אור ברסלב
בית אהרן (בק) בבא קמא › דף ו.

בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין

בבא קמא · דף ו.

דף ה:

ברש"י ד"ה היינו בור בסוה"ד דהא נמי תחלת עשייתו לנזק דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דסופו ליפול ברוח מצויה עכ"ל, ויש לדקדק דא"כ מטעם זה אש נמי הוה ליה תחלת עשייתו לנזק ואמאי אמרינן לקמן (דף י' ע"א) חומר בבור מבאש שתחלת עשייתו לנזק, וכשאני לעצמי היה ניחא לי דהא זה ודאי דתחלת עשייתו לנזק אינו אלא בתר דנייחא ונעשה בור אבל בהיזק שהזיקו דרך הילוכם לא משמע תחלת עשייתו לנזק בהליכה וכמ"ש בשמ"ק וזה מוכרח נמי מסוגיין גופא דאלת"ה א"כ מה פריך אי בהדי דאזלי קא מזקי היינו אש והא לא דמי לאש דאש אין תחלת עשייתו לנזק והני תחלת עשייתו לנזק אלא לאו דלס"ד דבהדי דאזלי מזקי לא הוי גם באבנו סכינו ומשאו תחלת עשייתו לנזק ולפ"ז גם מה שכתב רש"י דהני הוי תחלת עשייתו לנזק משום דהו"ל לאסוקי אדעתיה כוונתו נמי דלבתר דנייחא הוי תחלת עשייתו לנזק ומה שכתב הטעם דהו"ל לאסוקי אדעתיה היינו דבלא זה לא היה מקום לחייבו כלל ולא מיקרי עשייתו כלל ורק משום שהו"ל לאסוקי אדעתיה מיקרי זה עשייתו כאילו הוא עשה ההיזק אבל מאימתי חשבינן זה לתחלת עשייתו לנזק רק לבתר דנייחא כן פרשתי כוונת רש"י, אלא דשוב ראיתי בהגהות הרש"ש שגם הוא נתעורר להקשות מאי שנא גבי אש דלא הוי תחלת עשייתו לנזק וכתב דלולי פרש"י היה נראה לו לפרש דתחלת עשייה לנזק אינו אלא בתר דנייח הרי שהבין דכוונת רש"י הוא שאפילו בדרך הילוכו נמי מיחשיב תחלת עשייתו לנזק עיי"ש ולא אדע איפה מוכרח הוא ברש"י ואכן אפילו להבנתו דרש"י סובר שגם בדרך הילונו נמי הוי תחלת עשייתו לנזק נמי לא קשה מאש דהא כבר כללו הראשונים כלל גדול והובא בשמ"ק דתחלת עשייתו לנזק לא כל דבר שמונח במקום שמגיע נזק קרי זה תחלת עשייתו לנזק אלא דוקא דבר שאין רשות בני אדם להניחו שם והנזק מצוי לו משם זהו דמיקרי תחלת עשייתו לנזק אבל דבר שהיה לו רשות להניחו לא ולפ"ז לא דמי אש לאבנו וכו' דהכא בראש גגו אין דרך בני אדם להניחם שם מפני שהנזק מצוי משם ואינו מקום הצנעא כלל ומשו"ה מיד כשהניחם בראש גגו מיקרי זה עשייתו לנזק משא"כ באש הרי היה לו רשות להדליק האש ברשותו ולכן אע"ג שהזיקו מצוי אכן תחלת עשייתו לנזק לא הוי כיון דברשות עשה ודו"ק. בתוד"ה אי לרב וכו' לא גרסינן כדפרישית לעיל היינו בדף (ג' ע"ב) ועיין מה שכתבתי שם דפריך גם לרב בתוד"ה מה לבור וכו' דהשתא ליכא למימר שור יוכיח אלא אש גרידא, והנה בפנ"י כתב דלק"מ קושיא של התוספת דאפילו אי הוי אמר מה לבור שכן מעשיו רמו לא הוה מצי נמי למימר שור יוכיח דלא שייך לומר שור יוכיח דלא דמי כלל לשור שאין הנזק מכחו כלל אלא החיוב מחמת ממונו עיי"ש, ולא הבינותי דבריו דהא בסמוך לגבי אוקימתא דבור המתגלגל קאמר הש"ס לגבי הך פרכא גופא דמה לבור שכן מעשיו גרמו שור יוכיח, ואולי יש לומר ולפרש דבריו דהכא לגבי אבנו סכינו ומשאו דלא דמי באמת לבור דבבור אין כח אחר מעורב בו והכא הוי כח אחר מעורב ועיקר חיובייהו ילפינן רק במה הצד מבור ושור הלכך בעינן שיהא דומין להם לגמרי ובעינן שהיוכיח יהיה דומה להם ממש ומיוכיח כל דהוא אי אפשר למילף ולכך לא מצי אמר הכא שור יוכיח כיון דבאמת לא דמי כלל לשור וכסברת הפנ"י משא"כ לגבי בור המתגלגל כיון דגם התם לא הוי כח אחר מעורב וכמ"ש התוספת שהרי נעשה בור בלא כח אחר וכיון שמתחלתו נעשה בור גמור במקום שהניחו והיה ראוי להזיק גם שם טרם שנתגלגל אלא שאם גלגלוהו אח"כ אין לחייבו משום דאיכא למיפרך מה לבור שכן מעשיו גרמו וכיון שבמקומו נעשה בור גמור אלא שאתה רוצה להוציאו מתורת בור שנעשה בו מכח הך פירכא בזה גם יוכיח כל דהוא סגי כיון דאשכחן מזיק אחר שחייב אע"פ שלא גרמו מעשיו אין להוציאו שוב מתורת בור שנעשה בו כבר וסברא זאת מוכח בשמ"ק לגבי ענין אחר, ואם כי החילוק שלי נראה נכון וברור דודאי לחייב מטעם בור לדבר שלא דמי לבור ולא נעשה עוד בור בעינן יוכיח גמור שאפשר לדמותם לגמרי משא"כ להוציא מתורת בור שכבר נעשה יוכיח כל דהוא נמי סגי ובזה יתורץ מה שהיה קשה לי באמת על מה שאמרו לקמן שור יוכיח דמה יוכיח הוא זה והא התם הוי חיובו משום ממונו ועכ"פ ממונו גרמו להתחייב ובבור דאפקרינהו הרי ממונו לא הוי נמי ולמה שכתבתי מיושב כיון דבור המתגלגל כבר נעשה בור במקומו ובכדי שלא להוציאו מתורת בור מכח פירכא דמעשיו גרמו די נמי ביוכיח כזה אבל עכ"פ על הפנ"י קשה הא הוא לא נתעורר לכל מה שכתבתי וא"כ איך לא הרגיש במ"ש הש"ס להדיא שלא כדבריו לכאורה. בגמרא מה לבור שכן מעשיו גרמו וכו' שור יוכיח מה שקשה הא בשור הוי החיוב משום ממונו ועכ"פ ממונו גרמו עיין מה שכתבתי בדבור דלעיל ליישב. בגמרא לעולם דאפקרינהו ויש לדקדק מה דמוקי בדאפקרינהו דוקא הא לשמואל גם בדלא אפקרינהו הוי נמי בור וא"כ הוה מצי לאוקמי בין דאפקרינהו בין דלא אפקרינהו ואפ"ה איצטריך למה הצד משום דלא דמי לבור ולכאורה יש לומר דניחא ליה לאוקמי אליבא דכו"ע בין לרב בין לשמואל ולא הוה מצי לאוקמי בדלא אפקרינהו דלרב לא הוי תו בור אלא דזה אינו לפי דברי התוספת דלא גרסינן הכא כלל אי לרב דאמר משורו למדנו היינו שור משום דבזה הוי פשיטא דלרב איצטריך להצד השוה דמשור לחוד ודאי דלא מצי למיגמר משום דהוה מני למיפרך מה לשור שכן בעלי חיים ובודאי דלדידיה איצטריך להצד השוה למיגמר משור ובור וכמ"ש התוספת לעיל (דף ג' פ"ב) וגם הכא כתבו דלא גרסינן אי לרב וכיון שכן דלרב כבר ניחא ועיקר הקושיא הכא הוא רק אליבא דשמואל לחוד א"כ לדידיה אין חילוק בין אפקריה ללא אפקריה דבתרווייהו הוי בור וא"כ אמאי מוקי דוקא בדאפקרינהו, ויש לומר דגם אליבא דשמואל מוכרח לאוקמי בדאפקרינהו דוקא דאי לא אפקריה אכתי לא הוצרך לצד השוה דליכא למיפרך בזה דלא דמי לבור משום דכח אחר מעורב או משום דמעשיו גרמו דאכתי נחייבו משום דלא סלקיה בתר דנייח דכיון דממונו הוא הוי ליה לסלוקי ומה בכך דמתחלה נעשה בור על ידי כח אחר הא אח"כ נמי ממונו הוא ויש לחייבו משום דלא סילק היזיקו, והנה לאחר החיפוש מצאתי שהרש"ל ביש"ש עמד בעיקר הקושיא דלמה מוקי באפקרינהו דוקא והשיג מכח זה על הרא"ש שכתב דלשמואל אפילו בלא אפקרינהו דין בור גמור יש להם גם לענין הקל שבבור לפטור בו את הכלים דא"כ שאין חילוק בין אפקרינהו ללא אפקרינהו א"כ למה מוקי בכל הנהו אוקימתות דוקא בדאפקרינהו אע"כ דבדאפקרינהו דוקא הוי בור אבל בדלא אפקרינהו אינו כל כך שם בור עליו ואדרבה שם ממונו עליו אפילו לשמואל שלומד מבורו ומדמה יותר לבור מלשור מ"מ כה"ג שצריך למה הצד ליכא מאן דפליג דיהבינן להו הקל מאחר שאינה כל כך דומה לבור עיי"ש, ואכן למה שכתבתי אי אפשר להוכיח מזה כנגד הרא"ש דהרא"ש יפרש דמשו"ה לא מוקי בדלא אפקרינהו משום דאז חייב מטעם דלא סלקיה ותמה אנכי מאוד על הרש"ל שהשיג על הרא"ש בשעה שיש ואפשר לפרש כמו שכתבתי, ונ"ל דהיינו טעמא דרש"ל דלא ניחא ליה בתרוצי שכתבתי משום דא"כ יקשה מאוקימתא דפותקין ביבותיהן וכו' אע"פ שברשות חייבין והתם הא אי אפשר לחייבו משום דלא סלקיה דהא ברשות הוא וא"כ למה מוקי התם בדאפקרינהו דוקא ובע"כ כטעמו של הרש"ל, אלא דאפ"ה אין מזה תפיסה כל כך על הרא"ש דיש לומר דמשום אוקימתות הראשונות דאבנו סכינו ובור המתגלגל דמוכרח לאוקמי בדאפקרינהו דוקא מטעם שכתבתי נקיט אגב גררא גם באוקימתא זאת נמי בדאפקרינהו ולעולם באוקימתא זאת אע"ג דלא אפקרינהו נמי ודו"ק. בתוד"ה לאתויי בור המתגלגל וכו' ובעל התקלה נמי לחייבו מטעם אדם המזיק אי אפשר אלא משום דחשיב כרוח מצויה והוי אשו, וכבר הקשו המפרשים דאכתי למה מחקו לגמרי והול"ל אי בהדי דאזלי קא מזקי היינו אש ועיין בדבריהם שיש מהם שנשארו בקושיא ויש שנדחקו ליישב בדחוקים גדולים ונ"ל ברור דאע"ג דדמיא לאש מ"מ מידי בור ודאי דלא נפקא דהא משעה שהונחה נעשית בור שראוי היה להזיק במקומו ועוד דגם לאחר שהונח הוי נמי בור ולכן אין סברא לומר שבדרך הלוכו יתעקר שם דבור מיניה, וגדולה מזו כתבו התוספת לקמן בד"ה היינו בור לגבי כותל ואילן דאע"ג דבשעת נפילה ראוי לדמותו לאש אפ"ה כיון דלאחר נפילה הוי בור ולכן גם בשעת נפילה מדמינן זה לבור עיי"ש כ"ש הכא דגם קודם שנתגלגל ולאחר שהונחה הוי בור ודאי הוא שגם בשפת נפילה מדמינן לבור ועוד דגם בכוחות ההיזק יש לה דמיון לבור וחלוקה היא מאש דמה בור תחלת עשייתו לנזק אף זה הוי תחלת עשייתו לנזק דמשעה שהונחה ראויה היתה להזיק משא"כ באש לא הוי תחלת עשייתו לנזק ולכן מחמת כל אלו יש לה ודאי דמיון לבור, ועיין מה שכתב בפלפולא חריפתא שעל הרא"ש דסברא הוא לדמות כל תקלות לבור כשיש לה שום דמיון לבור אע"ג שיש לה דמיון לשארי נזיקין ג"כ אלא דאפ"ה מבור לחודיה אי אפשר זה למילף דמצי למיפרך מה לבור שכן מעשיו גרמו משו"ה בעינן ליוכיח מאש דאע"ג שכח אחר מעורב בה נמי חייב ולזה לא מצי להקשות אי בהדי דאזלא קא מזקא היינו אש וכלומר דא"כ מה איצטריך להצד השוה דזה פשיטא שלאש לחודיה לא דמי דחלוק מאש בזה שאש אין תחלת עשייתו לנזק ואיכא למיפרך מה לאש שכן אין תחלת עשייתו לנזק ואע"ג דלעיל גבי אבנו סכינו ומשאו דקאמר נמי אי בהדי דאזלא קא מזקא היינו אש ולא פריך מה לאש שכן אין תחלת עשייתו לנזק באמת גם התם נתקשה בזה בשמ"ק אמאי לא פריך הכי ותירץ דגם אבנו סכינו ומשאו לא הוי תחלת עשייתו לנזק כיון דלא נייחא עוד ותחלת עשייתו לנזק לא חשיב אלא משעה שהונח ולפ"ז כאן דהיה מונח מכבר ובשעה שהונחה היתה תחלת עשייתו לנזק ודאי דאיכא למיפרך הכי ופשיטא דמאש לחודיה אי אפשר למילף ומה שכתבו התוספת דהוי אש כוונתם דאש הוי יוכיח נמי אבל לאש לחודיה ודאי דלא דמי גם מצד דאיכא למיפרך וחלוק הוא מאש וגם מצד שבאמת דמי לבור דגם מעיקרא וגם לבסוף הוי בור ולכן גם בדרך נפילה דמי לבור וכמו שכתבתי ולכן פשוט דלא הוה מצי למיפרך אי בהדי דאזלי קא מזקי היינו אש. ובדברינו אלה עלה בידינו להציל את רבינו המהרש"א מדבת כמה מהמפרשים שכתבו עליו ששגגה פלטה קולמסו דלאחר שהביא את דברי התוספת וגם את דברי הרא"ש בסוגיין שכתבו שאם הזיק דרך הלוכו מחייב כל אחד חצי נזק הקשה המהרש"א כיון דבעל הבהמה חייב דרך הלוכו דהוי רגל דחיובו היינו בחצר הניזק ובעל התקלה דחייב היינו מטעם בור דחיובו אינו אלא ברשות הרבים עיי"ש שדחק ליישב ועל זה הרעישו המפרשים דמה קאמר דהא בור לא הוי אלא לבתר דנייח אבל אם הזיקה דרך הלוכה חייב בעל התקלה מטעם אש וכן כתבו התוספת בהדיא דבעל התקלה אין לחייבו מטעם אדם המזיק אלא משום דחשיב כרוח מצויה והוי התקלה מטעם אש ואפילו אפקריה חייב כמ"ש התוספת לעיל וממונך גבי אש לאו דוקא ואכן למה שכתבתי דמה שכתבו התוספת דהיינו אש היינו שאש הוי יוכיח לבור אבל עיקר חיובו הוי משום בור יתיישבו דברי המהרש"א ואפילו אי נימא דממה הצד יליף מאש ובור נמי אינו חייב כ"א ברה"ר דומיא דבור לשיטת התוספת שכתבו לעיל (דף ג' ע"ב) דכל היכא דילפינן ממה הצד נותנין עליו קולי שניהם וכיון דמשור ובור ילפינן פטור על הכלים כמו בור עיי"ש וה"נ פטור ברשות היחיד כמו בור ודו"ק היטב כי כל זה ברור בעזה"י ומכל מה שכתבנו אפשר ליישב שיטת הרא"ש שכתב כאן וז"ל ויש מן הגדולים שכתבו דאותן דינים דילפינן כאן על ידי מה הצד אינם חייבין אלא מה שחייבין בשניהם א"כ אבנו סכינו ומשאו וכו' פטירי מנזקי כלים כבור ומטמון כמו אש דאתי במה הצד מינייהו ולי נראה דכל דין בור יש להם בין לקולא בין לחומרא וכו' בין אפקרינהו בין לא אפקרינהו לשמואל דאמר כולם מבורו למדנו וכו' עיי"ש היטב והרש"ל ביש"ש סימן ח' הרבה להשיב על הרא"ש במה שכתב דלשמואל אפילו בלא אפקרינהו דין בור גמור יש להם ויסוד השגתו הוא דא"כ מאי מתמיהים התוספת לעיל (דף ג' ע"ב) בד"ה משורו למדנו גבי אבנו סכינו ומשאו שלא הפקירן לרב דאמר כולם משורו למדנו וא"ת היכי גמר משור מה לשור שכן בעלי חיים ומפרש רשב"ם דאתי משור ובור במה הצד ותימה א"כ לפטור בהן כלים ע"כ ומאי תמיה הוא זה הלא מסתמא דכמו דלשמואל דאמר מבורו למדנו דין בור גמור יש לו ה"נ לרב דיליף משור דין שור גמור יש לו ואע"ג דאתיא במה הצד וא"כ מאי מתמיהים התוספת לשיטת הרא"ש אע"כ דלשמואל אע"ג שמבורו למדנו מ"מ כיון שמבור לחוד לא מצינן למילף וצריכין אנו למה הצד יהבינן להו גם הקולא שבצד השני וה"נ לרב דמשורו למדנו כיון דצריכין למה הצד דבור יהבינן גם הקולא מה שבבור ושפיר הקשו התוספת דליפטר בהן הכלים עיי"ש, וקושיא זו הקשה נמי בספר פלפולא חריפתא שעל הרא"ש אכן למה שכתבתי אין מזה שום קושיא דדוקא בתקלות שמדמין לבור הוא דאמרינן הכי דנותנין לו כל דין בור משום דסברא הוא לדמות כל תקלות לבור כשיש לה שום דמיון לבור ולכן אע"ג שצריכין למה הצד להסיר הפירכא שיש מה שלא דמי לבור מ"מ לאחר שהוסר הפירכא חוזר שוב להיות דינו כבור גמור בין לקולא בין לחומרא אחרי שבאמת דומה הוא לבור ומה הצד לא בעינן כ"א להסיר את הפירכא ומשו"ה לשמואל דאמר מבורו למדנו שפיר כתב הרא"ש דדין בור גמור יש לו משא"כ לרב דיליף משור שבאמת אין שום דמיון אבנו סכינו ומשאו שהוא תקלה לשור שהוא בעלי חיים ובעינן למה הצד לעיקר החיוב להשוותו לשור ולכן כיון שבעצם אין לה שום דמיון לשור ורק על ידי מה הצד אפשר למחייבו מדין שור מפני שגם בזה יש צדדי החיוב שיש בשור וכאן מה הצד לא בא להסיר הפירכא כ"א לבנות עיקר החיוב ולכן ודאי שנותנין בזה דיני שני הצדדים ואין חייבין אלא מה שחייב בשניהם ולכן שפיר הקשו התוספת דלרב דיליף משור ובור א"כ ליפטרו בהו כלים דשור גמור ודאי לא הוי כיון שאין לו שום דמיון בעצמותו לשור וזה ברור, ומה שטען עוד המהרש"ל להשיג על הרא"ש מדמוקי בכל האוקימתות דאפקרינהו דוקא כבר כתבתי בחדושי לעיל בגמרא ליישב גם זה ושפיר קם דין של הרא"ש דכל דין בור יש להם ומיושב בזה מה שלא הביא הרי"ף לכל הנהו אוקימתות ועיין ברא"ש שזכר זה ולדבריו גופא ניחא כיון דכל דין בור יש לכל הנהו תקלות א"כ אין נפקא מינה בדינא דבשלמא אם היה דינו בקל שבשניהם היה צריך להביא ולחלק כל אחד מאין יצא דינו אבל עתה אין שום נ"מ ודו"ק. בא"ד והא דאמרינן לענין ד' דברים וכו' היינו נזק וכו' במהדורא בתרא למהרש"א הניח בצ"ע לדברי התוספת דהיאך מתוקמא הך ד' דברים שבכללו הוי נזק הא מסיים שם דשור ובור פטור ולענין נזקין הא קאמר דכולן חייבין עיי"ש וכבר הקדימו בשמ"ק בקושיא זאת וכתב בשם הרשב"א ליישב דבאמת ד' דברים לאו דוקא אלא משום דבכל דוכתי נסיב לה הכין אמר נמי הכא ד' דברים ובודאי שחייב האדם בד' דברים והנזק מכללן אלא שאין השור פטור מכולן דהא איכא בהם נזק שאף השור חייב עיי"ש. בתוד"ה מה לבור שכן שלא ברשות דאפילו עשאו ברשות ואח"כ הפקיר כיון שהפקיר היינו שלא ברשות, נ"ב דמה שכתבו דאפילו עשאו ברשות ואח"כ הפקיר חייב כוונתם דהיינו הפקיר רשותו ולא הפקיר גם בורו דאי הפקיר גם בורו הא כתבו התוספת גופייהו לקמן (דף נ"ח ע"ב) בד"ה ה"מ דאפקרינהו דבכה"ג פטור לגמרי דמתחלה ברשות עשה ואח"כ לאו בורו הוא או שיש לומר דהכא לסברת רש"י כתבו דסובר לקמן דאפילו בהפקיר רשותו ובורו נמי חייב ולפ"ז מצינן לפרש דמ"ש הכא כוונתם בהפקיר רשותו ובורו אבל איה"נ דהתוס' גופייהו פליגי ע"ז. בא"ד שאם הדליק אש וכו' עיין מה שכתבתי מזה לקמן (דף כ"ב) בתוד"ה חציו דחרש:

תוכן העניינים

בית אהרן (בק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה