בית אברהם לנדא· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב
שבועות · דף יז.
א' תוס' ד"ה צריך שהיי' למלקות . בטימא עצמו בשוגג מיירי כו' עיין במשנה למלך (פ"ג מה' ביאת המקדש) שרצה להעמיס שם בדברי הרמב"ם שם ג"כ דמיירי בלא התרו בו עד אחר הטומאה וכתב עוד שם דלפי זה מה דחלק הרמב"ם לתרתי בבא שכתב דטהור שנכנס למקדש דחייב ומשום דטומאה וביאה באין כאחד היינו אף בלא התרו בו עד אחר שנכנס משום דלא חשיב טומאת פנים ע"ש. ודבריו תמוהים דודאי לדעת הרמב"ם אפילו נטמא בשוגג בחוץ ונכנס למקדש בעי אח"כ שהיי' למלקות מטעם ספיקא דגם זה חשיב כטומאת פנים לענין מלקות מאחר שהכניס' היה בשוגג ולא דמי לחיוב חטאת דודאי חייב בנטמא בחוץ היינו משום שהחיוב בא לו על הכניסה ולא דמי לטומאת פנים אבל לענין חיוב מלקות דאתיא לו מכח ההתראה של פנים דמי לטומאת פנים:
וראיה לזה מדברי הרמב"ם (פ"ה מה' נזירות דין י"ט) שכתב נכנס לבית הקברות או לאוהל המת בשגגה לוקה והוא שישהה כדי השתחוויה כמו טמא שנכנס למקדש ע"ש הרי מבואר בהדיא דאפי' שנכנס בשוגג מכל מקום לענין מלקות חשיב כטומאת פנים לענין נזיר והרי נזיר לא למדו בגמ' אלא מטומאת מקדש אם כן הרי בהדיא דאפי' בנטמא בחוץ שהי' בשוגג או בלא התראה בעי אח"כ שהיי' למלקות. ועוד אני תמה על דברי המשל"מ דהיאך אפשר דהרמב"ם אזיל בשיטת התוס' דאם התרו בו אל תטמאו דודאי חייב ואיבעיא לקמן בטימא עצמו במזיד הוא בלא התרו בו עד אחר הטומאה דהא הרמב"ם כתב לענין חיוב כרת דלא בעי התראה כלל ואפ"ה כתב דבלא שהה אינו חייב כרת ואמאי אינו חייב על הטומאה כרת ומ"ש מאם התרו בו אל תטמא דחייב מלקות וה"ה בלא התראה יתחייב כרת מיהא על הטומאה הרי נראה בעליל דלרמב"ם אפי' בהי' התראה על הטומאה מכל מקום בעי שהיי'. ופשטא דגמ' בטימא עצמו במזיד מורה כן:
וראיית התוספ' מנזיר (י"ז) דמבואר שם באם התרו בו לא תנדור דחייב י"ל דלא דמי כלל להתם דודאי אפי' אמרינן דמדמינן חוץ לפנים מ"מ בעינן דיהיה גם כן טומאת פנים כמו שהוא לענין טומאת מקדש דדוקא בטומאת פנים בעי שהיי' ובנזיר גם כן היכא דהוא בבית הקברות דמי למקדש בפנים דאידי ואידי מקום האיסור הוא משום טומאה אבל היכא דהתרו בו אל תנדור אם כן לא חשיב כלל טומאת פנים שכל זמן שלא נדר בנזירות הרי המקום הזה אינו אסור לו ומחשיב לגבי' חוץ רק אח"כ לאחר נזירות נאסר לו אותו המקום ואם כן חשיב ממש כנזיר טהור שנכנס לקבר או טמא שנכנס למקדש דלא חשיב כלל טומאת פנים כיון דהאיסור הוא על הכניסה מחוץ לפנים אבל בטומאת מקדש שפיר י"ל כיון דבפנים גמירי שהיי' אפילו במזיד שטימא א"ע בעי שהיי' כיון דמ"מ הטומאה היא בפנים ולא שנא אם נטמא בלא התראה רק אח"כ התרו דבעי שהיי' ולא שנא אם התרו בו קודם הטומאה דמ"מ טומאת פנים הוא ולא דמי לנכנס לביהמ"ק בטומא' או שנכנס למקדש והיה שם טומאה דמיחשב טומאת חוץ כיון דטומאה וביאה באין כא' ועבירה הוא על הכניסה חשיב טומאת חוץ. משא"כ במטמא עצמו בעזרה י"ל דחשיב טומאת פנים ובעי שהיי' למלקות אבל גבי נזיר בהתרו בו אל תנדור חשוב טומאת חוץ דקודם נזירות מיקרי ביה"ק לגביה חוץ ולא פנים דאכתי לא נאסר לגבי' כלל וא"כ שפיר לקי דמיד כשמקבל עליו נזירות חשיב כמו שנכנס מחוץ לפנים והוה כמו שנכנס למקדש שיש בו טומאה דחייב בלא שהיי' משום דביאה וטומאה באים כאחד רק בלא התראה עד אחר שנכנס בודאי אינו מחויב בלא שהיי' דהמלקות אינו בא אלא על השהיי' שאח"כ ואז מיקרי טומאת פנים וכדמוכח בנזיר שנכנס לביה"ק בשגגה דבעי אח"כ שהיי' למלקות כן נרא' לפענ"ד ברור בדעת הרמב"ם:
שם תוס' ד"ה או אין צריך כו' ורב אשי דפליג עליו כו' כיון דתחילת הלבישה על ידי מעשה כו'. עיין במשל"מ (פ"ג מהלכו' ביאת המקדש) שנסתפק דאפשר דהיינו דוקא כשהיה מתחלה המעשה באיסור במזיד או בשוגג אבל באם היה הכניסה מתחילה בהיתר אפשר דחשיב אח"כ אין בו מעשה והעלה דאף בכי האי גוונא חשיב יש בו מעשה והוכיח מנזיר בקבר דמיירי שנכנס בשידה תיבה כו' דהכניסה היה בהיתר ואפ"ה חשיבי אח"כ מעשה כיון דמ"מ היה הכניסה ע"י מעשה ע"ש ויש שם סתירה בדברי המל"מ שבסוף כתב להיפך דהיכא דנטמא באונס (באזהרה) [בעזרה] ונכנס בהיתר לא חשיב מעשה ע"ש: ולדעתי נראה שאין כן דעת הרמב"ם רק היכא שנכנס בהיתר לא חשיב אחר כך מעשה וראיה מדברי הרמב"ם (פ"ו מנזירות ה"ט) שכתב בנכנס בשידה תיבה ומגדל ופקע חבירו המעזיבה שאינו לוקה בשהיי'. וכתב שם הכסף משנה דרמב"ם סבר דהאיבעייא הוא דדילמא לא בעי שהיי' והשהיי' אינה מעלה ומורדת ע"ש. ולכאור' טעמא בעי דאמאי לא יתחייב כיון דלא בעי שהיי'. וגם קשה דהא פסק (פ"ה מנזירות) בנכנס בשוגג והתרו בו אח"כ חייב בשהה כמו שתמה שם הלח"מ. לכך צריך לומר דהכא כיון שהכניסה היה בהיתר חשיב אח"כ אין בו מעשה רק אי גמרינן חוץ מפנים אמרינן כמו בפנים חייב אפילו בנטמא באונס בשהה אח"כ דהלכתא גמירי לה דהשהיי' יוחשב כמעשה בטומאת פנים א"כ ה"נ חייב בנזיר כשפרע אח"כ המעזיבה משא"כ אי אמרי' דלא גמרינן חוץ מבפנים הדרינן לכללא דחשיב אין בו מעשה ושפיר לא לקי אפילו בשהיי'. אבל לעיל בנכנס בשגגה שפיר כתב הרמב"ם דלקי בשהי' דחשיב מעשה מחמת המעשה הראשונה שהי' באיסור ודמי לכלאים דמיחשב מעשה כיון שבא ע"י מעשה. והא דכתב הרמב"ם בנכנס בשידה תיבה ובא חבירו ופרע את המעזיבה מדעתו שחייב (עיין שם פרק ה' מנזירות ה"ח) היינו משום דמרצונו הניח ליקח את המעזיבה חשיב הכניסה ג"כ למעשה או אפשר כיון דניחא ליה בכך חשיב המעשה של חבירו ואינו ענין לשליחות לדבר עבירה דעבירה עושה הוא בעצמו מה שעומד במקום טומאה רק שהמעשה היה ע"י אחר אפשר חשיב שפיר יש בו מעשה ועיין בכסף משנה (פ"ג מהל' אבל) שכתב דהא דכתב הרמב"ם שם שפרע את המעזיבה מיירי שמסייע ליקח את המעזיבה כמ"ש התוס' בנזיר (דף מ"ג) אבל מדברי הרמב"ם כאן מבואר דלא בעי סיוע ממש רק אם מרצונו הוא חשיב שפיר יש בו מעשה. ועיין בלח"מ (פרק ה' מנזירות) שכתב גם כן לחלק בין נכנס בשוגג ובין פרע חבירו המעזיבה אבל כתב שאין טעם לחלק ביניהם ע"ש אבל לפי מה שכתבתי ניחא דגבי פרע חבירו המעזיבה הוה לאו שאין בו מעשה ואתי שפיר:
שם תוס' ד"ה נזיר בקבר צריך שהיי' למלקות כו' וא"ת כו' ויש לומר דהא דפטור כשהושיטו לו מת אחר כו'. ולכאורה קשה על דבריהם דאם כן מאי פריך התם בנזיר ביאה וטומאה היאך משכחת לה דאתי בבת אחת דהא מכיון שהכניס קצת גופו חייב משום טומאה והוה מחולל ועומד ודחיק לאשכוחי שנכנס בשידה תיבה כו' ואמאי לא אמר כפשוטו דהתרו בו אח"כ לצאת דלא חשיב מחולל ועומד דבכל שעה הוה הוספת טומאה ואתי בהדדי. ונראה לומר כיון דאיסור ביאה וטומאה שני דברים הם דביאה היה דוקא ברוב גופו וטומאה הוה אפי' במשהו וא"כ נהי דחשיב הוספת טומאה לגבי איסור טומאה דבכל שעה הוא מוסיף אבל לגבי איסור ביאה לא חשיב הוספה דהא אף אם יצא מהאוהל רוב גופו דתו לא יוחשב ביאה ומכל מקום יהא טמא רק דהאיסור הוא שיצא לגמרי מן הטומאה וא"כ לא יתחייב רק משום טומאה לחודא דכנגד איסור ביאה חשיב שפיר מחולל ועומד כיון דלא יתוקן ביציאתו מן הבית דהיינו ביציאת רובו דאז לא מיחשב ביאת אוהל ומכל מקום טמא משום טומאה ואז הוה מחולל ועומד וזה ברור בדברי התוספת: באו"ד ור"ת מפרש דהכא איירי בשנטמא סמוך לחשיכה כו' וקשה על דבריהם דאכתי אי בעי שהיי' בנזיר בקבר כדי השתחויה אכתי לא משכחת דחייב כיון דעל תחילת טומאה אינו חייב מחמת דבעי שהיי' ואחר כן הוה מחולל ועומד דהא אינו חייב אלא על הרגע מתחילת הלילה של אחריו דאז הוה הוספת טומאה מיום אחד ובזה הרגע אינו שיעור של שהיי' והשהיי' אח"כ אין בו חיוב מחמת שהוא מחולל ועומד וצריך לומר דלר"ת באמת האיבעייא כך הוא אי לא בעי שהיי' וא"כ משכחת חיוב מלקות בסמוך לחשיכה או בעי שהיי' ואם כן ממנפ"ש פטור כיון דבכניסת הלילה אין בו שיעור שהיי' ואח"כ הוה מחולל ועומד:
ואפשר הי' לומר שזה טעמו של הרמב"ם שפסק (פ"ו מנזירות ה"ט) שאינו לוקה בשהיי' ותמה עליו הראב"ד. ולפי הנ"ל ניחא כיון דמוקי איבעיית הגמ' בסמוך לחשיכה וא"כ כיון דבעי שהיי' מספיקא שפיר אינו לוקה אפילו בשהיי' כנ"ל. אבל לפ"ז יקשה על הרמב"ם (בפ"ה) שכתב בנכנס בשגגה דלוקה אח"כ בשהיי' ואמאי הא מחולל כו' וצריך לומר דסבר כתירוץ קמא של התוספ' דלא מיקרי מחול כיון שמצווה לפרוש. והנה סברת התוס' דזה מיקרי הוספת טומאה לא שייך אלא אי אמרינן דשלא בחיבורין חייב. אבל לסברת הראב"ד (פ"ה מנזירות ובפ"ג מה' אבל) דאפילו שלא בחיבורין פטור כל זמן שלא נטהר מטומאה ראשונה דמיקרי מחולל אם כן בודאי לא משכחת חיוב בנזיר בקבר על השהיי' כיון דכבר נטמא ואם כן לדידי' צריך לומר דאיבעיית רב אשי הוא אליבא דר"י דאית לי' שלא בחיבורין חייב וא"כ יש לתמוה הרבה על הראב"ד דהשיג (פ"ו מנזירות) על הרמב"ם דפוטר אפי' בשהיי' והא לדידי' ודאי פטור כיון דמחולל ועומד הוא ומה בכך דהיה אפשר לו לפרוש לא עדיף מטומאה שלא בחיבורין דפטור אליבא דידי': וליכא למימר דהראב"ד מפרש האיבעייא דפרע עליו את המעזיבה היינו מדעתו או בסיוע שלו כמ"ש התוס' פ' ג' מינים (דף מ"ג) דזה אינו דא"כ בודאי חייב בלי שהיי' בהתרו בו על פריעת המעזיבה דהוה כנזיר טהור שנכנס לביה"ק ולא חשיב כלל טומאת פנים. אלא ע"כ דפרע עליו חבירו באונס והתרו בו לצאת דבהאי גוונא מיבעייא אי דמי לטומאת פנים דבעי שהיי' וא"כ הרי מחולל ועומד הוא ופטור הוא לגמרי על שהייתו אח"כ ומהתימא על המפרשי הרמב"ם שלא הרגישו בזה ולומר דהראב"ד אינו משיג אלא על הרמב"ם במה דסבר דאפילו בשהיי' לא לקי דמפרש איבעיית הש"ס דאי לא בעי שהיי' השהי' אינה מעלה ע"ז לבד השיג דפי' הסוגיא אינו כן אבל לדינא מודה דאינו לוקה מטעמי' דידי' דאפילו שלא בחיבורין פטור דמלבד דזה דוחק גדול למעיין בדברי הראב"ד אף גם קשה דאמאי לא פסק כרב אשי דהוא בתרא דמיני' מוכח דטומאה שלא בחיבורין חייב ואמאי פסק כרבה וצע"ג: