בית אברהם לנדא· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב
עבודה זרה · דף נב:
בעא מיני' ר' יוסי בן שאול מרבי כלים ששימשו בהם בבית חוניו בהו שישתמשו בהו בביהמ"ק וכו'. ולכאורה צריך להבין דמשמע מגמר' דה דהאיסור הוא מחמת שנעשה בהם השתמשות איסור ומאיסי לגבוה. הא אם נשתמשו בהן חולין היתר מותר לגבוה אח"כ וקשה הא אפילו עצי המערכה צריכים להיות חדשים שלא נשתמש בהם השתמשות כדאיתא זבחים (קט"ז ב') וכן מבואר ברמב"ם (פ"א מה' בית הבחירה ה"כ) דאין עושין כלי שנעשה לחול להשתמש בו קודש ואף אם נחצבו אבנים לצורך בנין בית הכנסת אין בונין אותם אח"כ בקודש ע"ש. ואם כן אם נשתמשו בבית חוניו בודאי אסור למזבח אח"כ. ואין לומר דהא עדיף טפי דמכל מקום נעשה לצורך גבוה להשתמש בבית חוניו דזה אין סברא כלל דכיון דאסור להשתמש בהם שם בודאי לא עדיף מאלו נעשו לצורך השתמשות חולין וצע"ג: שם לימא מסייע לי' כו' ואמר רב ששת ששיקצו לע"ז כו' עיין בתו' ד"ה ברוך אתה כו' שכתבו דהכא לא חשיב מעשה שלא נשתנה הכלי. ובעל המאור וכן הר"ן לקמן בסוגיא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כתב דהני תרי סוגיא דהכא ודלקמן דף נ"ד פליגי אהדדי וסוגיא דהכא אזלא למאן דאית ליה בחולין דאפילו במעשה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ולכאורה י"ל דהא קשה אמאי דאמרינן היכא נעביד ליתברינהו אבנים שלימות אמר רחמנא והא לפי מה שהביא הר"ן לעיל (דף נ"ב) בשם הרמב"ן וכ"ה ביו"ד (סי' קל"ט) דאפילו למאי דקיי"ל במכרה לו הוה ביטול היינו דוקא בע"ז עצמה דסבר הנכרי איידי דדמי' יקרים מזבין לה לנכרי. אבל במשמשין שאין ניכרים ולא חביב עלייהו הוה מכירה ביטול ומבואר פ' כל הצלמים (דף מ"ג) דיאוש הוה ביטול כמו מכירה ופריך שם אר"א הקפר דלמה ליה לאהדורי' בתר נכרי לבטולי הא הוה במקום שרבים מצוים שם ומסתמא אייאש מיני' ומשני דלא מייאש מאיסורא דמימר אמר אי נכרי משכח לה פלח לה ואי ישראל איידי דדמי' יקרים מזבין לה לנכרי וזה לא שייך במשמשין כנ"ל:
וגם לפמ"ש התוספת שם ד"ה איידי דהיינו דוקא היכא דאיכ' תרי ספיקא אבל בידוע שבא ליד ישראל הוה ביטול אם כן הכא גבי אבני המזבח כיון דאח"כ נצחום בית חשמונאי ומסתמא אייאשי מיניהו הוה היאוש ביטול כמו מכירה והכא לא שייך דמזבין לה לנכרי דהא גבי משמשין לא אמרי' הכי לשיטת הרמב"ן כנ"ל. וגם לפי שיטת הרמב"ם (פ"ח מעכו"ם ה"י) דגם מכירה בע"ז עצמה הוה ביטול במכרה לצורף דודאי לא ימכרנה לנכרי רק באינו צורף לא הוה ביטול דחושב הנכרי מחמת דדמי' יקרים מזבין לנכרי וזה לא שייך כלל גבי אבני המזבח וכי משום שהם השתמשו בהם לע"ז יעלה על דעתם שהישראלים ימכרו אותם אח"כ לע"ז מה שהוא הקדש מתחילתו וכיון דמכירה היה ביטול אם כן גם יאוש חשיב כמכירה כדמוכח לעיל (דף מ"ג). והייתי סבור לומר דודאי לכאורה יש לומר [חילוק] בין מכירה ליאוש דבמכירה חזינן דהנכרי מבזה אותה למכור הוה ביטול משא"כ יאוש דבע"כ ואף דביטול בע"כ הוה ביטול כמבואר בגמ' לעיל (דף מ"ג) היינו דוקא היכא דעושה לע"ז ביזוי אף בע"כ הוה ביטול משא"כ גבי יאוש דהוא לא עביד מידי לא הוה ביטול רק דזה תלוי בפלוגתא דר"י ור"ל (דף מ"א ב') בע"ז שנשתברה מאלי' דלר"ל הוה ביטול דמסתמא בטולי' מבטל הנכרי דאיהי גופא לא מצלה נפשה כו' ואם כן אף יאוש חשיב כמו נשתברה מאליה דמכל מקום העכו"ם מבטלה כיון דאינו יכול לעובדה וחושב שלעולם לא יוכלו לעבוד אותה חשיב כמו נשתברה מאליה אף דהוא לא ביזה אותה. ואם כן י"ל דקושיות הגמרא שם אזיל אליבא דר"ל דאית לי' ע"ז שנשתברה מאלי' מותרת. ואם כן אף יאוש חשיב כמו נשתברה מאלי' דהא מכל מקום לא יעבוד אותה הנכרי ומסיח דעת מעבודת' אבל אליבא דהלכת' דקיי"ל כר"י דנשתברה מאלי' אסורה אם כן אף יאוש לא הוה ביטול כן הי' נראה לכאורה: אלא דגם זה לא אתי שפיר לשיטת הטור יו"ד (בסי' קמ"ו) דאף לר"י מכל מקום בשברי שברים מותר וכן הביא הר"ן שיטה זו ריש פרק כל הצלמים ואם כן חזינן דהיכא דאין הנכרי יכול לעבוד אותה חשיב ביטול רק בנשתברה לשברים הטעם משום דעובדין לשברים כדאיתא סוף פרק כל הצלמים ואם כן י"ל דקושיות הגמ' (בדף מ"ג) לכולי עלמא איתא דיאוש חשיב ביטול גמור כיון דאסח דעתי' מלעובדה ואף דהוא לא עשה לה ביזוי מכל מקום חשיב כמו נשתברה מאליה לשברי שברים דהא אי אפשר לעבוד אותה יותר ואם כן הדרא קושיא הנ"ל לדוכתא. לכן נראה לומר לפי מה דמבואר (בדף מ"ב) דפריך לר"ל דאית לי' נשתברה מאלי' מותרת אמאי אין ישראל מבטל ע"ז של נכרי ומתרץ רבא דגזירה דלמה מגבה לה והדר מבטל לה כו' ואם כן חזינן דרבנן אסרו ביטול על ידי ישראל ואם כן ה"נ דנהי דכשגברו בית חשמונאי הוה יאוש וחשיב ביטול מ"מ הביטול היה על ידי ישראל ושייך למיגזר דלמא מגבה לה והדר מבטל לה:
ומ"מ יש לפקפק ע"ז מהא שכתבו התוס' ע"ז (דף ס"ד ב') דלר"י לא אמרינן הך גזירה ע"ש בתוס' ד"ה מסתברא כו' ואולם אין ראי' מזה דהתוס' לא כתבו רק דלר"י לא בעינן הך גזירה דהא אית לי' נשתברה מאלי' אסורה ולכך בעכו"ם דלא פלח אף דלא שייך הך גזירה מכל מקום אסורה אבל מ"מ נוכל לומר דמודה להך סברא דאפילו בשברי שברים לפוסקים דהוה ביטול מכל מקום על ידי ישראל לא מהני ואם כן הך דבית חשמונאי אף דהוה יאוש מ"מ הוה על ידי ישראל לא מהני מטעם גזירה דלעיל דלמא מגבה לה משא"כ לעיל על ר"א הקפר פריך שפיר דהיאוש לא הוה על ידי ישראל וגם כאן פריך שפיר לתברינהו דהיינו כמו שפירש"י על ידי נכרי:
והנח הר"ן לקמן (דף נ"ד) הביא בשם הרמב"ן דאפי' למ"ד אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה מ"מ מהני ביטול דכמו דחשבינן ע"ז של נכרי לענין איסור ה"נ לענין ביטול ע"ש ואם כן יש לומר דשפיר מוכח מהכא דאסורי מחמת דמאיסי לגבוה דאין לומר מטעם דעשה בה מעשה דא"כ ליהני ביטול והיאוש הוה כמו ביטול כנ"ל. ולא שייך הגזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה דהא בהקדש לא שייך קני' ונהי דאסור קודם הביטול מחמת דעשה בה מעשה מ"מ יאוש להני בה כיון דלא שייך הגזירה ולכך משני הגמ' דקרא אשכח ודריש דיצא לחולין ושפיר לא מהני ביטול מטעם גזירה דלמא מגבה כנ"ל וא"ש:
שם גמ' ואמאי לתברינהו ולשקול לנפשייהו מי לא אמר רב אושעיא כו' והוינן בה ירושלים הוה רובא כו' ולכאורה קשה למה אייתי הגמ' הך קושיא דהא בלא זה קשיא מהא דאמרינן עד שמצאו מקרא שהוא מותר והך שקלא וטריא אינו ענין כלל להקושיא:
ונראה לומר דהא לכאורה קשה על מה דמשני הגמ' דינרי הדרייאני שיפא ועיין בפירש רש"י ותוס' והא מ"מ כיון שלא היה אפשר להכיר אותן מחמת יושנן אם כן הדרא קושיא לדוכתי' ירושלים הוה רובא דעלמא. ועיין במשנה למלך סוף מעילה שעמד בזה ומה שתירץ דלפי המסקנא צ"ל דרוב מאותן המטבעות הי' של ירושלים הוא דוחק גדול ולא אתי [שפיר] לישנא דבקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם ולכן נראה לומר כפשוטו לפי מה שכתב הש"ך (בסי' צ"ח) ביורה דעה בשם הפוסקים דלהכי לא משערינן במה דנפיק מיני' אף דהוא ספיקא דרבנן משום דספק בחסרון ידיעה לא חשיב ספק משום דבקי יוכל להבחין ע"ש. וא"כ ה"נ לפי מה דמסיק במטבע שיפא בוודאי בקי הרבה יוכל להכיר באיזה רושם שנשאר רק שרובא דעלמא לא היו מכירים וכיון דהוא ספק התלוי בחסרון ידיעה לא חשיב ספק ולכך לא אזלינן בתר רובא דהוה כמו ניכר דלא חשיב ספק משא"כ לפי הס"ד דבקשו לגנוז גם חתיכות כסף וזהב דאולי הם ממטבעות של ירושלים שהתיכו אותם ועשו מהם נסכות ובזה לא שייך לומר דאפשר להכיר פריך הגמ' שפיר וירושלים הוה רובא דעלמא:
ולכאורה יש לדקדק על הגמר' דפריך ולשקלינהו לנפשייהו ומייתי ראי' מדרב אושעי' דלמה לי' לאתויי כלל הא דר' אושעיא כיון דכבר אמר רב פפא ובאו בה פריצים וחיללוהו א"כ מוכח דיצא לחולין ולמה לי' לאתויי הא דר"א וצ"ל דבלא זה הייתי יכול לומר דאף דמדאורייתא נפקא לחולין והיו יכולים לאסור דלא מיקרי דבר שאינו שלו מ"מ להשתמש בו אפשר דמ"מ אסור מדרבנן דאין הקדש יוצא בלא פדיון. ולכך מייתי מדר"א דחזינן דלא גנזו והי' מותר להשתמש בכסף וזהב ש"מ דאף מדרבנן מותר ולפ"ז מתורץ דצריך הש"ס לאתויי הך קושיא דירושלים הוה רובא כו' דבלא זה הייתי יכול לומר כנ"ל דמכל מקום מדרבנן אסור והא דלא גנזו כל כסף וזהב היינו משום דלא הוה אלא ספיקא דדלמא הוא מכסף וזהב שבירושלים ואם כן כיון שמצאו מקרא שמן התור' יצא לחולין מקרא דובאו בה וגו' א"כ אף דמדרבנן אסור מ"מ לא הוה אלא ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא מה שא"כ הכא דבודאי הוא קודש נוכל לומר דאסור מדרבנן ולכך מקדים הגמרא דירושלים הוה רובא דעלמא וע"כ צ"ל בדינרי הדרייאני שיפא ולא אזלינן בתר רובא היינו משום דהוא ספק התלוי בחסרון ידיעה כנ"ל וא"כ בספיקא דרבנן אזלינן לחומרא כדמוכח גבי כחל ואם כן אמאי לא גנזו אלא ודאי צ"ל דאף מדרבנן מותר מחמת הקרא דובאו בה פריצים ושפיר מקשה ולישקלינהו לנפשייהו ולכך מתרץ הגמ' לחלק בין היכא דאישתמש בהו קודש אסור מדרבנן משא"כ במטבעות דהן הקדש בדק הבית מותר אף מדרבנן וא"ש היטיב: תוס' ד"ה ברוך אתה כו' והא דמייתי מהאי קרא לקמן כו' לכאורה קשה כיון דהגמ' סובר דאי אפילו מעשה רבה אינו אוסר אין ראוי לאסור מעשה זוטא לגבוה אפי' א"כ מאי מייתי הכא ראי' לכלי בית חוניו דלאו בית ע"ז היא כלל ואפילו במעשה רבה אינו אוסר וצ"ל דהכא מייתי דכמו דאסור דבר שאינו שלא במעשה זוטא כיון דאיכא שום צד איסור להדיוט במעשה רבה הכי נמי יש לאסור כלי בית חוניו כיון דדמיא קצת לע"ז ובכע"ז אסור אף להדיוט: