בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף ה.
בגמ' ת"ש דתני רמב"ח כו' ה"ד לאו דא"ל הילך. וברש"י ד"ה לאו וז"ל דקיימא קמן ואמר ליה קחנה בכל מקום שהיא דהיינו הילך ע"כ. ונראה דרצה בזה, משום דלשון הש"ס דא"ל הילך, משמע שהביא הפרה לב"ד, ואמר לו הילך ואילו לשיטת רש"י דלעיל דכל פקדון הוי הילך, משום דכל מקום שהיא ברשות בעלים קיימא, א"כ אפי' לא אמר ליה הילך נמי יפטור, דכיון שהודה לו בפקדון מעצמו הוי הילך, ולכן תיקן רש"י, דלא מיירי הכא באמת שאמר לו הילך, אלא אומר לו קחנה בכ"מ שהיא, דהיינו הילך מעצמו, ועיין בר"ן וריטב"א והגהות דרישה שהוכיחו מסוגיא הזאת כשיטת רש"י אכן לי היה נראה שאדרבה מכאן יהיה סיוע לשיטת הרמב"ם, דלא הוי הילך כ"א בנותנו מיד, חדא מפשטות לשון הש"ס, דאמר לו הילך, דמשמע שבהודאה לחוד לא סגי עד שיאמר לו הילך, ותקון רש"י הוי דוחק, ופשטות הש"ס נראה יותר כשיטת הרמב"ם, ועוד דלשי' רש"י קשה קושית התוס' ד"ה שו"ח, אמאי לא מקשו מהני משניות, ולשיטת הרמב"ם א"ש, דממשנה דעשרה גפנים ודאי דלא מצי להקשות, דהתם כיון דמחוברים לקרקע ולא יוכל להביאן לב"ד ולמוסרו מיד לא הוי הילך, ולהכי חייב שבועה, ואע"ג דבקרקע עצמו הוי נמי הילך לשיטת הרמב"ם אע"ג דאינו מוסרו ליד, וא"כ גבי גפנים, נהי דמטעם פקדון לא הוי הילך, יהיה הילך מטעם דהוי כקרקע, יש לומר דכיון דחיוב השבועה הוא מטעם דסובר ר"מ דעומדים ליבצר כבצורות דמיא וכדמוקי בשבועות שם, דאל"ה אין נשבעין על קרקעות, וא"כ כיון דלעיקר חיוב השבועה אנו אומרים דכבצורות דמיין והוי כמטלטלין, איך נאמר תו דלענין הילך יהיה כקרקע. ועוי"ל עפמ"ש לעיל בטעם דקרקע הוי הילך לשיטת הרמב"ם אע"ג דאינו מוסרם מיד, וכתבתי משום דהודאת קרקע אי אפשר בענין אחר, דלא אפשר למוסרם לידו, או משום דלא יכול להבריחם, ושני אלו הטעמים לא שייך כאן, דכיון דהענבים עומדות ליבצר, א"כ יכול לבוצרם ולמוסרם לידו, וגם יכול להבריחם, ודו"ק. וא"ש מה שהק' התומים בסי' צ"ה, למ"ד דס"ל טענו שני מינים והודה לו באחד מהן פטור, הך טענו עשרה גפנים העומדים ליבצר והודה לו בחמשה, הך חמש מה טיבן, אם הם בעין הא הוי הילך, ואי דאכלן והך חמשה דכפר הם בעין, א"כ שני מינים הם מעות וענבים וא"כ פטור, ומ"ט דר"מ דמחייב. ולפמ"ש לק"מ דיש לומר ודאי שהם בעין ואפ"ה לא הוי הילך, דמטעם פקדון לא הוי הילך לשיטת הרמב"ם, כיון דאינו מוסרו מיד, ומטעם קרקע נמי לא הוי הילך כנ"ל:
וכן מבבא השני דזה אומר עד הזיז וז"א עד החלון, דמיירי שהתבואה מונחת בביתו עד החלון, להכי נמי לא הוי הילך, דבשלמא הכא גבי פרה י"ל שהביא עמו הפרה ונותנו מיד, אבל התם א"א לומר שהביא עמו כל התבואה למסור לידו, וגם מלשון זה אומר עד החלון, דמשמע שמונחים בביתו כמדה הזאת עד החלון, ולהכי לא הוי הילך כלל, וכן נמי ממתני' דלקמן זה אומר שאלה וז"א שכורה ישבע, נמי אין להקשות, דהא התם באמת אין שום שבועה עצמיית כ"א שבועת הגלגול וכדמוקי לקמן (דף צ"ח ע"ב), ואדרבה משם גופא יהיה ראיה גדולה לשיטת הרמב"ם, דהנה הש"ס מקשי שם, אמאי ישבע הא מה שטענו לא הודה ומשני שנשבע ע"י גלגול, ואילו לשיטת רש"י דפקדון הוי הילך, לא הוצרך כלל לזה, ותיפוק ליה דאינו נשבע משום דהוי הילך, ועיין בהגהות הגר"א שם, א"ו מוכח כשיטת הרמב"ם. וקושית הר"ן וריטב"א, דאי כהרמב"ם, מהיכי פשיטא למקשה, דמיירי במוסרו מיד, עיין בפנ"י ובמ"ה מה שכתבו בזה:
בגמ' ההוא רעיא דכל יומא הוי מסרי ליה בסהדי יומא חד מסרו ליה בלא סהדי כו'. ויש להבין למה הוצרך הש"ס להאריך ולומר שכל יומא מסרו לי' בסהדי, ועיין מ"ש המפרשים בזה. ול"נ דאתא לאשמועי' שאע"ג דכל יומא לא מסרו ליה כ"א בסהדי, והיינו בע"כ משום דחשוד היה בעיניהם, ולהכי מסרו לו דוקא בסהדי שלא יכול לכפור, וא"כ ידוע היה לבעלים שחשוד הוא, ואפ"ה אמרי' הדין דכשכנגדו נשבע ונוטל, ולאפוקי משיטת הראב"ד המובא (בחו"מ סי' צ"ב), דלא אמרי' כנגדו נשבע ונוטל כ"א בלא ידע שהוא חשוד, ואם יודע שהוא חשוד לא אמרי' הכי. ובזה יתיישב לי לקמן בגמ' שמקשה ותיפוק לי' דהוה לי' רועה, ורש"י פי' דאדאביי קא מתמה, וכבר הקשו רבים עליו, דמאי פריך, והא טפי ניחא למיפרך מגזלן דפסולו מדאורייתא מלפרוך מרועה שאינו פסול אלא מדרבנן, ומחמת קושי' הזאת בנה הראב"ד יסודו, דבידוע שהוא חשוד לא אמרי' כנגדו נשבע ונוטל, ופירש כן קושית הש"ס, ותיפוק ליה דהוה לי' רועה, וכיון דידע בפסולו קודם לא הוי לי' למימר דין חשוד. ולפמ"ש אין מכאן שום ראיה, וקושית הש"ס יש לפרש, דהש"ס לנפשי' קא מתמה, על מה שהוצרך להאריך מקודם ולומר דמסרו כל יומא בסהדי בכדי שנדע דמיירי שידעו הבעלים שהוא חשוד, ע"ז מקשה ותיפוק ליה דהו"ל רועה, ובלא"ה ידוע פסולו מקודם, ומשני דהכא ברועה בהמות של אחרים, וא"כ מטעם רועה אין ידוע פסולו, ורק מטעם דמסרו ליה כל יומא בסהדי, מזה נדע שהבעלים ידעו בפסולו, והנה הש"ך (חו"מ סי' צ"ב) הוכיח דהעיקר כשיטת הראב"ד, ולית מאן דפליג, וכן בתומים כתב דבפקדון כו"ע ס"ל כשיטת הראב"ד, ולמ"ש נסתר יסוד הראב"ד, וגם יש ראיה להיפך, דהא הכא ודאי ידוע היה פסולו מקודם, כיון דלא מסרו ליה אלא בסהדי, ואפ"ה אמרי' בזה שכנגדו נשבע, לכן מסתבר לי יותר כהכרעת הב"ח, דבכ"מ אמרי' דין חשוד:
ברש"י ד"ה והא הכא. עיין מ"ש מזה לקמן (דף ז' ע"א בגמ'):
תוד"ה שכנגדו קאמינא. ראיתי לבאר כאן, מה שנסתפקתי מכבר, בעד אחד מעיד שחייב לחבירו, והנתבע חשוד על השבועה"ד דאמרי' בזה שכנגדו נשבע ונוטל, אם התובע יכול לגלגל עליו עוד טענות אחרות, מי אמרי' כיון דעל החשוד לשלם, אין עליו שום לתא דשבועה, ואין מקום לגלגל עליו, או דילמא תחלת חיובו הוא שבועה, ורק מחמת שאין יכול לישבע, ממילא בא חיוב תשלומין, וכיון שתחלת חיובו הוא שבועה יכול לגלגל, ויבואר בזה גם שארי המקומות דאמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם, אימתי יכול לגלגל והנה מקור הדין הוא (בטור חו"מ סי' צ"ד) שהביא בשם תשובת הרא"ש, שנשאל במחויב שבועה וא"י לישבע שדינו לשלם אם רצה הלה לגלגל אם יכול, והשיב שהדבר פשוט הוא שאין כאן גלגול שלא נתחייב לו שבועה מעולם אלא חייב לשלם לו ואין כאן גלגול, ובב"י שם הביא בשם בעה"ת שחולק על הרא"ש וס"ל דלא פרחה השבועה לגמרי ויכול לגלגל ע"ש, ועפי"ז הביא (בשו"ע סי' צ"ד) שני הדיעות. ולכאורה י"ל שגם בנידן דידן בחשוד שנתחייב עפ"י עד אחד, יהיה תלוי במחלוקת הזאת, דלהרא"ש אין יכול לגלגל, ולבעה"ח יכול לגלגל:
והנה מתחלה עלה בדעתי לחלק ולומר דבנ"ד כו"ע יודו דאין מגלגלין דבשלמא היכי שמניעת יכולת השבועה הוא מחמת טענתו איני יודע, בזה י"ל דכשבא העד לב"ד, לחייבו שבועה בא, דאם ירצה הנתבע לטעון טענת ברי היה יכול לישבע נגד העד, וא"כ בכה"ג רק טענת הנתבע גרם חיוב התשלומין במה שטעון טענה שאי אפשר לו לישבע עליה, וכיון שעיקרו לשבועה בא ויש כאן לתא דשבועה, יכול נמע לגלגל עליו, משא"כ בחשוד כשיבוא העד, הרי תחלת ביאתו לממון, כיון שאין לו שום עצה לפטור ע"י שבועה, וכיון שאין כאן לתא דשבועה א"י נמי לגלגל, וכו"ע יודו שאין מגלגלין. אכן שוב חזרתי שאי אפשר לומר כן, דאין כאן. לתא דשבועה, דא"כ לא לחייב לשלם כלל, דהא אין עד אחד קם לממון, ומדחייב לשלם על ידי העד, א"כ בע"כ דעיקרו בא לחייב שבועה, ומדלא יכול לישבע, ממילא מחויב ממון, ולפי"ז הרי דין חשוד דומה לשארי מקומות שאין יכול לישבע, ומאן דס"ל התם דמגלגלין, סובר נמי גם בחשוד כן:
ויש לי להוסיף ולהביא ראיה, דאדרבה בנדון דידן גם התוס' יודו דיכול לגלגל, והוא דהתוס' הקשו דאמאי לא נימא בחשוד מתוך שאיל"מ ותי' דהכא אי אמרי' משלם לא שביק ליה חיי דכל העולם יביאהו לידי שבועה ע"ש. וראיתי מקשים, דאכתי בשבועה דעד אחד אמאי לא נימא מתוך שאיל"מ, ולא שייך לומר לא שביק חיי, דלא נחשדו ישראל להעיד שקר. ונ"ל להוכיח מכאן דהתוס' יסברו כשיטת בעה"ת דאפי' במקום שצריך לשלם, לא פרחה השבועה לגמרי, ויכול לגלגל, ולפי"ז גם גבי שבועה דעד אחד נמי יש חשש דלא שביק חיי, דנהי דעל מה שהעד מעיד לא חיישינן שיתבענו בחנם, דודאי לא חשיד העד להעיד שקר, מ"מ חיישינן שיגלגל עליו תביעות אחרות ומתוך שאינו יכול לישבע יטלנו כל אשר לו ע"י גלגול, וא"ש, ועיינתי בדברי הרא"ש (שבועות דף מ"ב) שהביא נמי סברת התוס' ובשנוי לשון, וז"ל ולא אמרי' כיון שהמחויב אינו יכול לישבע יטול הלה בלא שבועה משום חיותי' דחשוד תקנו כך שכל אדם רע יגלגל עליו שבועה ויטול כל אשר לו ע"כ, הרי דשינה להון התוס' ודייק לכתוב ויגלגל עליו שבועה, והוא כדבריי, שנתכוון לתרץ שגם בשבועת עד אחד נמי לא אמרינן דישלם מחמת:
שע"י גלגול יטול כל אשר לו:
אלא דאכתי צריך באור, דאיך אמרי' שהתוס' והרא"ש יסברו דיכול לגלגל בשבועה דחשוד הבא ע"י עד אחד, הא הרא"ש עצמו הוא מרא דשמעתא דסובר הכי דכל היכי דמשלם אין כאן שבועת גלגול כלל. והן אמנם דזה אין להקשות מה שכתבתי דהתוס' יסברו כשיטת בעה"ת דיכול לגלגל, הא הפרישה בסי' צ"ד ובסמ"ע שם סקי"ג וכן הב"ח והש"ך כולם בסגנון אחד התנבאו, שאין כאן מחלוקת כלל, וכו"ע מודו שהיכי דמשלם אין כאן שבועת גלגול, וטעות נזרק מעט רבינו הב"י, מה שתלי דבר זה בפלוגתא, דיש לומר כמ"ש התומים בסי' הנ"ל סק"ז, שדחה הוכחת הסמ"ע, וכתב דאפי' אי נסכים שבעה"ת לא יסבור כן, מ"מ הא הרמב"ן ודאי דסובר כן דעיקרו לשבועה קא אתי, מדמקשה הקושיא משומר שמסר לשומר, עיין ברא"ש ריש מכילתין וכן איתא בריטב"א לקמן בסוגיא דשאלה חצי יום ובפנ"י שם משמע דלא כהסמ"ע, וס"ס מחלוקת ראשונים יש בזה, ושפיר י"ל דהתוס' יסברו כשיטה דיכול לגלגל. אכן אהרא"ש קשה, הן הוא עצמו מרא דשמעתא דאין יכול לגלגל במקום שמשלם, והוא עצמו הביא תי' התוס' בשבועות, וגם דייק לכתוב דחשש הוא שמא יגלגל עליו. ולכן נ"ל אף שהסמ"ע השוה כל הדיעות דאין כאן מחלוקת וכו"ע מודה דאין מגלגלין, במקצת מודה אנכי לדבריו, אכן בכל הענין נ"ל דבר חדש להשוות כל הדיעות, דהנה ודאי בהא דאמרינן במקום שאין יכול לישבע דמשלם, לא נוכל לומר שאין כאן לתא דשבועה כלל, ותחלת חיובו ממון, ולא חל עליו כלל חיוב שבועה, חדא דהלשון מתוך שאיל"מ לא משמע הכי, אלא משמע דעיקר חיובו הוא שבועה, ורק משום שאין יכול לישבע, ממילא יבוא התשלומין, ועוד דאלת"ה א"כ בטוענו איני יודע ע"י שבועת עד אחד דחייב לשלם, ואי נימא דאין כאן לתא דשבועה ותחלת חיובו ממון, א"כ עד אחד לממון אתא, אלא ודאי דתחלה לשבועה קאתי וחל על הנתבע חיוב שבועה, ומתוך שא"י לישבע יחויב אח"כ בתשלומין, ותיכף כשאמר איני יודע יצא מחיוב שבועה ובא לידי חיוב ממון, ומעתה יש לחלק ולומר, דאם מתחלת התביעה לא הזכיר לו כלל מטענת הגלגול, רק אחר שטען איני יודע על עיקר השבועה, יבוא לגלגל עליו עוד טענות אחרות, בזה שפיר אמרי' דאין יכול תו לגלגל, דכיון דבעת חלות השבועה לא היתה טענת הגלגול ב"ה, ורק דטענת הגלגול יבוא אחרי שכבר פרחה השבועה העיקריית מיני' ונתחייב ממון, וא"כ על מה יחול הגלגול, אבל אם מתחלת טענתו, טען מאתו טענה העיקריית וטענת הגלגול כאחת, וכיון דבעת חלות השבועה היתה נמי טענת הגלגול, נתחייב שבועת הגלגול שמיר, דבעת מעשה שהיה חל עליו חיוב שבועה העיקריית, חל עליו ממילא שבועת הגלגול, ולכן יש לומר דמ"ש הסמ"ע שכו"ע יודו שאין מגלגלין, היינו באופן שהוזכר בשו"ע שם, דהעובדא היה שמתחלה טענו מנה ואמר לו נ' ידענא ונ' לא ידענא, ואח"כ בא לגלגל טענות אחרות, וכיון שהגלגול בא אחרי שטען איני יודע, ובעת חלות השבועה לא היתה טענת הגלגול, ועתה כשיבוא לגלגל כבר פרחה השבועה, ובאופן זה צדקו דברי הסמ"ע דכו"ע יודו שאין מגלגלין, אבל במקום שטען שני הטענות כאחת, ובעת חלות השבועה היתה גם טענת הגלגול, בזה נאמר דכו"ע יודו דמגלגלין, ואין כאן שום מחלוקת בין הרא"ש ובעה"ת, דמה שסובר הרא"ש דאין מגלגלין, היינו דוקא במקום שטענת הגלגול יבוא אח"כ, ומה שסובר בעה"ת דיכול לגלגל, היינו במקום שהגלגול היה מתחלה, ומה לנו לאפושי פלוגתא במקום שנוכל להשוות דעותיהם. ולפמ"ש יתורץ מאוד דעת הרא"ש, דאע"ג שסובר דבמקום שמשלם אין מגלגלין, היינו דוקא באם בא אח"כ לגלגל, אבל באם מתחלה גלגל עליו טענות יכול לגלגל. וצדקו דבריו שכתב דלהכי לא אמרי' בחשוד מתוך שא"י לישבע דמשלם משום שיטלנו כל אשר לו בגלגול, היינו דחיישי' שמתחלה יגלגל עליו טענות רבות שבאופן זה יכול לגלגל ויטלנו כל אשר לו באופן כזה, וזה נכון בעז"ה:
ולפמ"ש מגומגם מאוד דברי התומים בסי' צ"ד שהוכיח מן הרא"ש דריש מכילתין, דאין מגלגלין במקום שאין יכול לישבע, והוא ממ"ש הרא"ש על קושיית הרמב"ן מהא דאמרי' שומר שמסר לשומר חייב, והלא שומר השני הוי עד אחד המסייעו ויפטרו משבועה, ותי' הרא"ש דכיון שהשומר טוען אינו יודע, תו אין כאן חיוב שבועה כלל ואין עד אחד קם לממון ע"ש. ומזה הוכיח התומים דגם גלגול שבועה אין שייך כיון שכבר פרחה השבועה. ולא קרב זה אל זה, דבשלמא בעד המסייעו שיבוא אחרי טענת הנתבע, וכיון שכבר טען הנתבע איני יודע, באמת פרחה השבועה ונתחייב ממון מעתה, אבל במקום שטוען שני הטענות כאחת, דבעת חלות השבועה היה גם טענת הגלגול, וגם על הגלגול חל חיוב השבועה ודאי דמגלגלין, ובלא"ה תמוהים דברי התומים שמוכיח דעת הרא"ש מדיוקא, הא מפורש הדבר בתשובת הרא"ש דבמקום שאין נשבע אין יכול לגלגל, וכמ"ש לעיל דהרא"ש הוא מרא דשמעתא הזאת:
ויתיישב בזה נמי דברי הש"ך (בחו"מ סי' פ"ז) שלמד מדברי הרא"ש הנ"ל דבמקום שאין יכול לישבע, לא אמרי' דעד המסייע פוטר, והקצוה"ח שם הקשה, דהא בע"כ לא נוכל לומר דעיקרו ממון, דהא היכי דטען איני יודע ועד אחד מעיד דצריך לשלם משום משאיל"מ, וכן בחשוד דצריך לשלם עפ"י העד, וא"כ ע"כ צ"ל דעד אחד כי אתי לשבועה קאתי ולאו עיקרו ממון, דאל"כ איך אתי עד אחד לממון, ולדברינו יתיישב, דזה ודאי דמעיקרו חל עליו חיוב השבועה, וחיוב התשלומין בא ממילא אח"כ מחמת שא"י לישבע, אבל לענין עד המסייע שיבוא אחר טענת הנתבע, וגם חיוב השבועה בא ע"י הודאה במקצת, ודאי שאחרי שטען איני יודע, פרחה השבועה מיני', ומה ענין עד שבא מתחלה, ותחלת חיוב השבועה הוא רק ע"י העד, לעד המסייע שיבוא אח"כ, מתחלת עדותו ודאי דלא יחייב אלא שבועה, דשפיר קם גם ע"א לזה, אבל אחרי שטען הנתבע איני יודע פרחה השבועה וכי אתי אח"כ עד המסייע, הרי בא לפוטרו גם מממון וע"ז אינו קם, ודו"ק:
ועוד יותר נ"ל דבנדון דידן בחשוד, אפי' אם יבוא לגלגל אח"כ נמי יכול לגלגל, ויתורץ לנו נמי סתירת דברי הרא"ש אהדדי, דהוא עצמו כתב דהיכי דאיני נשבע אין כאן שבועת הגלגול, וכאן בחשוד כתב דחיישינן שמא יגלגל עליו דהרא"ש יחלק בין היכי שמניעת השבועה תבוא מחמת טענתו אינו יודע, ובין היכי שמניעת השבועה תבוא מצד שהוא חשוד כמו שנבאר, דהנה טעם דחשוד שאינו נשבע הוא, כיון דעיקר השבועה באה לברר הספק שנולד לנו עפ"י טענותיהם, ולכן היכי דהוי חשוד על השבועה אין כאן שום ברור משבועתו, כיון דהוי חשוד לאותו דבר איבד נאמנותו, ולפי טעם זה העלה בס' נח"י סי' צ"ב ענ"ה, וכן מבואר במרדכי פ' שבועת הדיינים בשם רשב"ט, דהיכי דהתובע מתרצה שישבע הנתבע ומאמינו אף שהוא חשוד, אז מחויב לישבע. ולפי"ז מקום לפנינו לחלוק, דבשלמא היכי דמניעת השבועה הוא מחמת שאינו יודע, שבזה בשום אופן לא יבוא לידי שבועה, שפיר אמרי' שתיכף משטען איני יודע פרחה השבועה ונתחייב ממון, וממילא אין יכול שוב לגלגל, אבל היכי שמניעת השבועה הוי מחמת שחשוד, אז אפי' אח"כ נמי לא פרחה השבועה, דאולי יתרצה התובע להאמינו לשבועה ולהכי יכול נמי לגלגל. ויתורץ ביה דעת הב"י בסי' כ"ח, דאם יש גוי שחייב לישראל, והוא בכלל חשוד ויש לו עד המסייעו פוטרו משבועה, ותמה עליו הש"ך בסי' ע"ה, הא הרא"ש כתב דעד המסייע אין פוטר במקום שא"י לישבע, ולמ"ש א"ש דהרא"ש לא כתב כן כ"א במקום שהמניעה היתה מצד שטוען איני יודע כמו בשומר, אבל בחשוד ודאי דאפי' אח"כ לא פרחה השבועה, דאולי יתרצה להאמינו:
אלא דאכתי צריך באור, הא באמת יש טעם אחר ע"ז שאין חשוד נשבע והוא משום דחיישינן שישבע לשקר, ומשום לפני עור לא מסרינן לי' שבועה, וכמ"ש בשמ"ק ע"ש הריטב"א לקמן ע"ב וז"ל ונימא מיגו דחשיד כו' ולא נרמי עליו שבועה, דהא איכא משום לפני עור ע"כ. ולטעם זה אפי' אם נתרצה התובע אין שומעין כמבואר ברמב"ם (פ"ב מטוען ובחו"מ סי' צ"ב ובסמ"ע שם) ולטעם זה א"כ לכאורה דומה דין דחשוד לשארי המקומות שאין יכול לישבע, כיון שגם בחשוד לא יבוא מעול לידי שבועה. אכן לאחר העיון, אכתי יש מקום לחלק בין חשוד לשארי מקומות, דבשלמא היכי שמניעת השבועה בא מחמת טענתו איני יודע, וכיון דמניעה הזאת הוי מן התורה, דמה"ת א"א לישבע כ"א בברור וכמ"ש הש"ך בכ"ד, להכי שפיר י"ל דאין כאן לתא דשבועה כלל, וגם מתחלה לא נתחייב שבועה, דהתורה לא חייבהו שבועה כ"א במקום שיכול לישבע, אבל במקום שא"י לישבע, מתחלה חייבהו ממון, אחרי שהמניעה הזאת מן התורה הוא, אבל המניעה מצד חשוד, שמה"ת אין זה מניעה כלל וכמ"ש התוס' (ב"ק דף ק"ח ע"ב) ד"ה ותרי כפילא, דחשוד על השבועה מדרבנן הוא דפסול כדמוכח בשבועות ע"ש, דלהכי נמי חייבוהו כפילא, כיון שמה"ת שבועתו שבועה, וכיון דמה"ת חל עליו חיוב שבועה לא פרחה השבועה מיני' מצד המניעה שהיא מדרבנן, וכמ"ש התוס' לענין כפילא דמיקרי משום זה שבועתו שבועה. הדרן לדברינו, דבחשוד בכל אופן מגלגלין ובשאר מניעות היכי דהטענות באו כאחת, ובעת חלות השבועה היתה נמי טענת הגלגול נמי מגלגלין, כנ"ל:
אלא דלכאורה צ"ע במ"ש בדעת התוס' והרא"ש, דלהכי לא אמרי' בחשוד מתוך שאיל"מ, משום דיגלגל עליו תביעות אחרות ומתוך שא"י לישבע יטלנו כל אשר לו, הא דעת הרא"ש דבשבועת הגלגול לא אמרי' מתוך שאיל"מ, כמ"ש לקמן בפ' השואל, וכ"כ הטור בסי' ע"ה בשמו. וי"ל דע"כ לא קאמר הרא"ש דלא אמרי' שישלם, כ"א היכי דהמניעה על השבועה הוא מחמת שטוען איני יודע וא"כ לפחות יכול לישבע היסת שאינו יודע, וכמ"ש הטור להדיא דשבועה זאת מוטלת עליו, אבל היכי דהמניעה מצד שהוא חשוד שלא יוכל לישבע גם היסת, בזה גם הרא"ש יודה דישלם, כיון שאי אפשר לו לישבע כלל, ולפוטרו בלא שבועה כלל נמי א"א שלא יהא חוטא נשכר, ובלא"ה הוכיח הגרי"א בספרו נח"י סי' ע"ה סט"ו, דהרא"ש יסבור לדינא דאפי' בשבועת הגלגול אמרי' מתוך שאיל"מ, דהא הרא"ש לא כתב זה בדרך הכרח כ"א בלשון ומצינו למידחי, וגם לפי הפוס' שכתב הרא"ש שם דמיירי במאמינו שמתה כדרכה כו' וכמ"ש התפארת שמואל, דלפי"ז א"צ לחלק בין גלגול שבועה לעיקר שבועה, וע"ש שהכריח דהרא"ש מוכרח לסבור כן, ואם כי הטור כתב בשם הרא"ש להלכה, דבגלגול שבועה לא אמרי' מתוך שאיל"מ, דחה זה שם ע"ש, וג"ז אין להקשות, דאיך נחוש שמא יטלנו כל אשר לו ע"י גלגול, הא כתב התוס' לקמן (דף צ"ז ע"א) ד"ה ביום, דאין מגלגלין כ"א כשהנתבע טוען ברי, אבל כשטוען שמא אין מגלגלין, א"כ יכול להציל עצמו ע"י שיטעון איני יודע, וי"ל דמה נעשה כשירצה לטעון האמת, או שמא ברצון אין יכול להשים עצמו כאינו יודע וכמ"ש התוס' שם, ודו"ק: