אור ברסלב
בית אברהם לנדא מסכת סנהדרין

בית אברהם לנדא· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב

מסכת סנהדרין

מסכת בבא בתרא

דף כז.

מומר אוכל נבלות להכעיס אביי אמר פסול כו'. ולכאורה קשה לפי מאי דקיי"ל דמומר להכעיס אפי' לעבירה אחת הוה מומר לכל התורה כולה כמבואר ביו"ד(סי' ב' סעיף ה') ואפילו בפעם אחת כמ"ש מהרש"ל גם כן היאך כשר לעדות כיון דהוה מומר לכל התורה כולה. ונראה דמזה סייעתא לדברי התבואות שור (סי' ב' ס"ק י"ז) שחילק דדוקא באם עושה להכעיס ממש אבל אם אינו מקפיד לא מיקרי להכעיס ע"ש. והנה הרמב"ם (פ"י מה' עדות) כתב דדוקא בעבר עבירה שיש בה מלקות הוה רשע מדאורייתא רק ברשע דחמס לא בעינן מלקות ע"ש. ונראה ראיה לדבריו מהא דפריך הגמ' אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד. אלו גזלנין ומועלי בשביעית כו'. ולכאורה יש להבין כיון דלא בעינן רשע דחמס א"כ היאך יתפרש הברייתא דאל תשת חמס עד דמשמע דוקא חמס. ולפי דברי הרמב"ם מיושב דשפיר פלגינהו הברייתא דרשע דוקא מיקרי בעבר עבירה שיש בה מלקות ולכך נקיט הברייתא אח"כ אל תשת חמס עד דגבי חמס לא בעינן עבירה שיש בה מלקות:

ויש לדקדק לדברי הסוברים דאף בשבועה דלהבא מיפסל כמבואר שבועות (מ"ו ב') תוספ' ד"ה אבל שביעית כו' א"כ מאי פריך הגמ' דשבועות משמע אחד שבועת שוא וא' שבועת ממון מדנקיט לשון רבים דלמא אחד שבועות דשעבר ושבועות דלהבא כגון בנשבע לפרוע או שלא יאכל דשפיר הוה רשע דחמס כמו באוכל נבלות לתאבון דמיקרי רשע דחמס מחמת שעושה לתאוותו ולא הוה צריך לדחוקי דמאי שבועות שבועות דעלמ' וצ"ע קצת:

בתומים (סי' ל"ד ס"ק כ"ב) כתב אהך דינא דנימוקי יוסף דלאותו עדות לא בעי הכרזה. שהרשב"א סוף פרק הכונס הקשה אהא דמשני הגמ' בבבא מציעא דמורי ואמר דמי קא יהיבנא הא מכל מקום הוא חמסן ופסול מדרבנן. ותירץ דבעי הכרזה ואם כן מוכח דאף לאותו עדות בעי הכרזה ע"ש. והנה מה שהביא מדברי הרשב"א גם מדברי התוס' בהכונס (דף ס"ב) לחד תירוצא תירצו כדברי הרשב"א דבעי הכרזה. ואני תמה על התומים דלדבריו דברי הנימוקי יוסף סותרים זה את זה שהרי גם הנ"י בסנהדרין (דף כ"ו ב') הקשה שם דמאי מקשה הגמר' בבבא מציעא נימא מגו מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה שאינו ברשותו הא חמסן לא מיפסיל אלא מדרבנן ובעי הכרזה ע"ש בדברי הנימוקי יוסף. וקשה הא איהו סבר דלאותו עדות לא בעי הכרזה. ולכן נראה לומר בישובו דהא צריך להבין אמאי בפסולי דרבנן נפסל גם לשבועת היסת דכיון דלא פסלו רק מטעם קנס דהא פשיטא דחשיד על דבר קל אינו חשיד על דבר חמור. וע"כ צ"ל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם ופסל לשבועה מטעם קנס כאלו עבר אדאורייתא ולכך צריך הכרזה דבענין אחר לא רצו לפוסלו מחמת פסידא דלקוחות כמ"ש הנ"י וא"כ קשה אמאי פסלו לשבועת היסת ופטור בלא כלום ואם כן איתגורי איתגר דבשלמא בשבועה דאורייתא שפיר שייך קנס דכשנגדו נשבע אבל בשבועת היסת לא שייך זה. וצריך לומר דלא פלוג חכמים בתקנתן כיון דהחזיקו אותו בעובר. על איסור דרבנן בחזקת חשוד לעדות ולש"ד תו הוה חשוד אף לענין היסת. ולפי זה בפסולי דרבנן באם לא היה הכרזה א"כ אף דלאותו דבר לא בעי הכרזה ונפסל היינו דוקא לש"ד משא"כ לשבועה דרבנן אם כן למה יחזיקו אותו לחשוד להרוויח ולפטור בלא כלום והכא לא שייך כנ"ל דלא פלוג רבנן בתקנתן וכיון שהוא חשוד לעדות וש"ד גם לענין היסת יש לו דין חשוד. הא ליתא דהא קודם הכרזה אכתי אינו חשוד לשום דבר רק לאותו עדות ולמה יהיה חוטא נשכר לפטרו בלא כלום. ולפ"ז לא מוכח מידי דהרשב"א יחלוק על דין הנימוקי יוסף ושפיר תירץ דכיון דבעינן הכרזה אם כן לא שייך לומר מגו דחשיד לפטרו בלא כלום דאם כן איתגורי אתגר ולמה יעשו חז"ל כזאת להקל על החשוד כיון דמדינא כשר ולא שייך לומר דלא פלוג רבנן כיון דלכל מילי אכתי אינו פסול מחמת דלא היה הכרזה וגם דברי הנ"י אינם סותרים א"ע כנ"ל:

והנה בח"מ (סי' צ"ב סעיף ד') כתב הרמ"א ואם רצה לשלם הפקדון אף דעבר על לא תחמוד אינו נפסל ע"ש וצ"ע דהביא דין זה בלא מחלוקת והרי התוס' בהכונס שתירצו לב' תירוצים דהא דלא מיפסל מדרבנן היינו משום שלא היה הכרזה או דלא אמרינן חשוד אממונא כיון דאינו פסול מדאורייתא והוא כדברי הנ"י שכתב דלא אמרינן מגו דחשוד אדרבנן חשוד אשבועה רק בידוע שעבר עבירה דרבנן אבל מגו דחשוד לא אמרינן ואם כן מוכח מכל הני רבוותא דעל לא תחמוד מ"מ פסול מדרבנן כמו חמסן דפסול מדרבנן. וא"כ היאך סתם הרמ"א דלא מיפסל כלל. ובאמת לתירוץ השלישי של התוס' בהכונס כתבו דשמא אינו נפסל חמסן רק בחטף בזרוע לא היכא שמעלים וטוען שקר. והוא כדברי התוס' בבבא מציעא (דף ה' ב'). אבל לתירוצים הקודמים שם בהכונס וכן מדברי הנ"י בסנהדרין וכן מדברי הרשב"א בהכונס שכתב דלכך לא אמרי' מגו דחשיד מטעם דלא היה הכרזה א"כ מוכח דאם רוצה לשלם עבור הפקדון מ"מ נפסל מדרבנן כמו בשאר פסולי דרבנן רק דבעי הכרזה ואם כן צ"ע היאך סתם הרמ"א דלא נפסל כלל והרי כמה מרביות' חולקים. והתוס' בעצמם פרק הכונס נראה דעתם שהוא פסול ולכך תירצו באופנים אחרים ולא כתבו רק בדרך שמא בעלמא דאינו נפסל רק בחטף בזרוע וצ"ע לפענ"ד:

שם דף מ' ע"א מתניתין היו בודקין אותן בשבע חקירות כו' ר"י אומר באיזה יום כו' ובגמ' (שם ע"ב) מפרש טעמא דר"י תניא אמר להם ר"י לחכמים לדבריכם מי שבא ואמר אמש הרגו אומר לו באיזה שבוע וכו' אמרו לו לדבריך מי שבא ואמר עכשיו הרגו אומר לו באיזה יום וכו' ולכאורה אינו מובן דבאומר אמש הרגו למה לי איזה יום. ונראה דלפי שיטת הרז"ה הובא בחידושי הר"ן לסנהדרין דאפילו לרבנן אם התחיל העד לומר בשנה זו שוב אינו שואלין אותו באיזו שבוע רק לכתחלה קודם שיתחיל לומר. שום דבר אית להו לרבנן דרמינן עלי' כל שבע חקירות כדרבי שמעון בן אלעזר לקמן כדי שיפרשו ע"ש. וא"כ לפי זה צריך לומר דטעמא דר"י דאין שואלין להם מתחלה רק באיזו יום כיון דיכול להיות דיאמרו אמש הרגו וממילא לא יצטרך לחקור באיזו שבוע כו' ובודאי דאפילו לר' יוסי היכא שאין ניכר מתוך תשובתם באיזו חדש ושנה ושבוע צריך לשאול להם על הכל דמאי מהני יום בשבוע אם אינו ידוע על איזו שבוע המה מעידין רק דפליג עם רבנן אם לכתחלה יהיה השאלה על שבוע שנה חדש דטעמא דרבנן דלכתחלה מחמרינן עלייהו בכל שבע חקירות אף דיכול להיות דיאמרו אמש הרגו ולא יצטרכו שאר החקירות. ולר"י לית ליה האי סברא ותחלת השאלה הוא על איזו יום דאולי ישובו ויאמרו אמש הרגו ודי בכך. ואם באמת יאמרו יום אחר אשר יהיה ראוי להסתפק ישאלו להם עוד כדי לברר היום. ולפ"ז מה דאמר ר"י לקמן בברייתא מי שבא ואמר אמש הרגו שואלין לו באיזו שבוע כו' ע"כ צ"ל דה"פ דלמה ליה לכתחלה למשאל על שבוע כיון דיכול להיות דיאמר אמש הרגו ויהיה ממילא נודע שאר החקירות. אבל על איזו יום בודאי צריך לשואלו וע"ז יהיה התשובה אמש הרגו וא"ש:

אך לפי שיטת הראב"ד והרמב"ן דאפילו אם אמר מתחלה העד היום או אמש הרגו מ"מ צריך לבודקו בכל שבע חקירות ואם הוכחשו בחקירות הקודמים או אומר א"י עדותן בטילה דגזה"כ דבעינן דוקא שבע חקירות ולדידהו מה דאמרינן לקמן באומר אמש הרגו הוא כפשטיה דאפילו לאחר שאמר אמש הרגו מ"מ בעינן שבע חקירות מגזה"כ ור"י פליג בהא דהיכא דניכר על איזו יום הוא מעיד אין צריך לשאלו יותר וא"כ גם לר"י תקשה דהיכא דמעיד אמש הרגו למה צריך לשאלו על יום בשבוע וצריך לומר דודאי גם ר"י סבר דחקירות דצריך מה"ת לעמוד עליהם אף דניכר היום מתוך דבריהם מכל מקום גזירת הכתוב דצריך לשאלם וכמו דאית להו לרבנן על כל שבע חקירות דגזה"כ לשאלם אף דניכר על איזה יום מעידין רק דר"י סבר דשבוע שנה חדש אינו מכלל החקירות דהא באומר אמש הרגו ומשיב על היום ממילא משתמע על שבוע שנה חדש ולר"י לא יליף מקראי דלקמן רק שלשה חקירות כמ"ש בחידושי הר"ן לקמן משא"כ על היום בשבוע דצריך חקירה אם כן ממילא דאפילו אומר אמש הרגו צריך לשאלו מגזיה"כ כיון דמתחלה היה צריך חקירה ע"ז ורבנן השיבו לו לקמן דהא באומר עכשיו הרגו והוא תשובה על חקירה דאיזה שעה ממילא משתמע באיזה יום. וא"כ אפילו יום לא יהיה מכלל החקירות דהא יהיה מובן מחקירה דשעה. ור"י סובר דחקירה דיום הוה מכלל חקירות. כיון דעכשיו הרגו לא שכיח ברוב עדיות כדאמרינן לקמן:

ועוד אפשר לומר דבאמת בהא פליגי ר"י ורבנן דר"י סבר דמתחלה קודם שמעידים באה החקירה הראשנה על היום לא יותר כיון דאפשר שיאמרו אמש הרגו והוא תשובה על חקירה ביום ויהיה נשמע ממילא חקירות הקודמים ולא צריך רק חקירות יום ושעה ומקום. דהיינו לשאלו מתחלה ומה דאמר מי שבא ואמר אמש הרגו שואלין לו באיזה שבוע היינו דמתחלה למה לנו לשאלו על שאר החקירות כיון דיהיה נשמע מחקירה דיום. וכמו שכתבתי לפי' הרז"ה ולרבנן דאית להו דצריך מתחלה על כל שבע החקירות ולא אמרינן דיוכל להיות נשמע מתוך תשובת על חקירה דיום. ע"כ צ"ל דסברי דאפלו אומרים מתחלה זמן הנשמע ממנו חקירות הקודמים מכל מקום גזירת הכתוב דבעינן לבודקן בכל שבע החקירות וכשיטת הרמב"ם והראב"ד:

והנה מבואר בחידושי הר"ן דאפילו באומרים אמש או היום הרגו ועל השאר אומרים א"י דג"כ עדותם בטילה לשיטת הראב"ד והרמב"ם דגזה"כ הוא שיאמרו כל השבע חקירות. וכן נראה מלשון הרמב"ם (פ"א מהלכ' עדות) ע"ש. ואמנם נראה דבאומרים היום או אמש הרגו ואינן יודעים איזה חדש הוא או איזה שנה בשמיטה דאם אח"כ שואלים העדים שם החדש ועל השנה בכמה בשמיטה דודאי עדותם כשירה דהא מא"י ליודע לא מיקרי חוזר ומגיד כמבואר בחו"מ (סימן כ"ט) בהג"ה היכא דנותנים אמתלא לדבריהם ע"ש. והכא האמתלא ידוע שלא היה יודעים שם החדש והשנה רק הנ"מ הוא שלדברי הראב"ד והרמב"ם דאפילו באמש או היום מכל מקום בעינן שבע החקירות ואם אומרים א"י אכתי לא נגמרו החקירות ויכולים לחזור בהם דהא כ"ז שלא נחקרו עדותן יכולים לחזור בהם כמבואר בחושן משפט (סי' כ"ט) והוא מדברי הרמב"ם (פ"ג מהל' עדות) ע"ש:

ועיין תוספ' פסחים (דף י"ב א') ד"ה באיזה יום. תימא כיון דכבר כיוונו יום אחד כו' הוה להו חוזרים ומגידים כו'. וכתב התומים (בסי' כ"ט) דתוס' סברי דאפילו קודם שנחקרו עדותם אין יכולים לחזור בהם דאל"כ לא הוה מקשי מידי. ותמה על שלא הביאו דברי התוס' שחולקים על הרמב"ם ע"ש. ובאמת נראה מסברא פשוטה דודאי קודם שנגמרו החקירות דיכולים לחזור בהם דמי עדיף חזרה לגמרי ואומרים מבודים היינו מאם אומרים א"י על שאר החקירות. ומדברי התוס' אין ראיה דעיקר קושיית התוס' הוא דלמה לשאלם על היום והשבוע. כיון דכבר הוא בכלל בכמה בחדש ואף אם נאמר דיכולים לחזור בהם מכל מקום לא הוה חקירה חדשה והרי שוה ממש אם נשאל אותם כמה פעמים על שנה או על חדש. והתוס' דנקטי בלשונם חוזרים ומגידים היינו באם כבר נגמרו כל החקירות רק עדיין נחסר חקירה מכמה בשבת ע"ז הקשו דאינם יכולים לחזור בהם אחרי כדי דיבור כיון דכבר נגמר כל החקירות כשאומרים בכמה בחדש. וגם באם לא נגמרו עדיין כל החקירות שנחסר עדיין חקירה דשעה ומקום מ"מ למה לנו לשאלם כיון דהוא בכלל בכמה בחדש ולמה לנו לחוש שיחזרו בהם. וע"ז כתבו דגזה"כ הוא דבעינן לשאלם גם על היום. וכעין זה כתב בספר נתיבות המשפט: והנה לכאורה לפי תירוצם בתרא שם דלכך צריך חקירות בכמה בשבוע דנ"מ באחד אומר בשני ואחד אומר בשלשה כו' משמע מדבריהם דאם חוזרים ואומרים יום בשבוע שאי אפשר לכוונו לימי החדש לא נתבטל עדותן דהוה חוזרים ומגידים. אבל נראה לפע"ד דגם לפי תירוץ בתרא לא פליגי בזה לדינא דהא לכאורה יש להבין על קושיית התוס' דלמה לי החקירה מיום בשבוע שהוא בכלל חקירה בכמה בחדש דהא אפילו באומר היום או אמש הרגו מכל מקום בעינן כל שבע החקירות מגזה"כ כמבואר לקמן בגמרא אף דידעינן היום שמעידין עליו וצ"ל דקושיית התוס' הוא דנהי דגזה"כ דבעינן כל שבע החקירות אפילו באומרים היום הרגו היינו משום דהחקירות צריכים לפעמים כגון באומרים על יום שאינו ידוע רק מתוך כל שבע החקירות ולכך אפילו אומרים היום צריכים לשאלם על כל שבע החקירות מגזה"כ. משא"כ על חקירה דכמה בשבוע שפיר קשיא להו דלא שייך לומר דהוא גזה"כ כיון דלא משכחת לה בשום פעם דהא מחקירה דכמה בחדש נשמע שפיר וע"ז שפיר כתבו דגם חקירה דכמה בשבוע צריך לפעמים דנ"מ באחד אומר בשני כו' וכיון דהוא מכלל החקירה ממילא באומר א"י או אומר יום אחר שאי אפשר לכוונו לימי החדש עדותו בטילה ולא עדיף מאומר אמש הרגו דאם מכחיש את עצמו בשאר החקירות דעדותו בטל. ובזה ניחא נמי מה דקשה לכאורה דלדברי התוס' בתירוצם בתרא אם כן לאחר רובא של חודש לא ליבעיא חקירה וכמה בשבוע דלא שייך טעי בעיבורא דירחא כדאמרינן לקמן (דף מ"א ב'). ולפי הנ"ל ניחא כיון דלפעמים הוה כמה בשבוע מכלל החקירות אם כן לא עדיף מאמש הרגו דבעינן כל שבע החקירות וא"ש:

שם מתניתין מכירין אתם אותו התריתם בו כו' ופירש"י שמא עכו"ם הוא כו' ולפ"ז באומר א"י פשיטא דעדותם בטילה וכ"כ בחידושי הר"ן בשם הרז"ה אלא דלא חשיב לי' בשבע חקירות משום דהוא מעיקר העדות ע"ש. והנה לדבריהם דחוק מאוד דנקיט בין החקירות ובדיקות מילתא חדתא ופשטא דמתניתין משמע דמיירי בבדיקות ולפענ"ד נראה לומר דמכירין אתם אותו הוא ג"כ בכלל הבדיקות והשאלה הוא אם את ראובן הרג או את שמעון אף דאינו תלוי בזה החיוב מיתה מכל מקום לא גרע מבדיקות דכלים שחורים או לבנים דבודקין אותם לכתחלה דלמא יכחישו זה את זה בבדיקות דעדותן בטלה. וגם התריתם בו יש לפרש כן דאין השאלה אם היה התראה כלל דזה מעיקר העדות הוא דבלאו הכי לא מיקטל ובודאי כבר אמרו שהיה שם התראה רק דאמרינן במכות (דף ו' ב') דמותרה שאמרו אפילו מפי עצמו אפילו מפי שד כו' ואם כן הבדיקה הוא מי התרה בו אם אחד מהעדים או אדם אחר וזה ג"כ לא הוה אלא כמו בדיקות דאם יכחישו זה את זה מי היה המתרה יבטל עדותן ובאומרים אין א"י עדותן קיימת כן נראה לפענ"ד נכון. ומהתימא על הראשונים שלא פירשו כן. והא דאמרינן בברייתא לקמן עכו"ם הרג או ישראל לאו אמתניתין קאי אלא מלתא באנפי נפשה הוא דבמתניתן משמע דנקיט רק בדיקות וגם לפירש הרמב"ם דכתב (בפי"ב מסנהדרין) דמכירים אתם אותו קאי על העובר עבירה ע"כ צ"ל דברייתא לא קאי לפרושי מתניתין. והנה בגוף דברי הרמב"ם צריך להבין דהא צריך להעיד בפניו שהוא הרג ולמה לשאלם אם מכירים ואפשר לומר דבעינן שיכירו את העובר עבירה מכבר אבל אם לא ראהו מעולם רק בשעת עבירה אף שמכירין עתה אותו בטביעת עין שזה הוא חיישינן דלמא טעו וכהאי גוונא אמרינן לענין אבידה בבבא מציעא (דף כ"ד) דבעינן דוקא שבעתן העין אבל אי לא שבעתן העין חיישינן דטעי בטב"ע ע"ש:

והנה לדברי הרמב"ם (בפ"א וב' מהלכות עדות) ועובד עכו"ם וא"י את מי עבד דהוה כמו חקירות ואפילו בסייף וארירין בטל העדות באומר א"י כיון דהוא מעיקר העדות הוי כמו חקירות עיי"ש בלח"מ דהרמב"ם למד זה ממה דאמרינן בסנהדרין (דף ל' ב') דאחד אומר יין ואחד אומר שמן הוה כמו שהוכחשו בחקירות דבטל. ולכאורה קשה טובא דלפ"ז א"כ מה"ת דגם בד"מ בעי דו"ח א"כ באומרים א"י אם יין או שמן העדות בטל. וכ"כ הרמב"ם להדיא (בפ"ג מה' עדות ה"א) דבדיני ממונות לא בעי דו"ח אפילו לא כיוונו המנה אם היה ממטבע פלוני עדותן קיימת הרי מבואר דמדאורייתא דבעינן דו"ח העדות בטילה דזה מיקרי חקירות לשיטת הרמב"ם. וא"כ קשה מסוגיא דהמניח (דף ל"ה) גבי גדול וקטן דלמ"ד פלגא נזקא קנסא ע"כ מיירי דיש עדים שאחד מהם הזיק אבל א"י מי היזק וכיון דבקנס בעינן דו"ח אם כן ממילא העדות בטל לגמרי ואמאי משלם מקטן. ונראה לומר בשיטת הרמב"ם דסובר דסייף וארירן הוה חקירות היינו דוקא באם אמר שמתחלה בשעת ראיה לא ידע באיזה כלי הרגו וכן משמע לשון הרמב"ם (פ"ב מה' עדות) שכתב ולא הבנתי בכלי שהיה בידו משמע דוקא בכהא"ג הוה עדותן בטילה משום דלא ראה עיקר הריגה באיזה אופן היה. אבל באם בשעת ראיה ידע הענין ההריגה במה שהיה רק אח"כ שכחו אפשר דעדותו קיימת. ובהכי ניחא נמי מה דלא חשיב במתניתין רק שבע חקירות ולא נקט החקירות דסייף וארירין ואף שהרמב"ם ישב קושיא זו בלשונו שכתב דהחקירות דמתניתין הם שוות בכל. ולפי הנ"ל ניחא בפשיטות דחקירות דמתניתין אפילו בשכח אח"כ עדותו בטל דמ"מ בשעת הגדה הוה עדות שאאי"ל. משא"כ בחקירות דסייף וארירין או את מי עבד דוקא באם בשעת ראיה לא ידעו אמיתת הענין בטל העדות ולא בשכחו אח"כ. ולפ"ז לא קשה מסוגיא דהמניח דהתם בשעת נגיחה ראו איזה שור נגח רק אח"כ אין מכירין אותו: שם ע"ב גמ' עיר הנדחת לנהך תרתי לא דמי שכן ממונן פלט וכו'. ולכאורה יש להבין לשיטת הרמב"ם (פ"ד מה' עכו"ם הלכה ו') דבעיר הנדחת גם הטף והנשים של העובדין נהרגין א"כ הו"ל למנקט בגמר' חומרא זו דאיתא בעיר הנדחת מה שאין בכל חייבי מיתות וגם יש להבין לדברי הרמב"ם דאם כן זוממי עיר הנדחת לא יהיו נהרגין כמו בהעידו שהוא בן גרושה או בן חלוצה דאמרינן ריש מכות דלא שייך כאשר זמם דכתיב ועשיתם לו ולא לזרעו וכיון דאי אפשר לקיומי כאש זמם ממש בכך לוקין ועקרינן מינייהו דין הזמה ע"ש וה"נ נימא בזוממי עיר הנדחת כיון דהטף של העדים אינם נהרגים בודאי דכתיב ועשיתם לו ולא לזרעו ולא הוה כאשר זמם וילקה לבד כמו בעדות בן גרושה וחלוצה. ואפשר לומר כיון דהטף דנהרגים בעיר הנדחת היינו כדי לרדות הגדולים בהריגתן וכמ"ש שם המגדול עוז. ולכך י"ל דגם הטף של העדים נהרגים ומיקרי ועשיתם לו כאשר זמם דהטף נהרגים בשבילו כן אפשר לדחוק:

אבל אין נראה כן דלא מצינו בשום מקום שיהיה בזוממי העיר הנדחת ממונם אבד אף דרצו לאבד את ממונם ומכש"כ שיהיה על הטף שום עונש. והנה באמת טעמא בעי אמאי לא יהיו זוממין עיר הנדחת ממונם אבד. ואין לומר משום דהוה כמו מיתה וממון דאמרינן קלב"מ דלא שייך רק בתשלומין לחבירו דהב"ד אין מחייבין אותו משום שתי רשעיות אבל לא לענין איסור הנאה דממילא ועיר הנדחת גופא יוכיח דממונם אבד אף דנידונין במיתה וצריך להתיישב בדבר:

והנה לפי ד' התוס' ריש פרקא קמא דמכות דלכך הוה בבן גרושה וחלוצה יכול להזימן ע"י מלקו' משום דלית ביה אלא איסור לאו משא"כ עדי נערי מאורסה שהוזמו דבעי לחייבה מיתה לא מיקרי יכול להזימן על ידי מלקות אם כן קשה אי אמרינן דעדי עיר הנדחת אינם נהרגים לשיטת הרמב"ם דבעינן כאשר זמם וכתיב ועשיתם לו ולא לזרעו א"כ הו"ל עדות שאאי"ל דלא מקיימא הזמה על ידי מלקות. וצ"ל לשיטת הרמב"ם כתירץ בתרא דתוס' כאשר זמם לא קאי עליה כיון דאי אפשר לקיים הזמה ולא בעינן יכול להזימן ובהכי ניחא נמי מה שלא מצינו בעידי עיר הנדחת שיהיה ממונם אבד לפ"ז אתי שפיר כיון דכאשר זמם לא קאי עלייהו רק לוקין כמו בבן גרושה וחלוצה. ועיין בתשובת נודע ביהודא (סימן ע"ב) שכתב דלתירץ השני של תוס' א"כ גם לאוסרה על בעלה (לא בעינן דו"ח) כיון דכאשר זמם לא קאי עלה דהא אי אפשר לקיים רק במלקות וממילא לא בעינן ראויה להזמה ולא צריך דו"ח כדמשמע בסנהדרין (דף מ"א ב') ע"ש וא"כ לפ"ז תקשה לפמ"ש לשיטת הרמב"ם גם בעיר הנדחת אין נהרגין הזוממין רק לוקין וצריך לומר כאשר זמם לא קאי עלה וממילא (לא בעינן דו"ח). ובאמת מבואר לעיל בגמ' להדיא דבעיר הנדחת בעינן דו"ח ובגופי' כתב דו"ח ומיניה ילפינן בג"ש לשאר מיתות ב"ד וע"כ צריך לומר דנהי שכתבו התוס' דכאשר זמם לא קאי עלה היינו לקיים הזמה ממש אבל מ"מ בעינן שיהיו ראוים להזמה לעונש מלקות ולכך בעינן דו"ח ומוכח דלא כדעת הנודע ביהודא:

והנה ראיתי באותה תשובה שם שכתב דדרישה וחקירה לא תלי בהזמה דמ"מ לכתחילה צריך לחוקרם כמו בבדיקות דצריך מדאורייתא רק לענין שיבטל באומרים א"י זה דוקא היכא דמקיימא כאשר זמם ולא בבן גרושה וחלוצה או לענין לאוסרה. וע"ז בנה הנוב"י שם כל יסודו דאפי' לסוברים דבעי דו"ח לענין לאוסרה היינו לכתחלה צריך לחקרם כמו בדיקות ע"ש. וא"כ לפ"ז יש לדחות לכאורה מה שהקשתי בעיר הנדחת די"ל דגם שם באמת אינו בטל באומרים א"י. ומה שכתב דו"ח לגבייהו היינו לכתחילה פן יוכחשו בינהם כמו דבעי בדיקות אבל באמת אי אפשר לומר כן כיון דבעיר הנדחת גופא אינו בטל העדות באומרים א"י ובשאר מיתות דילפי' מינה בגז"ש יתבטל והוא דבר שאין הדעת סובלו:

ועוד נראה לומר דהא באמת צריך להבין מהיכן ילפינן דבאומרים א"י בחקירות דהעדות בטל מטעם אאי"ל ואי נימא דמסברא ידעינן דבעינן ראוי' להזמה אם כן קראי לחקירות ל"ל וע"כ צריך לומר דודאי מדכתבי' התורה קראי יתירי לשבע חקירות ע"כ לעכיבוא נאמר שיבטל בא"י דאי לכתחלה לברר עדותם שלא יהיו מוכחשים זה מזה לא צריך קרא להכי דמקרא דנכון דילפינן מיניה בדיקות נפקא דהא לא כתבה התורה כמה בדיקות יהי' רק גלי קרא שיהיה העדות נכון ממילא מוטל על הדיין לבדוק עד מקום שידו מגעת וכמ"ש הרמב"ם (פ"א מה' עדות) (מדת) [בדעת] הדיין אע"כ מדכתבי' התורה בפירוש החקירות ש"מ שדינם חלוק מבדיקות ואפילו בא"י בטל עדותן. ומה שהקשו בגמ' הא והא דאורייתא מ"ש חקירות ומ"ש בדיקות היינו דמקשה על טעמא דקרא אמאי החמירה תורה בחקירות יותר מבדיקות או דנימא איפכא דבדיקות חמירא. וגם היכא רמיזא בתורה דחקירה היינו על הזמן ובדיקות היינו כלים שחורים וכדומה ונימא איפכא דרבי קרא מדרשת וחקרת ענין בדיקות וע"ז משנו בגמ' דסברא הוא לאחמורי בחקירות יותר משום דעל ידם יבואו העדים לידי הזמה ולכך מוקמינן קראי על החקירות ובזה ילפינן בכולא הש"ס דבעינן עדות שאי"ל מדחזינן דגלי קרא דנתבטל העדות באומרים א"י בחקירות א"כ ע"כ צ"ל דמה דכתבה התורה חקירות בעיר הנדחת היינו שיבוטל באומר א"י דאי לאו הכי מנכון נפקא דכולל כל מיני בדיקות שאפשר וא"כ מוכח לשיטת הרמב"ם דאפילו לא מקיימא הזמה של כאשר זמם כמו בעיר הנדחת דאין העדים נהרגים מ"מ בטל העדות באומרים א"י בחקירות ועכ"פ הזמה קצת בעינן שיהיו שייך גבייהו לענין מלקות: ובזה נדחה נמי מ"ש שם הנוב"י באומרים אמש הרגו דנהי דבעינן כל השבע חקירות כדמשמע בגמ' מכל מקום אינו בטל באומרים א"י כיון דמקרא לא מוכח שיבוטל בא"י רק מסברא דהוה עדות שאאי"ל יבאמש הרגו הוה שפיר יכול להזימן. ובזה ישב דעת הרז"ה המובא בהר"ן בחידושיו. ולפמ"ש ע"כ מוכח מקרא דחקירות דבטל בא"י דאי לא"ה קרא למי לי דמנכון נפקא כל מיני בדיקות שאפשר כדי לברר דברי העדים ובודאי גם חקירות בכלל רק ע"כ אשמועינן קרא דיבוטל באומרים א"י ומהכא נפקא לן דבעינן יכול להזימה דאמרינן מסברא דחקירות דקרא היינו זמן ומקום מחמת שעל ידיהם יבאו לידי הזמה ולכך י"ל דאפילו באמש הרגו בטל בא"י כשיטת הרמב"ם והראב"ד דלא פלוג רחמנא בחקירות כיון דחזינן דקפיד קרא על חקירות מחמת דמסתמא דחקירות מביאם לידי הזמה ולכך אפילו באמש הרגו גזה"כ הוא דצריכים לומר על שאר החקירות דזמן דלא פלוג רחמנא:

והנה בגוף קושיית התוספ' במכות דאמאי אמרינן בנערה המאורסה דאין נהרגין דיכלי למימר לאוסרה על בעלה באנו והיא לא מקטלה דהוה עדות שאאי"ל ולא אמרינן דמקיימי הזמה במלקות כמו בבן גרושה וחלוצה. נראה לומר לפמ"ש התוס' סנהדרין (דף ט' ע"ב) ד"ה עידי האב כו' דלכך יכלי למימר לאוסרה על בעלה באנו שלא ידעו דחבר א"צ התראה או שהיא חבירה כו' וא"כ י"ל דלכך שם אינה נהרגת דאי היא מיקטלה אם כן העדים יהיו פטורים גם ממלקות דהוה כמו חייבי מיתות ב"ד שוגגים דפטורים ממלקות לר"ל כדאיתא בחולין (דף פ"א ב') ואפשר דרב חנין ס"ל כוותי'. וה"נ כיון דאיכא חיוב מיתה עלייהו דהא היא מיקטלה רק שהעדים הם שוגגים בדבר הוה חייבי מיתות שוגגים והא דמשמע בגמ' דנאסרה באשה חבירה אף דהוה עדות שאאי"ל דהא אפילו במלקות לא מקיימא. הנה לשיטת הפוסקים דלא בעינן דו"ח לענין לאוסרה אתי שפיר בפשיטות דלא בעינן יכול להזימה לענין לאוסרה על בעלה ואפילו לשיטת החולקים דבעינן דו"ח בעידי זנות מכל מקום כיון דדינא דהיא לא מקטלה מחמת דהוה עדות שאאי"ל ואם כן לא בעי כלל לחייבה מיתה וממילא דיש עליהם חיוב מלקות בהזמה דלא שייך חייבי מיתות שוגגים דהא אין עליהם כלל חיוב מיתה דהא גם היא לא מיקטלה וא"ש:

ומיהו אכתי יש לגמגם בזה דאכתי קשה מנ"ל להגמ' להקשות בפשיטות דכיון דאינהו לא מיקטלי איהי היכא מיקטלי הא הוה עדות שאאי"ל כו' ודלמא רב חנן כר"י ס"ל דחייבי מיתות שוגגים חייבים מלקות ושייך כאשר אמלקות. לכך נראה לומר דהא כיון דהעדים יכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו אם כן ממילא אפילו (במודה) [במודים] דכוונתם היה להורגה מכל מקום פטורים ממיתה דהא אין אדם מת על פי עצמו. ואם כן שפיר מקשה הגמ' דהוה עדות שאאי"ל דהא אפילו מלקות לא יהי' אפשר לחייבם דהא מודים שלהרגה באו וממיתה יהיו פטורים דאין אדם מת על פי עצמו וגם ממלקות יהיו פטורים דהא איכא חיוב מיתה עלייהו. רק שאין עדים ע"ז. ונהי דאית ליה לר' יוחנן חייבי מיתות שוגגים חייבים היינו בשוגג בלאו בלא התראה מה שא"כ הכא דאיכא חיוב מיתה עלייהו רק שאין עדים לחייבם י"ל דלכו"ע פטורים ממלקות. וגם בלא זה לא שייך מלקות גבייהו באם מודים שלהרגו באו דהא מלא תענה אין להלקותם דהוה לאו שאין בו מעשה כדאמרינן מכות (דף ב' ב') רק מקרא דוהצדיקו את הצדיק כו' וקרא לא קאי רק היכא דאי אפשר לקיים כאשר זמם כמו בבן גו"ח וכדומה אבל הכא שייך כאשר זמם רק דפטורים ממיתה מחמת דאין אדם מת על פי עצמו ושפיר פריך הגמ' דהוה עדות שאאי"ל אבל לפי המסקנא דבאמת היא לא מיקטלה שפיר נאסרה על בעלה דהוה יכול להזימה במלקות דאפילו במודים שלהורגה באו אין עליהם חיוב מיתה דהא גם היא לא מיקטלה ולא נגמר הדין על פיהם למיתה רק לאוסרה ושפיר מקיימי הזמה במלקות וא"ש:

תוכן העניינים

בית אברהם לנדא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה