אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף ב.

הקדמה

רש"י ד"ה שנים אוחזין. וז"ל דוקא אוחזין ששניהם מוחזקין ואין כח לזה יותר מזה שאילו היתה ביד אחד לבדו הוי אידך המע"ה ואינו נאמן זה ליטול בשבועה ע"כ. והמפרשים נתקשו בהבנת דברי רש"י, ומאי קמ"ל במ"ש דוקא אוחזין, הא במתני' קתני הכי, וגם מה דמסיים שאם היה ביד אחד לבדו הוי אידך המע"ה, נמי מילתא דפשיטא היא דמוציא מחבירו צריך להביא ראיה ועיין בשמ"ק ופנ"י מ"ש בזה. והנה קושיא הראשונה נ"ל ליישב, דרש"י לשיטתו מוכרח לפרש דהא דקתני במתני' אוחזין, דוקא הוא שיהיו שניהם מוחזקין, ואם רש"י לא פירש זה, מעצמינו היינו אומרים דהקפידא הוא רק שלא יהיה אחד מוחזק יותר מחבירו, אבל כשאין מוחזק בטלית לבדו, אז הוי הדין דיחלוקו, בין ששניהם מוחזקין בו, בין כשאין מוחזקין בו כלל, אלא שמונח בסימטא וכדומה נמי יחלוקו, ומתני' לאו דוקא נקיט שנים אוחזין, דהא עיקר ההוכחה דבעינן דוקא שניהם מוחזקין, וכשאין שניהם מוחזקין לא אמרינן יחלוקו, הוא מכח הקושיא מהך דארבא דפ' חז"ה שהביא התוס' כאן, דהתם פסקינן כל דאלים גבר, ומ"ש ממתני' דפסקינן יחלוקו, ומזה הוכיחו בתוס' שדוקא בשניהם אוחזין אמרינן יחלוקו, ובההיא דארבא שאין שניהם מוחזקין להכי פסקינן כל דאלים, אבל אי לא ההכרח מההיא דארבא, לא היינו מחלקים כלל בין שניהם אוחזין לאין אוחזין, ורק אם אין אחד מוחזק לבדו הו"א דיחלוקו. וכיון שעיקר ההוכחה הוא מארבא, א"כ הא תינח לשיטת התוס' בסמוך בד"ה וצריכא, שאפילו בודאי רמאי נמי חולקין, באמת אין שום חלוק אחר לחלק בין דינא דמתניתין להך דארבא כ"א כחלוק הזה, דבמתני' הוי שניהם מוחזקין, ובארבא אין שניהם מוחזקין, אבל לשיטת רש"י בסוף העמוד, דבודאי רמאי לא אמרינן יחלוקו, א"כ יש חלוק אחר בין דין דארבא למתני', דבמתני' דליכא וודאי רמאי, דאימור תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה, להכי אמרי' יחלוקו, משא"כ בההיא דארבא שכ"א טוען של אבותיו הוא ויש בזה וודאי רמאי, להכי פסקינן כל דאלים, וכיון שמארבא אין הכרח, הרי נוכל לומר מעתה שבאמת לא בעינן דוקא שיהיו שניהם מוחזקין, ואפילו כשאין מוחזקין כלל, כיון דאין אחד מוחזק יותר מחבירו נמי יחלוקו, לזה הוצרך רש"י לאשמועינן, דוקא אוחזין, כלומר שאע"ג דהכרח מן הש"ס אין לזה, אפ"ה קים ליה מסברא שדוקא כששניהם מוחזקין הוא דאמרי' יחלוקו, אבל באין אוחזין אמרי' כל דאלים, והיינו משום דדין דכל דאלים ראוי יותר לפסוק מדין דחלוקה, דבזה סמכינן שיגיע הדבר למי שהאמת אתו משום דהוא ימסור נפשו וכמ"ש הרא"ש בשמעתין, ודוקא כששניהם מוחזקין דאין אנו יכולים להוציא מחזקת המוחזק ולומר שהשני תפוס, ומוכרחים אנו לפסוק דיחלוקו, אבל היכי שאין מוחזקין ניחא יותר לפסוק כל דאלים:

אבן באשר הקושיא השניה, דמאי אשמועינן בסוה"ד, שאם היתה ביד אחד לבדו המע"ה, אכתי נשאר במקומה ואינה מתורצת בדברינו. להכי נ"ל כוונה אחרת ברש"י, דמ"ש דוקא אוחזין, לא נתכוון בזה להודיענו דבעינן שיהיו שניהם מוחזקין, דזה פשיטא, אלא אשמועינן אופן החזקה איך יהיה, משום דלדין דיחלוקו בעינן שני תנאים, היינו ששניהם יהיו מוחזקים, וגם אופן חזקתם יהיה, שיאחזו דוקא בשפת הבגד וכדמוקי לקמן (דף ז') למתניתין דמיירי בתפיסי בכרכשתא, ואפילו כששניהם אוחזין בבגד, רק שאחד יאחז בגוף הבגד יותר מחבירו לא אמרינן תו יחלוקו, משום דמה שתופס כ"א דמי כמאן דפסיק ואין מוציאין שוב מידו. והנה המפרשים דקדקו על שנוי הלשון דבמתני' נקיט לשון אוחזין, ולהלן (דף ז') בברייתא גבי שטר נקט לשון אדוקין וכתבו דהתם מיירי שאדוקין בגוף השטר, ובמתני' נקט לשון אחיזה, דמשמע אחיזה קלה, וזהו כוונת רש"י, דוקא אוחזין, פי' שבעינן דוקא שיהיו רק אוחזין בשפת הבגד, דאז דוקא אמרי' יחלוקו, משום דיש שני התנאים, דשניהם מוחזקין ולא דמי לארבא וגם אין לזה כח יותר מזה, שאילו היתה ביד אחד לבדו, פי' אם אחד היה תופס בטלית יותר מחבירו, אז הוי דיינינן זה החלק כאילו בידו לבדו, דמה דתפיס כמאן דפסיק דמי, ולא דיינינן בזה שוב דין דיחלוקו, אלא המע"ה, דהוי ממש כמו שאוחז בידו לבדו זה המותר, וא"כ טובא אשמועינן רש"י אופני החזקה, וגם שאפי' כששניהם הוי מוחזקין, משכחינן נמי שנדון בזה המע"ה, והיינו אם אחד תופס חלק גדול מחבירו וכנ"ל, וכלל כוונת רש"י הוא לפרש, דאוחזין דמתני' היינו שאופן חזקתם הוא שאין לזה כח יותר מלזה, והיינו כשאוחזין בשפת הבגד, ואוקימתא דש"ס מפרש במתני' כדרכו תמיד:

ברש"י ד"ה ראיתיה קודם שהגבהת. ובמהרש"א הגיה שהגבהתי. ותמוהים דבריו, דכיון דמחולקים נמי בהגבהה, דכ"א יאמר נמי שהוא הגביה אותה קודם, א"כ מאי משמע מינה דראיה קונה, דילמא ראיה לא קנה כלל, והא דקתני יחלוקו משום ההגבהה הוא, כיון דלטענת כל אחד זכה בחפץ ע"י הגבהה. והמובחר כמ"ש בפנ"י דהגירסא הוא, שהגבהת, וכ"א מודה לחבירו שהוא הגביה תחילה, רק דיטעון שהוא ראה אותה קודם שהגביה חבירו, אבל חבירו הגביה אותה תחלה, וכגון שיודע בודאי שהוא ראה אותה קודם לחבירו, כגון שהוא אמר להשני שיגביהנה והשני לא ידע כלל ממנה, וכיון דכ"א מודה שהשני הגביה אותה, ועיקר טענתם הוא רק מחמת הראיה ואפ"ה קתני יחלוקו א"כ מוכח שפיר דראיה קנה. ובזה נתיישב לי מה שהיה קשה לי לכאורה על התוס' ד"ה בראי' בעלמא, שהקשו ממתני' דלקמן (ד"ט וד"י) ראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי או שנפל עליה לא קנה, דלכאורה יש ליישב, דהתם דאחד ראה והשני הגביה לא יפה כח הראיה לבטל קנין דהגבהה, אבל הכא ששניהם נמי הגביהו, בזה שפיר יפה כח הראיה להכריע שיזכה בה הרואה, כיון דאיהו יש לו תרתי ראיה והגבהה. ולפמ"ש שפיר הקשו התוס', דא"א לומר שטענתם שכ"א יטעון שהוא הגביה קודם לחבירו, או לפחות בהדי הדדי דא"כ אין ראיה דראיה קנה, ובע"כ שכ"א מודה שהשני הגביה קודם, ואי אמרת דבמקום הגבהה ראיה לאו כלום הוא, א"כ לדברי כל אחד, הרי הודה בעצמו שהוא לא קנה את המציאה, והודאתו כק' עדים א"כ אין אחד מהם ראוי לזכות בה ויהיה הפקר עד שיבוא אחד מן השוק לזכות בה, ומדאמרינן דיחלוקו מוכח נמי דראיה הוי קנין אפי' במקום הגבהה, ולזה שפיר הקשו התוס':

וממוצא הדברים יש לי להביא ראיה לשיטת התוס' שגם בודאי רמאי נמי ס"ל לתנא דיחלוקו, דהנה רבים הקשו, דלפום האי סברא דהשתא דראיה לחוד קונה, א"כ מאי מהני דהוא ראה אותה, שמא חבירו ראה אותה עוד קודם ראיתו, ואיך שייך הכחשה בזה דמנא ידע שחבירו לא ראה מקודם, ועיין במהרש"א שמחמת קושי' ואת הגיה ברש"י, וכבר רמזתי לעיל דאי משום הא לא איריא, דנוכל לומר שטוען שיודע בודאי שראה אותה קודם, וכגון שהוא הודיע להשני מהמציאה, וקודם הודעתו לא ידע כלל ממנה, והשני טוען להיפך. או די"ל כמ"ש בס' מעיני החכמה, עפמ"ש בתוס' דהיכי דיש גלוי דעת דלא ניחא לקנות בראיה לא קני, א"כ כיון דהכא מיירי שעל ההגבהה יודה כ"א שהשני הגביה, ולזה יבוא בטענה, שכיון שהשני הגביה הרי גילה דעתו דבהגבהה ניחא לו דליקני, א"כ יש לו טענת ברי שקנינו קודם והשני טוען להיפך, וכיון שכן יהיה גם במתני' וודאי רמאי, דבשלמא כשטענתם הוא שכ"א קנה בהגבהה, אז י"ל שאין אחד מהם רמאי, דשמא תרוויהו בהדי הדדי אגבהוה, אבל כשטוענים כ"א שהשני הגביה אותה לבדו, הרי יש בזה וודאי רמאי ואפ"ה הו"א דיחלוקו לדעת הס"ד דראיה הוי קנין, ורק מטעם דראיה לא קנה לא נוכל לאוקמי מתני' בראיה, אבל אם ראיה קנה ואז טוען כ"א שהשני הגביה קודם, ויטעון ברי דקנינו קודם משום דחבירו לא ניחא לקנות בראיה, והרי ודאי רמאי בזה ואפ"ה יחלוקו. ועוד דלמסקנא נמי דמדקתני כולה שלי מוכח דטענתם לא הוי בראיה, כ"א בהגבהה רוצים לזכות, ואי נימא דיש שום סברא לחלק בין ודאי רמאי לאינו ודאי רמאי לתנא דמתני', א"כ אכתי מנ"ל לומר דראיה לא קנה, שמא באמת ראיה נמי הוי קנין, ואפ"ה נקט כולה שלי דמשמע מזה שבא לזכות ע"י הגבהה, להורות שדוקא ע"י הגבהה אז אמרי' דיחלוקו, משום שאין ודאי רמאי, אבל בראיה דודאי רמאי לא אמרי' דיחלוקו, אלא לאו דס"ל לתנא שבזה אין חלוק, ובכל אופן יחלוקו, כן היה נראה לכאורה, וא"כ יהיה מכאן קושיא לשיטת רש"י:

אכן שוב התבוננתי, דלבד שלא יקשה על רש"י, אלא דאפשר דרש"י היה לו סיוע מכאן. דבאמת קשה קושית התוס' איך מסיק הכא דראיה לא קנה, והא לקמן (ד' קי"ח) אמרי' דהבטה בהפקר קני, ותי' התוס' דחוק. ולכן יש לפרש, דשקלא וטריא של הש"ס כאן, לא על עצם הדין, אי ראיה הוי קנין או לא, דזה פשיטא דראיה הוי קנין בהפקר, רק השקלא וטריא הוא, במאי רצו הם לזכות אם ע"י ראיה או הגבהה, וה"פ אי הוי אמר אני מצאתיה הו"א מאי מצאתיה ראיתיה, פי' שטענתו הוא שרוצה לזכות ע"י ראיה, להכי אמר כולה שלי דבראיה לא קנה, פי' שטוען שלא נתכוון לזכות בראיה כ"א בהגבהה, אבל אם היה רוצה לזכות בראיה נמי הוי קונה, ומיושב קושית התוס'. וכיון שהפירש בש"ס יהיה כן, יקשה לנו מעתה דמאי שקיל וטרי באיזה קנין רצה לזכות, דכיון ששני הקנינים טובים הם, מאי נ"מ לנו באיזה קנין רצה לזכות, ומזה הוכיח רש"י שיטתו, דאי הוי אמר מצאתיה, דמשמע שזכייתו היתה ע"י ראיה, וא"כ הוי שמעינן מזה שדעת התנא שאפי' בודאי רמאי יחלוקו, להכי במתכוון אשמועינן כולה שלי, לומר שקנינו היה ע"י הגבהה, ובזה דוקא ס"ל לתנא דיחלוקו, משום דאין ודאי רמאי, אבל בודאי רמאי ל"א דיחלוקו וכשיטת רש"י ודו"ק:

בתוד"ה ויחלוקו. תימה דמ"ש מארבא, וי"ל דאוחזין שאני כו' עמ"ש לעיל ברש"י ד"ה שנים אוחזין, דדוקא לפי' התוס' שאפי' בודאי רמאי נמי יחלוקו, מוכרחים אנו לחלוק התוס' דאוחזין שאני, אבל לשי' רש"י י"ל דבארבא כיון דודאי רמאי לא דיינינן ביה דין חלוקה:

בא"ד וכן במנה שלישי כו' דהתם ודאי דחד מיניהו כו' עמ"ש לקמן ד"ג ע"א:

בתוד"ה וזה נוטל כו' וההיא דחו"ה דגחין ולחיש ליה לרבה כו' התם ה"ט משום דאפי' הוה שתיק רק שלא היה מודה שהוא מזויף היה נאמן כי החתימה היתה נכרת לעומדים שם כו' ע"ש. ומרהיטת לשק התוס' משמע לכאורה שרצונם לחלק בין מיגו דבעי אמר למינו דבעי שתיק, דע"כ לא אמרי' דמיגו להוציא ל"א, היינו במיגו דבעי אמר אבל במיגו דבעי שתיק אסרי' אפי' להוציא, וכמו שמחלקין התוס' בכמה דוכתא בין שני סוגי מיגו הללו לענין כמה דברים, כגון (כתובות ד' י"ח) כתבו דמיגו דבעי שתקי אמרינן אפי' בתרי, וכמו כן נראה להו לחלק לענין מיגו להוציא. אמנם יש לתמוה לחלק כזה בענין מיגו להוציא, דאטו עצמיית המיגו הוטב, ונאמנות יתירה יש במיגו דבעי שתיק, הא ודאי שבעצמיית נאמנות המיגו אין שום עדיפות בין מיגו דבעי שתיק, לאי בעי אמר, ורק התם גבי מיגו בשנים אפ"ה נחלק שפיר בזה, דכיון דהטעם דבתרי לא אמרינן מיגו כתבו התוס', משום דאין שנים מכוונים אהדדי בשקר אחד, וסובר אולי לא יכוון השני לעדותו, ולענין זה הוי השתיקה מעליותא, דעל השתיקה יוכלו לכוון אהדדי, שזה יותר נקל לכוון וכמ"ש הנה"מ בסי' פ"ב בכללי המיגו שלו, דלהכי הוי מיגו טוב משום דאפילו אם חבירו לא יכוון עמו בשתיקתו ג"כ יתבטל השטר ע"ש, אבל הכא בנדון מיגו להוציא, דהטעם דאין אומרין מיגו להוציא, משום דאין נאמנות המיגו אלים כ"כ להוציא ממון מחזקתו, א"כ מה יוכל להועיל מיגו דבעי שתיק, אטו עי"ז הוגדל הנאמנות, ובזה היה אפשר נמי לדחות מ"ש בס' נחל יצחק בכללי מיגו סי' ב' סוף ענף ב', דאע"ג דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרי', מ"מ מיגו דבעי שתקי אמרי' ע"ש שבנה היסוד עמ"ש התוס' כאן לחלק בין המיגות. ואמנם לפמ"ש דעצמיית המיגו לא הוטב כלל, וא"כ לענין מיגו לאפטורי משבועה, למ"ש הש"ך בריש סי' רצ"א בשם הע"ש הטעם, שדוקא בממון דיינינן דין מיגו, משום דבממון מעלה על דעתו לחקור על טענה מעליא, משא"כ להפטר משבועה אינו מדקדק כ"כ, כ"ש דלא שייך לחלק בין המיגות, כיון שזה דלא אמרינן מיגו בזה, אין זה מחמת חסרון נאמנות כלל. ואפילו לטעם שכ' הברית אברהם חחו"מ סי' י"ד והגאון מוהרי"א זצוק"ל משום דמיגו לא עדיף מרובא, וכל זמן שיכולין לברר לא סמכינן ארובא, כמו כן במיגו דנימא הכי דכ"ז שיכולין לברר ע"י שבועה מבררינן, ג"כ לא שייך לחלק בין המיגות, כיון שגם במיגו דבעי שתיק לא הועדף כח הנאמנות, ולא יפה כחה כ"כ לפטור, שלא יהא חיוב גם לברר. וממה שחלקו התוס' בזה לענין מיגו בשנים אין ראיה לחלק הכי בנ"ד וכמ"ש. ועוד דאם היה איזה סברא לחלק כן גם במיגו להוציא, למה לא זכרו הפוסקים שכללו כללי המיגו את החלוק הזה, אע"כ שלענין מיגו להוציא אין לחלק בזה:

ועוד אפי' נימא דבמיגו דבעי שתיק הוטב עצם נאמנות המיגו, וכמו שהבין הגרי"א הנ"ל, וכן משמע קצת מן התוספות (ב"ק ד' ע"ב) ד"ה אין לך בו, וכמ"ש ההפלאה לכתובות י"ט ע"א) דמיגו דבעי שתיק אמרי' אפילו במקום עדים, ולפי"ז היה מקום לחלק הכי גם לענין להוציא, דכיון דמיגו כזה עדיף מעדים, וע"י עדים מוציאין ממון, כ"ש שנוציא ע"י מיגו כזה, מ"מ בדברי התוס' אשר לפנינו בעובדא דרבא דחז"ה ודאי שא"א לפרש הכי בכוונתם דהיינו משום מעליותא דמיגו דבעי שתיק, דע"כ לא הזכירו התוס' בב"ק שם, דמיגו כזה עדיפא, היינו הפה שאסור הפה שהתיר, וכגון דיכול היה לשתוק לגמרי ולא לטעון כלל, משא"כ שם בעובדא דפ' חז"ה, היה צריך עכ"פ לבוא לב"ד להראות שטרו וכמ"ש בס' נח"י הנ"ל, ולא הוי כלל מיגו דבעי שתיק, ולפי"ז אכתי נשאר לפנינו להבין כוונת חלוק התוס' כאן:

ולכן נ"ל שוודאי אם בא להוציא אין מועיל שום מיגו אפי' מיגו דבעי שתיק נמי וכסתימת כל הפוסקים, וכוונת התוספות הוא משום דהתם בפ' חז"ה לא הוי כלל להוציא, דכיון שכבר קדם וטען מינך זבינתה והא שטרא, וע"י טענה הזאת זכה בקרקע, רק שאח"כ הודה ששטרא זייפא הוא וקלקל עצמו, ולהכי אם יש לו מיגו לא מיחשב כבא להוציא, אלא כמחזיק בזכייתו שכבר זכה בה, ובשלמא אם ע"י טענה הראשונה לא היה יכול עוד לזכות עד שהיה מוסיף גם טענה השנים, היה נחשב כמיגו להוציא, אבל עתה דאפי הוי שתיק רק שלא היה מודה, היה יכול נמי לזכות וא"כ לענין עצם הזכייה לא יוצרך המיגו אלא דהמיגו יוצרך לנו לתקן עותתו, אבל עיקר הזכיה היה זוכה אפי' היה שותק, לא נחשב זה כבא להוציא, אלא כאוקמי ממונא דמי, וזהו כוונת התוס' דהתם ה"ט משום דאפי' הוי שתיק רק שלא היה מודה שהוא מזויף היה נאמן כו', ולהכי נחשב כבא להחזיק, וזה נכון בכוונת התוספות:

בא"ד הקשו דנימא אין ספק מוציא מידי ודאי כדאמרי' בהחולץ כו'. ואפשר לתרץ דסברת אין ספק מוציא כו' אין מועיל רק במקום שאין אחד מהם מוחזק כמו בהחולץ, ועתה ע"י זכותם רוצים להחזיק, בזה שפיר אמרי' דהודאי יורש מיקרי מוחזק ולא הספק, אבל הכא ששניהם מוחזקין ואנן סהדי דמאי דתפיס דידיה הוא, אין סברא לומר שעי"ז נוציא ממון מיד המוחזק האמיתיי:

תוד"ה בראיה לא קנה. עמ"ש לעיל ברש"י ד"ה ראיתיה:

בגמ' רישא במציאה וסיפא במו"מ וצריכא. ואין להקשות דא"כ דתרווייהו צריכי מנ"ל דראי' לא קנה, דהא י"ל דבאמת ס"ל לתנא דמתני' דראיה קונה בהפקר וכדאמרי' לקמן (ד' קי"ח) דהבטה קונה בהפקר, ומשניות דלקמן (דף י') דראה המציאה ואמר לחבירו תנה לי דלא קנה, י"ל כמ"ש בתוס' משום רגלי דעתו דלא נתכוון לקנות בראיה, ואע"ג דכל הפוסקים סתמו דראיה לא קנה, היינו משום דפסקו כר' יוסי דס"ל לקמן הבטה בהפקר לא קנה, אבל תנא דידן ס"ל כת"ק דהתם דהבטה קונה. ועוי"ל שבאמת גם לתנא דידן ראיה לא קנה, ויליף מהא דרבנאי דומצאתה משמע דאתי לידו, ולא נחלק השתא בין לישנא דעלמא ללישנא דקרא, וכן משמע מפיר"ח ע"ש:

שם רש"י ד"ה במקח וממכר. ודוקא מקח וממכר כו' אבל זה אומר אני ארגתיה כו' ל"א יחלוקו דודאי חד מינייהו רמאי ותהא מונחת ע"כ. וכבר כתבתי לעיל ברש"י ד"ה ראיתיה מה שהכריח אותו לפרש כן. ועפ"י פשט י"ל משום דלשון כולה שלי, היה נוח יותר לפרשו בזה אומר אני ארגתיה, דמתחלת הוויתה שלו היתה, אבל במקח וממכר, דשלו היתה רק על ידי הלקיחה דהאידנא, לא שייך כ"כ לומר ע"ז, שלי הוא, וכמו בבבא דמציאה לא נקט לשון שלי' אע"ג דהשתא שמצאה הרי היא שלו, מ"מ כיון שמתחלת הוויתה לא שלו היתה, לא קאמר סתם שלי הוא, אלא מברר הסבה שהיתה שלו והוא ע"י המציאה, ה"נ במו"מ הו"ל לומר זה אומר אני קניתיה, לברר הסבה דהיתה שלו, ואם באמת היה הדין שגם בזה אומר אני ארגתיה דיחלוקו, נוח יותר היה לפרש דכולה שלי דמתני' מיירי בזה אומר אני ארגתיה, ומדפירשה במקח וממכר מכלל דבאני ארגתיה לא אמרינן יחלוקו:

ועתה אבוא ליישב שיטת רש"י מהקושיות שהקשו עליו, דהנה מה שהקשו הראשונים מההוא דלקמן (דף ז') גבי שנים אדוקין בשטר דאמרי' יחלוקו אע"ג דודאי חד מינייהו רמאי. נראה ליישב, דפשוט הוא שלא נפסוק הדין דמונח עד שיבוא אליהו, כ"א היכי שהחפץ אין מונח לא אצל התובע ולא אצל הנתבע, אלא גבי נפקד או גזלן או שליש, שהם מצדם צריכין להחזיר, דהא שלהם וודאי אינו, אלא שאינם יודעים למי להחזיר, בזה נאמר שיהא מונח כך בלי ברור עד שיבוא אליהו, אבל אם הדבר הוא ביד התובע או הנתבע, אין שום סברא להוציא מן חזקת המוחזק ולהניחו כך בלי ברור, ולהכי במתני' דמיירי בתפיסי בכרכשתא ואין אדוקים בגוף הטלית, ואע"ג דחשבינן ששניהם מוחזקים, היינו רק שאין אחד מוחזק יותר מחבירו, ומיקרו אוחזין, ואין דומה לההיא דארבא שאין מוחזקין כלל, אבל לא נוכל לחשוב מעלת חזקתם, שנימא דמיקרי כמוציאין מידם, וא"כ שפיר נוכל לפסוק מונח, משא"כ בברייתא דנקיט "באדוקים" שלשון זה מורה שאדוקים בגוף השטר, וא"כ מה דנקיט כל אחד כמאן דפסיק דמי, וודאי שלא נוכל להוציאו מידו ולומר שיהיה מונח, ואח"כ מצאתי כעין זה בפנ"י לקמן דף ז', וכוונתי לדעתו:

וכן מה שהקשה הריטב"א על שיטת רש"י, דא"כ למה תקנו די שבועה כדי שלא יתקוף בטלית של חבירו ויאמר שלי הוא פי' דהיכי דהטלית הוא ביד אחד מהם עשו תקנה שלא ובוא אחד מן השוק לתפוס בו, ומה מהני אם, יתקוף, הא וודאי מי שיודע שהוא שלו יטעון האמת ששלו הוא מתחילה, וא"כ לא נימא בזה יחלוקו דהא איכא וודאי רמאי, ומאיזה טעם יתקוף ע"ש, ולא זכיתי להבין קושיתו, דוודאי היכי שהטלית הוא באמת שלו מתחילה כגון שארגו או שירשו מאבותיו, וודאי הדבר שלא שייך בזה חשש דשמא יתקוף, דאף אם יתקוף לא נימא, בזה יחלוקו, כיון דאידך טעין שארגו, אלא דאנן חיישינן אולי יראה לפעמים חבירו מגביה מציאה ויודע וודאי שחבירו הגביה וקנה אותה, ובכ"ז יבוא אחד מן השוק לתפוס בה ויטעון שגם הוא הגביה, אע"ג שיודע ששל חבירו הוא, מ"מ הוא יטעון שהוא הגביה, דבזה כשיבואו לב"ד:

נפלה דשניהם בהדי הדדי אגבהוה ונפסוק יחלוקו כמתניתין:

והנה בדעת הרמב"ם בדין דוודאי רמאי, כתבו המפרשים, דמתוך שסתם הדברים ולא הזכיר חלוק זה, משמע שסובר דגם ביה יחלוקו וכשיטת התוס', אלא דבשמ"ק הקשה עליו, דהא בע"כ הוכרח לסבור כרש"י ולחלק בין וודאי רמאי, דהא קשה קושית התוס' דמ"ש מארבא דאמרי' כל דאלים, והתוס' חלקו אמנם בין אוחזין לאינם אוחזין, ובארבא כיון שאינם אוחזין להכי הוי כל דאלים. ואמנם ז"ל הרמב"ם בפ"ט מטוען, שנים שיושבים בצד ערימת של חטין המונחת בסימטא או בחצר של שניהן זה אומר שלי וז"א שלי יחלוקו ע"כ הרי שאין מסכים לחלק בין אוחזין ללא אוחזין, דהא הערימה של חטין מונחת בסימטא ואין אוחזין בה ואפ"ה יחלוקו, וע"כ יש לנר לומר לשיטתו דהיינו טעמא דארבא משום דאיכא וודאי רמאי דאי לא אמאי אמרי' כל דאלים ק נימא יחלוקו כמתניתין, אלא וודאי משום דוודאי רמאי הוא, א"כ אני ארגתיה נמי וודאי רמאי איכא, זהו תוכן קושית השמ"ק על הרמב"ם. ואמנם אי משום הא לא איריא, דשפיר נוכל לומר דגם הרמב"ם סובר לחלק בין אוחזין ללא אוחזין, והתם גבי ערימה ס"ל דכיון שהוא מונח בסימטא שהוא מקום הראוי לקנות, ושניהם יושבין בצדה, חשיב כאילו שניהם מוחזקים בה וכמ"ש להדיא כן הטור בחו"מ סי' קל"ט בטעם הרמב"ם, ועיין בחו"מ סי' קל"ח בסמ"ע וש"ך ובנה"מ שביאר ביותר דמיירי ביושבים בד' אמות וקנו בד' אמותיהם יעו"ש, ושפיר י"ל דהרמב"ם יסבור כשיטת התוס' דאין חלוק בין וודאי רמאי ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה