בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף ז.
בגמ' מחוי ר' אבהו והשאר בשבועה. והנה דעת בה"ג ורמב"ם (פ"ט מטוען) שדוקא על השאר נשבע, הא ע"מ שתפוס בידו א"צ לישבע אלא ע"י גלגול, דכיון שנשבע על השאר מגלגל עליו לישבע שגם מה שתופס כדין תופס, ודלא כשיטת התוס' כאן, שגם ע"מ שתופס צריך לישבע. והנה לעיל (דף ג' הוכחתי מלשון רש"י ד"ה ותוקף, דס"ל נמי כשיטת הרמב"ם שדוקא בדתפיס בכרכשתא משביעין, אבל כשתופס ממש בידו א"צ לישבע. ועתה נ"ל עוד להוכיח כן מרש"י לעיל (דף ד' ד"ה והא הכא וז"ל דאנן סהדי דמאי דתפיס כל אחד הוי הילך שהרי בפנינו הוא ע"כ, אשר לכאורה אינו מובן במ"ש דטעם דהוי הילך משום דהדבר הוא בפנינו, הא בש"ס גופא קאמר הטעם משום דתפיס, ומשמע דכיון שתפיס והוי כמאן דפסיק ולהכי הוי הילך, משום דכל אחד תופס בידו ממש, וא"כ מה זה, שאמר רש"י דהוי הילך משום דהדבר בפנינו, ותיפוק ליה דתופס בידו ממש, ואע"ג דבש"ס כאן מוקי לה בתפיסי בכרכשתא ולא בתפוס ממש בידו, היינו דלישנא דמתני' דנקט יחלוקו ולא קתני זה נוטל עד מקום כו' משמע הכי, אבל אה"נ אם היו מחזיקים כל אחד בידיהם בגוף הבגד ממש, היה נמי הדין כן, דהש"ס רוצה רק למצוא לומר דפלגי ממש כהדדי, והיינו בדתפסי בכרכשתא, אבל פשיטא דאינו מוכרח לומר במתני' דמיירי בכה"ג, וכמ"ש בשמ"ק דף ה' ובחי' רעק"א. אלא ודאי מוכח דדעת רש"י הוא, שעל מה שתופס בידו א"צ לישבע, וא"כ במתני' דנקט שצריך שבועה, בע"כ דמיירי דוקא בתפיסי בכרכשתא, וא"א לאוקמי נמי בדתפסי בגוף הטלית, דא"כ לא היה צריך לישבע על חציה וכמ"ש להלן. ולזה הי' קשה לי' דא"כ אמאי הוי הילך, כיון שאין אוחז כלל בגוף הבגד, ולהכי דייק לכתוב דמשום דהדבר בפנינו הוי הילך, ופי' הדברים, דכיון שהדבר בפנינו ומזומן לחלוק הוי כאילו כבר נחלק וכפי' הבעה"מ המובא בשמ"ק ע"ש:
וכן נמי לעיל (דף ה' ע"ב) דפריך וכי מאחר שזה תפוס ועומד, וזה תפוס ועומד שבועה זו למה, משמע לכאורה כשיטת התוס', דהא משמע דעיקר קושי' הש"ס הוא רק כיון שזה תופס חצי הטלית וזה חצי', וכל אחד במה שבידו מיקרי מוציא מחבירו, ולמה אנו מצריכין לישבע על דבר שמוחזק בידו, ולכאורה קשה דמאי פריך, הא מוקמי' דמתני' מיירי בתפסי בכרכשתא ולא בגוף הבגד. ובשמ"ק תי' על זה, דכיון דאי הוי נמי מחזיק כ"א בגוף הבגד היינו נמי משביעים אותו, להכי מקשה, וא"כ מוכח להדיא כשיטת התוס' שגם על מה שבידו נשבע, דלשיטתם הוי באמת אפי' במחזיק בגוף הטלית נמי ישבע. אבל לשיטת ש רש"י א"א לומר דמיירי נמי בדתפסי בגוף הבגד, דא"כ לא הוי נשבע, ומאי מקשה שבועה זו למה, אכן באמת אין מכאן ראיה, די"ל דקושית הש"ס הוא לאו דוקא משום דתפסי כ"א בידו, אלא כוונת הש"ס כן, כיון דליכא חזקה לשום אחד, והדבר בחזקת שניהם. יש להחזיק שניהם בשוה ולמה ישבעו, ועיין בתוי"ט בסוגיין, וכמו כן צ"ל נמי לעיל דף ד' ע"א דקאמר אנן סהדי דמאי דתפיס דידי' הוא. ולכאורה משמע דהאנן סהדי הוא מחמת שתופס בידו, וחזקה דמה שבידו שלו הוא, וא"כ יהא מוכח מזה נמי כשיטת התוס' דמתני' מיירי נמי בתופס ממש, אכן באמת י"ל דלשי' רש"י יהיה האנן סהדי משום דתפיסי בכרכשתא, וכיון שאין אחד מוחזק יותר מחבירו, להכי אנן סהדי שהדבר בחזקת שניהם, ומה מאוד יומתק לפי"ז מחלוקת רש"י ותוס' שם, דרש"י סובר דתפיסתם הוא רק כמו אנן סהדי, והתוס' שם פרשו דתפיסתם עדיף מאנן סהדי והוי כמו הודאה ממש ע"ש, דלשיטתייהו אזלי, דלשטת התוס' כאן, דגם ע"מ שבידו נשבע, וא"כ דינא דמתני' הוא אפי' בדתפסי בידם ממש, ולדידהו יהיה כוונת הש"ס, שאמר כיון דתפיס, היינו תפיס ממש, ותפיס ממש כיון דכמאן דפסיק דמי, עדיף מאנן סהדי, והוי כהודאה ממש, אכן רש"י לשיטתו, דע"מ שבידו א"צ לישבע וממילא דמתני' לא מצי לאוקמי כ"א דוקא בתפסי רק בכרכשתא ואינם מוחזקים ממש, ותפיסה בכרכשתא לא עדיף מאנן סהדי, וזה נכון:
אלא דאכתי פש גבן להציל שיטת רש"י והרמב"ם מקושית התוס' דכיון שהשבועה נתקנה שלא יהא כ"א הולך ותוקף, מטעם זה צריך לישבע גם ע"מ שתופס בידו, ונהי דעל רש"י לחוד הי' מקום לתרץ, דלשיטתו לק"מ, דהא לעיל (דף ג' ע"ב) ברש"י ד"ה ובכולה בעי דלודי, כתב הטעם משום מיגו דחשיד אממונא, ותפסו עליו התוס' דהא לא קיי"ל הכי, וכבר זכרנו לעיל בשם השמ"ק, דרש"י יסבור דאביי דמוקי משום מלוה ישינה פליג על ר' יוחנן וס"ל דאמרי' מיגו דחשיד, ונראה לו לרש"י לתפוס כאביי אליבא דאמת, וכיון שלשיטת רש"י הוא אליבא דאמת, אין טעם השבועה משום שלא יהא הולך ותוקף, אלא משום מלוה ישינה, ובזה שפיר י"ל שדוקא כשאין אחד מהם מוחזק תקנו השבועה, אבל היכי שמוחזקים גמורים א"צ לישבע כלל, משום דע"מ שבידו הוא מוחזק גמור, אכן מה נענה על הרמב"ם, דסובר טעם דשבועה משום דר' יוחנן, וכאן סובר כשיטת רש"י דע"מ שבידו א"צ לישבע, וכן נמי מרש"י עצמו מוכח דאפי' לטעם דר' יוחנן נמי א"צ לישבע ע"מ שתפוס, וכן הוכחתי לעיל (דף ג' ע"א) ע"ש, הן אמנם ראיתי בס' מ"ה שכ' דכיון שגם לשיטת הרמב"ם צריך לישבע ע"י גלגול גם ע"מ שבידו, דכיון דנשבע על השאר מגלגלין עליו לישבע גם ע"מ שתפוס בידו, וא"כ תו לא יהא הולך ותוקף, אכן זה אין תרוץ כלל, דהא היכי דליכא שאר לא נשבע ע"מ שתפוס לחוד כיון דאין כאן עיקר שבועה, וקושית התוס' דאפי' בדתפסי בכולו ואין שאר כלל, נמי הו"ל לישבע לטעם שלא יהא תוקף, ואכן העיקר נ"ל דרש"י ורמב"ם סוברים דכיון דמה דתפיס הוא כמאן דפסיק ואפי' לענין קנין חליפין מהני, הוי כאילו כבר נחלקו, ולא שייך ליתן שבועה ע"ז, דבשלמא בדתפיסי בכרכשתא אע"ג דהדבר עומד בחזקת שניהם, מ"מ כיון שאינם מוחזקים ממש, משבעינן להו מחמת החשש דשמא יתקוף, אבל אם תופסים בידם ממש כיון דהוי כמו שכבר חלקו, לא ראו חכמים להשביעם מחשש הזה, ודו"ק:
ואף אם אמנם יישבנו שיטת רש"י מכל הקושיות אשר הקשו על שיטתו, מ"מ אכתי מאי הכריח אותו לפרש כן, הא מכל המקומות שהבאתי משמע יותר כשיטת התוס'. וצ"ל דסוגיית הש"ס דהכא גרם להם, דפריך אלא מתני' דקתני יחלוקו היכי משכחת, ונהי דזה לא קשיא, דנוקי דכל אחד תופס החצי, דא"כ לאו מדין חלוקה הוא, והכי הול"ל במתני', זה נוטל עד מקום שידו מגעת, וכמו שדחה הש"ך בסי' קל"ח הוכחת הת"ח כיו"ב, אבל אכתי לוקמי דמיירי בתפסי כ"א בידו במקצת הבגד בשוה, אלא ודאי משום דבאופן זה לא הוי משתבע אכל החציה, דע"מ שתפוס א"צ לישבע, ואע"ג דע"י גלגול משתבע נמי אמאי דתפיס, מ"מ לשון המשנה, זה נשבע שאין לו בה פחות מחציה, דמשמע שבחדא שבועה נשבע על כל החצי, ואם הי' זה ע"י גלגול, היה צריך לישבע מקודם רק על השאר, ולגלגל אח"כ ע"מ שתופס, ומזה הוכיחו שבע"כ ע"מ שתופס אין נשבע, ודו"ק:
בגמ' אמר רב משרשיא ש"מ האי סודרא כיון דתפיס ג' על ג' קנה כו' ומ"ש מדאמר רב חסדא גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקה אינה מגורשת. וקשה דילמא ההיא דרב משרשיא איירי נמי דוקא בכה"ג דהמקנה יכול לנתקה אצלו, והתם דוקא הוא דאמרי' דכמאן דפסיק דמי כיון דיכול לנתקו אצלו, והנה בב"ח חו"מ (סי' קצ"ה) הוכיח מכח קושי' זאת, שיטת הרמב"ם (פ"ה ממכירה) דסובר דאם יכול לנתקו אצלו אפי' אם אוחז פחות מג' אצבעות נמי מהני, וכיון דרב משרשיא נקיט בדתפיס ג' על ג', מכלל דמיירי באינו יכול לנתקו אצלו. ותמוה מאוד דברי הב"ח, דנהי דזה הוכחת, דהש"ס מיירי באופן דהמקנה לא היה יכול לנתק, אכן אכתי קשיא, מאי פריך מדרב חסדא, דילמא דרב משרשיא מיירי באופן שהקונה לא יכול לתפוס, דאז ג"כ ודאי שמועיל, ובע"כ לומר כמ"ש הפרישה בסי' קצ"ה, דכיון שעיקר הגלימא נשארת ביד הקונה, וביד המקנה לא הוי כ"א ג' על ג' אצבעות, ודאי מסתמא שהקונה יכול לנתקו מיד המקנה, וכיון שכן אין ראיה כלל לדין דהרמב"ם, דאפי' בלא דין דרמב"ם א"א לומר דמיירי שיכול לתופסה, דודאי אין סברא שהמקנה ע"י תפיסתו בג' אצבעות יוכל לנתק כל הגלימא מיד הקונה האוחז בכולה, ומסתמא א"א לאוקמי בהכי וכסברת הפרישה. ואמנם אעפ"י שאין ראית הב"ח ראיה, מ"מ דינו של הרמב"ם נכון מפשטות הסוגיא, דכמו בגט כיוצא בזה אינה מגורשת, דאזלינן בכל שהוא יכול לנתקו, הוא הדין גבי קנין דאזלינן בתר התופס שהוא יכול לנתקו, ואפי' אין בה ג' על ג' קונה בו וכמ"ש המ"מ והפרישה:
ומדי דברי ברמב"ם הזה, אבוא ליישב הסתירות שנפלו עליו הן הל"מ שם הקשה עליו, דכמו דלענין קנין אע"ג דאין אוחז ג' אצבעות כיון דיכול לנתקו מהני, א"כ גבי גט נימא נמי דאם הגט ביד הבעל ומשיחה ביד האשה והיא יכולה לנתק ולהביאו אצלה שתהא מגורשת, ע"ש מה שדחק בזה. ובמחכ"ת לא קרב זה אל זה, הן הוא הבין דע"י סברא דיכול לנתקו חשבינן כאילו הדבר בא לידו, ולהכי הקשה שפיר, דא"כ גבי גט נימא דכיון דיכולה לנתקו הוי כמו שבא הגט לידה, אבל באמת אין הדבר כן, דע"י יכול לנתקו, נוכל לבטל רק יד התופס, ולומר דכיון שיכולים לנתק מידו, הוי כמו שאינו תופס בזה, אבל לומר שכאילו בא ליד המנתק, בזה אין מועיל סברא דיכול לנתקו, ומעתה מיושב שפיר דגבי קנין לא בעינן דוקא שהסודר יבוא לרשות המקנה או לידו, ולא בעינן כ"א שיעשה מעשה הקנין בסודר עד שיקנה אותו, דאז אמרי' דכיון שקונה מקנה, וכיון שאוחז בסודר קצת וגם יכול לנתק השאר, הרי קנין הגבהה יש כאן וכמו שנכתוב הלאה, ומעשה הקנין כבר נגמר, וכמ"ש בחו"מ (סי' רע"א) דאם יכול לנתק מועיל כמו שהגביה כולו, ואלא משום דכל זמן שהסודר הוא ביד הקונה, אין מועיל מעשה הקנין של זה, דאין יכול לקנות מה שביד חבירו, ולהכי נצרך לנו לבטל תפיסת יד הקונה, ובזה אמרי' שפיר כיון דיכול להביאו אצלו ולנתקו מיד התופס, הוי כאילו אין מונח בידו של תופס, אלא כמונח במקום הראוי לקנין ומהני מעשה הקנין של המנתק, אבל גבי גט דבעינן דוקא שהגט יגיע לידה או לרשותה, וע"ז לא יוכל להועיל סברא דיכול לנתקה לחשוב כאילו כבר ברשותה. ועוי"ל דאפי' גבי גט נמי אם היתה תופסת מקצת הגט בידה, והבעל תופס מקצת והיתה יכולה לנתק, הוי מהני נמי, דאטו בעינן שתאחז כל הגט בידה, דאם אוחזתו במקצת נמי מיקרי בידה ורק בעינן שביד הבעל לא יהיה ולענין זה מהני מה שיכולה לנתקו, לבטל תפיסת הבעל, אבל הכא שאינה אוחזת בגט כלל, ורק במשיחה אוחזת וזה לא אמרי' דכיון שתוכל להביאו יהי' נחשב כבידה וכמ"ש דלענין זה לא יועיל סברא דיכול לנתק, וז"ב:
אלא דאכתי יקשה קושית הש"ך בחו"מ (סי' קצ"ה) למה הוי קנין ע"י סברא הזאת, הא לקמן (דף ט') אמרי' בטלית שחציה ע"ג העמוד והגביה חציה שע"ג קרקע לא קנה אפי' יבול לנתק, וכ"פ הרמב"ם ובחו"מ (סי' רס"ט). אכן עפ"י האמור ג"ז יתיישב, דזה ודאי דהביא דיכול לנתק אין מועיל כ"א לבטל תפיסת התופס לומר דהוי כמו שאינו תופסה, ולכן אם מעשה הקנין נעשתה בשלימות, ולא יחסר לנו כ"א מה שהדבר הוא ביד התופס, ואין המקום ראוי לקנין, בזה שפיר אמרי' דכיון דיכול לנתק ממנו, הוי כמי שאינו תופסו כלל, ויועיל מעשה הקנין של המנתק, אבל היכי שמעשה הקנין לא נגמרה עד שינתק, מה יוכל להועיל בזה סברא זאת, דנהי דכשינתקה יוגמר הקנין, מ"מ אכתי לא נגמר המעשה ובמה יקנה, ומעתה ניחזי אנן, דבחציה שע"ג העמוד ובא זה והגביה חציה שעל גב הקרקע, דהקנין שיכול להיות בכאן, הוא רק הגבהה, ובעינן שיגביה כל הטלית, ונהי דזה לא בעינן שיגביה גם החלק שעל העמוד מלמעלה ג' טפחים, ובנדנוד כל שהוא נמי סגי, דטעם הגבהת ג' טפחים הוא כדי שיוצא מתורת לבוד, וכיון שמונח על עמוד גבוה מן הארץ, סגי נמי בהגבהה כל שהוא וכסברת התוס' כתובות (דף ל' ע"א), אכן עכ"פ הגבהה כל שהוא בעינן נמי לחלק שע"ג העמוד, וכיון דמחמת אורך וגודל הטלית לא הוגבהה החלק שלמעלה כלל, וא"כ נחסר כאן מעשה הקנין, ואע"ג דאם ינתקה מעל העמוד יוגמר מעשה הקנין, מ"מ כיון דעתה אין עוד פה שום קנין, לא שייך סברא הזאת להועיל למחשבי' כקנין, אבל הכא גבי סודר, דכיון דמיירי שיכול לנתק אצלו, א"כ מסתמא הסודר קטן ולא נשאר ביד התופס כ"א מעט ממנו, דאם היה סודר ארוך, אין סברא שיוכל זה לנתק אצלו ע"י אחיזתו המועטה, וכ"ש הוא מסברת הפרישה דלעיל, ובדבר קטן ודאי דע"י שאוחז בקצה הראשון יתנדנד גם קצה השני ויוגבה קצת, אחרי שהדבר קטן הוא, והתופס נמי לא יעכב, דהא מיירי שאין תופסה בחזקה כיון שיוכל לנתק ממנו, ואם היה תופס בחזקה לא הי' יכול לנתק, וכ"כ הנה"מ סי' קצ"ה דבדבר קטן מסתמא הוגבה גם קצה השני, וא"כ הרי מעשה הקנין כבר נגמר בשלימות. ועוד יש לחלק ביניהם באופן אחר והוא העיקר, דבאמת היכי שהדבר הוא ביד הקונה א"צ להגבהה כלל, דקונה מטעם יד דהוי כמו ברשותו, אלא דבזה תלוי, אם הדבר הנקנה קטן הוא שיכול לאוחזה ברחבה בשלימות, שלא יהא נשאר מרוחב הטלית חוץ ליד, אע"ג דלמעלה ולמטה בולט קצת שאין נכנס לידו, קונה נמי מטעם חצר, ואפי' המעט שבולט למעלה, ומשום דהוי כאויר חצירו וכמ"ש הנה"מ בסי' קצ"ח, משא"כ אם הדבר רחב הוא הרבה ואין נכנס לתוך היד, בזה אתה צריך לבוא לקנין הגבהה דקנין יד ליכא הכא, כיון שאין נכנס לתוך היד. ולפי"ז גבי טלית דדבר גדול ורחב הוא, וא"א לקנותו מטעם יד, ובע"כ אתה צריך לבוא לקנין הגבהה, וכיון שהחלק שע"ג העמוד לא הוגבהה, אין כאן שום קנין, אבל גבי קנין סודר, דבע"כ מיירי בסודר קטן וכמ"ש, כיון שהאוחז בשפתו יוכל לתופסו מיד התופס, ודבר קטן כזה ודאי דנכנס כולו לתוך ידו, ואע"ג שבולט מלמעלה או למטה, אותו הקצה שאוחז התופס, מ"מ בזה קונה נמי מטעם אויר חצירו, וכיון שהקנין הוא מטעם חצר לא בעינן כלל להגבהה בקצה השני, וא"כ מעשה הקנין נגמר בשלימות, אלא דמה מעכב אותנו משום דהדבר הוא ביד התופס ואינו ראוי כלל לקנין, אבל אם היה עושה מעשה כזה במקום הראוי לקנין היה מועיל, דבמעשה הקנין אין שום חסרון, וכיון שאין לנו בזה כ"א לבטל מעשה התופס, שפיר אמרי' דכיון שיכול לנתקו מיד התופס, הוי כמו שאינו תופסה כלל ושפיר מהני, וז"ב בעזה"י. ומכאן יהי' ראי' דהרמב"ם יפרש דקנין יד הוי מטעם רשות ולא כמ"ש רש"י (כתובות דף ל"א) דיד גופא הוי מטעם הגבהה ועמ"ש לקמן (דף י"א) מזה:
ויתיישב לנו מה שטען הרשב"א והרנב"ר על הרמב"ם, הובאו דבריהם בנמוק"י במכילתין ובב"י חו"מ (סי' קצ"ה) דאיך יליף זה מגט, הא הכא נתינת כלי בעינן וליכא ע"ש. ולמ"ש א"ש, דאטו גבי קנין בעינן שיתן כל הכלי לידו, הא לא בעינן כ"א שיעשה בה קנין המועיל, וכיון שאוחזה בידו קצת וגם יכול לנתק קצה השני, הרי נעשה בזה קנין מועיל, ואיכא כאן נתינה חשובה אחרי שבאמת קנה כל הכלי עי"ז. ועמ"ש לקמן (דף ט') בארוכה בבאור רמב"ם הלז:
והנה לקושיית הלח"מ דלעיל, אפי' אם נימא כהבנתו, דסברא דיכול לנתק מיחשב כאילו הדבר בא ליד המנתק נמי לא קשה מגט, דבשלמא גבי קנין דלא בעינן כ"א שהדבר יגיע ליד המקנה ברצון הקונה, אבל זה לא בעינן שיתן לו דוקא בידו, ובזה שפיר אמרי' דכיון שיכול לנתק אצלו, אע"ג דהנתוק הזה יעשה המנתק ולא הנותן, מ"מ מה איכפת לן זה כיון דס"ס דבר הנקנה בידו הוא. אבל גבי גט דבעינן שהבעל יעשה הנתינה בידו ממש, וא"כ איך נוכל לומר דכיון שהאשה יכולה לנתקו תהא מגורשת הא בעינן שהבעל יעשה הנתינה, ובכה"ג שהנתינה לא נגמרה כ"א עי"ז שהאשה תנתק הגט אצלו, הרי עשתה האשה הנתינה ולא הבעל, וק"ל:
בגמ' וגבי לי' מלוה כולה ולית לי' מתני' שנים אוחזין וכו' ובפנ"י מקשה דמאי קושיא, דילמא הא דגבי לי' מלוה כולי' היינו משום דלא חיישינן לטענת הלוה שאומר שממנו נפל, דשמא סובר האי תנא דלא חיישינן לפרעון כדר' יוסי לקמן דאומר הרי הוא בחזקתו משום דלא חיישינן לפרעון, דמאן דפרע מיזהר זהיר לקרוע השטר ע"ש. ויש ליישב, דאפי' מאן דסובר לא חיישי' לפרעון, היינו בנפל ליד דיין שאין אחר מהם מוחזק אבל הכא דמ"מ מצד חזקתו נאמין ללוה, דלא גרע משארי מוצאים, שבלא חזקתם לא היינו מאמינים להם על טענתם. ורק ע"י חזקתם נאמין טענתם, ובאמת רבי ס"ל דלא חיישי' לפרעון, דאם היינו חוששים לפרעון ומאמינים ללוה, היה פטור לגמרי, דכן הוא הדין למאן דחייש לפרעון, אלא ודאי שעל טענת פרעון אין אנו מאמינים לו וכמ"ש רש"י להדיא, דבשטר מקוים לא מהימן לומר פרעתי, ובאמירתו אין נאמן, אלא ע"י חזקה זה שאדוק בו, והרי הוא כשאר מציאה ופליג. ועיין ברש"י ד"ה כו"ע ותמצא כדבריי, ובלא"ה לפי גרסת ש"ס שלנו דלא גריס גבי לוה וממני נפל, א"כ יש לומר דהלוה טוען באמת שתיכף כשפרעו תקף ממנו המלוה ולא הספיק לקורעו ובזה מהימן, דע"כ לא אמרי' דלפרעון לא חיישינן, היינו משום דלא משהי שטר פרוע גבי' עד שיפול ממנו, וא"כ לא שייך זה כ"א במצאו אדם אחר ואין הלוה אדוק בו, ובע"כ ששהה איזה זמן עד שאבדו ולהכי לא חיישי', אבל הכא שהלוה אדוק בו וטוען שלא הספיק לו השעה לקורעו, מהימן על טענת הפרעון, ואפי' לפרש"י כאן שטענת הלוה הוא דממנו נפל, י"ל נמי דמהימן במיגו דבעי אמר תקפת ממני ולא הספיק לי השעה לקורעו, אלא דבאמת יש להבין לאיזה צורך הוצרך רש"י לפרש דטענתו היה שממנו נפל, ואפשר דלרבותא פי' הכי, שאע"ג דטוען דנפל מאתו, ולבד דטענת פרעון בזה הוא טענה גרוע, משום דלא משהה כל כך, ועוד דכיון דנפל איתרע, אפ"ה מהימן, כיון דאית לי' מיגו וכנ"ל, או אפשר שעל טענה הזאת היה מהימן הלוה באמירתו כיון שהוא מוחזק במעותיו, והכא לא שייכי הטעמים דנפל איתרע, או הטעם דפרעון דלא משהה כל כך, להכי הוכרח רש"י לפרש דמיירי בטוען שנפל ממנו, שעל טענה הזאת לא מהימן באמירתו ורק מטעם שאדוק בה, ולהכי אינו נוטל כ"א פלגא, ודו"ק: