בית אברהם לנדא· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב
תמורה
דף כח:
גמ' והלא דין הוא ומה אתנן ומחיר כו' ע"ש ברש"י ד"ה נעבד וכו' נהי דלהדיוט לא מיתסר כדאמרינן טעמו לקמן כו' ע"ש ודברי רש"י מחוסרים הבנה דהא דילפינן דלהדיוט מותר היינו מקרא דמן הבקר כדאיתא לקמן דאי להדיוט אסור ל"ל קרא דאסור לגבוה משא"כ השתא דל"ל קרא למעוטי גבוה לא שייך זה והא דמקשה הגמ' והלא דין הוא ולמה לי קרא ולא משני דבלא קרא ה"א דאף להדיוט אסור צ"ל כמ"ש התוס' לקמן (דף כ"ט ע"א) ד"ה מנה"מ דהקשה מהיכי תיתי לאסור להדיוט ותירצו דקושיית הגמ' דניליף מגבוה דאסור אף להדיוט וא"כ ניחא הכא דבלא קרא דמן הבקר באם ניליף רק מק"ו דאסור לגבוה ממילא נימא דיו לבא מן כו' וכמו דאתנן אינו אסור אלא לגבוה ה"נ גבי נעבד ושפיר מקשה למה לי קרא אבל דברי רש"י קשים להולמן מה שכתב דלהדיוט מותר כדאמרינן טעמא לקמן ובאמת באם לא נאמר הקרא דמן הבקר לא שייך טעמא דלקמן רק מטעם דיו לבא מן הדין כו' כדכתיבנא:
תוס' ד"ה ומה אתנן ומחיר כו' וה"ה דהוה מצי למיעבד ק"ו כו' ומה אתנן ומחיר שמותרים בתלוש להדיוט כו' והשתא לא שייך לומר או חילוף כו' והנראה בכוונתם דלכך לא שייך לומר או חילוף ויהי' אתנן ומחיר מותר בבעלי חיים ומה שהתורה אסרה אתנן ומחיר רק בדבר שאין בו רוח חיים דהא אמרינן לקמן (דף ל' ע"ב) דמיתרבי עופות לאתנן מקרא דלכל נדר א"כ חזינן דאף בע"ח אסורים משום אתנן אבל קשה טובא דא"כ לפי דבריהם הקושיא במקומם עומדת דלמה לי קרא דמן הבקר דהא שפיר שמעינן מק"ו דאתנן כמ"ש התוס' והיאך שייך לומר וס"ה דהוה מצי למיעבד כי האי ק"ו דזה הוא ניחא אם הק"ו של הגמ' לא הוה מופרך א"כ י"ל דחדא מנייהו נקיט משא"כ הכא דהקושיא על הקרא דאייתר מן הבקר וצ"ע לכאורה. ונראה עפ"י מה דאיבעייא בגמ' במס' ע"ז (דף מ"ו ע"ב) יש נעבד במחובר אצל גבוה או אין נעבד ובתר הכי איבעייא ליה לרמי בר חמא אי יש שינוי בנעבד ע"ש והקשו בתוס' ד"ה יש שינוי בנעבד דמהיכי יליף דיש נעבד במחובר מאתנן וא"כ נימא דיו דהא גבי אתנן יש שינוי דהא דרשינן הם ולא שינויהם ותירצו דמדאורייתא באמת יש שינוי כמו באתנן רק דמיבעייא ליה אי אסור מדרבנן ע"ש וא"כ לפ"ז ניחא די"ל דלכך צריך קרא דמן הבקר דאי הוה יליף מאתנן א"כ הוה מועיל שינוי כמו גבי אתנן והוה אמרינן דהמשתחוה לעובר לא נאסר אח"כ לקרבן כמו גבי אתנן דרשינן הם ולא וולדותיהם ולכך צריך קרא דמן הבקר וא"כ כיון דלאו מאתנן ילפינן ולא מצינן בפירוש דמועיל שינוי ממילא לא מהני שינוי והא דבגמ' לא אמרינן הכא הך טעמא י"ל דבלא"ה משני שפיר דהי' אפשר לומר או חילוף אבל על הק"ו שכתבו התוס' דמה אתנן שמותר בתלוש להדיוט י"ל כנ"ל דאצטריך קרא לאסור שינוי בנעבד והא דפשיט הגמ' התם בע"ז מהך דעיברו ולבסוף נרבעו דאסור דאלמא אין שינוי בנעבד וקשה לפי שיטת התוס' בע"ז דרק מדרבנן קא בעי אבל מדאורייתא מהני שינוי דאמרינן דיו א"כ לא פשיט מידי די"ל דדוקא גבי בע"ח לא מהני שינוי מדאורייתא דהא מקרא איתרבי דאסור לגבוה א"כ י"ל דלא מהני שינוי מדאורייתא משא"כ גבי מחובר דמדאורייתא ודאי מהני שינוי דאמרינן דיו כמו גבי אתנן א"כ י"ל דאף מדרבנן לא אסרו וא"כ לכאורה לא פשיט מידי וצ"ל דהכי פשיט דאי גבי בע"ח אסור מדאורייתא ולא מועיל שינוי א"כ לכה"פ מהראוי לאסור מדרבנן גבי מחובר שלא תחלק בנעבד והפירוש הזה הוא מוכרח לפי דברי התוס' הנ"ל: ועפ"ז מיושב דברי הרמב"ם מה שפסק (בפ"ד מה' איסורי מזבח ה"ז) דהמשתחוה לבהמה צמרה פסול לתכלת ע"ש. וקשה טובא דהא אמרינן כגמ' בע"ז (דף מ"ז) דהיינו בעיא דרמב"ח ופירש רש"י דיש שינוי בנעבד וכיון דהרמב"ם פסק לעיל (בפ"ג מה' איסורי מזבח הי"ד) דהמשתחוה לקמה קמחה מותר למנחות דיש שינוי בנעבד א"כ אמאי צמרה פסול לתכלת הא אישתני ע"י טוי'. ומה שתירץ הכ"מ דהרמב"ם סבר דטוי' לא חשיב שינוי הוא דוחק גדול לפענ"ד וגם אין מובן דהא בגמ' אמרינן היינו בעיא דרמב"ח ולומר דלא קאי אלא על הבעיא דמכשירי קרבן הוא דוחק קצת אבל לפי האמור מיושב היטב דאין הרמב"ם סובר דהאיבעייא נפשטה כמ"ש הכסף משנה דבאמת לא מוכח כלל בגמ' דהגמ' לא קאמר אלא דלא דמי לעיברו ולבסוף נרבעו דהתם לא חשיב שינוי כ"כ אבל בחיטין ועשאן קמח נשתנה היטב א"כ האיבעייא לא מיפשטא אבל לא מוכח כלל דהגמ' מחליט להיתר רק שטעמו של הרמב"ם דסבר כמ"ש התוס' דמדאורייתא ודאי מועיל במחובר שינוי לגבוה דאמרינן דיו רק מדרבנן קא בעי וא"כ כיון דלא איפשטא הוה ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא משא"כ גבי צמרה לתכלת דבבע"ח י"ל דלא מהני שינוי מדאורייתא וא"כ כיון דהוה ספיקא דאורייתא אזלינן לחומרא ושפיר פסק הרמב"ם דצמרה פסול לתכלת והא דקא אמר היינו בעיא דרמב"ח היינו משום דתליא זה בזה דאי גבי בע"ח מדאורייתא לא מהני שינוי א"כ במחובר מהראוי לאסור מדרבנן כמ"ש לעיל והוא מוכרח לפי דברי התוס' שכתבו דמדרבנן בעי דאי לאו הכי לא פשיט מעיברו ולבסוף נרבעו וכנ"ל: ואין להקשות לפי דברי הנ"ל דא"כ קשה מאי קא מיבעי ליה ביש שינוי בנעבד הא גבי בע"ח בודאי לא מהני שינוי דא"כ קשה למה לי קרא דמן הבקר הא מק"ו אתיא דמה אתנן שמותר בתלוש כמ"ש התוס' וע"כ צ"ל דצריך קרא דלא נימא דיו ויהא שינוי מותר בנעבד כנ"ל וכיון דגבי בע"ח לא מהני שינוי מדאורייתא א"כ גבי מחובר אסור מדרבנן כנ"ל יש לומר דשפיר קא מיבעייא ליה אף גבי בע"ח דדלמא יש שינוי וקרא דמן הבקר צריך לאוריי דדוקא לקרבן אסור נעבד ולא למכשירי קרבן ואי הוה ילפינן מאתנן ה"א דמכשירי קרבן כקרבן דמי כמו גבי אתנן כמבואר בע"ז (דף מ"ו):
תוס' ד"ה או חילוף וא"ת אמאי לא קאמר כל היכא דאיכא למיפרך כו' ע"ש ואני לא אבין קושייתם דנראה דהא דאמרינן כל היכא דאיכא למיעבד לקולא ולחומרא לחומרא עבדינן היינו מטעם ספיקא דאורייתא לחומרא וא"כ לק"מ דשפיר צריך קרא דמן הבקר דאי הוה מייתינן ליה לאיסורא מק"ו כיון דאפשר למימר או חילוף א"כ לא הוה מיתסר נעבד רק מטעם ספק ולכך צריך קרא דמן הבקר לאסור נעבד מטעם ודאי לא מטעם ספק ובודאי יש נ"מ טובא אי אסור מתורת ספק אי מתורת ודאי וחד מנייהו דאי הוה אסור מטעם ספק א"כ לא הוה מהני פדיון לנעבד דדלמא מותר לגבוה אבל השתא דאסרה התורה מטעם ודאי א"כ הוה כמו קדים מומו להקדישו דיוצא בפדיון אף לגזוז ולעבוד בו וכן נ"מ טובא:
דף כט.
גמ' מנה"מ אמר רב פפא דאמר קרא ממשקה ישראל כו' אצטריך סד"א ה"מ דנטרפה ואח"כ נתקדשה אימא דתישרו לגבוה וכו' ופרש"י בד"ה אימא תשתרי אבל במוקצה ונעבד תרי קראי ל"ל הא הקדישו ואח"כ הקצהו או עבדו לא מיתסר דלאו דידי' הוא ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו כו' ולכאורה צריך להבין דהא משכחת לה ע"י מעשה כגון דניסך לה יין בין קרניו כדאמרינן בע"ז (דף נ"ד ע"א) ולשיטת רש"י שם בע"ז דעשה מעשה לא מיתסר אלא מדרבנן ניחא דשפיר קשה דלא צריך קרא להכי דמדאורייתא לא מיתסר אבל לשיטת הפוסקים החולקים וסברי דעשה בה מעשה מדאורייתא אסור עיין בתבואת שור (סי' ד') ובכרתי ופליתי שם א"כ קשה דהדרא קושיא לדוכתי' דלמא להדיוט אסור וקרא דמן הבקר צריך להקדישה ואח"כ נעבדה בה מעשה. ונראה לומר דהנה לכאורה קשה מאי מקשה הגמ' מנה"מ דבע"ח מותרים להדיוט הא אמרינן במגילה דהמן עשה עצמו ע"ז והי' נעבד מאחרים וכדאיתא סנהדרין (דף ס"א ע"ב) נעבד כהמן ועיין במגילה (דף י"ט ע"א) ד"ה דשוי עצמו ע"ז ע"ש וא"כ אי בע"ח אסורים להדיוט ומסתמא אף בהנאה כע"ז עצמה וא"כ היאך השתמש עמו אח"כ מרדכי כדכתיב בקרא וילבש את מרדכי וגם שאר תשמישים כדאיתא בגמ' מגילה:
אך די"ל דהא איתא בגמ' מגילה (דף ט"ו) זה בא בפרוזבלי וזה בא בפרוזבוטי שהמן מכר עצמו למרדכי וכן איתא מגילה (דף ט"ז) עבד שקנה נכסים עבד למי כו' וא"כ לא מוכח מהתם מידי דלכך הי' מותר ליהנות מהמן דהא אין אדם אוסר דשא"ש והוא הי' קנוי למרדכי בעבד ולא הי' יכול לאסור את עצמו אך קשה לפמ"ש התוס' בחולין (דף מ"א) לחד תירוצא דאף בע"ח אינם נאסרים להדיוט מ"מ ציפוי בע"ח נאסרים וא"כ קשה דהא מצינו במגילה (דף ט"ז) שהמן השכיב א"ע לארץ תחת מרדכי כדי שמרדכי יעלה עליו לרכוב על הסוס וקשה היאך נהנה מרדכי ממלבושי המן דהוה ציפוי בע"ח ונאסרין אף להדיוט ואפי' לפי התירוץ אחר של התוס' דציפוי בע"ח אינם נאסרים להדיוט היינו משום דלא חמירא מהבע"ח עצמם משא"כ אי אמרינן דבע"ח נאסרים בודאי הציפוי אסור וא"כ היאך נהנה ממלבושי המן וע"ז לא שייך אין אדם אוסר דשא"ש. דהא בהמלבושים עשה מעשה וע"י מעשה אדם אוסר דש"ש וא"כ שפיר מוכח דבע"ח אינם אסירים להדיוט וגם הציפוי אינו נאסר וע"כ צ"ל דהגמ' מקשה למ"ד דאפילו ע"י מעשה אין אדם אוסר דש"ש ושפיר מקשה מנה"מ. ולפ"ז שפיר משני דמוכח מדאצטריך קרא לאסור לגבוהה דלמ"ד ע"י מעשה אין אדם אוסר מוכח מקרא דלגבוה ולמ"ד אוסר ע"י מעשה מוכח מהא דנהנה ממלבושים כנ"ל:
דף לג:
מתניתין ואלו הן הנקברין. יש לראות אמאי לא חשיב שער נזיר טהור בתוך הנשרפין כדאמרינן לקמן כאן בשער נזיר טהור כו' וצ"ל דתנא ושייר דשייר נמי אשירה שהוא בשריפה אך לפמ"ש התוס' דגרסינן במתניתין הנשרפין עפרן מותר א"כ לא הוה שיור אשירה דהא עפרה אסור כדאיתא לקמן בגמ' וקשה מאי שייר דהאי שייר שער נזיר ורמב"ם (פי"ט מפסולי המוקדשין) חשיב שער נזיר טהור אך לא חשיב תרומה טמאה וצ"ל משום דלא דמי לאינך דהם איסורי הנאה ותרומה טמאה שרי בהנאה אף דבמתניתין חשיב תרומה טמאה ומפרש דשרי בהנאה צ"ל דלהרמב"ם לא רצה להאריך וסמיך על ה' תרומות שכתב שם שהוא בשריפה: רש"י ד"ה את שדרכו לשרוף ישרוף אערלה וכלאי הכרם קאי כו' ולכאורה גם אאינך מצי קאי דהיינו תרומה וחמץ. ונראה בכוונתו כיון דתרומה טמאה מותרת בהנאה רק מצוותה בשריפה ואסור להאכיל לבהמה או שאר הנאות כמ"ש התוס' שבת (דף כ"ה) ד"ה כך עתה כו' וכ"כ בשאר דוכתי וגם שיטת רש"י כן שם לפמ"ש בטעמא קמא דדמי לקודש וא"כ משקין דאין ראוין לשרוף אינם צריכים קבורה ומותרים בהנאה שאפשר ליהנות מהם ועיין פסחים (דף כ' ע"ב) בתוס' ד"ה ראוי לזילוף ומתניתין תני קבורה משמע דאסורים בהנאה ולכך פירש דקאי אערלה וכה"כ וגם אחמץ נראה דלא מצי קאי דהא משמע דסגי בקבורה במשקין והיינו לקוברם עם הכלים דלא ליתי לידי תקלה דבלא זה לא שייך לשון קבורה במשקין רק שפיכה ובאמת בחמץ אינו רשאי לקוברם עם הכלי דאכתי עבר על בל יראה ואיסור בל יטמין רק צריך להשביתם מן העולם ע"י שפיכה כן נראה לפרש כוונת רש"י:
והנה הרמב"ם (פי"ט מפסולי המוקדשין ה"י) כתב ודבר שאין דרכו להשרף כגון משקין של ערלה וכלאי הכרם הרי אלו יקברו עכ"ל וצריך להבין למה פרט שני אלו דהא הרמב"ם לא חשיב חמץ בפסח דפסק כחכמים ובאמת גם במוקדשין שייך משקין כגון נסכים ע"כ נראה לפע"ד מלתא חדתא בכוונת דבריו דהנה יש להבין על מה דאמרינן בגמ' לקמן הא כיצד אוכלין בשריפה ומשקין בקבורה ולכאורה דברים יתרים הם דהא במתניתין מבואר היטב דדבר שאין דרכו לשרוף הוא בקבורה ולזאת נראה לומר דודאי יש משקין דשייך שריפה כגון שמן דאיקרי משקה והוא להדלקה רק בכה"כ לא שייך שמן רק משקין אחרים דלא שייך בהם שריפה וערלה דהוא בשריפה ילפינן מכה"כ ומשמע בתוס' סוכה (דף ל"ה) דאפשר דהוא רק מדרבנן דלא הוה היקש גמור א"כ י"ל דלא עדיף מכה"כ וכיון דגבי כה"כ לא משכחת משקין שיהי' בשריפה אף בערלה כל המשקין בקבורה אפילו שמן דשייך ביה שריפה ולהכי פסיק ותני משקין בקבורה היינו לומר אפילו שמן דשייך בי' שריפה מ"מ כיון שהוא משקין ובכה"כ משקין בקבורה אף בערלה כן. וא"כ שפיר פרט הרמב"ם דוקא ערלה וכה"כ אבל מוקדשין לאו כללא הוא דמשקין בקבורה דהא איכא שמן דהוא בשריפה מדאורייתא דילפינן מבקודש באש תשרף כל שבקודש כו' כן נראה לפע"ד:
דף לד.
גמ' רמי ליה טבי לר"נ תנן שער הנזיר יקבר ורמינהו כו'. לכאורה צריך להבין דכיון דטעמא דנקברין לא ישרפו משום דאסור ליהנות באפרן והכא בעי דוקא כמלא הסיט דבלא"ה בטיל ברוב וכמצא הסיט הוא דבר חשוב כמבואר במתניתין שם רק במוקדשין בכ"ש משום דהוא דבר שיש לו מתירין וא"כ כשיעשה אפר בודאי אזיל החשיבות של כמלא הסיט ושפיר בטל ומותר בהנאה ועיין כו"פ (סי' פ"ז) והוא הקשה על מה דמוקי בצפרתא ובאמת בלאו צפרתא מ"מ הא בעינן דוקא כמלא הסיט ובודאי כשיהי' אפר אזיל החשיבות ומ"ש הכו"פ דנזיר הוה דבר שיש לו מתירין דאפשר בשאלה אי אפשר לומר כן דא"כ קשה למה בעינן מלא הסיט ודמי למוקדשין דאוסר בכ"ש רק צ"ל דנזיר לא הוה דשיל"מ דנזיר טהור מגלח לאחר הבאת הקרבנות ואם ישאל הוה חולין בעזרה דחטאת אינו בא בנדבה וגם בנזיר טמא מ"מ יוכל להיות דאח"כ הביא הקרבנות והשלים נזירותו וממילא דליתא בשאלה דאסור לשאול עליו וכיון דלא הוה דשיל"מ ממילא כשיהי' אפר יהי' מותר וצ"ל דהוה כמו מבטל איסור:
אך יש לראות דדמי למ"ש הפוסקים ביו"ד (סי' פ"ד) גבי רגלי דבורים בדבש דלא הוה מבטל איסור דאין כוונתו לבטל ע"ש וה"נ כוונתו שלא יבוא לידי תקלה ויש לחלק קצת או דהסוגיא אזיל למ"ד דמב"מ לא בטיל ומ"מ בעינן כמלא הסיט דביבש לא אמרינן הכי כמ"ש התוס' יבמות (דף פ"ב) משא"כ כשיהי' אפר הוה כמו קמח בקמח דהוה לח בלח לשיטת רוב הפוסקים ועיין בכו"פ שכתב קצת מזה:
ועיין ברמב"ם (פ"ג מבכורות הי"ג) גיזת בכור אפילו בע"מ כו' הכל אסורים הרי הוא דבר חשיב כו' האורג מלא הסיט כו' ועיין בהשגת הראב"ד דמ"ש מאורג דבעינן מלא הסיט ובלח"מ שם ולדעתי נראה ברור בכוונת הרמב"ם דהרמב"םהוציא מדקדוק הלשון בבכורות (דף כ"ה) בגיזת בכור בע"מ שנתעברה כו' ולמה נקיט גיזת בכור ולא צמר בכור כמו הכא במתניתין דאורג מלא הסיט מצמר בכור ובשאר דוכתא ולכך מפרש הרמב"ם דלכך נקיט גיזת בכור שהוא דבר חשוב והיינו שהי' שיעור ידוע אצלם להיות נקרא גיזה וכמו דמצינו בב"מ (דף כ"א) גיזי צמר הלקוחים מבית האומן דהוא דבר שיש בו סימן ע"ש ובודאי אם לא הי' שיעור ידוע לא שייך לומר שיהי' דבר שיש בו סימן אך הי' בו שיעור ידוע ונכרך בדרך שיהי' בו סימן וגבי האורג מלא הסיט נקיט הרמב"ם לישנא דמתניתין מצמר בכור ולכך בעינן מלא הסיט שיהי' חשוב ולא בטיל וא"ש וברור לפע"ד בכוונת הרמב"ם והא דכתב הרמב"ם דאוסר בכ"ש היינו אפילו אחד באלף ומ"מ הגיזה בעצמה הוא דבר חשוב וכן מצינו בע"ז (דף ע"ד) דחשיב שם דאוסרין בכ"ש וחשיב דבר שבמנין או חתיכה הראוי' להתכבד ע"ש:
רש"י ד"ה כל הנשרפין לא יקברו דלמא אתי אינש ומשכח להו כו' ותמוה טובא דא"כ יטילנו לים או יפרר וזורה לרוח. ובאמת מבואר בפסחים (דף כ"ח) דמידי דבעי שריפה לא סגי באופן אחר רק בשריפה דהוא גזיה"כ דמצוותו יהי' בשריפה ועיין פרי מגדים או"ח (סי' תמ"ה) שעמד ג"כ על דברי רש"י ע"ש וצ"ע: