אור ברסלב
בית אברהם לנדא בבא מציעא

בית אברהם לנדא· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב

בבא מציעא

ביצה

דף כו:

ואמר רבא ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה עובר בכולן כו'. עיין בחו"מ (סי' רנ"ט סעיף א') בסמ"ע שכתב הא דכתב הטור והמחבר ברואה אבידה ולא השיבה עובר משום השב תשיבם. זה לאו דוקא. וכוונתם בנטלה ולא השיבה דאי לאו הכי אינו עובר אלא משום בל תתעלם כדמוכח גבי המתין לה עד שנתייאשו ונטלה דאינו עובר אלא משום לא תתעלם ע"ש. ולכאורה תמוה טובא דבריו דהלא הרמב"ם כתב בפירוש (פי"א מהלכו' גזילה ואבידה) דהרואה אבידה ואינו נוטלה עובר גם משום השב תשיבם. ואם כן מנלן דהטור והמחבר פליגי עליה ולדחוק בלשונם מה שאינו סובל כלל. והא דהקשה הסמ"ע מהמתין לה עד שנתייאש כבר הקשה כן הנ"י על הא דמקשה הגמ' לקמן (דף ל' א') למאי איצטריך קרא אי לכהן והוא בבית הקברות פשיטא האי עשה ול"ת דאלמא בלא השיב אבידה גם כן ביטל עשה וכדברי הרמב"ם הנ"ל. ואם כן איך אמרינן בהמתין לה אינו עובר אלא בלא תוכל להתעלם ותירץ שם הנ"י דודאי ברואה אבידה ומניחה עובר ג"כ במצות השב תשיבם. אבל לעיל כיון שלא הלך ממנה ושמר אותה עד שנתייאש לכך לא עבר על השב תשיבם דהיאוש ממילא בא מחמת בעליו ולא מחמתו ע"ש בדברי הנ"י. ואם כן קשה טובא על הסמ"ע מאין הוציא זה לדחוק בדברי הטור ולעשות מחלוקת בין הפוסקי' ונראה דשפיר מוכח דהטור והמחבר לא ס"ל כדברי הרמב"ם דאיכא עשה תיכף ברואה אותה. דהנה התוס' הקשו דאמאי בנטלה על מנת לגוזלה אמרינן ואע"ג דהדרא בתר כך מתנה יהיב והא מתקן לאו בהכי משום דהוה ניתק לעשה. ותירצו דלא קאי אלא אלאו דלא תתעלם דאינו מתוקן בהחזרה. אבל הרמב"ן חולק על דברי התוס' ואומר דשפיר קנה לה אחר כך ביאוש דלא דמי לגזילה דלא קניא ביאוש אבל הכא אבידה היא אף דנטלה מתחלה על מנת לגוזלה שפיר מהני יאוש. והא דאמרינן באתי לידיה קודם יאוש מחויב להחזירה לא מטעם אתי לידיה באיסורא רק דהטעם הוא דלא מהני יאוש דידו כיד הבעלים וכאלו מונח ברשותם דמי. משא"כ בנטלה לגוזלה דלא הוה שומר של בעלים שפיר מהני יאוש ע"ש בדבריו:

והנה פליגי תוס' ורמב"ן לדינא. דלשיטת התוספת בנטלה על מנת לגוזלה לא מהני היאוש אח"כ משום דאתי לידי' באיסורא. והתוספת לשטתייהו אזלי שכתבו במרובה (דף ס"ז) דהטעם באבידה דצריך להחזירה באתי לידי' קודם יאוש. משום שכבר נתחייב במצות השבה. ואם כן אף בנטלה על מנת לגוזלה לא מהני היאוש אחר כך משום שכבר נתחייב משא"כ להרמב"ן אין הטעם משום שנתחייב בהשבה רק משום דידו כיד הבעלים הוא ולא מהני יאוש. ולכך בנטלה על מנת לגוזל' שפיר מועיל היאוש אחר כך ולא דמי לגזילה דהתם אינו מועיל יאוש משא"כ הכא. דהא מ"מ אבידה היא ומועיל היאוש אח"כ: ולפ"ז אם כן ע"כ מוכח מדברי הטור והמחבר דלא כהרמב"ם דסובר דמחויב בהשבה תיכף מעת ראיה. דהא הטור והמחבר אזלי בשיטת התוספת והרא"ש דלא מהני יאוש בנטלה על מנת לגוזלה. ולכך כתב הטור דאינו מתקן רק לאו דלא תתעלם. משא"כ לאו דגזל שפיר מתקן דהא צריך להחזיר החפץ. ואם כן ע"כ צריך לומר הטעם דלכך לא מהני יאוש באבידה באתי לידי' קודם יאוש הוא משום שכבר נתחייב בהשבה כסברת התוספת במרובה. ואם כן ע"כ מוכח דלא נתחייב בהשבה כל זמן שאינו נוטלה. דאם כסברת הרמב"ם א"כ אמאי בהמתין לה לה עד שנתייאש אינו עובר משום השב תשיבם. וליכא למימר כתירץ הנ"י דמיירי שלא הניחה רק שעמד אצלה ולכך א ביטל מצות השבה. א"כ קשה דאמאי מועיל היאוש אחר כך ומ"ש באתי לידיה קודם יאוש דלא מהני היאוש אחר כך משום שכבר נתחייב בהשבה. אם כן אף בראה אותה קודם יאוש נמי לא יועיל היאוש אחר כך. אלא ע"כ צ"ל דקודם הנטילה אין עליו עשה כלל דהשבה רק הלאו דבל תתעלם. ולכך מועיל היאוש קודם נטילה דהא מ"מ לא נתחייב בהשבתה:

והנה לדברי הרמב"ם דסובר דעשה כבר חל עליו תיכף משעת ראיה. אם כן קשה מאי מועיל דהמתין לה עד אחר יאוש. הא מכל מקום ראה אותה מקודם ונתחייב כבר בהשבה. וצ"ל דהרמב"ם סובר כשיטת הרמב"ן דאין הטעם משום שכבר נתחייב בהשבת' רק באתי לידי' קודם הוא הטעם משום דהוה שומר דיליה וידו כיד הבעלים. ולכך מועיל יאוש אף דנטלה על מנת לגוזלה משום דאינו שומר דיליה ואם כן שפיר מועיל יאוש אף דראה אותה מקודם ונתחייב בהשבה דזה אינו מעלה לשיטת הרמב"ן רק משום שהוא שומר דיליה. וכל זמן שלא נטלה לא נעשה שומר עליו ומועיל היאוש:

ונראה דגם זה לא אתי שפיר אלא לשיטת הרמב"ם (בפ"ב משכירות) דבעי משיכה בשומרים אבל בהנח לפני ואני אשמור אינו מחויב בתורת שמירה. אם כן שפיר יש לומר דלכך לא מהני בראה אותה קודם יאוש והמתין לה עד אחר כך אף על פי ששמר אותה מכל מקום אינו שומר דיליה בלא משיכה ולא מיקרי ידו כיד הבעלים ומועיל יאוש אחר כך. אבל לשיטת הרא"ש ושאר פוסקים דאין צריך משיכה בשומרים כמבואר בח"מ (סי' רצ"א) א"כ ליכא למימר דגבי המתין לה מיירי ששמר אותה ולא הלך ממנה עד אחר היאוש. ולכך לא ביטל העשה כמ"ש הנימוקי יוסף. דאם כן אכתי קשה אמאי מועיל היאוש אחר כך הא כבר נעשה שומר עליו. ומ"ש בלקחה בידו או שעומד אצלה לשמרה הא מ"מ נעשה שומר על האבדה שאם יניחה וילך לו יתחייב בתשלומין כיון דלא בעי משיכה בשומרים. אלא ע"כ צ"ל דלא מיירי כלל דכוונתו היה לשומרה רק שהמתין לה ולא רצה ליטלה גם לא לשמרה בשביל בעליה. ולכך לא נעשה שומר ומהני היאוש. ולפ"ז שפיר מוכח דאינו עובר בעשה דהשבה קודם נטילה. דאי לאו הכי אמאי אינו עובר רק בלא תוכל להתעלם. ואם כן שפיר מוכח מדברי התוספת והרא"ש שהם מחולקים על דברי הרמב"ם במה שסובר דתיכף משעת ראי' עובר בעשה דהשבה מחמת ההיא דהמתין לה עד אחר יאוש. דלדידהו ליכא למימר כתירץ הנ"י דמיירי בלא הלך ממנה ושמרה כנ"ל: אלא דלפ"ז יקשה קושיית הנ"י מהגמ' (דף ל') דמוכח שם דאיכא עשה תיכף משעת ראי' דלכך בעי למימר דתדחה העשה דהשבה ללאו דטומאת כהנים. ולפי שיטת התוספ' והרא"ש דהוכחתי דאינהו סברי דאינו עובר משעת ראי' רק בלאו דלא תתעלם. ועשה דהשבה אינו אלא בנטלה בידו קשה טובא. ונראה לומר בשיטתייהו דשפיר קאמר הגמ' דעשה דהשבה דוחה לאו דטומאת כהנים דנהי דקודם הנטילה אינו עליו העשה רק לאו גרידא. מכל מקום כיון דתיכף דיטלנה יקיים עשה שפיר רשאי לעשות כן ודחי הלאו כמו דאמרינן גבי סדין בציצית דעשה ציצית דחי הלאו דכלאים. אף על גב דאינו מחויב ללבוש בגד בת ד' כנפות רק באם לובש מחויב לעשות ציצית ומכל מקום אמרינן דדחי דהא מ"מ בלבישתו עושה מצות עשה. וה"נ דכוותה דנהי דקודם הנטיל' אין עליו עשה. מכל מקום רשאי לעשות העשה דהיינו ליטלנה דאז יקיים מצות עשה ותיכף בשעת הנטילה מתחיל המצוה ומיקרי בעידנא אף דאינה נגמרת אלא בסופה לאחר גמר השבה כמו שכתב שם הנימוקי יוסף: וזה נראה לפע"ד מוכרח לשיטת התוס' והרא"ש כפי אשר הוכחתי דהם סוברים דאין עליו עשה בשעת ראיה רק אחר הנטילה דלא כשיטת הרמב"ם. וגם לפי שיטת הרמב"ם מוכח ע"כ דסבר כסברת הרמב"ן דאין הטעם באתי לידי' קודם יאוש משום שנתחייב בהשבה. דאם כן גם בראה אותה קודם יאוש לא יועיל אחר כך יאוש משום שנתחייב בהשבה לשיטת הרמב"ם דמתחיל העשה בעת ראי'. אלא ע"כ דסבר טעם הרמב"ן משום דהוה שומר דילי'. ולא שייך זאת קודם הנטילה לשיטת הרמב"ם דבעי משיכה בשומרים:

והנה יש עוד נ"מ לשיטת הרמב"ן באתי לידי' קודם יאוש אי מהני שינוי רשות אחר כך. דלשיטת התוספ' בודאי מועיל דלא גרע מגנב דאף שכבר נתחייב מכל מקום הלוקח ממנו קנה ולשיטת הרמב"ן אינו מועיל משום דלא חשיב יאוש כלל משום דידו כיד הבעלים. אלא דקשה לי טובא לשיטת הרמב"ן דאם כן היאך אמרינן בנטלה על מנת להחזירה ואחר כך נתכוין לגוזלה דאינו עובר אלא משום השב תשיבם ואמאי לא יעבור משום לא תגזול. ואטו אם יתן אחד פקדון לחבירו והוא יכוון אחר כך לגוזלו לא יעבור משום גזל. ומה בכך דהי' מתחלה ברשותו מכל מקום עכשיו שמכוין לגוזלו בודאי יש כאן לאו דגזילה. ובשלמא לשיטת התוס' דלכך לא מהני יאוש באתי לידי' מקודם משום שכבר נתחייב בהשבה אם כן שפיר יש לומר דלכך אינו עובר משום לא תגזול דהא עתה הוא אחר יאוש. ויאוש קני רק משום שכבר נתחייב פעם אחת בהשב' תו לא פקע מיני' מצות השבה שנתחייב מקודם. משא"כ לשיטת הרמב"ן דלא חשיב יאוש כלל מחמת שידו כיד הבעלים. ואמאי לא יעבור משום לאו דגזל ג"כ וצע"ג לפי דעתי:

והנה לפי מה שכתבתי דלשיטת הרמב"ם ע"כ צ"ל כסברת הרמב"ן דלכך אינו מועיל באתי לידי' מקודם משום דהוה שומר של בעלים. וכן מוכח נמי ממה שכתב דעובר בכל איסורים בהחזירה לאחר יאוש. עיין ש"ך (סימן רנ"ט ס"ק א') יש מקום אתי ליישב דברי הרמב"ם (בפט"ו מגזילה ואבידה הל' א') שכתב בספק הינוח ואם נטל בדבר שאין בו סימן הרי זכה בו. שתמה עליו הראב"ד דאמאי לא יהא מונח כיון דאתי לידי' באיסורא:

ונראה לומר דהא צריך להבין במה שכתב הרב המגיד (פי"ד מהלכות גזילה ואבידה) דדבר שיש בו ספק אם ידעו הבעלים בנפילתו או לא אסור ליטלו והוא מוכח מדברי הגמ' בבא מציעא (דף כ"א) בסוגיא דיאוש שלא מדעת. וקשה אמאי באמת לא אמרינן ספק ממונא קולא לנתבע. אך באמת הא טעותא דלא מיקרי מוחזק כיון דבתורת תפיסה בא לידו. ואדרבא מוקמינן בחזקת מרא קמא. והתפיס' לא היה ברשות כמ"ש התוספת בכתובות (סוף פרק קמא) גבי רוב ישראל:

אך זה נראה לי דנהי דמשום ספק אסור ליטלו לעצמו אך מכל מקום אינו מחויב להטפל בו ולהשיבו לבעליו מחמת ספק אף דאיכא עשה. מ"מ משום ספיקא אינו מחויב דכיון דהוא ספק ממונא אין לחייבו מספק. וכמו דאמרינן גבי ספק נתינה לכהן אף דהיא מצות עשה מכל מקום כיון דהוא דבר שבממון אזלינן לקולא. וכן גבי ספק לקט או ספק צדקה אף דיש בו גם כן עשה ולא תעשה מכל מקום אזלינן לקולא בממון ואמרינן קולא לנתבע כמבואר ביורה דעה (סימן רנ"ח) ואם כן למה ישתנה העשה והלאו של השבת אבדה לחייבו בי' מספק. ואמרינן נמי קולא לנתבע ואין לחייבו בטיפולה מספיקא. ודוקא על גוף הדבר אין להוציא מספיקא מחזקת מרא קמא והוא ברור לפענ"ד:

ולפ"ז צריך להבין דמאי מקשה הגמ' בבבא מציע' למ"ד ישל"מ לא הוה יאוש מכמה משניות הא לא ידע דנפל מיני'. וקשה דהא מכל מקום יש ספק דלמא ידע. ונהי דמחמת ספק אסור ליטלו תיכף ולזכות לעצמו דהוה כמו תפיסה. הא מכל מקום מהראוי להיות מועיל היאוש אחר כך. וליכא למימר משום דאתי לידי' באיסורא. דהא הטעם דלא מהני יאוש אחר כך באתי לידי' מקודם דהוה כשומר משום שנתחייב בשמירה והוה ידו כיד הבעלים. והכא לא נתחייב בשמירה משום ספק כנ"ל דעל זה שפיר אמרינן ספק ממונא קולא לנתבע. ואין לנו לחייבו מספק והי' רשאי מחמת הספק להניח מת"י ולא להטפל בשמירתה. ואם כן אמאי לא יועיל היאוש אחר כך ואמאי לא חשיב כמונח בקרקע עדיין וגם לשיטת התוספ' יקשה כן דהא מכל מקום לא נתחייב בהשבה מקודם מחמת ספק ואיני מחויב להחזיקו כלל. וצ"ל דקושיית הגמ' הוא דהמשמעות מהמשניות הוא דהוא תיכף שלו ורשאי תיכף להחזיקו לעצמו. וע"ז מקשה שפיר דהיאך רשאי תיכף להחזיקו דלמא לא ידע דנפל מיני': ולפ"ז שפיר מתורץ דברי הרמב"ם בספק הינוח דאם נטלה בדבר שאין בו סימן זכה בו אחר כך כיון דבודאי אחר כך יתייאשו הבעלים ממנו ואף דאתי לידי' מקודם מכל מקום כיון דהוא ספק הינוח אם כן לא נתחייב בשמירתה מקודם מחמת ספיקא לקולא לנתבע. ושפיר מועיל היאוש אחר כך דחשיב כמו מונח בקרקע עדיין. ולא קשה קושיית הש"ס מישל"מ דהתם מיירי בידוע שבא לידו מקודם יאוש כמבואר במחבר (סימן רס"ב) דלישנא הכי משמע. וא"ש דלא מהני משום שנתחייב בשמירתו והוה ידו כיד בעלים או משום שנתחייב בהשבתה:

ועיין מה שתירץ בספ' נתיבות (סימן ר"ס) דברי הרמב"ם הנ"ל דהרמב"ם סובר דאף בהנחה מסתמא שכח והוה יאוש רק דהוה כמונח ברשותו ואינו מועיל יאוש. ואם כן בנטלו אחר כך שפיר מועיל יאוש ולא הוה ישל"מ כמ"ש התוספת בסוכה גבי אוונכרי ע"ש. ודבריו תמוהים הרבה דהא מ"מ קשה דנהי דלא הוה ישל"מ מ"מ הא באיסורא אתי לידי' כיון דהיאוש לא היה מועיל מחמת דחשיב כאלו מונח ברשותיה. וליכא למימר כיון דבשעת נטילה תיכף הוה יאוש לא הוה באיסורא אתי לידי' כיון דבאו בבת אחת. זה אינו דאם כן קשה אמאי אמרינן בסוכה לא תגזזו אתם כו' אמאי הא בא היאוש עם הלקיחה בפעם אחת. אלא ודאי דזה אינו מועיל וצריך להיות היאוש כדת מקודם שבא לידו. וה"נ לא מועיל כיון דמקודם הלקיחה לא הי' מועיל היאוש מחמת דמונח ברשותו:

דף כז.

גמר' מאי בכלל כל אלו. אמר רבא בכלל כל אבידת אחיך כו'. יש לפרש דרבא לשיטתו הוכרח לפרש בכלל כל אבידת אחיך. דהנה לכאורה נראה משמעות הלשון של המשנה דהוא בכלל שור וחמור כו'. אך לפי מה שכתב הרמב"ן לקמן בסוגיא זו על הא דמשני הגמ' לקמן לא בעדים דאשמועינן קרא דסגי בעדי אריגה או עדי מקח ולא בעי עדי נפילה דווקא ע"ש ולכאורה צריך להבין דאמאי צריך קרא להכי ת"ל דמוקמינן בחזקת מרא קמא היכא דאין התפיסה מוכחת להיפך. ובודאי סגי בעדי אריגה לחודא ומה"ת ניחוש למכירה אחר כך. וצ"ל דס"ד דניזל בתר רובא דעלמא ובודאי מאחר נפל ובודאי מכרו לאחר:

ולפ"ז אי אפשר לפרש דהוא בכלל שור וחמור דהא יש לומר דה"א דוקא בבעלי חיים מהני עדי מקח בלא עדי נפילה דלא שייך רובא דעלמא דנהי דנפל מאחר מכל מקום הא הגודרות אין להם חזקה כדאיתא בבא בתרא (דף ל"ו) ומוקמינן לעולם בחזקת מ"ק. משא"כ בשמלה ס"ד דניזל בתר רובא דעלמא ולא סגי בעדי מקח. ושפיר בעי קרא לאשמועינן דאפילו בשמלה סגי בעדי אריגה או מקח. ולכך הוצרך לפרש דהוא בכלל כל אבידת אחיך: והנה הר"ן בכתובות (דף פ"ז) כתב בטעמא דרבא דסבר אותיות נקנה בכתיבה ומסירה צריך להביא ראיה ואין נאמן לומר שטר היה לי ואבד או שהקנה לו אגב קרקע. משום דדוקא במטלטלין שהתפיסה מוכחת על הקנין נאמן. משא"כ בשטר דאינו נקנה במסירה לחודא רק דבעי עוד קנין אחר וע"ז אין התפיסה מוכחת אינו נאמן ע"ש:

ולפ"ז י"ל דאית ליה מעות קונות מדאורייתא לא משיכה. ואם כן אין התפילה מוכחת על הקנין מעות. אם כן מדאורייתא אינו נאמן לטעון לקוח נגד חזקת מ"ק אחרי דהתפיסה אינו מוכחת על הקנין. ואם כן שפיר הוה מצינן לומר דהפירוש במשנה הוא בכלל שור וחמור ושה דכתובין בקרא ולא שייך לומר דס"ד דניזל בשמלה בתר רובא דעלמא דנהי דנפל מאחר מכל מקום הא מדאוריית' אינו נאמן למטען נגד [חזקת] מ"ק. אך רבא אזיל לשיטתו דאמר בבא מציעא (דף מ"ח) קרא ומתניתא מסייע לר"ל דמשיכה קונה מדאורייתא שפיר צריך לפרש דהוא בכלל כל אבידת אחיך וא"ש:

והנה לפי מה שכתבו התוס' במס' ע"ז (דף ע"א) דהיכא דליכא מעות משיכה קונה מדאורייתא כמו במתנה כו' י"ל דאפילו מדאורייתא נאמן לטעון לקוח במגו דמתנה. דע"ז התפיסה מוכחת אפילו לדברי הר"ן. אך אכתי יש לראות די"ל דמתנה בעצמה אינו טענה רק במגו דלקוח. דמתנה לא שכיח כמבואר בח"מ (סימן ע"ח) לענין טענת מחיל' בתוך זמנו ע"ש. ועיין בנתיבות (סימן ע"ב סק"ל) ע"ש ומכש"כ לפי מה שכתב בש"מ בבבא מציעא (דף מ"ח) דאפי' במתנה אינו קונה לר"י רק בחליפין או באגב או בחצר ע"ש: ועיין בס' קצה"ח (סימן קצ"ח) שתמה על דברי הש"מ דהא חצר אינו קונה אלא מטעם יד או שליחות וכיון דיד גופי' ל"ק מכל שכן חצר ע"ש. ולפענ"ד לק"מ דהא לדברי הש"ס דגם במתנה אינו קונה משיכה מדאורייתא. ע"כ צ"ל דידו עדיפא דהא מקרא מלא כתיב גבי גט ונתן בידה. וע"כ צ"ל דנהי דהגבהה ומשיכה אינו קונה מדאורייתא מכל מקום יד וודאית קונה מדאוריית' דידו עדיפא. וכמו שכתבו התוס' בכתובות (דף ל"א א') ד"ה דאי בעי גחין ואכיל כו' ע"ש לענין הגבהת ג' טפחים. ואם כן שפיר יש לומר דגם חצר מהני מדאורייתא דחשיב כידו ממש וא"ש:

תוכן העניינים

בית אברהם לנדא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה