אור ברסלב
בית אברהם לנדא מסכת בבא בתרא

בית אברהם לנדא· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב

מסכת בבא בתרא

בבא מציעא

דף ה.

מתניתין כותל חצר שנפל כו'. בחזקת שנתן כו' עד שיביא ראיה שלא נתן. פירש"י עד שיביא התובע עדים שתבעו ולא נתן לו כו'. והרא"ש הקשה על פירש"י ותימא משום דלא נתן לו מיד בשעה שתבעו יהיה לעולם כו' וכתב אחר כך דרש"י לטעמי' בב"מ (דף י"ז) גבי צא תן לו כו' ע"ש. ואינו מבין דבריו דהתם פירש"י משום שא"ל פרע לי עפ"י ב"ד שפסקו תן לו והעיז לעבור בפניהם. אבל בפני עדים גרידא בודאי אף רש"י מודה דלא הוחזק כפרן. ונהי דמשפט זה גלוי לכל מכל מקום לא העיז נגד פסק ב"ד וכי מי שיתבע את חבירו לפני עדים ולא יתן לו יהי' אחר כך מוחזק כפרן אף דיודע בעצמו שחייב לו מכל מקום אמרינן אשתמוטי ואחר כך פרעו. ובאמת מה שהוציא הרא"ש מפירש"י כאן אינו מוכרח כלל לפענ"ד. ואין כוונת רש"י שלא יהי' נאמן לעולם רק דמציאות רחוק הוא לומר שמביא ראיה שלא זזה ידם מתוך ידו ויודעים שלא פרע לכך פירש"י דמשכחת לה שמביא ראי' שתבעו לאחר כל שפא ושפא או בסוף הכותל ולא נתן לו דהיינו שאינו רוצה לשלם לו או שישלם לו אחר כך אם כן אינו נאמן לומר שפרעו כבר שהרי הודה לבסוף שלא פרע. אבל באמת אם אומר שפרעו אחר התביעה אף רש"י מודה שהוא נאמן כיון שלא תבעו על פי בית דין כן נראה לפע"ד: רש"י בד"ה בחזקת עד שנתן וכו' שיבא התובע עדים כו' לא היה בונה משלו רק היה צועק לפני ב"ד. והנה דברי רש"י שפת יתר הם ואינם מובנים וכי לא אתרמי שאחד מלוה לחבירו רק צ"ל דעיקר הטעם כיון דחיובו ברור י"ל דפרע ומדוע שינה רש"י טעמו ממאי דאמרינן בגמר' לקמן, ועיין בתומים שהאריך בזה ובעיקר הקושיא לא תירץ כלום ולא הועיל ע"ש:

ונראה דהנה לכאורה צריך להבין מדוע יהיה נאמן לומר פרעתי כיון דבע"כ צ"ל דידוע שהאחד בנאו משלו כמ"ש התוס'. אם כן הוה כמו טענת לקוח דאינו נאמן אף שהוא ברשותו ועומד בחצרו מכל מקום לא עדיף מהיכא שידוע שבתורת פקדון בא לידו דאינו נאמן לומר לקוח מחמת שהתפיסה אינה מוכחת. וצ"ל כיון דכתבו הפוסקים דבע"כ יכול לזכות חברו בכותלו משום שאדעתא דהכי בנאו כמ"ש הנמוקי יוסף והה"מ אם כן לא דמי לטענת לקוח כיון דהכותל בודאי שלא ואין הספק אלא על המעות. וכן כתב בקצה"ח (בסי' קנ"ז) ע"ש:

אך לדעתי יש לחלק בין נידון דידן לדינא דהה"מ והוא דודאי יותר מד' אמות לא מיבעיא לשיטת הפוסקים דיכול חבירו לעכב עליו מלהגביה כותלו רק מיירי דנתרצה אם כן בודאי אדעתא דהכי נתרצה שמתי שירצה יתן מעותיו ויזכה בכותל. ואם כן מסתמא גם השני בודאי על דעת כן בנאו על חלק חבירו כמו שכתבו הם. ואפי' לשיטת הפוסקי' דאינו יכול למחות מלהגביה למעלה מארבע אמות. היינו משום שגם חבירו מתי שירצה יכול להשתמש בכותל. דאי לאו הכי לקתה שורת הדין שהוא יגביה הכותל בעל כרחו של חבירו על חלק חבירו וחבירו לא יכול להשתמש. אם כן בודאי יהיה יכול למנוע מלהגביה שיאמר היום או למחר אגביה הכותל על חלקי. ועל ידי הגבהתך אפסיד זאת. ולכך בודאי היה דעת הבונה להקנות לחבירו חלק בכותל מתי שירצה. אבל עד ד' אמות כיון דמן הדין יכול לכופו לבנות עמו. וצריך ליתן חלק בקרקע להעמדת הכותל וגם לבנות. ואם כן נהי שוויתר נגדו שא"צ לסייע בבנין הכותל מכל מקום חלק הקרקע יכול ליקח ממנו בעל כרחך לבנות כותל עליו לסלק ההיזק ראי' ואין צריך להקנות לחבירו כלום. כיון שברשות הוא עושה לבנות על חלק חבירו. כיון שחבירו אינו רוצה לסייע בבנין ולמה יבנה אדעת חבירו להקנותו מתי שירצה. אם כן דמי לטענת לקוח שאינו נאמן כיון שידוע שהעצים והאבנים שלו רק שחבירו טוען שלקחה ממנו. ובע"כ נראה שאינו יכול לזכות בה כמ"ש לעיל. אך זה בודאי אינו נאמן לומר שלא בנאה לגבות מחבירו רק שיהיה כל הוצאה משלו דזה נגד החזקה דלמה (לו] לוותר נגד חבירו כיון שחבירו מחויב לסייע. ודמי לטענת מחילה או מתנה דהוא טענה גרוע רק שיטעון שבנאו לגבות ממנו אחר כך רק שהמתין לו הפרעון אם כן הכותל בודאי של חבירו כיון שבנאו אדעתא דידי' רק הספק הוא במעות והוה כמו בעלמא טענת פרעתי דנאמן:

ומיושב היטב דברי רש"י. דמ"ש רש"י לא היה בונה משלו הכוונה שיהיה כל הכותל משלו ולא לגבות מחבירו. וע"ז לא שייך כל שפא ושפא זמניה כו' דדמי לטענת לקוח. וע"ז כתב רש"י דאינו עשוי לעשות כך ובודאי היה צועק עליו בב"ד ודמי לטענת מחילה דהוא טענה גרוע. ואם יטעון שבנאו לגבות מחבירו והמתין הפרעון ואם כן כל הטענה על המעות לא על הקרקע ונאמן לומר פרעתי כדמסקינן דכל שפא ושפא זימניה הוא וא"ש:

מתניתין בחזקת שלא נתן כו'. עיין רמב"ם (פ"ג משכנים) שכתב דהתובע נשבע ונוטל. והשיגו עליו הרמב"ן והרמ"ה דבגמ' משמע דמי יימר דמחייבי רבנן עדיף מחזקה דתוך זמנו וכיון דבתוך זמנו אינו צריך לישבע כ"ש הכא. ונראה לתרץ דהנה הנ"י כתב דאם אמר אני חפץ בשיתוף כותל זה שוב לא שייך לומר מי יימר דמחייבי רבנן דמשפט זה גלוי לכל והוה כמו נתן עליו התקרה דנאמן ע"ש. ולכאורה צריך להבין דא"כ איך משכחת לה שיהיה בחזקת שלא נתן דנהי דמתחלה לא אמר שהוא רוצה בשיתוף הכותל מכל מקום אז בשעת הפרעון בודאי נתרצה להגבהת הכותל ושוב לא שייך מי יימר. וצ"ל דודאי כל זמן שאינו אומר בפירוש שנתרצה אף שסמך לו כותל אחר והוה גילוי דעת מכל מקום שייך מי יימר דזה אינו גלוי לכל רק באמר בפירוש הוי דבר גלוי כמ"ש הנמוקי יוסף. ולכך אינו נאמן לומר שפרעו לאחר סמיכת הכותל דזה בעצמו אינו נאמן לומר שגילה דעתו בפירוש שחפץ בבנין הכותל דלמה לו לחייב עצמו בדבר שאינו חייב ודי לו אם יפרע אחר כך לאחר נתינת התקרה ולא מקדים אינש פורענותא לנפשיה. רק אם ידוע עפ"י עדים שא"ל שחפץ בשותפות הכותל בזה שפיר נאמן ולא שייך מי יימר דאחר אמירתו הוה משפט גלוי שחייב. ודבר זה מוכרח בהבנת הנ"י:

רק עדיין צריך להבין כיון שפסקו הפוסקים דלכך קנה בגילוי דעת בעלמא משום דמסתמא חבירו אדעתיה דידיה בנאו ע"ש וע"ז י"ל בודאי כ"ע דינא גמירי דיכול לזכות בכותל חבירו בע"כ א"כ י"ל אכתי דלכך פרעו מקודם נתינת התקרה והיה צריך לומר לחברו שחפץ בשיתוף הכותל דלא ידע שיהיה יכול לסמוך על כותל חבירו וכיון שאמר לו שחפץ בשיתוף אם כן היה חיובו ברור ושוב יהיה נאמן לומר פרעתי כמ"ש הנמוקי יוסף. רק די"ל כיון דכבר כתבתי דלכך נשתנה הדין הזה מטענת לקוח כיון דאין הספק על הקרקע ויכול לזכות בעל כרחך משום דאדעתיה דידי' בנאו וזכה לו חצרו כמ"ש הנימוקי יוסף והה"מ. וכיון דבעינן כוונה לקני' כדאיתא יבמות (דף נ"ג) עודר בנכסי הגר וקסבר שהוא שלו לא קנה ואם כן אם יטען שלא ידע שיוכל להשתמש בכותל חבירו וממילא לא זכה והוה כמו טענת לקוח ואף דעתה זוכה בעל כרחך מכל מקום מוקמינן בחזקת מ"ק עד עתה וממילא אינו נאמן לומר שפרעו כבר להוציא מחזקת מ"ק משעה ראשונה:

אך דעת הרשב"א בגיטין (דף כ' ב') וגם בנימוק"י ב"ב (דף מ"א) דבדעת אחרת מקנה לא בעינן כוונה לקני' ונסתר זה. רק דעדיין אית ליה מגו לומר שלא בנאו אדעתיה דחבריה ונהי דאף שלא בנאו אדעתיה דחברא מכל מקום נראה דחברו יכול לזכות בע"כ כיון שבנאו על המקום שלו מ"מ שוב אינו דעת אחרת מקנה אותו ובעינן כוונה לקני'. ואם כן ממה נפשך אינו נאמן דאם ידע שיכול לזכות בע"כ של חבירו אם כן אינו נאמן לומר שאמר שחפץ בשיתוף הכותל לחייב עצמו במה שאינו חייב ואם לא ידע לכך אמר לחבירו שיניחו לסמוך על הכותל שלו א"כ ממילא לא קנה הקרקע דהא בעינן כוונה לקני' ודמי לטענת לקוח דאינו נאמן. ולפ"ז דאין התובע נאמן אלא במגו לומר שלא בנאו אדעתיה דחבריה והוה גוף הכותל שלו אם כן דמי לתפיסה שלא בעדים דצריך שבועה בנקיטת חפץ כיון דלאו אגופיה דמשכון קא טעין ושפיר כתב הרמב"ם דצריך שבועה וא"ש:

תוס' ד"ה ואעפ"י שלא נתן עליו התקרה כו' אף ע"ג דזה נהנה וזה לא חסר פטור כו', ולכאורה יש להבין לפמ"ש הפוסקים דלכך זוכה בע"כ בגילוי דעתא בעלמא דמסתמא אדעתא דידיה בנאו וזכה לו חצרו אם כן הוה דידיה ממש ואינו ענין כלל לזה נהנה וזה לא חסר דנהנה משל חברו. וכן ראיתי שעמד בזה בקצוה"ח (סימן קנ"ח) ואמנם נראה דכוונת התוס' הוא דודאי קודם גילוי דעת אינו זוכה לו חצרו בע"כ רק לאחר שמגלה דעתו שרוצה להשתמש בשל חבירו. וזה אי אפשר בלי תשלומין וכיון דחזינן דעתו שרוצה לקנות הכותל ממילא זכה לו חצרו. אבל אי אמרינן זה נהנה וזה לא חסר פטור אם כן לא הוה גילוי דעת כלל שרוצה לקנות רק שרוצה להשתמש בחנם וממילא לא קנה הכותל כיון דאין רצונו לקנות וזה פשוט:

שם גמ' וא"ל פרעתיך בתוך זמנו אינו נאמן ולוואי שיפרע בזמנו. עיין בנימוקי יוסף פ' השואל (דף ק"ג) מה שהביא בשם הראב"ד דאף ביומא דמשלם זמניה מכל מקום לא טענינן ליתמי דהוה מלתא דלא שכיח. וכתב שיש סמך קצת לזה מסוגיא זו ואנחנו לא נדע כוונתו מאין הוציא מסוגיא זו. ובדרך רחוק יש לפרש דבריו לפמ"ש התוס' לקמן דלכך אינו נאמן [לומר] פרעתי תוך זמנו במגו דפרעתיך היום דהוה מגו דהעזה ע"ש. ולכאורה לפמ"ש הסמ"ע [סימן ק"ח] דאמרינן [מגו] מטענה דלא שכיח לטענת דהעזה אם כן ה"ה איפכא נמי. ואכתי קשה דליהמן במגו דהא השתא הוה לא שכיח אע"כ צ"ל דגם ביומא דמשלם זמניה הוה לא שכיח ואם כן יהיה תרתי ל"ש וגם העזה ואינו מגו. אלא דדבר זה רחוק להעמיד בכוונת הראשונים ז"ל ולכך נראה לפענ"ד כוונתו דהא קשה דלאיזה צורך סיים ר"ל ולוואי שיפרע בזמנו כיון שכבר אמר עיקר הדין דבתוך זמנו אינו נאמן. אלא צ"ל דכוונתו לאוריי דגם בזמנו היינו ביומא דמשלם זמני' ל"ש שיפרע ומיעוטא הפורעים ביומא דמשלם זמני' רק אם טען פרעתי ביומא דמשלם זמני' נאמן אבל לא טענינן וא"ש:

תוס' ד"ה ובא בזמנו כו'. ומכל מקום אין להוכיח דסבר ר"ל המלוה את חבירו בעדים כו'. ולכאורה דבריהם אינם מובנים דמה בכך אי סבר צריך לפרעו בעדים או אינו צריך כיון דכבר אפסיקא הלכתא דאינו צריך לפרעו בעדים. ואפשר לומר דקשה להו כיון דר"ל ע"כ מיירי בעדים. אם כן גם אביי ורבא בהכי מיירי וע"כ דגם הם סוברים א"צ לפורעו בעדים ואם כן תקשה להך לישנא דרב פפי משמי' דרבא בשבועות דסבר צריך לפורעו בעדים. או אפשר דכוונתם הוא כיון דנימא דהפלוגתא דר"ל ואביי ורבא דוקא בהלווהו בעדים אם כן יש לומר דדוקא בעדים דאיכא עוד חזקה דלא פרע מחמת דלא הימני' ונהי דבחזקה זו לבד אין מוציאין ממון דקיי"ל אינו צריך לפורעו בעדים מכל מקום היכא דאיכא עוד חזקה דתוך זמנו אינו נאמן. אבל בלא עדים דליכא רק חזקה דתוך זמנו י"ל דאין מוציאין ממון לכך כתבו התוס' דאין הכרח מדברי ר"ל דמיירי בעדים די"ל דמיירי שהודה לו בפ"ע ואם כן מסתמא מיירי בכל גווני ושפיר מוכח דאפילו בחזקת תוך זמנו לחוד מוציאין ממון:

והנה התוספת חדא מכמה גוונא נקיט דבלא זה משכחת לה בכמה גווני דהיינו באומר פרעתיך בפ"ע והלכו להם למ"ה או שהטמין עדים ולא ראה אותם הלוה דלא שייך לא הימני'. או שהתנה בפירוש שלא יהיה צריך לפרעו בעדים. או שהיה נוגעים בשעת הלואה ונתרחקו למאן דלא בעי בממון תחלתו וסופו בכשרות. או בע"א דלא הוה מגו. ואמרינן מתוך שאיל"מ:

ועיין בקצות החושן (סי' ע"ה סק"י) שהקשה דאכתי אית ליה מגו שהיה מכחיש העד בזמן לומר שכבר עבר זמנו. וע"ז לא שייך שבועה דהוה כטוען ראיה יש לי בידך ע"ש. ודבריו תמוהים ואין להם שחר דהכא הוה תביעת ממון ממש כיון דלדברי העד חייב לשלם והוא מכחישו ולא דמי לשטר ראיה של אחרים דאין גופו ממון ואם טוען שטר ראיה על הנתבע אם כן בודאי תובעו גם הממון ובודאי חייב לישבע. ומה שחילק שם בספר קצות החושן מהא דקיי"ל דע"א בשטר אמרינן מתוך. וכתב אם יטעון להד"מ הרי יכחיש גוף הלואה ליתא דא"כ אכתי תקשה דיש לו מגו דיודה בגוף הלואה רק דיטעון דלא צוה לכתוב השטר ואם כן נאמן לומר פרעתי וע"ז לא יתחייב שבועה לדבריו כיון דמודה בגוף ההלוואה אלא ודאי דגם על זה חייב לישבע ושפיר אמרינן משואלי"מ. ואין להקשות לשיטת הסוברים דצריך לישבע בתוך זמנו אם כן לא יתחייב שבועה כנגד העד דכל מקום ששנים אינם מחייבים אותו רק על פי שבועת התובע כו' כמ"ש הש"ך (סי' כ"ב סק"כ ובסי' צ"א) דז"א דכבר הסכימו האחרונים דדוקא שבועת היסת לאחר הפרעון אבל לא קודם ואם כן שפיר שנים מחייבין אותו ממון וע"א שבועה: שם באו"ד ואומר ר"י דהא לא חשיב מגו כו' דלא חציף אינש למימר פרעתיך היום כו' ואף דקיי"ל דאמרינן בממון מגו דהעזה מכל מקום הכא דהוא נגד חזקת תוך זמנו דהוא חזקה אלימתא ואיבעיא לן אי אמרינן כלל מגו במקום חזקה זו אם כן יש לומר דוקא מגו טובה אבל מגו דהעזה דהוא מגו גרוע לא אמרינן נגד חזקת תוך זמנו. וכן כתב בתומים. וראיתי בקצות החושן (סימן ע"ח סק"ה) שהניח זה בקושיא וכתב דאפשר דהתוס' סברי דאף גבי ממון לא אמרינן מגו דהעזה ע"ש. ולדבריו קשה אם כן אמאי במודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דנאמן [לטעון] פרוע במגו דמזויף הא הוה ג"כ מגו דהעזה דפרעון יש לומר שכח משא"כ באם יטען על חבירו שזייף לו שטר במזיד. אלא ע"כ צ"ל דגם התוס' מודים דאמרינן מגו דהעזה בממון רק נגד חזקת תוך זמנו דאלים טובא לא אמרינן אבל לגבי חזקת שטרך בידך מה בעי שפיר אמרינן אף מגו דהעזה וא"ש:

שם ע"ב תוס' ד"ה כי היכי דלא ליטרדין אף על גב דבפרק יש בכור תנן בכור בתוך שלשים יום כו'. עיין תומים שכתב לדברי המרדכי שכתב דנגד יורשים נאמן בתוך זמנו דליכא טענת ברי. וא"כ צ"ל גבי בכור אף דכהנים טוענים שמא מ"מ גם הבכור א"י ע"ש. הנה בגוף הדבר מה שהביאו בשם המרדכי דאם היורשים תובעים נאמן אפילו בתוך זמנו. נראה לפע"ד דאין הכרח כלל דזה לשון המרדכי שם ועוד חזקה דאין פורע ת"ז לא מהניא ליה אלא היכא דאיכא ברי וברי אבל הכא טוענת האשה והיורשין שמא כו' ומגו דיכול לומר התניתי עמו לפרוע בתוך זמנו נאמן ע"כ דברי המרדכי ז"ל. אם כן נראה כוונתו דהיכא דיש מגו והוא נגד שמא י"ל דודאי נאמן ולא מיבעיא לן כלל אי מהני מגו כנגד החזקה. ומדברי הש"ך נראה דהיה סובר בדברי המרדכי דמ"ש אחר כך מטעם מגו הוא טעם בפ"ע:

ולדעתי אין מוכרח לומר כן ואדרבא קשה לי טובא היאך אפשר לומר דיורשים אינם יכולים להוציא בחזקת תוך זמנו מחמת שטוענים שמא. הא בחזקת שטרך בידי מאי בעי דגריעא מחזקת ת"ז דהא בעי שבועה ומכל מקום אמרי' דיורשים נשבעים שבועת יורשים שלא פקדנו ונוטלים. ובחזקת ת"ז דעדיף טפי דאפילו שבועה לא בעי יגרע כח היורשים דאף בשבועת יורשים לא יטלו זה דבר שאין הדעת סובלו. ולכך נראה דגם המרדכי מודה לזה רק דכוונתו דאית ליה גם כן מגו דהתניתי עמו לפרוע בתוך זמנו:

ועיין תומים (סי' ע"ח סק"ב) שכתב דברים תמוהים. ונראה שטעות הדפוס נזדקר לפניו בדברי המרדכי שכתב דאית ליה מגו לומר שהתנה עמו שיהיה נאמן לומר פרעתי ת"ז. ולכך הקשה דגם גבי הלואה אית ליה מגו זה. והדברים מתמיהים וכי יעלה על הדעת שיהיה נאמן לומר על תנאי כזה. ואם כן בכל השטרות יש לו מגו זו דהתנה עמו שיהיה נאמן לומר פרעתי אף שהשטר יהיה ביד המלוה ומעולם לא עלה מגו כזו בדעת המרדכי. רק שכתב דיש לו מגו לומר שהסופר התנה עמו לשלם שכירתו בתוך זמנו דהיינו קודם כלות הספר. ואדעהא דהכי נשכר לו. ולכך היה צריך לשלם לו. ומשא"כ בהלואה דבשעת הלואה קבע לו זמן. ואם יאמר שאחר כך נתחייב לו לפרוע בתוך זמנו אינו נאמן דהוא נגד החזקה. ולמה היה לו לחייב א"ע בפרעון קודם זמנו הנגבל בשעת הלואה:

והנה עפ"י דברי המרדכי הנ"ל יישבתי מה ששמעתי מקשים בשם הרב המנוח הגאון אבד"ק אפטא על הא דפשיט הגמ' בבא מציעא (דף ג') דפרע אינש ביומא דמשלם זמני' מהא דשכיר בזמנו נשבע ונוטל טעמא דשכיר משום דבעה"ב טרוד בפועלים כו' והקשה הרב הנ"ל לפי מה שכתב הר"ן בשבועות דלכך נאמן בשכרו שלא בעדים במגו אף דהוה מגו דהעזה. היינו דבמגו גרוע אוקמיה אדינא אם כן היאך מוכח דפרע אינש ביומא דמשלם זמני' משכיר דילמא מיירי בשכרו שלא בעדים ואי לא הוה טעמא משום דטריד בפועלים. נאמן במגו דלא שכרתיך. אבל השתא דאמרינן בעה"ב טרוד כו' הוה מגו דהעזה ולא שייך מ"ש הר"ן דבמגו כל דהוא אוקמא אדינא. כיון דמדינא אינו נאמן אי אמרינן דלא עביד אינש דפרע ביומא דמשלם זמני': ולפי דברי המרדכי ניחא דאי מיירי בשוכרו שלא בעדים אכתי אית ליה מגו דהתנה עמו לפרוע בכל עת שיתבענו הפועל דלא שייך אין אדם פורע ולא הוה העזה. דגם ע"ז שייך טרוד בפועלים דאין מכחישו גוף השכירות ואפשר דהתנה עם אחר וטועה שהתנה עמו. ואם כן אם יטעון דהתנה עמו דאז לא יהיה חזקת דאין אדם פורע ביומא דמשלם זמני' שוב יהיה הבעה"ב נאמן במגו דלא שכרתיך. ולא שייך מגו דהעזה כסברת הר"ן דבמגו כל דהוא אוקמא אדינא. וע"כ מיירי דשוכרו בעדים והעדים אומרים דלא היה שום תנאי בשעת שכירות. ועל תנאי אחר השכירות אינו נאמן כי למה היה לו להתחייב א"ע בדבר שאינו חייב ושפיר מוכח דעבד אינש דפרע ביומא דמשלם זמני' וא"ש:

ועיין עוד בתומים שהקשה לדברי הראב"ד דאף ביומא דמשלם זמני' מכל מקום לא טענינן ליתמי אם כן היכא מייתי ראיה מבכור דהא ליורשים לא טענינן ודלמא טענת ברי נאמן אף ת"ז ומאי מייתי ראיה בבבא מציעא (דף ק"ב) מבכור לשוכר. וא"ל משום דגם הכהן טוען שמא דהא גם נאנסה לא טענינן ע"ש. ונראה לחלק דלשיטת הפוסקים דגם בלא הוה למידע אמרינן משואיל"מ. וע"כ הטעם ביתמי משום, דטענינן ובמלתא דל"ש כיון דאנן לא טענינן ממילא אמרינן משואיל"מ אף דחבירו טוען שמא משא"כ לענין בכור דנהי אנן לא טענינן מ"מ הוה שמא ושמא. והוה א"י אם נתחייבתי כיון דהספק הוא אם נפרע קודם התחלת החיוב דהיינו בתוך שלשים ושפיר מוכח דאין אדם פורע בתוך זמנו:

או די"ל דהוכחת הגמ' הוא מדתני עד שיביא ראיה שנפדה ואמאי לא סגי באם הביא עדים שאביהם אמר קודם מותו שפדאו והוה שוב טענת ברי. ולא דמי למנה לאחר בידך כיון דהטענה היה מועילה לגבי עצמו אם לא היה מת וע"כ צ"ל דאף בטענת ברי אינו נאמן תוך זמנו:

אלא דבזה יש לעיין קצת דהא לכאורה יש להקשות לשיטת הסוברים דגם בממון בעינן יכול להזימה אם כן מאי מהני ראיה שנפדה דליתנייהו בהזמה דמזיק מתנות כהונה פטור דהוא ממון שאין לו תובעין. ולכך היה נראה לומר דהכא לא בעינן תורת עדות דדמי לאיסורין מחמת שהבית דין אין יורדין לנכסיו דהא מצי למימר לכהן אחר יהיבנא רק המצו' מוטלת עליו ואפילו ע"א נאמן לומר שנפדה למאן דאית ליה דע"א נאמן באיסורין אפילו באתחזק עיין נימוק"י יבמות פרק האשה (דף פ"ח):

ולפ"ז מיושב הלשון דברישא נקיט עד שיביא ראיה ובסיפא עד שיאמרו לו דברישא סגי אפילו בע"א. אך אם מדין איסורין אתינן עליו אם כן אף הבע"ד נאמן כמו בכל איסורי חלב ודם והפרשת תרומה דהבעלים נאמנים אם כן אף באמירת אביו סגי ואדרבא אמירת אביו עדיפא דלכו"ע נאמן אף דאתחזק חיובא וגם חזקת דת"ז מכל מקום כיון שהוא בידו לפדותו נאמן כדאיתא ביבמות (דף פ"ח) והתם לא מטעם מגו הוא כמו שביאר הרא"ש בגיטין (דף נ"ד) ע"ש. ולכך נראה דנהי דהב"ד אין יורדין לנכסיו מחמת דמצי מדחי לכהן אחר יהיבנא. מכל מקום יש שיעבוד נכסים דהא אפילו מלקוחות גבי כדאיתא בכורות (דף מ"ח) ואם כן שפיר מיקרי ממון ובעי תורת עדות ממש:

באו"ד וכן שוכר שמא יפול ביתו של משכיר כו' ולכאורה קשה דזה לא שייך אלא על הקדמת השכירות במה שעדיין לא דר. אבל לא על השכר שעבר. וכן מ"ש התוס' פרק השואל שמא יפול ביתו של שוכר מכל מקום לא שייך על פירעון בעד דירה שכבר דר זולת בבית סתם דחייב להעמיד לו בית ושמא יתייקרו הבתים ומעכב ת"י על שכירת בית אחרת. אבל בבית זה לא שייך זאת. ואם כן אכתי קשה אמאי לא מוקי איבעיא בכהא"ג דלא מוכח מבכור ואמאי דחיק לאוקמיה ביומא דמשלם זמני':

ולכאורה היה נראה לומר דהא יש להבין לפי מה דמסיק דאיבעייא הוא ביומא דמשלם זמני' אמאי לא מיבעייא בכל הלוואות ואמאי דוקא בשוכר ומשכיר וצ"ל דבשוכר אית ביה תרתי שמא יפול הבית היום דמשלם וגם אינו זמני ממש ולכך אי אפשר לאוקמי' האיבעייא על שכר שכבר עבר דאם כן דמי ממש להלוואה ואמאי לא מיבעייא בכל הלוואות. כן היה נראה לכאורה. אלא דקשה ע"ז דאם כן לא פשיט מידי משכיר בזמנו דהתם מיירי לאחר גמר הפעולה. משא"כ ביומא דמשלם זמניה בשוכר דשייך שמא יפול. וע"כ צ"ל דגם בשוכר לא שייך במשלם זמני' שמא יפול דהוא דבר רחוק וגם ההפסד מועט וא"כ קשה כנ"ל:

באו"ד ומיהו קשיא הא דפריך לר"ל מכותל חצר שנפל כו' הנה לכאורה י"ל כיון דכל הס"ד דמיקרי תוך זמנו היינו כיון שהתחיל חבירו לבנות הכותל הוה כאלו קבל עליו לבנותו כולו כמ"ש הדרישה (סי' קנ"ז) יעו"ש ואם כן יש לומר דדמי קצת לשכירות דאינה משתלמת אלא לבסוף מכל מקום אם נאבד הכלי צריך לשלם לו דאז מיקרי סוף הפעולה כיון דהכלי ליתי' בעולם. עיין ש"ך (סימן קכ"ו) וב"ש (סי' כ"ח) ואם כן ה"נ דנהי דמיקרי תוך זמנו כל זמן שחבירו רוצה לבנות הכותל. אבל כשחבירו יחזור בו ממילא הוה סוף זמנו על כל שפא ושפא שבנה. אלא דאכתי א"ש דברי התוס' לפי מה שכתב הש"ך שם דפשיטא דבכל שפא ושפא זמני' אלא דמיירי שאומר לו שפרע לו מתחלה קודם הבנין ע"ש. וע"ז שייך שפיר שמא לא יבנה. ועיין מהרש"א שכתב כאן דבסיפא לא שייך שמא לא יבנה דבדעתו תלוי ע"ש. וצ"ע דאכתי דמי לשוכר שכתבו התוס' לעיל שמא יפול כו'. וה"נ שמא יפול כותלו של חבירו קודם גמר כותלו ושמא לא יבנה שנית אחר הנפילה. ויש ליישב דבריו בדוחק:

תוס' ד"ה אלימא דא"ל פרעתיך בזמנו כו' וא"כ ואמאי פשיטא הא כיון דאין אדם פורע ת"ז ואנן סהדי כו' ודבריהם אין להם הבנ' כמו שתמה המהרש"א דמאי שייכות יש להא דת"ז ע"ש. ונראה לומר דהא כל הוכחת התוס' דמיירי בעדים שאחד בנה הכותל. דבלא"ה בודאי הוא בחזקת שניהם כיון שעומד בחצר שניהם. ונהי דמיירי דאחד מודה לחבירו מכל מקום יהיה נאמן במגו דאני בניתיו. ואם כן לפ"ז היה מקום לומר דמיירי שאחד בנה מעט ועל זה יש עדים ואם כן ממילא אף דעל המותר אין עדים מכל מקום אין לו מגו דטענת אני בניתי' כיון שחבירו מוחזק דהא עומד על מקצת כותל שלו ובודאי לא גרע מכליו של אדם דקונות לו. וממילא מיקרי הוא מוחזק. רק דמ"מ יכול חבירו לטעון טענת פירעון דהא מכל מקום עתה זוכה בכותל בע"כ רק הספק הוא על המעות כמ"ש לעיל אך לפי מה שכתב הדרישה דלכך מיקרי ת"ז לפי הס"ד משום שהתחיל לבנות מסתמא יגמור אם כן אפילו אין עדים אלא על מעט מכל מקום אנן סהדי דבנה כולו דהא אין אדם פורע ת"ז ושפיר קשה דהוה כמו המלוה את חבירו בעדים וא"ש:

שם גמ' שאני הכא דאמר מי יימר דמחייבי לי רבנן עיין בתומים מה שהקשה על פירוש המשניות לרמב"ם דנקיט טעמא דמי יימר דלמאי דפסקינן אין אדם פורע ת"ז א"צ לזה. והנה בזה הקושיא חלושה מאוד דודאי לא יפלגו בסברות הפוכות ואפילו לר"ל נמי אמרינן סברת מי יימר ונ"מ דאפי' בטוען לאחר גמר הכותל מכל מקום אינו נאמן כמו שפירש"י. אך יש להבין טובא על מה שכתב הרמב"ם (פ"ג משכנים) דהתובע נשבע בנקיטת חפץ. וכתבו שם דהרמב"ם סובר דטעמא דמי יימר גרע מת"ז דא"צ לישבע. וקשה אכתי לא היה לו לסתום רק לחלק באם טוען פרעתיך קודם אף שבועה לא צריך כדין ת"ז ומגו להשביע לא אמרינן כמבואר בב"ש (סי' צ"ו סק"ח) רק באם טוען פרעתיך אחר כך בעי שבועה דלא הוה ת"ז. ולכך נראה ראיה לדברי הש"ך (בסי' ע"ח) שפי' מחמת שיש זמנים נפרדים שייך כי היכי דלא ליטרדין ע"ש ואם כן קשה דגם בסיפא שייך כל שפא ושפא זימני' הוא:

אך צ"ל דהסוגיא אזלא אליבא דרב הונא דאית ליה דסמיך לפלגא סמיך לכולא ות"ז מיקרי קודם שסמך מאומה ואינו אלא זמן אחד דמיד שיתחיל לסמוך יתחייב בכולא אבל לפי מה דקיי"ל כרב נחמן דלמה דסמיך סמיך א"כ ע"כ אין הטעם משום ת"ז כלל דהא דמי ממש לרישא כיון שיש זמנים הרבה דבכל מעט שיסמוך יתחייב לשלם. וע"כ הטעם דמי יימר לחוד:

והנה הטור (בסי' קנ"ז) כתב דלאו דוקא בכל שפא ושפא אלא אפי' קודם גמר השפא ע"ש. ונראה טעמו של דבר דהא משמעות דברי הטור הוא דנאמן לומר שפרע לו מקודם בעד כל השפא שיבנה וטעמא בעי. דהא מדבריו נראה דדוקא בכל שפא ושפא נאמן לא שהקדים לו ודלא כדברי הש"ך. כמו שכתב הש"ך בעצמו ואמאי באותו שפא עצמו יהיה נאמן. ונראה דהא לכאורה לא דמי כלל להא דת"ז דהא הכא החיוב חל על שניהם לבנות ואמאי לא. יקדים לו אלא דצ"ל דמכל מקום מיקרי ת"ז דהא אפילו אם היה בונה בעצמו מכל מקום לא היה צריך להוציא מעותיו בפעם אחת ולמה יקדימנו לאחר. וכן מצאתי בע"ה אח"כ בספר אסיפת זקנים ע"ש. וכיון דנהוג הוא לבנות לכל הפחות כל שפא ושפא בפעם אחת דודאי על דרך הבונים לבנות בכל פעם אבן אחת בבנין אם כן על כל שפא ושפא נאמן לומר שהקדים לחבירו בעד כל השפא מחמת דהחיוב מוטל עליו לבנות. ומהראוי ליתן לו לכל הפחות בפעם אחת מה שדרך לבנות בלי הפסק כן נראה לפענ"ד:

ועיין בנימוק"י ובחידושי הרמב"ן מה שתמהו על הרמב"ם דמצריך שבועה בסיפא. דהא מהסוגיא נראה דמי יימר עדיף יותר מחזקת ת"ז. וגם מהיכן למד הרמב"ם לומר כן. ונראה לפע"ד עפ"י מה שהקשו תוס' דאמאי באלמנה בעי שבועה דהא הוא ת"ז. ונראה דיש לחלק דדוקא בזמן קבוע אלימא חזקת ת"ז משא"כ בכתובה דאין זמן קבוע לדבר ומי יודע מתי ימות שמא ימות היום ויגיע זמן הפירעון לכך חיישינן טפי ובעי שבועה אך אכתי קשה דנהי דלא דמי לת"ז מכל מקום הא שייך מי יימר דמחייבי דהא אפשר שהיא תמות בחייו ומי גרע מכותל למעלה מד' אמות דכבר הגיע זמנו ומכל מקום אמרינן מי יימר אלא דצ"ל דגם גבי מי יימר בעי שבועה וא"ש:

שם גמ' ואפילו מיתמי ואע"ג דאמור רבנן כו'. הנה לשיטת הראב"ד דאפילו ביומא דמשלם מ"מ לא טענינן ליתמי יש להבין דמאי אפילו מיתמי. אדרב' י"ל דגבי יתמי גם אביי ורבא מודי דמ"מ הוה ל"ש ולא טענינן. אלא אם כן נדחוק לומר דמיירי דאבוהן אמר קודם מותו שפרע ואח"כ בא לגבות מיתמי ושפיר הוי רבותא:

שם דף ו' ת"ש מנה לי בידך אמר לו הן כו' עיין בתומים שהקשה דלא מיירי במשלם זמני' ולכך לא הוה מגו דלא חציף כמ"ש התוס' לעיל. ונראה לתרץ דהנה יש להבין דמה ס"ד הגמ' דמיירי בתוך זמנו דלמה נקיט מתניתן במודה ולא במלוה דת"ז אינו נאמן. וגם היכא רמיזא במתניתן דאית ליה מגו. ונראה דהגמ' היה סובר עתה דאמרינן מגו למפרע. עיין תוס' כתובות (דף פ"ה) ובכמה דוכתי דמוכחי מהך מתניתן דלא אמרינן מגו למפרע. מהא דמקשינן בשבועות למ"ד צריך לפורעו בעדים. ולפי מה שכתבו התוס' סנהדרין (דף ל"א) משמע דאביי סבר בס"ד דשפיר אמרינן מגו למפרע. ומיירי מתניתן ביומא דמשלם זמניה כמו דמוכח מלשון הגמרא דא"ל פרעתיך בזמנו. ובאמת לפי הס"ד אמרינן דגם ביומא דמשלם לא עביד דפרע. ומכל מקום לא אלים החזקה כ"כ ושפיר נאמן לומר שפרע ביומא דמשלם זמני' במגו דלא היה מודה אתמול. אבל בטוען אין לך בידי דהיינו פרעתיך בתוך זמנו אין נאמן אפילו במגו ושפיר נקיט במתני' במודה דלכך נאמן ביומא דמשלם זמנו במגו דלא היה מודה אתמול. לפ"ז שפיר מוכח דלא אמרינן מגו במקום חזקת ת"ז דנהי דלית ליה מגו דפרעתיך היום מכל מקום יש לו מגו דלא היה מודה אתמול:

ועל מה שכתב התומים דמסתמא אינו תובעו ביומא דמשלם זמני'. הנה אכתי משכחת לה בתובעו יום לאחר זמנו רק דידעינן דלא פרע ביומא דמשלם זמני' כגון שלא היה כאן או עדים יש שלא זזה ידם ואם כן אין לו מגו רק דפרע לו היום והוה העזה כמ"ש התוספות:

על מה שכתב הרמ"ה חו"מ (סי' ע"ח ס"א) דגם מחילה אינו יכול לטעון תוך זמנו. והוא מדברי המרדכי ריש ב"ב. יש לעיין דלמה סתם דבריו דנראה דבזה המלוה שבועה בעי בנקיטת חפץ. דהא בסי' (פ"ב) מבואר גבי שטר דיכול להשביעו בטענת מחילה. והתם לאו מטעם מגו הוא דהא אפילו בנאמנות על הפרעון משביעין על טענת מחילה כמבואר (בסי' פ"ב סעיף י"א) ועוד דלא אמרי' מגו להשביע כמבואר בב"ש (סימן צ"ו) וע"כ דלענין שבוע' הוי מחילה טענה בפ"ע. ומה לי נגד שטר או נגד ת"ז דגבי מחילה לא שייך החזקת ת"ז. ואם כן נראה דודאי יכול להשביע בטענת מחילה קודם הפירעון כמו בשטר. ומהתימא עליהם שסותמים דבריהם והא דאינו משביעין בטענת פירעון במגו דמחילה דל"א מגו להשביע וגבי יתמי דא"צ שבועה. צ"ל משום דל"ש לא טענינן להו כמ"ש התומים (סי' פ"ב) עיין שם ב: וגם נראה מדברי המרדכי דגם במגו אינו נאמן במחילה רק אי אמרינן דאמרינן מגו במקום חזקה וטעמו שמדמה אותם להדדי נראה כמו דאמרי' שמסתמא לא פרעו קודם זמנו לוותר לחבירו מה שא"צ. ולכך טענת מחילה נמי אינו טענה כלל. והוא נלמד במכש"כ מחזקת ת"ז דשייך לא ליטרדין ועכ"ז אמרינן בהאיבעייא דלא מהימן במגו וא"כ נ"מ בטענת מחילה אם תפס התובע לא מפקינן מיני' אף דהיה לו מגו דפרעתי כמו גבי ת"ז לפי דעת הש"ך (בסי' ע"ח) דמהני תפיסה בעדים ע"ש:

שם דף קל"ד א' מתניתין האומר זה בני נאמן זה אחי אינו נאמן כו' ובגמ' זה בני נאמן כו' ליורשו ולפטור כו' ליורשו פשיטא לפטור כו' ולכאורה צריך להבין דא"כ אין שייך זה אחי אינו נאמן. דלענין ירושתו נאמן במגו רק לענין ירושת אביו ולא הוה דומיא דרישא דמיירי לענין ירושת עצמו וגם בזה בני אינו נאמן אלא לירושת עצמו ולא לענין ירושת אחים. אם כן מ"ש זה בני או זה אחי. ועיין ברא"ש שכתב דמתני' דקדושין ע"כ מיירי גם לענין יבום מדקתני יש לי אחין אינו נאמן ע"ש. ואם כן גם במתני' קשה כנ"ל:

ונראה לומר דודאי גם לפי המסקנא קשה לפירשב"ם לקמן דזה אחי מיירי לענין ירושת אחיו דלא הוה דומיא דזה בני דמיירי לענין ירושת עצמו אלא י"ל דכולה מתניתין מיירי לענין לפוטרו ולהתירו לעלמא רק דבריש' רוצה לפטרה על ידי טענת יש לי בנים ואינה זקוקה כלל ובסיפא מיירי דאומר זה אחי וחליצתו או ביאתו יפטרנה מזיקתה ואינו נאמן על זה דמיירי בהוחזק באחים במדינה אחרת ואומר זה אחי והוא אינו מוחזק באח ואינו נאמן לכונסה או לחלוץ לה ואף דיש לו מגו דאי בעי פטר לה בגט מ"מ הא הרמב"ן הקשה דאמאי נאמן ביש לי בנים הא הוה לחצי טענה דנפסלה מכהונה ותירץ דלא איכפת ליה אם לא תנשא לכהן ולא הוה לחצי טענה. משא"כ באומר זה אחי כיון דאינו נאמן ליבמה דעל זה לא שייך מגו ממילא גם להתירה בחליצה אינו נאמן דהוה לחצי טענה. ואם כן גם זה אחי מיירי דומי' דרישא בהוחזק באחים. וא"צ לדחוק כמ"ש הרמב"ם לקמן דמיירי בלא הוחזק ואף דקיי"ל ביבמות (דף מ') דאפילו אשה וקרוב נאמן לומר אחוה דמיתנא הוא היינו דוקא בהוחזק באחים כאן ונאמן מטעם דעבידא לגלוי משא"כ בהוחזק באחים במדינה אחרת והוא אומר זה אחי על איש שלא הוחזק לאח אינו נאמן לפטרה בחליצה כנ"ל. וממילא אתי שפיר נמי דמיירי בזה אחי לענין ירושת עצמו דהיינו שאומר זה אחי וייבם את אשתי לאחר מיתה וממילא דזוכה בכל נכסי המת כדין יבם רק כיון דאין נאמן לענין יבום א"כ ממילא אינו יורש וא"ש:

ועיין ברא"ש שכתב דהא דמקשה לענין יבום פשיטא הוא מכח מתניתין דקידושין דמיירי גם לענין יבום ע"ש. וקשה דאכתי דלמא מתניתין דהכא קמ"ל לענין ירושה ובנכסים שנפלו לאחר מכאן דלית ליה מגו יהא לא שמעינן ממתניתין דקידושין דדילמא דוקא לענין יבום מטעם מגו דאי בעי פטר בגיטא אבל לענין ירושה לא שמעינן מהתם בנכסים שיפלו לאח"כ: שם ע"כ גמ' התם דלא מוחזק לן באחי. עיין רשב"ם שכתב דהכי מוקמינן לה התם בקידושין משום דבעי לאוקמיה אף כר' נתן כו' ולכאורה תמוה דבלא זה בודאי מיירי סיפא דיש לי אחים אינו נאמן בלא מוחזק באחי דאי לאו הכי אפילו בלא דבריו אסורה והיאך שייך אינו נאמן ואם כוונתו דנוקי רישא וסיכא לאו בחד גוונא רק דרישא איירי במוחזק באחי וסיפא בלא הוחזק באחי כמו שפירש רשב"ם. לקמן על מתניתין דהכא דלא מיירי בחד גוונא אם כן אפילו כר' נתן אפשר לאוקמיה ו דכיון דסיפא מיירי בלא הוחזק באחי. ונראה לומר דאזיל בשיטת הרמב"ן בקידושין שכתב דר' נתן דאמר אף נאמן לאסור לא מיירי כלל בחזרה רק דסבר דאין נאמן להוציאה מחזקתה ואם היא בחזקת היתר מותרת ובחזקת איסור אסורה אם כן לפי המסקנא דמסקינן בקידושין דמיירי בהוחזק באחי ולא בבני וטעמא דר"נ משום דלא אתי מה לי לשקר ומרעא לחזקה אין הפי' כפירש"י דקודם חזרתו נאמן מטעם דאין אדם חוטא כו' רק דאפילו קודם חזרה לא היה נאמן להוציאה מחזקתה ועי' בדברי המלחמו' בקידושין ומוכרח לומר כן ואם כן בודאי סיפא ע"כ מיירי בלא הוחזק באחי דאי לאו הכי היאך שייך אינו נאמן רק רישא אפשר דמיירי בהוחזק באחי אבל כיון דבעי לאוקמיה כר' נתן ולר' נתן אינו נאמן להוציאה מחזקתה אפילו במגו אם כן באומר יש לי בנים נמי אינו נאמן במוחזק באחי ולכך צריך לאוקמיה גם הרישא בלא מוחזק באחי וא"ש:

ולכאורה יש להבין אמאי לא קאמר הגמ' אי מההיא ה"א בדלא מוחזק באחי כדרך הש"ס ולישנא משמע דגם לפי האמת מיירי מתני' דקידושין בלא מוחזק באחי ולפי מה שכתבו התוס' בקידושין דבשעת מיתה באמת אינו נאמן במוחזק באחי משום דלא שייך מגו דדלמא אין לו כח א"ש דדוקא הכא מיירי במוחזק ונאמן משום דאינו בשעת מיתה משא"כ בקידושין דהוא בשעת מיתה מיירי דוקא בלא הוחזק. משא"כ לתירץ השני שבתוס' שם קשה כנ"ל דאי משום סיפא אם כן גם הכא קשה אלא ודאי דלא מיירי בחד גוונא כמ"ש הרשב"ם. ולפי מה שכתב רשב"ם דהכא לא מיירי בסיפא לענין יבום אלא לענין ירושה ניחא:

ועוד אפשר לומר לפמ"ש לעיל בפירוש הרשב"ם שהוא כשיטת הרמב"ן במלחמות דלר"נ אין נאמן להוציא מחזקתה אפילו במגו רק די"ל דדוקא ביש לו בנים אינו נאמן דמגו לחוד אינו מרע לחזקה לר"נ משא"כ בזה בני דהוה נמי מלתא דעבידא לגלוי גם ר"נ מודה דנאמן במגו דהא לשיטת הרמב"ם גם ע"א נאמן לומר ניתן לו בן מחמת עבידא לגלייה רק שהרמב"ן בחידושיו מחלק בין אחר ובין הבעל דלא איכפת ליה במה שיתגלה לאחר מיתה. אבל מכל מקום י"ל כיון דעבידא לגלויה טובא וגם איתליה מגו אפילו ר"נ מודה ואם כן א"ש דמתניתין דקידושין מיירי בלא הוחזק כדי לאוקמה אפילו כר"נ ולר"נ אינו נאמן לומר יש לו בנים אפילו במגו להוציאה מחזקתה מה שאין כן במתניתין דאומר זה בני דהוה עביד לגלויה טפי שפיר נאמן אפילו בהוחזק באחי גם לר"נ וא"ש ואף דגם יש לי בנים מיקרי קצת עבידא לגלויה כמ"ש הפוסקים מ"מ זה בני מיקרי עבידא לגלויה טפי:

שם הכא אע"ג דמוחזק ליה באחי. עיין ברשב"ם שכתב חזקה בלא עדים כו' מבואר. מדבריו באם יהיה עדים על אחים אינו נאמן לומר יש לי בנים. וכן הביא הטור (בסי' קנ"ו) בשם הרשב"ם. וראיתי בשער המלך (פ"ג מיבום) שהקשה על מה שכתב הרשב"ם לקמן גבי ההוא דקא שכיב והיה לו אחין ולא בנין דלכך לא אמרינן דאמר יש לי בנים משום דלא טען ואנן לא אמרינן כן בכוונתו משום דהוא נגד החזקה ואמאי לא מתרץ כפשוטו דמיירי ביש לו אחים ידועים דאינו נאמן לומר יש לי בנים לפי שיטת הרשב"ם ע"ש. ונראה לומר דודאי לפי המסקנא דאין נאמן לומר גירשתי את אשתי אפילו דבידו לגרשה ויש לי בנים נאמן ע"כ היינו משום דלא הוחזק בעדים דיש לו אחים והוא אמר יש לי בנים ולא הוה מוציא כ"כ מחזקה כיון דאין אחים ידועים משא"כ התם לפי מה דסבר דגם בגרשתי את אשתי נאמן משום דבידו אם כן גם אפילו באחים ידועים נאמן דהא מכל מקום אית ליה מגו על בנים ושפיר הוצרך הרשב"ם שם לומר משום דלא טעין והיינו לפי הס"ד דגרשתי את אשתי נאמן ואתי שפיר:

אך מכל מקום קשה טובא דא"כ למה הוצרך הרשב"ם לחלק בין יש לו בנים ובין גרשתי את אשתי דאינו נאמן משום דאם איתא דגירשה קלא כו' ואמאי לא כתב כפשוטו דהתם כיון דהוחזקה אשת איש בודאי לא מהני מגו כמו ביש אחים ידועים ע"פ עדים. וראיתי בספר בית מאיר (סימן קנ"ו) שעמד גם כן בזה. ועיין בספר המקנה בקידושין (דף ס"ד) שכתב בכוונת הרשב"ם דדוקא במוחזק דאין לו בנים לכך בעי שלא יהיו אחים ידועים בעדים ע"ש. ולדבריו שפיר י"ל דהיינו דוקא לפי המסקנא דגרשתי אינו נאמן משום דאי איתא דגירשה קלא אית לה ואם כן גם במוחזק דאין לו בנים לא יהיה נאמן משום שהוא נגד החזקה ולכך כתב הרשב"ם דגם על אחים אין עדים גמורים ולכך נאמן אפילו נגד חזקת דאין לו בנים משא"כ אי אמרינן דגרשתי נאמן אפילו שהוא נגד החזקה דאם גרשה קלא וכו' ואפ"ה נאמן א"כ אפי' במוחזק דאין לו בנים נאמן אפי' באחים ידועים בעדים ולהכי כתב הרשב"ם לקמן דלכך לא אמרינן דנתכוין לומר יש לי בנים משום דלא טען והוא נגד החזקה וא"ש. תוס' ד"ה למפרע אינו נאמן תימא דפשיטא דאין נאמן כו' אבל למ"ד פלגינן דיבורא כו'. הנה לפי מה דמשמע מדברי הרשב"ם כאן דהא דאמרינן פלגינן דיבורא היינו דמהימנינן ליה דגירשה אבל לא מה דאמר כבר ואם כן אם ידעינן בודאי דלא גירשה עתה או היום. א"כ י"ל דלכו"ע אינו נאמן דכמו דאינו נאמן נגד למפרע ה"ה דאינו נאמן להתירה מכאן ואילך ודוקא באם יכול להיות שגירשה היום אמרינן דפלגינן דיבורא. ומהימנינן ליה במה שאמר שגירשה. ובמה שאמר שגירשה כבר לא מהימן ואם כן שפיר הוה רבותא דאינו נאמן אפילו מכאן ולהבא היכא דלא שייך פלגינן דיבורא דהיינו דידעינן שלא גירשה היום אבל למפרע וודאי אינו נאמן דאל"ה אם כן יוכל לחפות על בת אחותו:

עוד נראה לתרץ דהנה שם בגיטין (דף י"ז) מקשה הגמ' דאכתי מה מהני זמן דהא כתב שנה או שבת נמי כשר. ומתרץ דאהני לשבוע דקמיה ודבתריה. והנה לכאורה י"ל דאם אומר גרשתי כבר בתוך חדש או שנה נמי יהיה מהימן דהא בידו ליתן גט ויכתוב חדש או שנה דכשר והיא תוכל לומר שכבר נתגרשה. אך לפי מה שהקשה הר"ן בקידושין (ס"ד) דאמאי נאמן לומר גירשתי הא הוה מגו במקום חזקת א"א ותירץ דבידו עדיף ואמרינן אפילו נגד חזקה ואם כן היינו דוקא מכאן ולהבא דהוה בידו משא"כ למפרע אף דיש לו מגו דיכתוב זמן חדש או שנה והיא תאמר שכבר נתגרשה מ"מ לא הוה מגו דבידו רק ככל מגו דבטענה אחרת ולא אמרינן נגד חזקת א"א וא"כ שפיר אשמועינן דלמפרע אינו נאמן אפילו דיש לג מגו כנ"ל שיכתוב גט בזמן חדש או שבת משום דהוא נגד חזקת א"א כנ"ל ולא קשה דפשיטא דיחפה על בת אחותו דזה אינו דאכתי אהני לשבוע דקמי' ודבתריה וכדאמרי' בגיטין שם וא"ש:

שם דף קמ"ט ע"א איבעיא להו ש"מ שהודה מהו כו'. ובתוס' שם ד"ה ש"מ שהודה כו'. עיין בספר קצות החושן (סי' קצ"ד) שהאריך והעלה בקניית חמץ שיהיה לד"ה. הוא קנין אודיתא דהוא קנין ממש אף על גב דקמיה שמיא גליא כדמוכח מדברי התוס' בבבא מציעא (דף מ"ו) ד"ה וניקניהו נהליה שהקשו לענין מע"ש דיקנה בהודאה והניחו בקושיא. ובבבא קמא (דף ק"ד ב') ד"ה אגב אסיפא דביתא תירצו דלענין מע"ש דאוריית' לא מהני אודיתא דהוא רק דרבנן ומשמע דלענין מידי דרבנן שפיר מועיל אודיתא.. וא"כ גבי חמץ דמדאורייתא סגי בביטול בעלמא שפיר מועיל אודית' לענין קנין דרבנן ע"ש בדברי קצוה"ח:

ולפענ"ד נראה דברי החולקים בדבר דאודיתא לא הוה קנין כלל. ומה שהוכיח מדברי התוס' בבבא קמא ובבבא מציעא התוספ' לשטתייהו אזלי דפירשו כאן בסוגיא הוה פשיטא ליה לבעל האיבעיא דאודיתא הוה קנין רק דמיבעיא ליה גבי ש"מ אי יכול לחזור כשעמד דלא עדיף קנין האידותא משאר קנינים בש"מ דמ"מ אי עמד חוזר במתנת ש"מ בכולה או דלמא כיון דאמרו בלשון הודאה עדיף טפי ואינו יכול לחזור. ולפי פירש הי"מ היא גופא מיבעיא ליה אי אודיתא הוה קנין באם מוחזקנין אנו שההודאה שקר וה"ה דבבריא הוה יכול למיבעיא רק דאף בש"מ מ"מ מסתפק באפשר דלא קני כלל אף בשלא חזר משום דהודאה הוא שקר ומחמת מתנת ש"מ אינו קונה משום דלא אמרו בלשון מתנה ופשוט ליה דההודאה הוה קנין מאיסור גיורא דלא קני מחמת מתנת ש"מ משום דליתא בירושה אלא ע"כ אודיתא הוה קנין וכל זה לפי פי' התוספת:

אבל הרא"ש פי' וז"ל איבעיא להו ש"מ שהודה כו' מי אמרינן שלו היה מקודם לכן ואף על פי שמוחזקין ועומדין הנכסים בחזקת ש"מ עד היום הזה מכל מקום בתר הודאתו אזלינן דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי והרי הודה שהיה שלו ואם עמד אינו חוזר או דילמא כיון שהודה על כל נכסיו נראה שאין זה אלא מתנה שיהיה שלו באם ימות ואם עמד חוזר ת"ש דאיסור גיורא אלמא דהודאה לא הוה כמתנה ואם עמד אינו חוזר דאי הוה כמתנה גר דליתא בירושה ליתא במתנת ש"מ ע"כ לשון הרא"ש ז"ל והנה מבואר מתוך דבריו בפירוש דכל האיבעיא הוא אי אמרינן אף בהודה על כל נכסיו שההודאה אמת מחמת הודאת בע"ד או מחמת שהוא על כל נכסיו נראה שההודאה הוא שקר רק רוצה ליתנו במתנה וע"ז פשיט מאיסור גיורא דאזלינן בתר הודאת פיו אף בש"מ ולא אמרינן דמתנה נתן לו ואם כן לא מצינו כלל לפי דברי הרא"ש שום ראיה מגמר' דאורייתא יהיה קנין דהא גבי איסור גיורא היה הטעם משום דאזלינן בתר הודאתו לומר שודאי האמת כדבריו מחמת הודאת בע"ד ואדרבא דאי הוה מטעם קנין לא עדיף קנין אודייתא משאר קנינים בש"מ דיכול לחזור דמסתמא לא היה אלא מחמת מיתה. וגבי גר לא היה מועיל כלל דמטעם קנין אודיתא הא אין קנין לאחר מיתה ומחמת מתנת ש"מ לא שייך גבי גר דליתא בירושה אלא ודאי דלאו מטעם קנין אתינן עלה רק דאנן אמרינן דהודאתו אמת כמבואר בפירוש בדברי הרא"ש. ומהיכי תיתי נימא להמציא קנין חדש של אודיתא כיון שאין לנו שום ראיה מדברי הגמ' לפי פי' הרא"ש:

ואין להקשות אי אודיתא לא הוה קנין אם כן היאך לקח רב מרי להני זוזי דהא הוא בעצמו ידע שההודאה הוא שקר. זה אינו דהא אפשר שזיכה לו על ידי אחר כדאיתא בגיטין (דף מ') באומר כתבתי ונתתי והוא אומר לא כתב שמא זיכה לו ע"י אחר וה"נ היה רשאי רב מרי ליקח מחמת הודאת בע"ד דשמא זיכה לו על ידי רבא או אגב קרקע אף דמוחזקין אנו דלית ליה קרקע הא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ומסתמא היה לו קרקע והקנהו המטלטלין אגב קרקע על ידי אחר וגם איסור לא עביד איסורא בהודאתו לשקר דבנכסים דידי' מצי עביד מה דבעי וכן ע"כ צ"ל לפי פי' הרשב"ם דגם הוא סבר דאודיתא לא הוה קנין:

וגם בחידושי הרשב"א בקידושין (דף כ"ו) כתב שהודא' לאו קנין הוא רק דאנו עושין מה שאמר. דהודאת בע"ד כמאה עדים אבל לא הוה קנין כלל וא"כ צ"ל דמה שלקח רב מרי להני זוזי משום שמא זיכה לו על ידי אחר דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי והדרינן למה שאמרנו דלפי פי' הרא"ש בסוגיא זו אין שום שמץ ראיה לאודיתא דהוה קנין. ומ"ש הרא"ש בלשון האיבעיא כיון שהודה על כל נכסיו נראה שאין זה אלא מתנה ואם עמד חוזר ומשמע דאם לא עמד זכה המקבל לאו מטעם אודיתא הוא רק מתורת מתנת ש"מ דהא חזינן דרצה ליתנו לו במתנה ואמרי' דברי ש"מ ככתובין כו' אבל לא מטעם אודיתא שיהיה קנין. אלא דלכאורה יש להבין אי אמרינן לפי פי' הרא"ש דאורייתא לא הוה קנין כלל אם כן אמאי לא איבעיא ליה בברי שהודה על כל נכסיו אי אזלינן בתר הודאת פיו ואמרינן דהודאתו אמת או דלמא מחמת שהוא על כל נכסיו נראה שאין זה אלא מתנה ואם כן יכול לחזור בו כיון דאודיתא לא הוה קנין ובשלמא אי אמרינן דגם לפי' הרא"ש אודיתא הוה קנין ואם כן בברי בודאי אינו יכול לחזור דנהי דהודאה הוא שקר רק מתנה הוא דיהיב ליה אם כן קניא באודיתא. אבל בש"מ שפיר איבעיא ליה דאי מתנה הוא אם כן יכול לחזור בו כשעמד דלא עדיף קנין אודית' משאר קנינים בש"מ דיכול לחזור כשעמד והוה ניחא דלא איבעיא ליה אלא בש"מ. אבל לפי מה שהעליתי לדברי הרא"ש דאודיתא לא הוה קנין כלל א"כ גם בברי הוה מצי לאיבעיא:

ולכאורה י"ל דודאי בברי לא מיבעיא ליה כלל דודאי אזלינן בתר הודאת פיו אף דנראה קצת שהוא שקר מחמת שהודה על כל נכסיו מכל מקום הא הודאתו טפי מהימן מעדים גמורים ומכל שכן נגד קצת הוכחה והא דמיבעיא בש"ס היינו משום דגבי ש"מ לא מכחש הודאתו כלל דמה שמודה שהוא שלו היינו משום שנותנו לו עתה במתנה ודברי ש"מ ככתובין ומסורין דמי אם כן שפיר מיקרי שלו ולא מכחיש הודאתו את הראיה שנראה שההודאה הוא שקר. משא"כ בברי דאם נתנה עתה לו במתנה א"כ לא הוה שלו דהא אודיתא לא הוה קנין וא"כ מכחיש הודאתו שמודה שהוא של פלוני לההוכחה שלנו ולכן אזלינן בתר הודאת פיו כן היה נראה לכאורה לומר:

אבל באמת זה אינו דאם כן לא הוה פשיט ליה מאיסור גיורא דאזלינן בתר הודאת פיו והא שאני התם משום דגר ליתא במתנת ש"מ ולא קני באמירה בעלמא ואם כן דמי לברי דאזלינן בתר הודאת פיו כדי לקיים דיבורו שאומר שהן של פלוני אבל בש"מ בעלמא אפשר דתלינן הודאתו במתנה כיון שאינו מכחיש בפירוש די"ל דמה שמודה שהן של פלוני היינו משום שנותנו לו עתה במתנה כנ"ל, ולכן נראה לומר בכוונת הרא"ש עפ"י מ"ש בשיטה מקובצת לב"ב (דף קמ"ט) וז"ל ש"מ שהודה מהו במחלק כל נכסיו איירי ומבעיא ליה הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ול"ש ברי ול"ש ש"מ הלכך אפילו אם עמד אינו חוזר או דילמא אמרינן שלא היתה הודאה אלא מחמת מיתה דאע"ג דבהודאת בריא אמרינן הודאת בע"ד כמאה כו' אבל בהודאת ש"מ כיון שהוא מצוה מחמת מיתה אמרינן כמו שדרכו ליתן מתנות מחמת מיתה כן דרכו להודות שחייב מנה לפי שהוא חפץ ליתן לו במתנה עכ"ל השיטה מקובצת. וכן הביא אחר כך בשם הרב ר' אברהם אב"ד ז"ל:

ונראה דגם הרא"ש נתכוון לזה דלכן לא מיבעיא ליה בברי דודאי אזלינן בתר הודאת פיו דמה"ת נימא דמתנה יהיב ליה ולא שכיח כלל רק בש"מ מיבעיא ליה שפיר משום דדרכו ליתן מתנות מחמת מיתה. אם כן י"ל דגם ההודאה היא מחמת מיתה דהיינו שהודאה הוא שקר רק חפץ ליתנו במתנה. והא דכתב הרא"ש משום שהודה על כל נכסיו נראה שאין זה אלא מתנה היינו משום [דאי[(דהיא) לא היה על כל נכסיו אם כן הוה כמו מתנה במקצת דלא תלינן במחמת מיתה ולכך אי עמד אינו חוזר ואם כן כיון דלא תלינן במתנה שהיא מחמת מיתה ומכל שכן דלא תלינן בהודאה שהוא מחמת מיתה רק בודאי אמרינן שהודאותו הוא אמת כמו בברי אבל בהודה על כל נכסיו שפיר איבעיא ליה דיש ליתלות שהודאה הוא רק מחמת מיתה דהיינו שבאמת אינו של פלוני רק שחפץ ליתן לו במתנה כמו דתלינן במתנתו שהוא מחמת מיתה כן נראה לי ברור בדברי הרא"ש דאזיל בשיטת פירושי' כפי' הר"י מגא"ש והראב"ד ז"ל ומדברי כולם נלמד דחולקים על דברי התוס' בקנין אודיתא דהא לפי דבריהם כל הפשיטות מאיסור גיורא דלא תלינן במתנה כלל רק אמרינן דההודאה היא אמת. וכ"כ הש"א בפירוש וז"ל והרב ר' אברהם אב"ד ז"ל פירש דהכא פשיט ליה כיון דמהניא הודאה בגר אלמא אמרינן בה הודאות בע"ד כמאה עדים דמי ואי עמד אינו חוזר דאי מהניא מתורת מתנה אם כן בגר לא הוה מהניא הודאה דכל שאינו בירושה אינו במתנת ש"מ ונכון הוא עכ"ל. ומבואר בפירוש דגבי איסור לאו מטעם קנין אתינן עלה רק מטעם הודאה וכמ"ש לעיל דאמרינן שמא זיכה לו על ידי אחר. ואין שום ראיה מהגמ' לקנין חדש של אודיתא:

ועוד נראה לומר לפמ"ש הרי"ף דדוקא מתנת גר ש"מ למי שראוי ליורשו לא מהני משום דלשון מתנה ליורש כירושה. חשיב. אבל לאחר מהני אף בגר. וכן פסק הרמב"ם (פ"ט מה' זכיה ומתנה) ואם כן י"ל דהא דאיסור הודה על המעות שהוא של רב מרי ולא מחזי כשיקרא אי אמרינן דאורייתא לא הוה קנין היינו לפמ"ש הב"י (בסי' רנ"ו) דהטעם דלא מהני לבנו שהורתו שלא בקדושה אף דאינו יורשו וא"כ חשיב כאחר דמהני לשיטת הרי"ף והרמב"ם וכתב שם בטעמיה דמלתא משום שהוא בנו אם כן יסברו הרואים דלוקח מתורת ירושה משום דמתנה למי שראוי ליורשו חשיב כירושה ונפיק מיניה חורבא שיסברו שהורתו שלא בקדושה יורש את אביו ולכך לא מהני אבל לאחר מהני במתנת ש"מ וע"ש שדבריו מוכרחים בשיטת הרי"ף והרמב"ם:

ולפ"ז שפיר פריך ליה רב איקי בריה דרב אמי דלודי איסור דהלין זוזי דרב מרי נינהו וא"כ הב"ד מחויבים ליתן לו מטעם הודאת בע"ד ובודאי האמת כדבריו ואיסור בעצמו שיודע שאין האמת אתו מכל מקום לא עביד איסורא כלל דהא קניא ליה רב מרי במתנת ש"מ דהא רוצה להקנותו המעות ולא שייך לומר מחמת דליתא בירושה דהא כל החשש הוא מפני הרואים וזאת לא שייך כאן דהא הרואים יסברו שלוקח מחמת האודיתא ורק קמי שמיא גליא אם כן שפיר קני במתנת ש"מ כמו בנותן מתנת ש"מ לאחר כיון דלא שייך חשש מהרואים:

ולפ"ז מיושב גם כן מה שהביאו התוס' ראיה כאן מפירש ר"ח דבתר דקניא ליה באודית' דאבוה ועיין מהרש"א שכתב דגם לפי גירסת הגמ' מוכח כן ולפמ"ש ניחא דשפיר נקיט הגמ' וליקנינהו באודיתא דקני לה במתנת ש"מ כיון דלא שייך חשש הרואים דהא לפני הב"ד ההודאה אמת היא דהודאת בע"ד כמאה עדים וקמי שמיא דגליא קני לה רב מרי במתנת ש"מ כמו בנותן הגר לאחר שאינו בנו ולא עביד איסור כלל שום נדנוד איסור וזה נכון: ולפ"ז לא מוכח כלל מהאי עובדא דאודיתא הוה קנין וכן נראה להוכיח מדברי הרמב"ם שגם הוא סובר כשיטת המפרשי' דלאו מטעם קנין איבעיא בגמ' רק אי אמרינן גם גבי ש"מ דהודאת בע"ד כמאה כו' ולא אמרינן דהודאה הוא שקר רק מחמת מיתה הוא דמודה ופשוט דאף בש"מ אזלינן בתר הודאתו:

וראיה לזה מהא דכתב הרמב"ם (בפ"ט מזכיה דין ט') ש"מ שהודה שיש לפלוני אצלו כך וכך מעות כו' בכל אלו הדברים וכיוצא בהן הודאתו הודאה ואפילו הודה הגר לבנו שאין הורתו בקדושה דבריו קיימין אפילו הודה הש"מ לעכו"ם נותנין לו עכ"ל ואם כן מוכח דרק מטעם הודאה היא ואמרינן דהודאתו אמת. אבל אי אמרינן דהא דמסיק בגמ' בש"מ שהודה הוא מטעם קנין אודיתא כמ"ש התוס' אם כן קשה אמאי מהני בהודה לגוי הא ע"כ קנין אודיתא לא הוה אלא מדרבנן אף לפי דברי התוס' כמו שהוכיחו התוס' בב"ק (דף ק"ד ב') מהא דמע"ש דלא משכח שום קנין לפדות המע"ש וכיון דהוא מדרבנן אמאי מהני בהודה לגוי הא הוא לדבר עבירה ודמי למתנת ש"מ שכתב הרמב"ם (שם דין י') אבל ש"מ שצוה ליתן לעכו"ם אין שומעין לו שזה כמו שצוה לעבור עבירה מנכסיו והטעם הוא משום דמתנת ש"מ אינו אלא מדרבנן ובמקום איסורא לא תיקנו ועיין במשל"מ מה שהביא בשם תשובת הר"ן דלא מהני בפעוטות למכור בנכסים מועטים כיון דאיסורא הוא למכור בנכסים מועטים לא תקון ע"ש. וא"כ אמאי מהני באודיתא לגוי דודאי אינו אלא קנין דרבנן כדמוכח מהא דמע"ש. אע"כ צ"ל דלאו מטעם קנין הוא רק דאנו מחזיקין להודאתו שהאמת כדבריו ולכן מהני אף בהודה לגוי ולכך כלל הרמב"ם מתנת גר לבנו או לעכו"ם בחד בבא דשניהם לאו מטעם קנין הוא רק שאנו מחזיקין להודאתו כמאה עדים אף בש"מ ולא אמרינן מתנה הוא דיהיב ליה מחמת מיתה כמסקנת הגמ' מפשיטות דאיסור כמ"ש הרא"ש והר"י מגא"ש כמבואר לעיל וא"כ אף מדברי הרמב"ם מוכח דאודיתא לא הוה קנין כלל כנ"ל ובודאי אין ראוי לסמוך על קנין אודיתא גבי חמץ מאחר דלרוב פוסקים לא הוה קנין דלא כבעל קצות החושן:

עיין שם בקצות החושן (סי' קצ"ד) מה שכתב לתרץ דברי התוס' בגיטין (דף י"ג ב') ד"ה גופא אמר כו' שהוכיחו דמעמד שלשתן איתא בע"כ דאי לאו הכי למה ליה לתקנת מעמ"ש יקנה באודיתא. ותמהו שם מהרש"א ומהרש"ל דמה הועילו במה שמע"ש איתא בע"כ אכתי קשה יקנה באודיתא דמהני נמי אף בע"כ. וכתב לתרץ לשיטתו דאודיתא לא מהני בהלוא' דלא עדיף מיתר קנינים דלא מועיל בהלואה וא"כ אי מעמ"ש איתא בע"כ משכחת דצריך לתקנת מעמ"ש בפקדון דכפרי דהוא דבר שאינו ברשותו ולא מועיל אודית' ע"ש בדברי קצוה"ח. ודבריו תמוהים מאוד דהא למ"ד דמעמ"ש ליתא אלא בפקדון לא במלוה בודאי אף בפקדון דכפרי לא מועיל מעמ"ש דהא לא עדיף ממלוה מחמת שהוא דבר שאינו ברשותו ולא מועיל גבי' שום קנין אף מעמ"ש אינו מועיל למ"ד דמעמ"ש ליתא אלא בפקדון מחמת שהוא בעין ומהני עליו קנין. ורק אליבא דמסקנא דמעמ"ש איתא אף במלוה שפיר מהני מעמ"ש אף בפקדון דכפרי דלא גרע ממלוה אף שהוא דבר שאינו ברשותו משא"כ אליבא דמ"ד דמעמ"ש ליתא אלא בפקדון מחמת שהוא דבר שבעין בודאי לא מועיל אפקדון דכפרי דגם הוא אינו ברשותו חשיב ולא מועיל עליו שום קנין וכל הוכחת התוס' אזלא אליבא דמ"ד דמעמ"ש ליתא אלא בפקדון ונסתרו דבריו לגמרי: שם גמ' ת"ש דאיסור גיורא כו' עיין ברשב"ם שכתב. דהא אמרינן בסנהדרין אדם עשוי שלא להשביע כו' דוקא במלוה אבל לא בפקדון. והתוספ' הקשו דאדרבא איפכא מסתברא. וביותר תמוה מאוד פי' רשב"ם דמאי מייתי מאיסור הא התם לא שייך שלא להשביע דהא אודי שהוא של בנו איסור. ונראה לומר דחילוק בין מלוה לפקדון דבשלמא גבי מלוה יש לומר דהודה שלא להשביע את בניו ולא היה ירא פן יחשבו בניו שבאמת הודה וישלמו לאותו שהודה. די"ל שהחזיק את האיש שהודה לו לנאמן ובודאי לא יתבע את בניו אחרי שיודע בעצמו שאין מגיע לו מאומה ומשא"כ בפקדון שהודה שהוא של פלוני לא שייך לומד שלא להשביע אמר כן דאיך יודה אולי יסברו בניו שהאמת בפיו ויתנו לאותו פלוני מחמת הודאתו ואף שהאחר יודע שלא היה שלו מעולם מכל מקום יקח אותו כי שמא זיכה לו ע"י אחר כדאית' בגיטין (דף מ') באומר כתבתי והוא אומר לא כתב חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר וכיון שבודאי לא אמר שלא להשביע. א"כ י"ל דהאמת בפיו או שהוא פקדון בידו או שמא זיכה לו על ידי אחר. ומשא"כ באומר פלוני ופלוני מסקי בי זוזי די"ל דאמר שלא להשביע יסמך את עצמו על אותם אנשים שהם נאמנים ולא יתבעו את בניו אחריו שהם יודעים בעצמם שלא הלוו לו מעולם. וזה אפשר להעמיס בכוונת הרשב"ם והוא חילוק נכון לפענ"ד:

ולפ"ז מיושב הראיה מאיסור גיורא דהכי מייתי ראיה דמדלקח רב מרי להני זוזי אף שהיה יודע בעצמו שהמעות אינו שלו דהא אודיתא לא הוה קנין לפי דעת רוב הפוסקים. אע"כ צ"ל כמ"ש לעיל דאמרינן שמא זיכה לו על ידי אחר וא"כ דמוכח מהתם דאף שאותו יודע שלא היה שלו מכל מקום רשאי ליקח מחמת שמא זיכה וא"כ ממילא לא שייך שלא להשביע דאיך יודה שלא להשביע ובניו יחשבו שהוא באמת של פלוני ויתנו לו וגם הוא רשאי לקבלו מחמת שלא זיכה כנ"ל:

תוס' ד"ה ש"מ שהודה כו' ונראה לר"י לפרש כן כו' ופשיט מההוא מעשה דאיסור גיורא דקני לגמרי כו' דאי במתנת ש"מ היאך קנה ע"ש. וצריך להבין לפי פירש ר"י דפשיט ליה דאודיתא הוה קנין רק דמיבעיא לו אם חוזר כשעמד כשאר מתנת ש"מ בקנין א"כ לא פשיט מאיסור דנהי דליתא במתנת ש"מ היינו שיקנה בדיבור בעלמא מחמת דברי ש"מ אבל באודיתא דהוה קנין אמאי לא יוכל לקנות. ואין לומר כיון דאמרינן שלא היה אלא מחמת מיתה א"כ אין קנין לאחר מיתה ולא קני מחמת אודיתא דהא מכל מקום אפשר שהודה איסור בפירוש מעכשיו דמהני אף בש"מ שיוחשב כמתנת בריא כמבואר בח"מ (סימן ר"נ סעיף ט') וע"כ צ"ל כן דאי לאו הכי קשה למה אמר אי בחליפין אין מטבע כו' ואי אגב קרקע הא מכל מקום אין קנין לאחר מיתה ולא קני אל מטעם מתנת ש"מ וגר דליתא בירושה ליתא במתנת ש"מ אלא ע"כ צ"ל דהפירוש הוא אי בחליפין שמפרש מהיום דשפיר מועיל בקנין מתורת מתנת בריא ואם כן אף באודיתא י"ל כן שפירש שקנין האודיתא יתחיל מעכשיו ולא פשיט מידי ודוחק לומר שהגמ' ידע דאודיתא דאיסור היה בסתמא ולא פירש מעכשיו דזה קצת דוחק:

שם גמ' אמר רבא ה היאך לקנינהו רב מרי להני כו' וקשה לפי מה דמבואר (בסי' ער"ה סעיף ל"א) שכל מלוה שנגבת מיורשים נגבת מזוכים בנכסי הגר ואם כן היה יכול איסור להתחייב א"ע לרב מרי בקנין בתורת חיוב או בשטר ויפרש לו שמשעבד לו מטלטלי ומקרקע דאז גבה מיורשים כמבואר בח"מ (סי' ק"ז) דא"צ אגב לגבות מיורשים אלא בפירש מטלטלי סגי וממילא היה גובה רב מרי מהזוכה בנכסי איסור מתורת בע"ח. והיה נראה לכאורה מזה ראיה לדברי הט"ז (בסי' רמ"ה) שכתב דדוקא מלוה שהיא נגבית מלקוחות נגבית מזוכים בנכסי הגר ע"ש. א"כ אתי שפיר דלא מהני מה שיתחייב את עצמו לרב מרי דהא אינו יכול לגבות מלקוחות רק בשיעבד לו מטלטלי אגב קרקע ולאיסור לא היה קרקע וא"ש:

אך אכתי תקשה לשיטת הרי"ף ורמב"ם דמתנת גר ש"מ מהני לאחר רק לבנו לא מהני משום שראוי ליורשו אם כן היה יכול איסור להתחייב א"ע לרב מרי בשטר או בקנין וליתן נכסיו במתנת ש"מ לאחר דמהני לשיטת הרי"ף וממילא היה טורף רב מרי בעד חובו דהא מתנת ש"מ כירושה שוויה רבנן וכל מלוה דטרף מיורשים טרף נמי ממקבל מתנת ש"מ כמבואר בגמ' ובפוסקים בחו"מ (סי' רנ"ב) ומיורשים סגי בכתב לו שמשעבד מטלטלין אף בלא אגב קרקע. ואפשר לומר דהאחר לא היה רוצה במתנה מאחר שאין מרוויח בהמתנה דהא רב מרי יטרוף ממנו בעד חובו וכיון דהמקבל אומר אי אפשי בה ממילא נשאר אצל יורשים כמבואר ברמב"ם (פ"ט מזכיה) ואם כן ממילא נשאר הפקר ולא היה יכול לטרוף ממנו לשיטת הט"ז. אבל לפי שיטת הפוסקים דמלוה עפ"י טריף מנכסי הגר כמו דטריף מיתומים קשה כנ"ל:

תוס' ד"ה כל דאיתא בירושה כו' אע"ג דמקבל ליתא בירושה כו'. וכן משכ"מ שכתב כל נכסיו לעבדו חוזר בנכסים כו' והנה הרשב"ם פי' כאן דליתא בירושה כגון רב מרי ע"ש מוכח מדברי הרשב"ם דאף המקבל בעי שיהי' בתורת ירושה וצריך ליישב קושיית התוס' מהא דשכ"מ שכתב כל נכסיו לעבדו. ונראה לומר דהא דאמרי' דכל דליתא בירושה ליתא במתנת ש"מ היינו שיקנה בדיבור מתנת דברי ש"מ אבל בהאי דהכותב כל נכסיו לעבדו נהי דלא קנה מתורת דברי ש"מ מחמת דליתא בירושה מ"מ קנה הנכסים בשטר דהא קנין דמועיל בברי ושייך אף בגר ואף דאין שטר לאחר מיתה מ"מ י"ל דמיירי בפי' מהיום. וע"כ צ"ל כן כמ"ש התוספ' בגיטין (דף ט' א') ד"ה ואינו חוזר בעבד דבלאו הכי היאך מועיל לענין שיקרור הא אין גט לאחר כו' ע"ש בדבריהם וכיון דמיירי בפי' מעכשיו א"כ קנה מתורת בריא בשטר ולא צריך שיהיה איתא בירושה. והא דחוזר בנכסים היינו שמסתמא היה דעתו על תנאי אם ימות והקנין חל מעכשיו. ואכתי תקשה על דברי הרשב"ם מהא דאיתא בגיטין (דף מ' א') מי שאמר פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה כופין את היורשים לשחרר ע"ש ואמאי והא המקבל ליתא בירושה. ונראה דרשב"ם סובר כשיטת הפוסקים דאמרי' אף בגר מצוה לקיים דברי המת עיין בחו"מ (סי' רנ"ז) והתם מטעם מצוה לקיים דברי המת הוא דהא ציוה ליורשין וה והיכא דציוה ליורשים שלו לא בעי שיהיה מושלש לשם כך. כדאיתא בחו"מ (סי' רנ"ב) ובש"ך (ס"ק ג') משא"כ הכא שלא היה מושלש לשם כך וגם לא היה לו יורשים לא שייך מצוה לקיים דברי המת:

תוכן העניינים

בית אברהם לנדא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה