אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף ה:

דף ה.

גמ' וכי מאחר שזה תפוס ועומד כו' שבועה זו למה. בס' מ"ה מקשה דלשיטת רש"י שסובר דבפקדון שלא עשה לו טובה מעיז וגם כופר הכל חייב, וא"כ מאי פריך הכא שבועה זו למה, הא מתני' דדמיא לפקדון יחויב גם שבועה דאורייתא ע"ש שהאריך ביישוב קושיא זאת. ובמח"כ לק"מ, וכאילו היה בהעלם אתו מ"ש הש"ס לעיל (דף ד' ע"א) דאי הוי לי' סהדי ללוה דלא מסיק ולא מידי מי בעי ר' חייא לאשתבועי, הכא כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי. וברש"י שם ד"ה אי הוי לי', אילו העידו העדים חמשים חייב וחמשים פרע, בכה"ג לא הוי חייב שבועה כו' ש"מ טעמא לאו משום מודה מקצת, אלא תקנ"ח הוא שלא יהא כ"א הולך ותוקף, ע"ש, הרי כיון דמחזקינן דמה דתפוס כל אחד כאילו העידו העדים להדי' שפרעו, ומה דתפוס הרי הוא של הנתבע, אין שייך כאן שבועה, וכ"ש למ"ש התוס' שם ד"ה ותנא תונא, דמה דתפיסי מחשבינן לי' טפי מהעדאת עדים וחשוב כאילו מודה דדידיה הוא, דלא שייך שום שבועה, דאטו אם התובע יודה להנתבע, או עדים יעידו דמה שביד הנתבע שלו הוא, כלום שבועה צריך, ובלשון הזה מקשה כאן הש"ס, וכי מאחר שזה תפוס ועומד וזה תפוס ועומד, פי' דכיון דמה דתפיסי הוי כאילו עדים מעידין, או התובע בעצמו מודה דשל הנתבע הוא, וא"כ שבועה זו למה, הרי להדיא דרק משום מעלת התפיסה רצה הש"ס לפוטרו משבועה, ועמ"ש לקמן (דף ז' ע"א) בגמרא מש"ש:

והנה מה שהק' הגאון הנ"ל לק"מ, אחרי ששוברו בצידו, דרק משום מעלת התפיסה שתופס כ"א רצה לפוטרם מן השבועה וכמ"ש. אלא דאי קשיא הא קשיא, על עיקר הדבר שאמרו לעיל, דמפני שתפוס כל אחד הרי הוא כאילו העדים מעידין שהרי הוא שלו, ומשו"ה יפטור משבועה, דהא מעלת התפיסה, היינו ודאי מטעם החזקה שתח"י אדם הרי הוא שלו, ואי נימא דמעלת החזקה הזאת מועלת לפטור משבועה, דהוי כאילו העדים אומרים שיודעים בודאי דהרי הוא של הנתפס, א"כ איך משכחת כלל לדין דשבועה, ואם אחד תובע מחבירו שני חפצם, אשר הנתבע מוחזק בשניהם, והנתבע מודה לו באחד שהרי הוא שלו, דקיי"ל צריך לישבע כדין מודה מקצת, אמאי לא נימא כיון דהנתבע מוחזק ותפוס בחפץ השני, הוי כאילו העדים אומרים שהוא שלו ודאי, ומדקיי"ל דצריך לישבע א"כ מוכח דחזקה הזאת שתח"י אדם הרי הוא שלו, לא יועיל לפוטרו משבועה, ואין זה כמו שיעידו עדים בפירוש דשל התופס הוא, וא"כ איך קאמר בש"ס לעיל דף ד', דכיון דכ"א תפוס הוי כאילו עדים מעידים שודאי שלו הוא ומועלת לפוטרו גם משבועה. אכן באמת גם זה יש ליישב, דהנה זה ודאי אשר מצד הדין היה ראוי לומר, דחזקה שתח"י אדם הרי הוא שלו מועיל לפוטרו משבועה, ויש להוכיח מראיות, דהא זה פשיטא דחזקה הזאת עדיפא ממיגו, ואע"ג דשארי חזקות כגון חזקה דתוך זמנו וכדומה, מיבעי לן בש"ס (ב"ב דף ה') אי עדיפא ממיגו, אבל החזקה הזאת פשיטא דעדיפא ממיגו וכמ"ש בחו"מ (סי' צ"ט) בהג"ה סעי"א, דלא אמרינן מיגו במקום חזקה שתח"י אדם הוא שלו, והוכיחו זה מן הש"ס (כתובות פ"ב) דהאומר שטר אמנה הוא אינו נאמן, ואמרי' עלה דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים, והא התם דאית לי' מיגו דאי בעי מחיל ואפ"ה לא מהימן וע"ש בש"ך שהוכיח דגם דעת הרמב"ם ורמב"ן וכל הפוסקים כן. והיינו משום דהך חזקה אלימא טובא וכמ"ש הקצה"ח שם, וא"כ לשיטת הסוברים דגם מיגו מועיל לאפטורי משבועה, כ"ש הך חזקה דעדיפא ממיגו, דמועלת לפטור משבועה, ואפי' לשיטות הסוברים דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרי' אפשר דבחזקה הזאת דעדיפא ממיגו יודו גם הם דמועלת לאפטורי משבועה, ואפי' אם נאמר דאכתי אין ראיה דאפשר לומר דלדידהו, גם חזקה הזאת אין מועיל לאפטורי משבועה, יש לי להוכיח ממקום אחר, דלפי מה שהוכחתי, דחזקה הזאת עדיפא מחזקה דתוך זמנו, דהא בחזקה דתו"ז מיבעי בש"ס אי אמרי' מיגו נגדה, ובחזקה הזאת פשיטא דלא אמרי' מיגו, וא"כ כיון דקיי"ל דחזקה דתו"ז מועלת לפטור המלוה מן השבועה של יתומים כמבואר שם בסוגיא, ובחו"מ סי' ע"ח, דאפי' מן הלוה גופא א"צ שבועה, כ"ש דחזקה הזאת מועלת לפטור משבועה, ואע"ג דבטור שם הביא דעת הרא"ש דמלוה עצמו צריך שבועה, ואין בכח חזקה דתו"ז לפוטרו, יש לומר דלהרא"ש נוכיח כן מק"ו דמיגו, דהא הרא"ש הוא מרא דשמעתא דאמרי' מיגו לאפטורי משבועה וכמ"ש בפ"ז דשבועות, מה לי לפטורי משבועה מה לי מממון. עכ"פ דלכל השיטות יש הוכחה דחזקה דתח"י אדם מועלת לפטור מן השבועה, דלשיטת הרמב"ם דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן יש להוכיח מן חזקה דתו"ז דמועלת לדידי' לפטור משבועה גם מן הלוה וכמ"ש הב"י בסי' ע"ח בדעת הרמב"ם, ולשיטת הרא"ש דחזקה דתו"ז אין פוטר משבועה, יש להוכיח מדין מיגו וכנ"ל. אלא דא"כ אמאי באמת חייב שבועה, היכי שטוענו שני חפצים והנתבע שמוחזק בשניהם הודה לו באחד מהם, ואמאי לא נימא דחזקה שתח"י אדם הרי הוא שלו, וחזקה כזאת יפטרנו משבועה. די"ל משום דלעומת חזקה זאת יש כנגדה חזקה גם להתובע, והוא חזקה שאין אדם תובע אא"כ יש לו, והוי חזקה נגד חזקה וכמי שאין כלל חזקה הוי, ולהכי מחויב לישבע:

ויתיישב בזה שיטת רש"י דס"ל דפטורא דכופר הכל לאו מקרא דכי הוא זה ילפינן, אלא מטעם חזקה דאין מעיז וכמו שהארכתי לעיל ד"ג, וכבר תמהו רבים דלא מצינו מעלת חזקה הזאת כ"א לסתור המיגו דמודה מקצת, אבל שתועיל לפטור מנ"ל. ולמ"ש א"ש, דבאמת גם במודה מקצת היה ראוי לפטור מטעם דחזקה מה שת"י הרי שלו, אלא משום דלתובע יש ג"כ מעלת חזקה דאין אדם תובע, והא תינח במודה מקצת דליכא חזקה דאין אדם מעיז לסייעו לנתבע כיון דלא מכוון להעיז אלא להשמטה מכוון, ולכן אוקי חזקה דנתבע כנגד חזקת התובע, וכמו שאינם לשני החזקות וחייב שבועה, אבל בכופר הכל, דלנתבע יש שני חוקות, חזקה דאין מעיז, וחזקה דת"י הוי שלו, ולהכי אע"ג דחזקה דאין מעיז נסתרת ע"י חזקת התובע, אכתי נשאר לנתבע חזקה דת"י למיפטריה משבועה:

ולפמ"ש דעיקר חיובא דשבועה במודה מקצת הוא מטעם דחזקה שת"י אדם נסתרת ע"י החזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו, וא"כ לא שייך זה כ"א בשארי התביעות שלא נוכל לתלות טענת תובע בדדמי, לכן שפיר יש בכח החזקה הזאת דאין אדם תובע, לסתור חזקת הנתבע דתח"י שלו הוא, אבל במתניתין דתלינן ששניהם בהדי הדדי אגבהוה, וכ"א טוען בדדמי שסבור הוא שהוא הגביה תחלה, וא"כ ליכא כאן כלל חזקה דאין תובע אא"כ יש לו, כיון דאומר בדדמי, וממילא נשאר חזקת הנתבע ומעלת התפיסה, שמה שתופס כל אחד שלו הוא, ולהכי יש בכח חזקה הזאת לפוטרו משבועה, כמו שיעידו העדים שודאי כדבריו, ועוד דהא שניהם תובעים, וא"כ בע"כ נסתרת חזקת התובע, דממ"נ אם זה יטעון מה שיש לו, גם לשני יש חזקה הזאת, וכיון דעכ"פ חזקת תובע נסתר, ונשאר חזקת הנתבע דהוא מעלת התפיסה מה שתפיס בידו לחוד, להכי מועלת לפטור משבועה וזה נכון:

בגמ' התם אשתמוטי קא משתמיט כדרבה תדע דאר"א ב"א הכופר במלוה כשר לעדות. וקשה התדע דקאמר, דמאי אולמא הא מדרבה. ונראה עפמ"ש רש"י לעיל (דף ג' ע"ב) דלהכי הוצרך רבה לטעם דאשתמוטי, משום דאל"כ נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, ואם כי התוס' שם הקשו דהא לא קיי"ל הכי, כבר הבאתי לעיל בשם המפרשים, דרבה יסבור כאביי לקמן דאמרי' מיגו דחשיד. ולפי"ז באמת אין הכרח מצד עצמו שנאמר אשתמוטי, ורק משום דקשה ליה דנימא מיגו דחשיד, לזה קאמר דלא חשיד כלל, אבל אם היינו אומרים דלא אמרי' מיגו דחשיד אממונא כו', אז א"צ לטעם דאשתמוטי, ושפיר משבעינן משום דלא אמרי' מיגו דחשיד, וא"כ הכא דע"ז גופא אנו דנין, אם אמרינן כלל מיגו דחשיד, איך שייך למידחי ולומר, דבאמת מאן דחשוד אממונא חשוד אשבועתא, ושבועה דמודה מקצת הוא מטעם דלא חשד כלל אממונא ומכוון להשמטה, דילמא באמת אמרי' דמכוון לגזול ואפ"ה משבעינן מטעם דלא אמרי' מיגו דחשיד, דבשלמא אם היה הכרח מעצמו לאמר דמכוון לאשתמוטי א"ש, אבל טעם דרבה דאומר אשתמוטי הוא מחמת דס"ל דאמרי' מיגו דחשיד, והא תינח לאחר דפשיטא דאמרי' הכי, אבל כאן שע"ז גופא אנו דנין, א"כ שפיר י"ל דמכוון לגזול ואפ"ה קאמרה התורה דישבע משום דלא אמרי' מיגו דחשיד, לזה הוכיח מדרב אידי, דע"כ לאו בגזלן קא חשדת לי', דהנה עיקר הספק אם אמרי' מיגו דחשיד או לא, היינו דוקא במקום שלא הוחזק כפרן עדיין, אבל במקום שכבר הוחזק כפרן ונעשה חשוד ודאי פשיטא לן דלא מהימן תו לשבועה, והיינו טעמא דכופר בפקדון, וא"כ הכא גבי כופר במלוה, דהוחזק כפרן ע"י עדים אמאי כשר לעדות, אלא ודאי דלאו בגזלן חשדינן לי', אלא באשתמוטי וא"כ יש הכרח עצמיי דלאו בגזלן חשדינן, וז"ב:

ברש"י ד"ה בפקדון פסול לעדות, ואם אבד יטעון שאבד ויפטר. וקשה דלפי סברא זאת, א"כ להלן בדרמי ב"ח דקאמר דמשתמיט עד דמשכח לגנב, הא בע"כ לאו להשמטה מכוון, דאי להשמטה יטעון שנאבד, ועוד מאי הוצרך לאוקמי הא דפקדון פסול לעדות, דוקא בדאתו עדים דנקיט בידו, הא בלא"ה נמי לא שייך אשתמוטי. ונראה דבלא"ה קשה סברת רש"י, דאיך אמר שיטעון שאבד, הא אם בזה יודה שבאמת הופקד בידו ונעשה שומר, רק שנאבד ממנו, חייב שבועת השומרים, משא"כ אם יטעון להד"מ, ולא נעשה שומר מעולם פטור משבועת השומרים. וצ"ל דרש"י לשיטתו בב"ק (דף ק"ז) דבפקדון שיכול להעיז גם כופר הכל חייב, וא"כ גם כשיטעון להד"מ יהא חייב שבועה, ולכן נוח לו טפי לטעון שאבד, שבזה אין חבירו מכיר בשקרו, מלטעון להד"מ שחבירו מכיר בשקרו והוי העזה גדולה, ומדטעון הכי מכלל דדעתו למיגזל ולאו לאשתמוטי, אכן כל זה הוא אי אמרי' עירוב פרשיות, וכי הוא זה אמלוה קאי, אז אמרי' דגם כיפר הכל חייב בפקדון, אבל בדרמי ב"ח דלא ס"ל עירוב פרשיות, דהא ס"ל דד' שומרים צריכין כפירה במקצת, וכי הוא זה, אשומר חנם קאי, וממילא לדידי' גם בפקדון פטור כופר הכל, ולכן ליכא למימר לדידי' דיטעון שאבד, דבטענה הזאת יהיה חייב שבועה, ונהי דס"ל לרמב"ח דלא מחייב שבועה כ"א בכפירה במקצת, וכפירה לא הוי כ"א בכופר ממש כגון שטוען להד"מ, וא"כ אם יטעון שאבד גם על השני', לא יהיה בזה כפירה, ובלא"ה יהיה פטור משבועה. אכן בזה י"ל דרש"י יסבור כמ"ש התוס' לשיטת ר"ת, דמ"מ חייב בנאנסה שבועת המשנה, ואי"ל דכיון שעל הפרה שטען אבד, נשבע שבועת המשנה, א"כ בההיא דלהד"מ ישבע ע"י גלגול. די"ל דרש"י יסבור כר"ת דלקמן, דאין מגלגלין אלא בדבר הדומה, אבל על טענת להד"מ אין מגלגלין. ועוי"ל כמ"ש בס' מ"ה, דהא דלרמב"ח בעינן כפירה במקצת, היינו דוקא על שבועת השומרים, אבל שבועה שאינו ברשותו נשבע, דלא גרע משילם ולא מצינו מאן דפליג ארב הונא, ולכן נוח לו טפי לטעון להד"מ שיהא פטור משום שבועה, משא"כ כשיטעון נאבד יהא חייב שבועה שאינו ברשותו, וגם ע"י גלגול ישבע שנאנסה, ובטענת להד"מ יפטור מכל, ולהכי לדידי' מוכרחים לאוקמי דהכופר בפקדון פסול, דוקא בדאתו סהדי, אבל לדידן דס"ל עירוב פרשיות, איה"נ דבכל גווני פסול, דלא שייך אשתמוטי, דא"כ יטעון שאבד. והא דכתב רש"י לעיל (דף ד' ע"א) דכופר בפקדון פסול משום דאתו סהדי דנקיט בידו, היינו נמי משום דכל הסוגיא דהתם אזלא אליבא דר' חייא דיליף במה הצד, ור' חייא ס"ל בסנהדרין (דף ה' ע"א) דלא אמרי' עירוב פרשיות כמ"ש שם רש"י ד"ה דן יחידי, וכיון שכן לא מצי לטעון שאבד וכנ"ל:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה