אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף ו:

דף ו.

תוד"ה והא הכא, הקשו דאמאי אין מוציאין מידו והלא יאמרו הבעלים ליתן לכהן אחר כו'. ומשמע להדיא מדבריהם, שדבר שיש בו טובת הנאה לבעלים, אם לקח העני או הכהן שלא מדעת הבעלים מוציאין מידו, ולשיטתייהו אזלי בזה, שכ"כ להדיא בחולין (דף קל"א ע"א) תוד"ה יש בו, דאפי' בא עני ולקחו מוציאין מידו ע"ש. ואכן לא כן דעת הרמב"ם (בפי"ב מתרומות), והטור יו"ד (סי' של"א) שכתבו ואפי' לאחר הרמה אסור לכהן ליקח בלא ידיעת הבעלים, מ"מ אם לקחו שלא מדעת הבעלים זכה בהן שאין לבעלים בהן אלא טובת הנאה, וטובת הנאה אינה ממון והכריחו כן מש"ס דחולין (דף ק"ל) עיין במפרשי הרמב"ם והובא בטור בלי שום חולק, ולפי"ז אין התחלה לקושי' התוס'. ואמרתי בזה ליישב דעת הרמב"ם שפסק דתקפו כהן אין מוציאין וכבר תמהו רבים איזה הכרח הכריחו לנטות מדרך הרחבה בפירוש הסוגיא הזאת, אשר בפשוטה מפורש בה ההיפוך, ונהי ששערי תרוצים לא ננעלו, וכ"א מצא עצה איך יפרנס הרמב"ם הסוגיא, ולדידי רק זה תמוה, איזה הכרח גרם לו לנטות מדרך הפשוט. ולפמ"ש ניחא. דהנה בטעם דתקפו כהן מוצאין, כתב הש"ך בס' ת"כ, דהיינו משום דכיון דהבעלים יוכלו לומר שיתנו לכהן אחר נמצא שאין לכהן התופס זכות בו, ומשו"ה חילק באמת, דבשארי ספיקות אם תפס אין מוציאין, כיון דהמחזיק יש לו זכות בברור, וא"כ בשלמא אי נימא כשיטת התוס' בחולין דהבעלים יוכלו להוציא מיד כהן לתת לכהן אחר, אה"נ דשפיר פסקינן דתקפו כהן מוציאין כיון דאין לו שום זכות, משא"כ לשיטת הרמב"ם דרק קודם שזכה הכהן הברירה ביד הבעלים לתת לכל כהן שירצו, אבל אם זכה הכהן אין מוציאין, ונמצא שיש לכהן הזכות לתפוס בזה כמו בשאר ספיקות, ולהכי הוכרח לפסוק דתקפו כהן אין מוציאין. ומיושב בזה קושיית האחרונים על הטור, שביו"ד (סי' שט"ו) הביא הדין דתקפו כהן אין מוציאין להלכה פסוקה בלי שום חולק, ומדוע לא זכר שבדין זה מחלוקת הראשונים, היינו נמי משום דהטור פוסק כהרמב"ם דהבעלים לא יוכלו ליקח מיד כהן לתת לכהן אחר, וכיון שכן מוכרח לפסוק דת"כ אין מוציאין, דהא עיקר הטעם דמאן דסובר מוציאין משום דהבעלים יאמרו ליתן לכהן אחר, ולשיטתו בטל הטעם וממילא פוסק דת"כ אין מוציאין, וז"ב:

אכן בעיקר קושית התוס' דהכא יש לפקפק, דאפי' לשיטתם בחולין שגם לאחר שזכה הכהן יש הברירה והזכות ביד הבעלים לתת לכל כהן שירצה, היינו ודאי רק שיוכלו לברור ליתן למי שירצו ואה"נ שגם עתה יש לו הזכות הזה לצוות לתת לכהן אחר, אבל למה לא יהנה תפיסתו בעד חלק כל הכהונה, לומר שע"י תפיסה של כהן זה זכו הכהנים בזה, שמחויב הבעה"ב לתת לכהן ולא לעכב לעצמו, הא היכי דאיכא פסידא לבע"ד, יוכל כל אחד לתפוס נכסי הנתבע לטובת התובע וכגון שהוא גברא דמפסיד, או שירד מנכסיו וכדומה במקום שנראה לתופס, שהתובע לא יוכל לבטוח על הנתבע, רשאו לתופסו בשביל התובע וכמ"ש בחו"מ (סי' ק"ה) כ"ש הכא שאם הוא ביד בעה"ב אין עליו חיוב לתת לכהנים, דיהנה תפיסת הכהן בשביל שארי אחיו הכהנים. וגם אין לומר בזה, דכיון שהוא עצמו אין לו זכות לזכות בהן, לא יוכל נמי לתופסו בשביל שארי הכהנים, וכמ"ש לקמן (דף י') דלהכי לא מהני אם ליקט עשיר לצורך עני משום דהוא עצמו אין רשאי לזכות בהן, דהתם שאני דכיון דליקט לצורך עני ידוע א"כ חב בזה לעניים אחרים והיכי שבתפיסתו חב לאחרים, התם בעינן התנאי שיהי' יכול לזכות בעצמו, אבל הכא שאין תופס בעינן כהן ידוע, לא שייך לומר בזה דחב בתפיסתו לאחריני, דהא הוא תופס בשביל איזה כהן שיבחר הבעה"ב, וממ"נ אם ירצה כעת ליתן לזה, בידו לתת לו, ואם לא ירצה א"כ לא חב לו מאומה, ואדרבה עוד היטיב בתפיסתו, דאם לא תפס הוא היה בעה"ב מעכב לעצמו, ולא היה לשום כהן, ובמקום שאין חב לאחריני לא בעינן כלל התנאי שיהא יוכל לזכות בעצמו, דדוקא במקום שחב לאחריני, אז ע"י התנאי הזה, לא הוי חב, משום דיכול לתפוס לעצמו, אבל במקום שבלא"ה לא הוי חב א"צ כלל לתנאי הזה, וזולת זה הא ע"כ לא אמרי' דבחב לאחרים אין רשאי לתפוס כ"א במקום שחב ממש, אבל לא במונע ריוח לאחרים וכדאיתא בתשו' רעק"א סי' קל"ג בשם מוהר"מ אלשי"ך, והכא כשמונע מכהן אחר אין מונע לו כ"א ריוח:

וגם אין לומר דאכתי מיקרי חב לאחרים בתפיסתו, במה שיחוב בזה לבעה"ב עצמו. הא יש לומר דלגבי בעה"ב עצמו, כיון דלאחר שתפס אנו אומרים שהצדק עם התופס, וא"כ לא מיקרי זה כלל חב לפניו, כיון שמתחלה מסופקים אנו בדין, אם בעה"ב חייב לתת, ועכשיו כשתפס הכהן אנו אומרים שהדין עם הכהן, לא הוי חב כלל, דע"כ לא הוי חב, כ"א במקום שודאי חב לאחריני, אבל במקום שיש ספק אם חב, ואפשר אף דלא היה תופס, נמי חובה עליו ליתנו, רק שמספיקא לא מפקי' מיני', א"כ מה תופס לבע"ח שייך בזה, הא התופס יטעון שהצדק עמדו, ושגם בעה"ב עצמו היה חייב לתת לו. ואם כי קיימתי כזה מסברא, אכן אח"כ מצאתי הדבר מפורש, דז"ל הרמ"א באה"ע (סי' ע"ז ס"ג) במורדת אם תפס אביה מנדוניא הוי כאילו תפסה היא עצמה, ונהי שהח"מ והב"ש שם תמהו עליו דאיך יכול האב לתפוס בשביל הבת, הא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים והרי חוב לבעלה ע"י תפיסת האב, וגם הש"ך בת"כ בסי' קכ"ז הביא בשם מוהר"א ששון דבכ"מ דמהני תפיסה מהני ע"ז שליח, ואם כי גם הוא הזכיר שזהו נגד הרמ"א באה"ע סי' צ"ג ע"ש, אכן בתומים בדיני תפיסה וכן באבני מלואים סי' ע"ז, נתכוונו לדעה אחת ולחלק, דבדבר שיש ספק יוכל לתפוס גם ע"י שליח, דלא הוי כלל חב לאחרים, כיון דתופס טוען שהצדק עמו וכנ"ל, ובלא"ה מוכרחים לומר כן, דאל"ה קשה דברי הרמ"א אהדדי מסי' ע"ז לסי' צ"ג כנ"ל, ולא שבקינן פשיטותא דרמ"א בשביל גמגומים של הח"מ וב"ש, בשגם שמוהר"א ששון הסכים לדבריו, וגם הסברא נכונה מצד עצמה כנ"ל, וא"ל שע"כ לא ס"ל למוהר"א ששון שאחר יכול לתפוס, כ"א בעשאו שליח, אבל בלא עשאו שליח לתפוס, כההיא דהכא שהכהן תופס מצד עצמו, אפשר יודה גם הוא דלא מהני תפיסתו, חדא שמהרמ"א דפוסק דתפיסת האב מהני, משמע שגם בלא עשאו שליח מהני, דלא הזכיר דמיירי שהבת עשאתו שליח, ואפי' למי שיתעקש ויאמר שדבריהם לא נאמרו כ"א בעשאו שליח, ג"כ לא קשה הך דהכא, דהא עיקר הטעם דבלא עשאו שליח לא מהני, היינו משום דמצינו לומר לו לאו כל כמינך לקפוץ מעצמך ולזכות וכמ"ש רש"י טעם זה, וא"כ לא שייך זה כ"א בדבר כזה שהתופס עצמו ודאי לא יזכה בזה, שייך לומר דלמה לך לקפוץ מעצמך, אבל בנידון דידן, שלכהן התופס עצמו יש ספק אולי יתרצה הבעה"ב אח"כ לתת לו, וא"כ יש לו עצמו נגיעה בזה, ובכה"ג לא שייך לומר לו לאו כל כמינך. סוף דבר דברי התוס' אינם מובנים לי, דודאי הברירה של בעה"ב יהיה גם עתה, אבל להחזיר לידו מנ"ל, ודו"ק בזה:

תוד"ה פוטר ממונו, תימה דבפ' השואל כו'. ולפמ"ש לעיל בשם הש"ך דלהכי אמרי' דתקפו כהן מוציאין, משום דהבעלים יוכלו לאמר ליתן לכהן אחר, ונמצא דאינו מבורר זכות הכהן, א"כ מיושב קושית התוס', דלהכי התם גבי מרחץ דלא שייך האי טעמא שפיר מהני תפיסה וק"ל:

תוד"ה קפץ, תימה דלבטל ברובא ולחייבו כולהו במעשר והניחו בתימה. ונ"ל ליישב, דהנה בטעם הבטול דיבש ביבש נחלקו הראשונים, התוס' בחולין (דף ק' ע"א) ד"ה בריה, וכן הרשב"א ס"ל דטעם הבטול, דכשאוכל כל אחד אני אומר זהו ההיתר. טעם ב' כתב הרא"ש בפ' גיד הנשה סי' ל"ז, וכ"ה דעת הרמב"ם דלאו משום ספיקא שרינן, אלא דגזה"כ הוא מאחרי רבים להטות שהאיסור נתהפך להיות היתר ע"ש, והנה לטעם הראשון ודאי דלא קשה קושית התוס', דלשיטה זאת דאין האיסור נתהפך להיתר, וכל מקום שהוא באיסורו קאי, אלא דההיתר הוא לתלות שאין זה האיסור, א"כ גבי חתיכות איסור בהיתר נמי קשה, דאכתי האחרון יהא אסור, וצ"ל דבאחרון אני אומר להיפך, דמה שנאכל ראשון היה האיסור וכבר הלך לו, וזה של היתר, וכמ"ש הרשב"א, וא"כ לא שייך זה כ"א בדבר שנאכל כבר, דאותו שנאכל כבר הלך ומאי דהוה הוה ואין אנו צריכין לדון עליו כלל, אבל כאן שהעדר קיים, א"כ נהי דעל כל אחד שיצא ראשון אנו תולים שאין זה הפטור שכבר יצא, מ"מ האחרון ודאי שזהו, ואין לומר שבאחרון אנו תולים לומר שמה שיצא ראשון הוא הפטור, דאכתי מאי מהניא, דאפי' אם יצא החמישי או הששי וכדומה נמי פטור ממעשר, כיון שאין כאן עשרה בני חיובא, וא"כ שפיר י"ל שקפץ לתוך עדר של תשעה כבשים, ועם הטלה הזה היה עשרה, דסוף סוף לאו בני חיובא במעשר העדר הזאת, דאיך שיתלו לא יהי' בני חיובא וכנ"ל וז"ב. אלא אפי' לשיטת הרמב"ם והרא"ש, דטעם הבטול לאו משום ספיקא הוא, אלא דהאיסור נתהפך להיתר, נמי יש ליישב, דמ"ש דהאיסור נתהפך להיתר, היינו דוקא במקום שאיסור נפל לרוב של היתר, אבל להיפך אם היתר נפל לרוב איסור, בזה לא אמרינן שההיתר נתהפך להיות כאיסור ודאי דאין היתר מתהפך לאיסור, וכמ"ש המ"כ בח"א פ"א הובא בפמ"ג בפתיחה לתערובות, והגע עצמך היתר שנתערב ברוב איסור שמא אתה אומר שלוקין לאדם האוכלן, אלא ודאי שאיסור נתהפך להיתר, אבל אין היתר נתהפך לאיסור ודאי ואכתי ספיקא הוא, וא"כ במעשר דבעינן עשירי ודאי, והכא שהפטור נתערב בחיוב הוי כמו היתר שנתערב באיסור, ולא אמרי' דהוי ודאי בר חיוב, ואכתי לא נוכל לקרותו עשירי ודאי. ולפמ"ש יהיה ממתני' דקפץ סיוע למיפשט ספיקא של הפמ"ג שם בפתיחה, אם בהיתר שנתערב באיסור נמי אמרי' שנתהפך ההיתר להיות כאיסור ולוקין ע"ז, דהוי כאיסור ודאי, ומכאן מוכח דבהיתר באיסור לא אמרי' הכי, דאלת"ה אלא דנחשוב זה כאיסור ודאי. א"כ ה"נ הו"ל למחשביה כעשירי ודאי ולחייבו במעשר, אע"כ דודאי איסור לא הוי. ואחרי כותבי זה ראיתי בשמ"ק שהביא בשם הרא"ש כעין תרוצינו, דאע"ג שנתבטל מ"מ עשירי ודאי לא הוה ע"ש, שלא זכר כלל החלוק בין איסור בהיתר להיתר באיסור, ותמוה הא להדיא כתב הרא"ש בחולין דלאו מטעם ספיקא שרינן, אם לא שנאמר כמ"ש לחלק, דבהיתר שנפל לאיסור לא אמרי' הכי:

בא"ד ודבר שבמנין לא בטיל היינו מדרבנן, מכאן קשה לכאורה עמ"ש הש"ך ביו"ד (סי' ק"א) דכבש כשהוא בעורו מבטל גם חשובות דדבר שבמנין והשיג על הת"ח ע"ש, דא"כ למה הוצרכו התוס' לומר משום דדבר שבמנין אינו כ"א דרבנן ותיפוק ליה דליתא הכא כלל החשיבות של דבר שבמנין, משום דהוי בעורו וצמרו. ונראה ליישב דהא דקאמר הש"ך דאם היא בעורה לא הוי דבר שבמנין, היינו בכבש שחוטה שאינה עומדת כ"א לאכילה, וא"כ מוכרח הוא להפשיט העור, דעם עורה אי אפשר לאוכלה, וכיון שמחוסר מעשה רבה כזה מבטל החשיבות, משא"כ בכבש חיה שאינה עומדת כלל להפשיט העור, ודאי שלא נוכל לחשב לחסרון מה שהיא בעורה, אחרי שאינה עומדת כלל להפשט, וא"כ הכא דמיירי בכבש חיה, לא חשיב לחסרון מה שהיא בעורה, וז"ב. ומיושב בזה קושית הפלתי, שבסי' ק"א הקשה על הש"ך הנ"ל, מההיא דזבחים (דף ע"ב) דפריך שם ונבטלי' ברובא, הניחא למ"ד כל שדרכו למנות, הרי דמחשבינן זה לדבר שבמנין אע"ג דהוי כבש בעורו, ולמ"ש א"ש דכ"ז שהיא חיה, לא נתבטל החשיבות מפני שהיא בעורה:

וארווחנא ליישב בזה קושית התוס' זבחים (דף ע"ב) ד"ה אלא, שהקשו דאמאי קאמר דלמ"ד את שדרכו למנות לא הוי דבר שבמנין, כיון דיש המוסיפין לפעמים אחת יתירה, ומי גרע שור גדול, מאת שדרכו למנות, הא אפילו חתיכה בעלמא חשיבא את שדרכו למנות משום דחשובה להתכבד לפני האורחים ע"ש. ובאור דברי התוס', דנהי דמצד דבר שבמנין, שייך בטול גם בשור גדול, כיון דיש המוסיפין לפעמים ארד יתר ואינם מדקדקים במנין תמיד. מ"מ אכתי לא ליבטל מצד שהוא דבר חשוב להתכבד לפני האורחים, ומי גרע מחתיכה גדולה. ואמנם למ"ש לעיל א"ש, דחשיבות דראויה להתכבד לא שייך כ"א בחתיכה בשר שחוט העומד לכך, אבל בכבש חיה שאינה עומדת לכך, ואינה ראויה כלל להתכבד, או מצד שהיא בעורה, או מצד שכל בעלי חיים לא חשיבה כראוי להתכבד וכמ"ש להלן, עכ"פ חשיבות דראויה להתכבד לא שייך כלל בבע"ח כ"ז שהוא חי, וא"כ לא נשאר כ"א החשיבות דדבר שבמנין, ומפני שנמצא אנשים אשר אינם מדקדקים כ"כ במנינם ומוסיפין לפעמים שור יתר, להכי שפיר תלי זה בפלוגתא דכל שדרכו למנות, ודו"ק. ויש נמי ליישב בזה מה שקשה לכאורה על התוס' דסוגיין, למה לא הקשו נמי מחשיבות דראויה להתכבד, ובפלתי סי' ק' הרגיש בזה וכתב משום דהוי כבש בעורו ולא הוי ראוי להתכבד, אכן לפמ"ש לעיל דבכבש חי אין חסרון משום שלא הופשט, אין מקום לתרוצו, ובלא"ה לא יספיק תי' הזה, דאכתי הו"ל לתוס' להזכיר ולשאול למה לא הוי ראויה להתכבד ולשנות כתרוצו. ואכן הנכון בזה כמ"ש, דחשיבות דראוי להתכבד אין שייך כ"א בדבר מאכל, אבל בדבר שאינו עומד לאכילה לא שייך כלל חשיבות הזה. ואטו נימא על בגד חשוב וכדומה, דלא ליבטל מטעם ראוי להתכבד, ולהכי דוקא בבשר שחוט שאין עומד כ"א לאכילה הוי ראוי להתכבד, אבל בעודו בחיותו, לא הוי עליו שם מאכל ולא שייך גביה כלל חשיבות דראוי להתכבד וכן משמע מתוס' יבמות (דף פ"א ע"ב) ד"ה ר"י ע"ש:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה