אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף ו.

דף ה:

בגמ' אלא הא דאמר ר"נ משביעין שבועת היסת נימא מיגו דחשיד כו'. ראיתי מקשים דלפרש"י דעיקר הקושיא הכא משום דבכופר הכל לא שייך משתמיט, א"כ אמאי לא מקשו ביותר משבועת עד אחד, דהיא שבועת התורה אכן לעיל (דף ד') כתבתי לתרץ בשם הריטב"א, דהכא ודאי תלינן בהשמטה, ואע"ג דכל כופר הכל לאו להשמטה עביד, מ"מ בעד אחד, כיון שיודע שיש המכחישו לא היה כופר. ובזה יתורץ נמי דעת רש"י מקושית השמ"ק, שהקשה מההיא דכופר במלוה כשר לעדות, הרי דאמרי' משתמיט אפי' בכופר הכל, ולמ"ש א"ש דכופר במלוה מיירי שבאו עדים והעידו שהוא חייב, וכיון שבאו עדים להעיד, מסתמא ידע גם הלוה שיש עדים, ויבואו להעיד, להכי אמרי' דודאי לא היה מתכוון לכפור, כיון שיודע שיבואו העדים להכחישו, ובודאי להשמטה מכיון:

אלא דאכתי פש גבן לתרוצי דעת רש"י מקושית התוס' שהביאו מההיא דשבועות (דף מ') דקאמר שם להדיא דתקנתא דרב נחמן הוי משום אשתמוטי וא"כ איך פרש"י כאן דמיגו דהעיז פניו לכפור הכל לאו לאשתמוטי מכוון. ובכדי לתרץ קושי' העצומה הזאת נ"ל, דהנה זה ודאי שסברת רש"י אלימתא טובא, דמשום אשתמוטי לחוד לא יהיה לאדם העזה כ"כ לכפור הכל, ומזה הטעם הוי כופר הכל פטור מה"ת משבועה, משום דדעת התורה הוא דלא חציף איניש לכפור הכל משום אשתמוטי לחוד, אלא דרב נחמן בדריה ראה שגברה ההעזה ונמצאו בעלי השמטות שיעיזו לכפור בכל אפי' משום אשתמוטי, להכי תיקן שבועת היסת וכמ"ש בשמ"ק, והנה זה ודאי שגם בימי ר"נ לא גברה ההעזה כ"כ לומר שכולם יעיזו לכפור הכל, אלא דנמצאו קצת אנשים שיכולים להעיז, אבל גם נמצאו הרבה אנשים שכמו אז כן עתה לא יעיזו לכפור הכל משום אשתמוטי, ומעתה א"ש, דבשבועות שם שאנו דנין על חיוב השבועה, אם יש להטיל עליו החיוב או לא, קאמר ר"נ שפיר דיכולים להטיל עליו חיוב הזה, מחמת שנמצאו אנשים, שגם בשביל אשתמוטי לחוד יעיזו לכפור הכל, דבאמת גם מה"ת היה מקום לחייב שבועה לנתבע מטעם החזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו, ורק דעד ימות רב נחמן עמד חזקה דאין אדם מעיז לסתור חזקת התובע ופטרוהו, אכן עתה שראה ר"נ דחזקה דאין אדם מעיז איתרעי, שנמצאו אנשים בעלי העזה שכופרים הכל בשביל אשתמוטי, ולהכי הטיל ר"נ חיוב שבועה, כיון דחזקת התובע לא איתרע וחזקת הנתבע איתרעי, ומספק יש להטיל עליו חיוב שבועה, דשמא הנתבע העומד לפנינו הוא מבעלי ההעזה, אבל כאן אנו דנין על היתר נתינת השבועה, דאם נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא, אסור ליתן שבועה לחשוד, דאולי ישבע לשקר, ואיכא בזה לאו דלפני עור, וא"כ אם אך נימא דמיגו דחשוד אממונא חשיד אשבועתא איך תיקן ר"נ לתת שבועת היסת, כיון דלהרבה אנשים שאינם מעיזי פנים בשביל אשתמוטי, בע"כ שמכוון לגזול מדהעיז פניו לכפור הכל, וא"כ איך נמסור לו שבועה, ונהי שיש גם אנשים המעיזים גם בשביל אשתמוטי, אבל מספק איך נוכל לעבור על לאו דלפני עור, ויישוב זה נראה ברור בעזה"י, וסרה כל התלונות משיטת רש"י ועמ"ש לעיל (דף ג' ע"ב ודף ד' ע"א) בבאור שיטת רש"י:

ברש"י ד"ה נימא. גבי שבועה שאינו ברשותו. כוונתו בזה דשבועה שלא פשעתי איכא למימר דמשתמיט, וכן שלא שלחתי יד, אע"ג דאם שלח הוי גזלן, מ"מ י"ל דע"י שבועה יפרוש והשתא כפר דאין לו במה לשלם, וא"ל דמה בכך שרוצה לשלם, מ"מ כיון ששלח יד הוי גזלן וכבר נפסל, ומה בכך שישלם אח"כ, הא גזלן פסול לשבועה. די"ל דרש"י יסבור כשיטת הר"י חסיד, דאפי' גזלן גמור לא מיפסל אלא מטעם שאינו פורש מממון שכבר גזל, אבל אם היה מחזיר הגזילה לא מיפסל לשבועה, ואפי' בעובדא דההוא רעיא דלעיל, דגזלן גמור היה שאכל תרי, מ"מ אם היה משלם ע"י עצמו לא היה מיפסל, ואמנם הכא כיון דאמרי' שע"י שבועה ודאי יפרוש ומחזיר הגזילה מאי איכפת לן שכבר גזל. ואמנם התוס' לעיל (דף ג' ע"ב) ד"ה ובכולי, שהוכיחו דלא אמרי' מיגו דחשיד, משבועה דלא שלחתי יד, היינו כשיטתם הכא דגזלן פסול מדרבנן כל גוונא אפי' כשירצה להחזיר הגזילה, דמ"מ חבול ישיב גזילה משלם, וכמ"ש באשר"י כאן ע"ש, ולכן הוכיחו שפיר דאם אנו חושדין אותו ששלח יד והוי גזלן, היכי משבעינן ליה, ובע"כ דלא אמרי' מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה, וגם גזלן גמור כשר מה"ת ורק רבנן פסלוהו כמ"ש, ודו"ק:

בגמ' ותו הא דתני ר' חייא שניהם נשבעים ונוטלים. המפרשים הקשו דלמה לא פריך בפשיטות, ותו כל הני נשבעין ונוטלין נימא מיגו דחשיד, וגם לשון רש"י שפי' בד"ה נימא מיגו, כיון דחד מינייהו ודאי חשוד, מאי בעי בזה, הא כל הקושיות כך הם, דלמה ישבע כיון דנחשוד אותו. ונראה דבאמת עיקר היסוד מקושית הש"ס דנימא מיגו דחשיד, ולא נמסור לו שבועה משום חשש זה, תמוה מאוד, דמהיכי תיתי נחזיק לאדם ברשע שחשוד הוא לגזול, ואדרבה עלינו להחזיק לכ"א בחזקת כשרות, דאחזוקי ברשיעי לא מחזקינן, וכי תימא משום דהתובע והנתבע מכחישים זה את זה, ואחד מהם ודאי חשוד למיגזל, אכתי יקשה דמ"ש מב' כיתי עדים המכחישין זא"ז, דקיי"ל ב"ב (דף ל"א) דזו באה בפני עצמה ומעידה, ונהי דכת אחת מהם ודאי פסולים, מ"מ כל כת כשהיא לעצמה מחזיקין אותה בחזקת כשרותה, כמו כן נימא הכא, נהי דאחד מהם ודאי חשוד אממונא, מ"מ כ"א מהם כשהוא לעצמו נעמידנו בחזקת כשרות לומר דהצדק עמו, ולא חשוד הוא כלל אממונא, ואפ"ה צריך לישבע מצד טענת התובע, אבל להחזיקו בפסול ובחשוד מנ"ל. וצ"ל שיסוד החשש בנוי, מצד שבכאן יש הכרעה קצת, מי הוא החשוד, התובע או הנתבע, ולא דמי לב' כיתי עדים, שאין עלינו להטיל החשד על כת אחת יותר מעל כת השני', ולהכי מוקמי' לכל אחת בחזקת כשרותה, אבל הכא שאחד מהם ודאי חשוד, יש לנו הכרעה להטיל החשד יותר על הנתבע, דהנתבע מצד שהמעות או החפץ היה תחת ידו, ולפעמים היה לו איזה צורך ודוחק, שלח ידו להוציא בהוצאה דבר המסור תחת ידו, וקשה לו להחזירו גם עתה, כי קשה גזל הנאכל, אבל לחשוד לתובע שילך ויגזול כעת, דבר רחוק הוא, ויותר יש לנו לתלות החשד בנתבע, שאו מצד הדוחק, או מצד איזה סבה שקרה להחפץ בפשיעתו, ועליו לשלם כעת, ולהכי בחר לכפור ולגזול, מלחשוד לתובע שירצה בחנם לגזול בלי טעם. ואחרי שיש לנו הכרעה לתלות החשד על הנתבע, להכי שפיר הקשו, דכיון שאחד מהם חשוד ודאי, וההכרעה נותנת שהנתבע הוא החשוד, וא"כ נימא מיגו דחשיד, וכיון שכן אין להקשות בזה כ"א בנשבע ונפטר, דהשבועה לגבי הנתבע, אבל בנשבעים ונוטלים דשבועה לגבי תובע, אין להקשות כזה, דנמנע ממנו השבועה דשמא הוא החשוד, דודאי יותר קרוב להטיל החשד על הנתבע, ורק מהא דר' חייא מקשה שפיר, דאע"ג דהם נוטלים, מ"מ כיון שאחד מהם ודאי חשוד, להכי שפיר יש למנוע מהם השבועה, ושפיר פרש"י משום דאחד מהם ודאי חשוד, ואיך ניתן שבועה לשניהם, הא אחד ודאי חשוד והיינו משום דבתובעים גופא יש אחד ודאי חשוד, וכשנשבעין שניהם ודאי אחד אהם חשוד, לא נוכל למסור שבועה לשניהם, דאם אחד היה הנשבע, היינו יכולים להעמידו בחזקת כשרות ולומר שאין כאן חשוד כלל, אבל אם שניהם נשבעים איך נמסור להם שבועה, דנימא מיגו דחשיד, אבל כשמחולקים התובע והנתבע, אז יותר קרוב להטיל החשד על הנתבע, ולא קשה מכל הנשבעים ונוטלים וכנ"ל. ובפרט דזולת זה בכל הני דנשבעים ונוטלים השנויים בשבועות, אין להטיל החשד על התובע, דבשכיר הרי אמרו להדיא דבעה"ב טרוד בפועליו, והנגזל והנחבל נמי כיון דאוקמי דראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו, שאינם ראוים להשאיל ולהשכיר, וכן בנחבל דראוהו נכנס שלם ויצא חבול, דבכל הני נראה טענת התובע צודקת ויותר קרוב להטיל החשד על הנתבע, ודו"ק היטב:

בגמ' אמר ר"נ ת"ש בד"א ששניהם אדוקים אבל אם טלית יוצאת מתח"י של אחד מהם המע"ה, ופרש"י דאיירי נמי בשותק ולבסוף צווח. ולכאורה מנ"ל באמת דמיירי הכי, דילמא מיירי הברייתא בשתק מתחלה ועד סוף ולהכי הוי המע"ה, אבל אם לסוף צווח אפשר דלא בעינן ראי'. וצ"ל דמכאן הוא הוכחת הרא"ש כמ"ש הטור בשמו בסי' קל"ח, דהיכי דהוי הודאה לא מהני עדים, משום דהודאת בע"ד כק' עדים דמי, ומעתה שפיר פשיט דמיירי בשתיק ולבסוף צווח, דאי בשותק מתחלה ועד סוף א"כ גם ראיה לא מהני, וכ"ה בבאורי הגר"א. והנה הש"ך בחו"מ (סי' קל"ח) כתב שדעת הטור דאפי' בשותק ואח"כ צווח נמי לא מהני ראיה, וסברתו כיון דמספקא לן אי הוי הודאה, ואחרי דבעיא דלא איפשטא הוא, א יכול התופס לומר שמא אודויי אודי. והנה לבד שיש לדחות סברתו ולומר, דנהי דכל זמן שלא הביא ראיה, אז יש ספק לנו שמא באמת הודה לו, אכן לאחר שהביא ראיה דשלו היא, איגלאי מילתא דהאי דשתק לאו משום הודאה הוא, אלא משום דסובר קא חזו ליה רבנן, וכ"מ מלשון הב"ח על הטור ע"ש. עוד תפסו כולם על הש"ך מש"ס דהכא, דלדבריו מאי מהני נמי דאוקמינן לברייתא בשותק ולבסוף צווח דאכתי תקשי היאך מהני ראי', דהא אפי' בכה"ג לא מהני ראיה לדבריו, ועיין בתומים ונה"מ שהסכימו לדעת הב"ח, דאי בשותק ולבסוף צווח מהני ראיה מחמת קושי' זאת:

והנה אם על הש"ך לחוד היתה תלונתם החרשתי, אמנם אחרי שמפשט לשון הטור מוכח כהש"ך, דז"ל הטור שתק הרי הודה לו שהיה שלו ואיבד זכותו, ואפי' שתק תחלה ואח"כ צווח הוי כהודאה כיון ששתק תחילה, והיה אומר א"א הרא"ש ז"ל דאפי' אם יביא עדים אח"כ שהיא שלו לא מהני דהודאת בע"ד כק' עדים דמי ע"כ. הרי דמקודם כתב הדין דשתק ולבסוף צווח הוי כהודאה, וע"ז מביא בשם הרא"ש דגם עדים לא מהני, א"כ משמע להדיא שאפי' בכה"ג נמי לא מהני ראיה, והמעיין בלשון הטור מוכרח להודות שכן כוונתו, ואחריו נמשך גם הרב בהג"ה שם, להביא דעת הרא"ש אחרי הדין דשתק ולבסוף צווח, ולכן בכדי שלא לעשות רבינו הטור ורמ"א וש"ך כטועים בש"ס מפורש, הכריחני לנוד בפי' בעיא דר' זירא מכפי המובן הפשוט, דהנה כולם יפרשו צדדי הבעיא כן, דאי נימא כצד הראשון דשתיקה דמעיקרא הוי כהודאה, אז בעינן ראי', הא ראיה עכ"פ מהני, דאי גם ראיה לא מהני, א"כ איך יפרשו הברייתא דראי' מהני, ואי כצד השני דאיגלאי מילתא דשתק משום דסבר קא חזו כו' גם ראיה לא בעינן, ופשיט מברייתא דקתני המע"ה, והרי רצו מזה לפשוט כצד הראשון, דשתיקה הוי כהודאה ולהכי בעינן ראיה, ולפי"ז שפיר יצא להם מש"ס הזה דלא כהש"ך, דהא בע"כ הברייתא ס"ל כצד הראשון, דאי כצד השני לא בעינן ראיה, וא"כ איכא למיפשט דאפי' אי נימא כצד הראשון נמי מהני ראיה. ואמנם נראה לפרש באופן אחר, דצד הראשון דאמרי' דשתיקה הוי כהודאה ולא משגחינן על הצוויחה דבסוף, הוי זה כשתק מתחלה ועד סוף, והשתיקה הוי כהודאה גמורה, דאפי' ראי' לא מהני ולצד השני דנימא איגלאי מילתא כו' אז לא הוי השתיקה כהודאה, שלא יועיל גם ראיה, אלא דראיה מהני, אבל בלא ראיה גם לצד זה אין מוציאין דמידי ספיקא לעולם לא נפקא וכמ"ש הר"ן הובא בשמ"ק דמידי ספיקא לעולם לא נפקא, אלא דהבעיא הוא אי אמרי' דכיון ששתק מתחלה לא מהני הצוויחה שאח"כ גם להטיל ספק בשתיקה דמעיקרא, ולומר אולי שתק משום דסבר הא חזו לי' כו', אלא מחזקינן דשתיקה הוי כהודאה גמורה, וממילא דגם ראיה לא מהני, דהודאת בע"ד כק' עדים דמי, או דילמא כיון דצווח אח"כ מועלת הצוויחה להטיל ספק גם בשתיקה הראשונה, דשמא משו"ה שתיק דסבר הא חזו כו', ולא הוי כהודאה גמורה שלא יועיל גם ראיה, אבל ראיה מיהא בעי גם לצד השני, כיון שגם לצד זה מידי ספיקא לא נפיק, ורצה לפשוט מברייתא דטלית יוצאת מתח"י כו' המע"ה, ופשיט מזה כצד הב', דהצוויחה מועלת להטיל ספק בשתיקתו הראשונה ולהכי מהני ראיה, דאי כצד הראשון דכיון ששתק מתחלה, אין עלינו להשגיח כלל על הצוויחה דאח"כ ומחשבינן השתיקה כהודאה גמורה, א"כ גם ראי' לא יועיל, ומדקתני בברייתא דראי' מהני, מכלל דאמרי' כצד הב', ולפי"ז יש מזה סיוע ממש לדברי הש"ך, דהא דקתני בברייתא דראי' מהני, היינו משום דרצה לפשוט מזה כצד הב', אבל לצד הראשון ראיה לא מהני, וכיון שאליבא דאמת בעיא לא איפשטא, והמוחזק יכול לומר קים לי כצד הראשון, ולצד הראשון ודאי דגם ראיה לא מהני, וסרה כל התלונות מן הש"ך. ועד"ז נפרש גם מ"ש אח"כ בש"ס, את"ל תקפה מוציאין הקדישה אינה מקודשת, היינו כשהביא ראיה, דבלא ראיה אין מוציאין וכן כל הסוגיא יתפרש עפ"י פי' זה:

וארווחנא בזה נמי ליישב דעת כמה מרבוותא שהביא הנמוק"י, דס"ל מדקאמר הש"ס הא חזו לי' רבנן, שדוקא אם תקפה בפני ב"ד הוא דמיבעי לן, אבל תקפה לפני עדים אע"ג דהדר צווח לא משגחינן בי' דודאי אודויי אודי, ובשמ"ק הביאם ג"כ, והקשה עליהם קושיא חמורה, דא"כ מאי פשיט ר"נ מברייתא דקתני המע"ה, לוקמי דברייתא מיירי בתקף לפני עדים, דהוה ודאי כהודאה, ולהכי בעינן עדים ע"ש. ואמנם כ"ז הוא לפירושם, שגם אי נימא דאודויי אודי מהני ראיה בעדים, אבל לפמ"ש דאי נימא דאודויי אודי גם עדים לא מהני, א"כ ליכא לאוקמי לברייתא בתקף לפני עדים, דא"כ אפי' ראיה לא מהני. ואמנם אפי' לפירושם נמי תמוה מה שהקשו, דהא הם אינם סוברים דעדים מהני כ"א בשותק ולבסוף צווח, אבל בשותק מתחלה ועד סוף כו"ע מודו דל"מ ראיה, וכיון שהצוויחה דלפני עדים לא נחשב כצוויחה, הוי זה כשותק מתחלה ועד סוף, וגם לדבריהם לא מהני ראיה, וא"כ איך נוכל לומר דברייתא מיירי בתוקף לפני עדים, אם לא שנאמר דיסברו שגם בשותק מתחלה ועד סוף מהני ראיה:

והנה דעת הרמב"ם לכאורה דלא כפירושי, דהא מבואר דעתו (בפ"ט מטוען) דאם חזר השני ותקפה מראשון חולקין, והנה בשתק מתחלה ועד סוף ודאי דלא יסבור דמהני תקיפת השני, כיון שהראשון זכה כבר בהודאתו, ובע"כ דדינו הוא בשותק ולבסוף צווח וכמ"ש הב"ח והש"ך, ולמ"ש דלצד הראשון מן הבעיא הוא, דשתיקה דהכא הוי כשתק מתחלה ועד סוף ממש, וא"כ לדידן דבעיא דלא איפשטא, הוי שתק ולסוף צווח כשותק מתחלה ועד סוף, וא"כ איך משכחת להאי דינא דרמב"ם, אלא דהרמב"ם יסבור שאפי' לצד הראשון נמי דאמרי' דשתיקה הוי כהודאה, לא הוי נמי כשותק מתחלה וע"ס. אכן באמת אין מזה ראיה, דודאי בצד הראשון מבעיתינו דאמרי' דשתיקה הוי כהודאה, כהודאה ממש הוא, ואמנם לדידן שרק מספיקא אמרי' כצד הראשון, א"כ כ"ז שמוחזק התוקף, אז לענין ההודאה אמרי' מספיקא דהוי כהודאה ממש ולא בעינן ראיה, אכן לענין אם חזר ותקפה, כיון דעתה מוחזק זה, בסל מעלת חזקתו של תוקף הראשון ואמרינן חולקין, וכן מה שהקשה הקצוה"ח, הא דרכו של רמב"ם למיפסק כאת"ל ולמה לא פסיק הכא כן, י"ל משום דהכא תרי את"ל הוי, ודו"ק:

בגמ' הקדישה מהו, ועיין בתוס' שכתבו הקדישה מהו כו' הוה הקדש כתקיפה דכיון ששתק אודויי אודי והוה הקדש כו' או דילמא הקדש לא הוי כתקפה דלמה יצווח כו'. והנ"מ בין פי' התוס' לפרש"י, דרש"י יפרש הבעיא, הקדש הוי כתקפה, פי' אם האמירה בפה נחשב כתוקף ביד, וצד הב' השתא מיהא לא תקפה וכתיב ואיש כי יקדיש כו', ולא נחשב זה כאמירה לגבוה, כיון דעדיין אין ברשותו להקדיש. ולפי"ז לא הוי שני צדדי הבעיא מסוג שוה, דצד הראשון מסופק, אם אמירה לגבוה נחשב כתוקף ביד, וצד הב' דכיון דאכתי לא תקפה לא נחשב זה לאמירה, ומשמע מזה דאם אך היה נחשב זה כאמירה לגבוה, לא היה שום ספק בדבר דנחשב כתוקף ממש, ובצד הראשון מסופק גם ע"ז גופא, ולא נוכל לפרש הכוונה השתא מיהא לא תקפה, פי' דלא נחשב האמירה כתוקף בפועל, והוי השתא שני הצדדים מסוג אחד, דצד הא' מסופק אם האמירה נחשב כתוקף, וצד הב' שמא לא נחשב כתוקף, דא"כ לא היה להש"ס לסיים הפסוק והטעם משום דאינו ברשותו, דאין זה כלל הבעיא בצד הב', דאפי' אם היה יכול להקדיש, ג"כ שייך הבעיא, אם נחשב כתוקף ביד, ועוד דאפי' צד הראשון אין ספק כלל, דמאי מהני דאמירה הוי כתוקף, כיון דכל זמן שלא תקף אין זה נחשב כלל כאמירה לגבוה, כיון שלא יכול להקדישה, והוי כאילו אמר לתתה להדיוט, שבזה אין צד ספק כלל, ומחמת זה נאיד התוס' מפרש"י, אלא יפרשו שאין הספק אם אמירה נחשבת כתקיפה, אלא הספק הוא, אי ניחא הקדש הוי כתקיפה, פי' שחושש למחות על דבורו בזה כאילו היה חושש לצווח על התקיפה, וא"כ מדלא צוות אודויי אודי ליה ויכול להקדיש אפי' כשהיא ביד אחרים, משום דנחשב כפקדון, או דילמא לא הוי כתקיפה, פי' אין חושש למחות על דבורו כל זמן שלא תקפה, וממילא לא נחשב שתיקתו כהודאה וממילא לא יכול להקדיש מצד שאינו ברשותו. ואכן בכוונת רש"י י"ל, דמשו"ה מיאן בפי' התוס', משום דלפירושם יקשה לכאורה, למה הוצרך הגמ' לסיים הטעם משום שאינו ברשותו ותיפוק ליה דאי שתיקה לא הוי כהודאה לא יכול להקדיש מצד שאינו שלו, וצד אחד אי הוי כהודאה והוי שלו, וצד ב' אי לא הוי כהודאה וממילא לא הוי שלו, וכמו שהקשה באמת המהר"ש כן על תוס', ולזה הוכרח רש"י לפרש פי' אחר דחוק. אמנם באמת אי משום הא לא איריא, ואין בזה תפיסה על פי' התוס', די"ל דלהכי מביא טעם דאינו ברשותו, כגון אם אח"כ יודה לו השני בפירוש שהדבר שלו, ואי נימא דעד עתה היה החסרון מצד שאין שלו א"כ אם הודה לו אח"כ ונמצא דהיה שלו, הוה חל ההקדש דמעיקרא, אבל השתא לטעם דאינו ברשותו, א"כ אם אפי' אח"כ יודה לו מ"מ כיון שבעת ההקדש לא היה ברשותו, לא חל ההקדש, דאפי' דבר שהוא שלו ודאי א"י להקדיש אם אינו ברשותו, וא"כ נ"מ גדולה מטעם דאינו ברשותו, ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה