בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף טו:
ברש"י ד"ה הא דקתני נוטל יציאה מבע"ח דלא מסיק ביה בע"ח במוכר שעור ארעא ושבחא כו' ע"ש, הרי דרש"י לא יגרוס בש"ס דלא מסיק אלא כשיעור ארעא וכגירסת התוס', וכתבו המפרשים דכוונת רש"י בזה לתרץ קושית התוס' ד"ה הא, דכיון דלא מסיק אלא כשעור ארעא אמאי נוטל שבח היתר על היציאה, ולהכי לא יגרוס כגרסת התוס', דלא מסיק אלא שעור ארעא, אלא גורס דלא מסיק כשעור ארעא ושבחא", וכוונתו למ"ש הרא"ש בסוגיין דמיירי דלא מסיק כשעור כל השבח עם ההוצאה, אלא מסיק כשעור ארעא:
ושבח היתר על ההוצאה, ולכן גובה שפיר כל היתר, כיון דבאמת מסיק בו כשעור הזה, ומתורץ קושית התוס'. אכן אכתי טעמא בעי, מאי הוצרך רש"י ליכנס בדוחק הזה, ולא ניחא לו בגרסת התוס' ופירושם, ונ"ל לתת טעם נכון לזה, דהנה בלא"ה קשה לכאורה, אמאי לא הקשו התוס' קושיא יותר אלימתא, דכיון דלא מסיק בו אלא כשעור ארעא למה יחויב המוכר לשלם ללוקח מה שנטל ממנו הבע"ח, כיון דהמוכר לא היה מחויב כלל לשלם, ונמצא דהלוקח לא פרע בזה חוב המוכר, ועל קושיא זאת אין מתורץ גם לתירוצם דמיירי בעשאו אפותיקי, דבזה לא יתורץ כ"א אמאי נוטל בע"ח אחרי דלא מסיק כשעור הזה, ובזה אמרינן דכיון דעשאו אפותיקי נוטל מטעם דארעאו אשבח, אבל זה אכתי יקשה אמאי מחויב המוכר לשלם כיון דלא פרע בזה חובו, וצ"ל בע"כ שדעת התוס' שאפי' בכה"ג נמי מחויב המוכר לשלם, כיון שעכ"פ ע"י סבת המוכר בא הלוקח לידי הפסד, והנה רש"י ודאי דלא ס"ל כסברת התוס' בזה, דהא לעיל בע"א בד"ה נוטל השבח כתב הטעם, משום דא"ל פרעתי חובך, הרי שדוקא במקום שפורע חוב של מוכר, אז מחויב המוכר לשלם, אבל לא באופן אחר, ולהכי לא מצי רש"י לגרוס כאן כגי' התוס', דלא מסיק אלא שעור ארעא, דנהי דמה שהקשה התוס', אמאי גובה הבע"ח, יתורץ לפי המסקנא, דכיון שעשאו אפותיקי אינו גובה השבח מחמת חובו, אלא מטעם דארעאו אשבח, אבל זה אכתי יקשה, דאמאי מחויב המוכר לשלם, כיון דלא פרע בזה חובו, ולכן רש"י לשיטתו מוכרח לגרוס, דלא מסיק כשעור ארעא ושבחא, היינו כשעור כל השבח, אבל שבח היתר מסיק, ומחויב המוכר לבע"ח, ונמצא דהלוקח פרע בזה חובו ולהכי חייב המוכר לשלם ללוקח, אכן התוס' לשיטתייהו שאפי' אם לא פרע בזה חובו נמי מחויב המוכר לשלם וכמ"ש לעיל (דף י"ד ע"ב) תוד"ה ויש לו, ע"ש שהוכחתי בארוכה דהכי הוא שיטת התוס', ולשיטתם לא יוקשה כאן כ"א למה גובה הבע"ח, אבל על תשלומי המוכר לא קשה, להכי שפיר מצו למיגרס, דלא מסיק אלא כשעור ארעא וז"ב בעזה"י, ולפי"ז יצא לנו מחלוקת חדשה בין רש"י ותוס', דרש"י סובר דאינו מחויב לשלם כ"א במקום שפרע את חובו ולא באופן אחר, ותוס' סוברים שאפי' אם לא פרע חובו כיון דס"ס ע"י סבתו בא לידי הפסד מחויב לשלם, ואע"ג שבתוד"ה כגון כתבו דלמסקנא דאוקי בעשאו אפותיקי מצי איירי אפילו דמסיק כשעור ארעא ושבחא, וא"כ אין ראיה לדין זה, מ"מ אי לאו דתוס' לא סבירא כן, למה אמרו בלשון מצו' הא בע"כ צ"ל כן, דאל"כ למה יחויב המוכר, אלא ודאי דתוס' סברי דבכל אופן מחויב המוכר לשלם ועמ"ש לעיל (דף י"ד ע"ב) מזה:
והנה הש"ך בחו"מ (סי' קט"ו סקכ"ו) הוכיח דרש"י יחלוק על תוס' שכתבו דבעשאו אפותיקי נוטל הבע"ח שבח היתר אפי' היכי דלא מסיק אלא כשעור ארעא, דזהו רק לגי' התוס' דלא מסיק אלא כשעור ארעא, וע"ז קאי אוקימתא דעשאו אפותיקי, שפיר שמעת מינה דאפי' בלא מסיק אלא כשעור ארעא ג"כ גובה הבע"ח בעשאו אפותיקי, אבל לגרסת רש"י דמסיק כשעור ארעא ושבח היתר, וא"כ לא מוכח הדין דבמקום דלא מסיק אלא כשעור ארעא שיכול הבע"ח לגבות, ולפמ"ש נוכל לומר שבדין זה לא יחלוק רש"י, וגם הוא יודה דבעשאו אפותיקי גובה אפי' דלא מסיק בו, מטעם דארעאו אשבח, ולא יקשה דא"כ למה הוצרך רש"י לגרוס דמיירי במסיק בו שבח היתר כקושית הש"ך, דשפיר הוצרך לזה, משום חיוב המוכר, דאל"כ אמאי מחויב המוכר לשלם וכנ"ל, אבל הבע"ח שפיר גובה אפי' אי לא מסיק וכנ"ל ודלא כהש"ך:
תוד"ה חזר ולקחה, וקמיבעי ליה אם הגזלן יכול לבטל המקח ולהחזיר לו מעותיו ע"כ, כוונתם בזה כיון דבלא הכיר בה מיירי והתם אפי' לשמואל יש לו מעות, א"כ מאי נ"מ אם אח"כ חזר ולקחה, דסוף סוף אין הלוקח נפסד, שהרי אפי' אם מוציאה מיד הלוקח מעות יש לו ומאי בעי, לכך פרשו דמיבעי אם יכול לבטל המקח, ואמנם אכתי קשה דהא לשמואל יש נ"מ טובא, אם השביח הלוקח, דאם לא יוכל כעת להוציאה מן הלוקח, יהיה לו השדה עם השבח, ואם הגזלן יוציאה מידו, לא יתן לו השבח, דהא הכי ס"ל לשמואל דשבח אין לו, וא"כ למה דחקו התוס' לפרש דהנ"מ היא לענין בטול המקח, ונראה דע"כ לא קאמר שמואל דשבח אין לו, כ"א כשהנגזל מוציאה מיד לוקח והמעות ישלם הגזלן, שבאופן זה לא קיבל הגזלן מיד הלוקח כ"א המעות בעד השדה בלא שבח, וכשישלם לו יותר בעד השבח מיחזי כריבית, אבל הכא שהגזלן עצמו יוציאנה מיד לוקח כשהיא משובחת, אפי' כשישלם לו בעד השבח לא מיחזי כריבית, דהא באמת קיבל השבח, ולא משלם יותר ממה שקיבל, ולהכי הוכרחו לפרש דהנ"מ הוא לענין בטול מקח, וז"פ:
תוד"ה דמית לוקח, השיגו על פרש"י שפי' אחר שלקחה דמיד שקנה הגזלן זכה בו לוקח ואטו משום דמית ליה בתר הכי פקע כחו, והנה לכאורה דברי רש"י סותרים דברי עצמו דלקמן (דף ט"ז) בד"ה זבנה פרש"י דהיינו שזבנה קודם שלקח מן הבעלים ע"ש ומשמע דאי אחר שלקח מן הבעלים מכרה לאיש אחר, אין בכך כלום, כיון דמיד שקנה אותה זכה הלוקח ואח"כ לא פקע חובו, הרי שרש"י עצמו ס"ל דמיד שקנה אותה מן הנגזל קונה אותה הלוקח, וגם אח"כ לא יפקע כחו, וזהו ההיפך ממ"ש כאן, ומצאתי בפנ"י שהרגיש בסתירה זאת, ונ"ל דרש"י בד"ה הא מית כתב וז"ל הלכך לא נתכוון לזה אלא להעמידה בחייו ולא לאחר מותו כו' ע"ש, הרי בעצמו תקן קושיית התוס' דהן התוס' הבינו דמשו"ה פרש"י כאן, אחר שלקחה, היינו משום דבאמת לא נגמר הזכייה של לוקח תיכף כשלקחה, ולהכי השיגוהו דמיד זכה, אכן באמת שזה גם רש"י סובר דקנין של לוקח הוי מיד, אלא שסובר דהקנין לא הוי קנין עולמית, שמקנהו לגמרי, אלא דלא נתכוון להקנותו רק כל זמן שיחיה ולא לאחר מותו, דכיון דכל עיקר הקנין הוא משום שלא יחרפנו, א"כ לא נתכוון להעמידה בידו אלא בחייו ולא לאחר מותו, ולהכי כיון דמית לוקח אפי' בתר הלקיחה, היה סבור שיוכל להוציאה מידו, כיון דמתחלה לא הקנהו כ"א כל זמן חייו, אבל לימי חייו קונה מיד כשקנה הגזלן, ואתי שפיר מ"ש אח"כ גבי זבנה אורתה, דהיינו קודם שלקח, דאי לאחר שלקח שוב לא יועיל דכבר זכה הלוקח, דכל מה שזכה זכה תיכף, וק"ל: