בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף ד:
בתוד"ה ואימא מבעה זה המים וכו' א"נ בתר דנחו ולא דמי לבור פי' דאי הוי דמי לבור לא שייך לומר דמבעה היינו מים כיון דדמי לבור ובור הא תני לה ומה צריך למיתני תו מבעה משו"ה פירשו דמיירי בתקלה כזאת דלא דמי לבור כגון פותקין ביבותיהן דאמרינן לקמן דלא דמי לבור משום דהנך ברשות ובור שלא ברשות ומקשה תו דהא אכתי במה הצד אתי וא"כ אכתי אמאי צריך למיתני זה לאב בפני עצמו ועל זה כתבו דאפ"ה הוי אמינא דאיצטריך לכותבו לחייב כלים זהו פירושו של דברי התוספת, ואמנם המעיין ברש"י ד"ה אימא מבעה שכתב וז"ל שאם שופך אדם מימיו לרה"ר ובא אחר ונטנפו כליו חייב השופכן עכ"ל הרי שדייק דדוקא כשנטנפו כליו חייב ולא כשהוזק בגופו דהיינו לרב דוקא דסובר דבהיזק דגופו פטור משום דקרקע עולם הזיקתו ולמה לא פירש סתם דחייב ואפילו בהיזק גופו ואתיא נמי כשמואל, ונראה ברור דהיה קשה לו דלשמואל דסובר דכל תקלה הוי בור א"כ היינו בור וכבר תני לה במתניתין וגם לפרש דהיינו פותקין ביבותיהן דלא דמי לבור כיון דברשות הן לא ניחא ליה נמי דסוף סוף כיון דבמה הצד עכ"פ מרבינן זה א"כ אכתי לא צריך למיתני תו מים במתניתין ופליג בזה עם תוספת דסבר דכיון דלא כתיב זה מפורש רק דאתי במה הצד הדר תני לה תו בפירוש ורש"י סובר דזה אי אפשר דכיון דעכ"פ במה הצד מרבינן הוי זה ככתיב מפורש ומאי צריך תו למיתני מים ומשו"ה פירש דהיינו דוקא לרב דסבר כל תקלה דלא אפקרינהו משור למדנו וחייב בנזקי כלים ופטור בנזקי גופו ולזה איצטריך שפיר למיתני מים אע"ג דהיינו שור דמשור לא למדנו שכן כוונתו להזיק וכדמפרש נא הרי השור כהרי המבעה ודו"ק:
ברש"י ד"ה מטמא תרומה ולא נתברר לי למה דייק ש תרומה דוקא הא הוה"ד אם טימא חילין של חבירו נמי חייב והנה במתניתין דגיטין שם פרש"י נמי וז"ל המטמא טהרותיו של חבירו כגון תרומה עיי"ש ושם קשה ביותר על מה שפירש תרומה דוקא דהתם יש נמי הכרח מן הסוגיא דמתניתין מיירי בחולין דעביד התם צריכותא למיתני הנך כולהו מטמא מדמע ומנסך וקאמר דאי אשמועינן מטמא וכו' ואי מדמע משום דשכיח וכו' וקשה אכתי ליתני המדמע והמנסך ולא בעי מטמא דאי תימא במדמע משום דשכיח מנסך יוכיח ואי תימא במנסך משום דקלב"מ מדמע יוכיח, וצ"ל בע"כ דנהי דמטמא תרומה הוי ידעינן מזה דההפסד הוא יותר מרובה מן מדמע וכיון דמדמע חייב כ"ש מטמא תרומה אבל במטמא חולין דההפסד הוא יותר פחות גם ממדמע דבמדמע אינו חזי אלא לכהנים. וליכא לוקחים כולי האי כמו במטמא חולין דחזי גם לישראלים בטומאתם ולכן לא נוכל למילף דמטמא חילין חייב ממדמע ולהכי איצטריך מטמא דמיירי במטמא חולין שחייב ג"כ וכמ"ש בהגהות מים חיים להפר"ח, ואין להקשות ממ"ש התם ואי תני הני תרתי משום דהפסד מרובה אבל מדמע דהפסד מועט אימא לא ואי איירי במטמא חולין א"כ מדמע מפסיד טפי דהא חולין חזיא לכו"ע למי שאין אוכל חולין בטהרה ולמי שאוכל חולין בטהרה חזיין נמי בימי טומאתו ומדמע הוי הפסד טפי שאינו מותר רק לכהנים דיש לומר דודאי אי לא הוי תני כ"א הנך תרתי אז הוי מוקמינן דמטמא דמתניתין היינו מטמא תרומה וממילא לא הוה ידעינן מדמע מיניה אבל כיון דתני מדמע בהדיא בע"כ דמטמא היינו חולין דאי תרומה לא איצטריך תו מטמא דממדמע ומנסך הוי ידעינן לה וכמו שכתבתי וא"כ תמוה לשון רש"י שפי' דמטמא היינו תרומה, אכן התם אפשר עוד לדחוק ולומר דכגון תרומה דכתב רש"י לא קאי זה אמטמא טהרותיו אלא תרי: מילי קאמר טימא טהרותיו של חבירו דהיינו חולין וכגון תרומה כלומר דבתרומה נמי מיירי ונתכוון למ"ש בסמוך התם דמתניתין תרתי קאמר אי תרומה משום דפסיד לה ואי תולין משום דאסור לגרום טומאה וכן משמע מפירוש התורי"ד שם, אבל ברש"י דהכא שלא הזכיר כ"א תרומה לחוד ולא הזכיר כלל טימא טהרות קשה מאי שנא תרומה דנקיט ונ"ל דרש"י הכא אזיל לשיטתו שכתב בסמוך דלא כל לפרש דמנסך היינו שניסכו ביין נסך שזרק בו דלא קא מאסריה ולא מידי דהא מזבין ליה בר מדמי יין נסך שבו הרי דסובר שכל היכא דאפשר למיזבן לא חשיב ליה הפסד וגם שם יקשה באמת דמאי שנא מדמע דחשיב ליה הפסד אע"ג שיכול למוכרה נמי לכהן וצריך לחלק דהתם כיון שכהנים מועטים הם וגם אין רגילים לקנות מאחרים מפני שיש להם די מחלקם ואין לוקחים כ"א כאשר יזדמן להם בזול משו"ה חשיב הפסד משא"כ יין נסך שעכו"ם רובא דעלמא וגם צריכים הם לקנות לא מיתזלי בהכי כי ימצאו הרבה לוקחים ולכן ה"נ בטימא טהרות לא נוכל לחשוב זה להפסד כיון דחזו בימי טומאתם גם לכהנים גם לישראלים ויש הרבה לוקחים ובכן דמיא זה ליין נסך דלא חשיב זה הפסד משא"כ בגיטין דהתם הביא עיקר הפלוגתא דמנסך והביא גם דברי שמואל דסובר דמנסך היינו מערב ולדידיה בע"כ דגם מערב יין נסך אע"ג שיש הרבה לוקחין אפ"ה חשיב הפסד וממילא דלדידיה הוי נמי מטמא טהרות חשיב הפסד ולהכי פירש התם שני הדברים מטמא טהרות דהיינו חולין וכגון תרומה דאליבא דמ"ד מנסך ממש דלדידיה צריך לומר דמערב לא חשיב הפסד כמ"ש רש"י הכא ממילא שגם מטמא טהרות לא חשיב הפסד וצריך לומר לדידיה דהיינו מטמא תרומה ולמ"ד מנסך היינו מערב הרי מוכח דאפילו בכה"ג חשיב הפסד ממילא דגם מטמא טהרות חשיב הפסד. ועוד יש לומר טעם אחר מה שהכא לא הזכיר כ"א מטמא תרומה והתם בגיטין הזכיר שניהם דזה ודאי דמטמא טהרות לא חשיב הפסד כיון דיש הרבה לוקחים ודמיא ליין נסך רק אפ"ה למ"ד דהוי קנסא אפשר לומר דאפ"ה קנסו גם בכה"ג משים שאסור לגרום טומאה לחולין ומשו"ה קנסוהו שישלם אפי' בכה"ג דהוי הפסד מועט והתם למ"ד קנסא קאמר וכמש"ש להדיא משו"ה נקיט גם מטמא טהרות משא"כ הכא ודאי ליכא למימר דהוי קנסא דרבנן דהא ר' חייא חשיב לה באבות ומילתא דרבנן לא שייך לקרותם אבות וכיון שעיקר החיוב מדינא קאמר הכא משו"ה דייק לפרש דמטמא תרומה דזה הוי הפסד שחייב גם מדינא אבל טהרות לא חשיב הפסד מדינא ודו"ק היטב כי הדברים נכונים. ברש"י ד"ה ומנסך וכו' ומנסך את היין ליכא למימר שנסכו ביין נסך שזרק בו דלא קא מחסריה ולא מידי וכו' עכ"ל, ולא דמי למדמע דחשיב ליה הפסד אע"ג שגם התם מצי למכור לכהנים אפ"ה כיון שאינו יכול למכור לכל העולם חשיב הפסד דכבר כתבתי בדבור דלעיל לחלק דהתם שאני כיון שכהנים מועטים הם וגם אין רגילים לקנות מפני שיש להם די מחלקם ומשו"ה אין לוקחים כ"א בזול משא"כ יין נסך שעכו"ם רובא דעלמא וגם צריכים הם לקנות לא מיתזלי בהכי כי ימצא הרבה לוקחים. בא"ד דהא מזבין ליה בר מדמי יין נסך שבו ע"כ הרי להדיא מדבריו דלא נאסר כל התערובות ואילו בגיטין (דף נ"ב ע"ב) ברש"י ד"ה מערב יין נסך ביין כשר של חבירו ואסרו בהנאה ע"כ, הרי דסובר דכל התערובות נאסר בהנאה, והן אמנם אינני מתמה על הסתירה שברש"י גופא מהכא להתם משום דבאמת יש פלוגתא בזה אי כולו אסור או ימכר חוץ מדמי יין נסך שבו ולכן במקום אחד פי' רש"י למ"ד כולו אסור ובמקום השני למ"ד דימכר וכו' רק אני תמה מה שאני רואה בזה חילוף המ"ד דהנה במסכת ע"ז (דף ע"ד) פליגי ת"ק ורשב"ג דת"ק סובר דכל התערובות נאסר ורשב"ג סובר ימכר לעכו"ם חוץ מיין נסך שבו ושם בגמרא פוסק רב כת"ק ושמואל כרשב"ג דימכר לעכו"ם עיי"ש ולפ"ז בסוגיין דקאי הכא למ"ד מנסך ממש דהיינו רב דסובר הכי בגיטין הו"ל לרש"י לפרש דנאסר כל התערובות והתם בגיטין דמפרש למ"ד מערב דהוא שמואל דאיהו סובר להדיא הלכה כרשב"ג א"כ אין נאסר כל התערובות והן אמנם דלשון הש"ס בגיטין דקאמר התם דאי אשמועינן מנסך משום דקא פסיד לגמרי משמע כפרש"י התם דכולו אסור אבל קשה דהא שמואל פוסק להדיא כרשב"ג ואולי יש לומר משום דבירושלמי דגיטין שם, איתא באמת להיפך דרב סובר דמנסך היינו מערב ולפ"ז צריך לומר דשמואל בר פלוגתיה יסבור מנסך ממש ולפ"ז נוכל לומר דלרש"י היה לו הגרסא הירושלמית ולכן מכוון פירושו ממש דהתם מפרש אליבא דמ"ד מערב דהוא רב ואיהו סובר בע"ז דכולו אסור משו"ה מפרש התם דכולו אסור והכא דמפרש אליבא דמ"ד מנסך ממש דהוא שמואל משו"ה פירש כאן דיכול למוכרו חוץ מדמי יין נסך שבו וכמו שסובר כן באמת בע"ז שם. אלא דשוב חזרתי מזה דהא בגיטין שם ברש"י ד"ה ולמאן דיליף קנסא מקנסא כתב דהיינו רב דאמר מנסך ממש וכו' ומלשון זה משמע דסובר כגרסת הש"ס דידן דרב סובר מנסך ממש ועוד דמלבד קושיתי על חילוף המ"ד קשה קושית הש"ג שהקשה בסוגין על רש"י גופא דאיך יפרש כאן דיין נסך ביין כשר אינו אוסר בהנאה ואיהו גופי' בפרק בתרא דע"ז פסק דיין נסך עם יין כשר אסור בהנאה בכל שהוא עיי"ש, ואפשר לומר בזה ישוב אמיתי דהא מ"ד דיין ביין אינו בטל ואסור כולו בהנאה אינו אלא דרבנן ומשום חומרא דיין נסך אבל מה"ת אפילו נפל רוב יין נסך במיעוט יין כשר כיון דאינו נהנה מגוף האיסור מותר למוכרו חוץ מדמי יין נסך ואין כאן נהנה ולפ"ז הכא דאבות קא חשיב ואבות אינם אלא מה דכתיבי באורייתא בהדיא שפיר כתב רש"י דאם לא הוי כ"א כשנסכו ממש דאילו נתערב יין נסך מצי למוכרו דודאי דבר תורה הכי הוא דרשאי למוכרו משא"כ בגיטין שם דמיירי לענין דינא אם חייב לשלם בהיזק כזה שפיר כתב דאסור כולו דודאי רבנן אסרוהו התערובות לשיטת רש"י וממילא חייב לשלם וזהו אמת ויציב. תוד"ה ועדים זוממין פירש ריב"א וכו'. עיין במפרשים שנדחקו ליישב מה רצה הריב"א בזה ואכן כוונתו פשוט דקשיא ליה מה שייך למיתני עדים זוממין בהדי אבות נזיקין והלא לא עשו שום היזק דאילו שילם כבר על פיהם פטירי דאמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה ואלא דלא שילם עדיין וא"כ לא עשו עוד שום היזק לכך פירש הריב"א דאפילו שילם נמי חייב וק"ל. בא"ד ור"י מפרש דלא צריך להאי טעמא דגבי ממון מקו"ח מחייבינן להו וכו' ונ"ל להוכיח דגם הרמב"ם סובר כהר"י דהנה לשני הטעמים שכתבו התוספת דלגבי ממון אמרינן נמי כאשר עשה היה נראה דבמלקות לא אמרינן כאשר עשה דטעם דאפשר בחזרה ודאי דלא שייך במלקות וטעם דעונשין מן הדין נמי לא שייך דפשיטא דבמלקות אין עונשין מן הדין ולפי"ז יש להבין סברת הרמב"ם (בפ"כ מהלכות עדות) שכתב להדיא דבמלקות אמרינן נמי כאשר עשה וראיתי שגם מפרשי הרמב"ם תמהו על זה, וכתבו שלזה נתכוון הראב"ד ז"ל בהשגתו שם שכתב דשבוש הוא זה עיי"ש, ולענ"ד נראה מכאן ראיה עצומה למה שהעלה הישועות יעקב בתשובותיו (חאה"ע סי' כ') שדעת הרמב"ם הוא דכל היכא דבלאו הכי יש איסור מן התורה אז יש כח ביד הקל וחומר לחייבו מלקות דדוקא שתי פעולות דהיינו לאסור איסר ולחייב מלקות הוא דאין ביד הקל וחומר עיי"ש, ובעיקר החילוק ראיתי שהובא כבר בשם המ"מ שמחלק נמי בהכי, ולפי"ז א"ש דברי הרמב"ם דלענין כאשר זמם דלא בעינן הקל וחומר, כ"א לחייב העונש דהאיסור הא מפורש בתורה מקרא דלא תענה ובכה"ג שפיר עונשין גם מן הדין ולכן ממילא דאמרינן בהו כאשר עשה דענשינן מקל וחמר הרי מוכח דהרמב"ם סובר נמי כפי' הר"י, אלא דיש לומר דטעם הרמב"ם לגבי מלקות משום דסובר כסברת החנוך (מצוה תקכ"ג) דמשו"ה אין עונשין מן הדין בנפשות שמאחר שאלקים נצב בעדת אל ואילולא שהיה חייב זה מיתה לא היה מניח הקב"ה להסכים שתאבד נפש אחת מישראל ומאחר שהניח הקב"ה להב"ד ויסכימו להרוג את זה וכיון שנהרג בע"כ שחייב מיתה והלכך אין לעדים משפט מות וטעם זה אין לומר בממון ובמלקות והכסף משנה הביא שם טעם זה על הרמב"ם ולפלא שלא זכר שכבר הקדימו החנוך בזה ולפי"ז אין מוכח ההוכחות הללו שהוכחתי בזה לא שהרמב"ם מחלק כחילוק הישועת יעקב ולא שסובר כשיטת הר"י ודו"ק. ברש"י ד"ה תנא ליה שו"ח והשואל וכו' והא דנקט והשואל לאו דוקא דהא לא משכחת ביה דנפטר לא בטוען טענת גנב וכו' ע"ש, ואין להקשות דהא גם בשואל משכחת דנפטר בטוען טענת גנב כשהוא בבעלים וכמ"ש התוספת לקמן (דף נ"ז ע"ב) דגם שואל פטור בכה"ג דבכה"ג דהפטור מתחלה היה משום בבעלים כי נמצא אח"כ שהוא בידו לא היה חיובו משום גנב כ"א משום שואל דדוקא בשו"ת כי טעין טענת גנב הוי כגנב משום דהפטור היה על ידי גניבה דטעין משא"כ בשואל דהפטור לא היה משום דטעין טענת גנב כ"א משום דהוי בבעלים ולכן בכה"ג לא הוי כגנב אלא שואל הוא דהוה להתחייב בכולו ולא גנב וק"ל, ולולי פרש"י הייתי מפרש דמשו"ה הוי גנב בכלל שו"ח משום דבפרשת שו"ח גופא כתיב דין דגנב דהכי כתיב כי יתן איש אל רעהו וגו' וגונב מבית האיש אם ימצא הגנב וגו' משא"כ בפרשת שואל לא כתיב דין דגנב אלא דלפי"ז יקשה למה הוי גזלן בכלל שו"ח וצריך לומר בע"כ כרש"י דעל הפטור קאי משום דשו"ח נפטר בטענת גנב וגזלן ודו"ק. (דף ה' ע"א) בגמרא עדים זוממין דממונא הוא ליתני סבר לה כר"ע דאמר אין משלמין עפ"י עצמן הקצוה"ח וסי' ש"ן סק"ב) הקשה דהא בבאו עדים ואח"כ הודה מעצמו ודאי חייב אליבא דכו"ע וא"כ היכי משכחת מודה בקנס בעדים זוממין דמאי אמרי בהודאתם הוזמנו בב"ד של פלוני וא"כ כבר באו עדי ההזמה קודם שהודה וכי הודה אח"כ מאי הוי עי"ש, ולא ירדתי לסוף דעתו בזה וכי מה ענין עדי ההזמה לעדי חיוב קנס דכאשר זמם הא משכחינן כמה פעמים דאע"ג דהוזמו העדים ועדותן בטילה לגבי מי שרצו לחייבו ואפ"ה לענין חיוב קנס דכאשר זמם אינם מחויבים כלל וכגון אם העדים היו קרובים להבעלי דינים והבעלי דינים קבלום עליהם דבדיני ממונות מהני ואפ"ה לענין הזמה אינם מחויבים אם הוזמו משום דאינם בגדר עד כיון דמה"ת פסולים הם רק מחמת קבלה דמחייב עצמו ממון אין לעדים דין זוממין ואף שהוזמו אינם צריכים לשלם דלא כתבה התורה בכה"ג דין הזמה רק במקום שנאמנים מן התורה וכן אם הדיינים היו קרובים לבעלי דינים והבעלי דינים קיבלום עליהם דאין לו דין ב"ד כלל ואם הוזמו בב"ד כזה אין מחויבים לשלם כיון דהדין דחיוב דכאשר זמם הוא דוקא לאחר גמר דין בב"ד וב"ד כזה לא נקרא ב"ד וכמבואר במנ"ח (מצוה ל"ז) ולפי"ז במה שהעידו העדים להזימן לומר שביום פלוני עמנו הייתם נהי דהעדים הוזמו ועדותן בטילה אבל לענין חיוב דכאשר זמם לא ניכר מהגדתן כלום דדילמא פסולים היו העדים או הדיינין ורק העידו על ידי קבלה וכאשר בא אח"כ זה הנידון לתבוע קנס כאשר זמם והעדים הודו מעצמן שהם כפרים והדיינים כשרים היו באופן שמחויבים לשלם הקנס הוי זה הודאה מעליותא דהא על חיוב דכאשר זמם לא העידו המזימין כלל וא"כ מה ענין הוא לבאו עדים ואח"כ הודה דהתם מיירי שהעדים העידו לענין חיוב הקנס שמחויב זה לשלם הקנס ולכן הודאה דאח"כ לא נחשב למודה מעצמו כיון שכבר העידו עדים על זה אבל הכא הנהו עדי המזימין בשעה שבאו להזים לא העידו כ"א מה שנוגע לעצם ההזמה לענין בטול עדותן אבל בנוגע לחיוב הקנס דכאשר זמם לא זכרו מאומה וכשבאו העדים הניזומין אחר כך והודו מעצמם הוי זה הודאה מעצמם ממש ודו"ק. בתוד"ה הא תברא ר"ע לגזיזיה בסוה"ד וי"ל דכיון דאין משלם אלא מגופו אי אפשר למיתני לגבי אבות וכו' מכאן אפשר למצוא מקור למה שכתב הרמב"ם (פ"י, מהלכות נזקי ממון) וז"ל והואיל וכל בהמה חיה ועוף שהרגו את האדם נסקלין היאך ימצא מועד להרוג עד שישלמו בעליו את הכופר כגון שהרג שלשה בהמות ה"ז מועד להריגה ובעלים משלמים את הכופר עכ"ל הרמב"ם הרי דפסק דמועד לבהמה הוי מועד לאדם וכבר, הרעישו המפרשים דזהו נגד סוגיית הש"ס לעיל (ד"ב ע"ב) דקאמר התם דמ"ש גבי אדם דכתיב כי יגח ומ"ש גבי בהמה דכתיב כי יגוף משום דאגב אורחא קמ"ל דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם וא"כ מאין לקח הרמב"ם לפסוק דלא כסוגיא המפורשת, ונ"ל משום דמסוגיא דידן מוכח דהוי מועד מבהמה לאדם והוא דאלת"ה א"כ יקשה דהא לפיר"ת דכל שאין משלם מגופו אי אפשר למיתני לגבי אבות א"כ בע"כ דהאי שור דנקיט במתניתין מיירי בקרן מועדת דוקא ולא בתם דאין משלם אלא מגופו וא"כ מאי פריך הכא דליתני תרי גווני שור הא מתניתין באמת נמי הכי קאמר דמתניתין מיירי סתם במועד בין מועד לבהמה בין מועד לאדם שהזיק בין לאדם בין לבהמה משלם נזק שלם ואי נימא דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם נמצא דהאי מועד לבהמה לגבי אדם תם הוא ואפ"ה משלם נזק שלם וא"כ מאי פריך ליתני נמי תם שחבל באדם משלם נזק שלם הא באמת תני הכי כיון דמתניתין במועד מיירי דמשלם נזק שלם וסתמא קתני בין שהזיק לאדם בין שהזיק לבהמה אע"ג דלגבי אדם תם הוא אע"כ דסתמא דש"ס דהכא סובר דמועד לבהמה הוי מועד לאדם וא"כ שפיר פריך דליתני תרי גווני דהא מתניתין במועד הוא דמשלם נזק שלם וליתני נמי בשור תם שחבל לאדם משלם נמי נזק שלם ומשו"ה בחר לפניו הרמב"ם לפסוק כהך סתמא דסוגין. בגמרא לימא קסבר ר' חייא היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, ויש להבין וכי מה היה קשה לו אם באמת סובר ר' חייא הכי ונ"ל דהיינו מה דקשה לו דא"כ הוי זה קנסא וא"כ היכי קרי ליה אבות בשלמא קנס דמפתה ומוציא שם רע אע"ג דאינם נמי כ"א קנסא מ"מ כיון דהקנס כתיב באורייתא שפיר קרי להו אב אבל הנך דאינם אלא קנסא דרבנן א"כ היכי קרי לה אב הא אב לא הוי אלא מה דכתיב באורייתא ודו"ק בזה, והיינו מ"ש רש"י בד"ה לימא קא סבר ר' חייא וכו' ומשום דקנס הוא תני וכו' הוסיף זה להורות שזהו עיקר קושית הש"ס דכיון דלא שמיה היזק ואם כן קנס הוא וא"כ היכי קרי לה אב, ובזה מיושב מה שהקשה בתוספת ד"ה דאי שמיה היזק למה ניחא לש"ס לאוקמי ברייתא דר' חייא כמאן דאמר דשמיה היזק ומה איכפת ליה אם יסבור באמת דלא שמיה היזק דהכי הוא האמת דהא מאן דסובר שמיה היזק איתותב ועי"ש שנדחקו ליישב משום דניחא ליה לאוקמי ברייתא דר' חייא כחזקי' עיי"ש, ולמה שכתבתי מיושב מאוד דאי אפשר כלל לאוקמי דסובר דלא שמיה היזק דא"כ הוי זה קנסא ולא הוה קרי לא אב וזה ברור בתוד"ה המטמא וכי' המ"ל דלא תנא להו משום דלא מחייב בשוגג, ואפשר דמשו"ה לא משני הכי באמת משום דהוא פלוגתא בגיטין (דף נ"ג) ור' מאיר סובר דגם בשוגג חייב וכיון דלאו מילתא דפסיקא הוא דבשוגג לא מחייב משו"ה לא משני הכי דהא חזינן דמהדר הגמרא לאוקמי ככולהו מ"ד בין למ"ד שמיה היזק בין למ"ד לא שמיה היזק ולא ניחא למה לאוקמא בפלוגתא ברש"י ד"ה ומפגל וכו' כהן ששחט קרבנו וכו' עיי"ש ויש להבין כיון דשחיטה כשירה גם בזר למה נקיט א"כ כהן דוקא והנה במשנה דגיטין דנקיט התם כהנים שפיגלו במקדש חייבין לא קשה לי למה נקיט כהנים דוקא דבחבורי שם כבר כתבתי ליישב והוא דבלא"ה קשה מתניתין דהתם דדייק לומר כהנים שפיגלו במקדש ולשון במקדש צריך ביאור למה הוצרך לפרש זה דאטו יש פיגול במקום אחר חוץ למקדש ואמרתי לישב עפמ"ש בזבחים (דף מ"ד ע"ב) פיגל בדבר הנעשה בחוץ פיגל בדבר הנעשה בפנים לא פיגל ופרש"י פיגל בדבר הנעשה בחוץ העבודה שהיה עובד במחשבה והאכילה שחישב עליה אם מעשה עזרה הם פיגל ואם מעשה היכל הם לא פיגל וכ"כ התוספת שם בגיטין דאין פיגול רק במעשה חוץ אבל בפנים אין פיגול כלל אלא דפסול מיהא הוי וזה פשוט דלענין תשלומין בעד ההיזק חייב אפילו בכה"ג דנהי דאינו פיגול ואין חייבין עליו כרת ומלקות אבל פשיטא דחייבין לשלם דכיון דהזבח נפסל הרי הפסידו הקרבן. והנה לשון מקדש נופל על ההיכל שהוא עצם המקדש ולא על העזרה דזה עזרה הוא דמיקרי ולא היכל והיינו שמדייק התנא כהנים שפיגלו במקדש מקדש דוקא דהוא ההיכל דבזה אין פיגול להתחייב כרת ומלקות ורק הקרבן הוא דמיפסל ולכן חייב לשלם משא"כ כשפגלו בעזרה פטורים מתשלומין דכיון דהפיגול הוי פיגול גמור ולוקה עליו א"כ קים ליה בדרבה מיניה ופטור מן התשלומין. ולפ"ז ניחא נמי מה שדייק למינקט כהנים דוקא דבעבודות הכשירות נמי בזר דהיינו בעזרה שם אין מקום תשלומין כיון דלוקה וקים ליה בדרבה מיניה ודוקא במקדש דהיינו ההיכל ששם אסור לזר ליכנס ורק כהנים הם המפגלים, אכן הא תינח במתניתין דהתם דנקיט כהנים שפיגלו ולא נקיט באיזה עבודה פיגלו יש לומר שפיר דמשו"ה נקיט כהנים להורות דוקא בעבודה שאינה כשירה אלא בכהנים דהיינו זריקה והקטרה אבל הכא שרש"י פירש כהן ששחט ועבודת השחיטה הא ודאי כשירה נמי בזר וא"כ מאי שנא כהן דוקא דנקיט ושוב מצאתי בשמ"ק שעמד בזה וכתב דבישראל מדרך שהבעלים של הקרבן הם השוחטים וא"כ לענין תשלומי נזק לא שייך זה דלמאן ישלמו כיון שהקרבן הוי שלהם גופא, אלא דלפי"ז יוחזר הקושיא דא"כ למה חייב כל עיקר ולא אמרין קם ליה בדרבה מיניה, ואולי יש לומר דרש"י לשיטתו בכתובות (דף ל') גבי זר שאכל תרומה משלו וקרע שיראים דמשו"ה חייב משום דהוי מיתה לזה תשלומין לזה הרי דסובר דכל שמחויב מיתה לשמים בעד העבירה שעשה ותשלומין לזה בעד ההיזק חשיב כמיתה לזה ותשלומין לזה ולפי"ז ה"נ מלקות לשמים ותשלומין לזה בעד ההיזק וחייב שפיר ואע"ג, דהר"י שם בתוספת כתב בכוונת רש"י דדוקא התם משום שעל שני מעשים אכילת תרומה וקריעת שיראים משו"ה חשיב זה כמיתה לזה ותשלומין לזה אבל היכא שעל מעשה אחת בא כגון במדליק גדיש בשבת חשיב מיתה ותשלומין לאחד ולפ"ז גם הכא הוי על מעשה אחד אלא דהרשב"א שם דחה לזה וכתב להביא דכל מקום שחיוב נפשו לא בא מחמת הנזק אלא מחמת איסורו שעשה לשמים כמיתה ותשלומין לאחד דמי וגם הריב"א אומר דבכל מקום מיתה לזה ותשלומין לזה חייב והוה"ד ה"נ חייב משום דהוי מלקות לשמים ותשלומין לזה. ועוד אפשר לומר דבהקדש הא גלי קרא דלא אמרינן ליה בדרבה מיניה דאלת"ה לא משכחת הזיד במעילה שישלם וכמו שכתבו התוספת בכתובות שם ואין לומר דדוקא במיתה דהקדש גלי קרא ולא במלקות דהא הרמב"ם (בפ"א מהלכות מעילה) כתב להדיא דכל המועל במוקדשין בזדון הרי זה לוקה ומשלם וא"כ ה"נ בפיגל בהקדש לא אמרינן קם ליה בדרבה מיניה אלא דיש לדחות דלא דמי למעילה דהתשלומין הוי נמי להקדש ולכן אמרינן דעדיפא תשלומין של הקדש שאינם נפטרים גם על ידי קם ליה בדרבה מיניה משא"כ הכא דהתשלומין הוי לבעלים שפיר שייך קם ליה בדרבה מיניה ואכן בשמ"ק לכתובות שם נסתפק בזה אם מה דאמרינן בהזיד במעילה דלוקה ומשלם אי הוי זה משום דהתשלומין דהקדש עדיפא או להיפך משום דמלקות דהקדש קיל דלא יוכלו לפטור מתשלומין ואי נימא כזה שפיר יש לומר גם כאן כיון דהמלקות הוא של הקדש אין בכחם לפטור מתשלומין. בגמרא בשלמא מפגל משום דבקדשים לא קא מיירי אלא מוסר מאי טעמא לא תני שאני מוסר דדיבורא וכו', וצריך לומר דדוקא לס"ד דלא ידע עוד לתרץ דמשו"ה לא תני מוסר משום דבדיבורא לא קא מיירי הוצרך לתרץ על מפגל משום דבקדשים לא קא מיירי משא"כ לבתר דמשני דמשו"ה לא תני מוסר משום דבדיבורא לא קא מיירי לא הוצרך שוב לתרץ על מפגל משום דבקדשים לא קא מיירי דבתירוץ זה דמוסר יתורץ נמי הך דמפגל דהא פיגול נמי אינו אלא דיבורא גרידא ואפשר עוד דבמחשבה לחוד נמי הוי פיגול וכפשטא דקרא לא יחשב וה"נ אמרינן במסכת זבחים (דף כ"ט) אמר ר' ינאי מנין למחשב בקדשים שלוקה דכתיב לא יחשב, ובעיקר דין זה אי פיגול סגי במחשבה גרידא או בעינן דיבור כבר הארכתי בזה בחיבורי לגיטין (דף נ"ד) אכן עכ"פ יותר מדיבור ודאי לא הוי וכיון דמשני דמשו"ה לא תני מוסר משום דבדיבורא לא קא מיירי תירוץ זה גופא אפשר לומר גם במפגל כן היה נראה פשוט לכאורה. אלא דשוב חזרתי מזה דיש לומר דלא דמי למוסר דאינו אלא דיבורא גרידא ולא קא מיירי בו משא"כ מפגל דיבורא דאית ביה מעשה הוא דהזבח נפסל על ידו וכמו דקיי"ל עקימת שפתיו הוי מעשה היכא דבדיבורא עביד מעשה ה"נ עביד מעשה בדבורו לפגל את הקרבן וגם לענין מלקות היה ראוי לחשבו משום זה ללאו שיש בו מעשה וללקות על לאו של מפגל וכמו שסובר הרמב"ם (פ"א מהלכות איסורי מזבח) דהמקדיש בעל מום למזבח לוקין ואע"ג דאין בו מעשה מ"מ בדבורו עביד מעשה דנעשה הקדש ע"ש א"כ הכא גבי מפגל דנפסל הקרבן הוי ליה נמי מעשה והא דבאמת לא לקי על לאו דמפגל הוי זה מטעמא אחריני וכמ"ש המפרשים עיין במנחת חנוך (מצוה קמ"ד) אבל עכ"פ זה ודאי דמפגל חשיב מעשה וא"כ לא דמי למוסר ושפיר יש לומר דבדיבורא כהאי מיירי התנא והא דלא תני מפגל משום דבקדשים לא קא מיירי ותירוץ זה נשאר גם למסקנא אכן לאחר העיון היטב בפ"כ לומר דאפילו דיבורא כהאי נמי לא מיירי בו התנא דהא הש"ס חשיב הכא לעדים זוממין דהוי דיבורא דלית ביה מעשה דפריך להדיא והא עדים זוממין דיבורא דלית בו מעשה הוא ותני והוכרח לתרץ משום דרחמנא קריא מעשה ולכאורה קשה טובא הא כיון שנתחייב הנידון על ידם הוי זה דיבורא דאית ביה מעשה וכמו שכתבו התוספת בסנהדרין (דף ס"ה ע"ב) דהואיל ובדיבורם עבדי מעשה לחייב את הנידון מיקרי לאו שיש בו מעשה, וצריך לומר דנהי דלענין מלקות נחשב כלאו שיש בו מעשה מ"מ התנא דהכא לא חשיב כ"א מה דהוי מעשה בפועל וכגון מוציא שם רע כיון דמיירי בבעיל הרי עביד מעשה בפועל או גם היכא דרחמנא קריא מעשה משא"כ בעדים כיון דמעשה בפועל לא הוי ואע"ג שממילא נסתעף מזה גם מעשה שיתחייב הנידון לא הוי חשיב לה התנא אי לאו דקריא רחמנא מעשה הרי דהתנא לא חשיב כ"א מה דהוה מעשה בפועל אבל מה שאינו מעשה בפועל אע"ג דממילא מסתעף מעשה שנתחייב הנידון לא חשיב וממילא דהוה"ד מפגל אע"ג דמיקרי מעשה כיון שהקרבן נפסל אפ"ה לא חשיב זה התנא דהתנא לא מיירי כ"א במעשה בפועל ולא עדיף מפגל מעדים זוממין דאי לאו דרחמנא קריא מעשה לא הוי חשיב לה התנא אע"ג דודאי חשיב זה דיבורא דאית בו מעשה גם לענין מלקות וצריך לומר דהתירוץ דבקדשים לא קא מיירי אינו כ"א לס"ד דלא ידע עוד מן התירוץ דבדיבורא לא קא מיירי משא"כ לבתר דמשני דבדיבורא לא קא מיירי לא הוצרך תו במפגל לטעם דבקדשים לא קא מיירי דשפיר מתורץ נמי בתירוץ דבדיבורא לא קא מיירי וזה ברור. והנה הפוסקים נחלקו אי הוי פיגול במחשבה לחוד כפשטא דקרא דלא יחשב או בעינן דוקא שיוציא מפיו והתוספת בזבחים (דף ד') כתבו דבמחשבה גרידא בלב הוי פיגול והאחרונים נחלקו על זה והביאו ראיות דבעינן דוקא דיבור ועיין מה שכתבתי בארוכה בחיבורי לגיטין שם, וכעת נ"ל להוכיח נמי מתוך הסוגיא דידן דדוקא דיבור בעינן מדמתרץ שאני מפגל דבקדשים לא קא מיירי ואי הוי פיגול במחשבה לחוד הוה מצי לתרוצי דבמחשבה לחוד לא קא מיירי דתירוץ הזה נוח טפי דדמיא להתירוץ דמוסר דבדיבורא לא קא מיירי וששני אלו התירוצים אינם כ"א תירוץ אחד דהתנא לא חשיב כ"א מה דהוה מעשה בפועל ולא דיבור ומחשבה אע"כ דמפגל נמי הוי דיבור ואפ"ה לא מתרץ דבדיבורא לא מיירי דזה לא ידע עוד לתרץ והיה ס"ד מדחשיב עדים זוממין אע"ג שאינם אלא דיבורא הרי דחשיב נמי דיבורא עד שלבסוף מחלק דהתם קריא מעשה אבל בס"ד לא ידע לחלק בזה ולכן לא מצי לתרוצי משום דבדיבורא לא מיירי ותירץ משום דבקדשים לא קא מיירי אבל אי נימא דפיגול אינו כ"א מחשבה וזה ידע ודאי גם בס"ד דבמחשבה לא מיירי וא"כ הוה מצי הכא לתרוצי ולמה יתרץ תירוץ אחר משום דבקדשים לא מיירי אלא לאו דפיגול הוי בדיבור ודו"ק היטב: