בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף ד.
בגמ' מה לגלגול שבועה. השער המשפט בסי' צ"ד חקר, באם יש עד אחד המסייע לשבועת הגלגול, אי פוטרו משבועת הגלגול או לא מי נימא כיון דעד המסייע פוטר מעיקר שבועה, כ"ש מגלגול, או שמא דלענין גלגול לא מהני עד המסייע, דכיון דנשבע בלא"ה על עיקר השבועה, מגלגלין עליו בכל גווני, והוכיח מדברי הש"ך (בחו"מ סי' צ"ד) דכתב שע"י גלגול מחיוב לישבע בטענת פרוזבול היה לי ואבד או ברבית בהיתר לקחתי, אלמא דאע"ג שבטענות אלו לא משבעינן אפי' היסת, משום דמסייע להו חזקה דלא שביק היתירא ואכיל איסורא, מ"מ ע"י גלגול משבעינן, כן נמי בעד המסייע לא יועיל לפטור הגלגול ע"ש. וכן הקצוה"ח בסי' צ"ד הוכיח נמי שאע"ג דחזקה דוחה את שבועת היסת, מ"מ אינו דוחה את הגלגול, דבהחזיק שלשה שנים, דעת הרשב"א שאין מוסרין אותו לשבועת היסת, ואילו ע"י גלגול תנן, נכסים שאין להם אחריות זוקקין את נכסים שיש להם אחריות לישבע, ותנן סתמא ומשמע אפי' בהחזיק בהם ג' שנים ע"כ. ולע"ד למה להם להביא ממרחק לחמם, הא מעיקר הדין דגלגול שבועה, מוכח שחזקה אינה דוחה שבועת הגלגול. דהנה לשיטת רש"י ב"ק (דף ק"ז) דפטור דכופר הכל הוא מטעם חזקה דאין אדם מעיז, ולא מקרא דכי הוא זה וכמו שהארכתי לעיל ד"ג בזה, הרי דעיקר הפטור הוא מחמת חזקה דאין אדם מעיז דמסייע לה, ואפ"ה ע"י גלגול משבעינן, וא"כ מוכרח דחזקה אינה דוחה שבועת הגלגול, דאל"כ לא משכחת גלגול שבועה, דלעולם נפטרנו מכח חזקה דאין אדם מעיז כמו כופ"ה, ומזה יהיה נפשט נמי ספיקו של השעה"מ, דמינה חזינן דשבועת הגלגול לא ניתנה לברר הספק, דהא בכופר הכל תלינן דקושטא קאמר, ומשו"ה פטור, ואפ"ה ע"י גלגול משבעינן, הרי דאע"ג דחזקה דקושטא אמר ואפ"ה כיון דנשבע בלא"ה מגלגלינן גם ע"ז, וא"כ כ"ש בעד המסייע שאין מברר כל כך לטענת הנתבע דהאמת אתו, שאין נפטר עי"ז משבועת הגלגול:
ולפמ"ש יתבאר לנו שיטות רש"י ותוס' בסוגיין, ויהיה ג"כ סיוע לחקירה הזאת, דהנה מלשון הש"ס דקאמר, מה לגלגול שבועה דעד אחד כו' פיו יוכיח, משמע שגם השתא יליף הק"ו מגלגול שבועה, ופיו הוי יוכיח לגלגול שבועה, דבפיו לא שייך שבועה גוררת ואפ"ה משתבע. אכן מלשון רש"י ד"ה פיו יוכיח וז"ל מודה מקצת הטענה שעל מה שכפר ופיו לא הודה נשבע ע"כ. משמע להדיא דפיו הוי יוכיח לעומת חומרת עד אחד, וכן מוכח נמי מן התוס' ד"ה הצד, שהקשו כופר הכל יוכיח, דהיינו כפרש"י שנילף מעד אחד ופיו, וא"כ הפי' דטענה וכפירה, בע"כ הפירוש, זה טוען וזה כופר כפרש"י, ולהכי שפיר הקשו התוס', אבל אי נפרש שבאמת נילף מגלגול שבועה ופיו, א"כ י"ל דטענה וכפירה לא מיקרי אלא במה שיש טענה ברורה שחייב עליה, כגון בגלגול שבועה דעד אחד, שיש כאן טענה ברורה שהרי על מה שתובעו עפ"י העד חייב שבועה בודאי ויש כאן חיוב גמור, וכמו כן בשני עדים הרי יש חיוב גמור על מקצת הממון ויש כאן טענה ברורה, שחייב על מקצת התביעה בברור, או שבועה או תשלומין, וא"כ טענה מיהא מיקרי, אבל בכופר הכל, לדברי הנתבע ליכא שום טענה עליו וכמ"ש הרמב"ן בשמ"ק, וא"כ כיון שהקשו התוס' מכופר הכל, מוכח שסוברים נמי כפרש"י, והגירסא שאח"כ מה לעד אחד הוא כפירושם. ואמנם רוב הראשונים הסכימו, שבאמת נילף מן גלגול שבועה ופיו, וגורסים אח"כ, מה לגלגול שבועה עיין בשמ"ק טעמם הנכון. והנראה שרש"י ותוספת, מוכרחים היו לפרש שהק"ו הוא מעד אחד ופיו, דהנה לכאורה קשה טובא דלפרש"י ותוס' לעיל, האי דקאמר אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי, היינו משום דבלא הק"ו הו"א שבהעדאת עדים כיון דהוא עצמו כופר בכל וליכא למימר כל כך משתמיט, לא נאמינו על השבועה, וקמ"ל הק"ו דאפ"ה שייך אשתמוטי וכמ"ש התוס' לעיל, וא"כ על החיוב אין אנו דנין כלל, דזה היינו יודעים גם מעצמו בלי הק"ו, שיש בכח העדאת עדים לחייב שבועה, ורק לענין הנאמנות אנו דנין, והק"ו אשמעי' שנוכל גם להאמינו, וא"כ איך שייך מתחלה למילף הק"ו מפיו, דמה פיו מחייב כ"ש עדים, הא על החיוב אין אנו דנין, וא"כ י"ל דהא תינח פיו דשייך אשתמוטי מהימן, אבל בהעדאת עדים דלא נאמין, כיון דלא שייך כ"כ משתמיט, אלא בזה י"ל שבאמת מפיו לחוד לא ילפינן וכשרצה למילף בתחלה מפיו לחוד, איה"נ דהו"מ למיפרך מה לפיו שכן משתמיט, אכן אליבא דאמת שהק"ו הוא מפיו ועד אחד, א"כ שפיר יש לנו ילפותא שגם היכי דכופר הכל שייך אשתמוטי, דהא בעד אחד נמי, איהו עצמו כופר הכל ואפ"ה מהימן בשבועה, מכלל דאמרי' גם בזה משתמיט, וצ"ל שהש"ס דקאמר קמ"ל ק"ו, היינו משום דידע האמת שהק"ו הוא לא מפיו לחוד, כ"א או מצרוף גלגול שבועה, או עד אחד בהדי', ומשני אלו יש להוכיח שבכופר הכל נמי שייך אשתמוטי:
והנה הא תינח לשיטת התוס' דלעיל דלקושטא דמילתא שייך בכופר הכל אשתמיט, אכן לשיטת רש"י בב"ק דס"ל שהפטור דכופר הכל הוא מטעם חזקה דאין אדם מעיז, וסברת החזקה לדידי' הוא, שאין רוצה לגזול ממון חבירו שעשה לו טובה, וא"כ בע"כ שלא נוכל לומר אשתמוטי, דאם מכוון להשמטה נסתר בזה החזקה דאין מעיז כיון שאינו מכוון כלל לגזול, אלא לאו דלקושטא דמילתא ס"ל דלא שייך אשתמוטי בכופר הכל, ועמ"ש לעיל דף ג' ע"א באריכות, וא"כ יוחזר הקושיא, דהיכי משבעינן ע"י עד אחד, וגם גלגול שבועה היכי משכחינן, הא בהשמטה ליכא למימר כיון שכופר הכל, ובע"כ בגזלן אתה חושדו, וא"כ נימא מיגו דחשיד. ואמנם בעד אחד אכתי י"ל דנוכל לתלות בהשמטה, ואע"ג דכופר הכל דעלמא לאו להשמטה עביד, מ"מ בעד אחד כיון שיודע שיש עד המכחישו לא היה כופר, וכמ"ש הריטב"א סברא כזאת גבי העדאת עדים, הבאתיו לעיל בחי' ברש"י ד"ה קמ"ל, ובע"כ דלהשמטה מכוון ועמ"ש לקמן דף ו' ע"א. ובזה יתורץ נמי מה שהקשו, דלקמן (דף ו' ע"א) כשבא הש"ס להוכיח דלא אמרי' מיגו דחשיד אממונא כו', למה לא הוכיחו משבועת עד אחד, ולפמ"ש אין ראיה כלל מעד אחד, דלא חשיד כלל דודאי להשמטה קא מכוון, וכ"ז י"ל בעד אחד, אבל מגלגול שבועה קשה, דאם בגזלן אתה חושדו, נימא מיגו דחשיד, ואי באשתמוטי, א"כ נוכיח שגם בכופר הכל שייך אשתמוטי, ולפמ"ש לעיל יבואר, שלאו להשמטה אנו תולין, וכן לא בגזלן חשדינן, אלא תלינן שבודאי קושטא קאמר, מטעם החזקה דאין אדם מעיז, ואם לא היה עליו חיוב שבועה ממקום אחר היה פטור מכל שבועה דאמרי' דקושטא אמר וכמ"ש רש"י בטעם פטור דכופר הכל, רק עכשיו שנשבע בלא"ה צריך לישבע גם על תביעה הזאת וכמ"ש, שגם בעד המסייע על הגלגול נמי מחויב לישבע. ואחרי כל זה יתורץ לנו סברת רש"י ותוס' בזה שנדו מכל הראשונים לפרש, דהק"ו הוא מעד אחד ולא מגלגול שבועה, דלשיטתם שעיקר הק"ו בא ללמדנו דבכופר הכל נמי שייך אשתמוטי, לא יכלו למילף מפיו וגלגול שבועה, דבשניהם יש לפרוך, בפיו משום דהוי מודה מקצת, וגלגול שבועה, באמת לאו להשמטה מכוון, אלא דאפ"ה נשבע כיון דבלא"ה נשבע וכנ"ל, והוכרחו למילף מעד אחד, דהוי כופר הכל ואפ"ה נשבע, וכ"ש דאתי שפיר לשיטת רש"י דבעי למילף בק"ו, דבהעדאת עדים כיון שיש עדים המכחישין לא היה כופר וכמ"ש לעיל דף ג' בשם הריטב"א, דהכי מוכרח לשיטת רש"י, ולזה יליף מע"א דתלינן נמי דלהשמטה מכוון מחמת שיודע שיש ע"א המכחישו לא היה כופר, וזה נכון בעזה"י:
ברור הדין אם משכון מיקרי הילך ואם במתנה מהני משכון:
בגמ' והילך חייב כו'. והנה מי שמודה מקצת, ונותן משכון למלוה באותו מקצת, נחלקו בזה הראשונים אי מיקרי הילך או לאו, בעל העיטור כתב דבהילך דמי, אבל הר"י הלוי ועמו הרבה ראשונים כתבו דבכה"ג לא מיקרי הילך, הובא דבריהם (בחו"מ סי' פ"ז), ועיין בש"ך שם סק"ד שהוכיח דאפי' אם נותן לו רשות למכור המשכון לא הוי הילך וכ"כ הריטב"א ע"ש. והנה אע"ג דדעת הרמב"ם (פ"ג וד' מהל' טוען) כהראשונים, דמשכון אינו כהילך, מ"מ בנדון כזה שנתן לו רשות למכור, יודה דהוי כהילך, ויפלוג בזה על הריטב"א וכמו שנבאר:
דהנה יש שני סוגי וענייני הילך, וטעם פטורם נמי אינו שוה, א), שהמקצת שיודה נותן מיד בב"ד, ב), שאינו נותן מיד. רק שהדבר מזומן בביתו, וגם זה מהני בפקדון לדעת כמה ראשונים, וכעין שכתב רש"י כאן בד"ה והילך, לא הוצאתים והן שלך בכ"מ שהם, ומסוג זה הוי נמי קרקע דמיקרי הילך, אע"ג שאין נותנו מיד, מ"מ כיון דכ"מ שהוא הרי שלו מיקרי הילך, וטעם הפטור בשני אלו הסוגים אין דומה, דבסוג השני לא נוכל לפרש טעם הפטור כ"א כפי מובן הפשוט, משום פרעון, דהמקצת שהודה הוי כאילו פרע לו כבר, ולא היה זה בכלל התביעה, והתביעה לא היתה כ"א על הנשאר דהוי כופר הכל, ואכן בסוג הראשון, היכי שנותן לו מיד מה שיודה, אין אנו צריכין לטעם זה, אלא כטעם הב"י, הובא דבריו בקצוה"ח סי' פ"ז סק"ה, עפמ"ש הרי"ף ורמב"ם (בפ"ז מטוען), דמודה מקצת לא הוי כ"א כשמודה בדבר שיכול לכפור, אבל בדבר שלא יכול לכפור, לא מיקרי מודה, הרי מוכח מדבריהם דהודאה לא מיקרי כ"א במקום שנצרך להודאתו, אבל במקום שלא נצרך להודאתו, לא מיקרי הודאה, וכשנותן לו הדבר מיד, אין אנו צריכין כלל להודאתו, דכיון שהוא נותן לו, מה אנו צריכין להודאתו שחייב לו מכבר, וכיון שאין אנו צריכין כלל להודאתו, ממילא פטור מטעם דלא הוי כלל מודה במקצת, ודומה כאילו נותן לו החמשים זוז במתנה וודאי שלא נקרא מודה במקצת ע"ש בקצה"ח דכן מוכרח לומר לשיטת הב"י. והנה הרמב"ם (בפ"ד מטוען) שכתב דלהכי הוי שטר הילך משום דלא יכול לכפור, יסבור נמי בטעם דהילך כשיטת הב"י מטעם דלא מיקרי מודה, דאי מטעם פרעון, א"כ מה ענין הילך לטעם דאין יכול לכפור, וכמו שהקשו באמת כמה מרבוותא על דעת הרמב"ם, דמה ענין לא יכול לכפור להילך, עיין בתומים סי' פ"ז סק"ב, והיינו משום דהם סברו דטעם הפטור הוא משום פרעון, להכי הקשו שפיר, ולפמ"ש דטעם הפטור דכיון דלא יכול לכפור לא מיקרי מודה במקצת, א"ש טעם זה, ודו"ק:
ומזה אשכחנא פתרי בחלוק הטעם שבין רש"י והרמב"ם בשטר, דרש"י בסוגיין לקמן בע"ב כתב, דלהכי הוי שטר הילך משום שיש בו שעבוד קרקעות. והרמב"ם (בפ"ד מטוען) כתב משום דלא יכול לכפור. ונ"מ גדולה יש בין שני הטעמים, דלטעם רש"י היינו דוקא בשטר שיש בו עדים, וגם דוקא היכי שיש לו קרקע, אבל בכתב יד שאין בו עדים ואין גובין בו ממשעבדי, או היכי שאין לו קרקע לא הוי הילך, ואילו לטעם הרמב"ם אפי' באין לו קרקע, וגם בכת"י שיש, בו נאמנות נמי הוי הילך וכמ"ש הש"ך (בחו"מ סי' פ"ח סקנ"א) וצריך להבין מדוע מיאנו כל אחד בטעם של השני, ולפמ"ש יתיישב דלשיטתם אזלי, דכיון ששיטת רס"י דהילך דשמעתין הוי בלא נתנו מיד, כ"א באומר לא הוצאתים והן שלך בכל מקום שהם, ובנתנו מיד ס"ל דלא הוי כלל הילך כמ"ש הר"ן והשמ"ק, ואע"ג שזה דוחק גדול לומר כן בדעת רש"י, דיסבור דהילך לא הוי כ"א בפקדון ולא במלוה, וכמו שהרגישו בדוחק הזה בהגהות דרישה סי' פ"ז, והפנ"י בסוגיין, וגם אנכי כוונתי בזה לדעתם, כשנדקדק בדברי רש"י דלא פירש ענין ההילך, כ"א על דברי ר' חייא דס"ל דהילך חייב, על זה פירש, דהילך היינו לא הוצאתים וכו', ולא פירש הכי על פטור בדברי רב ששת, ומזה ניכר שדעת רש"י הוא להיפך, דבהילך כזה כשמוסרו מיד ודאי דכו"ע סברי דפטור ולא יפלגו בזה, וגם ר' חייא יודה דפטור, ורק פלוגתתם הוא כשאינו מוסרו לידו, אלא אומר לא הוצאתים וכו', בזה ס"ל לר' חייא דחייב, ור"ש ס"ל שאפי' בכה"ג נמי פטור, עכ"פ ההילך דשמעתין, לדעת רש"י הוא באומר לא הוצאתים וכו', ועל סוג הילך הזה אי אפשר לפרש הטעם משום דהוי כאילו לא הודה, כיון שאין נותנו מיד, וע"ו קאי נמי הקושיא משטר, ולהכי מוכרח היה נמי לפרש גם בשטר, דהטעם הוי משום שעבוד קרקעות, דהוי נמי הטעם כמו בפקדון, דשלו הוא בכל מקום שהוא. אכן הרמב"ם דס"ל דהילך לא הוי כ"א בנתנו מיד, וז"ל (בפ"א מטוען) הטוען על חבירו כו' והודה במקצת ונתנו מיד הוי הילך, הרי שדייק לכתוב ונתנו מיד, וכן בפ"ד מטוען כתב, בית זה מלא עד הזיז מסרתי לך והלה אומר עד החלון חייב, ומדסתם דבריו משמע דהילך לא הוי משום דאין נותנו מיד, דאילו לשיטת רש"י יקשה, דהא בפקדון מיירי ואמאי חייב הא הוי הילך, וצ"ל בע"כ דמיירי דוקא שהרקיבו הפירות בפשיעה וכמ"ש התוס', וכיון שדעת הרמב"ם דהילך לא הוי כ"א היכי שנותנו מיד, אבל מה שאומר, בכל מקום שהם יהיו שלך לא מיקרי הילך, ממילא לא יוכל לפרש, דשטר הוי הילך משום שעבוד קרקעות דמה יועיל אם יש לו שעבוד, סוף סוף לא עדיף זה מפקדון דהוי נמי שלו בכ"מ שהם, ומ"מ כיון שאין נותנו מיד לא הוי הילך, להכי הוכרח לפרש הטעם משום שאינו יכול לכפור, וא"ש:
אלא דלפמ"ש דלהרמב"ם לא הוי הילך כ"א בנותנו מיד, ואפי' בפקדון נמי לא הוי הילך באומר כל מקום שהם וכמ"ש הל"מ בפ"ד מטוען, א"כ קרקע גופא אמאי הוי כהילך, וצ"ל דכיון דעיקר התביעה וההודאה הוא בקרקע, אי אפשר בענין אחר, דלא יוכל למוסרו בידו, אבל בשטר אע"ג דקרקעותיו משועבדים, מ"מ כיון דעיקר התביעה וההודאה הוי בממון לא הוי הילך מה שיש בזה שעבוד קרקע, וצ"ע:
ואחרי שבארנו שני סוגי ההילך וטעמם, מעתה נבאר דין משכון, דהנה בדין ובטעם דמשכון לא מיקרי הילך, יש בזה נמי שני טעמים, א), מ"ש הריטב"א וכן הריב"ש סי' שצ"ו, דלא מיקרי הילך אלא מה שהוא פרעון גמור, אבל משכון שעדיין צריך שומת ב"ד וגוביינא ומכירה לא הוי הילך, והנה טעם זה לא שייך כ"א כשנאמר דפטור דהילך עושה הפרעון, דהוי כפרע לו כבר ולא היה בכלל התביעה, שפיר אמרי' דכיון שמחוסר שומא וגוביינא לא נוכל לחשבו כפרוע מכבר. אכן לשיטת הרמב"ם דהטעם הוא משום דכיון דנותנו מיד ואין אנו צריכין להודאתו, ואין אנו דנין כלל על הפרעון, א"כ משכון נמי הוי הילך, דגם בזה אין אנו צריכין להודאתו, דמה נ"מ הוא לדידן, דהשתא כשהודה הוי המשכון בשביל החוב, ואם לא הודה הוי המשכון לשם מתנה. ולפי"ז יקשה על הרמב"ם, כיון שס"ל טעם פטור דהילך משום דלא יוכל לכפור, הרי משום חסרון הודאה, ולא משום חסרון בפרעון, וא"כ איך יוכל לסבור דמשכון לא נקרא הילך, אלא די"ל דהרמב"ם לא יפרש במשכון הטעם כפי' הריטב"א משום חסרון פרעון, אלא כטעם העיקריי המבואר במוהרי"ן מיג"ש, משום דמנה אין כאן משכון אין כאן, וטעם זה שייך אפי' לשיטת הרמב"ם:
שוב התבוננתי דאפי' אי נימא כטעם הזה יש לדון טובא, דבסברא דמנה אין כאן גופא נאמרו ונשנו כמה טעמים, וז"ל התוס' בקדושין (דף ח' ע"ב) בד"ה מנה אין כאן, פי' ואינה מקודשת, לפי שהאשה נקנית בכסף והכסף אינו בעין ע"כ. וכזה כתבו גם הרמב"ן והרשב"א ז"ל, דלהכי אינה מקודשת משון דהכסף אנו בעין לא מהני לקנות בהו אשה או קרקע, דכסף כזה אין ראוי לקנין ע"ש. הרי דמשמע מדבריהם שבאמת המשכון עושה התחייבות, שמחויב אח"כ ליתן לה המנה, וכן במתנה נמי אם הבטיח לתת מתנה לחבירו ונתן לו משכון ע"ז דמהני, אלא דלקנין לא מהני משכון, משון דלקנין בעינן כסף בעין, וכן הבין באבני מלואים סימו כ"ט ובפנ"י שם כוונת התוס', דבמתנה מהני משכון משום דלא בעינן כ"א התחייבות, והתחייבות עושה המשכון, והנה אי נימא כטעם הזה בסברא דמנה אין כאן, ודאי דלא שייל זה בענין הילך, לומר דמשו"ה משכון לא הוי הילך משום דמנה אין כאן, כיון דסברא דמנה אין כאן הוי משום דהכסך אינו בעין ולא ראוי לקנין, א"כ הכא דלא נרצה לקנות שום דבר פשיטא דמהני משכון, אלא דצ"ל דהרמב"ם יפרש בזה כשיטת הרא"ש שם בקידושין דטעם דמנה אין כאן הוא, משום דגם התחייבות אין עושה המשכון, דאין אדם יכול לשעבד נכסיו אלא א"כ נתחייב גופו תחילה, דנכסוהי דבר איניש אינון ערבין וכל היכי דליכא לוה ליכא ערב, ולטעם זה אם נתחייב לתת מתנה והניח משכון לא מהני, כיון דליכא חיוב מקודם. ולשיטה הזאת אתי שפיר דלהכי משכון לא הוי כהילך, דכיון דעיקר הפטור דהילך לשיטת הרמב"ם, משום דאין אנו צריכין להודאתו, וכאן ודאי דצריכין אנו להודאתו, דבשלמא עתה שהודה שחייב לו מכבר מועיל המשכון, אבל בלא הודאתו על חיוב הקודם, אף שנותן לו משכון, היינו חושבים המשכון להבטחת מתנה וע"ז אין מועיל משכון, וכנ"ל:
ובכדי שלא נחשוב זה לדוחק לומר דהרמב"ם יפרש כהרא"ש במקום שהרבה ראשונים פליגי עליו בזה וכמ"ש בשם התוס' ורמב"ן ורשב"א, הנני בזה לבאר, אשר אם כי מאמת הטעם שכתבו במנה אין כאן משום דכסף אינו בעין מוכח לכאורה דפליגי עם הרא"ש, מ"מ לאחר העיון נראה דכו"ע סוברים כשיטת הרא"ש. דהנה איך נוכל כלל לפרש דלשיטת התוס' וסייעתו, המשכון עושה התחייבות ומהני גם בקדושין לענין זה שחייב ליתן לה מנה, וכן במתנה מהני וכמו שהבין הא"מ והפנ"י, הא כתבו התוס' שם בא"ד וז"ל, וכמו כן במתנה נמי אם אומר אדם לחבירו אתן לך מתנה ונתן לו משכון דלא קנה המתנה במשיכת המשכון דמנה אין כאן משכון אין כאן ע"כ. הרי להדיא שסוברים דבמתנה לא מהני. ובפנ"י אמנם הרגיש בזה וכתב דשיטות חלוקות יש בזה, טעם האחד, דכסף אין בעין, סובר דהתחייבות יש בזה ויכול אדם להתחייב ע"י משכון אפי' כשלא נתחייב גופו מתחילה ודלא כשיטת הרא"ש. ומ"ש אח"כ דבמתנה לא מהני, היינו כסברת הרא"ש. אכן כמה מן התימה יש בזה לומר, שהתוס' עצמן בתוך כדי דבור, ידלגו משיטה לשיטה ויכתבו נמי בלשון וכמו כן במלת החבור, וכ"ז הוא במתנה, ומ"ש הא"מ והפנ"י דלשיטת התוס' שם נמי יתחייב ע"י המשכון לתת לה המנה, זה תמוה עוד יותר, דאפי' אי נימא דיוכל לעשות התחייבות, היינו דוקא במתנה, שכיון שהבטיח לחבירו מתנה בלא תנאי, ואם אך נימא שיכול המשכון להיות ערב אפי' בלא התחייבות תחלה, יועיל המשכון לחייבו מטעם ערב לקיים הבטחתו, אבל בקדושין איך יעלה על הדעת שיתחייב לתת לה המנה, אטו הבטיח לתת לה מנה במתנה הלא לא נתרצה כ"א אדעתא דקדושין, ואחרי שאינה מקודשת מהיכי תיתי שיתן לה מנה. והנה מלשון התוס' שם נמי משמע דקדושין גרע בזה ממתנה, דז"ל התוס' וכמו כן במתנה אם אומר לחבירו אתן לך מתנה ונתן לו משכון ע"ז דלא קנה כו' ואין לחלק בין מתנה לקדושין ומלשונם מוכח דבקדושין יש סברא יותר לפוטרו והיה מקום לחלק בין קדושין למתנה, ואיזה חלוק יש ביניהם, אלא כמ"ש דבקדושין א"א כלל לומר שיהא חייב לתת לה כיון דלא נתרצה כ"א אדעתא דקדושין, ואחרי שהקדושין נתבטלו ממילא אין חייב לתת לה, אבל במתנה שהבטיח לתת מתנה בלא תנאי, הו"א שמ"מ עושה המשכון התחייבות, ואשמועי' התוס' שגם במתנה אין עושה התחייבות משום דאין יוכל לשעבד נכסיו אא"כ נתחייב גופו מתחלה וכסברת הרא"ש, הרי להדיא שגם התוס' סוברים כשיטת הרא"ש:
ומכל אלה יורה האמת דרכו, שודאי גם התוס' ורמב"ן יסברו כשיטת הרא"ש שגם התחייבות און עושה המשכון, ובמתנה לא מהני וכ"ש בקדושין. ומה דקשה לפי"ז, דא"כ למה הוצרכו לטעם דכסף הזה אין ראוי לקנין ותיפוק ליה מטעם דאין כאן כסף כלל, דפרצה הזאת גרם להגאונים הא"מ ופנ"י לנטות מכוונת התוס'. גם זה יש לתרץ, דאם הוי אמרי' דבקנין לא בעינן דוקא כסף בעין, א"כ היה ראוי להתקדש ע"י המשכון, כיון שעתה נותן לה כסף שהוא ראוי לקנין, וכיון שמקודשת ממילא יחויב אח"כ לשלם לה מטעם ערבות, דבזה שפיר יועיל הרבות, כיון שחלו הקדושין א"כ הפסיד לה פרוטת הקדושין, ובמקום שיש הפסד מועיל המשכון מטעם ערבות כמו בדין דחבילה המובא שם בתוס', ונהי דבמתנה לא יועיל כיון שליכא חיוב הגוף תחלה, אבל בקדושין שיש הפסד ודאי יועיל, ולהכי הוצרכו נמי לטעם משום דהכסף אינה בעין ולהכי אינה מקודשת, כיון שגם התחייבות ליכא, והא"מ טרח הרבה להבין סברת התוס', איך באמת מועיל לחייב בערבות היכי דליכא לוה, ולפמ"ש באמת גם התוס' יודה דאין עושה התחייבות, וכן נמי אין מקום לקושית הפנ"י, דכיון דהתחייבות עושה המשכון, א"כ נהי דכסף אין כאן יתקדש ע"י החיוב שנתחייב לתת לה, דהא גם במלוה אינה מקודשת כ"א מחמת דבאותן המעות כבר זכתה, אבל כשיתחייב לה חיוב כעת יהיה ראוי להתקדש, ולמ"ש באמת אין עושה שום התחייבות בקדושין וכמ"ש:
והנה שיטות התוס' עצמו והרשב"א, ודאי דיסברו כשיטת הרא"ש שגם במתנה לא מהני, ולא עוד אלא אפי' מה שהביאו התוס' שם אח"כ בשם הרר"ח, דאם אומר במתנה אל תחזיר לי המשכון עד שאתן לך המתנה דיכול לעכב המשכון עד שיתן המתנה, דמשמע לכאורה דשיטה הזאת פליגי על מה שכתבו לעיל, דגם במתנה לא מהני, ולשיטת הרר"ח יכול אדם להתחייב במשכון אפי' כשלא שיעבד גופו מתחלה. אכן באמת גם שיטה הזאת תסבור כהרא"ש, והא דבאל תחזיר מהני, לא מהני באמת מטעם חיוב, דאי מטעם חיוב מחויב היה לתת המתנה, וזה לא נזכר כלל בדברי הרר"ח, ודאי הדבר דאם לא ירצה לתת לו המתנה שאין עליו שום חיוב, אלא שרק המשכון יכול לעכב, כיון דמסר לו המשכון על תנאי זה שלא יוכל לתובעו, וכל תנאי שבממון קיים, אבל איה"נ שחיוב על המתנה אין כאן כלל, ונתפלאתי על הח"מ (אה"ע סי' כ"ט) שכתב דמאן דס"ל במתנה דמהני באל תחזיר, מהני נמי בקדושין, אם אמר לה אל תחזיר המשכון עד שאתן לך המנה דמקודשת. ולא קרב זה לזה, דבקדושין דבעינן שהכסף יהיה ראוי לקנין, וכיון שהמשכון לא ישאר ביד האשה, לא יועיל לקנות על ידו, דבמתנה דלא בעינן כ"א התחייבות שפיר מועיל באל תחזיר, אבל בקדושין מה יוכל להועיל, כיון דסוף סוף לא ישאר ביד האשה ואין ראוי לקנין. ומתחלה רציתי ליישב עפ"י שיטת רש"י שם, דלהכי המקדש במלוה אינה מקודשת משום דלהוצאה ניתנה וזכתה כבר באותן מעות ושום הנאה לא נתוסף לה כעת ע"י הקדושין, ולטעם זה אם מתחייב בשעת קדושין באיזה חיוב חדש דמקודשת ע"י החיוב שהוא כמלוה, ולהכי באל תחזיר, נהי דלא תוכל להתקדש מטעם כסף המשכון, מ"מ תתקדש ע"י החיוב, שמחיוב לתת לה המנה. אכן לפמ"ש שגם באל תחזיר אין חיוב לתת המנה, ורק המשכון תוכל לעכב, א"כ ס"ס אין במה להתקדש, דמצד כסף, המשכון אין ראוי לקנות, כיון שביד הבעל ליקח המשכון אם יחזיר המנה, וחיוב המלוה נמי אין כאן, אחרי שאין עליו חיוב לתת המנה. והנכון כהב"ש שם, שדוקא במתנה מהני באל תחזיר, אבל בקדושין לא מהני. שוב ראיתי בפסקי תוס', דבאומר אל תחזיר מקודשת, משום דהוי כאילו אומר, החפץ יהיה שלך עד שתחזירהו, ואמנם מלשון התוס' עצמו משמע, שאפי' במתנה אין מועיל לענין חיוב כ"א לעכב המשכון והוא כמ"ש. עכ"פ בררנו שכל השיטות סוברים כהרא"ש דמשכון אין עושה התחייבות, וזהו עיקר הטעם בסברא דמנה אין כאן, וא"ש שיטת הרמב"ם במ"ש דמשכון לא הוי הילך, אלא דהיכי שנותן לו רשות למכור המשכון, בזה עכ"פ יצא לנו דהוי כהילך כיון דכל עיקר הטעם דמשכון אינו כהילך הוא מחמת שצריכין אנו להודאתו, דבלא הודאתו, אע"ג שנותן המשכון, היינו רק למתנה בעלמא, ובמתנה לא מהני משכון, וא"כ היינו דוקא כשאין נותן לו רשות לעכב המשכון, אבל כשנותן לו רשות לעכב המשכון ולמוכרו דהוי כמו אל תחזיר דמהני במתנה, וכיון דגם במתנה מהני, ממילא אין אנו צריכין להודאתו, ושפיר הוי הילך, ואע"ג שהוכחתי דרק המשכון יכול לעכב, מ"מ מה איכפת לן, כיון דס"ס ההודאה ישיג, ולא יוצרך לנו כלל הודאתו ושפיר הוי הילך, ודו"ק בכ"ז. תבנא לדינא דלכו"ע במתנה לא מהני משכון, כ"א באל תחזיר, שאין יכול רק לעכב המשכון. ולענין הילך, למאן דסובר דפטור דהילך, משום הפרעון, אז אפי' בנתן לו רשות למכור, נמי לא הוי הילך, כיון דס"ס לאו פרעון מעליא, דמחוסר שומא וגוביינא, ולהרמב"ם דס"ל הטעם, משום דאין כאן הודאה, בנתן לו רשות למכור, מהני משכון, כיון דישיג עכ"פ המעות ואין אנו צריכין כלל להודאתו: