, דמ"ש מגוזל שדה ומכרה וחזר ולקחה דאמרי' דקנה לוקח מטעם דאמדינן דעתיה דלאוקמי קמי לוקח קא בעי, ודוקא בירושה אמרי' דירושה ממילא היא ולא קנה לוקח, אבל בלקחה אח"כ קנה, וכ"ה להדיא ברמ"א חו"מ (סי' ר"ט) דאע"ג דאין מקנה דשלב"ל מ"מ אם טרח המוכר וקנה הדבר שצריך לקיים מקחו כי אדעתא דהכי טרח כי היכי דליקום בהמנותיה, וכן נראה נמי להדיא מרש"י דכתובות (דף צ"א) דלהכי לא מהני המכירה במה שאירש מאבא משום דלא טרח, דגבי ההוא גברא דזבין לכתובתא דאימיה דאי אתיא אם ומערערא לא מפצינא לך שכיבא אם ולא ערערא אתא איהו ומערער כו' א"ל רבא נהי דאחריות דידה לא קביל אחריות דנפשי' מיהא קביל, וז"ל רש"י שם, דמעותיו יחזיר ונהי נמי דחוזר במכירת הקרקע משום דאין אדם מקנה דשלב"ל כדתניא מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום והא לא דמיא לגוזל שדה ומכרה וחזר ולקחה מבעלים הראשונים דקיי"ל מה מכר כו' כל זכות שתבא לידה דהתם לקחה דוקא, דטרח אבתרה וזבנה כי היכי דליקום בהמנותי' אבל נפלה לו בירושה אמרי' התם ירושה ממילא הוי ולא טרח למיקום בהמנותי' כו' עכ"ל, הרי משמע להדיא דלהכי לא מהני המכירה במה שאירש, משום דירושה ממילא היא, הא אם לא ירשה וטרח למיזבן מהני המכירה, אכן באמת כד דייקינן בסוגיא דהכא נראה ראיה להיפך, דלכאורה קשה טובא מאי פריך כלל רב ששת מברייתא דמה שאירש, על הדין דחזר ולקחה, כיון דהתם טעמא קאמר משום דטרח למיזבן ודאי דלאוקמי קמי לוקח קא בעי, ונפלה בירושה גם התם לא מהני וכדאמר דירושה ממילא אתי, וא"כ מאי מקשה מירושה, ואח"כ מצאתי קושיא זאת בר"ן ונמוק"י, ויבוארו דבריהם אח"כ, וכן על התירוץ קשה לי דמאי הוצרך לשנויי הכא סמכא דעתא והכא לא סמכא דעתא, ותיפוק ליה דהכא ירושה והכא מכירה, אע"כ מוכח מזה, דבמה שאירש, אפי' אם באמת לא נפלה לו בירושה אח"כ, אלא הבן טרח וזבנה מן האב, ג"כ לא מהני המכירה דמעיקרא משום דהוי דשלב"ל, ולהכי סתם ותנא מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום, ואפי' אם לקחה אח"כ נמי, ולפי"ז א"ש קושית רב ששת, דמדסתם ונקיט משמע דאפי' אם לקחה הבן אח"כ נמי לא מהני המכירה, ואמאי לא אמרי' גם כאן דטרח למיזבן בכדי להעמידה בפני הלוקח, וקושיתו לא יהיה מהיכי דנפלה לו בירושה אח"כ, אלא מהיכי דזבנה אח"כ, וע"ז תירץ דהתם סמכא דעתי' בכדי דלא ניקרי' גזלנא, פי' התם יש לנו אומדן דעת דלהכי טרח למיזבן בכדי שלא יקראנו גזלן, אבל הכא בלא"ה לא יוכל לקראהו גזלן אפי' אם לא יעמידה בידו, כיון שמתחלה התנה עמו דלא מכר לו כ"א מה שיירש, ואם לא יירש לא יהיה עליו שום דו"ד, וא"כ מהיכי תיתי נימא דטרח למיזבן לאוקמי קמי לוקח ולהכי לא סמכא דעתו, והנה המפרשים הבינו דמשו"ה לא סמכא דעתו משום דלא שייך הטעם דליקרייה גזלנא, כיון דלא גזל משום אדם, אכן א"א לפרש כהבנתם, דהא תינח טעם דלא ליקרי' גזלנא לא שייך כאן, אבל אכתי נימא דטרח למיזבן בכדי דליקום בהמנותי', שזהו טעם העיקריי וכמ"ש בתוד"ה ארצי, וטעם זה שייך גם כאן, אלא כוונת הש"ס כמה שכתבתי, דכיון שהתנה עמו דוקא שמה שאירש מכור לך, ואם לא יירש לא יהיה עליו שום דו"ד, א"כ ליכא כאן שום אומדן דעת דלאוקמי ללוקח קא בעי, אפי' לטעם דליקו בהמנותי' דאפי' אם לא יעמידה בידו לא איתרע נאמנותו כיון שמתחלה התנה כן:
ולפמ"ש יש מקום ליישב דברי רש"י דכתובות שהבאנו לעיל, אשר בפנ"י וברשב"ץ שם הקשו עליו קושי' עצומה, דהא קושיית רש"י שם דמ"ש מגזל שדה ואח"כ לקחה, הוא ממש קושית רב ששת בסוגיין, וא"כ אמאי בחר רש"י לתרץ תי' אחר שלא הוזכר בש"ס, דבש"ס כאן מחלק ביניהם מטעם דסמכא דעתא, ורש"י מחלק משום דהכא טרח וירושה ממילא, ולמ"ש א"ש, שבאמת לחלק בין ירושה ולקיחה א"צ לטעם דסמכא דעתא, דבזה הוי החלוק פשוט, דהכא טרח וירושה הוי ממילא, ורק משום דהכא בסוגיין הוי בע"כ הקושיא מלקיחה אלקיחה וכמ"ש, דעיקר קושי' דרב ששת יהיה מהיכי דהבן לקחה אח"כ, ולהכי הוכרח כאן לחלק בין טעם דסמכא דעתא, אבל בכתובות התם דמיירי להדיא דשכיבא אימי', וכבר נתהוה המעשה ולא לקחה, וא"כ קושית רש"י הוא בע"כ מירושה אלקיחה, להכי משני כפשוטו משום דירושה הוי ממילא, וזה היה נראה נכון מאוד בפשט הסוגיא דהכא והתם, והיה מקום אתי ליישב בזה נמי קושי' עצומה בסוגיין, דהנה רמי ב"ח מתקיף מכדי האי לוקח במאי קני להאי ארעא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא ואמר רבא תהא במאמינו כו' טרח ומייתי גמר ומקני ופרש"י גמר ומקני כשלקחה מבעלים הראשונים, ולפ"ז יקשה מאוד דמאי מותיב אח"כ רב ששת מההיא דמה שאירש, דהוי דשלב"ל, הא הכא במילתא דרב דמיירי שמקנה לו עכשיו בשעה שלקחה דהוי בעולם ודבר שבא לעולם הוא השתא ואכתי מאי מקשה, ובשמ"ק הביא קושיא זאת בשם הריצב"ש, ולכן נ"ל דקושיית רב ששת כן, דנהי דהמוכר הקנה לו, מ"מ אכתי הלוקח במאי קנה, דכיון דקנין הראשון היה בעת שלא בא לעולם, והשתא שבא לעולם נהי דהמוכר מצדו מקנה, אכן הלוקח במאי קני, ולזה פריך ממה שאירש דמיירי נמי שהבן לקחה אח"כ מאביו וכמ"ש, וחזינן נמי דטרח למיזבן לאוקמי קמי לוקח ואפ"ה לא מהני מטעם דלוקח לא עשה קנין, ומשני התם סמכא דעתו, פי' דלא הכיר בה וסמכא דעתו דלוקח והיכי דסמיך דעתא לא צריך שוב לקנין אחר, הכא דלא סמיך דעתא כיון דהכיר בה וידע דלאו דיליה זבין ולא קנה לוקח, וכמו שפי' כן הרשב"א, עיין ברש"י שפי' דלהכי לא סמיך דעתא דלוקח דקאמר מי יימר שיירש מאביו, ולא ניחא לו בפי' הרשב"א, היינו משום דלשיטתו אזיל דס"ל דהך דינא דרב מיירי נמי בלא הכיר בה ודלא כתוס' לעיל וכמ"ש בשמ"ק בכוונת רש"י לעיל, ואין להקשות דהא אכתי יש לומר דסמיך דעתא, שמא יקנה הבן מאביו להעמידה בידו, וכעין זה הקשה הריטב"א על רש"י ותי' דהכא כיון דברשות דגזלן הוה קיימא ארעא והורידו ללוקח בתוכה שפיר סמיך דעת הלוקח, דנגזל מזבין ליה לגזלן, אבל הכא יאמר שמא האב לא ירצה למכור ואכתי לא סמיך דעתו, וגם לפי"ז היה מיושב דעת רש"י דכתובות בפשיטות טפי, דהא דמשני כאן הש"ס החלוק דסמכא דעתא, היינו רק על הקושיא דאמאי קני לוקח, אבל על החלוק דמוכר, באמת יש נ"מ בין טרח ומזבין, לירושה דממילא, והתם דמיירי שלא זבנה הבן וכמ"ש לעיל, ובע"כ דהקושיא דרש"י הוא ממוכר אמוכר, ע"ז מחלק בין טרח וזבין לירושה דממילא, וכל זה היה נראה נכון, אלא שמלשון רש"י דסוגיין לא משמע כן, דז"ל בד"ה מה שאירש, ולכשיירש לא קנה לוקח. הרי דדייק דקושיית רב ששת הוא מירושה, היכי דבסוף ירשה, ואפ"ה משני בש"ס החלוק דלא סמיך דעתא וא"כ יוחזר קושייתי על רב ששת, דמאי מקשי כלל, הא התם טרח והכא בירושה לא טרח, וגם על רש"י דכתובות יקשה למה לא משני התם כתי' הש"ס כאן וכנ"ל:
והנה מה שנוגע לישוב הסוגיא דהכא נראה, דבלא"ה קשה:
כאן לעיל דאמר רב מה מכר לו כל זכות שתבוא לידו, ואח"כ אמר, מאי טעמא, והלא טעמא רבה אמר דמכר לו כל זכות שתבוא, ומה יוצרך אפוא לטעמים אחרים, ובר"ן ונמוק"י הרגישו בזה, ופרשו דכוונת הש"ס בשאלו, מאי טעמא, היינו איך מהני זה דמכר לו כל זכות שתבוא, והא דשלב"ל הוא ואין אדם מקנה, וע"ז מביא טעמים דניחא ליה וכו', ומהני מפני זה אפי' בדשלב"ל ע"ש, ולבד דקשה טובא לדבריהם, לא שייך נמי לשון מאי טעמא דקאמר, כיון דטעם יש כאן, והכי הול"ל והא אין אדם מקנה, עוד יוגדל קושיתי, כיון שגם מעיקרא הוי קשיא לגמ' איך מועיל זה כיון דדשלב"ל הוא ומשני דמשום טעמים הללו דניחא, מהני נמי אפי' בדשלב"ל, וא"כ מאי מקשה תו רב ששת מברייתא דמה שאירש, דלא מהני בדשלב"ל, הא כבר הקשה זאת ותי' דאפ"ה מהני, ועוד אמאי בכל דוכתא שהוזכר בש"ס כהאי מילתא דמכר לו כל זכות שתבא לידו, לא פריך מאי טעמא כדפריך הכא, והא התם הוי נמי דשלב"ל. ולכן נ"ל דבאמת האי מה מכר כל זכות שתבוא דאמר הכא, אין דומה לכל מה מכר דאיתא בש"ס, ונקח לדוגמא בב"ק (דף ח' א גבי אתו כולהו גבי מעידית א"ל רבא מה מכר ראשון לשני כל זכות כו', וכיון דאילו אתו גבי לוקח ראשון מצי מגבי כו'. וכן (ב"ק דף צ"ו) השביח לוקח מהו הדר פשטה מה מכר ראשון לשני כל זכות, דהתם היה למוכר הזה בעת המכירה הזכות הזה, כגון ללוקח ראשון היה הזכות, שמצי להגבות מבינונית, וכן בעובדא השניה, היה לגזלן הזכות, דאם היה משביח היה נוטל חלק, ורק המעשה היה חסר לו, דבשעה שהיה הדבר בידו, לא נזדמן עוד לפניו המעשה הזאת, אבל הזכות היה לו בעת המכירה, וכיון דכשמכר לחבירו הרי מוכר כל זכיות שיש לו, ונתרוקן כל זכיותיו להלוקח ממנו, ולהכי לא קשה כלל, דהא דשלב"ל הוא. כיון דהזכות יש לו כעת בשעת המכירה, וגם א"צ לבקש טעמים אחרים, למה מהני המכירה, דהא ודאי דמוכר לו כל זכיותיו, וטעם זה די, אבל הכא באומרו מה מכר, הוי הכוונה, שמוכרו הזכות שיהיה לו גם אח"כ כשיקנה השדה, ולעת עתה אין גם לו לעצמו הזכות הזה, ורק דהוי כאומר לו שדה זו לכשאקחנה קנויה לך, לזה פריך מ"ט, פי' מאיזה סברא נאמר כן מעצמינו לאמוד דעת המוכר שיחייב עצמו גם במה שיקנה אח"כ, והשתא לא פריך עוד, איך יועיל הקנין כיון דדשלב"ל הוא. אלא דפריך דמאיזה אומדן דעת נאמר כן שיעדיף זכות הלוקח כ"כ אפי' במה שיקנה, וכיון דבפירוש לא התנה עמו ע"ז דלכשאקחנה קנויה לך, מאיזה טעם נימא כן מעצמינו, לזה משני מטעמים דלא ליקרי גזלנא, וניחא לו דליקום בהמנותי', ומטעמים הללו אמדינן דעתו שירצה להעמידה ביד לוקח אפי' לכשיקחנה מן הנגזל, דכיון דחזינן דטרח אח"כ למזבנה, הרי יש לנו גלוי דעת שניחא לו לאוקמי קמי לוקח, ולפי"ז טעמים הללו לא יועילו לנו כ"א להיות כאומדן דעת על עיקר רצונו, שנתרצה כלל להעמידה ביד הלוקח אע"ג שלא התנה כן בפירוש דלכשאקחנה קנויה לך, אבל אין טעמים הללו מועילים לקיום הקנין, שיועיל משו"ה אפי' בדשלב"ל, ולכן מקשה תו רב ששת מברייתא דמה שאירש מאבא, דנהי דזה ודאי שע"י שטרח למיזבן הוי לנו אומדן דעת שמכוון להעמידה ביד לוקח, וכאילו התנה בפירוש לכשאקחנה קנויה לך, מ"מ אכתי איך יועיל הקנין הא אפי' אם מכר בפירוש זכות שתבוא לידו לא מהני כיון דדבר שלב"ל הוא, ומשני דמטעם דלא ניחא למיקרי' גזלנא גם הלוקח סמיך דעתו, ולכן מהני אפי' בדשלב"ל, דעיקר הטעם דלא מהני הקנין בדשלב"ל הוא משום דלא סמיך דעתו, אבל הכא כיון שסמיך דעתו מהני הקנין אפי' בדשלב"ל, ומיושב השתא הסוגיא מכל הגמגומים, ודעת רש"י יש נמי ליישב עפמ"ש הראב"ד והריטב"א בסוגיין, דלהכי לא משני הכא שאני ירושה דממילא, כיון שאומר בשעת המכר מה שאירש מכור לך, הרי הבטיחו שיזכה בה לאחר שירשנה והרי מאמינו וכאילו חזר וטרחה ולקחה דמי ע"ש, וא"כ התם בכתובות דלא קאמר לו להדיא מה שאירש מכור לך, ולא הבטיחו ע"ז, להכי משני רש"י כפשוטו משום דהוי ממילא ולא טרח, וז"ב ברש"י, ושם הארכתי לפרש דעת רש"י באופן אחר:
והנה לפמ"ש בפשט הסוגיא יצא לנו הדין נגד הרמ"א שהבאנו לעיל דפוסק דאע"ג דאין אדם מקנה דשלב"ל מ"מ אם טרח המוכר וקנה הדבר שצריך לקיים מקחו כי אדעתא דהכי טרח כי היכי דליקו בהמנותיה, והדין נובע מתרומת הדשן, ומקורו מסוגיין דאמר דאם טרח מהני למכור גם כל זכות שתבוא לידו, ואכן כ"ז הוא רק לפי' הר"ן והנמוק"י, דמה דשייל הש"ס מאי טעמא, היינו דמאיזה טעם מועיל הקנין כיון דדשלב"ל. הוא וע"ז משני דכיון דטרח מהני, שפיר נלמוד מזה דאפי' בדשלב"ל אם טרח מהני, אכן לפמ"ש דאין שום סברא לומר שטעם דטרח יועיל לקנות על ידו, וטעם דטרח לא מהני כ"א לענין אומדן דעת שהמוכר מתרצה להקנותו, אבל שיועיל לקנות עי"ז אין שום סברא, וגם זולת זה קשה לפרש הסוגיא כפירושם וכמ"ש, אלא הטעם דטרח יבוא לגלות על רצון המוכר ולומר דאע"ג דלא פריש עמו שגם לכשיקחנה יהיה קנוי לו הוי כמאן דפריש, ואכתי הי' קשה לש"ס דלוקח במאי קני כיון דהוי דשלב"ל, ומוכרח היה לשנויי משום דסמיך דעתו וא"כ לא מוכח כלל הדין דרמ"א:
הדרן למה שנסתפקתי, דכפי הנראה מפשט הסוגיא ודאי דאפי' אם אח"כ חזר ולקחה מאביו נמי לא מהני, דנהי דטרח וזבין וחזינן דעת המוכר שרצה להעמידה ביד הלוקח, מ"מ אכתי הלוקח במאי יקנה כיון דהכא לא שייך הטעם דסמיך דעתו, וכ"ה דעת כל הראשונים ואפי' לדעת הר"ן ונמוק"י דטעם דטרח מהני אפי' בדשלב"ל יש לומר דהיינו דוקא כשמכרו סתם ואיכא לכל הפחות אומדן דעת דטרח למיזבן בכדי דליקום בהמנותי', דהא טרח וזבין לחוד לא מהני בלא טעמים דלא ליקרי' גזלנא או דליקום בהמנותי' כמו שמוכח מסוגיין, ולכן היכי שמכר לו סתם ושייך עכ"פ הטעם דליקום בהמנותי' אבל הכא דקאמר בהדיא מה שאירש מכור לך, ואם לא יירש אין עליו שום דו"ד, א"כ איזה אומדן דעת הוא, דלהכי טרח וזבין בכדי דליקום בהמנותי', כיון שאפי' אם לא יעמידה בידו נמי יקום בהמנותי' וכיון שאין לנו שום אומדן דעת גם הרמ"א יודה דטרח לא מהני, דהא הרמ"א לא כתב דינו כ"א היכי דמכרו סתם, אבל באם פירש לו שרק כשיירש מכור לו גם הוא מודה וז"ב, ועמ"ש בסמוך בשם הט"ז ונה"מ שם, דאפי' בסתם לא קאמר הרמ"א כ"א היכי שהלוקח לא ידע שהשדה אינה של מוכר, וכיון שמכר לו בחזקת שיש לו אמרינן דטרח אדעתא דליקו בהמנותי', אבל כשהלוקח ידע שאינה ברשותו לא שייך סברא זאת, וא"כ כ"ש במקום שהתנה עמו בפירוש, דרק אם יירש יהא מכור דלא שייך סברא זאת ועמ"ש למטה בדבור הסמוך:
רש"י בד"ה הכא לא סמיך דעתא דמי יימר שיירש מאביו שמא ימכור נכסיו בחייו ע"ש, מכאן קשה לכאורה עמ"ש הט"ז בחו"מ (סי' ר"ט) דמ"ש הרמ"א שם דאם טרח למיזבן מהני אפי' בדשלב"ל דאמרינן דלהכי טרח כי היכי דליקו בהמנותי', דהיינו דוקא שהלוקח לא ידע כלל שהדבר אינו של מוכר, וכיון שמכר לו בחזקת שהיא שלו אמרין דטרח בכדי דליקום בהמנותי', אבל כשהלוקח ג"כ ידע שאינו ברשותו לא שייך סברא זאת דניחא לי' דליקום, כיון שגם לכתחלה ידע מזה פ"ש, והנה מרש"י דסוגיין משמע דלא כוותיה, דמאי הוצרך רש"י לומר דלהכי לא סמיך דעתו משום דמי יימר שיירש וא"כ אין זה בכוחו לעשות השתדלות שיבוא ליד הלוקח ותיפוק ליה דבלא"ה לא שייך כאן הטעם דליקו בהמנותיה כיון שידע מזה שהדבר אין ברשותו לעת עתה, דהא בע"כ מה שהוסיף רש"י טעם זה אשר לכאורה ללא צורך הוא, דבש"ס קאמר הכא סמיך דעתו משום דניחא לי' דלא ליקרי' גזלנא, וא"כ בברייתא דמה שאירש הוי לא סמיך דעתו כיון דלא שייך הטעם דלא ליקרי' גזלנא, אלא שלרש"י היה קשה, דנהי דטעם שלא ליקרי' גזלנא לא שייך, מ"מ אכתי ניחא דסמיך דעתו מטעם דניחא דליקום בנאמנותו, לזה הוצרך להוסיף דכאן לא שייך סמכא דעתא, דבשלמא היכי שאמר לו שדה לכשאקחנה, דהדבר אפשר במציאות ואפי' אם המוכר לא יתרצה למוכרו יש לומר דכיון דניחא דליקום בנאמנותו יוסיף על המחיר עד שיתרצה, אבל כאן גבי ירושה לא שייך לומר דסמיך דעתו כיון שהדבר אין בידו כלל, דמי יימר שיירש מאביו, ולסברת הט"ז לא היה צריך רש"י כלל להוסיף טעם זה, דבלא"ה לא שייך כאן טעם דניחא דליקום בנאמנותו כיון שהלוקח ידע מזה מתחלה, ואכן מלשון רש"י בסמוך בע"ב בד"ה בשדה סתם בסוה"ד וז"ל אבל אמר שדה זו לא סמכא דעתא דמקבל מתנה ולא האמינו דנימא דניחא דליקו בנאמנותו ע"כ, ומאי בעי רש"י בזה שכתב ולא האמינו, הא כבר אמר דבשדה זו כיון דפירש לו שדה הזאת דוקא לא סמיך דעתו שמא לא יתרצה המוכר למוכרה, אלא ודאי כוונתו בזה, דנהי דבשדה זו לא סמיך דעתו מפני שקשה עליו לקנותו, מ"מ נימא דסמיך דעתו שודאי יקחנה מטעם דניחא דליקו בנאמנותו, וכמו דאמר לעיל טעם זה, ע"ז מתרץ "ולא האמינו" כלומר שגם טעם זה לא שייך כאן, כיון דמתחלה לא האמינו דהא ידע שאינו ברשותו ועיין במהר"ש שכ"כ בכוונת רש"י, וא"כ מוכח להדיא מרש"י כהט"ז, ופלא גדול על הט"ז שלא נתעורר לרש"י זאת, ולפי"ז צ"ל דמ"ש רש"י לעיל גבי ירושה טעם אחר, היינו דלרווחא דמילתא כתב כן, דאפי' אם היה שייך כאן טעם דניחא דליקום בנאמנותו, ג"כ לא היה מועיל לומר דמשו"ה סמיך דעתו אחרי שאין בידו כלל, דמי יימר שיירש כלל, וז"ב:
תוד"ה האי שטרא כו' א"נ במלוה אין יכול לקנות כו'. וקשה דא"כ לדעת הרמב"ם (פ"ז ממכירה) הובא בחו"מ (סי' ר"ד) דבמלוה יכול לקנות אמאי לא קני הכא ע"י מעות ההלואה ונ"ל ליישב דבאמת יש להבין סברת הרמב"ם שמחלק בין קדושין למכר, דבקדושין לא מהני במלוה, וממ"נ אם אמרי' דמלוה חשוב ככסף בעין, בקדושין נמי ליהני, ואי לא חשיב ככסף, מ"ש מכר דמהני, ועיין באבני מלואים סי' כ"ח מ"ש, ול"נ סברת הרמב"ם, דנ"מ גדולה יש בין קנין כסף האמור בקדושין, לקנין כסף האמור במכירה, דבמכירה לא נתינת וקבלת הכסף עושה הקנין, כ"א פרעון הדמים בעד החפץ זהו קנינו, דאם פרע לו השווי יוצא עי"ז מרשותו של מוכר לרשות הקונה, וזהו עצם הקנין, אבל אם אין נותן הכסף בתורת פרעון כ"א לשם קנין לאו מילתא היא וכמ"ש הסמ"ע (סי' ק"ץ סעי"א) דכיון דקנין כסף משדה עפרון ילפינן וכסף האמור שם, דמי שווי השדה הוא ע"ש, ואין להקשות דא"כ איך יוכל לקנות בפרוטה מקח ששוה הרבה, דהא אין כאן פרעון החפץ, דהתם נמי לאו בתורת קנין הוא אלא בשביל פרעון, דנותן לו פרוטה לשם תחלת פרעון והשאר זוקף במלוה, והוי כאילו קיבל כל המעות אבל אם נתן רק לשם קנין לאו מילתא היא, שאין זה קנין כסף האמור במכירה, וכן מפורש ברש"י לקמן (דף מ"ח ע"ב) ד"ה בזמן שא"ל ערבוני יקון וז"ל יקנה שלא נתנה לו בתורת תחלת פרעון והשאר עליו מלוה אלא בתורת שעירבון זה יקנה הכל והא לאו מילתא היא ע"כ, הרי שדוקא אם זקף השאר במלוה קנה, ואי אמרת דקנין כסף הוא רק ע"י קבלת הכסף יתחייב זה לקנות וזה למכור וכמו ק"ס, אפי' אם לא זקף עליו במלוה נמי יקנה, כיון דפרוטה מיקרי כסף וראוי לקנות על ידו, אע"כ שרק פרעון החפץ הוא הקנין ועמ"ש לקמן בארובה, ואמנם כל זה אין שייך כ"א במכירה, אבל בקדושין לא שייך פרעון שוויה וכמ"ש הט"ז בחו"מ (סי' ק"ץ) ובע"כ דהתם הכסף עצמו הוי קנין דע"י הקבלה יתחייבו זה לזה, ולפי"ז יתיישב חלוקו של הרמב"ם, דבקדושין כיון דעצם הכסף קונה, להכי בעינן שיהא הכסף בעין שיהא ראוי לקנות על ידו דאם אינו בעין אין ראוי לעשות קנין על ידו, אבל במכירה דפרעון החפץ הוא הקנין א"כ מה איכפת לן אם הכסף אינו בעין, דאם רק המוכר קיבלו לשם פרעון ונתרצה, הרי נפרע בזה, וכיון שכן דכל עיקר טעם הרמב"ם דבמכר קונה ע"י מלוה הוא משום דהמוכר קיבלו לשם פרעון ונסתלק בזה, א"כ לא שייך זה כ"א היכי שתחלת המקח היה ע"י מלוה והמוכר נתרצה לקבל זה בפרעון, אבל בסוגיא דהכא, דמתחלה נתן לו כסף בעין אלא שהכסף הניתן לא היו ראוים לקנין משום שהשדה לא היה שלו, וממילא נעשו הלואה, ואנו רוצים שע"י ההלואה הזאת יקנה כעת, בזה ודאי דלא קני, דמי יימר שנתרצה המוכר לקבל עתה החוב בפרעון החפץ, וזה לשון הרמב"ם (בפ"ז ממכירה) מי שהיה לו חוב אצל חבירו ואמר ליה מכור לי מטלטלין אלו בחוב שיש לי אצלך ורצה המוכר כו', הרי דייק לומר שדוקא כשזה א"ל להדיא מכור לי בחובך וזה נתרצה, אבל באם הלוקח לא הודיע למוכר ולא נתרצה זה בפירוש לא מהני והוא כמ"ש, ונהי שזה ידעינן שהמוכר מתרצה להעמידה ביד הלוקח, מ"מ אפשר ירצה שבפרעון יתן לו דמים אחרים, והמעות הראשונות יהיה בהלואה וכללא הוא דבמלוה בעינן דוקא שהמוכר יתרצה לזה בהדיא:
הן אמנם לטעם שכתב הא"מ בסברת הרמב"ם עפמ"ש רש"י (קדושין דף ו') דלהכי מקדש במלוה אינה מקודשת דקיחה משדה עפרון גמרי' דיהיב מידי בשעת קדושין ומלוה להוצאה ניתנה, וא"כ קרקע דנקנה בכסף דלאו משדה עפרון יליף וכדאמר בקדושין משדות בכסף יקנו משו"ה נקנה נמי במלוה ע"ש, ולפי"ז לא בעינן כלל רצוי המוכר, כיון דבמכר הוי מלוה ככסף בעין, אלא דדבריו יש לדחות, דהא הסמ"ע הנ"ל כתב ההיפך מדבריו, שגם במכר ידעי' משדה עפרון, והא דקאמר בקדושין משדות בכסף יקנו, רמז ע"ז בפרישה סי' ק"ץ וז"ל דא"כ מהיכי ילפינן דאין כסף פחות מש"פ קונה מאשה ואשה גמרי' משדה עפרון כו' ע"ש ועיין בנה"מ שם מ"ש בזה: