אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף ב:

דף ב.

רש"י דיה דמי קא יהיבנא, דמים אני רוצה ליתן. ובשמ"ק האריך להקשות, דהא מיירי הכא בדנקיט זוזי מתרוייהו וכדמסיק, וא"כ איך כתב רש"י, דמים אני רוצה ליתן, דמשמע שעדיין לא נתן ע"ש. ובפשוטו היה נראה, דמ"ש רש"י דמים אני רוצה ליתן לא מיירי כעת בשעת הטענה, דעתה רוצה לשלם, רק אנו דנין על תחלת הנתינה בשעה שנגש אל המקח לקנותו, באיזה הוראת היתר עשה ככה לתת להמוכר זוזי בשעה שרואה שחבירו כבר שילם לו מעותיו, וע"ז אמר דיורה היתר לנפשו, כיון שגם הוא רוצה לתת מעות, אבל זה וודאי דעתה בשעת הטענה כבר שילם וכדמסיק ודו"ק:

בגמ' וליחזי זוזי ממאן נקיט. בענין הזה דשו כל הראשונים והרבה שיטות נאמרו בזה, ומה שקשה ביותר הוא שיטת רש"י במה שפירש, דבזמן שמקחו בידו נאמן כבי תרי אפי' היכי דנקיט זוזי מתרווייהו, והיכי דנקיט מחד נאמן אפי' בשאין מקחו בידו. והתוס' בקדושין ועמם כמה ראשונים הרעישו ע"ז, דלמה יהיה מהימן יותר מעד אחד דעלמא ע"ש. והנ"ל קצת בזה, דהנה בטעם דמקחו בידו דנאמן, אין זה מטעם מיגו כפי' הר"ח, אלא כתבו הטעם משום דכל זמן שהמקח בידו מידק דייק שלא ימסור החפץ למי שלא לקח מעות הימנו בכדי שלא יעמוד במי שפרע ולהכי אינו אומר בדדמי ובוודאי דייק שפיר ועיין בסמ"ע סי' רכ"ב, וכסברא הזאת נוכל לומר גם באין מקחו בידו, דהנה על עצם המכירה, למי משניהם נתרצה למוכרה ולמוסרה, אין אנו צריכין כלל לנאמנותו של המוכר, דאם אך היינו יודעים ממי קיבל המעות, אד אנך סהדי כי בוודאי לזה נתרצה למכור, דמהיכי תיתי יתרצה למכור לאחר, וחזקה שאין אדם מתרצה לעמוד במי שפרע, אלא העיקר מה שחסר לנו בזה, הוא הידיעה ממי קיבל הכסף, וע"ז שפיר יש לנו להאמין למוכר דדייק שפיר בעת מעשה ממי קיבל הכסף, דהא הכא מיירי וודאי דבעת המכירה היו שנד הלוקחים אצל המוכר, ושניהם התחרו לקנות, וא"כ כיון שהמוכר ראה ששניהם מתחרים, עליו היה לחשוש אולי יפול אח"כ סכסוך ביניהם, ולכן בוודאי ידייק שפיר ממי יקבל הכסף בכדי שידע למי למסור אח"כ, שלא יעמוד במי שפרע. ואין לומר דמיירי שבעת מעשה לא בא אצל המוכר כ"א לוקח אחד ומאתו קבל הכסף ואליו מסר החפץ ואח"כ בא השני ותקף בהחפץ, ושבכה"ג לא רמיא עליו כלל למידק, דהא בש"ס מוקי לה דמתני' מיירי בדליכא רמאי ותלינן שלשניהם נתרצה המוכר, ואי מיירי שבשעת מעשה לא היה כ"א אחד ואח"כ בא השני וחטף ממנו, הרי וודאי רמאי יש בזה, דאיך שייך לומר דלשניהם נתרצה, אם בעת חלות הקנין לא ידע כלל מן השני, אע"כ. העובדא כן היתה, שניהם היו אצל המוכר כאחת והתחרו לקנותה ואחד נתן המעות ולידו מסר המוכר, רק כל אחד מהם טוען כעת שהוא היה נותן המעות, ויען שהמוכר ראה בעיניו התחרות הלוקחים ששניהם יחטפו החפץ מידו א"כ וודאי מידק דייק בעת קבלת הכסף לידע בברור מי הוא הנותן בכדי שידע למאן למסור ולא יעמוד במי שפרע, והרי לנו שזה וודאי דבעת מעשה דייק שפיר ונהי דהשתא שכבר מסר החפץ לא רמיא כלל על המוכר לידע בזה, מ"מ כיון שבעת מעשה דאיק שפיר הרי הוא מהימן, ולא דמי לחד סהדא דעלמא, דהא דלא מהימנינן לחד סהדא, לאו משום דחשדינן אותו שישקר במזיד כעת בשעת ההגדה, אלא דאמרינן דשמא לא דייק שפיר בשעת ראיה ואומר בדדמי, אבל האי מוכר דבעת מעשה וודאי דייק שפיר, ולמשקר כעת לא חשדינן אותו להכי הוי שפיר מהימן, ועיין בט"ז חו"מ סי' רכ"ב מ"ש בזה:

וא"ש בזה מה שהקשה הרשב"א לפרש"י, כיון דמחמת נאמנות של מוכר הוא ל"ל דאומר ליחזי זוזי ממאן נקיט, זוזי מאי עבידתה, והלא אין הדמים ראיה כלל לפירושו, אלא הכל מחמת נאמנותו של המוכר. ולמ"ש דעיקר נאמנות המוכר יבוא ע"י לקיחת הכסף, דכיון דקיבל הכסף עליו לדייק ממי יקבל, בכדי שידע למאן למסור, להכי נקט וניחזי זוזי, כיון דהם הגורמים להנאמנות. וכן מה שהקשו עוד, מאי מהני אם המוכר יגיד ממי קיבל הכסף, הא מעות אין קונה, גם זה א"ש, דזה וודאי שעשו משיכה, כיון שהחפץ הוא כבר בידם, ורק דלא ידעינן מי היה המושך ולמי מסר המוכר, ובזה תלינן דוודאי נותן הכסף איהו דמשיך ואליו מסר המוכר:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה