בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף סו.
בגמרא או דילמא לא דמי לאבידה אבידה הוא דכי אתי לידו בהיתירא אתיא וכו' והנה ביסוד הדבר מה דקיי"ל דאבידה היכי דאתא לידו קודם יאוש באיסורא דלא מהני תו היאוש דאח"כ אשר באמת צריך טעם דאם יאוש הוה קנין מה לי בהיתירא ומה לי באיסורא אתי לידו, וביסוד הדבר נחלקו בזה הרמב"ן עם התוספת ושיטת הרמב"ן בב"מ (דף כ"ו) דהיינו טעמא דכיון שבא לידו באיסורא היינו קודם יאוש הוה כשומר של בעלים וידו כיד בעלים והוה החפץ כמו שמונח ברשות בעלים דלא מהני יאוש דיאוש לא מהני כ"א כשכבר יצא מרשות בעלים ולא כשהוא בביתו ולדבריו יש חסרון בעצם היאוש דבכה"ג כשהיא בבית בעלים לא מהני יאוש, ולפי שדברי הרמב"ן הם לכאורה נגד הסוגיא דידן מוכרח אנכי להביא דבריו מעיקרו הנה עיקר דבריו נאמרו ליישב קושית הראשונים בסוגיא דב"מ (דף כ"ו) דאמרו שם לקחה לפני יאוש על מנת לגוזלה עובר משום לא תגזול וכו, ואע"ג דחזרה לאחר יאוש מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה וכל הראשונים הקשו הא לאו דגזילה הוה ניתק לעשה וא"כ למה אינו מתקן בחזרה ועל זה תירץ הרמב"ן דאע"ג דלאו דגזילה ניתק לעשה התם דין אבידה פתיך ביה ואבידה לאחר יאוש נקנית לגמרי ופטור אפילו מחזרת דמים וא"ת תיהוי כאבידה דאתאי לידו קודם יאוש ליתא דכי אמרינן הכי הני מילי שנטלה על מנת להחזירה דנעשה שומר של בעלים והוה ליה כאילו הוא ברשות בעלים לגמרי ומשו"ה יאוש הבא לאחר מכאן ואין יכול להפקיע מהם אבידה שהיא ברשותם אבל הכא כיון שעל מנת לגוזלה נטלה לא נעשה שומר של בעלים וכשנתייאשו הבעלים לא היתה עומדת ברשותם כלל ולפיכך יאוש מפקיע מהם דהו"ל כאילו נתייאשו הבעלים קודם שבא ליד המוצא עיי"ש והר"ן השיג עליו דהא בסוגיין הכא מפלגינן בין גזילה לאבידה משום דגזילה באיסורא אתי לידו משא"כ אבידה וא"כ גם התם בב"ח באיסורא אתי לידו שתחלה נטלה על מנת לגוזלה, ובכדי להליץ בעד הרמב"ן נ"ל דהנה הכי הוא הצעת הסוגיא דידן יאוש אמרי רבנן דניקני מיהו לא ידעינן אי דאורייתא אי דרבנן אי דאורייתא מידי דהוה אמוצא אבידה מוצא אבידה לאו כיון דמייאש מרא קני או דילמא לא דמי לאבידה דכי אתי לידו בהיתירא אתי אבל האי דבאיסורא אתי לידו לא קני ע"כ הרי להדיא דטעם דבאיסורא אתי לא מהני כ"א לענין שמשו"ה לא נוכל למילף מאבידה וכיון דיאוש בגזילה לא כתיב ורק דנילף מאבידה על זה מהני הטעם דבאיסורא דכיון דלא דמי לאבידה לא ילפינן זה מאבידה אבל באבידה גופא דיליף יאוש מקרא אפילו כי אתי באיסורא נמי קני דכיון דיאוש הוה קנין מאי איכא בין איסורא להיתירא וכדומה לזה יש לומר נמי בתוספת (ע"ז דף ע"ב) שכתבו שם דכיון דמשיכה בנכרי אין קונה במקח אפילו בגזל דליכא מעות לא קנה ולא דמי למציאה דקני כיון דליכא מעות משום דבהיתירא אתי לידו אבל בגזל דבאיסורא אתי אי לא מהני משיכה במקח לא מהני אף בגזל עי"ש הרי להדיא שדוקא אם משיכה לא קני במקח ורק דרוצה לדמות גזל למתנה בזה מחלקינן דלא דמי זה לזה מטעם דבאיסורא אבל אם משיכה הוי קנין במקח ולא היינו צריכים למילף מאבידה היה מהני נמי בגזל אע"ג דבאיסורא אתי דסבר דבאיסורא לא מהני לבטל הקנין אלא רק לדחות דלא נוכל לדמות זה למציאה, ולפי"ז בההיא דב"ח דמיירי באבידה ממש דיאוש דידה מקרא יליף להכי אע"ג דמכוון לגזול ובאיסורא אתי לידו נמי מהני. ואין להקשות על זה ממה שאמרו הכא בסוגיין או דילמא לא דמי כאבידה דבהיתירא אתי לידי אבל בגזילה באיסורא אתי לידו הרי להדיא דבגזילה מסתבר עוד יותר לומר דלא קני מטעם דבאיסורא מבאבידה אכן באמת מה שאמרו הכא באיסורא אתי לידו לא הוה פירושו כטעם דבאיסורא אתי שנאמר בב"מ לגבי אבידה וטעם דהכא שגבי גזילה לא שייך כלל באבידה וכן להיפך טעם שאמרו שם באבידה לא שייך בגזילה דמה שאמרו בב"מ באיסורא אתי לידו לגבי אבידה שנטלה קודם יאוש אין לפרשו דהטעם הוא משום דלקיחתו היתה באיסור דאדרבה כיון דאבידה היא ויש בה נמי סימן הרי מחויב ליטלה אלא הכוונה דבאיסורא היינו שלקחה קודם יאוש שהוא בשעת איסורא שאסור לקנות בה עדיין והיינו טעמא דלא מהני היאוש דכיון שכבר נתחייב בהשבה והוה כשומר של בעלים וידו כיד בעלים וברשות בעלים לא מהני היאוש ולטעם זה יש חסרון בעצם היאוש כיון דהוה ברשות בעלים וברשותו לא מהני יאוש להכי אפילו באבידה ממש נמי לא קני משו"ה אחרי שיש חסרון בעצם היאוש ואמנם טעם זה לא שייך כ"א גבי אבידה דלקחה על מנת להשיבה ונעשה שומר של הבעלים אבל בסוגיין גבי גזלן אי אפשר לפרש נמי דהאי באיסורא שאמרו הכא דהוה נמי מטעם זה דהא הכא בגזילה מיירי שמתחלה לקחה על מנת לגוזלה לעצמו ולא להשיבה לבעלים ולא נעשה שומר כלל אלא הכוונה דבאיסורא אתי היינו כיון שתחלת לקיחתו באיסור הוא שנוטלה בגזילה ואע"ג שבעצם היאוש אין חסרון כיון דלא הוה שומר כלל וא"כ מאי איכפת לן אם באיסורא אתי לזה צריך לומר דכיון דיאוש לא כתיב בגזילה אלא שנרצה למילף מאבידה ולענין לעשות דחייה מהני סברא דבאיסורא דמשו"ה לא דמי לאבידה ולא שייך זה כ"א בגזילה דיאוש לא כתיב גביה והרי ביארנו שני כוונות במה שאמרו באיסורא אתי וטעם דאבידה לא שייך בגזילה וכן להיפוך ולפי"ז מה מאוד יוצדקו דברי הרמב"ן שבדינא דהתם שהגביה האבידה על מנת לגוזלה דפתיך בו גזילה ואבידה כאחת ודאי דקונה ביאוש דהא התם לא שייך שום אחד מן הטעמים דבאיסורא אתי לא של אבידה ולא של גזילה דאמרינן הכא טעם דאבידה היינו שנעשה שומר לא שייך כיון דלעצמה לקחה ולא להשיבה וטעם דגזילה נמי לא שייך כיון דבאמת אבידה היא ויאוש דידה ילפינן מקרא וא"כ אפילו לקחה באיסור מאי הוה וזה ברור בעזה"י. ובזה יש ליישב קושית התוספת בסוגיין בד"ה ה"נ שהקשו דאיך יליף יאוש בגזילה מאבידה הא בגזילה הוי באיסורא בא לידו ובכה"ג אפילו באבידה גופא לא מהני ולשיטת הרמב"ן אתי שפיר דאבידה ודאי דלא מהני כשבא לידו קודם יאוש משום דהוה כשומר כיון שלקחה על מנת להשיבה אבל בגזלן דעל מנת לגוזלה לעצמו לקחה לא שייך לומר דהוה כשומר ולזה בגזלן מהני אפילו כשבא לידו באיסורא ואכן התוספת לשיטתייהו אזלי דסבירו להו דאפילו אם החפץ מונח ברשות בעלים נמי מהני יאוש ודלא כהרמב"ן דכן מוכח להדיא ממה שכתבו בב"מ שם (דף כ"ו ע"א) בד"ה וניזול שאין בעל הבית מתייאש מה שמפסיד בביתו ולמה להו לומר שאין מתייאש תיפוק ליה שאפילו מתייאש נמי לא מהני כיון שבביתו וברשותו הוא אלא ודאי דסבירא להו שאפילו ברשות בעלים נמי מהני יאוש ולהכי לא מצו לפרש כפירוש הרמב"ן מטעם דהוה כברשות בעלים והוכרחו לפרש דהיינו טעמא משום דכבר נתחייב בהשבה ומשו"ה לא מהני יאוש בגזלן ולדבריהם טעם אחד לגזילה ואבידה דטעם זה שייך נמי בגזילה ולהכי לשיטתם שפיר הקשו איך יליף גזילה מאבידה וכשנעמוד על תוכן הדברים נמצא נ"מ גדולה לדינא בין שני הטעמים הללו דלטעם הרמב"ן דבכה"ג לא הוה יאוש שום קנין הרי מחויב להחזיר את גוף החפץ כיון דהגוף הוה של בעלים ולשיטת התוספת דבעצם היאוש חין חסרון ורק חיוב השבה יש כאן משום שחיובו לא נפקע על ידי היאוש הרי עצם החפץ קונה ורק שיש עליו חיוב דמים אבל גוף החפץ אין מחויב להחזיר והיינו שכתבו הכא להדיא דגם באבידה מהני היאוש לענין שלא יצטרך להחזיר גוף החפץ ורק לענין חזרת דמים לא מהני היאוש משום שכבר נתחייב בו בהשבה והוא מבואר בטעמו לפי מה שכתבנו וגם יהיה עוד נ"מ לכמה חילוקי דינים דהנה נסתפקתי שבח הבא לאחר יאוש אם מחויב המוצא להחזירו מי אמרינן דעיקר האבידה חייב בחזרה משום דמטי לידו באיסורא קודם יאוש אבל שבח הבא לאחר יאוש דכשבא לידו בהיתירא בא קנהו המוצא ואין חייב להחזיר או דילמא כיון דגוף האבידה בת השבה היא גם השבח הבא ממנו מחויב להחזירו ובחבורי לב"מ (דף כ"ז) הבאתי לזה ראיה מן הסוגיא דהתם עיי"ש, ואמנם אמיתת חקירתי תלוי ביסוד הטעמים הללי דלטעם הרמב"ן דגם גוף הפרה הוה דבעלים בבא לידו קודם יאוש וממילא השבח שהשביח הוה נמי דבעלים תע"ג דהשבח בא לאחר יאוש מ"מ סוף סוף פרתו של בעלים הוא דאשבח וכיון שהפרה שלו גם השבח שלו משא"כ לטעם התוספת דגוף הפרה הוה למוצא ורק דמים הוא דחייב אין שייך לחייבו כ"א בהקרן שהיה בשעת המציאה שנתחייב עליו בהשבה אבל בשבח הבא לאחר מכאן ולא נתחייב כלל הוה של מוצאו וכל שכן דאיכא למימר נמי פרתו של המוצא הוא דאשבח ודו"ק בזה. והנה זה כבר נסתפקתי עוד במה דקיי"ל דיאוש לא קני בגזילה משום דבא לידו באיסורא אם הגזלן לא עשה הקנין קודם היאוש רק שהטיל אימה ופחד על הבעלים עד שנתייאשו ואחר היאוש עשה קנין ובזה הוה אתי לידו אחר יאוש אי קנה הגזלן או דילמא כיון שהוא היה הגורם להיאוש לא קנה וכוונתי אמנם בזה למה שכתב הנה"מ (סי' שס"א) דבכה"ג ודאי קנה כיון דהטעם דגזלן לא קני משום דבאיסורא אתי וכבר נתחייב בהשבה אבל בכה"ג דגזילה בא לידו אחר יאוש ולא נתחייב בהשבתה ואע"ג דהוא גרם לזה אין חייב כ"א מטעם גרמי, ואכן עתה לפי מה שביארנו בזה נ"ל להיפוך דספק הזה במחלוקת שנייה בשיטת הרמב"ן ותוספת דלשיטת התוספת דמטעם דנתחייב בהשבה הוא דלא קני יאוש בגזלן וא"כ בכה"ג דלא שייך טעם זה כיון דבא לידו אחר יאוש שפיר יש לומר דגם הגזלן קונה ביאוש אבל לשיטת הרמב"ן דטעם דאבידה משום דלא מהני יאוש דהוה כברשות בעלים ובגזילה הוה רק הטעם משום דעל ידי זה לא דמי לאבידה ולזה יש לומר נמי שאפילו בכה"ג שבא ליד הגזלן אחר יאוש מ"מ כיון שהגזלן גרם שיבוא היאוש לא קנה ג"כ דהא אכתי לא דמיא לאבידה דבאבידה בא היאוש מעצמו בלא כפייה ואונס והכא הגזלן גופא גרם את היאוש ודו"ק היטב בכל זה. בתוד"ה מוצא אבידה וכו' אומר ר"י דנפקא לן דיאוש קונה באבידה וכו' מה שמלה מיוחדת וכו' ולא כמו שפי' הקונטרס שם שיש לה תובעין שאינה של הפקר וכו' עיי"ש והתוספת הבינו בדעת רש"י דקרא דשמלה למעוטי הפקר ולזה שפיר הקשו דלמעוטי הפקר לא צריכא קרא דפשיטא למי ישיב אכן באמת תמוה לי איך אפשר לפרש כן בכוונות רש"י הא בב"מ שם כתב רש"י וז"ל סתם שמלה וכו' וכל שמלה יש לה בעלים תובעין אותה שלא נעשית מן ההפקר אף כל שיש לו תובעים למעוטי מידי דידעינן בו דמייאש עכ"ל ומסוף דבריו שמסיים למעוטי מידי דידעינן דמייאש משמע להדיא דקרא ליאוש אתא ולזה נראה ודאי שגם לרש"י קרא דשמלה ליאוש אתא וכפירוש התוספת אלא דהנ"מ שבין פרש"י לפירוש התוספת דהתוספת סבירא להו דבשמלה לא מייאש משום הסימנין ואפילו סימנים לאו דאורייתא נמי לח מייאש שעל ידי הסימנין חושב למצוא עדים ורש"י לא ניחא בסברת התוספת וכיון דמסיק הש"ס התם דסימנים לאו דאורייתא וסימנים כדי נסבה אין ראיה מן הסימנים דלא נתייאש ולזה יפרש דמתובעין לחוד ילפינן יאוש דמה שמלה לא באה מן ההפקר אף כל אבידה שאינה דומיא דהפקר ולאפוקי יאוש שהיא דומה להפקר. אלא דלפי"ז שגם לרש"י קרא דשמלה ליאוש אתא א"כ יקשה הא רש"י כתב הכא להדיא דיאוש ילפינן מברייתא דאבידה ששטפה נהר והיינו מקרא דממנו, וגם בזה יש להבין איך אפשר למילף יאוש מקרא דממנו הא התם אין הטעם משום יאוש דאפילו עומד וצווח שאינו מתייאש מותרת דגזירת הכתוב הוא דנעשה כצווח על ביתו שנפל ומצאתי בשמ"ק שקדמוני בזה, ועוד צריך טעם למה מיאן רש"י לפרש כפירוש התוספת דמסימנים ילפינן יאוש ולמה לו טעם דהפקר ואם כי כתבתי טעם בכל זה יש לי להוסיף דרש"י ותוספת לשיטתייהו אזלי ורש"י מוכרח לפרש מטעם הפקר דהנה בב"מ (דף כ"ב) יליף הש"ס דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מברייתא דשטפה נהר שמותרת מקרא דממנו ואיסורא דומיא דהיתירא וכו' עיי"ש ושיטת רש"י שם דיליף זה מהדומיא דאיסורא להיתירא, ואמנם בחידושי הר"ן הביא בשם הראב"ד להקשות על פרש"י דמניין לנו לומר כן דאם היתירא הוא בכל ענין דאיסורא נמי בכל ענין ולזה פירשו הר"ן והרמב"ן דלאו משום דומיא ילפינן לה אלא דמהיתורא גופא ידעינן דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש דהא ודאי דאבידה ששטפה נהר לא גרע מכל דברים העומדים להתייאש ואם שמעו הבעלים דשטפה נהר היה מייאש ודאי ועוד עדיף דהכא מתייאש אפילו בדבר שיש בו סימן וא"כ למה קרא דממנו להתירה ותיפוק ליה מטעם יאוש אלא ודאי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולהכי אי מטעם יאוש אז היה הדין שהיכי דלא ידעו הבעלים שנשטפו לא הוה של מוצאו אע"ג דלכי ידע מייאש מ"מ השתא אכתי לא מייאש ולהכי צריך קרא דממנו לומר דאבידה זו אינה מטעם יאוש אלא התורה התירה ואפקריה, ועיין בספר מעייני החכמה שפירש גם כוונת התוספת שם בד"ה איסורא נמי כפירש הר"ן ועל ידי זה מקיים הגירסא הישינה שם ואע"ג דלכי ידע מתייאש אפילו יש בו סימן וכוונתם דמדאיצטריך קרא דממנו להתיר אבידה כזאת מכלל דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש דאל"ה למה לי קרא תיפוק ליה מטעם יאוש כיון דהכא מתייאש אפילו ביש בו סימן עיי"ש, הרי יצא לנו דעת התוספת דקרא דממנו אין זה מטעם יאוש אלא משום דהתורה התירה, ואכן רש"י דדחק לפרש לעיל דהילפותא הוה משום הדומיא דאיסורא להיתירא בע"כ משום דסבירא ליה דהיתירא דשטפה נהר גופא הוה נמי משום יאוש ולא משום דהתורה התירה וכמו שמוכח בירושלמי שיליף מקרא זה ליאוש דס"ל דקרא דממנו אתא ללמוד לדין יאוש באבידה ואע"ג דאמר התם אפילו עומד וצווח דלא מייאש נמי לא מהני דרש"י יפרש דבאמת מה שהתירה תורה אבודה מכל אדם הוה נמי מטעם יאוש אלא דנ"מ בין שטפה נהר לכל שארי אבידות דבכל אבידות אמרינן רק שסתמא מייאש דאין ידוע לנו בבירור שמייאש רק דאמרינן שסתמא כן הוא דמייאש ולהכי כשהבעל הבית עומד וצווח לא מהני היאוש משא"כ בשטפה נהר אמרינן דבודאי נתייאש ומה שצווח כעת הוא רק לפנים או מיהדר קא הדר ולכך לא מהני אף אם צווח אבל עיקר ההיתר הוא הטעם יאוש ולזה מהיתירא לחוד אי אפשר למילף ולהכי מוכרח לפרש דהילפותא הוא משום דומיא, ואחר שהוכחתי דלרש"י קרא דממנו ליאוש אתא וא"כ יקשה הא באמת ילפינן משמלה ליאוש וא"כ קרא דממנו למה לן והיינו דמתרץ רש"י דשמלה הוא דבר שאינו הפקר ומזה ילפינן למעוטי יאוש ולא ילפינן כ"א יאוש כזה דהוה דומיא דהפקר דהיינו דידעינן ביה ודאי דמייאש וכגון שאמר בפירוש וי ליה לחסרון כים וכמו שדייק רש"י בלשונו למעוטי מידי דידעינן ביה דמייאש אבל היכי דלא ידעינן ודאי דמייאש מנ"ל דמהני כיון שאין זה דומיא דהפקר ולהכי הוצרך קרא דממנו לאשמועינן שאפילו בלא שמעיניה דמייאש רק שהוא דבר שחזקתו להתייאש וכגון אבודה מכל אדם ג"כ מהני היאוש ומשו"ה הוכרח רש"י לפרש דשמלה הוא שאינו הפקר דכיון דמטעם הפקר ממעטינן ליאוש לא נוכל למילף כ"א בשמעיניה דמייאש דהוה דומיא דהפקר ואיצטריך קרא דממנו להיכי דלא שמעיניה דמייאש משא"כ אי נפרש כפירוש התוספת דמסימנים ילפינן ומה שמלה דיש בו סימנים וסתמא אין עומד ליאוש לאפוקי דבר שאין בו סימן שעומד להתייאש א"כ משמלה גופא ידעינן אפילו יאוש כזה שרק עומד להתייאש וכ"ש באבודה מכל אדם שעומד להתייאש טפי וא"כ קרא דממנו למה לי ומשו"ה הוכרח רש"י לשיטתו לנייד מפירוש התוספת, ואתי שפיר לפי"ז מה שהביא רש"י הכא לקרא דממנו ולא קרא דשמלה דהא הכא בעי למילף דיאוש מהני בגניבה ובגזילה והיינו אפילו בסתמא דהא סתם גזילה הוה יאוש בעלים להכי לא יוכל להביא משמלה דמשמלה לא מוכח כ"א בידעינן דודאי מייאש ואין להקשות כיון דמקרא דממנו ילפינן ליאוש אפילו בסתמא וכמו אבודה מכל אדם דרק חזקתו להתייאש א"כ לכתוב קרא דממנו ולא ליבעי קרא דשמלה דיש לומר דאי לאו קרא דשמלה ולא הוה ידעינן כלל דיאוש מהני לא הוה מפרשינן טעם ההיתר דאבודה מכל אדם הוא מטעם יאוש אלא היינו מפרשים משום דהתורה הפקירה רק השתא דידעינן מזה דבדשמעיניה דמייאש מהני יאוש נוכל לפרש דקרא דממנו אשמועינן שאפילו בדברים שחזקתן ליאוש נמי מהני יאוש וכל זה הוא לשיטת רש"י שיש לו שני מקראות ליאוש אבל התוספת לשיטתייהו דקרא דממנו אין זה מטעם יאוש וא"כ ליכא כ"א חד קרא דשמלה ליאוש להכי לא יוכלו לפרש כרש"י דיאוש מתובעין יליף דאז לא הוה מצי למילף כ"א בדשמעיניה דמייאש דהוה דומיא דהפקר לזה הוכרחו למילף מסימנים דבזה ידעינן אפילו דבר שחזקתו ליאוש ודו"ק כי זה ברור בתוד"ה כיון דבאיסורא אתי לידו מכאן משמע שיאוש אינו כהפקר גמור דא"כ אפילו בתר דאתא לידו באיסורא יוכל לקנות מן ההפקר והקשו על זה מהא דאמרינן בגיטין נתייאשתי מפלוני עבדי דלא בעי גט שיחרור הרי דהוי כהפקר עיי"ש שנדחקו בתירוצם, ולענ"ד נראה לחלק דהיכי שאינו אומר בפיו שמתייאש רק מאומדנא אנו ידעינן דמייאש בכה"ג הוא דאמרינן דיאוש אינו דומה להפקר אבל היכי שאומר בפיו נתייאשתי זהו גופא לשון הפקר ולאו מטעם דיאוש הוה כהפקר אלא משום דלשון זה דנתייאשתי הוה לשון הפקר גמור דיכול להפקיר באיזה לשון שיהיה בו משמעות לשון הפקר וכמה לשונות איכא שהם משמעות הפקר, ומה יומתק לפי"ז לשון רש"י בגיטין שם בד"ה נתייאשתי שכתב לשון הפקר הוא ולעיל שם בכמה מקומות כתב יאוש הוה כהפקר, ולא כתב "לשון" הפקר דאתא לאשמועינן שהיאוש הזה אינו רק מטעם הפקר וכמו כל יאוש דמהני דהוא מטעם הפקר אלא דהאי יאוש הוה הפקר ממש שהפקירו בלשון יאוש, ועיין מה שכתבתי בחיבורי לגיטין (דף מ' ע"ב) באריכות להוכיח חילוק זה ובזה מיושב קושית התוספת דיאוש דמיירי הכא שהוא משום דסתם גזילה הוה יאוש בעלים אבל לא שאומר בפירוש דמתייאש וזה אינו כהפקר ממש ובגיטין שם דמיירי כשאומר נתייאשתי מפלוני עבדי אין זה מטעם הפקר אלא הפקר ממש הוא וזה ברור. בגמרא ורב יוסף אומריאוש אינו קונה ואפילו מדרבנן והנה הרא"ש בסוגיין כתב וז"ל ואם קידש אשה בגזל דידיה אחר יאוש צריכה. גט דרבה סבר דלכל הפחות קנה מדרבנן אבל מדאורייתא קיי"ל דיאוש לא קני עכ"ל ולבד שדבריו קשים אהדדי וסותרים מה שכתב הוא עצמו בקדושין (דף י"ג) וזה לשונו דדוקא בגזל דידה מהני בשדיך אבל בגזל דעלמא אע"ג דשדיך לא הוי קדושין אא"כ קדשה בו לבתר דקניא ביאוש בעלים דהוי כדידיה וכו' עכ"ל ומשמע מלשונו דמקדש בגזל לאחר יאוש גרידה הוה קדושין מן התורה ואע"ג דיאוש גרידא לא קני מ"מ בקדושין מהני משום דהוה יאוש בידו דידיה ושינוי רשות ביד האשה וכמה שכתב המגיד משנה (פ"ה מהלכות אישות) ואילו הכא בסוגיין כתב שגם בקדושין לא מהני אלא מדרבנן ולבד הסתירה הזאת עוד כתבו האחרונים שדבריו, כאן מרפסין איגרי כאשר ראו כן תמהו המהרש"ל והדרישה ומגיני שלמה דהא אפילו אם יאוש לא קני בעלמא הא בקדושין איכא יאוש ושינוי רשות, ולענ"ד נראה דשינוי רשות דקדושין לא מהני דקדושין בעינן כסף דידיה של בעל ובשעה שנתן הכסף לידה אכתי לאו דידיה הוא ואע"ג דמשבאה לידה קנאתו מ"מ בתר דידיה אזלינן דכסף דנותן בעינן והוא לא קנה עדיין בשעה שנתן לידה ודלא כסברת המגיד משנה שכתב דכיון דקנאתו היא אף הוא קונה אותה דמה סברא היא זו היא שפיר קנתה על ידי שינוי רשות אבל בידו אכתי לא היה שינוי רשות ולא קנה עדיין ולאו ממונא דידיה הוא וכיוצא בזה כתב הריטב"א בקדושין דף נ"ו גבי מקדש בערלה וז"ל ואע"ג דחולה שאין בו סכנה מותר באיסורין שלא כדרך הנאתן מ"מ אסור הוא למוכרם לחולה זו וליטול דמים ממנה וכו' וכיון שכן לא חשיב ממונא כלל ואפילו היא חולה שראויה ליהנות בהם אינה מקודשת דלאו ממונא הוא יהיב לה עכ"ל הרי להדיא שאע"ג דלאשה חשיב ממון מ"מ כיון דהוא לא נתן כלום לא מהני וה"נ דכוותה אע"ג דהאשה קנאתו על ידי שינוי רשות מ"מ כיון דהבעל לא קנה עדיין נמצא דלאו ממונא דבעל הוא, ומה שכתב הרא"ש בקדושין דאם קדשה לבתר דקניא ביאוש דהוה כדידיה אין זה שום סתירה למדייק בדבריו שדייק לכתוב לבתר דקניא ביאוש ולא כתב סתם לבתר יאוש ואי נימא דשינוי רשות דאשה מהני א"כ מאי האי דכתב לבתר דקניא ביאוש הא לעולם קניא על ידי יאוש ושינוי רשות והכי הול"ל אם קדשה לבתר יאוש דהוה כדידיה אלא מדדייק לכתוב לבתר דקניא ביאוש מזה גופה מוכח דשינוי רשות דאשה לא מהני ולא מהני כ"א כשהיה עם היאוש דבר המועיל לקנין כגון שינוי השם או שינוי מעשה או דמיירי התם בגזל כזה שגזל אדם אחר ונתנם לו דכבר היה שינוי רשות ביד המקדש והכא מיירי בגזל כזה שהוא בעצמו גזל דאכתי לא היה שינוי רשות ומשו"ה לא מהני מדאורייתא, וגם תירוץ הזה אפשר לכוון בדיוק דברי הרא"ש דסוגיין שדייק לכתוב ואם קידש אשה בגזל דידיה ואם נתכוון ואתי לאפוקי גזל דעלמא הכי הול"ל אם קידש בגזל דעלמא כמו שכתב בקדושין אלא כוונתו דהכא מיירי בגזל דידיה כלומר שהוא עצמו גזל וכיון דל כא אכתי שינוי רשות משו"ה אינו מועיל כ"א מדרבנן משא"כ בקדושין התם דמיירי בגזל דעלמא כלומר שהאחרים גזלו ונתנו לידו דהוה שינוי רשות נמי ביד הגזלן ומשו"ה מהני מדאורייתא וזה נכון ועפי"ז יש לתרץ מה שכתב הרמב"ם (פ"י מהלכות אישות) המקדש את האשה בגזל או בגניבה ובחמס ונתייאשו הבעלים ונודע שקנה אותו דבר ביאוש הרי זו מקודשת עכ"ל והלחם משנה הקשה במה שכתב הרמב"ם "ונודע" שקנה אותו ביאוש והא פסק (פ"ה מהלכות כלים) דסתם גניבה הוי יאוש בעלים ועוד אם כוונת הרמב"ם דבעינן שנודע שנתייאשו הבעלים משום דבסתם לא הוה יאוש בעלים הוה ליה למימר ונודע שנתייאשו ומאי דקאמר ונודע שקנה ביאוש ולמה שכתבתי נכון מאוד משום דיאוש לחוד לא קנה ושינוי רשות דקדושין נמי אינו מועיל כנ"ל אלא בעינן שיהיה עם היאוש שינוי השם או שינוי מעשה ולזה כתב ונודע שקנה אותו ביאוש כלומר שהיה באופן כזה שמועיל היאוש לקנין וכגון בשינוי השם או שינוי מעשה ועיין היטב מה שכתבנו עוד בחיבורינו לב"מ דנ"ו ובקדושין דנ"ג. והנה אף שזה נ"ל נכון בטעמו של הרא"ש דבקדושין לא קנה הבעל משום שינוי רשות דהאשה ומשום דלבעל אכתי לא הוה שינוי רשות ורק מפני שהמגיד משנה כתב דעל ידי שינוי רשות דהאשה קונה הגזלן עצמו נמי את הגזילה והוה בזה הקנין והקדושין באים כאחת וגם תנא דמסייע ליה בזה הוא הרשב"א בסוגיין בסמוך בע"ב דמה דאמרינן הגנב והגזלן הקדישן הקדש משום יאוש ושינוי השם מעיקרא חולין והשתא הקדש והקשה הרשב"א דהיכי חייל הקדישו כיון דיאוש לחוד לא קני ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ותירץ משום דעל ידי ההקדש הוה שינוי השם והקדישו וקנייתו באים כאחת עיי"ש ולכן לא ניחא לי ליישב דברי הרא"ש באופן כזה שיחלוק על הרשב"א והמגיד משנה ואלא נראה לי דמטעם אחר סובר הרא"ש דבקדושין לא חשיב שינוי רשות וכמה שכתב הבית מאיר (אה"ע סי' כ"ח) דשינוי רשות ליד האשה לא מקרי שינוי רשות משום דשם בעלה עליה ועל כל מה שיש לה והוה כעין מה שאמרו לקמן (דף ע"ו) מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן עיי"ש ואם כי מתחלה הייתי כמתפלא על דבריו דהא התוספת שם כתבו דאע"ג דהוי הקדש כשם בעלים ולא מיקרי מכירה מ"מ שינוי רשות חשיב דאל"כ יקשה מהא דאמרינן בסמוך קרבנו ולא הגזול וכי הקדישו לאחר יאוש קני ובע"כ דהוה מטעם יאוש ושינוי רשות דליכא למימר מטעם שינוי השם דאכתי לא אסיק אדעתו טעמא דשינוי השם עיי"ש אכן בשמ"ק ראיתי ישוב אחר וז"ל דודאי לפי מאי דסברינן לעיל דהקדש חשיב שינוי רשות לא ידעינן האי מסקנא דהכא דטעמא דמתניתין הוא משום דשינוי בעליו עליו ולפי מסקנא דהכא ודאי נאמר לעיל משום שינוי השם עכ"ל הרי להדיח דלמסקנא אין חילוק בין שינוי רשות למכירה וכמו דמכירה לא הוה מטעם זה גם שינוי רשות לא הוה מטעם זה ומעתה מיושב דעת הרא"ש דלהכי לא חשיב זה כשינוי רשות משום דשם בעלה עליה וכסברת הבית מאיר ודו"ק: