אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף ג:

דף ג.

בגמ' אבל העדאת עדים כו' קמ"ל ק"ו. קשה לי דלשיטת רש"י מאי קמ"ל הק"ו, אם קמ"ל דבכופר הכל שייך נמי אשתמוטי, הא לטעמו שסובר דפטור דכופר הכל הוי מטעם חזקה, והיינו שלא יוכל להעיז לכפור ולגזול, דכן מוכרח לומר לשיטת רש"י וכמ"ש לעיל בדבור הסמוך בארוכה, א"כ בע"כ צ"ל דלקושטא דמילתא לא שייך אשתמוטי בכופר הכל, דאם אך יכולים לומר דלהשמטה קא מכוון, הרי נסתר בזה חזקה דכופ"ה כיון שאין מכוון כלל לגזול, ואיך נוכל לפרש דר' חייא קמ"ל דבכופ"ה לא שייך אשתמוטי, הא קיי"ל להיפך. ואי נפרש דהק"ו אשמועי' דלא אמרינן מיגו דחשיד, הא לשיטת רש"י בע"כ צריכין לומר דלפי האמת אמרי' מיגו דחשיד, דהא איהו מפרש דטעם דרבה משום דאשתמוטי, הא לא"ה הוה אמינא דחשיד אשבועתא. ונ"ל דרש"י יפרש כמ"ש הריטב"א דהק"ו אשמועי' דבהעדאת עדים אמרי' אשתמוטי אע"ג דכופר הכל דעלמא לאו להשמטה עביד, אבל הכא דידע דאיכא עדים דמכחשי ליה לא היה כופר, אלא הכא בע"כ לאשתמוטי עביד:

בתוד"ה ובכולה בעי דלודי. השיגו על פרש"י דפי' מטעם מיגו דחשיד, דהא אסיקנא לקמן דלא אמרי' מיגו דחשיד אממונא כו'. והנה הרמב"ן ז"ל תירץ דדעת רש"י הוא דרבה ס"ל כאביי לקמן דאמר חיישינן שמא מלוה ישינה יש לו עליו, ודעת רש"י עצמו שם דפליג על ר' יוחנן וס"ל דאי הוי חשיד אממונא הוי חשיד נמי אשבועתא, ורק דלא חשדינן אותו בזה שרוצה לגזול. אכן ראיתי שהפנ"י בסוגיין ובעל הפלאה בכתובות (דף י"ח ע"ב) רצו גם הם מדעתם ליישב כזה, ואח"כ חזרו שא"א לומר כן, וע"כ רבה לא ס"ל כאביי, דאם כאביי דלא חשדינן אותו כלל שרוצה לגזול, לא קשיא כלל קושית רבה, שיהא נאמן במיגו דכופר הכל, הא י"ל שאין לו מלוה ישינה רק כנגד מה שכופר. ובמחכ"ת לא קשה מידי, דכפי הנראה מהשגתם שהבינו בדעת אביי שאין שום תביעה דחשדינן אותו ברוצה לגזול, וא"כ יותר היה להם להקשות, דמאי פריך דנימא מיגו דחשיד, הא לאביי לא חשיד כלל אממונא, ועוד דא"כ מאי איכא בין ר' יוחנן לאביי, כיון דלאביי אין שום תביעה שנחשוד אותו ברוצה לגזול, א"כ איך משכחינן שום תביעה שיהיה נ"מ ביניהם, דלר' יוחנן מוסרים לו שבועה, ולאביי אין מוסרים, א"ו שגם לאביי יש כמה תביעות שאי אפשר לתלות במלוה ישינה, וכגון במפקיד ונפקד לשיטת הר"ש די ווידש המובא בשמ"ק, או כגון שמחל לו כל התביעות הישינות וכמ"ש הנמוק"י והריטב"א, ובאותן התביעות דהוי ודאי חשיד אממונא, לר' יוחנן מוסרין שבועה, ואביי דס"ל מאן דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא אין מוסרים, א"כ לק"מ קושית הפנ"י, דהא חיובא דמודה מקצת הוא בכל מקום, אפי' בהנך תביעות שאי אפשר לתלות במלוה ישינה, ולזה מקשה רבה שפיר דבאותן התביעות אמאי נותנין לו שבועה, לימא כיון דחשיד אממונא, ולדידי' דס"ל כאביי חשיד נמי אשבועתא, וז"ב:

בתוד"ה אבל העדאת עדים דליכא למימר, כל כך משתמיט כיון שכפר הכל אימא כיון דחשיד לגזול חשיד נמי אשבועתא קמ"ל ק"ו דלא הוי גזלן בהכי דאשתמוטי משתמיט דכופר במלוה כשר לעדות ואע"ג דאמרי' לקמן דלא אמרי' מיגו דחשיד כו' מ"מ גם התנא משמעי' כו' ע"כ. דברי התוס' קשים להולמם, דמתחלה נראה כוונתם דיפרשו דהק"ו אשמועינן שאפי' בהעדאת עדים דהוי כופר הכל אפ"ה שייך אשתמוטי, וא"כ מאי מקשו אח"כ ואע"ג דאמרי' לקמן דל"א מיגו כו', הא לא זהו אשמועינן, ועיין במפרשי הש"ס מ"ש בזה. ונ"ל היפך הבנת המפרשים, דהק"ו אשמועינן דלא שייך אשתמוטי, אלא ודאי שהק"ו משמיע דלא אמרי' מיגו דחשיד, ומה שכתבו דלא הוי גזלן בהכי, היינו משום דלכאורה קשה, הא מה דאמרי' דחשיד אממונא אין חשיד אשבועתא ומשבעינן גם לחשיד, היינו דוקא כשאינו כ"א חשיד, דבזה אמרי' שע"י שבועה יפרוש ולא יגזול, אבל בגזלן ודאי שהוחזק כפרן עפ"י עדים לא יועיל טעם זה להשביעו, וגזלן פסול הוא לשבועה, דאמרי' כמו שמממון אינו פורש ה"ה משבועה לא יפרוש, וכמ"ש התוס' לקמן (דף ה' ע"ב) בד"ה דחשיד בשם הר"י חסיד, וא"כ הכא דמיירי בהעדאת עדים, דאיהו כפר בכל, ועדים הכחישוהו וחייבוהו במקצת, הרי הוחזק כפרן ע"י עדים ונעשה גזלן כמו גבי ההוא רעיא דלקמן, וא"כ נהי דלא אמרי' מיגו דחשיד, מ"מ הכא דהוי גזלן ודאי, היכי משבעינן ליה, ולהכי סיימא דלא הוי גזלן בהכי, דהכופר במלוה כשר לעדות, ולא דמי לההוא רעיא, דהתם רצה לגזול בפקדון, וכיון שהוחזק כפרן אע"ג שמשלם כעת, מ"מ מה שמשלם ע"י עדים אין זה השבה מעליא וכמ"ש התוס' לקמן, וכיון דהוי גזלן פסול הוא משבועה, אבל הכא הוי כופר במלוה וכופר במלוה אפי' בהוחזק כפרן ע"י עדים נמי לא הוי גזלן דאמרי' דאשתמוטי ושעור דבריהם כן, דמה שכתבו דלא הוי גזלן בהכי, אין זה פי' הק"ו, שזה אשמועינן הק"ו כמו שהבינו כולם, אלא הק"ו אשמועינן דלא אמרי' מיגו דחשיד, וע"ז הקשו דאכתי מאי מועיל, הא הוחזק כפרן ע"י עדים ודומה לההוא רעיא דלא משבעינן אותו משום דחשבינן לגזלן, וע"ז תרצו דלא הוי גזלן בהכי משום דדמיא לכופר במלוה, וא"ש מה שהביאו הראיה לזה דאמרי' משתמיט, מההיא דכופר במלוה, ואמאי לא הביאו הראיה מההיא דשבועות כמ"ש התוס' לעיל מיני' ראיה זאת, ולמה הביאו כאן ראיה אחרת, ואלא משום דהכא רוצים להביא ראיה שאפי' בהוחזק כפרן ע"י עדים נמי אמרי' דעביד להשמטה להכי הוכרחו להביא מההיא דכופר במלוה דמיירי ובהכי בהוחזק כפרן ע"י עדים לכדמוקי לקמן (דף ו') וכיון שהק"ו אשמועי' דלא אמרי' מיגו דחשיד, ע"ז הקשו דמאי הוצרך לזה, הא אסיקנא כו', וז"ב:

בא"ד וא"ת אמאי איצטריך לטעמא דאשתמוטי לימא אי לאו ק"ו הו"א הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים משום שאינו בהכחשה והזמה כו'. קושי' הזאת הוא רק לשיטתם לעיל, דאילו לפרש"י אין מקום לקושי' הזאת, דהנה יש נ"מ גדולה בעצם כוונת הענין, השתא דאומר טעם דמשתמיט לאם היה אומר טעם שאינו בהכחשה, דאם היה אומר טעם שאינו בהכחשה הוה משמע דאי לאו הק"ו הו"א שהפטור דהעדאת עדים הוא מפני שאין העדאת עדים יכולין לחייבו שבועה, ודומה ממש לכופר בכל דעלמא דפטור, ה"נ כיון דכופר בכל אע"ג שעדים חייבוהו במקצת, אין דומה להודאת פיו ופטור אכן השתא דקאמר טעם דמשתמיט משמע דהו"א דהפטור הוא מטעם שלא נוכל להאמינו, אבל כחן יפה לחייב שבועה אלא שלא נאמינו, וזה הוי ידעינן מעצמו גם בלא הק"ו דהודאת עדים אין דומה לכופר בכל ושפיר יכולין לחייבו שבועה, אלא שבלא ק"ו הו"א דלא נאמינו בשבועה משום דהכא לא שייך משתמיט, ואשמועי' הק"ו דלא אמרי' חשיד, וגם הכא נוכל להאמינו בשבועה, אבל על החיוב לא הוצרך הק"ו כ"א על הנאמנות. והנה לשיטת התוס' לעיל דפטור דכופר הכל ידעינן מקרא דכי הוא זה, דבעינן דוקא שיודה מקצת, מפטור הזה שפיר נוכל למעט גם העדאת עדים, דסוף סוף כיון דאיהו בעצמו לא הודה לאו כי הוא זה מיקרי, וכיון שבלאו הק"ו הו"א דדומה לכופר בכל דלא יוכל לחייב שבועה לזה שפיר הקשו, דמאי קאמר טעם דמשתמיט, שזה הוי טעם רק הנאמנות, לימא טעם שאינו בהכחשה, דזה הוי טעם על עיקר החיוב, דמשום שישנו בהכחשה לא יוכלו לחייב כלל, אכן לפרש"י פטור דכופר הכל הוא מחזקה דאין אדם מעיז וכמו שהארכתי לעיל, דמדכפר הכל, ש"מ דקושטא כוותי', לא שייך זה כ"א בכופר בכל ממש, אבל, אם עדים העידו שחייב מקצת, הרי נסתר חזקה הזאת, דהא קמן דלאו קושטא אמר, וליכא למימר דהק"ו יוצרך לחייבו שבועה ולומר שאינו דומה לכופר הכל, דזה הוי ידעינן בלא ק"ו, אלא ודאי הק"ו הוצרך דלא נפטרנו משבועה מחמת דלא נאמינו, וא"כ מוכרח הוא לטעם דמשתמיט, ולא שייך כלל לומר טעם שאין בהכחשה ודו"ק:

בגמ' ומה פיו שאין מחייבו קנס. הנה בב"ק (דף ע"ה) פליגי רב ושמואל במודה בקנס ואח"כ באו עדים, רב ס"ל שגם בזה פטור, ושמואל ס"ל דבאח"כ באו עדים חייב, ויסוד פלוגתתם הוא בפירוש דהאי קרא, דאשר ירשיעון אלהים דילפינן מיניה פרט למרשיע עצמו, ומאן דס"ל בבאו עדים חייב, ס"ל דהודאתו לא יוכל להביא לידי חיוב, ואע"ג שבכל ענייני ממון אמרי' הודאת בע"ד כמאה עדים, היינו דוקא בממון, אבל בקנס גזרה התורה, שאין כח הודאת בע"ד ראוי לחייב עצמו, אבל בבאו עדים אח"כ, שלאו אהודאתו סמכינן כ"א אהגדת עדים שפיר מחייבינן, ומאן דס"ל דאפי' בבאו עדים נמי פטור, ס"ל שהודאת בע"ד לבד שאינה עושה חיוב, אלא דעושה פטור, דכיון שהקדים להרשיע עצמו אין ראוי לקנס, ואפי' בבאו עדים אח"כ נמי פטור, ואע"ג דפטור דבאו עדים יליף לה מקרא דאם המצא כדאיתא (ב"ק ס"ד), היינו דאם לא הקרא יתירא דאם המצא, אז היינו מפרשים פרט למרשיע עצמו, היינו שאינו עושה חיוב, אבל פטור נמי אינו עושה, ואם באו עדים אח"כ חייב, והשתא דאיכא קרא יתירא גלי לן דהודאה עושה פטור ואפי' בבאו עדים פטור, ופירוש הכתוב פרט למרשיע עצמו, אין ראוי כלל לקונסו אפי' בבאו עדים. ולפי האמור יש לעיין בסוגיא דהכא, דבשלמא למ"ד אח"כ באו עדים חייב, ונמצא דהא דפטור בלא באו עדים, משום שיש חסרון בהודאתו, שאין כח הודאתו יפה בקנס כמו העדאת עדים, ושפיר מצי למילף הכא הק"ו, דמה פיו שאין מחייבו קנס, כיון דלדידיה הוי משום החסרון שיש בהודאת עצמו, אבל למ"ד דאפי' בבאו עדים נמי פטור, א"כ הפטור לאו משום איזה קולא שיש חסרון בהודאתו הוא, אלא אדרבה חומרא הוא, שהודאתו יפה ומועילה כ"כ עד שתגרום הפטור, וא"כ מה שייך למילף הק"ו, כיון דלאו משום קולא הוא, אם לא שנדחוק לומר דק"ו דהכא הוא לר' חייא, ור' חייא יסבור כמ"ד דאח"כ באו עדים חייב ושפיר יש ק"ו וכנ"ל:

ונהי דבפי' הסוגיא אפשר היה לדחוק כן, אבל מה נענה לדידן אליבא דאמת דקיי"ל כר"ח דהכא דהעדאת עדים מחייב שבועה וכמבואר ברמב"ם (פ"ד מטוען וחו"מ סי' ע"ה) וגם קיי"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור וכמ"ש הרמב"ם (פ"ג מגניבה ובטוחו"מ) ואיך יתכן שני הפסקים, דאם נפסוק כר' חייא, והיינו מחמת הק"ו דפיו וע"א וכדמסיק, ונפסוק נמי דגם בבאו עדים פטור, הרי ליכא ק"ו, דמה שאין מחייב בהודאתו קנס, לאו משום קולא שאין כח הודאתו יפה לחייב, אלא משום חומרא וכמ"ש. ונ"ל ליישב זה, דהנה רב המנונא מפרש לדברי רב (ב"ק דף ע"ה) דמסתברא שדוקא היכי דחייב עצמו בקרן אז מועיל הודאתו לפטור אפי' בבאו עדים, אבל כשלא חייב עצמו קצת לכו"ע חייב בבאו עדים, וא"כ לדידיה ליכא מאן דסביר דהודאה עושה פטור, דדוקא היכי דחייב עצמו קצת עושה פטור, אבל בלא חייב עצמו כו"ע סברי דפטור אינו עושה, ורק דהודאה לא יוכל להביא לידי חיוב, ואם נימא כדברי רב המנונא, אתי שפיר הק"ו דהכא אליבא דכו"ע, ויתיישב פסקי הדינים לדידן נמי, דנהי דקיי"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, היינו דוקא בחייב עצמו קצת וכמפורש (בטור חו"מ סי' שמ"ח) וכיון שפסקינן כרב המנונא שפיר יש ק"ו טוב, ופסקינן נמי בהא כר' חייא ודו"ק:

והנה אם כי דעת הטור פשוט דפוסק כרב המנונא וכמפורש בדבריו, אכן דעת הרמב"ם אכתי צריך עיון, דבפ"ג (מהל' גניבה) פוסק כרב המנונא שאינו מיפטר בהודאה כ"א בחייב עצמו בקרן, אכן הל"מ שם הקשה דברי רמב"ם אהדדי, דבפ"ט (מהל' שבועות) פוסק דהמשביע עידי קנס בדבר שאין בו חיוב ממון פטורים שאם הנתבע היה מודה לא הועילה עדותן כלל, והתם ע"כ לא איירי שחייבו עצמו קצת בהודאתו כגון גניבה ודכוותי', דא"כ למה פטורין העדים הלא יש בעדותן חיוב ממון, אלמא דאפי' היכי דלא מחייב עצמו בקרן מ"מ מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור. והרש"ל ביש"ש (ב"ק דף ע"ה) הוכיח מסוגיית הש"ס (ב"ק דף י"ג) דקאמר עפ"י עדים פרט למודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור, והתם בקנס חצי נזק מיירי, דהא מתניתין בדיני נזקי שור קא מיירי, ובקנס ח"נ לא חייב עצמו במידי ואפ"ה ס"ל לסתמא דש"ס דפטור אפי' בבאו עדים ע"ש שהאריך הרבה בזה:

וכשאני לעצמי בחדושיי לב"ק יישבתי דבריו, דהנה בכוונת רב המנונא דמצריך דוקא שיחייב עצמו קצת, לכאורה יש להבין יסוד הדבר, דהא כיון שקודם ביאת העדים הודה, וכבר נפטר על חיוב זה, מה יוכלון העדים לחייבו אח"כ, דהא העדים אינם מעידים כ"א על המעשה שכן היה, והתועלת אשר נקבל מהגדת העדים שעי"ז יתאמת לנו כי המעשה כן היה, ואחרי שגם מהודאת הבע"ד נודע לנו שהמעשה היה כן, מה יועילו לנו שוב הגדת העדים שיהא חוזר וניעור החיוב. אמנם הבנת הענין כן הוא, שעלינו להבין מכח איזה טעם נפטר בהודאתו, דאם הב"ד הימנוהו שכדברי הודאתו כן הוא, שעשה מעשה כזאת, ואפ"ה פטרוהו, איה"נ שאפי' אם באו עדים אח"כ לא יוכל החיוב לחזור וניעור, דמה יועיל אם יאומת המעשה עוד הפעם ע"י העדים, הא ב"ד ידעו כבר שהמעשה כן היה ואפ"ה פטרוהו, משא"כ אם מה שנפטר בהודאתו, היה זה רק מחמת שב"ד לא האמינוהו כלל על המעשה, ובאופן זה, אם אח"כ יאומת המעשה ע"י עדים, שפיר יועילו בעדותן לחייבו, ולא יוכל להפטר מחמת הודאה הקודמת, כיון שגם מתחלה לא נפטר מכח ההודאה, ורק מחמת שלא האמינוהו על המעשה. ומעתה ניחזי אנן, דהנה באם אומר גנבתי, לכאורה אין מקום להאמינו על המעשה, דהא אין אדם משים עצמו רשע, ונהי דיוכל עצמו לחייב בקרן, אין זה משום דמהימן על המעשה, אלא משום דבממון יוכל לחייב עצמו ע"י הודאה אפי' בדבר שאינו חייב, אבל על המעשה אין להאמינו מטעם דאין אדם משים עצמו רשע. אכן באמת זה אינו, דכיון שירצה להחזיר הקרן יוכל להיות שדרך תשובה אומר כן שרוצה להחזיר הגניבה, והא דאין משים עצמו רשע היינו דוקא היכי שרוצה לפסול עצמו אבל דרך תשובה מהימן כמ"ש התוס' בסוגיין, ולכן זהו יסוד דברי רב המנונא, דבשלמא היכי דמחייב עצמו בקרן, דאז תלינן שדרך תשובה אומר כן ומהימנינן ליה על המעשה, וכיון שעל המעשה מהימן ואפ"ה פטור מן הכפל, א"כ בע"כ פטור הזה מחמת ההודאה שעשתה פטור, ולהכי אפי' בבאו עדים אח"כ נמי אין יכולים לחייבו, דמה יועילו בעדותן, הא גם בלא הגדתם ידעינן שכן היה ואפ"ה פטור, משא"כ היכי שלא חייב עצמו בכלום, וכיון שלא נתכוון להחזיר שום ממון ודאי שאין זה דרך תשובה, וממילא אין להאמינו על עיקר המעשה, דהא אין משים עצמו רשע, ואע"ג שיצא זכאי אין זה מטעם פטור, אלא משום דתלינן שהמעשה לא היה כלל ואין משום מה לחייבו, להכי אם אח"כ באו עדים ויועילו לאמת שהמעשה היה, יכולים שפיר לחייבו, וזה דרך מושכל בעזה"י. וממילא יצא לנו שאין אנו צריכין לתנאי הזה שיחייב עצמו קצת, כ"א בקנסות כאלו שהמעשה בא ע"י עבירה כגון גניבה, מאנס, אבל בקנסות שלא באו ע"י עבירה כגון פלגא נזקא, דמהימן בהודאתו בכל גווני, ולא יוכל להתחייב אפי' בבאו עדים אף אם לא נתחייב עצמו בכלום, דתנאי דחייב עצמו לא בעינן כ"א להאמינו על המעשה, בכדי שיהיה דרך תשובה, ובקנס שאין בו עבירה הרי בלא"ה נמי מהימן ונפטר, וכיון דנפטר בהודאתו לא יוכלון שוב העדים לחייבו כנ"ל. ועיין בדברי רש"י בסוגיא דב"ק שם תמצא כדבריי, דבד"ה שהרי פטר עצמו מכלום כתב וז"ל, כלומר אין זה הודאה שהרי אינו בא להשיב כלום בהודאתו ולא אמרי' דמודה בקנס פטור אלא היכי דחייב ממונא בהודאתו ומתכוון להחזיר ממון ע"כ. הרי כדבריי דבעי' שיתכוון להחזיר ממון דאז הוי דרך תשובה וכנ"ל. ולפי"ז יצא לנו הדין שדוקא בקנס דגניבה וכה"ג בעינן שיחייב עצמו, כיון דמלתא דאיסורא היא ואין נאמן בלא"ה להשים עצמו רשע, אבל בשארי קנסות איה"נ דפטור אפילו בלא חייב עצמו כלום, וצדקו מאוד דברי הרמב"ם שלא הזכיר התנאי דחייב עצמו כ"א בגניבה, ומיושב קושית הל"מ דבאמת בשארי קנסות פטור אפילו בלא הודה עצמו, וגם קושית היש"ש מפלגא נזקא מיושב מאוד בדברינו דבפ"נ פשיטא דלא בעינן כלל לתנאי הזה:

ואל תשיבני על דבריי, דא"כ מה מקשה רבא שם בב"ק על רב המנונא מדר"ג שסימא את עין עבדו, דמדלא משני רב הונא שאני ר"ג דפוטר עצמו מכלום מכלל דלא ס"ל כרב המנונא, הא התם ודאי מיירי בסימא עין עבדו בשוגג ולא היה משים עצמו רשע, וא"כ גם רב המנונא יודה דלא בעינן שיחייב עצמו בכלום, אלא ודאי שבכ"מ בעינן נמי שיחייב עצמו קצת. די"ל שאיה"נ דרבא הבין כן בדעת רב המנונא, שבכל קנסות נמי בעינן שיחייב עצמו קצת דאי דוקא בגניבה, הא בשאר קנסות ע לא בעינן, הכי הול"ל מסתברא מילתי' דרב בשאר קנסות, לבד דבגנבתי בעינן שיחייב עצמו, וע"ז השיבו רבא, דרב אין סובר הכי מדרב הונא, מדלא משני כן שאני ר"ג כו', ולא הביא הראיה לדחות מרב הונא כ"א בשאר קנסות, אבל בקנס דגניבה ס"ל לכו"ע וגם רב הונא יודה דלא פטר כ"א כשחייב עצמו קצת, וכזה כתב הרש"ל ביש"ש לפי דרכו שם. ומיושב בזה נמי קושית התוס' שם בב"ק, איך שייך לומר איתמר נמי, על דבר שסתרו קודם, דלא סתר לרב המנונא כ"א בשארי קנסות, אבל בקנס דגניבה כו"ע ס"ל דבעינן שיחייב עצמו קצת:

ונהי דבדרך הזה היה מיושב פסקי הרמב"ם מסתירת הל"מ וגם היה מתאים לסוגיא דב"ק (דף י"ג) שהבאני לעיל כהוכחת מהרש"ל, אכן מסוגיא דילן יהיה סתירה לזה, דאי נימא דבכל הקנסות לא בעינן שיחייב עצמו, ובכל אופן פטור אפי' בבאו עדים, ובע"כ דהיינו מטעם דהודאה בקנס עושה פטור, וכיון שהקדים להרשיע עצמו אין ראוי לקונסו, וא"כ נסתר הק"ו דסוגיין, דהא דפיו אין מחייב בקנס, אין זה מטעם קולא, אלא אדרבה חומרא היא לגביה, ומדפוסק הרמב"ם כר' חייא דסוגיין וס"ל לק"ו, מוכח מכאן שגם בשארי קנסות בעינן שיחייב עצמו קצת, ואי לא מחייב עצמו במקצת, אז אין מועיל הודאתו בבאו עדים אח"כ והיינו מטעם דהודאה כזה אין בכחה לחייבה, ובבאו עדים נתחייב ע"י העדים וכנ"ל. ושוב התבוננתי שגם מן הסוגיא דב"ק יש להוכיח שאין חלוק בין קנס דגניבה לשאר קנסות, דיש להבין שם בסוגיא, דרב אשי הביאו ראיה ממתני' לרב המנונא דתנן גנב עפ"י שנים וטבח על פי עד אחד כו' משלם כפל ולא דו"ה ל"ל דתנא גנב עפ"י שנים ליתני גנב וטבח ומכר עפ"י ע"א אינו משלם אלא הקרן הא קמ"ל גנב עפ"י שנים וטבח ומכר עפ"י ע"א או עפ"י עצמו הוא דלא מחייב עצמו בקרן הוא דאמרינן עפ"י עצמו דומיא דעפ"י ע"א כי אתו עדים אח"כ מחייב, אבל גנב וטבח ומכר עפ"י ע"א לא אמרי' עפ"י עצמו דומיא דעפ"י ע"א ע"כ. וקשה טובא הא עיקר מה ששונה המשנה עפ"י עצמו דומיא דעפ"י ע"א הוא רק לאפוקי מדרב דמודה בקנס פטור, א"כ השתא לדברי רב אשי, דהחיוב הוא דוקא כשלא חייב עצמו בכלום, הא כשחייב עצמו קצת ס"ל נמי דפטור אפי' אם באו עדים אח"כ, והיינו כרב, דגם רב ס"ל כן לרב המנונא, וא"כ למאי מתני כלל הבבא דעפ"י ע"א. אלא התירוץ פשוט, דיש לדקדק שם לעיל שאמרו לאפוקי מדרב הונא אמר רב דס"ל מודה ואח"כ באו עדים פטור, אמאי לא קאמר לאפוקי מדרב, דהא מימרא מפורשת היא דרב ושמואל גופייהו פליגי בזה, אלא ודאי משום דפלוגתת רב עצמו י"ל דלא פליגי אלא היכי שחייב עצמו קצת, אבל אם לא חייב עצמו קצת גם רב יודה דחייב, ואי נימא כן לא יהיה ממתני' דהתם שום ראיה לאפוקי מדרב, דהא המשנה שם מיירי שלא חייב עצמו, ולהכי חייב בבאו עדים וגם רב יודה לזה, אבל רב הונא ודאי ס"ל שאפי' בלא חייב קצת נמי פטור, דאל"כ הו"ל לשנויי שאני ר"ג דפוטר עצמו מכלום, ולדידי' שפיר מוכח ממתני' דלא כוותי', ולהכי קאמר לאפוקי מדרב הונא אמר רב, וז"ב, ואי אמרת לחלק בין קנס דגניבה לשאר קנסות, א"כ גם מדרב הונא אין ראיה דיסבור כן נמי בקנס דגניבה, די"ל שדוקא בשארי קנסות ס"ל כן, ובגניבה אפשר יודה לדרב המנונא, וא"כ מתני' דהתם לא אתי לאפוקי גם מדרב הונא, אלא ודאי דסתמא דש"ס לא מחלק כלל בין קנס דגניבה לשארי קנסות, ולרב המנונא דס"ל שבעינן שיחייב עצמו קצת, בשארי קנסות נמי יסבור הכי, ומאן דלא ס"ל כרב המנונא אפי' בקנס דגניבה נמי יסבור כן ושפיר אתא לאפוקי מדרב הונא, וז"ב. הרי הוכחנו מסוגיא דב"ק ומסוגיא דילן, דהעדאת עדים דרב המנונא, בשאר קנסות נמי בעינן דוקא שיחייב עצמו, וכן דעת הטור חו"מ שהבאנו לעיל וכן דעת הר"ן והמ"מ (בפ"א מנזקי ממון), ואע"ג שעומד כנגד סוגיא דב"ק דף י"ג שהבאנו לעיל, י"ל כפי' הר"ן דמיירי התם ג"כ בגוונא שחייב עצמו קצת ולא בפלגא נזקא, וגם הוכחת הל"מ מהרמב"ם דשבועות יש לתרץ, ועיין בל"מ עצמו שם ואכ"מ להאריך:

בגמ' עדים שמחייבין אותו קנס כו'. ובשמ"ק כתב דאין להקשות דנימא דיו לבא מן הדין, בעדים המחייבין קנס, דהיינו על מה שמעידים, די"ל דתמצא קנס שמתחייב חמה שאין מעידים, כגון שעד אחד העיד שאנס או פיתה ונתחייב שבועה ועדים מעידין שגזל ואז אין יכול לישבע ומתוך שאין יכול לישבע משלם הקנס ע"כ. ודבריו נפלאו במ"ש דאם העיד שאנס וכפר חייב שבועה, דהא אין חיוב שבועה כ"א בדבר כזה שאילו הודה נתחייב ממון, הא בדבר שאילו הודה נמי היה פטור אין חיוב שבועה מטעם דשבועה אין גדול מהודאה וכמ"ש התוס' בב"ק (דף מ"ו) ד"ה דאפילו גבי שבועה דמודה מקצת שאין חייב בקנס, ולפמ"ש התוס' (ב"ק דף מ"א ע"ב) דמודה בקנס עפ"י עד אחד נמי פטור, וא"כ בכופר נגד העד לא יחייב שבועה, כיון שאפי' הודה נמי היה פטור אין כאן כפירת ממון. ואם אמנם די"ל דהא התוס' לא הביאו ראי' לסברא הזאת מן הש"ס, ורק מסברא דנפשי' קאמרי משום דאין סברא שלא יהי' נחשב כמרשיע עצמו כשהודה לדברי העד ע"ש, וא"כ י"ל דהשמ"ק יפלוג בזה על סברת התוס', כאשר באמת כבר העירו כמה אחרונים בלא"ה על סברת התוס', עיין בס' מלא הרועים אות הודאה, וגם אנכי שדיתי נרגא בדברי התוס' דאתיא דלא כמאן כאשר נבאר, מ"מ בעיקר הדין נלע"ד מוכרח מן הש"ס ומן הסברא שבנידון דידן יהיה פטור כשיודה לדברי העד, ולא שייך כאן כלל חיוב שבועה במכחיש לדבריו:

דהנה במתני' דב"ק (דף ע"ד ע"ב) שנינו גנב עפ"י שנים וטבח ומכר עפ"י ע"א או עפ"י עצמו משלם תשלומי כפל ואין משלם תשלומי דו"ה, דמודה בקנס פטור, ורעק"א בגהש"ס הק', ואמאי לא נימא דנתחייב שבועה להכחיש העד וא"י לישבע דהא נעשה פסול עפ"י שנים שמעידין שגנב והו"ל חשוד דשכנגדו נשבע ונוטל, ותי' משום דבקנס א"צ לישבע נגד העד, כיון דאילו מודה מיפטר וכמ"ש התוס' דף מ"א, וכיון דאם מודה היה מיפטר אין על ההכחשה שבועה ע"ש. ובתוס' רעק"א על משניות הרחיב הדבור בזה, עד שנתפלא על דברי התוס' דב"ק דף מ"א שהוכיחו דין זה דגם במודה לדברי העד פטור, מן הסברא, ולמה לא הוכיחו זה מן הש"ס דהכא, דאם לא נימא כדבריהם, א"כ הו"ל לומר בדין דמשנה הנ"ל דחייב מטעם מחויב שבועה ואין יכול לישבע וכנ"ל. ואמרתי לתרץ עפמ"ש לעיל בדבור הסמוך לחלק בפטור דמודה בקנס, בין לא באו עדים אח"כ, לבאו עדים אח"כ למאן דס"ל דנמי פטור, דבלא באו עדים, אז הוי הפטור, משום דאין כח הודאתו יפה לבוא על ידה לידי חיוב, ולא דמי לממון דמתחייב בהודאת עצמו, אבל בקנס גזרה התורה שלא יוכל להרשיע עצמו, והודאתו כמי שאינו, ולפיכך בבאו עדים אח"כ, נתחייב שפיר עפ"י העדאת עדים, אבל למ"ד דאפילו בבאו עדים נמי פטור, היינו משום דהודאתו עשתה נמי פטור, דכיון שהקדים להרשיע עצמו אין ראוי לקונסו. ומעתה י"ל בפשיטות, דבשלמא כשאנו דנין על הפטור לפוטרו נמי בבאו עדים אח"כ, דבזה הודאתו יעשה פטור, ומשום דהקדים להרשיע עצמו, שפיר יש לדון ולומר דהיכי שההודאה בא ע"י עד אחד לא מהני הודאתו לפוטרו גם כשיבואו עדים אח"כ, דע"כ לא פטרינן אותו כ"א היכי שהודה מעצמו בלא הכרח, אז נימא שמחמת זה אין ראוי עוד לקונסו, משא"כ כשהודה עפ"י עד אחד, דהיה קצת הכרח בהודאתו בכדי שלא יוצרך לישבע, או שקשה לו לכפור נגדו, שפיר י"ל דהודאה כזאת לא תוכל לפוטרו, אבל בשלא באו עדים אח"כ, דבאופן זה הוי עיקר הפטור משום דהודאתו לא יוכל להביא לידי חיוב, וא"כ מאי נ"מ, אם הודאתו היתה מעצמו ממש, או ע"י עד אחד כיון שסוף סוף אין על מה לחייבו, דאם על הודאתו, הא בקנס לא תוכל ההודאה לחייבו, ואם ע"י העד, פשיטא נמי שאין עד אחד יכול לחייבו ממון:

ובזה נ"ל ג"כ הטעם למ"ש הש"ך ביו"ד הלכות עבדים, דהא דקיי"ל דבזמן הזה שאין ב"ד מומחים לא מהני ההודאה לפטור שלא יוכל לתפוס שהיינו דוקא בבאו עדים אח"כ, אבל בלא באו עדים כלל לא מהני הודאתו, והביא ראיה מסוגיא דב"ק (דף ע"ד) בר"ג ששיחרר טבי עבדו כו' ע"ש, וזה דלא כדעת הד"מ והסמ"א (בחו"מ סי' א') דס"ל דבזמן הזה לא מהני הודאה אפילו בלא באו עדים, ורבים שאלו טעם הדבר, דממ"נ כיון שאמרינן דבזה"ז לא בעינן מומחין, לא תהני הודאתו אפילו בלא באו עדים נמי. ולפמ"ש יבואר היטב, דתינח בבאו עדים שאז הוי טעם הפטור, מחמת שאינו ראוי לקונסו כיון שמעצמו הודה, ובזה אמרי' שפיר דלא מהני הודאתו כ"א כשהודה דוקא בב"ד חשוב, אבל בזה"ז דליכא ב"ד הוי כמי שלא הודה, דהודאה שלא בב"ד הוי כמי שאינו, וכיון דליכא טעם למיפטרי' ממילא יתחייב ע"י העדאת העדים, משא"כ בלא באו עדים כלל, דאז הוי טעם הפטור משום דלית לן על מה לחייבו, א"כ אפי' בהודאה דחוץ לב"ד נמי, כיון דבקנס לא יוכל להתחייב עפ"י עצמו, ונהי דהודאה שחוץ לב"ד אין עושה פטור, ודאי שגם להתחייב לא יוכל על ידה, וברור מאוד דעת הש"ך. ועוד היה נ"ל לומר שגם הפלוגתא דר"א ורבנן (ב"ק דף ע"ה) אי חיישינן לביעתותא היכי דראה עדים ממשמשין, היינו נמי דוקא בבאו עדים אח"כ, דהחיוב יש ע"י העדים, אלא שאתה רוצה לפוטרו מטעם ההודאה הקודמת שהודה מעצמו, לא אמרי', דהודאה יוכל לפוטרו כ"א בהודה מעצמו בלא הכרח, אבל בהודה מחמת ביעתותא דעדים שהיה מוכרח להודות, אין בכח הודאה כזאת לפוטרו, ולהכי ס"ל לר"א דלא מהני וחיישינן לביעתותא, אבל בלא באו עדים כלל אז כו"ע ס"ל דלא מחייב, דמה מהני שהודה ע"י הכרח, מ"מ בשביל מה תחייבו והודאתו לא תוכל לחייבו, ונכון בעזה"י:

ומעתה נבוא לתרץ דעת התוס' מקושית רעק"א, דזה ודאי אשר חקירת התוס', אי מהני ההודאה במודה עפ"י עד אחד, היינו באם באו עדים אח"כ או עד שני להצטרף עם עד זה, אם תוכל ההודאה שבא ע"י עד לעשות פטור, דמצד הסברא הו"א שיש מקום לומר דהודאה כזאת לא תוכל לעשות פטור וכמ"ש, לזה אשמועי' התוס' שאפי' הודאה כזאת נמי עושה פטור, אבל בלא באו עדים אח"כ, כלום הוצרך התוס' לאשמעי' דאינו מחייב ע"י הודאתו, אטו לא ידעינן שבקנס לא יוכל לחייב עצמו הלא מקרא מלא הוא, אשר ירשיעון אלהים. אע"כ דעיקר חקירת התוס' הוא בבאו עדים אח"כ, ובמתני' דב"ק (דף ע"ה) דפטר שם בהודאת עצמו, מיירי להדיא בלא באו עדים וכדקאמר להדיא שם (דף ע"ה ע"א) עפ"י עצמו דומיא דעפ"י ע"א כו' אף עפ"י עצמו כי אתו עדים מחייב, ולכן לא הוי מצי התוס' לאוכוחי דינו ממתני', דנהי דממתני' ידעי' שפיר, דמודה עפ"י העד פטור, דאל"כ הו"ל לחייבו מטעם מחויב שבועה ואיל"מ וכנ"ל, היינו משום דהתם מיירי בלא באו עדים אח"כ, ובלא באו עדים ודאי דפשיטא הוא דפטור אפי' במודה עפ"י העד, אבל במודה עפ"י העד ובאו עדים אח"כ כחקירת התוס', אין ממשנה דהתם שום ראיה, ולהכי הכריח התוס' רק מסברא, וא"ש:

הן אמת דגם אכתי אין מובן לי חקירת התוס', דאע"ג שזה ודאי דחקירת התוס' הוא באם בא אח"כ עד שני להצטרף, אם הודאה כזאת תעשה פטור, מ"מ גם בזה לענ"ד יש להשיב על דבריהם. דמצד הסברא ודאי פשיטא היה להיפך, דעיקר הפטור הוא משום דהקדים להרשיע עצמו ואין ראוי לקנס, ולכן שפיר מן הסברא לומר, שדוקא הודאה הבאה מרצון הטוב בלא הכרח, הוי כדרך תשובה, שאין ראוי עוד לקונסו, אבל לא הודאה כזאת הבאה מחמת הכרח וכמ"ש לעיל, אלא עוד יש לי ראיה עמוקה מן הש"ס ע"ז ודלא כתוס'. דהנה בב"ק שם פריך הש"ס עפ"י ע"א פשיטא, פי' דפשיטא הוא דעד אחד לא יוכל לחייבו ממון וכפרש"י שם, ומשמע לפי"ז דהש"ס סובר בכוונת המשנה דנקטה עפ"י ע"א, שמיירי דהוא כופר לדברי העד ומכחישו, ולכך פריך פשיטא. ולכאורה יש להבין, דשמא כוונת המשנה דנקטה עפ"י ע"א, היינו שגם הוא מודה לדברי העד, ובזה רבותא גדולה משמעינן, דאע"ג שההודאה לא בא מרצון כ"א ע"י העד, אפ"ה מועלת לעשות פטור שזה הוי רבותא יותר גדולה מהודאת עצמו, וא"כ מאי פריך פשיטא. ואמנם שוב התבוננתי דלא נעלה בזה ארוכה דאכתי יקשה פשיטא, דהעיקר מה שיש לחלק בין הודאה מעצמו להודאה ע"י עד, בבאו עדים אח"כ הוא, דאז בעינן שבהודאתו יעשה פטור, ובזה יש סברא לחלק כנ"ל, אבל היכי דליכא כ"א העד, שבזה הוי ההודאה רק שלא יבוא לידי חיוב, אין שום נ"מ בין הודאה מעצמו להודאה שע"י העד, דסוף סוף אין על מה לחייבו. אכן אי קשיא הא קשיא לי דמנ"ל לאוקמי דמיירי בהכחיש להעד, וממילא יפרש דעפ"י עצמו דומיא דעפ"י ע"א ולאפוקי מדרב, יפרש דמיירי בהודה לדברי העד, ואי משום דקשיא פשיטא ישנו להיפך, דעפ"י ע"א דומיא דעפ"י עצמו מה עפ"י עצמו כי אתו עדים נמי פטור וכדרב, עפ"י עד אחד נמי כי אתא אחריני בהדי' אח"כ נמי פטור, ורבותא גדולה אשמעי' בזה, דאע"ג שבא אח"כ עד שני, ומעתה יש לפנינו שני עדים, ואם נרצה לפוטרו ע"י הודאה, עלינו להגיד דההודאה עשתה פטור, אפ"ה מועלת ההודאה שבא ע"י עד אחד, אע"כ דבכה"ג באמת אין מועלת ההודאה לפטור, דלפטור מחיוב בעינן דוקא הודאה הבאה מרצון ולא מהכרח עד אחד, הרי ראיה מן הש"ס דלא כתוס', וצ"ע:

ואם כי שדינו נרגא בדברי התוס' דב"ק, מ"מ זה יצא לנו פשוט מן הסברא וראיה מן הש"ס, דבלא באו עדים אח"כ ודאי שאין הודאה עפ"י עד אחד יכולה לחייבו, דאל"כ גם במתני' דב"ק אמאי לא נחייבו מטעם מחויב שבועה ואיל"מ וכהוכחת רעק"א, וא"כ בנידון דברי השמ"ק בסוגיין שרצה לומר דמשכחינן חיוב קנס ע"י עדים אפי' שלא על מה שהעידו, וכגון שכפר לדברי העד ונתחייב שבועה ועדים העידו שהוא חשוד שאינו יכול לישבע ומשלם, הרי דהעדים לא העידו על הקנס ואפ"ה נתחייב על ידם, יוחזר קושיתינו, איך אפשר כלל לומר כן, הא ודאי כוונתו דלא באו עדים אח"כ על הקנס, דאם באו עדים אח"כ גם על הקנס, הרי יהיה החיוב על מה שמעידים, וכיון דמיירי בלא באו עדים, א"כ איך יחייב שבועה במכחיש את העד, הא אפי' אם הודה נמי לא היה מתחייב, ואי כדברי השמ"ק, א"כ גם במתני' דב"ק יתחייב מטעם זה ממש וכנ"ל, סוף דבר דברי השמ"ק נפלאו ומופרכים מן הש"ס ובעיקר קושיתו נראה דלהכי לא אמרי' דיו, משום דמיפרך ק"ו וכתי' השני שם בשמ"ק ודו"ק בזה:

ברש"י ד"ה עדים אין מחייבין אותו קרבן, ופרש"י דכתיב או הודע ולא שיודיעוהו אחרים. וקשה דהא לקמן כשהביא בש"ס דברי רבנן אמרו טעם אחר, דמה אם ירצה לומר מזיד הייתי, ולא הוזכר בש"ס טעם רש"י, ולמה לרש"י להביא טעם אחר שלא נזכר בש"ס, והנה אם כי במתניתין דכריתות הובא טעמא דרבנן מטעם מיגו כמו הכא, אבל ראיתי בת"כ (פ' ויקרא) הביא שני הטעמים, והכי איתא התם, אמרו לו שנים אכלת כו' פטור דכתיב או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים כו' אמר ר"מ מה אם שנים הביאוהו לידי מיתה כו' אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי כו' ע"ש. מזה נראה שבאמת מטעם מיגו לחוד לא הוי פטרי רבנן דהא לאו מיגו מעליא הוא דהוי מיגו במקום עדים וכקושית התוס', אלא עיקר הפטור הוא מחמת הקרא, וטעם מיגו לא הוצרך כ"א להשיב על דברי ר"מ, דיש להבין אחרי שרבנן מפקי לדינם מקרא מפורש, מאי פריך תו ר"מ, אלא דר"מ הבין בדברי רבנן, דמיעוט הקרא אין זה מגזה"כ, דבעינן דוקא שידע מעצמו, דא"כ אפי' בלא הכחיש את העדים נמי יפטור, כיון דסוף סוף לא הודע מעצמו, ואחרי שדוקא בהכחיש לעדים קא פטרי רבנן, הרי בע"כ טעם הקרא הוא משום נאמנות, דלא נאמין אותם במקום שמכחיש אותן, וע"ז השיב ר"מ דמה אם מהימני במיתה החמורה כו', וע"ז השיבו לו רבנן דמה אם ירצה לומר מזיד הייתי, ולהכי לא מהימני העדים, ואיה"נ דטעמא דקרא הוא מטעם נאמנות, ואע"ג דמיגו במקום עדים הוא, גלי קרא דהכא סמכינן על מיגו כזה, וכן נראה להדיא מסדור לשון הת"כ, דטעם דמיגו הוא רק לתשובת ר"מ, אבל עיקר הפטור הוא מקרא, ויפה פרש"י כאן טעם מקרא, שזהו עיקר הפטור וכמפורש בת"כ ועמ"ש בסמוך:

תוד"ה מה אם ירצו, כתבו שאין לפרש דהוי מטעם מיגו דהא מיגו במקום עדים הוא. ורש"י פירש להדיא שהוא מטעם מיגו, ומתחלה עלה בדעתי לתרץ קושית התוס', דלא דמי הכא לשארי מיגו במקום עדים, משום דהכא אף לדברי העדים אין לחייבו ודאי דאולי באמת מזיד היה, דמנא ידעו מה בלבו, ומצאתי אח"כ כן בת"י שם בכריתות (דף י"ב) וז"ל והא דאמרי' בכמה דוכתי לכו"ע מיגו במקום עדים לא אמרי', היינו במקום שהעדים גמרו הדברים, אבל הני אין גומרין את עדותן שלא ידעו אם שוגג היה, והוא כדברינו. ואם כי מעתה יש לי אילן גדול לסמוך עליו, בכ"ז כשאני לעצמי יש לפקפק בתירוץ הזה, דאיך נוכל לומר שמיירי הכא שהעדים לא ידעו כלל אם שוגג או מזיד היה, א"כ מ"ט דר"מ דמחייב קרבן, ואין לומר נמי דכיון דאמר איהו לא אכלתי ואינהו ידעו דאכל, ודאי שוגג היה, דא"כ עיקר ידיעתם עפ"י טענתו שאמר לא אכלתי ולא עפ"י עדותן, וליכא למימר עדים נמי מחייבי קרבן וכמ"ש בשמ"ק ובפיר"ח, אלא ודאי דמוכרחים לומר כמ"ש בשמ"ק, דמיירי דחזו סהדי דהוי מהדר למיכל היתירא, כגון שתי חתיכות אחד של חלב ואחד של שומן ושאל איזה מהן של שומן כדי שיאכל אותה ומיד לקח של חלב ואכלה דודאי שוגג היה ע"ש. ולפי"ז הרי העדים גמרו את עדותן וא"א לומר כתי' הנ"ל, אלא שגם דברי השמ"ק תמוהים, דאי נימא שהעדים גמרו עדותן וידעו בודאי ששוגג היה, א"כ מ"ט דרבנן באומרם מה אם ירצה לומר מזיד הייתי, מאי אולמא טענת מזיד הייתי מטענת לא אכלתי כלל לפי"ז, ואפשר לדחוק דאם אינו טוען מזיד היה, יוכלון העדים להעיד ששוגג היה ודאי אחרי שראו איך היה מחזר לאכול היתירא, אבל אם הוא עצמו אומר אח"כ שאעפ"כ מזיד היה לא יוכלו הם להכחישו, דמנא ידעו מה בלבו. והנכון בזה כפמ"ש לעיל, דעיקר טעמא דרבנן הוא מקרא דאו הודע, וטעם דמיגו לא הוצרכו כ"א להשיב על דברי ר"מ, והכא גלי קרא דאמרי' אפי' מיגו כזה שהיא נגד עדים וכ"מ מפי' הרשב"א ז"ל, ע"ש:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה