אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף ח.

דף ז:

בגמ' ואילו שותפין שגנבו חייבין, ופרש"י והאחד הוציאה לדעתו ודעת חבירו כדאיתא בב"ק ע"כ. וכוונתו למאי דמוקמי' שם בב"ק, להך ברייתא בשותף שטבח לדעת חבירו, ובתוס' כאן השיגו עליו, דהא התם בטביחה מיירי דיש שליחות לדבר עבירה, ורק הטביחה לחוד מוקמינן דאחד טבח לדעת חבירו, אבל הגניבה ודאי ששניהם הגביהו, ואם אחד יגנוב לדעת חבירו אה"נ דלא מהני כיון דאין שליחות ע"ש שזה כוונתם. ואמנם יש ליישב דעת רש"י, דמוכח נמי מברייתא זאת, שגם על ההוצאה מבית בעלים דהוא הגניבה, מהני נמי אם אחד גנב לדעתו ודעת חבירו, דאלת"ה אלא כדברי התוס' שדוקא אם שניהם הגביהו קנאו, א"כ אמאי קאמר הלשון "שותפין" שגנבו, לימא שנים שגנבו חייבין, דלסברת התוס' דמיירי ששניהם הגביהו, אפי' אם הם שנים מן השוק ואינם שותפין נמי מהני וכמתני' דהכא אלא ודאי דמיירי הברייתא שבפעם הזאת לא הגביהו שניהם, אלא אחד היה המגביה לדעתו ודעת חבירו, ואפי' שליח לא עשאו בפירוש, רק מכבר עשו ביניהם שותפות, שכל מה שירוויחו הן בהיתר והן בגניבה יהיה הכל לשותפות, וכיון שגילו דעתם שניחא להו לקנות גם האיסור, והשותף עביד לדעת חבירו, הרי הוא כשליח. וכמבואר ברמ"א חו"מ (סי' קע"ו) ולהכי גופא קתני בלשון "שותפין" להורות דבפעם הזאת לא אמר לו שיגנוב, רק שותפין הם מכבר על כל הרווחים, וממילא מוכח זה דאחד קונה בעד חבירו נמי, משא"כ לסברת התוס' שבאמת מיירי בברייתא ששניהם הגביהו א"כ שותפין דנקיט למה, ודו"ק:

תוד"ה ושותפין שגנבו כו' אלא מיירי שהגביהו שניהם. נסתפקתי לרבא דס"ל דמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו כ"א היכי דזכי נמי לנפשי' אבל מיגו דבעי זכה לנפשי' לא אמרי', אם אחד הגביה כל המציאה אדעת שיקנה הוא מחצה וחבירו מחצה, אם נימא בזה דמהני לדידי', ולכאורה תלוי במחלוקת רש"י ותוס' כאן. דלרש"י שפי' דהכא מיירי שאחד הגביה לדעתו ודעת חבירו, הרי דבכה"ג מהני. ולתוס' דיפרשו דמיירי שהגביהו שניהם, ומשמע דאם אחד היה המגביה, אע"ג שהגביה נמי לדעת חבירו לא מהני. ואמנם עיין בקצוה"ח סי' שמ"ח שהק' מאוד על סברת התוס', דהא אפי' היכי ששניהם הגביהו צריך אתה נמי לטעם דמיגו דזכי לנפשיה, דאל"ה הוי האי חציה כמונח ע"ג קרקע כו' ולא קנו שניהם, וכיון דמוכרח אתה לטעם המיגו א"כ אפי' אם רק אחד היה המגביה לנפשיה ולחבירו נימא נמי דזכי לחבירו מכח האי מיגו, דמ"ש אם אחד או שנים הגביהו ע"ש ולי נראה סברת התוס' נכונה דבלא"ה יש להבין כיון דהטעם דמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, הוא מטעם תופס לבעל חוב וכדאמרי' לקמן (דף י') א"כ מאי מהני אם זכה במחצה שלו, מ"מ במחצה השניה שבא לזכות בעד חבירו, חב הוא לאחריני, ואטו משום דזכה הוא בחדא מחצה, נפל עי"ז טעם דחב לאחריני גם במחצה השניה. ולכן אני אומר שודאי אם אחד מגביה המציאה ע"מ שיקנה הוא מחצה וחבירו מחצה, דבאופן זה שאחד הגביה לכל המציאה, אפי' אם נימא דחבירו לא קנה, מ"מ המגביה יכול ודאי לקנות מחצה שלו, אחרי שהגביה לכל המציאה ואין שום חסרון בקנינו, וכמ"ש התוס' לקמן בד"ה אלא להדיא, ומה שחבירו לא יוכל לזכות, לא יוכל לגרע הזכות ממחצה שלו. ובאופן זה שהמגביה לא יוצרך לבוא לסיוע של חבירו ודאי דחבירו לא קנה, ולא מהני בזה סברא דמיגו דזכה לנפשי', כיון שא"צ לבוא לסיוע מחבירו א"כ ס"ס הוי חב לאחריני, וע"כ לא מהני סברת המיגו לרבא. היינו במתני' ששניהם הגביהו, ובאופן זה לא יוכל כל אחד לזכות במחצה שלו אם לא שיגביה מחצה השנית לצורך חבירו. ואי נימא דחבירו לא קנה, ממילא שגם הוא לא קנה מחצה שלו. וכדאמרי' הכא איהו לא קני לאחריני מקני וא"כ אף שכל אחד מגביה המחצה לצורך חבירו, לא מיקרי זה כלל תופס לאחריני אלא תופס לעצמו. כיון שבלא זה גם מחצה שלו לא יוכל לקנות, ולעצמו יוכל לתפוס אפי' היכי שחב לאחריני. וע"ז מייתי ראיה משותפין, דהא אילו אמר לשלוחו צא גנוב פטור ושותפין שגנבו, היינו ששניהם הגביהו חייבין, מטעם דלא מיקרי בזה כלל שליח אלא כאילו עושה בעד עצמו. ובעד עצמו מהני הקנין אפי' בדבר עבירה נמי, וצדקו מאוד דברי התוס', דע"כ לא מהני מיגו דזכי כ"א באופן ששניהם הגביהו, ולא יוכל לזכות גם במחצה שלו אם לא שיזכה להשני, אבל אם אחד היה המגביה כל המציאה לבדו. דבאופן זה יכול לזכות במחצה שלו אף אם לא יזכה לחבירו, דהא כל אחד יכול לקנות קנין בכל הבגד ע"מ שלא יקנה רק מחצה, ובאופן זה לא קנה חבירו לרבא, כיון דס"ס הוי חב לאחריני, ובזה נסתר כל דברי הקצוה"ח שם, במה שחקר אם שלח שליח לגנוב לדעתו ודעת חבירו אי מהני, דודאי לא מהני וכמ"ש, והנה לדעת התוס' פשיטא דלא מהני, אלא אפי' לדעת רש"י נ"ל נמי דלא מהני, דאע"ג שדעת רש"י הוא, דאם אחד הגביה לדעתו ודעת חבירו דמהני, לא כתב כן כ"א בשותפין וכמ"ש לעיל בדבור הסמוך, דלהכי נקט לשון שותפין שגנבו, ולא שנים שגנבו, להורות דמיירי שהם שותפים מכבר על כל הרווחים, דבכה"ג צריך לחלק עמו גם הגניבות, א"כ אפי' אם המגביה לא ירצה לקנות כ"א מחצה, מוכרח הוא לקנות מחצה השניה גם בעד שותפו, דאי תימא דלא קנה אלא מחצה שלו, לא ישאר לפניו מזה כ"א רביע, כיון שצריך לחלוק עם השותף, ולזה אפי' במחצה השנית שקנה חבירו, מיקרי בזה נמי תופס לעצמו ולהכי מהני אפי' אם אחד היה המגביה, משא"כ בשני אנשים מעלמא ואינם שותפים, אם אחד הגביה אדעת שיקנה הוא מחצה וחבירו מחצה, אה"נ שאפי' לדעת רש"י לא מהני אליבא דרבא, כיון דהמגביה יכול לזכות בשלו אפי' אם לא יזכה לחבירו, א"כ אכתי הוי חב לאחריני במחצה שמגביה לצורך חבירו ולא קני, וז"ב. והנה כל הענין הזה רשמתי על הגליון זה איזה שנים, ועתה כשבאתי לסדור הכתבים, מצאתי עיקר הסברא שלי בנה"מ סי' ק"ה. שהשיג מזה על הש"ך והב"י והע"ש שם שכולם הבינו, דאם אך יש בו צד זכיה לנפשיה מצי לזכות גם עבור חבירו. והנה"מ השיג עליהם כדבריי, ואחרי שהענין יקר ושמור אצלי זה איזה שנים, לא זזתי ממקומו. ועמ"ש לקמן (דף י' ע"ב) באריכות בבאור הסוגיא הזאת ופי' התוס' משם תדרשנו:

תוד"ה ומאי מיגו. הניחו בתימה, דילמא תרי מיגו לא אמרי'. ונ"ל פי' הש"ס כן, דכמו דבשני חרשין, מן הדין היה לנו לומר גם שם דלא קני, דנהי דתקנו ליה הגבהה, היינו רק לנפשי', משום דלא ליתי לאנצויי, שיזכו אחריני עבורו, דע"ז לא שייך טעם הזה, הו"ל לאוקמי אדינא ולומר דאינה הגבהה, ומדאמרי' דבכל זה קני, מכלל דגם בזה היה התקנה, שגם אחר יוכל לזכות עבורם, וא"כ גבי פקח נמי שייך האי טעמא, דאע"ג דלעצמו לא קנה, מ"מ לצורך החרש היה יכול להגביה מצד התקנה, והתקנה שתקנו בשני חרשין זו התקנה עצמה יהיה נמי גבי פקח, ולפי"ז אין זה ענין לתרי מיגו, ועמ"ש לקמן (דף ס' ע"ב) ליישב קושית התוס' באופן אחר:

שמעתתא דרכוב ומנהיג

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה