בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף ג.
ברש"י ד"ה ותוקף. אוחז. ומאי רצה בזה ל ונ"ל עפמ"ש המפרשים בשנוי הלשון דבמתני' נקיט לשון "אוחזין" ובברייתא לקמן (דף ז') נקיט לשון ,אדוקין גבי שטר. דאוחזין משמע רק אחיזה כל שהוא, ומתני' דמיירי שתפיסי רק בכרכשתא ולא בגוף הטלית נקיט אוחזין, ובברייתא. דמיירי שאדוקין בגוף השטר נקיט אדוקין, והנה לקמן (דף ז' מחוי ר' אבהו ובשבועה, ונחלקו הראשונים בכוונתו, אם רק על השאר שאינו תוקף צריך שבועה, אבל מה שתוקף בידו כיון דכמאן דפסיק דמי א"צ לישבע, או שגם על מה שבידו צריך לישבע, ומכאן נ"ל להביא ראיה דרש"י ס"ל כשיטת הפוסקים שדווקא על השאר צריך לישבע, ולכן לא שייך טעמא דר' יוחנן כ"א באופן שהוא רק אוחז בשפת הטלית, אבל כשאדוק בגוף הטלית לא שייך טעם דר' יוחנן, שלא יהא תוקף, כיון דאם יתקוף בגוף הטלית פטור הוא משבועה, ולהכי פרש"י כאן ותוקף "אוחז" כלומר שדוקא באוחז שייך הטעם ולא כשאדוק בגוף הטלית, דהוי כמאן דפסיק וא"צ לישבע:
ובפשוטו י"ל משום דבכ"מ יונח לשון תוקף, כשחטף החפץ לגמרי מיד חבירו ואוחזו בידו לבדו וכמו לקמן תקפה אחד בפנינו דהכי מתפרש, ואמנם כאן וודאי שא"א לפרש הכי, דכשתקף לגמרי מיד השני ויאחזנה כולה בידו פטור יהיה גם משבועה, וחבירו שבא להוציא צריך להביא ראיה, להכי פרש"י דכאן הוי הפירוש של ותוקף, אוחז, כלומר שגם הוא יאחז בבגד, אבל אינה כולה בידו:
שם בגמ' התם וודאי דחד מינייהו אמרי רבנן יהא מונח. ויש להסתפק אם דווקא בשתובעים הנפקדים ס"ל שיהא מונח, אבל בשמא ושמא כיון שגם הם אינם יודעים ס"ל דחולקים, או לא שנא. ומה שהביאני לספק הזה, דהנה הרמב"ם בפ"ד מגזילה כתב באם אומר לשנים גזלתי את אחד מהם מנה ואיני יודע איזהו וגם הם אינם יודעים אינו נותן כ"א מנה והם חולקים ביניהם ע"כ, הרי שבגזילה חילק וכתב דבשמא ושמא אמרי' דחולקים, ואמנם בפקדון לא הזכיר שום חלוק בזה, ומפרשי הרמב"ם כתבו דהאי חולקים דקאמר הרמב"ם היינו כשירצו מדעתם ולא מדינא, דמדינא יהא מונח כדקאמרי' הכא בסוגיא. אכן הש"ך (בחו"מ סי' שס"ה) הכריח דהאי חולקים הוי מדינא, ואע"ג דבמנה שלישי הוי הדין דיהא מונח ומ"ש הכא דיחלוקו, שאני התם דכל אחד תבעי ליה והוי וודאי רמאי חד מינייהו, משא"כ הכא כיון שהם עצמם אינם יודעים שגזלו א"כ ליכא רמאי לכך חולקים ע"ש בסק"ג. ודבריו נפלא, דהא ע"כ לא מחלקינן כאן בסוגיין בחלוק דוודאי רמאי כ"א בטעם דר' יוסי דס"ל הכל יהא מונח, ואפי' מה שוודאי שלהם, בזה שייך החלוק דוודאי רמאי וקניס ליה להיות מונח אפי' מה שודאי שלהם, אבל במנה השלישי דלאו משום קנסא יהא מונח, אלא מטעם דוודאי דחד מינייהו הוא ואין החלוקה יכולה להיות אמת, אפי' בלא וודאי רמאי נמי יהא מונח כיון שאין זה מטעם קנס, רק משום דא"א לפסוק חלוקה שאינה יכולה להיות אמת, ובזה כו"ע מודו, אלא דר' יוסי בא להוסיף שאפי' אם בעצם החלוקה יכולה להיות אמת, רק שיש רמאות בטענותיהם נמי יהא מונח מטעם קנס, וראיתי אמנם שהקצוה"ח שם העיר בזה, אכן, גם דבריו נפלאו, דמה שתלי דין דהש"ך במחלוקת רש"י ותוס', ולרש"י דס"ל בזה אומר אני ארגתיה שיהא מונח משום דאיכא וודאי רמאי, הרי דתלי טעם החלוקה בוודאי רמאי ולכן בדינא דהש"ך שאין ודאי רמאי י"ל שפיר דחולקין ע"ש. ועמדתי כמתפלא ע"ז אטו רש"י לא יסבור דבעינן חלוקה יכולה להיות אמת, שזהו התנאי הראשי בדין דחלוקה, והוזכר כאן בש"ס לטעם דרבנן, ואפי' ר' יוסי מודה בזה כמ"ש, וגם הוא טעם התלוי בסברא וכמ"ש הראשונים שאין לב"ד לפסוק דין מרומה, וכיון שודאי שהדבר של אחד מהם אינם יכולים לפסוק חלוקה, אלא ודאי דבמקום שבעצם החלוקה אינה יכולה להיות אמת, כגון במנה שלישי גם רש"י ס"ל שיהא מונח אע"ג דליכא רמאות בטענותיהם כיון שאין זה מטעם קנס, אלא שרש"י נמי סובר דאפילו במקום שהחלוקה יכולה להיות אמת, כגון בזה אומר אני ארגתיה, דאף אם נפסוק חלוקה אין זה דין מרומה, שיוכל היות שהטלית הוא של שניהם, רק אפ"ה כיון שיש רמאות בטענותיהם ס"ל נמי שיהא מונח, אבל במקום שהדין בעצמותו יהיה ברמאות כ"ש דס"ל שיהא מונח, דאיך יעלה על הדעת לומר דבמקום שהדין בעצמותו יהי' ברמאות ס"ל יחלוקו, ובמקום שרק בטענותיהם יהיה הרמאות ס"ל שיהא מונח, אלא ברור דכוונת רש"י הוא כמ"ש, וא"כ קשה מאוד דעת הש"ך:
והנה בכ"ז יש לי לקיים דינא דהש"ך, דמ"ש הרמב"ם חולקין הוי מדינא ודלא כהבנת מפרשי הרמב"ם, ואם כי לא מטעמיה דש"ך וכמ"ש, וגם ההוכחות שהכריח הש"ך יש לדחות, דמה שהקשה אמאי לא נקט הכי גבי פקדון לחלק באם אומר מעצמו לשנים כו' דחולקין, יבואר זה להלן בתוך דברינו. וקושי' השניה שהק' דהא שיטת הרמב"ם דכל היכי דתנן יהא מונח, היינו בידו יהא מונח. וא"כ אמאי כתב כאן נותן מנה. אתפלא מאוד, דאטו נעלם מאתו מ"ש הראשונים וגם לא רמיא אדעתו לדייק לשון הש"ס דלקמן (דף ל"ז) שגבי גזילה לא הזכיר באמת לשון, יהא מונח, אלא הכי אמר רב ספרא ויניח, ובשמ"ק הק' למה לא קאמר רב ספרא לשון יהא מונח כדקאמר לעיל גבי פקדון ותי' משום דהתם גבי פקדון, שאצל הנפקד עצמו יהא מונח, שייך לשון מונח, דמשמע שיהא מונח בידו, משא"כ גבי גזילה דעכ"פ צריך שיוציא גזילה מתחת ידו להכי קאמר ויניח פי' שיניח אותה בידי אחרים. והרי צדק מאוד דעת הרמב"ם, דבאמת בכ"מ שמוזכר בלשון יהא מונח היינו בידו, אבל בגזילה שגם בש"ס גופא לא קאמר בלשון יהא מונח, להורות שצריך שיוציא גזילה מתחת ידו וז"ב. ומעתה אין מקום לקושית הש"ך, בכ"ז יש לי לקיים דינו ולא מטעמו, דהנה חקרתי דהא דאמרו חז"ל בכ"מ יהא מונח עד שיבוא אליהו, אם זהו פסק דין, שכן יחויב להוא לפי משפטי תוה"ק, וע"י פסק הזה יבורר האמת, כמו כל פסקי הב"ד דאמרינן שמכוונים לאמתות הענין, או שבאמת אין זה פסק המברר, ורק מחמת שהב"ד לא יוכלו לברר האמת, ובאין עצה יאמרו שיהא מונח כך בלא ברור עד שיבוא אליהו, אבל לא נקרא זה פסק ב"ד. ונ"ל לומר שגם פסק דמונח הוא פסק דבי דינא, מברר הדבר ככל פסקי הב"ד, דסמכינן שיגיע החפץ כולו למי שהאמת אתו, או משום דהרמאי יעשה תשובה ויודה מעצמו, או שחבירו יפייסהו עד שיודה, ואע"ג דבסוגיין אמרי' דכל היכי דלית ליה פסידא לא יודה, היינו בלא פיוס, אבל ע"י פיוס יודה, או אפשר דכאן נמי אית ליה פסידא מיקרי, דיחוש להפסיד נאמנותו, דחבירו יכריז עליו שהוא רמאי וכמ"ש בכיו"ב בשמ"ק גבי חנווני ופועלים, עכ"פ מחמת כל אלו תלינן שע"י פסק דמונח יתברר הדבר ויגיע החפץ למי שהאמת אתו, ולפ"ז פסק דמונח הוא פסק המברר וכמ"ש הרא"ש בכה"ג גבי פסק דכל דאלים גבר דהוי פסק מבורר מהאי טעמא ע"ש. ויש לי להביא ראיה לדבריי, דהנה בדין דגזילה קאמר נמי בש"ס, דאם אינו יודע למי גזל יהא מונח עד שיבוא אליהו, ויש לדקדק מה הועילו בפסק הזה לטובת הגזלן שרוצה לקיים השבה, ומה הועילו בזה שאמרו שיהא מונח, ואע"ג שראיתי מפרשים בזה, דהועילו לו להוציא הגזילה מתח"י, ותמוה מאוד, דאטו קפידת התורה הוא שהגזילה לא ישאר תחת יד גזלן, הא עיקר הקפידא שישיב ליד הנגזל, וכל זמן שלא הגיע לידו לא מיקרי השבה, וא"כ מה הועילו לגזלן בפסק דמונח הא אכתי לא קיים מצות השבה, ולפמ"ש א"ש דע"י הפסק דמונח הוי השבה מעליא דתלינן שיגיע הדבר למי שהאמת אצלו:
ומעתה נ"ל דמה שבחרו בפסק דמונח יותר מבחלוקה, במקום שהחלוקה אינה יכולה להיות אמת, אין הטעם כמ"ש המפרשים, דאין הב"ד רשאים לפסוק דין מרומה, דלטעם זה אפי' במקום שאין ברירה ואי אפשר בפסק אחר, נמי אין לפסוק חלוקה, כיון שאין רשות לפסוק דין מרומה, ואמנם להבנתם בטעם פסק דמונח, שאין זה פסק מברר, אלא משום שאין ברירה ואי אפשר הדבר לברר, אמרו שיהא מונח, מוכרחים היו לפרש כן, דבמקום שאין החלוקה יכולה להיות אמת א"א לפסוק חלוקה משום דין מרומה, דהא מדבחרו בזה להיות מונח שאין זה פסק דין כלל, מכלל דאין ברירה בפסק אחר, דאם היה אפשר בפסק אחר, אז עליהם לפסוק הדין, ומדלא פסקו חלוקה מוכח שאין רשאי לפסוק חלוקה אפי' במקום שאין פסק אחר יותר טוב. אכן לפמ"ש דפסק דמונח פסק מבורר הוא, שפיר י"ל דמשו"ה בחרוהו בזה מבחלוקה, משום דפסק הזה טוב יותר דתלינן שיגיע הדבר למי שהאמת אתו, וכמ"ש הרא"ש דמטעם זה בחרו נמי בפסק דכל דאלים יותר מבחלוקה, דתלינן שעי"ז יגיע ויתברר האמת לאמתו, הא היכי שלא נוכל לפסוק מונח וכגון באופן שנביא לקמן, פסקינן שפיר חלוקה אפי' במקום שאינה יכולה להיות אמת, דבמקום שא"א בפסק אחר פסקינן חלוקה אפי' בכה"ג. ואין להקשות דלפי"ז דפסק דמונח הוא פסק מברר, א"כ אפי' במקום שחלוקה יכולה להיות אמת הו"ל לבחור בפסק הזה יותר מבחלוקה, וכמו כל דאלים גבר, דפסקינן אפי' במקום שחלוקה יכולה להיות אמת. די"ל כיון דחלוקה לא נפסוק כ"א במקום ששניהם אוחזין, ואם אך החלוקה יכולה להיות אמת תלינן לומר שהחפץ הוא באמת של שניהם כמו שהוא בחזקתם, ואין להוציא מחזקתם לפסוק מונח וכמ"ש לעיל דף ב' ברש"י ד"ה במו"מ, משא"כ כשאין החלוקה יכולה להיות אמת, א"כ מעלת חזקתם לא יוכל להועיל בזה, דהא קמן שאחד מהם יחזיק שלא כדין וא"כ איתרע מעלת חזקתם ושפיר נוכל לפסוק שיהא מונח:
ולפמ"ש יתבאר היטב דעת הרמב"ם, דכיון שעיקר הטעם דפסקינן מונח יותר מחלוקה, היינו משום דתלינן שיגיע למי שהאמת אתו, א"כ לא שייך זה כ"א במקום שהנגזלים טוענים טענת ברי, דבזה שייך הטעמים שכתבנו, שזה יתאמץ להשיג ראיות או פיוס, עד שהרמאי יודה ויבוא לידי ברור, אבל בשמא ושמא, שהם עצמם אינם תובעים כלל ולא שייך בזה שמא יתאמץ וכמ"ש הש"ך (חו"מ סי' קל"ט) דבשמא ושמא לא שייך כן, ולא שייך נמי שהרמאי יודה, כיון שבאמת אינו יודע, ואין כאן רמאי, וא"כ מעולם לא יבוא לידי ברור, כשנפסוק שיהא מונח יהיה כן עד עולם בלא ברור, ואין זה פסק דין, וב"ד צריכים לפסוק, ולא להניח בלא ברור, ולהכי צריך להיות בכה"ג דין חלוקה, כיון שאי אפשר במונח. וראיה לזה דבמקום שאי"א להתברר לא דיינינן ביה מונח, ממ"ש הרמב"ם (פט"ו מגזילה) דבספק הנוח אם הוי דבר שאין בו סימן זכה לעצמו, והראב"ד והטור השיגוהו בזה דהוי יאוש שלא מדעת וא"כ יהא מונח עד שיבוא אליהו, ואמנם בטעם הרמב"ם כתב הכ"מ שם, דכיון דדבר שאין בו סימן הוא ולא יתברר לעולם מי הם הבעלים לא דיינינן ביה מונח ע"ש, הרי ראי' ברורה לדברינו ועמ"ש לקמן דף כ"א מזה, וא"כ א"ש דעת הרמב"ם שפוסק בשמא ושמא דחולקין, דכיון דמונח א"א לפסוק משום שלא יבוא לעולם לידי ברור, ולהניחו בלא ברור אין זה כוונת פסק דמונח, להכי מוכרחים לפסוק חלוקה וזה נכון בעזה"י. ועוי"ל דבמקום שלא יבוא לעולם לידי ברור, טוב יותר לפסוק חלוקה ואמדינן דעתם שנוח להם בחלוקה, דבחלוקה עכ"פ ישיג מחצה, ואכן מה הנאה יגיע להם אם יהיה מונח עד עולם:
ואפילו אם נאמר כהבנת המפרשים, שאין הב"ד רשאים לפסוק דין מרומה אפי' במקום שא"א בפסק אחר, ג"כ יש ליישב דעת הרמב"ם, ועוד יתיישב לנו הטעם שאין מחלק בין ברי וברי לשמא ושמא כ"א בגזילה ולא בפקדון וכקושית הש"ך, די"ל דע"כ לא קאמרינן שבמקום שאין החלוקה יכולה להיות אמת לא אמרי' חלוקה, היינו דוקא בפקדון שעל הנפקד עצמו אין שום חיוב להוציא הפקדון מתחת ידו, ורק עיקר מה שאנו דנין, הוא רק לטובת המפקידים, בזה שייך שפיר לומר, דאיזה סברא הוא להחזיר ממון שהוא ודאי לאחד מהם, להשני, ולהכי בחרו יותר לפסוק שיהא מונח עד שיבוא אליהו ויברר האמת, משא"כ בגזלן שהוא רוצה לקיים השבה ולא ירצה לקבל עונש, וגם כשיחזיר מחצה, לפחות יוקטן עונשו, וא"כ איך נוכל לומר שיהא מונח כך בלא ברור ולא יקיים כלל מצות השבה, הלא טוב טוב לפני הגזלן שיחלוקו ויקיים מחצית השבה, ובאיזה אופן נאטום אזנינו משמוע טענת הגזלן המבקש לקיים מצות השבה, וצדקו דברי הרמב"ם דבפקדון שמצד הנפקד אין הכרח לפסוק חלוקה, דמה מנו יהלוך אם יונח כך בלא ברור, ורק לעומת המפקיד עצמו אנו דנין, שפיר נפסוק שיהא מונח כך בלא ברור, ולהכי סתים דבריו שאפי' בשמא ושמא שא"א לבוא לידי ברור לעולם נמי יהא מונח, אבל בגזילה, דבשמא ושמא דלא יבוא לידי ברור, בכה"ג טובת הגזלן מכריח שלא נניח החפץ בלא ברור, ולהכי מחלק הרמב"ם וס"ל דבשמא ושמא אמרינן דחולקין ודו"ק בזה:
שם בגמרא אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא. והנה רעק"א בגהש"ס הקשה, דעיקר ההכרעה הוא רק ממקח וממכר, דהתם אית ליה פסידא כיון דנקיט זוזי מתרווייהו, ואי הוי אמרינן שיהא הטלית והדמים מונחים אית ליה פסידא ואפ"ה לא אמרינן שיהא מונח, והא בתוס' ד"ה וליחזי כתבו דלעיל לא היה מוכרח לאוקמי בדנקיט מתרווייהו והו"מ לשנויי דליתא קמן דנשייליה, וא"כ מנ"ל להכריע כדשנינן מעיקרא, דלמא טעמא דר"י משום דאית ליה פסידא, וממתני' אין ראיה דליכא פסידא גם במו"מ משום דמיירי דנקיט רק מחד וליתא קמן דנשייליה וא"כ ליכא פסידא, להכי לא אמרינן שיהא מונח, זהו תוכן קושיתו, דהנה באמת כסף הא לא קני קנין גמור ורק משיכה הוא דקניא, וא"כ יוכל היות שהרמאי הוא מי שנתן את הכסף, דאע"ג שהוא נתן את הכסף יוכל היות שלא קנה אותה, וכגון דהשני משכה מתחילה, ואז קנה הוא אפי' בע"כ של מוכר, כיון דגלי דעתיה שרוצה למכור, וכדאמרי' (ב"ב פ' הספינה) גבי ההוא גברא דאייתי קרא לפום נהרא, ועוד יוכל היות שגם המוכר נתרצה להשני שלא נתן המעות, דאפילו מוכר עצמו מהימן לומר שנתרצה להשני שלא נתן הכסף וכמ"ש הרמב"ן במלחמות וכן דעת רוב הראשונים עיין (בחו"מ סי' רכ"ב) בסמ"ע וש"ך, ואע"ג שנותן הכסף טוען שהוא היה גם המושך ראשונה, י"ל שהוא הרמאי בטענה זאת, ואם הוא הרמאי א"כ יודה דהא אית ליה פסידא, לכן אע"ג דמספקא לן בזה מ"מ מספק ג"כ ראוי להיות מונח, דע"י פסק דמונח יגיע בקרוב לידי ברור, דאולי הרמאי יש לו פסידא ויודה מעצמו, ואפילו אם הרמאי הוא השני שלא נתן את הכסף, דאז מעצמו לא יודה כיון דאין לו פסידא, יש לומר דהשני ישתדל אצלו בתחבולות לפייסו עד שיודה, עכ"פ מכמה צדדים ראוי יותר לפסוק מונח, וא"כ שפיר יש הכרעה ממקח וממכר אפי' בדנקיט זוזי מחד, ומה שקשה לפי"ז א"כ מאי פריך הש"ס לעיל וליחזי זוזי ממאן נקיט, הא כסף אין קונה ויוכל היות שהמשיכה עשה השני, באמת הקשה כן הרשב"א ועיין מ"ש לעיל דף ב' ע"ב מזה:
ברש"י ד"ה מפני מה אמרה תורה, ולא חשבו כמשיב אבידה שלא כפר בכולו ע"כ ועיין בתוס' שפרשו מטעם מיגו, ורש"י דפירש מטעם משיב אבידה, נתכוון להסיר בזה קושית המפרשים, דהא מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן ומאי פריך דנאמינו במיגו, להכי פירש דהוי משום משיב אבידה ולא מטעם מיגו. הסבר הדברים, דהכא איתנהו תרי מעלות, דגדר המיגו הוא, אם בטענה השניה שהיה יכול לטעון, היה מוכרח ג"כ להודות בסך הכסף כמו שטוען עתה, ובענין סכום הכסף אין לו שום נ"מ אם טוען כך או כך, רק דהמעליותא הוא, דעצם טענה השניה טוב יותר מהראשונה לענין הנאמנות, כגון דבטענה השניה היה פטור ומהימן בלא שבועה, וא"כ נאמינו גם על טענה הזאת במיגו שהיה טוען לטענה השניה, זהו הנקרא מיגו, ומשיב אבידה מיקרי באופן שבענין הנאמנות לא עדיף טענה השניה מראשונה, ורק שבטענה השניה היה יכול לפטור עצמו מממון, דכיון דסוף סוף אין לו נאמנות היה יכול עכ"פ להרויח ממון בטענה השניה, ומדלא טען כך רק מעצמו נתחייב לשלם יותר, זהו הנקרא משיב אבידה, פי' דמתחייב מעצמו לתת ממון כמו משיב אבידה דהוי נמי הכי, והנה עיקר הדין דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרי', עיקרו ברא"ש פ' כל הנשבעין דיליף מהא דשבועת שומרין דחייב רחמנא אפי' במפקיד שלא בעדים אע"ג דאית ליה מיגו דלהד"ם, והתם ליכא אלא חדא למעליותא, דבסכום הממון אינו מתחייב עתה יותר משהיה טוען להד"ם, דגם עתה רוצה לפטור עצמו לגמרי, והמעליותא הוא רק, דבטענת להד"ם היה פוטר עצמו משבועה, ולהכי לא אמרי' מיגו כזה לאפטורי משבועה, אבל הכא דאיכא תרתי למעליותא, דאם היה כופר הכל היה פוטר עצמו משבועה וגם היה מרויח ממון בטענה הזאת, וא"כ לבד המיגו הוי עוד כמשיב אבידה, ולכן בכה"ג אמרי' דמהני גם לפטור משבועה:
ואין להקשות ע"ז ממ"ש רש"י לקמן (דף ד' ע"ב) בד"ה אינו אלא כמשיב אבידה, וז"ל, דחכמים פטרו את המשיב אבידה מן השבועה כדתנן המוצא מציאה לא ישבע ע"כ. הרי דמשיב אבידה לא פטור אלא מתקנת חכמים, והכא קאמר דעדיף עוד ממיגו ומה"ת פטור, דהיינו משום דהתם לא ברירא להש"ס היאך הדין בשתים, חייב או פטור, ובשלמא אם בשתים היה פטור מן השבועה, א"כ ממילא היה בטענת שתים, תרתי למעליותא דנפטר מן השבועה, וגם היה מרויח עוד ממון, אבל אם שתים נמי חייב, וא"כ אין לו מיגו לענין נאמנות, ורק דמעליותא בטענת שתים, שהיה מרויח ממון עי"ז, וא"כ לא הוי כ"א משיב אבידה לחוד בלא מיגו, ובכה"ג פשיטא דלא יפטור אלא מתקנת חכמים כיון דמיגו אין לו, אבל הכא שבלבד דבטענת כופר הכל היה מרויח ממון עוד היה מעלה גם לענין הנאמנות, דבכופ"ה פטור גם משבועה, להכי נאמן גם מה"ת, ומדוקדק לפי"ז לשון רש"י דלא הזכיר הכא שהוא מתקנת חכמים כמו התם והוא מטעם הנ"ל:
בגמ' גבי חנווני על פנקסו דוודאי איכא רמאי מ"ש דלא נפקי כו'. ובשמ"ק הקשה דלטעם דר' יוסי דלא קניס אלא כי היכי דלודי מאי פסידא אית ליה גבי חנווני דלודי, דלא דחינן האי תרוצא אלא משום דקשיא מקח וממכר, אבל החלוק מצד עצמו מסתבר הוא. והריטב"א תי' כי וודאי טעם דר' יוסי דסובר הכל יהא מונח הוא כדי דלודי, דעל דינו אין לומר טעם אחר, ומיהו אפי' היכי דליכא טעמא שיפסיד הרמאי ה"נ דמודה דקנסינן ליה כדי שלא ירויח, ועל השאר קניס ליה שפיר בלא טעם דפסידא. ולא זכיתי להבין תרוצו, דא"כ במתניתין נמי אמאי לא קניס, הא מתני' לשאר דמי והו"ל למיקנס כי היכי דלא ירוויח וצ"ע:
תוד"ה מ"מ אמרה תורה, הקשו מנ"ל דכופר הכל פטור ואין לומר מטעם חזקה דאין אדם מעיז דהא אפי' במקום שיכול להעיז כגון בבנו פטור ואפי' מודה מקצת פטור התם מיגו דבעי כפר הכל (כדקאמר בכתובות י"ח) ע"כ. והנה ז"ל רש"י (ב"ק דף ק"ז) ד"ה כדרבה, אין אדם מעיז פניו בפני זה שעשה לו טובה, הלכך היכי דכפר הכל פטור משבועה, דאי לאו קושטא בהדי' לא הוי מצי למיכפר והיכי דמודה מקצת בכולה בעי דליכפריה והאי דלא כפרי' משום דאין אדם מעיז ע"כ. הרי להדיא דס"ל דפטור דכופר הכל הוא מטעם חזקה דאין אדם מעיז. ובכדי לישב שיטת רש"י מקושיית התוס', דהא אפי' במקום שיכול להעיז פטור, נראה, דהנה בטעם דאין אדם מעיז וסברת החזקה הזאת כתבו התוס' (כתובות דף י"ח) שני טעמים, א), דאין אדם מעיז פניו לכפור הכל, באור הדברים, דאם כופר הכל, הרי משים בזה לאל טענת חבירו, וכמ"ש התוס' לקמן (דף ד') ד"ה הצד, דכשמודה מקצת יש רגליים לטענת התובע ע"ש, הא כשכופר בכל מבטל טענת חבירו, וזה לא יכול להעיז לבטל כל דבריו, ונוח לו להודות במקצת ולקיים טענת חבירו, ב), פי' הריב"א דלא מצי להעיז במקום שחבירו מכיר בשקרו. ואמנם בדעת רש"י לא נוכל לפרש טעם סברת החזקה כפי' התוס', דהא שיטת רש"י בב"ק שדווקא במקום שעשה לו טובה אין מעיז אבל בפקדון יכול להעיז, ואי סברת החזקה הוא משום דלא יוכל להעיז במקום שחבירו מכיר בשקרו, או לבטל טענת חבירו גם בפקדון הו"ל למיפטר דהא סברות הללו ל שייכים בכל תובע יהיה מי שיהיה, לא מצי להעיז כנגדו כיון שמכיר בשקרו, אלא ודאי דרש"י יפרש טעם החזקה משום דאמרי' שלא יוכל לפעול בנפשו לכפור ולגזול ממון חבירו שעשה לו טובה, לאדם שלא עשה לו טובה אפשר ירצה לגזול מאתו, אבל כיון שקיבל טובה מאתו, חזקה שלא יוכל לשלם לו רעה תחת טובה ולגזול מאתו הממון שהלוהו:
והנה אע"ג שזה ודאי דרש"י סובר פירוש אחר בטעם החזקה ולא כטעמי התוס', מ"מ גם טעמי התוס' יסבור, דרש"י לשיטתו יוצרך לו שני הטעמים גם יחד, טעמו וטעם התוס', ואי אפשר לזה בלא זה, דהנה התוס' יפרשו שרבה באומרו מפני מה מודה מקצת ישבע, חדא קאמר, ואינו בא לתת טעם כ"א על חיוב דמודה מקצת, אבל פטור דכופר הכל נפיק מקרא דכי הוא זה. אכן רש"י בב"ק שהבאתי לעיל, הלא יפרש דרבה מפרש שני הטעמים, פטור דכופר הכל, וחיובא דמודה מקצת, וכיון שרבה תרתי קאמר, ממילא מוכרח הוא נמי לשני סברות החזקה גם יחד, חדא לפטור כופר הכל, וחדא לחייב מודה מקצת, וטעם שבזה לא שייך כלל בשני, דהנה זה ודאי שבכופר הכל לגמרי לא נוכל לומר דלאשתמוטי מכוון ובדעתו לשלם לבסוף, דכיון שבדעתו לשלם ודאי שלא יעיז פניו לכפור הכל ולבטל לגמרי טענת התובע, ונוח לו יותר להודות במקצת אפי' פרוטה בכדי שלא יתבטל טענת חבירו לגמרי, ומדכפר בכולו ודאי דלאו לאשתמוטי קא מכוון, וכה נראה להדיא דעת רש"י בסמוך בע"ב ד"ה אבל העדאת עדים דל"ל הכי שהרי כפר בכל ונימא מיגו דחשיד ע"ש, דלכאורה אינו מובן שגם גבי העדאת עדים נאמר דלאשתמוטי קא מכוון ולא חשיד כלל אממונא, א"ו דעת רש"י דבכופר הכל לא נוכל לומר דמכוון לאשתמוטי דבשביל אשתמוטי לחוד לא היה מעיז לכפור הכל ולבטל טענת חבירו מכל וכל ואע"ג שהתוס' בד"ה ובכולה הביאו ראיה משבועות דגם בכופר הכל קאמר רב נחמן דאשתמוטי, לא קשה מזה כלל לדעת רש"י וכמ"ש לקמן (דף ו' ע"א) ליישב זה בטוב טעם ע"ש. או שי"ל כמ"ש בשמ"ק לקמן שם, דר"נ בדרי' תקון שבועת היסת מתוך שרבו עזי פנים ובעלי השמטות שנשמטין אפי' בכל ע"ש. וכיון שרש"י סובר דבכופ"ה לאו לאשתמוטי מכוון, ובע"כ שאנו חושדין אותו שרוצה לגזול, א"כ איך יוכל להועיל בזה סברת החזקה שכ' התוס', והוא שלא יעיז לבטל דברי חבירו, להועילו ולפוטרו עי"ז במקום שרוצה לגזול, דאם אך פעל בנפשו לגזול לגמרי, ודאי שיעיז לבטל טענת חבירו, ועוד דיותר נוח לפניו לכפור הכל ולבטל לגמרי טענת חבירו, דאם הודה במקצת הרי מקיים טענת חבירו, והוא כשירצה לגזול, יותר נוח לפניו לבטל לגמרי טענתו ואיזה סברא הוא לומר שיתבייש להעיז במקום שרוצה לגזול, ולכן אם אך אנו חושדין אותו שרוצה לגזול לא יוכל להועיל החזקה הזאת לפוטרו משבועה, ואמנם סברת החזקה עפ"י פרש"י, משום דאמרינן שאין מעיז לגזול, חזקה כזאת ודאי דמועיל גם לפטור, כיון שחזקה שלא יעיז לגוזלו, ומדכפר הכל מכלל דקושטא כדבריו שאין חייב לו כלום, הרי דבכופר הכל לפטור, בע"כ צריכין אנו לטעם החזקה עפ"י סברת רש"י, משא"כ היכי דהודה מקצת ואתה רוצה לפוטרו ע"י מיגו דכופ"ה, ובכדי לבטל רק המיגו, יפה כח סברת החזקה כפי' התוס' לבטלה, ולבד שהתם א"ש סברת התוס' אלא שמוכרח לזה, דטעם החזקה דרש"י לא שייך כלל במודה מקצת, דסברת רש"י היינו שלא יעיז לגזול, נסתרת במקום שאפשר לומר דלאשתמוטי קא מכוון, דהתם אין רוצה כלל לגזול ודעתו לשלם לבסוף, וא"כ במודה מקצת דנוכל לומר דמכוון להשמטה, לא שייך כלל החזקה שלא ירצה לגזול, ומוכרחים לסברת התוס' בטעם החזקה:
ומה מאוד מדוקדק לשון הש"ס לפרש"י, דז"ל הש"ס כדרבה דאמר מפני מה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ובכולה בעי דלכפרי' והאי דלא כפרי' משום דאין אדם מעיז, הרי שהזכיר שני פעמים חזקה דאין אדם מעיז, ובפעם הראשון הוסיף נמי לכתוב בפני בעל חובו ובפעם השני לא הזכיר תיבות הללו וכתב סתם אין אדם מעיז, דרבה שאל בזה שני טעמים, פטור דכופר הכל, וחיוב דמודה מקצת, ומתחלה מוכרח לתת טעם על כופר הכל, דכל זמן שלא ידעינן דכופ"ה פטור לא יוצרך טעם גם על מודה מקצת, וכיון שטעם הראשון הוא על פטור דכופ"ה, שבזה הוא סברת החזקה דאין מעיז לכפור ולגזול ממי שעשה לו טובה, דלא שייך זה כ"א במלוה, ולא בפקדון שלא עשה לו טובה, להכי הוסיף לומר בזה "בפני בעל חובו" להורות שדוקא בבעל חוב שעשה לו טובה שייך סברא הזאת, ואח"כ יפרש הטעם דמודה מקצת חייב, משום דבכולה בעי דליכפריה והאי דלא כפרי', משום דאין אדם מעיז, פי' שלא יוכל להעיז לכפור הכל, דבזה יבטל טענת התובע מכל וכל, ולהכי הודה מקצת בכדי לאמת ולקיים טענת חבירו. או דלא יוכל להעיז במקום שחבירו מכיר בשקרו וכטעמי התוס', ומפני שסברא הזאת שייכא נמי בכל תובע לא הזכיר בה תיבות בעל חוב:
ויונח לנו איפוא מה שקשה לכאורה על שיטת רש"י, הן בתוד"ה ובכולה פירשו דמודה מקצת נמי היה פטור מטעם חזקה דאין אדם מעיז, לולא הטעם שבכולה בעי דלודי ורש"י דחק לפרש דהטעם דבכולה בעי הוצרך דלא נימא מיגו דחשיד אממונא, אשר על טעם זה הרעישו כולם וכקושית התוס', ומדוע מיאן רש"י בפי' התוס', והלא התוס' דס"ל דפטור דכופר הכל אין זה מטעם חזקה, ובכ"ז מודה מקצת הוי פטרינן ע"י החזקה, כ"ש לשיטת רש"י דגם פטור דכופר הכל הוא מחמת החזקה, אלא הוא הדבר אשר אמרנו, דבמודה מקצת ליכא הך חזקה שתוכל לגרום הפטור, רק החזקה שמבטלת המיגו וכנ"ל. וחוץ לדברינו פרשתי דרש"י יסבור שדוקא לכפור הכל אין מעיז הא מקצת יוכל להעיז וכ"כ להדיא (בגיטין דף נ"א) להכי לא יפרש כתוס':
ואחרי כל הדברים הללו יתורץ קושית התוס' שהקשו מבנו שיכול להעיז, דהנה הא דחז"ל אמרו שבבנו יכול להעיז, לא הזכירו זה כ"א במודה מקצת, דמהימן להכי במיגו, מטעם דבבנו יכול להעיז, וזה וודאי אשר גבי חזקה דמודה מקצת, דעיקר הסברא התם שלא יוכל להעיז במקום שחבירו מכיר בשקרו, ובבנו לא שייך זה כלל, ואפי' לטעם דלא יוכל לבטל טענת חבירו לגמרי, היינו נמי דוקא בתובעו בע"ד האמיתיי לא יוכל להעיז נגדו כ"כ, וגם מצד השומעים אשר יחשבון טענת התובע צודקת, כי חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו, אבל בבנו יאמרו שמסתמא אין הבן יודע בטענת אביו. אמנם חזקה דכופר הכל, חזקה הזאת אינו תלוי דוקא לפי האדם, לומר שלזה ירצה לגזול, ולזה לא ירצה, אלא במעשה תלוי, דבמקום שקיבל טובה אמרי' דחזקה שלא ישלם רעה תחת טובה ולכפור הממון שקיבל טובה על ידם, וא"כ במלוה שעשה לו טובה, לא ירצה לגוזלם אפילו כשבנו הוא התובע, ולפי"ז חזקה דגורמת הפטור דכופר הכל שייך נמי בבנו, להכי גם שם פטור כופר הכל, ולא עוד אלא אפי' מודה מקצת פטור התם מיגו דבעי כפר הכל, דעיקר בטול המיגו משום דאין מעיז ובבנו יוכל להעיז שפיר יש לו מיגו, דדוקא חזקה דחיוב מודה מקצת ליכא בבנו, אבל חזקה דפטור בכופר הכל שייך נמי בבנו ודו"ק:
ומכל מה שכתבנו מצאנו המפתח בפלוגתת רש"י ותוס' בענין זה, דפליגו בשני דברים, לרש"י הוי פטור דכופר הכל מטעם חזקה, ולתוס' מקרא. שנית דלרש"י פטור דכופ"ה דוקא במלוה, ולתוס' אפי' בפקדון, ושני אלו הפלוגתות תלוים זב"ז, ולשיטתם אזלי, דלשיטת התוס' בד"ה ובכולה, שגם בכופ"ה שייך אשתמוטי, לא יוכלו לפרש סברת החזקה כשיטת רש"י, משום דלא ירצה לגזול, דהא י"ל דלאשתמוטי מכוון ולא מכוון כלל לגזול, ובע"כ יפרשו דסברת החזקה הוא רק משום שחבירו מכיר בשקרו, וסברא הזאת לא יוכל להועיל לעשות פטור וכמ"ש, ולהכי הוכרחו לפרש דטעם הפטור הוא מקרא, וממילא כיון דילפי מקרא, לא שייך תו לחלק בין פקדון למלוה, אבל לשיטת רש"י דבכופר הכל לא שייך אשתמוטי, א"כ שייך חזקה דלא ירצה לגזול, ויפה כח חזקה הזאת לעשות פטור, וכיון שהפטור הוא מטעם חזקה, ממילא מחלק בין מלוה לפקדון, דבפקדון ליכא חזקה הזאת: