בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף ז:
בגמ' מצא שטר כתובה בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר כו'. והנה הרמב"ם (בפי"ח מגזילה) כתב וז"ל מצא שטר כתובה אע"ג ששניהם מודים לא יחזיר לאשה דחיישי' שמא נפרעה או נמחלה והרי הוא רוצה לעשות קנוניא על הלקוחות ע"כ, ועמדו המפרשים דהא זהו נגד הש"ס דכאן דקאמר דבזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה, והנה בעיקר פסק הרמב"ם בזה, העלה הש"ך בחו"מ (סי' ס"ה) דפוסק כרבנן אליבא דאוקימתא דרב פפא ע"ש, אכן זה קשה ביותר לדבריו, דאי כרבנן פוסק א"כ אמאי קאמר דאעפ"י ששניהם מודים לא יחזיר, הא אינהו להדיא אמרי דבזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה, ובפשוטו היה נראה, דבאמת קשה מאי מהני דהבעל מודה, מ"מ ניחוש לקנוניא. והתוס' כתבו דלא חיישינן לקנוניא. וכבר צווחו כולם ע"ז, הא לקמן בכל הסוגיא דמצא שט"ח קיי"ל דחיישינן לקנוניא. ואכן בשמ"ק תי' בשם הרשב"א, דהאי תנא דברייתא יחידאה הוא דס"ל דלא חישינן לקנוניא, וכמ"ש התוס' לקמן דאיכא מ"ד דס"ל דל"ח לקנוניא, וא"כ הרמב"ם דפוסק אליבא דהלכתא דקיי"ל חיישינן לקנוניא, להכי כתב דאפי' כששניהם מודים נמי לא יחזיר, אכן יען שגם הרשב"א עצמו הרגיש בדוחק הזה לאוקמי דינא דברייתא דלא כהלכתא, לכן נ"ל תי' מרווח ביותר, דהכא באמת לכו"ע לא חיישי' לקניניא, דהנה אע"ג דבבא בתרייתא דאין הבעל מודה מיירי לרבנן בכל אופן, ואפי' בעודה תחת בעלה נמי לא יחזיר, דרק ר' יוסי הוא דפליג עלייהו ומחלק דבעודה תחת בעלה יחזיר לאשה, אבל רבנן ס"ל דאפי' בעודה תחת בעלה נמי לא יחזיר, מ"מ בבא קמייתא דבזמן שהבעל מודה דיחזיר לאשה, נ"ל ברור דהיינו דוקא בעודה תחת בעלה, אבל בנתאלמנה ונתגרשה ס"ל לרבנן נמי דאפי' בזמן שהבעל מודה נמי לא יחזיר, ומשום דחיישי' באמת לפרעון ולקנוניא, רק בעודה תחת בעלה הוא דמחזיר בזמן שהבעל מודה, משום דהכא לא חשש פרעון, וגם לא חשש קנוניא שייך, דחשש פרעון לא שייך כיון דעודה תחת בעלה ולא הגיע זמן הפרעון עוד, דבאמת סובר ר' יוסי, דאפי' כשיטעון הבעל דפרע נמי לא מהימן מהאי טעמא, ונהי דרבנן פליגי וסברי דכשאין הבעל מודה לא יחזיר וחיישי' לפרעון, אכן די כשיפלוגו עמו כשטוען הבעל דפרע, ולא לעשות מחלוקת רחוקה ביניהם ולומר דרבנן ס"ל דאפי' כשהבעל מודה שלא פרע, שנחוש מעצמינו שמא פרע, ע"ז ודאי לא חיישינן, ולאפושי פלוגתא למה לן, ועוד דאפי' אם היינו חוששים לפרעון, חשש הקנוניא הוא נמי רחוק כאן, משארי מקומות דחיישי' לזה, דכיון שהיא עודה תחת בעלה, ולעת עתה לא הגיע עוד זמן פרעון א"כ אפי' כשיוחזר לה השטר כתובה נמי לא תגבה על ידו מן הלקוחות, אלא דצריך אתה למיחש אולי יגרשנה אח"כ, וזה עצמו יהיה הקנוניא דיגרשנה ואח"כ יחזירנה, דבלא זה לא שייך כלל למיחש אולי יתרצה לגרש אשתו בשביל הקנוניא, וא"כ נהי דקיי"ל דלפרעון ולקנוניא חיישי', אבל לפרעון ולקנוניא ולגירושין, לכו"ע לא חיישי', דלחששות רחוקות הרבה כאלו לכו"ע לא חיישינן, ולהכי דוקא בעודה תחת בעלה ס"ל לרבנן דלא חיישי' לקנוניא, אבל באין עודה תחת בעלה גם רבנן מודו, דאפי' כשהבעל מודה לא יחזיר, משום דבאמת חיישי' לפרעון ולקנוניא. ויש לי להביא ראיה ברורה לדבריי, דבבא קמייתא מיירי דוקא בעודה תחת בעלה, דהא לעיל בברייתא, בשטר שנפל ליד דיין ס"ל לרבנן הללו גופא, דלא יוציאו עולמית, ולא מחלקי בין הבעל מודה לאינו מודה כמו שמחלקים גבי כתובה, אלא ודאי כמ"ש, דדוקא בכתובה הוא דמחלקי בזה משום דכשעודה תחת בעלה, לא חשש פרעון, ולא חשש קנוניא איכא וכמ"ש, אבל בשטר דעלמא דליכא טעמים הללו, אפי' כשהבעל מודה נמי לא יחזיר למלוה דחיישי' לפרעון ולקנוניא, ומה מאוד מיושב בזה קושית השמ"ק שהק' דלקמן כשפריך הש"ס, א"ה קשיא דרבנן אדרבנן, מאי פריך בלשון אי הכי, הא זאת הקושיא אינה נמשכת דוקא מכח המתרץ שאמר איפוך, ובלא"ה קשה נמי מדרבנן אדרבנן, שלמעלה אמרו נפל ליד דיין לא יוציאו עולמית בין הבעל מודה, בין אינו מודה, וכאן אמרי דבזמן שהבעל מודה לא יחזיר, ולמ"ש מיושב הכל. ועכ"פ הוכחנו בראיה ברורה, שהדין דהבעל מודה יחזיר היינו דוקא בעודה תחת בעלה, ולהכי שפיר כתבו התוס' בפשיטות דלא חיישינן לקנוניא. ואין זה סותר כלל למה דקיי"ל לקמן דחיישי' לקנוניא, והיינו משום דבעודה תחת בעלה, דאיכא הרבה חששות, כו"ע מודה דלא חיישינן וכנ"ל, אבל בנתאלמנה או נתגרשה, גם רבנן מודים, דאפי' כששניהם מודים לא יחזיר משום דחיישי' לפרעון, ומעתה א"ש מה שפסק הרמב"ם, דאפי' כששניהם מודים נמי לא יחזיר, היינו דדינו קאי דוקא באינה תחת בעלה וכמו שנוכיח בסמוך, ולכן פוסק שפיר דאפי' כששניהם מודים לא יחזיר, ודו"ק כי נכון הוא:
אלא דאכתי קשיא, נהי דדינו של הרמב"ם באין עודה תחת בעלה, מכוון להלכה, מ"מ למה לא הזכיר הדין הראשון המוזכר בברייתא, דבעודה תחת בעלה והבעל מודה דיחזיר לאשה, כמו שמוזכר בברייתא, דבזמן שהבעל מודה יחזיר, ואם כי בפשוטו אפשר ג"ז ליישב, משום דגם בזמן שבעל מודה לא פשיטא מילתא דיחזיר אפי' בעודה תחת בעלה, דרק משום קנוניא לא חיישינן, אכן הא אכתי יש חשש אחר, דניחוש שמא כתב בניסן ולא נתן עד תשרי, וכמו שהק' בתוס' כאן. ולאביי ניחא משום דעדיו בחתומיו זכין לו, אבל לרב אסי, לא בכל אופן מחזיר, אלא דוקא בשטר הקנאה, והרמב"ם בפרק הזה לא הזכיר כ"א פרטי חשש קנוניא ופרעון, חיישינן או לא חיישינן, ושארי חששות לא זכר כאן. ודוחק קצת, ולכן נ"ל יישוב כל דברי הרמב"ם באופן אחר לגמרי, דלפמ"ש דהדין דבזמן שהבעל מודה, מיירי דוקא בעודה תחת בעלה, לא משכחת בזה כלל שום קנוניא, ולא שייך בזה למיחש לקנוניא, דאפי' אם יהיה אמת כהחשש שאנו חוששים, לא יהיה בזה שום קנוניא, דהא הא דאמרו רבנן דאפי' עודה תחת בעלה לא יחזיר, אם אין הבעל מודה, לא משום דחיישי לפרעון, דהא ר' יוסי מקשה על טעם זה ואומר דלודו לי' כיון דלאו בת פרעון הוא, אלא טעמם משום דחיישי לצררי, וזה ודאי דצררי שהתפיס לה אינם פרעון ממש, אלא משכון הוא נותן לה ליחוד כתובתה, וא"כ אפי' אם תטרוף מן הלקוחות, נמי בדין טרפה, דבשלמא היכי דחיישינן לפרעון, וכיון שהשטר נפרע הרי נמחל שעבודו, אבל הכא אי מהדרת לבעל הצררי שהתפיסה, בדין טורפת, וגדולה מזה הקשה הריטב"א על רש"י, דאפי' כשאין הבעל מודה נמי היה צריך להחזיר לה השטר, כיון שאינו אומר שפרעה, אלא שהתפיסה צררי, ואטו מי שלוה בשטר והניח משכון מי לא מהדרינן לי' שטרא אי ידעינן דמיני' נפיל, ואפי' למי שיתעקש בסברא זאת, ויאמר כיון דהתפיסה הצררי ליחוד פרעון הוי כמו שפרעה, אכן באמת הקשו בלא"ה על פרש"י, וכל הראשונים פרשו, דלא התפיסה הצררי תיכף כשנשאה, אלא דעתה כשנאבדה הכתובה, ומשום דאסור להשהותה שעה אחת בלא כתובה, התפיס לה צררי, דעי"ז שרי להשהותה לשעה וכמ"ש בשמ"ק, ולפירוש זה, דהצררי לא הותפסו כלל לפרעון, וודאי דאם טרפה ממשעבדי בדין טורפת, וא"כ לא משכחת כלל חשש דקנוניא, אלא דלפי"ז קשה מה הוצרך הש"ס לאשמועי' דבזמן שהבעל מודה יחזיר, הא עיקר החדוש דמשמיענו בזה דלא חיישי' לקנוניא וכמ"ש במהר"ם לובלין, ולמ"ש דאין כאן חשש קנוניא, מה אשמועי' בזה, דלמאי ניחוש וצ"ל דמה דקאמרי רבנן אח"כ הטעם משום צררי, לא אמרי' שגם מתחלה נתכוונו לזה הטעם, ורק ר' יוסי לא הבין טעמם וסבור היה דטעמם הוא מחמת פרעון. אלא באמת מתחלה סברו נמי רבנן דהטעם הוא משום דחיישי' לפרעון, ורק אח"כ כשהקשה להם ר' יוסי, דהא לאו בת פרעון היא, אמרו טעם דצררי. ולפי"ז יתיישב, דמתחלה כשאמרו הדין, והטעם שלהם היה אז מחשש פרעון, א"כ יש מקום לצייר בזה קנוניא, דשמא פרעו ויטרוף שלא כדין, אלא דאפ"ה לא חיישי בזה לחשש רחוק כזה, כיון דהוא תוך זמנו וכמ"ש לעיל, שפיר הוצרכו עכ"פ לאשמועי' זה החדוש, דבזמן שהבעל מודה יחזיר, דאע"ג דמשכחת בזה חשש קנוניא, מ"מ כיון דחשש רחוק הוא לא חיישינן. אבל לבסוף דחזרו מטעם דפרעון וס"ל טעם דצררי, לא הוצרך כלל לאשמועי' דין זה, דבזמן שהבעל מודה יחזיר כיון דלא יצויר בזה חשש דקנוניא כלל, ומעתה א"ש פסק הרמב"ם, דמה שפסק דאפי' כששניהם מודים לא יחזיר, מיירי באין עודה תחת בעלה, ובכה"ג גם לרבנן חיישינן לקנוניא. ומה דלא זכר בפירוש דהיינו באין עודה תחת בעלה, סמך עצמו על דיוק הלשון שדייק לכתוב, דחוששין שמא נפרעה הכתובה, וחשש דפרעון אינה כ"א בנתגרשה, דבעודה תחת בעלה אפי' לרבנן לא חיישי' לפרעון אלא לצררי, ומה דלא הזכיר הרמב"ם רישא דברייתא, דבזמן שהבעל מודה יחזיר, היינו משום דאליבא דאמת דטעם דרבנן משום צררי, לא יצויר כלל חשש דקנוניא, ולא שייך לאשמועינן דלא חיישי' לקנוניא, כיון דאין כאן קנוניא כלל, ודו"ק כי הדברים עמוקים כפתור ופרח בעזה"י:
ברש"י ד"ה לעולם איפוך קמייתא, ואין הבעל מודה דקתני לאו באומר פרעתי אלא באומר אל תחזרו לה שיש בידה אחרת. וקשה דא"כ לא הוי מחלוקת רבנן ור' יוסי בחדא גוונא, דלרבנן הוי טענת הבעל ששתי כתובות יש לה, ולר' יוסי הוי טענתו פרעתי, ומצאתי קושיא זאת בשמ"ק ע"ש, ואכן אלולי דברי רש"י היינו יכולים לפרש כפירוש הש"ך בחו"מ (סי' ס"ה סקל"ב) דמיירי הכא בטוען פרעתי, ואע"ג דבשטר ס"ל לרבנן דלא מהימן לומר פרעתי, הכא גבי כתובה, דיכול לטעון שתי כתובות, א"כ אפי' בטוען פרעתי מהימן במיגו דבעי אמר שתי כתובות, ונ"ל דלהכי מיאן רש"י לפרש כן. משום דס"ל שאין זה מיגו כלל, דהשתא שטוען פרעתי, הרי לא מחייב עצמו כלום, דלדבריו כבר פרע, משא"כ כשטוען שני כתובות, הרי מחייב עצמו עכ"פ באחת, ונהי דלידי גוביינא לא יבוא עד שתחזיר הכתובה השניה, ואחרי שהוא יודע שבאמת אין לה, א"כ מעולם לא תבוא לידי גוביינא, מ"מ נ"מ גדולה יש. דכשטוען פרעתי, יוכל למכור נכסים המיוחדים לכתובה, משא"כ כשטוען שני כתובות שגם לדבריו חייב לה לשלם, לא יוכל למכור נכסים המיוחדים לכתובה, וכמ"ש באה"ע (סי' פ"ה) ובמסכת (ב"ב מ"ט), וא"כ אין זה מיגו דניחא לו יותר לטעון פרעתי, ולהכי א"א לפרש דמיירי בטוען פרעתי, ובע"כ דטוען שני כתובות, ואע"ג דשיטת הר"י בתוס' דב"ב שם, שגם באותן ג' שדות המיוחדים לכתובה נמי מקחו קיים עד שעת טריפה, מ"מ הא ידוע שיטת רש"י דמקחו בטל לאלתר, וזולת זה יש הרבה נ"מ, בין חייב לה באמת הכתובה או כבר פרע לה, ולא הוי מיגו, ודו"ק:
ברש"י ד"ה מחלוקת, האי יחלוקו דקאמר רשב"ג. הן אמת דבמה שלא רצה לפרש, דמחלוקת דקאמר, היינו פלוגתא דרבי ורשב"ג, כבר הסכים התוס' שהדין עמו בזה ע"ש, אכן אכתי אינו מדוקדק, דהא בשטר מקוים גם לרבי יחלוקו, ואפי' באינו מקוים, אם אך יכול לקיימו ס"ל נמי לרבי דיחלוקו, וא"כ דינא דר' אלעזר דמחלק בין שניהם אדוקים בטופס או בתורף, לבין אחד אדוק בטופס ואחד בתורף, מצי קאי גם אליבא דרבי, וא"כ הכי הו"ל לרש"י לפרש, דהאי יחלוקו דקאמרי' בשטר, לכל אחד כדאית ליה, דוקא בשניהם אדוקים בטופס או בתורף, ונ"ל דעל רש"י ודאי דלק"מ וצדקו מאוד דבריו. משום דמן הש"ס מוכח להדיא, דהש"ס יפרש מילתא דר' אלעזר דוקא לרשב"ג, דלהלן בסוף הסוגיא מסיק, דלר' אלעזר שיימינן הכי, שטרא דאית ביה זמן כמה שוה ודלית ביה זמן כמה שוה יהיב ליה היאך דביני ביני ויחלוקו, ומלשון זה משמע, דזה שאדוק בתורף, נוטל חלק יותר גדול מזה האדוק בטופס, מחמת המעלה דבתורף אית בי' זמן, ואילו לרבי, הא מעלה, ודאי שאין לתורף על הטופס, דהא רש"י מקשה דהא בטופס נמי איכא מעלה, חתימת העדים, שהוא תחת הטופס, ומשני דאין זה מעלה, דרשב"ג ס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו, וא"כ לרבי דס"ל צריך לקיימו, יש נמי בטופס מעלה, והיינו חתימת העדים, וא"כ הוי שניהם שוים. ולא עוד אלא דלרבי היה צריך להיות, דהאדוק בתורף לא שקיל מידי, דעם הטופס יכול עכ"פ לטרוף מבנ"ח, אבל עם התורף לחוד לא מצי לטרוף אפי' מבני חורי, דבלא קיום לא שקיל מידי לרבי, וא"כ מדקאמר הש"ס דהאדוק בתורף נוטל עוד יותר מזה שאדוק בטופס, מכלל דהש"ס יפרש מילתא דר' אלעזר רק אליבא דרשב"ג, ולא אליבא דרבי, דלדידי' האדוק בטופס יש לו מעלה יותר, ועכ"פ שניהם שקולים הם ודאי, ולהכי דקדק רש"י לפרש נמי מילתא דר' אלעזר לרשב"ג דוקא:
והנה הרי"ף והרמב"ם השמיטו הך דינא דר' אלעזר, ולא חלקו כלל בין אדוק בטופס לאדוק בתורף, וסתמו דבריהם דבכל גווני יחלוקו. ורבים תמהו עליהם, דזהו נגד הש"ס דהכא, ועיין במ"מ פי"ד מהל' מלוה, ובב"י חו"מ סי' ס"ה ובש"ך שם, ולמ"ש מיושבים דבריהם, דהא מן הש"ס מוכח להדיא דדינא דר' אלעזר קאי דוקא לרשב"ג ולא לרבי, ומדפסקו הרי"ף ורמב"ם כרבי דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, להכי השמיטו החלוק דר' אלעזר, וכמעט שהי' נ"ל ברור שזהו כוונת הרי"ף ורמב"ם, יען כי זה ברור דהש"ס יפרש כן מילתא דר' אלעזר, אלא דעל הש"ס עצמו תמיה טובא, דלמה באמת לא פרשו נמי לרבי, דהא רבי ורשב"ג לא פליגי כ"א בצריך לקיימו, אבל בדין דזה נוטל עד מקום שידו מגעת, גם רבי ס"ל קא ומ"ש בסי' מ"ה דלרבי דס"ל מודה בשטר שכתבו, ולעומת המעלה דבתורף, יש מעלה גם לטופס, והוא חתימת העדים, ולהכי לרבי בכל אופן יחלוקו, ולא שייך כלל הדין דזה נוטל עד מקום שידו מגעת, כיון שאין עדיפות לתורף מטופס, כמה מגומגמים דבריו, דאטו נוכל להשוות מעלתם, ששני המעלות שוים זה כזה ממש עד שאין צריך שומא, ועוד דלפמ"ש לעיל היה צריך להיות בהיפך אליבא דרבי, דהאדוק בתורף לא ישקול מידי, כיון דס"ל צריך לקיימו, א"כ התורף בלי טופס לא שוי מידי, ואם המלוה אדוק בטופס, היה צריך לשקול כל שווי השטר, ששוה לגבות מבני חורי לפחות, ואם הלוה אדוק בטופס היה ראוי להיות פטור לגמרי, וכמ"ש בשמ"ק דלרבי הי' ראוי להיות הדין כן, וא"כ יוחזר הקושיא על הש"ס, למה לא פרשו הדין דר' אלעזר גם אליבא דרבי, הן אמנם דמש"ס דהכא אכתי אין להביא ראיה, דרבי לא ס"ל דינא דר' אלעזר, דמצינן לומר דמשום דרשב"ג קאמר בהדיא לשון יחלוקו, להכי פירש ר' אלעזר, דהאי יחלוקו דקאמר הוא דוקא כששניהם אדוקים, ולא הזכיר לרבי, משום דרבי לא הזכיר בפירוש לשון יחלוקו, אבל לענין הדין אה"נ שגם לרבי במקום דס"ל יחלוקו בשטר, הוי נמי הדין חלוק, ואם אחד אדוק בטופס ואחד בתורף, לא ס"ל דיחלוקו, אבל בירושלמי דסוגיין איתא להדיא דדינא דר' אלעזר הוא דוקא לרשב"ג, וז"ל הירושלמי אמר ר' אלעזר הכל הולך אחר התפוס עדים, אמר ר"ח אין שמעתוני' אתיא כר' שמעון, ופי' בפנים מאירות, אם שמעת לחלק כן אתיא לרשב"ג, וכלומר דאליבא דרשב"ג איכא למימר הכי, אבל לרבי הכל הולך אחר קיום השטר ע"כ, ונהי דמעתה אין לנו תלונה על הרי"ף והרמב"ם, שהשמיטו להא דר' אלעזר, אחרי שמן הירושלמי וש"ס דילן מוכח דחלוקו דר' אלעזר הוי דוקא לרשב"ג, אלא דכבר אמרתי שנעלם מאתי להבין מדוע באמת לא מחלקינן נמי לרבי הכי, וצ"ע:
ברש"י ד"ה שטרא, ואי משום חתימת העדים דהוא תחת הטופס, הא אית לי' לרשב"ג מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ע"כ. ובתוס' הקשה על פירושו, דמה ענין זה למודה בשטר, דשאני הכא דליכא עדים כלל, ובשמ"ק הביא בשם הריטב"א, דלא דמי הכא לשטר שאין בו עדים כלל, דנהי דבתורף ליכא עדים מ"מ כיון דאנן ידעינן שיש עדים תחת הטופס שביד חבירו, ושזה התורף הוא מזה השטר, א"כ הו"ל שפיר שטר שיש בו עדים, וגם בפנ"י כ"כ בדעת רש"י, ואמנם לענ"ד קשה לומר דלזה נתכוון רש"י. דא"כ למה הוצרך לטעם דמודה בשטר א"צ לקיימו, ועוד דעל עיקר סברת הריטב"א קשה טובא לכאורה. דא"כ לענין זמן נמי נימא הכי, דכיון דאנן ידעינן שבשטר הזה יש בו זמן, לא איכפת לן אפי' אם ביד זה שאדוק בטופס אין בו זמן וכמ"ש בשמ"ק עצמו וכן בפנ"י ע"ש. אכן באמת נ"ל דרש"י סובר ודאי כסברת הריטב"א, והקושיות הללו, חדא מתורצת בחבירתה, דזה ודאי דלפום מאי דאמרי' השתא דמה שתופס כל אחד שלו הוא, יכול לבקש ליתן לידו מה שאדוק בו, אם אך דבר זה יביא לו טובה לענין הפרעון, ונהי דגם בזה סברת הריטב"א נכונה דאפי' במה שהשני אדוק, כיון שעכ"פ ידעינן שבשטר נמצא זה המעלה, שדינן זה המעלה גם על אותו שאינו אדוק בו. אכן היינו דוקא בדבר כזה שיתכן לעמוד בו עכשיו בשעה ששניהם אדוקים, אבל בדבר כזה שעתה אי אפשר לעמוד בו, ומוכרח עוד לבקש מחבירו שיתן לו מה שבידו להראותו לפני ב"ד, אז ודאי שהמוחזק יכול לעכבו. ומעתה א"ש הכל, דכשאנו דנין על עיקר העדים, אם יש על שטר זה עדים או לא, די לנו בזה שנראה כעת בשעה ששניהם אדוקים בו, דיש עדים על השטר ואע"ג דאחר החלוקה יקח התפוס בעדים את חתימתן עמו לביתו, לא איכפת לן תו לזה, כיון דמה שהיה עלינו לדעת, כבר ידענו טרם שחלקוהו ביניהם, אכן אם אך נימא דיוצרך עוד לקיימו, א"כ איזה תועלת יצא לנו בזה שראינו מקודם דעל השטר יש עדים. הא אכתי נצרך לנו חתיכת השטר החתומין בו העדים, בכדי שנוכל לקיימו עי"ז שנשוה חתימת ידם, ובלא השטר א"א לקיימו וזה פשוט שאחר החלוקה יוכל זה שתפוס עדים לעכב חתיכת השטר תחת ידו, ולא להראות חתימת העדים, דכיון שמה שבידו שלו הוא, למה לא יוכל לעכבו, וא"כ לא יבוא לידי קיום לעולם, ומה צדקו כעת דברי רש"י, דזה ודאי דכשטר בלא עדים לא נוכל לחשבו, כיון שזה ראינו תיכף שחתום עדים על שטר הזה, ואפ"ה הוצרך נמי לטעם דא"צ לקיימו, דאי הוי צריך לקיימו, לא היה מועיל במה שראינו העדים חתומין, דאכתי נצרך לנו חתימתן בכדי שנוכל לקיימו, אבל כיון שס"ל דא"צ לקיימו ולא בעינן אפוא כ"א שיהי' עדים חתומין על השטר, וזה ודאי סגי במה שראינו קודם חלוקה שהיו בו עדים. וזה ברור ואמת ברש"י. ומיושב נמי קושי' השניה שהקשה בשמ"ק, דאמאי לא אמרי' נמי גבי זמן הכי, דהא בזמן, נמי אין לנו תועלת בזה שנדע לפי שעה, דבשטר זה אית בו זמן, דאכתי יוצרך לנו הזמן למשמרת בשעה שיבוא לטרוף הלקוחות, שאז עליו להראות הזמן, וכיון שהאוחז בחתיכה דאית בו זמן, יכול למיגזייה ולמשקלי' א"כ ודאי דצריך למישם כמה שוה, משום דיכול לעכב בזה, והתבונן בזה כי הסברא אמיתיית ב"ה, וכן מוכח להדיא מפי' הר"ח ע"ש היטב ותמצא כי כנים דבריי: