בית אברהם לנדא· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב
מעילה
דף טז.
ולוי אמר אפילו לענין אכילה כו' קשה טובא דאמאי לא מקשה מברייתא חולין (דף ק' ע"ב) דר"י סבר שאין נבלת עוף טמא מטמא מחמת שאין איסורו משום בל תאכל נבלה אלמא דנבלה לא חל אטמאה ולפמ"ש מהרש"ל שם דיש חילוק בין עוף לשאר נבילות מטעם שהכתוב קראי נבילה אתי שפיר אבל דבריו תמוהים הרבה דהא מה שהכתוב קראו נבילה לשרץ היינו לשמונה שרצים שמטמאים אבל לא לתולעים ומ"ש מעופות טמאים ואפשר לומר לפמ"ש התוס' דטעמא דלוי מטעם שחל נבילה על חלב וא"כ י"ל לר"י דאית ליה חמור על קל חל כמו גיד על טמאה כדאיתא חולין (דף ק') א"כ לא מוכח מהא דנבלה חל על חלב די"ל דמיקרי חמור על קל מאחר שחלב הותר מכללו אצל חי' כדאיתא חולין (דף ק"ג) משא"כ נבילה על טמאה לא חל אבל לוי סבר כמ"ד דאין איסור חל על איסור אפילו בחמור על קל וגם בכולל לא חל א"כ שפיר מוכח מהא דנבלה חל על חלב בגזיה"כ דאיסור נבילה חל על איסור אחר ומשם אנו למידין שיחול נבילה על איסור טמאה ג"כ: שם גמ' אמר לך רב אסי האי תנא סבר איסור חל על איסור כו' ולכאורה קשה דהא הברייתא ע"כ אתיא כר"י דאית ליה נוהג בטמאים כדקתני בחיי' מצטרפים והיינו לאבמה"ח ור"י אית ליה דאין איסור חל על איסור כדאמרינן חולין (דף ק' ע"ב) וגם בפירוש אית ליה דאין נבילה חל על טמאה מדאמר יצא עוף טמא שאין חייב משום נבילה ואפשר לומר בדוחק דלאו לגמרי אתיא כר"י רק סבר כוותי' בחדא דאמה"ח נוהג בטמאין אבל לענין אחע"א פליג עלי' וסבר כאידך מ"ד כנ"ל:
רמב"ם (פ"ד מה' מ"א דין י"ז) כל הנבילות מצטרפין כו' חוץ מנבילה וטרפה הואיל וטריפה תחילת נבילה כו' ולכאורה קשה עליו מברייתא זאת דחצי כזית פרה בחיי' כו' כיון דע"כ סברא הך ברייתא דנבילה חל אטמאה כדקתני מיתת שניהם מצטרפים וא"כ אמאי אינו מצטרף חצי זית מפרה בחיי' כיון דע"כ בבשר מיירי דאי באבר בלאו הכי אינו חייב כיון שחלקו מבחוץ כמו שהוכיחו התוס' ד"ה מיתיבי מיתת פרה כו' ובשר מן החי הוא משום לאו דטריפה כדמסקינן חולין (דף ק"ב ע"ב) וליצטריף לנבילה לפי שיטת הרמב"ם דטריפה מצטרף לנבלה וצ"ל דרמב"ם מפרש לענין אבר ואזיל לשיטתו (בפ"ה מה' מ"א ה"ד) שמפריש חלקו ואכלו מעט מעט ומפרש כפירש"י (חולין ק"ג ע"ב) דדוקא אכלו מעט מעט דלא כפירש התוס' שם וא"כ שפיר י"ל דמיירי לענין אבר דהיינו עם בשר גידין ועצמות דליכא איסור בשר מן החי רק אמה"ח ואינו מצטרף לטמאה ונבלה וא"ש:
בית אברהם על חידושי פוסקים:
שו"ע או"ח (סי' תכ"ט) עיין ט"ז (סק"א) מה שכתב נ"מ לענין ממון דהוה שאילה בבעלים ביומא דכלה כדאמרינן ב"מ (דף צ"ז) איהו שאיל להו כו' ובס' מק"ח הקשה לפי דברי הרא"ש דאם שניהם אינם יכולים לשנות לא הוה שאילה בבעלים וביומא דכלה שניהם אינם יכולים לשנות ועיין מה שתירץ ודחוק קצת:
ונראה דהנה יש להבין אמאי במצי לאשתמוטי לא מיקרי בבעלים ומ"ש מכל פועל שיכול לעשות איזה מלאכה שירצה וכן הקשה במק"ח וצ"ל כיון דלימוד תורה עם תלמידים הא גם הנאת הרב כמו הנאת התלמידים כמאמרם ומתלמידי יותר מכולם א"כ לא שייך שם שאלה נגד התלמידים כיון דאותו הדבר עצמו הוא הנאתו ג"כ וכמו דאמרינן ב"מ (צ"ז) איגלאי מלתא דלמיסר טעוני' ופירשו הפוסקים דכוונתו הי' לבדוק המשא והי' הגבהה להנאתו ואף דממילא מטי גם הנאה לאחר לא מיקרי שאילה בבעלים ועיין ח"מ (סי' שמ"ו) באם הגביה לו השטעגראב שהוא לטובת בהמתו כו' ע"ש וה"נ דכוותי' ולק"מ מה שהקשה בס' מגן אלף דמ"ש שמור לי ואשמור לך דלא דמי כלל דהתם פעולת השמירה בעצמה הוא רק טובת האחר רק שמטי הנאה ליה מצד אחר משא"כ בלימוד שהלימוד בעצמו הוא לטובתו כמו טובת האחר ולכך תלי במצי שמצי לאשתמוטי ממס' למס' וא"כ הוא טובתו יותר מטובת אחר ומיקרי שואל לכשנגדו וא"כ שפיר כתב הרא"ש דאם שניהם לא מצי לאשתמוטי דהיינו שיתרצו שניהם ללמוד אותה מס' דוקא כל אחד אין שואל לגבי חבירו דהא אותו הלימוד שניהם רוצים ולא מיקרי שאול לגבי חבירו דהא הוא טובתו ג"כ משא"כ ביומי' דכלה דהי' תקון חכמים שהרב מחויב ללמוד הלכות פסח לטובת התלמידים אפילו שאינו רוצה בו שהוא בקי בו היטב מחויב ללמוד להורות מעשה לתלמידים לטובתם שפיר מיקרי שאול נגד התלמידים דהא מחויב לקבוע לימוד לטובתם וא"ש:
ועוד נראה לומר דהא יש להקשות אמאי דאמרינן ביומי דכלה דהוא שאיל להו דלא מצי לאשתמוטי למס' אחרת דהא מ"מ יכול לאשתמוטי להו בה' פסח עצמה מדין זה לדין אחר שהרבה דינים יש בה ה' קרבן פסח וביעור חמץ ואכילת מצה וכדומה וא"ל מחמת שהוא הכל בדיני פסח זה דבר בטל דמ"ש דמצי לאשתמוטי מה' ציצית לתפילין או מביעור חמץ לאכילת מצה ונראה שלזה כיון רש"י ז"ל במה שפירש אתון שאילתון לי כשאני חפץ להתחיל במס' אחרת שלא תשכח ממני אי אתם יכולים למחות בידי ע"ש. והיינו דודאי אי סברא לומר דתלי במצי לאשתמוטי דהא מ"מ הנאת שניהם הוא דמ"ש לתלמידים אותו הלימוד מלימוד אחר רק לפעמים התלמידים אינם נצרכים למס' א' שהם בקיאים בה ועכ"ז דעת הרב להתחיל בה שלא תשכח ממנו א"כ שפיר מיקרי טובת הרב יותר מהנאת התלמידים משא"כ ביומי' דכלה שהחיוב הוא להודיע לעם דרך ה' הלכה למעשה וא"כ אם ידוע להרב שהתלמידים יותר נצרכים לדין זה בהלכות פסח מדין אחר דהיינו שהם יודעים מדין האחר ובאיזה דין אין להם ידיעה מחויב הרב להודיעם הדין שצריכים יותר דמ"ש אם לומד עמהם במס' אחרת שאין מדיני ה' פסח או במס' פסח עצמו מה שאינם צריכים ואין רשות ביד הרב לראות ביומי' דכלה לטובת עצמו שלא תשכח ממנו איזה דין רק מה שצריכים יותר העם להתוודע בדיני פסח הלכה למעשה וא"כ שפיר אמרינן דביומי' דכלה הרב שואל לתלמידים דתלמידים יש להם מעלה יותר מהרב שהם מציי' לאשתמוטי בה' פסח עצמם מדין זה לדין אחר כפי מה שהם צריכים אבל לא הרב כנ"ל:
והנה לפי דברי הר"ן כפי מה שהבין בו הט"ז שאין החיוב ללמוד ה' פסח רק שהוא שואל כענין וא"כ צ"ל דלכך הוא שאול ביומי' דכלה שאם ישאל התלמיד איזה דין מחויב הרב להשיב א"כ קשה דאף בשאר יומי יהי' שאול דהא אם ישאל התלמיד על מעשה יהי' מחויב להשיב ומ"ש בשואל ה' פסח ביומי דכלא או הלכה למעשה בשאר יומי ואין לומר כיון דאכתי אין צריך למעשה לא מיקרי הרב שאול דהא בטבחי ואומני הוה שאול לכל בני העיר ולשיטת הראב"ד אפילו שלא בשעת מלאכה מטעם שאם יצטרך אחד מהם מחויב לעשות לו וה"נ דכוותי' דהא מ"מ בכל השנה מחויב הרב להשיב לתלמידו על שאלת הלכה למעשה אם נצרך התלמיד. ובאמת דמדברי הר"ן בעצמו אינו ראי' כלל שלא יהי' מחויב ללמוד ה"פ כל שלשים יום שהר"ן לא כתב רק לפרש מלת שואלין שמחוסר הבנה ופירש שנ"מ דהוה שואל כענין וכן מצאתי במשבצות זהב שפירש כן:
והנה בגוף דברי הרא"ש שאם שניהם לא מצי לאשתמוטי לא מיקרי בבעלים נראה שהרשב"ץ שהביא הב"י בח"מ (סי' שמ"ו) חולק ע"ז ע"ש גבי ש"צ שכתב ששניהם מיקרי בבעלים ומשמע שם אפילו ששניהם לא מצי לאשתמוטי ע"ש בדברי הרשב"ץ והרמ"א שם נראה ששינה קצת לשון הרשב"ץ מכפי העתקה שבב"י ע"ש:
והנה לא מצאתי ברמב"ם שיכתוב הדין דשואלין ודורשין בה' פסח בשום מקום וא"י למה השמיטו וצ"ע רב:
מה שכתב הט"ז באותו הס"ק דבפסח לא שייך דורשין מה שחיוב מהיום קודם פסח זולת ביעור חמץ ליוצא בשיירא יש לראות דנ"מ לענין מצה ישנה שבתוך שלשים יום סתמא לשמה וגם יש פוסקים דקודם שלשים יום אין יוצאין אפילו לעשות לשם פסח עיין (סי' תנ"ח) בחק יעקב וא"כ נ"מ טובא לחיוב היום אפילו קודם פסח:
שם סי' ת"ל עיין במג"א שתמה על מהרש"ל במה שכתב דיש לאכול מעט. והקשה המג"א דהא הוא לח בלח כו' וע"ז תירצו האחרונים דמ"מ יש תיקון לפוסקים דקמח בקמח הוה יבש ע"ש. ודברי הדגול מרבבה שם תמוהים ומגומגמים הרבה ועיין בס' מק"ח שכתב דלפמ"ש המג"א (בסי' תס"ז) דלדידן דאפי' אוסר במשהו לא מהני נאכל מקצתו דהא אינו חד דהיתירא א"כ לא שייך תיקון זה ע"ש וזה ליתא דהא מ"מ מהני לשיטת רוב הפוסקים דאפילו אינו אלא כדי קליפה:
ועוד נראה דהא הטעם בנאכל מקנתו בדבר חשוב הוא מטעם ס"ס דלמא נאכל דאיסורא וכל חתיכה שמא אינה דאיסורא וא"כ הכא שאינם יודעים כלל מחשש חימוץ רק שאנו עושים על צד היותר טוב דלמא נתערב שם איזה חימוץ שפיר מהני נאכל דלהוי ס"ס דלמא לא נתחמץ כלל ואת"ל יש שם חמץ דלמא נאכל וא"כ אפילו לדידן שאפילו אוסר במשהו מ"מ יש ס"ס ושפיר מתקנינן באכילה ההיא לצאת מידי כל החששות האפשרי לעשות שני ספיקות וחששות בקמח של פסת שנתחזק בהכשר:
ואין להקשות לפי"ז אמה דמבואר (בסי' תמ"ז סעיף ד') בפת שנפל ליין אסור אפילו הסירו הפת שמא נשאר פירורין ולא שרי באם ישתו ממנו קודם הפסח מטעם ס"ס שמא לא נשאר ואפילו נשאר שמא נאכל אח"כ היינו דאפילו בס"ס מחמירינן לאכילה שלא במקום הפסד כמבואר (בסי' תס"ז) ברמ"א גבי חיטים שנפל עליהם דלף ועיין שם בט"ז ובחק יעקב שהוא רק חומרא בעלמא לענין אכילה הינא דאיכא ס"ס ולכך מתקנינן הרבה באכילה קודם פסח למיחשב ס"ס שמותר עפ"י הדין ודברי מהרש"ל א"ש:
יו"ד סי' קב סק"ח בט"ז כתב דאף דמותר להשתמש באלו הכלי' מ"מ אין להשהותם זמן מרובה דהא אכתי ביבש שבטל ברוב יבש אסור לבשלם ביחד כמבואר (בסי' ק"ט) ודלמא יערב אח"כ התבשילין ע"ש ובפ"מ תמה על מה שהביא הש"ך סק"ח בשם מהריב"ל בקערה חולבת שנתערבה בין קערות בשר בטלה ברוב אמאי הא באינו מינו אפילו יבש צריך ששים מטעם שאם יבשלם יתן טעם כמבואר (בסי' ק"ט) וה"נ שמא יערב התבשילין ע"ש ונראה דלק"מ כיון דמדינא ביבש בטל ברוב וא"כ כל תבשיל בפ"ע הי' מותר רק אח"כ שיערב כל התבשילין יחד א"כ הוה נ"ט בר נ"ט דהיתירא כיון דעד שעת התרעובות הי' מותר מה"ת כל אחד בפ"ע מטעם ביטול ברוב:
ולפ"ז גם מ"ש הט"ז דאסור לערב התבשילין מכל הכלים אינו נראה דדוקא בסי' ק"ט דהוה גוף האיסור יש פוסקים דסוברים דאסורים לבשל אחר הביטול דע"י הבישול נעשה לח בלח דצריך ששים משא"כ הכא דלא הוה אלא טעמא בעלמא וכיון דקודם התערובות מהבישולים אינו על הכלים שם איסור וגם לא על התבשיל א"כ גם אח"כ אי אפשר לחול עליו שם איסור דהוה נ"ט בר נ"ט דהיתירא אלא בכלים דאפשר להדיחם יחד אכתי יש לחוש דידיח כולם יחד בכלי ראשון דהוה נ"ט שני באיסור לדעת רמ"א (בסי' צ"ה סעיף ג') וגם בגוף הסברא שכתבתי דהוה נ"ט בר נ"ט בעירוב התבשילין יש לראות דתלי בפלוגתא המבואר באו"ח (סי' תמ"ז סעיף ה') דבחמץ לא הוה נ"ט בר נ"ט משום דשמו עליו כבתחלה רק דלא מטי זמן איסורא וה"נ אפשר לדמות להתם דלא נשתנה שמו רק דלא מטי זמן איסורא עד לאחר התערובות התבשילין:
והנה נראה פשוט דלפי מה שמסיק הש"ך כאן דיש להשהותם עד אחר מע"ל דלא הוה אלא איסורא מדרבנן א"כ פשוט דמותר לערב אח"כ התבשילין דהא בדיעבד מותר אב"י רק להדיחם יחד נראה דאסור אפילו לאחר מע"ל דמ"מ הא איכא איסורא דרבנן באב"י ובודאי דאף מין במינו באיסור דרבנן מ"מ אסור לבשלם ביחד אח"כ לשיטת הרשב"א והר"ן המובא בסי' ק"ט:
שם סי' רפא בט"ז סק"ה הוכיח דבפסול שאינו ניכר אסור לקרות אפילו ביחידות מדאינו צריך ליתן לו שם שכר עכ"ל. והוא תמוה דאכתי הא שוה לקרות בו ויתפרנו שלא בגידין אם כן יהי' הפסול ניכר או שיהי' כל חומש בפ"ע דאז יהי' הפסול ניכר וצריך לומר דחיישינן שמא אח"כ ישכח הדבר ויתפרנו בגידין או שיתפרם הכל יחד ודוחק קצת:
שם בשו"ע סעיף ד ס"ת שכתבו ממזר יש פוסלין וה"ה גר תושב עכ"ל ותמוה טובא דלמה תלי גר תושב במחלוקות הא המחבר כתב לעיל דעבד ואשה פסולין לכתיבת ס"ת משום שאינו בקשירה אינו בכתיבה ומכש"כ גר תושב שאינו חייב אלא בז' מצוות ובודאי לא עדיף מאשה ועל המרדכי לא קשה שכתב הטעם כשיגיע לגר אשר בשעריך אינו כותב לשם קדושה דלמה הא טעמא ות"ל שאינו בקשירה י"ל דהמרדכי סובר דדוקא גבי תפילין בעינן שיהי' בקשירה אבל לא לכתיבת ס"ת כמ"ש הש"ך בשם הדרישה (ס"ק ו') אבל המחבר כיון דפסק דאשה פסולה בודאי פשיטא דגר תושב פסול ולמה כתב ר"מ וה"ה גר תושב דמשמע דיש פוסלין אבל לא בהחלט ולעיל על אשה ועבד לא הגיה כלום וצע"ג:
ומה שכתב הש"ך בטעמא דממזר מחמת דיש כמה מצוות שאין חייב בהם תמוה מאד לדעתי דהא גם ישראל אינו חייב במצות של כהן נמי יפסול לכתיבה משום שאינו חייב במצוות של כל התורה וגם איזה מצוה יש שהממזר אינו חייב בה ואי משום שפסול לבוא בקהל הא מ"מ חייב במצות פרי' ורבי' לישא גיורת ומשוחררת ויותר הוה למיפסל פצוע דכא או כרות שפכה שאסורים לבוא בקהל ופטורים לגמרי ממצות פו"ר מאחר שאינם מולידים ואי משום שפסול לסנהדרין להיות דיין לדיני נפשות משום דבעינן מיוחסים ופסול לאותה מצוה הלא יש כמה שפסולים לסנהדרין כמו בע"מ וגם חרש שאינו שומע פטור מתקיעת שופר או אלם שאינו מדבר פטור ממצות ק"ש ושאר מצוות התלוים בדיבור ואמאי לא פסלו אותם לכתיבת ס"ת אלא ודאי דרק אשה ועבד משום שאינם בקשירה ויליף ס"ת מתפילין אבל בשאר מצוות לא איכפת לן וצע"ג:
חושן משפט:
סימן יד סעיף ה המתחייב בדין כו' כתב רמ"א דאין אומרים שישבע כמה הוציא כו' והוא מתשובת הרא"ש (סוף כלל ק"ז) ועיין תומים שהקשה דאמאי לא ישבע כדין מזיק דעשו ת"נ והניח בצ"ע ובנתיבות תירץ דלא דמי דהא הי' אפשר לו לעשות ההוצאות בעדים ולא דמי למזיק ומסיק דההוצאות שאי אפשר לברר באמת נאמן בשבועה ע"ש ודבריהם תמוהים דהא סלקא באיבעייא דלא איפשטא אי עשו תקנת נגזל במסור כדאיתא ב"ק (דף ס"א) וכ"ה בשו"ע (סי' שפ"ח) וע"כ הטעם משום דלא עביד מעשה בידים וכ"כ הרא"ש א"כ בודאי סרבן לא עדיף ממסור דהכי נמי לא הוה אלא גרמי ולדברי הרשב"א (סי' תתק"מ) אפילו גרמי לא הוה ע"ש והוא דעה הראשונה שהובא במחבר כאן ואפילו לדברי הרא"ש בודאי לא עדיף ממסור דלא עשו בו תקנת נגזל ולפ"ז נראה דמהני תפיסא כמו במסור לדעת כמה פוסקים כיון דסלקא בתיקו. והנה נראה דאף לדעת הרשב"א שההוצאות בערכאות של עכו"ם אינו חייב לפרוע היינו דוקא באם לא נתרבה ההוצאות מחמת הכחשתו בדיניהם אבל לא אם טען טענות שקרים לפטור א"ע ועי"ז הוצרך שכנגדו להוציא:. (חסר בהעתק:
) סי' לז בש"ך ס"ק א ע"ש שהביא בשם עיר שושן לתרץ קושיית הרמב"ן דהיאך חוששין להעיד שקר בשביל שלא יהי' לוה רשע ומתרץ דנגד עצמו אינו פסול משום חשש הנאה רק דהוה כמו קרוב דפסול אף לחובה. ובש"ך הקשה עליו דהא נוגע אינו כקרוב דהא כשר לחוב כמבואר בסעיף ו' וסוף סעיף י"ז:
ובאמת מהא דאמרינן וכיון דמסהיד דלוי הוא היכא מצי מפיק מיני' אין ראי' כמ"ש בתומים ובקצוה"ח דהתם מודה שמעולם לא הי' נוגע בדבר ולא הי' בו שום זכיי' ע"ש ומהא דפסקינן (בסעיף ו') ששותפין מעידים לפי מה שאכתוב לקמן בסמוך אין ראי' ודברי הע"ש נכונים דודאי בע"ד על עצמו אינו בגדר עדות כלל אף לחוב רק התם אמרינן כיון דלא נתבטל על עצמם מקבלין דבריהם נגד הרחוק ואף דלגבי עצמם הוי בע"ד מ"מ לגבי ממון שאר השותפים נקראים עדות משא"כ הכא דהוה בע"ד לכל הקרקע והעמדתו ביד הלוקח הוא זכותו א"כ אין שייך לומר דיהי' נאמן לגבי הלוקח דעל העמדת הקרקע ביד הלוקח נקרא בע"ד מטעם שהעמידה בפני בע"ח וא"כ אי אפשר להאמינו ע"ז ומעיז לעצמו מיקרי אף דאין שם חשש הנאה לשקר מ"מ תורת בע"ד עליו וזה נכון בדעת הע"ש וגם הרמב"ן בחידושיו: אלא דקשה לי לדברי הע"ש דאין כאן חשש לשקר מחמת הנאה רק דהוה כמעיד על עצמו דפסול מטעם קרוב והלא קרוב אינו פסול מתורת חשש משקר רק גזיה"כ כמבואר (בסימן מ"ו סעיף ל"ה) דלהכי אם חתם בשטר עד שלא נעשה חתנו השטר כשר משא"כ בגזלן דפסול חיישינן דלמא הקדים הזמן וע"ש וא"כ נראה דאם שניים מעידים ובאו שנים אחרים ואומרים כי הם קרובים לאחד מבעלי דינים והראשונים מכחישים דהוי תרי ותרי כי למה לא נאמין לראשונים בתורת עדות שהם רחוקים אחרי שהפסול הוא מגזיה"כ וזה באם ידוע שהם קרובים אבל אם הם אומרים שהם רחוקים למה לא יהיו ע"ז עדים כמו האחרונים ואין דומה כלל לפסלינהו בגזלנותא דהתם מעידין על גופן של עדים ולכך אין הם בעצמם נאמנין להכשיר א"ע אבל במעידין עליהם שהם קרובים אין מעידים על גופם רק לפסול העדות אמאי לא יהיו עדים על זה שאינם קרובים:
ובאמת לדעת הר"ן והריב"ש בשם הרמב"ן שהביא שם (בסימן מ"ו ס"ק ק"ב) ע"ש דאם אומרים שהם גזלנים אע"פ שמתו נאמנים ולא הוי תרי ותרי והא דאמרינן כתובות (דף כ"ב ב') תרי ותרי נינהו מיירי שאומרים שהם קרובים מוכרח להדיא כמ"ש דלענין קרובים נאמנים הם בעצמם לומר שאינן קרובים. ואין לומר דהתם מיירי שאומרים שעתה נתרחקו ולהכי הוה על זה בגדר עדות כמו שכתבו בדבריהם עיין בתוס' בכתובות (דף כ"ב) כי זה אינו כלום לדעת הר"ן והרמב"ן דמ"מ לענין גזלנותא נאמנים האחרונים אף דמתו רק בקרובים צ"ל דהם עצמם בגדר עדות על זה לומר שאינם קרובים וא"כ אף דאומרים שגם עכשיו הם קרובים והראשונים מכחישים מ"מ הוי תרי ותרי ועיין בתומים (סימן מ"ו ס"ק מ"א) שכתב כן והוא פשוט וא"כ הכא נמי דכיון דאין חשש הנאה רק מה דמעיד על עצמו הוה כקרוב דפסול אף בלא נגיעת הנאה א"כ הוא בעצמו יהי' בתורת עדות לומר שאינו קרוב ולומר שאין לו בע"ח או שיש לו בע"ח וביכולתו לשלם להם דאינו שוב בגדר בע"ד ואף דחכמים חששו הכא לומר דילמא הוא קרוב מה שלא חששו בכ"מ וחשבוהו לספק השקול מאיזה טעם שיהי'. א"כ הוא לבדו אינו נאמן ע"ז לומר דאינו קרוב דלא עדיף משאר ע"א דעלמא דאינו יכול להוציא דבר מידי ספיקו מ"מ יצטרף עם אחר להעיד עמו על זה שאינו בגדר בע"ד ואינו קרוב בענין עדות זה וא"כ קשה מהא דאמרינן לקמן בסוגיא א דפרה וטלית (מ"ד ע"ב) כגון דאמרו סהדי אנן ידעינן בההוא דלא הוי' לי' ארעא מעולם ועיין ברשב"ם שצריך שיאמרו לא זזה ידינו ממנו ע"ש הרי בפירוש שצריך שני עדים על זה ולדברי הע"ש יצטרף הוא עצמו עם אחר להעיד ולומר שאינו קרוב כמו בכל מקום דנאמנים הם בעצמם לומר שאינם קרובים ומיחשבי לגבי האחרונים שאומרים עליהם שהם קרובים תרי ותרי: ואפשר לומר כיון דלהרבה פוסקים בעינן עדות שאי"ל בממון עיין ש"ך (סי' ל"ג) וא"כ הכא אי אפשר הוא בעצמו להיות בתורת עדות על זה לומר שאינו קרוב דאי אפשר בהזמה דאם יוזם לא יהי' צריך לשלם דיהי' כמו קרוב שהעיד כיון דהוא בספק השקול בחשש קורבה דהיינו שיש לו בע"ח ומעמידה בפניהם ומכתובות אין ראיה די"ל דהתם בשטר לא בעינן עדות שאי"ל כמ"ש הש"ך (בסי' ל"ד) ע"ש בשם הב"ח והרז"ה ובאמת אם שנים מעידים ושנים אחרים מכחישים דהיינו שאומרים עליהם שהם קרובים אפשר לומר כמו שכתבתי לעיל דהיה תרי ותרי ולא שייך עדות שאי אתה יכול להזימה דאם יוזמו הראשונים א"כ יהיו האחרונים נאמנים לומר שהם קרובים ואינם בגדר הזמה דזה אינו דכיון דהעדות הראשונים בעצמה אפשר בהו הזמה אף דמצד אחר יתבטל דין הזמה מ"מ בשעה שהעידו הי' אפשר לקיים בהו דין הזמה וגם עתה אם יתברר ע"פ אחרים שאינם קרובים יתחייבו מדין הזמה על גוף העדות משא"כ הכא דתיכף אנו חוששין אותו לחשש קרוב רק ע"פ נאמנותו שאינו קרוב א"כ לא שייך ע"ז העדות מעולם דין הזמה דאם יוזם על גוף העדות ממילא קאי בחזקת ספק קרוב ואי אפשר לקיים בו דין הזמה והוי כמו קרוב שהעיד רק מ"מ גם במעידים ע"פ ושנים אחרים אומרים שהם קרובים יש לעיין ולומר דאין להחשיבו כתרי ותרי מחמת דהוי כאלו הראשונים אומרים שאינם קרובים כיון דלענין זה לומר בתורת עדות לעצמם שאינם קרובים לא הוי בגדר הזמה אף דלענין גופה של עדות הוי בהזמה מ"מ על זה אין להחשיבם בתורת עדות כי אינו בהזמה רק על עדים דעלמא אין אנו חוששין דלמא הם קרובים אבל אם אחרים אומרים עליהם שהם קרובים נאמנים הם יותר מהראשונים כי על הראשונים אינו תורת עדות לומר שהם רחוקים מחמת דאי אפשר בהזמה דאם יוזמו אין בהם דין הזמה כמו על קרובים אך מ"מ לא ברירא לי מלתא:
ולדעתי נראה לומר דנאמן כל אדם לומר בתורת עדות אני קרובו של פלוני או איני קרובו ואם אומר שהוא קרובו ואח"כ בא על אשתו אשת אחיו דחייב מלקות באם יצטרף עם אחר לומר שהוא קרובו עד"מ שהוא אחיו ואח"כ יבא על אשתו ולא שייך לומר לדבריו קרוב הוא ואינו בגדר עדות כמו דאמרינן יבמות (דף מ"ה) לדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי ע"ש דנראה לדעתי דקרוב פסלה התורה להוצאות ממונו או לזכות קרובו כדילפינן מלא יומתו אבות על בנים אבל להעיד קודם שנוגע לזכות או לחובת קרוביו לומר דהוא קרובו שפיר הוה על זה עד כיון דלא נ"מ עתה בעדותו לקרוביו שום זכות או חובה והוה על זה בעצמו עד לומר דהוא קרובו של אותו פלוני ולא יכול שוב לעולם להעיד לו שום דבר דהוה חוזר ומגיד ומ"מ עתה שאין נ"מ לקרובו מזה לא קרינן בי' לא יומתו אבות על בנים דכיון דאינו עתה נוגע לא להוצאות ממונו או לזכותו וגם נ"מ עתה במה שאומר שהוא קרובו לפסול להצטרף עמו בעדות אחר וא"כ הוה על זה בתורת עדות לומר שהוא קרובו ולא שייך לומר אין עדות לקרוב ושעל זה לומר שהוא קרוב יש לו עדות דכיון דאינו מעיד עכשיו על חוב או זכות של קרוביו רק שמעיד שהוא פסול אליו באם יעיד אח"כ בעדותיו ועל זה לא נוכל לומר לא יומתו אבות על בנים כיון דעתה אינו נוגע לו הדבר כלל ואין יוצא לו מזה שום זכות או חובה:
וא"כ י"ל דאם מעיד לומר שהוא אחיו ואח"כ בא על אשתו דחייב מלקות דעל זה היה בכלל עדות להצטרף עם אחר ולא שייך לומר אין אדם מת ע"פ עצמו כיון דבשעת עדות לא היה לעצמו כמו במעיד על אשה שנתקדשה ואם יזנה עמה אח"כ בודאי הוא במיתה וה"נ דכוותה אף דהיה העדות נוגע אף לחוב קרובו לאסור אותו בקרוביו מ"מ בשעת העדות לא מיקרי חוב, והגע אם מעידים על אשה שנתקדשה הרי אוסרים אותה לקרוביהם לימא דאינם נאמנים אלא ודאי זה לא מיקרי מעידים לקרוביהם רק להאשה והאיסור נמשך ממילא לקרוביהם וכיון די"ל דכל אד נאמן לומר בתורת עדות שהוא קרובו של פלוני לפסול לעולם להעיד לו או להצטרף עמו בעדות אחר א"כ גם במעיד שהוא רחוק וכשר לו להעיד בכל העדיות ואח"כ הוזם י"ל דמתחייב מלקות מכח לא תענה ולא שייך לומר דאם הוא קרוב אינו בגדר עדות דעל זה היה בתורת עדות כיון דעתה אין מעיד על זכות של קרובו או חובתו רק שהעיד שהוא כשר לו באם יזדמן לו דבר להעיד לו ועל זה לא שייך לא יומתו אבות על בנים כיון שאין אנו דנין על הוצאות או החזקות ממון של קרובו וא"כ היה על זה בגדר עדות רק ששיקר והעיד שקר וחייב מלא תענה וכיון דביררתי שיש לצדד ולומר דשייך על זה דין הזמה א"כ במעידים אחרים עליהם שהם קרובים הוי תרי ותרי ומ"מ הכא צריך שנים לאסהודי עליו דלא הוה ליה ארעא מעולם ולא סגי שיצטרף הוא על זה בתורת עדות דהכא אינו בתורת הזמה על גוף העדות של הקרקע דאם יוזם ממילא יבוטל עדותו שהעיד שאינו קרוב וא"כ לא יצטרך לשלם:
חו"מ סימן ל"ז סעיף ו' אם טען אחד מהשותפים דבר שהוא חובה לו ולחבירו נאמן כע"א לחייב שבועה כו' ע"ש ובתומים (סימן זה ס"ק כ"א) האריך להוכיח מתשובת הרא"ש (כלל ו' סימן כ') דפסק הרא"ש דאין בני העיר נאמנין להעיד על אחד לפטור מן המס מאחר שהם נוגעים ואף לחובתם לא הוי בכלל עדים דלעצמו נאמן מטעם הודאות בע"ד לא מטעם עד דאדם קרוב אצל עצמו ופסול בין לזכות ובין לחוב וע"ש שכתב דתליא בפירוש רש"י ותוס' והראב"ד בסוגיא דסנהדרין (דף י') אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל שורו לא אמרינן ע"ש בדבריו וגם בספר קה"ח האריך להוכיח דנוגע פסול אף לחובה מהא דאמרינן גבי שטר אמנה דאינו נאמן לחוב לאחרים בהודאתו. וקשה עכ"פ יחשב עד דלמה ניחוש לקנוניא יותר מבכל עד המעיד ונהי דלא הוי הודאת בע"ד נגד החוב של אחרים מ"מ יהיה עד להצטרף עם אחר וכן הא דפסקינן בכל דוכתא דהודאתו לא מהני נגד לקוחות ואף בחייב מוד' צריך לשבע כמבואר (בסי' ע"א) וטעמא משום דחיישינן לקנוניא וקשה יהי' עד מסייע לפטור המלוה משבועה אלא צ"ל דנוגע לא מיקרי עד כלל אף לחובתו ע"ש:
ולדעתי נראה לומר דאין מסוגיא דסנהדרין ראיה כלל לזה ואדרבא משם נראה להיפוך דהא לפירש"י ותוס' שם עיין בב"ק (דף מ"א ב') ד"ה ע"פ ע"א או עפ"י בעלים דגם השור נהרג דלא אמרינן אדם קרוב אצל ממונו היכא דמעיד גם על אחר מדפלוני נהרג גם השור נהרג וכי אמרינן דאינו נהרג ע"פ הבעלים היכא דאינו מעיד על אחר א"כ חזינן דאף אם נימא דלעצמו אף לחוב אינו בגדר עד דהוי קרוב ופסול אף לחוב מ"מ היכא דמעיד גם על אחר א"כ אף לעצמו מיחשב עד ולהכי השור נהרג אם כן נראה ברור דאף הכא בשותפים אם מעידים חובתם וחובת חבריהם דשפיר הם עדים ואף לגבי עצמם מיקרי עדים כיון דמעידים גם על אחר ואין לחלק ולומר דהתם בשור אף אם נימא דאדם קרוב אצל ממונו מ"מ יהרג האחר ע"פ עדותם כמו פלוני בא על אשתי וכיון דהאחר ודאי נהרג ומועיל עדותם לגבי' אמרינן דאף השור נהרג משא"כ הכא דאי אמרינן דלגבי' עצמו לא מיקרי עד מטעם שהוא בע"ד וקרוב אף לגבי האחר העדות בטל דלא שייך הכא פלגינן דאי אפשר לזה בלא זה כמו דאמרי' גבי עילאי וטובי' במכות (דף ז') ע"ש ברא"ש דזה אינו:
ונראה דיותר יש לומר בענין זה מגו דהוי עד לגבי חבירו אף לעצמו הוי עד מכיון דאי אפשר למיפלג ובסנהדרין (שם) לא שייך כל כך לומר הענין מגו מכיון דאין שייכות זה לזה ואפשר לומר דהוי כשני עדיות ואפ"ה מצינן דאמרינן מגו דהוי עד לגבי חבירו הוי עד לגבי עצמו א"כ נראה בסברא דיש לומר הכא במכש"כ דאם מעיד חובו וחובת שותפו דהוי עד בדבר אף לגבי עצמו:
ובזה י"ל קושיית הקצוה"ח מהא דשטר אמנה דיחשב עד. ולפמ"ש יתיישב זה דודאי לגבי עצמו לא מיקרי עד כלל אף לחובה דהוי קרוב דפסול אף לחובה רק הכא הוי עד מטעם מגו דהוי עד לגביה חבירו כמו דאמרינן גבי שור דנהרג היכא דמעיד על אחר ג"כ משא"כ בשטר אמנה דכל הממון שייך לו ומעיד רק על ממונו רק שנמשך הפסד מזה גם לחברו וגם ההפסד של חברו שייך לו דמה שאין המלוה יכול לגבות מהלוה עלי' הדר ונשאר שיעבודו עליו ואם כן לא שייך מגו דמהימן על חבירו בודאי לא מיקרי עד אף לחובתו ואדם קרוב אצל עצמו:
וכן מה שהקשה מהא דאינו נאמן בהודאתו לגבי לקוחות לפטור את המלוה משבועה לק"מ לפמ"ש דהתם אין לומר מגו דהוי עד לגבי לוקח הוי נמי עד לגבי עצמו כיון דנכסוהי דבר אינש אינון ערבין ביה ובמקום שאין שיעבוד הגוף אין שיעבוד נכסי' כדאמרי' בבכורו' (דף מ"ח) גבי שני יב"ש שקנו שדה בשותפות וכיון דלגבי שיעבוד הגוף לא הוה בכלל עד דאדם קרוב אצל עצמו א"כ מאין יבוא שיעבוד נכסים והיאך נאמר דיהיה בכלל עד מגו דהוי עד לגבי האחר הלא אף לגבי לוקח אי אפשר לו להיות בכלל עד כיון דעל גופו אינו בתורת עד ממילא לא נשתעבדו הנכסים משא"כ בשותפים דמעידים חובתם וחובת חביריהם דלגבי האחרים היו עדים כשרים ועל ממונם הוו עדים אמרינן מגו והוי גם על עצמם עדים כמו דאמרי' גבי שור דנהרג בכי האי גוונא:
ולדעתי נראה ברור דאף לשיטת הראב"ד בסוגיא שם דלא אמרינן פלגינן דיבורא בהאי גוונא ואמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מטעם דאדם קרוב אצל ממונו אין ראיה לדין זה די"ל דודאי כיון שהאמינה תורה לכל אדם על עצמו והתורה הכשירתו לגבי עצמו ונתנה לו נאמנות יותר מהעדים א"כ לא שייך לומר במעיד גם על אחר דיתבטל כל העדות מטעם דהוי כמעיד על קרוב ורחוק ונימא עדות שבטלה מקצתה כיון דגם על עצמו לא נתבטל מחמת גזיה"כ דנתנה נאמנות להאדם על עצמו וכיון דלא נתבטל על עצמו ממילא הוי עד לגבו האחר שהוא רחוק דהא לשיטת הראב"ד אמרינן בכל דוכתא פלגינן דיבורא אף במקום דאי אפשר למיפלג כמו באילעאי וטובי' מ"מ אמרינן דנגד הקרוב פסול ולגבי הרחוק מקבלים דבריו רק שם הוי טעמא לשיטת הראב"ד דקרוב שם עד עליו ואמרי' עדות שבטלה מקצתה ע"ש ברא"ש פ"ק דמכות והדבר מוכרח שם כמו שכתבתי דלהראב"ד אף במקום דלא שייך למיפלג מ"מ מקבלינן העדות לגבי הרחוק ואם כן נראה ממילא דגם גבי שותפין שמעיד על עצמו ועל חבירו כיון דעדות לא נתבטל לגבי עצמו מחמת גזיה"כ דהודאות בע"ד כעדים דמי אף דהוא קרוב אצל עצמו שפיר הוי עד לגבי ממון חבירו כיון דלא שייך לומר עדות שבטלה מקצתה ובסנהדרין דאמרינן מגו דנתבטל לגבי השור דאדם קרוב אצל ממונו בטלה כל העדות לשיטת הראב"ד היינו משום דהתם נתבטל לגבי השור דלא שייך הודאות בע"ד לגבי מיתת השור דכמיתת הבעלים כך מיתת השור וכיון דנתבטל לגבי השור נתבטל אף לגבי האחר משא"כ הכא דלא נתבטל לגבי עצמו אף דהוא קרוב ממילא לגבי האחר דהוא רחוק עד כשר מיקרי. ומאמנה וגם מהא דאין מועיל הודאתו לגבי לקוחות לפטור משבועה אין ראיה כמו שכתבתי לעיל דהתם ליכא ממון של אחר כלל רק לגמרי ממונו וכיון דליכא שיעבוד הגוף עפ"י עדותו דהוי קרוב ליכא שיעבוד נכסים מלוקח:
ונראה ראיה ברורה לזה דהא קשה לשיטת הראב"ד דפירש דלגבי ממונו אמרינן עדות שבטלה מקצתה. ולגבי תחלתו בפסלות כתב הרמב"ם דלכך מהני סילוק דלא מיקרי עד עד שנסתלק והדברים נראים כסותרים ועיין באסיפת זקנים שעמד בזה וסתר מכח זה תירץ הנ"ל. ואין סברא כלל לחלק בין אם מעיד לזכותו דלא מיקרי עד ובין לחובתו. וכן כתב בתומים (בסימן ל"ז ס"ק ג') ע"ש. ועיין (בסי' ל"ו) בתומים מה שפלפל בדברי הריב"ש והעלה לפי דברי הראב"ד דבממון אף דהוא נוגע מ"מ פוסל אחרים בצירופו מטעם עדות שבטלה מקצתה דגבי ממון לא אמרינן דלא הוי עליו שם עד עיין שם: ולפי דעתי נראה בודאי מה שמעיד על עצמו הן לזכות או לחוב בע"ד מיקרי ואינו בגדר עדות כלל רק אם מעיד לחובתו כיון שהאמינתו תורה על עצמו ממילא מקבלין דבריו על אחר שנגדו הוא עד כשר ולא שייך עדות שבטלה מקצתה כיון דאף על עצמו לא נתבטל כמ"ש לעיל משא"כ לזכות בודאי אין עליו שם עד כלל כיון דמעיד על עצמו ומה לי אם מעיד שהוא פסול או הרג נפש דלא חשבינן ליה בתורת עד כלל כמ"ש הראב"ד הכי נמי אם מעיד לזכותו לא שייך לומר אין אדם קרוב אצל ממונו כיון דלעצמו הוא מעיד והוא בע"ד ממש ולכן שפיר כתבו הראשונים דלא אמרינן תחילתו בפסלות כיון שקודם שנסתלק היה בע"ד ואינו בגדר עד כלל:
ומה דאמרינן בסנהדרין אדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן והוי עדות שבטלה מקצתה לפירש הראב"ד ע"פ מה שכתבתי למעלה יתיישב היטב והוא דגבי פלוני רבע שורי הוי שני דברים הוצאות ממונו והפסדו וגם המיתה של השור דמגזה"כ דכמיתת הבעלים כך מיתת השור בעינן שני עדים והנה מה שנודע לענין הפסד ממונו אמרינן הודאות בע"ד כמאה עדים רק הא דפסול לגבי מיתת השור מטעם דמיחשב קרוב לשורו ולגבי מיתת השור לא שייך אדם נאמן על עצמו מטעם הודאת בע"ד ובעינן עדים והבעלים פסולים לגבי מיתת השור משום דנחשבו כמו קרוב שפיר אמרינן עדות שבטלה מקצתה כיון דפסול לגבי שורו מטעם קרוב לא מתורת בע"ד דהא נגד עצמו נאמן לחוב רק הא דפסול לגבי מיתת השור מטעם דמיחשב קרוב אצל שורו ואינו נאמן במיתתו נתבטל כל העדות כמו אם מעיד על קרוב ורחוק לשיטת הראב"ד דאמרינן בטלה כולה וזה שאמרו אדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן דכיון דאין אנו מאמינין אותו לגבי השור דמיחשב קרוב לשורו לא מטעם קרוב אצל עצמו דהא נאמן בכל מקום על חובו מטעם הודעת בע"ד רק לגבי מיתת השור אינו נאמן מטעם קרוב א"כ נתבטל כל העדות מה שא"כ בכל מקום דמעיד זכותו שפיר הוי בכלל בע"ד כיון דקרוב אצל עצמו ואינו ענין כלל לקרוב אצל ממונו כיון דלאו על ממונו אנו דנין רק אם נוציא הדבר ממנו הוי בע"ד ממש ואינו בגדר עד כלל ולכך לא מיקרי תחלתו בפסלות כמ"ש הראשונים דאין עליו שם עד כלל עד שנסתלק ודבר זה נכון מאוד בעזה"י לדעתי: ועפ"ז מוכח כמ"ש לעיל דאף לדעת הראב"ד לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה היכא דמעיד חובתו וחובת חבירו ואמרינן דלגבי האחר הוא עד כשר אף דלעצמו אינו בגדר עד אף לחובה מטעם בע"ד מ"מ לגבי רחוק מקבלין אף היכא דלא שייך למיפלג כמו גבי אילעאי וטובי' רק שם מטעם דהוי עד פסול כמ"ש הראב"ד אבל היכא דתורת בע"ד עליו שפיר מהימנינן ליה לגבי האחר והא דאמרינן גבי שור דנתבטל לגמרי משום דלגבי מיתת השור טעמא דמיחשב קרוב אליו לא מתורת בע"ד דהא האמינתו התורה וע"כ צריך לומר דהא דפסול לגבי מיתת השור דמיחשב קרוב אצל ממונו ואינו נאמן לחוב לשורו וע"ז שפיר אמרינן עדות שבטלה מקצתו מחמת קורבה נתבטל לגמרי ולפמ"ש מוכרח לומר כן לדעת הראב"ד דמיחשב קרוב אצל שורו ואינו נאמן במיתתו אבל אם באנו לומר מתורת בע"ד דהוא נוגע לחוב ואין נאמן להוצאות ממונו הוי אמרינן דנגד הפסדו האמינו התורה מתורת הודאת בע"ד ונגד מיתת השור הוי עד כשר וע"כ צ"ל דאף למיתת השור הוי עד פסול מטעם קרוב ולכן נתבטל כל העדות כנ"ל נכון:
ובזה נראה ליישב לפי שיטת רש"י ותוס' דאמרי' דגם השור נהרג דלא אמרינן אדם קרוב אצל ממונו וקשה מהא דקיי"ל דאין השור נהרג ע"פ הבעלים ותירצו דהכא במעיד גם על אחר עדיף טפי ולכאורה העיקר חסר מן הספר דהא סתמא אמרו דאין אדם קרוב אצל ממונו. ונראה לומר דהא דפסלה התורה לבעלים בעדות השור לשיטת רש"י ותוס' לאו משום דהוא בגדר בע"ד דהא מעיד על חובתו דלענין זה האמינו התורה בכל מקום ונהי דלגבי מיתת השור לא מהני הודאתו לחוד דכמיתת הבעלים כך מיתת השור ובעינן עדים אבל שיהיו הבעלים פסולים לגבי השור זה לא אמרינן דלמה לא יחשבו עדים ככל אנשים לגבי מיתת השור ואף דמעיד גם חובתו הא לגבי חובתו האמינתו התורה וממילא לגבי מיתת השור הוא בכלל עד להצטרף עם אחר ואדם קרוב אצל שורו לא אמרינן רק הא דאין נהרג עפ"י הבעלים היינו כיון דגלי קרא דצריך למיתת השור עדים כמו למיתת הבעלים צריך שיהא שייך גבי' דין הזמה בשום צד שבעולם ואם אחר מעיד שייך גבי' הזמה בתשלומין לבעליו אבל הבעלים בעצמם פסולים למיתתו כיון דלא שייך גבייהו דין הזמה וגם במלקות לא מקיים הכא דין הזמה ואין דינם במלקות רק גבי בן גרושה וחלוצ' דמקיים הזמה דידהו במלקות מלא תענה ברעך אבל אם הוזם על השור בענין דלא שייך תשלומין פשוט מאוד דפטורים ממלקות וכי ילקו מלא תענה ברעך וכיון דאין שום צד לחיוב הזמה נתבטל העדות ולכך הבעלים פסולים ואין נהרג ע"פ משא"כ באם מעיד גם על אחר א"כ שפיר שייך ביה הזמה ונתקיים הזמה במית' מחמת האחר וכיון דשייך צד הזמה בעדות זה שפיר אף הבעלים נאמנים דאדם קרוב אצל שורו לא אמרינן: וא"ל דגם זה לא הוי עדות שאי"ל דכיון דמחמת השור אי אפשר לקיים דין הזמה דזה אינו דהא למ"ד ממון לזה ונפשות לזה פטור א"כ לעולם לא משכחת דין הזמה עבור השור רק דמכל מקום הוי עדות שאי"ל מתקיים במיתה וכן אמרינן גבי הביא הבעל עדים והביא האב עדים והזימום דנהרגין ואין משלמין ממון ולא אמרינן דהוי עדות שאי אי"ל משום דמקיים הזמה במיתה כמ"ש הר"ן בחידושיו ע"ש ומצאתי בחידושי הר"ן על סנהדרין בסוגיא דפלגינן דיבורא הביא שם שיטת הראב"ד והסכים לדעתו בפירוש הסוגיא וכתב בזה"ל ואמרינן נמי בפ"ק דגיטין עבד שהביא גיטו וכתב בו עצמך ונכסך כו' דפלגינן דיבורי' ולא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה שמה שמעיד על מתנת נכסים אינו נקרא עדות דאע"ג דמסקינן הכא אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל ממונו לא אמרינן היינו לעשות דון בממונו שהוא ענין חשוב לעצמו יותר מהפסד שלו שהרי הקפידה תורה לדונו בכ"ג ולפיכך זה העדות אינו כמעיד על עצמו אלא כמעיד על קרובו ועדותו בטלה לגמרי אבל אם יאמר אני מעיד שנכסים אלו שלי או שאינן שלי זהו ודאי מעיד על עצמו ולא שייך בו עדות כלל ופלגינן דיבורי' כההיא דעבד ע"כ לשון הר"ן בחידושיו:
ומבואר שם מדבריו להדיא כמ"ש לדעת הראב"ד דודאי מה שמעיד על עצמו בין לזכות או לחוב הוי בגדר בע"ד ואמרינן פלגינן דיבורי' ומקבלינן על הרחוק אף במקום דלא שייך למפלג כמו שהוכחתי לעיל לדעת הראב"ד רק גבי אלעי וטובי' משום דאמרינן עדות שבטלה מקצתה משא"כ היכא דמעיד על עצמו דלא הוה בגדר עד כלל שפיר מקבלין על הרחוק וגבי פלוני רבע שורי דאמרינן דנתבטל העדות דשם לא הוה כמעיד על עצמו רק על שורו לחייבו מיתה כמ"ש הר"ן ולעומת מיתת השור לא מיחשב בע"ד רק קרוב ולכך נתבטל כל עדות אבל אם מעיד על עצמו הן זכותו או חובתו לא הוי בגדר עד ולא שייך לומר אין אדם קרוב אצל ממונו דהא לא על ממונו אנו דנין רק עליו אם להוציא ממנו זאת אי לא והוי בע"ד ממש דלא כמ"ש האסיפת זקנים שהבאתי לעיל להקשות מהא דתחלתו בפסלות שכ' דלא מיקרי תחלתו בפסלות דלגבי נפשי' לא מיקרי עד כלל והקשה דהא לגבי' ממונו לא אמרינן דלא הוי עליו שם עד ע"ש. והנך רואה ממ"ש הר"ן דאף לגבי ממונו אמרינן כן אם הדבר נוגע לגבי עצמו והתם טעמא אחרינא איכא דנוגע גם לגבי מיתת השור ונגד זה הוה עד פסול:
וממילא מתורץ מה שהשיג בתומים על הש"ך וריב"ש (בסי' ל"ו) על הא שכתבו דאם חתם התובע דלא מבטל שאר העדים והקשה דהא לגבי ממונו לא אמרינן אדם קרוב והוי עדות שבטלה מקצתה וע"פ מה שכתבתי לק"מ ומתוך מה שכתבתי נראה ברור לכל הדעות דגבי שותפין אם מעידין חובתם וחובת חביריהם דמהני לגבי חבריהם דלא מיבעיא לשיטת רש"י ותוספת הא אמרינן דאף לגבי' עצמו לא הוה בתורת עד מ"מ אם מעיד גם על אחר אמרינן מגו והוי גם על ממונו בתורת עד ולכן נהרג השור דאף זה כמוהו כיון דמעידין גם על ממון אחרים ואף לשיטת הרא"ש והראב"ד הא לדידהו אף במקום דלא שייך לומר פלגינן כגון היכא דאי אפשר למפלג כמו באילעי וטובי' מ"מ הוי אמרינן דנקבל העדות נגד הרחוק רק דהתם טעמא משום עדות שבטלה מקצתה כיון דשם עד עליו אבל במעיד על עצמו אף לחובתו לא הוי בגדר עד כלל כמ"ש הר"ן להדיא ממילא מקבלין דבריו על הרחוק רק גבי אמנה וכן הודאתו נגד לקוחות דכיון דכל העדות היא על עצמו וממונו ולא הוי בתורת עד כלל רק בתורת בע"ד ולכן אינו נאמן במקום דחב לאחרים כל זה נראה ברור בעזה"י:
ולדבריהם קשה לי מהא דאמרינן בקידושין (דף מ"ג) גבי הן הן שלוחיו והן עדיו דמהימני במגו דאהדרינהו ללוה ע"ש והנה פשוט דהתם לאו מתורת מגו מהימני דא"כ אפילו עד אחד יהא נאמן ועוד דלא מצינו מגו כזה בתלמוד דבכל המגות היינו שיכול לטעון טענה להשיג חפצו של עכשיו אבל היאך נאמר דיאמינו דבריהם לפטור הלוה במגו דאי בעי הוי מחייבי לי' והגע בעצמך עדים שאמרו כתב ידינו זה אבל אנוסים היינו נאמנים במגו דאי בעי אמרי לא היינו אנוסים דבר זה לא ניתן לכתוב אלא ע"כ צ"ל דהתם גבי אהדרינהו מתור' עדות אתינן כיון דנסתלק חשש הנגיעה דהא יכלי לפטור א"ע ולא יפסידו המלוה אם כן מה שהם מעידים לפטור את הלוה נאמנים ככל עדים דהא אין להם הנאה לפטור הלוה ויכולים לפטור א"ע בלא זה רק בטענת אהדרינהו וזה מוכרח בפירוש הסוגיא. והנה בעדותם זה דפרעינהו למלוה יש שני פטורים פטור הלוה וגם פטור העדים נגד הלוה דבזה קיימו שליחותם ונגד פטור העדים בודאי אין עליהם תורת עדות רק בע"ד ממש אף דנאמנים לפטור א"ע מכל מקום בתורת עדות אינם נגד עצמם רק כמו בע"ד הנאמן לפטור א"ע בטענה המועלת וכיון דנגד פטורים הוו בע"ד יתבטל עדותם אף נגד הלוה ויהיו כמעיד לרחוק וקרוב ואף דחשש נגיעה אינו דהא יכלי למימר אהדרינהו ללוה מ"מ הא קרוב פסלה התורה אף לחוב וא"כ לא הוי נגד עצמם בתורת עדות וממילא יתבטל העדות אף נגד הלוה ודמי ממש בלי שום הבדל כלל לשותפים המעידים חובתם דלדעתם בטל כל העדות אלא ודאי מוכרח כמ"ש לעיל דאף לשיטת הפוסקים דלא אמרינן פלגינן היכא דאי אפשר למיפלג כמו באילעאי וטוביה ובאומר אני זניתי עם אשתך לדעת הרשב"א:
ועיין ברא"ש פרק קמא דמכות ובמלחמות בשמעתין דאילעאי וטובי' דוקא התם אמרינן דנתבטל כל העדות כיון דבטל לגבי הערב שהם קרובים לו ואין אנו מאמינים נגדו ולמיפלג אי אפשר דאי אפשר לפטור את הערב ולחייב את הלוה והוי תרתי דסתרי ולכך אמרינן כמו שנתבטל לגבי הערב נתבטל לגבי הלוה אבל בפרעינהו למלוה דאף לפטור העדים לא נתבטל ונאמנים הם בכך אף דאינם נאמנים בתורת עדות רק בתורת בע"ד אמרינן דנגד פטור הלוה הם עדים כיון דנגד פטור הלוה הם רחוקים ואף דמעידים גם פטרים מ"מ הא לא נתבטל דבריהם לגבייהו ולכן מקבלין עדותם בתורת עדות על הרחוק דהיינו לפטור הלוה וא"כ גם בשני שותפים המעידים חובתם וחובת האחרים כיון דגם נגד עצמם לא נתבטל דבריהם דהא הודאת בע"ד כעדים אף דאינו בתורת עדות לגבי עצמם מ"מ לגבי האחרים מועיל עדותם כיון דנגדם הם עדים כשרים כמו בפרעינהו למלוה דמהני נגד פטור הלוה:
ולדעתי הוא ראיה גמורה בעזה"י ובמה שכתבתי יש ליישב דברי הרשב"א בחידושיו גיטין (דף י"ד ב') בעובדא דהני גינאי שכתב וז"ל ומיהו אי תרי גינאי נינהו בר מהאי דאשתעבד מהימני כו' אלא מיהו נראה דדוקא בדאיכא לאשתלומי מינייהו הא לאו הכי חיישינן לקנוניא כההוא דאומר שטר אמנה כו' ע"ש ולכאורה דבריו תמוהים מאוד דמה"ת ניחוש לקנוניא ולא נאמנים בתורת עדות ולא דמי לאומר שטר אמנה דהתם מתורת הודאות בע"ד אינו נאמן כיון דחב לאחרים אבל אם הם שנים ואנו מאמינים בתורת עדות היכא ניחוש לקנוניא יותר מכל עדים המעידים ניחוש לזה דלמא קנוניא הם עושים להעיד בשקר:
ולפמ"ש יתיישב היטב והוא דודאי גבי שטר אמנה אפי' יהיו שנים המעידים או המלוה מצטרף עם אחר מ"מ אינו נאמן המלוה בתורת עד כיון דמעיד לגמרי על ממונו הוה בע"ד ואינו נאמן בתורת עד אף לחובתו ולא שייך לומר דמ"מ נקבל דבריו נגד המלוה האחר דנגדו הוא עד כשר כמ"ש לעיל. זה אינו דאם אינו בגדר עד להפסיד לעצמו ממילא גובה המלוה האחר מחמת שיעבודא דר"נ וכל המשועבד לו משועבד לחברו וכיון דנגד עצמו אינו בתורת עד ממילא נשאר לו שיעבוד מחמתו ולא שייך כלל לומר דיהיה בתורת עד נגד חבירו אם אינו בגדר עדות להפסיד לעצמו וכיון דאינו בגדר עדות שפיר חיישינן לקנוניא אפי' הם שנים ולהכי גם בהני גינאי אי ליכא לאשתלומי מנייהו שפיר כתב הרשב"א דאינם נאמנים דחיישינן לקנוניא כיון דאין עליהם תורת עדים נגד הפסדם מטעם דהוה בע"ד. וממילא גובה האחר מחמת שיעבודא דר"נ מה שא"כ באיכא לאישתלומי מנייהו אף דאחד אינו נאמן כמ"ש הרשב"א לעיל מטעם דנסתלק לגמרי ולאו בעל דברים דידי' הוא ולכן אינו נאמן אף במקום שאינו חב לאחרים מכל מקום אם הם שנים נאמנים בתורת עדות ואף דנגד הפסד ממונם הוו בע"ד מכל מקום מהימנין להו נגד האחר דנגדו הם כשרים ואם כן נאמנים הם לומר בתורת עדות לפטור את הגינה מבעל הקרקע וא"ל דכיון דנגד עצמם אינם נאמנים ממילא גובה האחר מחמת שיעבודא דר"נ הא ליתא כיון דנפטור מבעל הקרקע מחמת המעמד שלשתן ע"י עדותן ואינו יכול לבוא עליו רק מחמת שיעבודא דר"נ א"כ נאמן מחמת הודאה במקום שאינו חב לאחרים כיון דאיכא לאישתלומי מינייהו כמו באומר שטר אמנה הוא זה דנאמן במקום שאינו חב לאחרים והוא בע"ה דבר נכון ומתקבל:
שם סי' שס"ב בסמ"ע ס"ק י"ז שכתב דאף אם לא היה שינוי כלל רק שנשתהא ביד הגזלן ונתרבה ברשותו הגיזה והוולד הוה של גזלן ובנתיבות תמה עליו מסברא דהא לא עדיף מנתפטמה מאליו או מהוקרה דחוזרת כמות שהיא לנגזל ואני תמה על דברי הסמ"ע דהא מפורש בהדי' בדברי הרא"ש ריש פ' הגוזל עצים דלא כוותי' דהא הקשה שם הרא"ש דאמאי משלם בגזזה וילדה כשעת הגזילה לשלם כמו שהיהה שוה רגע אחד קודם הגזיזה דהוה כמו תברא ושתיה ודחיק שם בתירוציו דמ"מ לא הוה כמו תברא ושתי' וא"כ מוכח להדיא דהשבח שקודם הגיזה הוה של הנגזל דאי לא"ה לא מקשה הרא"ש מידי דהא גם קודם הגיזה הי' שלו השבח והנגזל היה צריך לשלם דמים בעדו: שם סי' שס"ו בסמ"ע ס"ק ח' כתב בשם המ"מ דעבד כקטן וכתב הסמ"ע ראיה (מסי' רצ"א סעיף כ"א) והוא תמוה מאוד דהתם קאי לענין שומר שמסר לשומר דבהפקיד לעבד שלו הוה כמו לאחרים דלא אמרינן על דעת עבדו הוא מפקיד משא"כ הכא כיון דנטל מיד עבדו אמאי לא הוה חזרה לאותו מקום דהא שלא לדעת אפילו מנין לא צריך כמבואר (סי' שנ"ה) וגם הכא הוה לדעת דהא החזיר' ליד עבדו שנטלה הימנו ודוקא בשומר שגנב מרשותו קיי"ל דלא הוה חזרה מטעם דכלתה שמירתו אבל היכא דהחזיר ליד השומר שלו ודאי הוה כמו לדעת בעולם ממש. ועיין בלח"מ (פ"ג מגזילה) שהקשה כן על הרמב"ם:
ונראה לדחוק דמיירי שהעבד השאילו לו וא"כ נמי כלתה שמירתו דהוה שולח יד בפקדון ולא הוה חזרה כלל ליד הבעלים אלא דסוף דברי הסמ"ע אין להם הבנה לפי זה מה שכתב לחלק מאם לקחו מיד בנו גדול דהוה חזרה דנראה דגם מיד בנו אם השאילו לו מדעתו נמי כלתה שמירתו ולא הוה חזרה כלל לידו ואפשר לומר דנהי דכלתה שמירתו מ"מ לא גרע מאם לא היה כלל מתחלה בידו דמהני החזרה ליד בנו הגדול אלא דזה תליא בפלוגתא (בסי' ש"מ סעיף ח') דאם החזיר לאשת המשאיל וכן (בסי' רצ"א ובסי' ע"ב סעיף ל"א) אי דמי החזרה ליד אשתו ובניו כמו הפקדון:
ולפי מה דמסיק שם הסמ"ע (בסי' ע"ב) דדוקא בהפקיד פטור אבל החזרה אינו מועיל ליד אשתו ובניו או דיש חילוק בין שואל ובין שומר א"כ הכי נמי אי אמרינן דמיירי שבנו השאיל לו מדעתו והוה גם בנו שולח יד בפקדון א"כ לא מהני החזרה לידו כיון דכלתה שמירתו ולא הוה חזרה ליד בעלים וצ"ע:
בית אברהם שאלה:
לה' הישועה תשרי שנת תרל"ד פולטוסק:
ישפות ה' רב שלום וברכה וכל טוב למחו' ידיד ה' הרב הגאון הצדיק נר ישראל המופרסם מוה' אברהם לאנדא אב"ד דק"ק טשעכאנאווע:
אחד"ש כבוד תורתו הרמה אבקשו להשיב בענין הנצרך למעשה בנידן קונטראנקט אשר התחייבו עצמם להעמיד אחר הפסח ספינות להוליך לדאנציק במקח שנים עשר ר"ט כל לאסט ובאותו קונטראקט מכרו דגן וחיטין במקח בפ"ע וכעת נתיקרו הספינות ואין מוליכין רק בעד עשרים ר"ט והמתחייבים קבלו איזה אלפים ר"ט על קיום הקונטראקט ומחמת התיקרות שמר שכר הספינות רוצים לחזור ולברר הדין עפ"י ד"ת:
הנה בנידן שכירות הספינות נראה שנגמר הקנין בהמעות שקיבלו דהא פסקינין בח"מ (סי' קצ"ח סעי' ו') דשכירות מטלטלין נקנה בכסף הן אמת שעמדו מדוע סתם המחבר והרמ"א כדיעה זו דהא רש"י והרשב"א וכן הנ"י בפ' השואל בסוגיא דשאל לו את הפרה ושלח לו ביד בנו דשכירות הוא כמכר כי היכא במכירה אינן נקנין אלא במשיכה כך אין שכירתן נקנה אלא במשיכה אע"ג דמדאורייתא נקנין בכסף אלא משום גזירה שמא יאמרו לו נשרפו חיטיך בעלי' משא"כ בשכירות כיון שגוף הכלי ששכרו ממנו היא בידיו טרח ומציל מ"מ כיון דשכירות כמכירה אין לחלק וכ"כ הרשב"א והסכימו עמו האחרונים עכ"ל הנ"י והרמב"ן והר"ן ס"ל דנקנה במעות וכיון דנחלקו הראשונים מדוע סתמו דנקנה שכירות מטלטלין בכסף ויש לומר עפ"י סברת מהרי"ט (בחלק ב' חלק יו"ד) שכתב דהא דפסק הרא"ש במלוה את חבירו לעשר שנים דללישנא קמא (במס' מכות) שביעית משמטת וללישנא בתרא אין שביעית משמטת ואיפליגו רבוותא כמאן פסקינין וכתב הרא"ש דהלכה כלישנא בתרא דפשיטא דמתניתין מסייע לי' ועוד דשביעית בזמן הזה מדרבנן ואזלינין לקולא והקשה בב"י דהא בספיקא דממונא נקטינן קולא לנתבע וכתב המהרי"ט דטעמא דהרא"ש כיון דשביעית בזמן הזה מדרבנן וחיובו דאורייתא נהי שביעית דרבנן מפקיע חיובא של תורה בזמן שהוא ודאי אבל בזמן שהוא ספק אינו מפקיע החיוב שחייב מדאורייתא דומיא דינא דבר מצרא דכתב הרמב"ם דכל ספיקא מעמידן ביד הלוקח לפי שהוא לוקח מדין והמצרן בא מכח תקנות חכמים ע"ש. והמחבר פסק (בסי' ס"ו) דמלוה לעשר שנים אין שביעית משמט ונראה ג"כ ראי' לסברת המהרי"ט דהרמב"ם פי"א מה' נזקי ממון כתב המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו וחצי האחר ראוי ליטול ואין מי יקחנו והקשה ה"ה דהא למשנה אחרונה כופין את רבו לעשות בן חורין והיה מעוכב גט שחרור ובמעוכב גט שחרור הוה אבעי' דלא אפשיטא ואמאי צריך לשלם חצי קנס לאדון וכן עמד הלח"מ שם ולפי סברא זו יש לומר כיון דמדאורייתא מגיע לאדון חצי קנס רק מתקנות חכמים מחויב לשחררו והיה מעוכב גט שחרור דהוא איבעי' דלא איפשטא והוה ספיקא וספיקא מדרבנן אינו מפקיע חיוב מדאורייתא וכיון דמדאורייתא אינו כלל מעוכב גט שחרור רק מדרבנן א"פ הספק דאינו מחויב ליתן החצי לרבו הוה ספיקא בדרבנן ואזלינן בתר חיובא דאורייתא ולא אמרינן קולא לנתבע אם כן בשכירת מטלטלין מדאורייתא מעות קונות רק דחכמים תיקנו שאינו קונה במקום דאיכא פלוגתא דרבוותא או אבעי' דלא איפשטא אוקמינן אדין תורה ולהסביר עוד סברת מהרי"ט דהנה הכנה"ג הקשה אמאי ספיקא דאסורא לחומרא וספיקא דממונא הוה קולא לנתבע דהא בספיקא דממונא הוה ג"כ ספיקא דאסורא ספק גזל ותירץ דהא אף אם יהבינן לחבירו אף הוא מכניס עצמו לספק גזל והתומים הקשה אמאי פסקינין ברי ושמא לאו ברי עדיף דהא מי שטוען שמא הוה אצלו ס' גזל ולכשנגדו לא שייך ספק גזל דהא טוען ברי וכתב הוא דהתורה לא אמרה ספק גזל רק ודאי כי כך נאמר הלכה למשה מסיני ולענ"ד קשה לומר כן דהא בב"ק (ד' מ"ו) אר"ש בר נחמני מנין המוציא מחבירו עליו הראי' שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם יגיש ראי' אליהם מתקיף לה ר"א הא למה לי קרא סברא היא דכאיב לי' כאבי' אזיל לבי אסיא ולסברת התומים שפיר דצריך קרא דאל"כ אמאי ספק גזל מותר אמאי לא יהי' ברי ושמא ברי עדיף א"ו דעיקר כמ"ש הכנה"ג וקושית התומים מברי ושמא לא קשה לא מבעי' לשיטת הרמב"ם דכל ספיקא דאוריי' לקולא רק רבנן החמירו ובממונא לא ראוי להחמיר אבל בבעי' דלא איפשיטא או בספיקא דרבוותא לא שייך לומר ספיקא לקולא כי בספק במציאות לשיטת הרמב"ם ספק מותר מן התורה אך גם להפוסקים דספק איסור במציאות מן התורה להחמיר כיון להב"ד ספיקא הוא ולא מהימנין לי' אין לנו לפסוק אשר הטוען שמא יפריש עצמו מן ספק גזל ולצי"ש באמת חייב בברי ושמא ואין לדמות ספיקא דדינא לספיקא דבעל דין כי לספיקא דבעל דין מהני חזקת ממון כמו בשאר אסורין דמהני חזקת היתר. ולפ"ז יש להבין סברת מהרי"ט דספיקא דרבנן אינו מפקיע מידי חיוב דאורייתא דהא שם לא שייך לומר דהא אם יהבינ' לי' לחברי' אף הוא מכניס עצמו לספק גזל דלחברי' מדאורייתא אינו גזל כלל רק מדרבנן והיה ספיקא דרבנן אבל מי שרוצה לזכות מטעם ספק שהוא רק מדרבנן הוה אצלו ספק גזל מדאורייתא אך יהיה מאיזה טעם שיהיה כיון דפסקינן בש"ע דשכירת מטלטלין נקנה בכסף אי אפשר ליטען קים לי באותו שיטה דשכירות מטלטלין אינו נקנה בכסף כמבואר בתומים בקיצור תקפו כהן א"כ נגד הספינות נגמר הקנין אך זה הי' ניחא אם היו הספינות ברשותן אבל כיון דהספינות לא היו ברשותן ובמוכר דבר שאינו ברשותו פסקינן בח"מ סי' ר"ט דהוה כמו דבר שלא בא לעולם ופליגי הסמ"ע והש"ך אם מקבלין מי שפרע בדבר שאינו מצוי בשוק לקנות. אך לכאורה י"ל כיון דהמנהג ה המדינה דקונה בקונטראקט והוי כמו סטימתא דהמנהג הוא קנין והקצה"ח בסי' ר"א הביא בשם המרדכי (בשבת פ' הבינה) דהא דסטימתא היה קנין הוא בדבר שבא לעולם ומועיל הקנין מועיל המנהג להחשיבו כקנין אבל דבר שלא יועיל בו קנין כגון דבר שלב"ל לא מצינו המנהג להחשיבו כקנין גמור וכן הוא בנ"י שם והב"י (ביו"ד סי' רס"ד) כתב מהר"ם אומר מי שנדר לחבירו להיות בעל בריתו או למול את בנו צריך לקיים לו אע"ג דאין אדם מקנה דשלב"ל מ"מ הואיל ומנהג בני אדם שנודרין ביניהם זה לזה ומקיימין ג"כ צריך לקיים וראי' מדאמרינן האי סטימתא קני. מיהו רבינו יחיאל אומר דאם הוא מתנה בעודה מעוברת אינו כלום דהוה דשלב"ל דלא דמי לסטימותא דהתם בם לעולם ומועיל בה קנין אבל דבר שלא יועיל כמו בדשלב"ל לא מצינו שיועיל בו מנהג להחשיבו בקנין גמור עכ"ל. ונראה דגם הרמ"א (ביו"ד סי' רס"ד) פסק כשיטת רבינו יואל. אך לכאורה נראה כיון דנאמר (בקונטראקט מיר פאר בינדען זיך) דהוא לשון חיוב וחיוב מהני גם בדשלב"ל אך יש לומר דהא מבואר בח"מ (סי' קי"ב וסי' ר"ט) דאף דחיוב מהני בדשלב"ל וכן להשתעבד נכסים שאינן ברשותו כשיקנה מ"מ יש דיעות דיכול לחזור קודם שבא לרשותו והסכים התומים דהוה ספיקא דדינא והממע"ה עוד ראיתי (בת' פנים מאירות) במי שעשה מקח עם חבירו על עורות משך שנה תמימם ועשה קנין והתחייבות באופן המועיל ולא נתן מעות רק התחייבות שמחויב להעמיד לו משך שנה תמימה והלוקח מחויב לקבל אם הוזלו והמוכר מחויב ליתן אם נתיקר כתב באם נתיקר או היזל כל כך עד שנתאנה או המוכר או הלוקח יותר משתות כיון שלא הי' למוכר באותו זמן הסחורה ברשותו אלא שהתחייב בקנין באופן המועיל כיון שיש עכשיו אונאה יכול לחזור אע"ג דאם נשתנה השער פסקינן בח"מ (סי' כ"ז) דא"י לחזור מיירי במטלטלין שהם בעין בשעת מכירה אבל כשמחייב עצמו במאי שאינו ברשותו והתחייב לקנות א"כ באותו זמן שקונה יש בו אונאה בשלמא אם נתן כל המעות על המקח חשבינין לי' כאלו קנה מיד לפי סך המעות ואשתכח דכי אתיקר ברשותו דלוקח אתיקר וצריך המוכר לקיים התנאי אבל היכי שלא נתן כל המעות למוכר אלא עשו שטר התחייבות נהי דא"י לחזור מ"מ עכשיו שנתאנה למה לא נדין בהם דין אונאה בשתות וביטול מקח ביותר משתות עכ"ל. והנה מה שכתב הפ"מ דאם נתן מעות חשבינין כאשר קנה מיד הוא בדבר דמינו מצוי בשוק והספינות אין מינן מצוי בשוק ואי אפשר דחשבינין כאילו קנה ומטעם התחייבות השטר כאשר נתיקרו כל כך יש דין אונאה דהמקח חוזר ובאותו ענין קשה לי מאוד על הרמ"א (בסי' רכ"ז סעי' ט') אמר המאנה שנשתנה השער ומתאנה אמר שלא נשתנה על המתאנה להביא ראי' שדרך השערים להשתנות והדין הזה נודע ממרדכי והטעם הוא דכל דנולד הספק ברשותו עליו להביא ראי' דאמרינן כאן נמצא כאן היה וקשה לי דהא תינח אם אונאה יותר משתות דהוא ביטול מקח ולבטל רשות אמרינן כאן נמצא כאן הי' שלא לבטל הרשות כמבואר (בתוס' חולין ד') ובראשונים בסוגיא דהיו בה מומין אבל כשאונאה היא בשתות דהמקח קיים ואונאה חוזרת לא שייך לומר כאן נמצא כאן הי' ומהראוי שיהי' המוציא מחבירו עליו הראי'. דברי הדו"ש באהבה עזה ומברכו בברכה המשולשת כאוות נפשו ונפש הכותב ומצפה לתשובתו הרמתה:
אלעזר בר"ז הכהן:
העתקה מתשובת מחותני הרב הגאון הצדיק נר ישראל המפורסם מוה' אברהם לאנדא אב"ד דק"ק טשעכאנאווע
תשובה:
טשעכאגווע יום א' ה' מרחשון תרדלי"ת לפ"ק החיים והשלום לכבוד ידידי מחו' הרב הגאון החריף ובקי המפורסם כבוד מ' אלעזר הכהן נ"י אב"ד דק"ק פאלטוסק
אחד"ש ידידי מחותני נ"י הגיעני מכתב ידידי נ"י בשבוע העברה ורצון ידידי מחות' להודיע דעתי בעסק הבא לפניו. והנה מדרכי בכל ענינים שבין אדם לחבירו הבאים לפני אני משתדל ומטריח אע"ע בכל האפשרות בידי לפשר ביניהם ולא להעמיד הדבר על ד"ת על דעתי מה שאינני בגדר הזה ולזאת גם עתה מבוקשי שכבוד ידידי מחות' נ"י יזרז א"ע בהשתדלות האפשרי לרצות את הבע"ד. זולת אם יהי' הדבר מהנמנע לגמרי:
הנה מ"ש ידידי דבכה"ג לא שייך כל שנולד ספק ברשותו. ומזה הקשה על דברי הרמ"א שסתם ומשמע אף באונאה שיעור שתות על המתאנה לברר ואף דלא שייך הך כללא דכל שנולד ספק ברשותו וכו' דברי טעם הן ויפה כתב. ואני אומר דלפי הבנתי בדברי הרמ"א בלא זה קשה טובא דהא מבואר (בסי' רל"ב סעיף ט"ז) גבי גבינות דהמע"ה ולא אמרינין כל שנולד ספק ברשותו משום דליכא חזקה דמעיקרא דדרך הגבינות להתליע כמ"ש הסמ"ע והש"ך וא"כ אדרבא גבי אונאה אפילו הי' ידוע שערי השער שהי' מקודם ליכא אונאה מ"מ כיון שדרך השערים להשתנות דמי לגבינות והמרדכי נראה דסובר דלא בעינן כלל להך כללא חזקה דמעיקרא וא"כ הדברים נראים בש"ע כסותרים זא"ז וראיתי בנתיבות (סימן רכ"ז) מ"ש לתרץ קושית הקה"ח מהא דבשכ"מ אזלינין בתר השתא וכתב בתוך דבריו בטעמא דמלתא משום שהקנין הוא דבר ברור לא מבטלינן מספיקא ומדמה לתשובת הרשב"א (המובא בסימן מ"ו) גבי תרי ותרי בתנאי ולדברי הט"ז (בסי' ק"ג) ודבריו אינם מובנים כלל ואין לו דמיון דהתם הקני' היא בברור אף לדברי האומרים תנאי משא"כ הכא וגם מ"ש דאחזוקי אינשי בגזלנא לא מחזקינן הוא דבר דחוק וגם הוה להו להפוסקים לחלק בין ידע המוכר באונאה או לא וגם בכל זה אינו מיושב מההוא דסי' רל"ב דשם נמי נימא דהקני' היא בוודאי לכך אני אומר בטעמא דמלתא דהרמ"א סובר דבעינן אונאה דנלמד מקרא דלא פונו ומבואר ברמב"ם פרק י"ב ממכירה דלכך אין לוקין משום שניתן להשבון א"כ אמרינין דהענין נתקיים בשעת מעשה רק חיובא דהשבה עלי' בשתות או לבטל המקח לגמרי ביתר משתות ובזה מתקן הלאו וא"כ כל היכא דאיכא ספיקא במלתא ליכא עלי' חיוב השבה או חיובא לבטל הקני' או ההתחייבות שנגמר כבר רק דאכתי צריך לטעמא דדרך שערים להשתנות להפוסקים כר' יעקב גבי אם בריא הוא ומפקין ממונא בזה ובזה צריכין לסברת המרדכי דלא דמי להתם מחמת דדרך להשתנות השער וכל זה שייך בענין אונאה משא"כ לגבי מום במקח בההוא רסי' רל"ב דלא נלמד דהא אף בקרקעות הדין כן ורק מסברא בעלמא דקנין בטעות חוזר וכיון דאיכא ספיקא בגוף החיוב ממילא אמרינין המע"ה ולדעתי הדבר מוכרח כמו"ש והוא ברירא דמלתא ואפשר גם הנתיבות נתכוין לזה ונשמט איזה תיבות מהדפוס ולפ"ז אין חילוק כלל בין שתות או יתר משתות אף שהענין נגמר עפ"י התחייבות כמו בנ"ד מ"מ מספיקא לא מבטלין וליכא עלי' חיובא דביטול הענין מחמת אונאה עד שיבורר. ומ"ש ידידי מחשובת פ"מ דאף בנתייקר אח"כ שייך אונאה בלא קיבל מעות הנה הס' הנ"ל אינו ת"י לעיין בו ולדעתי יש לפקפק בזה טובא לדון דין אונאה בדבר העתיד ואדעתא דהכי נחתי תרווייהו לקבל עליהם הספק הזה וכן דרך הסוחרים ומזלי' גרם והנה (בסי' ר"ט) הקשה הב"י על דברי הרמב"ם שכתב בערימה של חטים דיש להם אונאה מהא דאמרינן מה שעזי חולבת וכו' וכתב שם הד"מ דשם מיירי בליכא שיעור אונאה וכן כתב שם הט"ז משם יש ראי' לדברי הפ"מ דאף בספק העתיד שייך אונאה ואמנם בהגהות דו"פ תמה על הב"י והד"מ דאינו ענין לאונאה ומתוך לשון הדו"פ משמע דהב"י וד"מ מיירי היכא שלא פירש בהדיא אבל במפרש והדבר הוא בספק העתיד בוודאי לא שייך אונאה ולא דמי לע"מ שאין לך עלי אונאה דלא מהני מחמת דלא ידע דמחיל אבל בספק העתיד מהני לכ"ע במפרש דעל דעת זה נכנסו שניהם וראיתי בס' מחנה אפרים (דף כ"ז ע"ב) שכתב ג"כ על דברי הב"י הנ"ל דלא שייך דין אונאה בכה"ג והביא ראי' מתשובת הרא"ש (כלל י"ג) דכתב שם דבכה"ג אמרינן מזלי' גרם ומשמע שם מדברי הרא"ש דתליא אם פירשו בהדיא שמקבלים עליהם הפסק הזה ועובדא דפ"מ שהביא ידידי לא אדע אם מיירי דפירשו בהדיא ואפשר דבכה"ג מודה דאין שייכות בזה לדין אונאה ולדעתי יש להסתפק אם שייך כלל דין אונאה בדבר שלב"ל רק נעשה עפ"י התחייבות והשתעבדות על גופו וכמו שכתב הה"מ בשם תלמידו הרשב"א (פרק י"ג ממכירה) דלכך ליכא דין אונאה בחליפין דממכר אמר רחמנא וכו' וה"נ י"ל דהיכא דליכא קנין רק התחייבות על גופו אינו בכלל ממכר וגם י"ל כיון דמבואר בכתובות (דף ק"ב) בכתב לכהן שחייב לו ה' סלעים דמה"ת פדוי לכשיתן וכתבו שם התוס' דקודם שבא לידו לא מהני כיון דליכא רק שיעבוד והוה כמו שטרות דאין פודין דאין גופן ממון וא"כ גם לענין אונאה י"ל כיון דבשעת חיוב אין גופו ממון דמי לשטרות דאמעטו מדין אונאה ואין חילוק אם נתן לו מעות בעד שט"ח דאחרים או בעד שט"ח של עצמו וכמ"ש התוס' (כתובות דף פ"ה) דמיירי שנתן לו דמים שיכתוב לו שטר ע"ש ואם כי יש לחלק קצת ובכל זה צריך עיון לדינא ואמנם אף אי נימא דגם בענין התחייבות שייך אונאה וכמ"ש הפ"מ ונימא דגם זה נכנס בסוג ממכר מ"מ נראה לפענ"ד ברור דכל זה י"ל היכא שעשו סכום ידוע ביניהם על המקח משא"כ בנ"ד שהי' המדובר ביניהם שבאם ישיג בפחות מי"ג ר"ט אזי גם הוא לא יתן יותר ובאם יצרך ליתן יותר מחויב להשלים מכיסו בוודאי אין להכניסו כלל בדרך מקח וממכר או שכירות ורק חיובא בעלמא קבל עלי' נגד הקונה להתרצות על קניות הדגן וכיון שנעשה החיוב עפ"י שטר מחויב להשלים תנאו ואינו ענין כלל לדין אונאה ואינו מסוג שכירות ועדיף טובא מהא דנו"נ באמונה שכתבו הפוסקים הטעם דלא הי' דעתם על שיווי המקח ומכ"ש בנ"ד דלא הוה כלל בכלל מכר או שכירות והי' בזה שלום ממני ידידו ומחותנו הדו"ש בלונ"ח:
אברהם במו"ה רפאל זצ"ל הח' בק"ק הנ"ל
שלא להוציא הנייר חלק הצגתי כאן שו"ת שהי' בין הגאון הצדיק רבינו המחבר זצוק"ל לאא"ז הגאון הצדיק מוה"ר אלעזר הכהן זצוק"ל אב"ד דק"ק סאכאטשאב המל"ה פנחס שמואל זנוויל באאמו"ר הרב הג' מוה"ר אברהם הכהן זצ"ל שהי' ממלא מקום הר' דק"ק ווארשא בה' הג' מוה"ר אלעזר הכהן זצוק"ל הנ"ל:
סוף הספר