בית אברהם לנדא· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב
ביצה
דף ב:
רבה אמר הכא ביו"ט שחל להיות אחר שבת כו' ומי גזרינן והא תניא השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות כו' עיין ברז"ה שהביא בשם רבינו אפרים דדוקא ביו"ט דעלמא דאין אסור אלא מטעם גזירה כו'. ותמה עליו הרמב"ן דא"כ מה מקשה הגמ' לגזור משום הנך דמתיילדן והא הוה גזירה לגזירה. ונראה לתרץ דהא קשה לשיטת רבינו אפרים דגם בגמר לחוד הוה הכנה אפילו שלא נולדה דלא כמו שכתבו הרמב"ן והרז"ה דדוקא הלידה הוה הכנה מטעם דאין דומה טעמה לאחר יציאתה. או משום דבא לידינו ע"י הגמר עיין בדבריהם. א"כ קשה דבשבת אחר יו"ט לשתרי דנהי דנגמר מאתמול הא לעצמו הכין. דבשלמא לענין הלידה א"כ לא הכין לעצמו רק לצורך מחר שיוולד ע"י זה משא"כ לשיטת רבינו אפרים קשה וצ"ל דלרבינו אפרים בודאי הגמר לענין הלידה הוה הכנה אלא דסבר דגם הגמר בפ"ע ג"כ הוה הכנה. וא"כ א"ש דביו"ט אחר השבת אסור דהא מ"מ הוה הכנה מאתמול לענין הלידה דלא שייך לעצמו הכין. ובמצא בה ביצים נמי אסורות ביו"ט אחר השבת דנהי דלא שייך הכנת לידה מ"מ הא היה הכנת גמר מאתמול דמיקרי לשיטת רבינו אפרים הכנה. והנה הר"ן כתב בסוגיא דנולדה בזה דעגל שנולד בשבת מותר ביו"ט שלאחריו דלא שייך הכנה דלעצמו הכין דראוי לחולה שיש בו סכנה ע"ש. וא"כ לפ"ז קשה אמאי אסור ביו"ט אחר השבת בנמצא בה גמורות דהא הכנת לידה לא הי' רק ההכנת גמר. והוה כמו עגל שנולד בשבת דאמרינן לעצמו הכין. וה"נ ההכנה מגמר נימא דשבת עצמו הכין לענין חולה שיש בו סכנה. וישחטו את האם. ונראה דזה תליא בשיטת הפוסקים (בסי' שי"ח) דאם שחט לחולה שיש בו סכנה אם מותר לבריא באומצא אפילו לא הי' לו חולה מבעודיום. כמבואר בחולין (דף ט"ו ב') ולשיטת הראב"ד והר"ן בחולין בעינן דוקא שהי' לו חולה מבע"י דאי לאו הכי אסור משום מוקצה. ובודאי דלא שייך לומר דלעצמו הכין דנהי דישחוט בשביל חולה שיחלה היום מ"מ יהי' אסור לבריא מטעם מוקצה ובודאי דלא שייך לומר דלעצמו הכין משום החולה. דא"כ אפילו נולדה בזה יהי' מותר בזה דלעצמו הכין לחולה שיש בו סכנה אלא ודאי דלזה לא שייך הכנה דלחולה א"צ הכנה. ודוחה שבת ויו"ט. רק דכל סברת הר"ן דחזי גם לבריא באומצא וזה דוקא אליבא דפוסקים דלא בעינן חולה מבע"י. א"כ ראוי גם עתה לבריא באם יחלה עתה שום אדם חולי מסוכן. אבל להסוברים דבעינן חולה מבע"י לא שייך זה וא"כ י"ל דגם רבינו אפרים סובר כן ושפיר אמר דביו"ט אחר השבת אסור אפילו בנמצא בה ביצים דהגמר הוה ג"כ הכנה. ולא שייך לעצמו הכין. ולפ"ז א"כ אינו אסור אלא מדרבנן דהא מדאורייתא חזי ליומא לבריא באם שחטו לצורך חולה שיש בו סכנה. ולעצמו הכין רק דמדרבנן אסור מטעם מוקצה. וא"כ לא הוה הכנה אלא מדרבנן כמ"ש הר"ן גבי נולדה בזה דלא הוה רק הכנה מדרבנן מחמת דאסור ליומא מדרבנן: ולפ"ז מיושב קושיית הרמב"ן מהא דמקשה לגזור משום הנך דמתיילדן דהא משמע לקמן (דף ג' ב') דלרבה ספק דרבנן לקולא אפילו בדבר שיש לו מתירין. וברייתא דספיקא אסורה מיירי ביו"ט אחר השבת דהוא דאורייתא. וא"כ שפיר מיירי הברייתא דמצא בה ביצים גמורות אפילו ביו"ט אחר השבת. דהא כיון דלא נולדה הביצה א"כ איכא לספוקי דלמא היום נגמרה. ואפילו אם נגמרה אתמול מ"מ לא הה רק איסורא דרבנן דהא לעצמו הכין מדאורייתא לחולה שיש בו סכנה דמותר גם לבריא מדאורייתא. ובספיקא דרבנן אזלינן לקולא אבל לפי מאי דקיי"ל כרב אשי (בדף ד') דאפילו ספיקא דרבנן בדבר שיש לו מתירין אסור א"כ בנמצא אסור ביו"ט אחר השבת מדינא לא מטעם גזירה דדלמא נגמרה אתמול והגמר הוה ג"כ הכנה. ונהי דלא הוה הכנה אלא מדרבנן מ"מ אסור מספיקא לדבר שיש לו מתירין וא"ש: שם דף כ"ה ב' מתניתן בכור שנפל לבור כו' פירש"י בכור בזמן הזה כו'. והקשה בצל"ח דלמה פרש"י כן הא אף בזמן הבית הוה מוקצה למ"ד נדרים ונדבות אין קריבן ביו"ט. או כיון דמיירי שהי' בו מום עובר מאתמול וא"כ אינו ראוי להקרבה ע"ש. ונראה דהנה רש"י פי' לקמן על ר"ש דאמר אינו מן המוכן משום דהוה כמתקנו כו' והקשה התוס' דהא בפ' כירה אמרינן דטעמא משום מוקצה ע"ש. והנה ע"ז תירצו המפרשים הפ"י והצל"ח דרש"י סובר לדוחק מ"ש התוס' בשבת (דף מ"ו) דלא בעי תלת מי יימר דאפילו בחדא סגי. דהא נולד בו מום מערב יו"ט ליכא אלא חדא מי יימר דפשט הסוגיא בשבת לא משמע כן דלמה נקט תלתא מי יימר. ולכך הוצרך רש"י לפרש דטעמא משום דהוה כמתקנו ואפילו בדיעבד לא מהני מעשיו משום דעבד איסורא והוה כמו מעשר בשבת במזיד לא יאכל בו ביום כמו שפסק הרמב"ם (פכ"ג משבת). ואפשר דאף דהשואל היו שוגג מ"מ כיון שהחכם עבר במזיד אסור למי שנעשה בשבילו כדין המבטל איסור במזיד אסור למי שנתבטל בשבילו (עיין יו"ד סי' צ"ט). אבל אכתי תקשה מאי מקשה בשבת (דף מ"ו) אר"ש הא לית לי' מוקצה דהא טעמי' לאו משום מוקצה אלא משום מתקן ומה שתירצו בזה הפ"י וגם הצל"ח דבנולד ביו"ט שרי לראות את המום כמו גלגל עיסה ביו"ט דמפריש חלתה ביו"ט כבר דחו הם בעצמם. דהא רש"י פירש לקמן בהדיא דאף בנולד מום ביו"ט אסור משום מתקן. ולכן נראה לומר דרש"י סובר דכל האיסור שאסר ר"ש לראות מום ביו"ט משום דהוה כמתקן או דן את הדין דהא לכאורה טעמא בעי מ"ש מכל הוראות שמותר לחכם לפסוק ביו"ט וצ"ל דראיית בכור שאני משום דצריך מומחה וסמוך ונתינת רשות בא"י כמבואר בגמ' וברמב"ם (פ"ג דבכורות) ולכך דמי לתיקון דבעי דוקא הוראת החכם הנסמך וזולתו לא יועיל התרת שאר בני אדם אף שהם ג"כ חכמים גדולים ויודעים שזה מום מ"מ לא מהני התרתם כיון שאינם סמוכים בא"י ולא דמי לשאר הוראות דאינו רק גילוי מילתא בעלמא לברר הספק. וכן לאידך טעמא דרש"י דדמי לדן את הדין זה דוקא בהיתר בכורות דבעי מוסמך הוה כדן את הדין משא"כ בשאר הוראות דלא בעי רק היודע להורות לא שייך לומר דהוה כדן את הדין. וא"כ לפ"ז במומין מובהקין דלא בעי מומחה כמבואר בבכורות (דף ל"ו ב') התרת בכור בחו"ל ע"פ שלשה בני הכנסת במומין מובהקין. אפשר לומר דדמי לשאר הוראותדלא מחזי כמתקן ודן את הדין. ואף דלכתחלה בודאי אסור לראות כל מומין ביו"ט אף מומין מובהקין היינו משום גזירה דאטו מומין שאינן מובהקין כמ"ש הה"מ (בפ"ב מיו"ט ה"ד) בנולד הוא ומומו עמו דאין מבקרין אותו לכתחלה דגזרינן אטו נולד מערב יו"ט. אבל בדיעבד מבוקר. וכן צ"ל נמי לפרש"י דאף דסבר היכא דעבר וראה אסור גם בדיעבד מ"מ בנפל בו מערב יו"ט. או בנולד הוא ומומו אף דלכתחלה אין מבקרין אותו. מ"מ בדיעבד לא אסרו דנהוי כמתקן מחמת דלא הוה מתקן גמור. וא"כ גם במומין מובהקין אפשר לומר כן. דאף אי נימא דלכתחלה אסור לראות היינו משום גזירה דאטו מומין שאינן מובהקין דבעינן מומחה ונטילת רשות מנשיא שבא"י. אבל במומין מובהקין הוה ודאי כשאר הוראות. וע"כ צ"ל דרק משום גזירה דאטו מומין שאינן מובהקין. ואף דעתה אינם מתירים כלל מומין שאין מובהקין כמבואר ביו"ד (סי' ש"ט) וא"כ אמאי פסקינן להלכה באו"ח (סי' תצ"ח) דאין רואין עתה מומין ביו"ט הא השתא לא שייך הגזירה דאטו מומין שאינן מובהקין דהאידנא אין מתירין כלל מומין שאינן מובהקין. מ"מ צ"ל כיון דמתחלה נאסר ראיית כל המומין גם עתה נשאר באיסורו כמו דבר שבמנין. אבל מ"מ נראה כיון דאינו מתקן גמור רק משום גזירה נאסר א"כ הוה כמו נולד הוא ומומו עמו דלכתחלה אין מבקרין ובדיעבד מותר לשיטת רש"י משום דלא הוה מתקן גמור. והא דאמר ר"ש כל שאין מומו ניכר מבעוד יום כו' דמשמע כל המומין אפילו מובהקים זה אינו דמומין מובהקין דמתירין שלשה בני הכנסת במקום שאין מומחה ניכר מבעוד יום הוה כיון דניכר לכל. ורק המומין דאינן מובהקין דצריכים התרת חכם מומחה מיקרי אינו ניכר: ובזה מיושב קושיית הצל"ח דלמה אמר ר"ש כל שאין מומו ניכר מבעוד יום דהא אר"י קאי ולא הו"ל רק למימר אינו מן המוכן ע"ש. ולפי האמור א"ש ומיושב היטב דודאי ר"י דאמר ואם לאו לא ישחוט דהיינו שלא הי' בו אתמול מום קבוע מטעם מוקצה. בודאי מיירי אף דנפל בי' היום מום מובהק. דמ"מ הוה מוקצה כיון דאתמול לא הוה דעתי' עלי' וא"כ אי הוה נקיט סתמא ר"ש אומר אינו מן המוכן הוה משמע דאפילו בהי' מום מובהק מערב יו"ט. ובאמת במום מובהק אף דלכתחלה אין רואין מ"מ בדיעבד מבוקר כמ"ש לעיל. ולכך נקיט כל שאין מומו ניכר מבעוד יום דהיינו במום שאינו מובהק דצריך התרת חכם. משא"כ במום מובהק דניכר ועומד הוא אף שלא נראה מבעוד יום מ"מ אם עבר וראהו ביו"ט לא מיתסר בדיעבד כנ"ל: ולפ"ז שפיר מקשה הגמ' לעיל על ר"ש דהא ל"ל מוקצה דנהי דטעמא דר"ש משום דהוה מתקן מ"מ זה דוקא במום שאינו מובהק מיתסר אף בדיעבד. אבל במום מובהק אינו אסור רק לכתחלה. ור"י דאמר ואם לאו לא ישחוט דהיינו בנפל בו מום ביו"ט. בודאי אף במום מובהק אמר. דהא מ"מ מוקצה הוא ומתניתן משמע דר"ש מודה לר"י בנפל בו מום ביו"ט דאסור רק דמחמיר טפי אפילו בנפל בעיו"ט וא"כ מקשי הגמ' שפיר דאמאי מודה ר"ש לר"י בנפל בו מום מובהק ביו"ט דהא ר"ש ל"ל מוקצה. ומטעם מתקן לא שייך למיסר בדיעבד במום מובהק כנ"ל. ולכך משני הגמ' שפיר דבנפל מום ביו"ט איכא תלתא מי יימר ומודה ר"ש דהוה מוקצה. ובנפל בו מעיו"ט מיירי באמת שהוא מום שאינו מובהק כדדייק לישנא כל שאין מומו ניכר דמשמע דהוא מום דצריך הכרה דהיינו מום שאינו מובהק והוה מתקן גמור ולכך אסור אפילו בדיעבד:
והנה הפ"י מקשה על מה שפירש רש"י דבנפל בו מום ביו"ט אסור מטעם מוקצה. דהא הוה מוקצה מחמת איסור דלא דחיא בידים. ותירץ דמסקנא לא קאי הכי בחולין (דף ט"ו) ואכתי קשה דמאי מקשי הגמ' לקמן פשיטא דהא מוקצה הוא. ודילמא אשמיענן דאף במוקצה מחמת איסור דלא דחייא בידים אסור דלא כאביי דדחי בחולין דר"י ל"ל מוקצה מחמת איסור לכן נראה לומר דהנה בלא זה קשה טובא על שיטת הרמב"ן ביצה (דף כ"א) דאף לר"י במוקצה מחמת איסור ונסתלק האיסור נסתלק המוקצה. ולא דמי לשוחט בשבת דע"י מעשה הי'. א"כ קשה טובא דאמאי בנפל בו מום ביו"ט אסור הא אף לפי המסקנא בחולין דלר"י אית לי' מוקצה מחמת איסור היכא דלא דחייא בידים. מ"מ היינו דוקא בלא נסתלק האיסור ממילא. אבל בנסתלק האיסור ממילא שרי. והכא בנפל בו מום מאליו אמאי אסור לר"י:
ולכן נראה לי דהא הרשב"א כתב בחולין (דף י"ד) דלכך בעי הגמ' למימר דלר"י ל"ל מוקצה מחמת איסור כיון דההקצאה אינה מדעתו אלא בע"כ ע"שוא"כ נראה לומר דדוקא היכא דההקצאה הוא רק מחמת איסור שבת כמו בשוחט בשבת מיקרי מחמת איסור. וטעמא דהא אכתי מעיקרא הי' לאדם ועתה לאדם מוכן ורק איסורא דשבת רביע עלי' שלא לשוחטה בשבת. ומ"מ הוה מוכן לאדם לאחר השבת כמ"ש התוס' בחולין (דף י"ד) דלהכי קאמר אביי מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לאדם. דפירושו מעיקרא הי' עומד לאדם דהיינו לאחר השבת ורק איסור שבת קגרים. אבל אכתי מוכן אצלו לאדם לאחר השבת ומוקצה כזה לא מיקרי רק מוקצה מחמת איסור אבל בנבלה שנתנבלה בשבת מעיקרא הי' עומד לדבר אחר והשתא לדבר אחר. וא"כ גבי בכור נמי דכ"ז שלא נפל בו מום אינו עומד כלל לאכילת אדם דהא אינו עומד ליפול בו מום. וא"כ לא מיקרי מחמת איסור רק מוקצה גמור דמעיקרא לא הי' מוכן לאדם. והשתא מוכן לו. אבל בשוחט בשבת דרק איסור היום קא גרים ומיקרי מוכן לאדם אף בשבת דהא לאחר השבת ראוי לשחיטה ולכך הדבר עומד. רק בשבת נאסר. זה לא הוה רק מוקצה מחמת איסור. וא"כ מיושב קושיית הפ"י דכאן לא הוה מוקצה מחמת איסור רק מוקצה גמור כמו בנבלה שנתנבלה בשבת דמעיקרא מוכן לאדם והשתא לכלבים. וה"נ מעיקרא לא הי' עומד לאדם והשתא עומד לאדם. ומיושב ג"כ קושייתי על הרמב"ן דהרמב"ן לא אמר רק במוקצה מחמת איסור ונסתלק האיסור נסתלק המוקצה. אבל כאן לא הוה מחמת איסור והיאך נימא דנסתלק האיסור נסתלק המוקצה. הא עיקר המוקצה השתא הוא דלא הי' מוכן מתחלה לדבר דהשתא. אבל בכל מוקצה מחמת איסור. מוכן הי' הדבר למלתא דהשתא רק שהאיסור היום מנעו שפיר אמרינן בנסתלק האיסור חזר הדבר לכמות שהי' מתחלה ומיקרי מוכן וזה ברור: ובזה נראה ג"כ לתרץ מה דקשה טובא לפי מאי דפסקינן כר"ש בשוחט לחולה לא בעינן חולה מבע"י. עיין רי"ף ורא"ש בחולין בסוגיא דהשוחט בשבת. וכתבו שם הרא"ש והרשב"א בחידושיו לחולין דלא בעינן יושב ומצפה לר"ש רק היכא דדחייא בידים כמו קערה ועששית. אבל בלא דחייא בידים לא בעינן יושב ומצפה. וקשה מבכור לר"ש דהא לא דחיי' בידים ונהי דאין יושב ומצפה. מ"מ בלא דחיי' לא בעינן יושב ומצפה רק לפי האמור מיושב שפיר דזה לא הוה מחמת איסור דמעיקרא כיון דלא הוה בי' מום קבוע מאתמול לא הוה עומד להדיוט. ולכך מודה ר"ש מחמת דאינו יושב ומצפה: וא"ל לשיטת התוס' דאף בנפל מום מעיו"ט הוה לר"ש מוקצה מחמת דאינו יושב ומצפה. הא לר"ש היכא דלא דחיי' בידים לא בעינן יושב ומצפה והכא לא הוה רק מוקצה מחמת איסור גרידא כיון דנפל בו מערב יו"ט. ורק ביו"ט הוה מוקצה מחמת ראיית מומין. וע"ז י"ל כמ"ש משמרת הבית היכא דעביד איסורא חמור טפי. משא"כ בשוחט לחולה דלא עביד איסורא ונחזור להראשונות דלפמ"ש דלכך לא מיקרי בכאן מוקצה מחמת איסור דל"ל לר"ש לפי שיטת הרשב"א היכא דלא דחיי' בידים. כמ"ש הרשב"א בחידושיו לחולין דלכך בשוחט לחולה בשבת מותר לבריא. אף דלא הי' יושב ומצפה מ"מ לא דחייא בידים דהיינו משום דכאן לא מיקרי מוקצה מחמת איסור רק מוקצה גמור דמעיקרא לא הי' עומד לכך דסתם בכור אינו עומד ליפול בו מום. ולכך באינו יושב ומצפה אסור לר"ש כמו כוס וקערה ולא דמי לשוחט בשבת. דאף בשבת עומד שישחוט אחר השבת ורק בשבת נאסר וזה ברור וא"כ מיושב קושיית הצל"ח דשפיר פירש רש"י דמיירי בבכור בזמן הזה דאלו בזמן הבית אף דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט מ"מ לא הוה אלא מוקצה מחמת איסור דרק ביו"ט אסורים. אבל אח"כ מותרים והיכא דהוא מוקצה מחמת איסור לא בעינן יושב ומצפה לר"ש כמו בשוחט לחולה בשבת. וכמו בנבלה שנתנבלה בשבת אף דהיתה בריאה למ"ד חולק הי' ר"ש בבע"ח שמתו וכדקיי"ל (בסי' שכ"ד). והיינו מטעם שכתב הרשב"א שם דר"ש סובר מוכן לאדם הוה מוכן לכלבים ואי משום דמחמת איסור הוא. מ"מ הא לא דחייא בידים ולא בעינן יושב ומצפה ע"ש ברשב"א לחולין. וא"כ ה"נ דהא בתחלה נמי הי' ראוי רק שאיסור יו"ט אסרו. א"כ דמי ממש לשוחט בשבת דהא לא דחיי' בידים. וא"כ אמאי מודה ר"ש בנפל בו מום ביו"ט ולכך צריך רש"י לפרש דמיירי בזמן הזה וכנ"ל:
ועפ"ז מיושב נמי קושיית הצל"ח על הרמב"ם דמדוע שינה לשון המשנה ונקט בהמת קדשים ולא נקיט בכור כלשון המשנה ולפי האמור מיושב היטב דמתניתן נקיט בכור כדי לאורויי דבזמן הזה מיירי דאלו קדשים ליכא בזמן הזה. ובזמן הבית לא הוה מודה ר"ש בנפלבו מום ביו"ט דאף דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט. מ"מ לא הוה אלא מוקצה מחמת איסור. ובמוקצה מחמת איסור לר"ש לא בעינן יושב ומצפה כמו בבע"ח שמתו. משא"כ אליבא דאמת דקיי"ל כר"י ביו"ט אף במוקצה מחמת איסור דלא דחיי' בידים. נקט הרמב"ם בכל הקדשים בזמן הבית דשייך דין זה דאסורים היכא דנפל בהם המום ביו"ט וזה נכון:
עוד נראה לומר על קושיית הצל"ח על פירש רש"י דלמה פירש דמתניתן מיירי בזה"ז. לפי מה שכתב הרמב"ן ריש פ' א"צ דלכך בדגים שניצודו הוה מוקצה אף לר"ש משום דלא הי' ברשות אדם כלל ע"ש. וכ"כ עוד ביצה (כ"א) ע"ש. א"כ לכאורה יש להבין מה משני הגמ' בנפל מום עובר מערב יו"ט דדעתי' עלי' הא מתחלה הי' ברשות גבוה ומאי מהני אם דעתי' עלי' הא לאו ברשותו הי' כלל. ומאי מהני הכנתו ודעתו. אך באמת ז"א דהא מסקינן בב"ק (דף י"ב ב') דבכור בזה"ז כיון דלא חזי להקרבה ממון בעלים הוא וא"כ מיחשב ברשותו רק מחמת איסורא דרכיב עלי'. וא"כ שפיר ס"ד דדעתי' עלי' ומהני. אבל בזמן הבית דחשיב ממון גבוה ואינו יכול למכרו ולקדש בו את האשה ולאו ממונו הוא כלל בודאי לא שייך לומר דעתי' עלי' ושום תנאה לא מהני בי' דהא לאו ברשותי' הוא כלל. ועפ"ז אפשר ליישב ג"כ קושיית הצל"ח על הרמב"ם דלמה שינה לשון המשנה ונקט קדשים. ולפי הנ"ל ניחא. דהמשנה נקט בכור לרבותא אף דדעתי' עלי' וממונו הוא מ"מ הוא מוקצה. משא"כ לפי הלכתא דאין רואין מומין ביו"ט א"כ ל"ש בכור ול"ש כל הקדשים מוקצים הם מחמת דאין רואין מומין ביו"ט ולא שייך לומר דעתי' עלי' דהא אף אם יפול בו מום מ"מ יהא אסור לראות מומו ולכך נקט הרמב"ם בכל הקדשים אף בזמן הבית וא"ש:
בפירש"י ד"ה אם יש בו מום. ע"כ ר"י מוקצה אית לי'. עיין פ"י מה שהקשה מחולין (דף י"ד) דבעי למימר דלר"י לא אמרינן מחמת איסור היכא דלא דחיי' בידים. ועיין מה שתירצתי לעיל לחלק דהכא לא מקרי מחמת איסור כיון דלא מחמת איסור היום הוא. רק איסור עולם כ"ז שלא יולד בו מום מיקרי אינו מוכן. ואפשר עוד לומר דצריך להבין ס"ד דגמ' בחולין דלר"י ל"ל מוקצה מחמת איסור היכא דלא דחיי' וטעמא מאי דהא מ"מ הקצה אותו מדעתו מחמת האיסור ומה עדיף מתמרי דעיסקא. וע"ש ברשב"א לחולין שכתב כיון דאינו מקצה אותו מדעתו רק בע"כ מחמת איסור שבת הוה ס"ד דלא חשיב מוקצה ע"ש. ולי נראה דהא לכאורה יש להבין לפי מה דמסיק שם בחולין דאף ר"מ לא קאמר אלא במבשל דראוי לכוס אבל לא בשוחט דהוה מוקצה ומקשה שם והא מתניתן דשוחט הוא כו' ומשני כגון שהי' לו חולה מבע"י ע"ש ופירשו התוס' דמתניתן סתמא קתני ומשמע דלעולם הוה דומיא דיוה"כ אף בחולה מבע"י. וקשה אמאי לא משני הגמ' כפשוטו דהא מתניתן מיירי בשוגג ומיירי אף בשכח שהיום שבת או שהוא שוגג דא"י אם שחיטה בשבת אסורה וא"כ לא הוה מוקצה כלל דמאתמול דעתי' עלי' דהא א"י שהשחיטה אסורה בשבת. וצ"ל מכח זה דלר"י דאית לי' מוקצה מחמת איסור לא אזלינן בתר דעתי' כלל רק אף שהוא אינו מקצה אותו מדעתי' מחמת אחרון ידיעה שא"י שהמלאכה אסור בשבת או שוכח שבת מ"מ לא חשיב מוכן מבע"י כיון דבאמת המלאכה הזאת אסורה. ומוקצה כל הסמך הוא מוהכינו את אשר יביאו כדאיתא בריש ביצה. אף למאן דאית לי' מוקצה מדרבנן מ"מ הסמך הוא מהקרא זה דבעינן מוכן מאתמול. והיכא דהוא מוקצה מחמת איסור כמו בשוחט בשבת. אף שהוא לא הקצה אותו שלא ידע מהאיסור מ"מ לא חשיב מוכן מאתמול כיון דבאמת מחוסר הדבר מלאכה האסורה בשבת: ובזה מיושב היטב הס"ד דבגמ' דר"י ל"ל מוקצה מחמת איסור היכא דלא דחיי' בידים. היינו היכא שהוא שוגג. וא"כ לדידי' לא הוקצה כלל רק מחמת האיסור דממילא ליחשב אינו מוכן. וע"ז הי' הס"ד דר"י ל"ל מוקצה כזה דמ"מ הוא לא דחיי' בידים ולא הקצה אותו מדעתו כלל. מאחר שהוא שוגג וא"י אם המלאכה זאת אסורה. ומתניתן סתמא קתני אף שלא ידע מעולם שהמלאכה זאת אסורה ומוקצה כזה הוה בעי למימר דל"ל לר"י. אבל בבכור במתניתן דהכא היכא שידע שבלי מום אסור לשוחטו ואינו יושב ומצפה מתי תפול בו מום בודאי הוה מוקצה גמור. דהא הקצה אותו מדעתו מחמת האיסור ומה לי מדעתו ומה לי בע"כ:
ועפ"י האמור נ"ל דמ"ש לעיל דאף בשוגג מיקרי מחמת איסור לר"י. כיון דמ"מ לא הוכנה. זה דוקא לר"י אבל לר"ש דלא בעי הכנה מבע"י רק היכא דאינו יושב ומצפה מודה. א"כ נראה דבשוגג לא שייך זה דנהידלא הוכן מאתמול. הא לר"ש לא בעי הכנה רק באם הוכן אח"כ סגי. ולא שייך דאינו יושב ומצפה דהא לפי דעתו לא הוקצה כלל:
ובזה יש ליישב קושיית התוס' בחולין (דף י"ד) ע"ש ואין צריך לדחוק כמ"ש התוס' דעומד ומצפה שמא ישחטנו חש"ו דזה דוחק גדול כמ"ש הרשב"א לחולין. אבל א"צ לכל זה כיון דהוא שוגג א"כ לפי דעתו לא אתקצי כלל. ורק לר"י אסור דלא אזיל בתר דעתי' במוקצה מחמת איסור. כיון דבאמת לא הוכנה מחמת חסרון המלאכה האסורה בשבת. וא"כ לא מיקרי מוכן. והתורה אמרה ביום הששי והכינו. וזה איננו מוכן רק שהוא טועה וסובר שהוא מוכן כנ"ל:
וע"פ מה שהוכחתי כאן דאפילו באם הוא שוגג שא"י שהמלאכה אסורה מיקרי מוקצה מחמת איסור יש סמוכין לדברי מה שכתבתי לעיל על מה דמשני הגמ' ביצה (דף כ"ז) מודה ר"ש בב"ח שמתו והקשיתי לעיל דזה דוקא בשבת דמעיקרא לא הי' מוכן כלל. אבל היכא דמעיקרא מוכן לאדם והשתא לכלבים. לכ"ע לא בעינן עומד ומצפה. כדמוכח משברי כלים דמסיקין בהם. אף דאינו עומד ומצפה. וכדמוכח עוד בהדיא מד' התוס' שבת (דף מ"ה ב') ד"ה הב"ע דאית בי' אפרוח ע"ש. ותירצתי דמ"מ אסור לטלטל הבהמה בלי בדיקת הריאה דלמא נטרפה היא. וא"כ מאתמול לא הוה קאי לא לאדם ולא לכלבים. דהא קיי"ל לכם ולא לכלבים. ולכאורה יש קצת לפקפק בזה דהא מ"מ לא אתקצי מדעתי' ואימת דבעי הי' יכול לשוחטו. וא"כ היאך מיקרי איננו מוכן לאדם. ולפמ"ש כאן מוכח דאפילו היכא דלא אתקצי מדעתי' מיקרי אינו מוכן מחמת איסור כמו דמוכח מחולין דאף בשוחט בשוגג שא"י אם שבת היום. או שהשחיטה אסורה. מ"מ הוה מוקצה וא"כ א"ש התם דלמא טרפה היא. וא"כ באמת לא היתה מוכנת. ואף דרשאי לשחטו היינו משום דאזלינן בתר רובא ולא חיישינן מדאורייתא. אבל לענין טלטול להאכילה לכלבים שפיר חיישינן בלי בדיקה דלמא טריפה היא. וא"כ לא היתה מוכנת מאתמול מחמת איסור המלאכה. ואף שכתבתי לעיל דלר"ש הכל תלוי בדעתו. ואם הוא יושב ומצפה שרי. מ"מ נראה דהכי גרע משום דלכתחלה נמי הי' הספק דלמא טרפה. וידע שהבהמות השחוטות צריכות בדיקה רק בחיי' כל היכא דליכא לברורי שרי חלבה. אבל כל היכא דאיכא לברורי שפיר חיישינן. וא"כ אם השתא היא טרפה א"כ מעיקרא ההכנה בטעות הי' דמעיקרא לא הוה חזיא כלל לא לאדם ולא לבהמה:
והנה כבר הוכחתי לעיל דע"כ צ"ל כן דאל"כ קשה קושיא עצומה דאמאי קאמר מו"ה ר"ש בב"ח שמתו הא ר"ש אית לי' בשבת (קכ"ח) כל ישראל בני מלכים הם. וא"כ מעיקרא נמי הי' מוכן לחי'. ועתה נמי עומדת לזה כמ"ש התוס' שבת (שם) ד"ה דג תפל כו' ע"ש. אלא דאפשר לדחוק קצת ולומר דמ"מ לא מיקרי מוכן לחי' דהא אסור לשחוט בשביל החי'. דהא קיי"ל לכם ולא לכלבים. ונהי דאם שחטו בשביל אדם הי' מאכיל ממנה ג"כ לחי'. מ"מ עיקר השחיטה הי' צריך להיות בשביל אדם. ולכך מיקרי מתחלה מוכן לאדם. והשתא לכלבים או לחי' כיון דמעיקרא לא הי' עומד לזה מחמת איסור השחיטה דאסור לשוחטה בשביל חי' לחודא רק ג"כ לצורך אדם. וא"כ מיקרי עיקר השחיטה לצורך אדם. וא"כ הוה מוקצה דמעיקרא לא הי' עומד למילתא דהשתא כן אפשר ליישב קצת:
ומ"מ אם נאמר לתרץ בדרך זה מיושב ג"כ מה שדקדקתי במשנה מדוע נקיט בהמה שמתה ולא נקיט ב"ח שמתו דהא כתבו התוס' שבת (קנ"ו ב') בד"ה ר"י אומר אם לא היתה כו' דיש עופות קטנים שראוים חיים לינתן לפני כלבים וחיות ע"ש. ולפ"ז בעופות קטנים בודאי לר"ש לא שייך מוקצה כלל דהא אית לי' כל ישראל בני מלכים הן. וא"כ לא שייך לומר דמעיקרא מוכן לאדם והשתא לכלבים. דהא גם מעיקרא הי' מוכן לחי'. כמו דאמרינן בשר תפל למאן דאית כל ישראל בני מלכים הן שרי לטלטולי משום דראוי' לחי'. ואיסור שחיטה לא שייך כיון שראוים לינתן חיים ולכך נקיט בהמה שאינה ראוי' חיים לחיות אסור השחיטה ביו"ט. וא"כ הוה מוקצה דמעיקרא מוכן לאדם דהא אסור לשוחטה רק בשביל אדם והשתא לבהמה:
ולפ"ז מיושב קושיית הצל"ח דמאי מקשה לימא תנן סתמא דלא כר"ש הא ביו"ט קיי"ל כר"י ע"ש ולפי הנ"ל א"ש דע"כ מתניתן אתי כר"ש מדנקיט בהמה ולא נקיט בכל ב"ח. ור"י בודאי ל"ל כל ישראל ב"מ הם דהא אסור בנבלה שנתנבלה בשבת אף בעופות קטנים מטעם דמעיקרא הי' עומד לאדם והשתא לבהמה ואי אית לי' כ"י ב"מ א"כ הי' אתמול ראויםלחי'. ומ"ש התוס' שבת (קכ"ח) ד"ה דג תפל כו' דאתי כר"י ודג תפל אעפ"י שראוי כו' ובשר תפל מפני שראוי לחי'. וע"ש במהרש"א שפי' משום דכל ישראל ב"מ הם. צ"ל דלאו דר"י סבר כן דהא ליתא כדמוכח מהך דמחתכין את הנבלה כו' דל"ל לר"י האי סברא רק צ"ל דהתנא דברייתא סבר לי' כוותי' לענין מוקצה. אבל לענין כ"י ב"מ סבר כר"ש:
רש"י ד"ה אין זה מן המוכן. לאו משום מוקצה אסר לי' כו' אלא משום דמתקנו ביו"ט או דהוה כדן כו'. עיין בתוס' יו"ט שתמה דהא קיי"ל וכולן שעשו בין שוגגין או מזידין מה שעשה עשה ע"ש. והנה נראה לכאורה די"ל דרש"י סובר דמ"מ ביומא אסור מטעם קנסא כמו המעשר בשבת במזיד לא יאכל והכא י"ל דעבר ובקרו במזיד ולכך ביומא אסור. ואף דהשואל על הבכור אפשר דהי' שוגג מ"מ אם החכם המתיר הי' מזיד אסור למי שנעשה האיסור בשבילו כמו במבטל איסור לכתחלה דאסור למי שנתבטל בשבילו. וצ"ל דהתוס' יו"ט הבין מלשון רש"י דלעולם אסור דלא מהני התירו כלל. וצריך היתר אחר. וגם אסור לכל העולם. וא"כ לא דמי למעשר בשבת דאינו אסור במזיד אלא לו לבדו. אבל לא לאחרים כדמשמע מלשון הרמב"ם (פכ"ג משבת הט"ו) בשוגג יאכל ממה שהתקין במזיד לא יאכל. דמשמע לו לבדו אסור ולא לאחרים. ולא דמי למבשל בשבת דקיי"ל דאף בשוגג אסור בו ביום. צ"ל דהתם שאני משום דהוה איסורא דאורייתא. ולכך במבשל אסור אף לאחרים בו ביום. אבל במעשר דאינו רק אלא איסורא דרבנן. לא קנסינן אלא במזיד. ולדידי' גרידא ולא לאחריני. וא"כ דבמעשר אינו אסור אלא לדידי' או למי שנעשה בשבילו. אבל לא לאחריני. וגם לדידי' אינו אסור רק ביו"ט גופי' לא אח"כ. שפיר מקשה התיו"ט דהא משמע מרש"י שאין התרתו כלל עולמית. וצריך היתר אחר. וגם ל"ש בין לדידי' או לאחריני. ואמאי הא קיי"ל מה שעשה עשוי. וכן נראה שהבין הצל"ח מדברי רש"י אלו שלעולם אסור ולא מהני היתרו כלל. וע"ש בצל"ח מה שתי' על קושיית התיו"ט:
ולי נראה דאף לפי הבנתם ברש"י דלא מהני היתרו כלל וצריך היתר אחר מ"מ לק"מ מה שהקשו דאמאי אם עבר ובקרו אינו מובקר לגמרי הא מה שעשה עשוי. דהא מבואר בב"ק (דף ע"א א') דר"ש סבר לה כר"י הסנדלר דמעשה שבת במזיד אסורין לעולם ע"ש. והוא מבואר בכמה דוכתי דשבת ויו"ט חדא היא. כמ"ש התוס' בב"מ (דף צ' ע"א) ד"ה אבל הכא דאיסור לאו כו' ע"ש וכ"כ התוס' ביצה (דף י"ח א') ד"ה גזירה יו"ט אטו שבת כו'. וא"כ י"ל דלר"י הסנדלר כמו דמעשה שבת אסורין לעולם במזיד ה"ה ביו"ט היכא דנעשים באיסור. וכיון דאמרינן בב"ק (שם) דר"ש סבר לה כר"י הסנדלר. א"כ לדידי' י"ל דמעשר במזיד אסור עולמית. כיון דמעשה שבת אסורין לעולם. אין חילוק בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן. כמו דאמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ולכן ה"נ סבר ר"ש דאם עבר ובקרו דאינו מבוקר כלל עולמית. כדין מעשה שבת ויו"ט דאסורין לעולם. משא"כ לפי האמת דלא קיי"ל כר"י הסנדלר. אין אסור אלא באותו יום. לא אח"כ. וזה פשוט ובחנם טרח הצל"ח בזה ליישב בדוחק והדבר פשוט כמ"ש: עיין ברמב"ם (פ"ב מ"ה יו"ט ה"ג) וכן בהמות קדשים כו' לפיכך אסור לראות מומי כו'. וכתב הה"מ דאף בנפל מום בערב יו"ט מ"מ אסור לראות דגזרינן אטו נפל מום ביו"ט. והקשה הצל"ח דא"כ מ"ט דר"י דמיקל לראות מומין ביו"ט. דהא איהו מחמיר לענין מוקצה וכאן מיקל יותר מר"ש ע"ש. ונראה לומר ע"פ מה שהקשה תוס' שבת (מ"ו ב') ד"ה מי יימר דמזדקיק לה בעל. תימא מי דמי התם ודאי דלא מזדקק לי' חכם דאין רואין מומין ביו"ט כו' ע"ש. וי"ל דודאי הא חזינן דלר"י כל מידי דנאסר בתחלת שבת אף דהותר אח"כ. מ"מ נשאר באיסורו הראשון וחשוב מוקצה. וקדירות רותחות הטעם כדאמרינן ביצה (דף כ"ז) משום דגמרו בידי אדם לא הוה מוקצה משום דאפשר בידו לעשות ולגמור. או שיוגמר ממילא רק שיודע שבודאי יוגמר. א"כ אינו מקצה מדעתו כלל דהא יודע שבאותו היום יהא ראוי לו. ולכך בבשר חי בה"ש בשבת. אף דאז לא הי' ראוי ונגמר אח"כ בשבת בענין דלית בי' משום איסורא כגון בכירה גרופה. או משום דהוא חי אסח דעתי' מיני' כדאמרינן בשבת (י"ח ב') האי קדירא חיותא שרי לאנוחה כו'. ואינו אסור מטעם מוקצה. וצ"ל דזה הוי נמי כגמרו בידי אדם. דהא יודע שבודאי יגמור באותו היום. רק בגרוגרות וצמוקים שנגמרו ע"י חמה דאינו בודאי שיוגמר חשובמוקצה ע"ש בביצה (דף כ"ז א'). וא"כ י"ל דהכא כיון דהגמ' נקיט לסברא פשוטה דהתרת חכם אינו בודאי דלמא לא מזדקיק לי'. וכדאמרינן נמי בקידושין (דף ס"ב) דחשיב גר דשלב"ל מחמת מי יימר דמזדקקו לי' כו' וא"כ שפיר מקשה הגמ' דאמאי מפירין נדרים הא הוה מוקצה. כיון דמתחלת שבת נאסר. רק אח"כ בהתרת בעל או חכם הותר. וזה לא חשיב גמרו בידי אדם. דמי יימר דמזדקק לי' חכם. והא דהקשו התוס' הא חזינן דלמ"ד רואין מומין ביו"ט. לא הוה מוקצה. נראה דלא דמי כלל דבשלמא גבי ראיית מומין אף דמתחלה הוקצה מחמת חסרון ידיעה מ"מ כשאח"כ החכם מתירו אגלאי מלתא למפרע דלא הי' מוקצה מעולם. וא"כ אף דלא היה גמרו בידי אדם. מ"מ אח"כ איגלאי מלתא דלא הי' מוקצה מעולם. ולא דמי לגרוגרות וצמוקים. דבהשמ"ש באמת לא הי' ראוין. רק אח"כ בשבת הותרו. משא"כ הכא דלא נאסר מעולם. וההקצאה הי' בטעות ועיין בצל"ח ביצה (דף ו') גבי עגל שנולד מטרפה. וכן בה' יו"ט להגאון מו"ה יונתן זצ"ל שכתבו נמי סברא זו. וזה לא שייך אלא גבי ראיית מומין. דשייך לומר אגלאי מלתא למפרע. משא"כ בהיתר נדרים שעד ההיתר הי' אסורים באמת ולא חזי לי'. ולא מבעיא בהתרת הבעל דמיגז גייזי ואינו עוקר הנדר למפרע. א"כ עד ההיתר הי' הפירות אסורין לה. רק אח"כ משעת ההיתר של בעל ואילך. וא"כ דמי ממש לגרוגרות וצמוקים שלא הי' ראוים בתחלת שבת ואח"כ זרח עליהם החמה ויבשן דהיה מוקצה. משום דאין גמרו בידי אדם ולא ה' המתיר בודאי. וה"נ אין המתיר בודאי דלמא לא מזדקק לה חכם ואין בידו הדבר לגמור. ואף בהתרת חכם שפיר מקשה הגמ' לימא מי יימר. אף דחכם עוקר הנדר מעיקרא. וא"כ לכאורה דמי לראיית מומין דלא הוה מוקצה למ"ד רואין מומין ביו"ט. אבל באמת הבדל גדול ביניהם. דהתם גבי ראיית מומין לאחר שנתברר דהוא מום קבוע. א"כ לא הוקצה מעולם וההקצאה הי' בטעות ומחמת חסרון ידיעה ובאמת הוי חזי מתחילת שבת. משא"כ גבי נדר אף שבאמת עוקר החכם אח"כ הנדר למפרע. מ"מ קודם ההיתר בודאי אסור לאכול על סמך שיתירנו אח"כ. וקודם ההיתר הי' הדבר אסור עליו באמת לא בטעות וכיון דמתחלת שבת נאסר עליו הדבר. וגם אין גמרו בידי אדם דלמא לא מזדקק לי' חכם. שפיר מקשה הגמ' דהוה מוקצה כנ"ל. ואף דלר"ש ע"כ היכא דאין איסור בדבר. אף דהי' מוקצה בתחלת שבת מ"מ חשיב עומד ומצפה. ולא בעי גמרו בידי אדם כמו בסוכה הנופלת ביו"ט. אם היתה רעועה מאתמול. ורק גבי מומין כיון דאינו עומד ומצפה מחמת איסור ראיית מומין ביו"ט. מ"מ לר"י בודאי אסור כיון דלא חשיב גמרו בידי אדם מחמת מי יימר דמזדקק לי' ואנן קיי"ל כר"י במוקצה מחמת איסור. וא"כ שפיר מקשה הגמ' דלימא מי יימר:
והנה עפ"י הוצעה הזאת נ"ל לפי מה שפירש"י דאין רואין מומין ביו"ט משום דהוה כמתקן. וכבר כתבתי לעיל דהטעם דמחשיב כמתקן משום דבעי דוקא התרת חכם ובלעדו לא יותר. ואין דומה לשאר הוראות דאינו אלא לברר הספק. משא"כ ראיית מומין דבכור מיחשב כמתקן דצריך דוקא התרת חכם. ועיין בדברי הר"ן ביצה (דף כ"ח ב') גבי מהו להראות סכין לחכם שכתב בשם הרז"ה משום דדמי לראיית בכור. וז"ל ואין זה קושיא אצלי דלעצמו אינו אלא לברר הספק. אבל לאחרים אינו אלא שמפני כבודו של חכם אמרו כו'. ומבואר שם מדבריו דטעמא דבכור דהוה מתקן משום דגם התם לא מיקרי לברר הספק מחמת דצריך דוקא נטילת רשות. ואף שבקי טובא במומין. מ"מ צריך התרת חכם שנטל רשות. וא"כ חשיב תיקון גמור שאינו לברר הספק לבד אלא ג"כ משום כבודו של חכם שנטל רשות. אשר בלעדו לא יתיר שום איש בכור. וא"כ לא מיחשב לברר הספק לבד רק תיקון גמור משא"כ בשאר הוראות דאינו אלא לברר הספק. וא"כ לפמ"ש למעלה דמוכח מהגמ' דאף במי יימר דמזדקק לי' חכם לא מיקרי גמרו בידי אדם אף שבראיית החכם אין איסור מ"מ לאו בידו הוא דלמא לא ירצה החכם וגבי ראיית מומין היינו טעמא משום דאיגלאי מלתא למפרע דלא הי' מוקצה מעולם כנ"ל. א"כ נראה דזה דוקא למאן דאית לי' רואין מומין ביו"ט מטעם דסבר דראיית בכור הוה ככל הוראות. ואיהו סבר דראיית בכור לא חשיבא יותר מראיית טריפה. כדאמרינן לקמן בסוגיא זו. וא"כ מטעם זה לא הוה מוקצה כלל דאף די"ל מי יימר דמזדקק לי' חכם. מ"מ כשהתיר אח"כ איגלאי מלתא דלא הי' נאסר מתחלת השבת. רק איהו דקטעי מחמת חסרון ידיעה. משא"כ למ"ד דאין רואין מומין ביו"ט דסבר דראיית בכור חשיבא יותר מראיית טריפה. וסבר דלא הוה לברר הספק רק דצריך התרת חכם משום כבודו ולכך חשיב תקון. וא"כ אף דנאמר דמותר לראות מומין ביו"ט לצורך אוכל נפש אף דהי' יכול לראות מאתמול. דלא אסרו מתקן בהא מטעם דאוכל נפש הוא כמ"ש הפ"י והצל"ח. מ"מ הא התיקון לא הי' בה"ש רק עתה ולא שייך לומר דאיגלאי מלתא למפרע. דהא למ"ד אין רואין מומין ביו"ט ע"כ סבר דראיית היתר בכור לא חשיב לברר הספק רק היתרו צריך לגוף הדבר משום כבודו. או מאיזה טעם שיהי' ולכך אין רואין ביו"ט. וכיון דההיתר חכם הוא מתקנו. א"כ תו הוי מוקצה מחמת מי יימר דמזדקק לי' חכם כמו גבי נדר. כיון דמתחלת יו"ט לא הי' מתוקן רק אח"כ ואינו גמרו בידי אדם מחמת מי יימר כנ"ל:
ובזה יש ליישב קושיית הצל"ח על הרמב"ם. דהנה בלא זה דברי הרמב"ם קשים מאוד. דא"כ לפי טעמו אמאי אין רואין מומין שנפלו בו מערב יו"ט. ולומר דגזרינן אטו שנפל בו ביו"ט כמ"ש הרב המגיד זה לא נזכר כלל בדברי הרמב"ם. ולפמ"ש מיושב דהרמב"ם סובר דודאי ראיית מומין להתיר אותו לשחוט ביו"ט מהראוי להיות מותר. כיון דמלאכת אוכל נפש הוא. רק ראיית מומין ביו"ט מה שאינו צורך היום אסור דהוה תיקון שלא לצורך היום. ואף דשאר הוראות מותר לפסוק אף מה שהוא שלא לצורך היום. מ"מ שאני ראיית בכור דהיתרו של חכם אינו לברר הספק ומיחשב תיקון. משא"כ שאר הוראות כנ"ל. וא"כ כיון שפסקינן כמ"ד אין רואין מומין ביו"ט מה שהם שלא לצורך היום. א"כ ע"כ צ"ל דראיית בכור לא בא לברר הספק. רק משום כבודו של חכם כסברת הר"ן והרז"ה. וא"כ ל"ש לומר איגלאי מלתא למפרע. דהא לא בא לברר הספק. רק צריך אמירת החכם. וא"כ עד היתרו מיקרי לא חזי. ודמי ממש להתרת נדר בשבת דהוה מוקצה מחמת מי יימר דלא חשיב גמרו בידי אדם כנ"ל. וא"כ דברי הרמב"ם אתיין כפשוטו. דלכך אינו יכול לראות המומין ביו"ט דלמא יבא לאכול מהם והם מוקצה אף בנפל מערב יו"ט מחמת מי יימר כמו גבי נדר כיון דלא שייך איגלאי מלתא למפרע. אבל ר"י סובר דרואין מומין ביו"ט אף שאינו צורך היום. מטעם דסבר דראיית בכור דמי לשאר הוראות שגם הוא אין אלא לברר הספק. א"כ אינו מוקצה כלל בנפל מערב יו"ט. דלא שייך לומר דאינו גמרו בידי אדם מחמת מי יימר. דהא לדידי' י"ל איגלאי מלתא למפרע. דלדידי' גם ראיית בכור אינו אלא לברר. וכיון דאינו מוקצה א"כ שרי לראות. דלא שייך הגזירה שמא יבא לאכול דגם האכילה מותר ומיושב קושיית הצל"ח:
תוס' ד"ה בכור שנפל לבור כו' לכן נראה לי דמטעם מוקצה קאמר כו'. עיין תוס' שבת (דף מ"ו ב') בשם ת"י דדוקא גבי חכם אמרינן לא מזדקק מחמת איסורא. לא גבי שלשה הדיוטות אף דאיכא איסורא. לכך גבי טבל אמרינן דאם עבר ותקנו מתוקן ע"ש. ונראה דלא קיי"ל כסברא של ת"י. דא"כ תקשי אליבא דהלכתא דאם עבר ובקרו דאינו מבוקר והא עתה אין מתירין שום מום שאינו מובהק משום דליכא מומחה כמבואר ביו"ד (סימן ש"ט) וא"כ אמאי אם עברו ובקרו אינו מבוקר הא דמי לטבל אלא ע"כ דלא קיי"ל כדברי תוס' אלא דגם בשלשה הדיוטות היכא דאיכא איסורא לא אמרינן מי יימר. ובטבל דאמרינן שאם תקנו מתוקן היינו משום דבידו הוא לעבור. או דלמא שמא יעבור אחר כיון דהוא רק איסורא דרבנן כמ"ש התוס' ביצה (דף ל"א ב') ורש"י (שם) משא"כ כאן דצריך התרת שלשה מקצה מדעתי' טובא. שבודאי תלתא לא חשידי לעבור. וכ"כ הצל"ח לחלק בין טבל דאמרינן שאם עבר ותקנו מתוקן. לראיית מומין משום דהכא בטבל בידו הוא. משא"כ גבי מומין תלוי ביד אחרים ע"ש. ולכאורה אכתי קשה דהא מה דבעי בכור היתר חכם זה בודאי אינו אלא מדרבנן. וא"כ אכתי קשה מ"ש מטבל מחמת דאינו אסור אלא מדרבנן דהגבהת תרומות ומעשרות אינו אסור אלא מדרבנן וה"נ אף דראיית מומין אינו בידו מ"מ השחיטה בעצמו אף בלי ראיית חכם אינו אסור רק מדרבנן. וא"כ היכא שהוא מום מובהק כמו נקטעה ידו (ולא) והראהו לשלשה בני הכנסת. ועברו ובקרו ביו"ט יהא מותר דהא אפשר הי' לשוחטו בעצמו ואינו אסור אלא מדרבנן. וא"ל דבשלמא גבי טבל דלא הי' מוקצה רק מחמת איסור דרבנן והוא אח"כ עבר על האיסור. ולכך לא שיב מוקצה. משא"כ באם לא עבר על האיסור חשיב מוקצה אף דאינו רק איסורא דרבנן. ז"א דהא גבי בית שנפחת כתבו התוס' ורש"י מחמת דאינו רק איסורא דרבנן. והא התם לא עבר הוא על האיסור דהא נפחתמאליו ומ"מ אמרינן כיון דרק איסורא דרבנן הוא לא מקצה מדעתי' כלל. וא"כ ה"נ בהי' בו מום מובהק מערב יו"ט ועברו וראו אותו ביו"ט מה טעמא חשיב מוקצה הא בידו הי' לשחוט בלי התרת שלשה בהכנ"ס. ורק איסורא דרבנן הוא ודמי לטבל. ונראה לחלק דדוקא באם הוא איסור דרבנן שיכול לסלק האיסור ממנו בזה לא חשיב מוקצה כמו גבי טבל. משא"כ בשחיטה בלי הוראת שלשה בני הכנסת אף דאינו רק איסורא דרבנן מ"מ הוא מוקצה גמור כיון דאין בידו לסלק האיסור דרבנן ממנו. ואף אם ישחוט בלי ג' בהכ"נ מ"מ יהא אסור לעולם. משא"כ בטבל דהגבהת תרומות ומעשרות אינו אלא מדרבנן. ואם יבא אדם אחד ויתקן אותם מסולק האיסור ממנו ולכך לא מקצה מדעתי'. משא"כ כאן אם ישחוט בלי הוראת המום להם דמ"מ יהא אסור לעולם. ואף דאחר ישחוט וא"כ אפשר דמותר לדידי' דלא שייך קנסא כיון דלא עביד איסורא מ"מ ביו"ט יהא אסור דעכ"פ יהא צריך להראות לחכם אחר השחיטה במומין מובהקים או לדידן לשלשה ביהכ"נ ואין רואין מומין ביו"ט בודאי לא יזדקקו לו. והראיית מומין אינו בידו ובודאי לא יעבדו שלשה איסורא כנ"ל:
ולפ"ז מיושב מה שהקשתי לעיל דאמאי בבישל דלעת אמרינן בחולין (דף ט"ו ב') דהוה מוקצה ופירשו התוס' מחמת דאינו ראוי לכוס הא אפשר ע"י נכרי ואי דאסור מדרבנן מחמת שבות א"כ לא הוה אלא מוקצה מחמת איסור דרבנן ובנסתלק האיסור נסתלק המוקצה. וע"ש מה שתרצתי בדוחק. אבל לפי הנ"ל א"ש טובא דדוקא גבי טבל שאינו אלא איסור דרבנן ואפשר להסתלק האיסור ע"י עצמו או ע"י אחרים לא חשיב מוקצה כיון דאינו אסור אלא מדרבנן לסלק האיסור לא מקצה מדעתי' לגמרי דלמא יבא אחד ויסלק האיסור. משא"כ היכא שהאיסור נשאר לעולם ואין בידו לסלקו אף דהוא איסור דרבנן מ"מ הוה מוקצה גמור ולכך בדלעת אף שע"י נכרי אינו רק שבות מ"מ האיסור אי אפשר להסתלק דאם יעשה הוא או אחר ע"י נכרי אסור לו בשבת כדין נכרי שהדליק את הנר בשביל ישראל דאסור לכל בר ישראל אף למי שלא הדליק בשבילו כמבואר בשבת (דף קכ"ב) ובתוס' שם ובשו"ע (סי' שכ"ה) ע"ש. וא"כ כיון שאין בידו לסלק הוה מוקצה גמור אף דהאיסור הוא מדרבנן. וגם בדלעת אף אם הגוי יעשה לצורך עצמו יאסר עליו מטעם בשולי נכרי כיון דאינו נאכל כמות שהוא חי לשיטת התוס'. אבל בטבל בידו לסלק האיסור או באם אחר יפריש אפילו במזיד מ"מ לדידי' יהא שרי כמו שכתבתי לעיל במעשר בשבת במזיד שרי לאחריני אף בו ביום כנ"ל:
ואמנם אכתי קשיא לי טובא. לשיטת התוס' בכורות דבזמן הזה הטלת מום בבכור אינו אלא מדרבנן. עיין בכורות (דף ל"ג ב') תוס' ד"ה בעל מום מעיקרו אפילו למ"ד דאסור להטיל מום בבע"מ כדמוכח מע"ז (דף י"ג ב') וא"כ קשה טובא לר"י דאית לי' רואין מומין ביו"ט. רק בנפל בו ביו"ט הוה מוקצה. ואמאי דהא אסור רק מדרבנן להטיל בו מום וא"כ דמי ממש לטבל דהא בידו הוא או ביד אחר להטיל בו מום ושרי לדידי'. ועיין בש"ך יו"ד (סי' שי"ג סק"ב) דאם הטיל בו מום ושחטוהו דהבשר מותר לאחרים. א"כ דמי לגמרי לטבל דהא אין אסור אלא מדרבנן ובידו לסלק האיסור. וא"ל דאם הוא יטיל בו מום יהי' אסור. דא"כ גבי טבל נמי נימא דאם הוא יתקנו יהי' אסור בו ביום כדין המעשר בשבת במזיד דאסור בו ביום. וע"כ צ"ל דלכך לא חשיב מוקצה דלמא יבא אדם אחר ויסלק האיסור ויהי' שרי לדידי'. או אף דהוא יעשה האיסור מ"מ אינו אסור לו רק מדרבנן ולא מקצה מדעתי'. ודלא כמ"ש לעיל דהיכא דהאיסור נשאר עליו לעולם חשיב מוקצה. וא"כ בודאי קשה טובא דאמאי סבר ר"י בנפל בו מום ביו"ט דהוה מוקצה והא הוא רק מחמת איסורא דרבנן דהא מדאורייתא שרי להטיל מום בזה"ז וכנ"ל. ודמי לגמרי לטבל:
לכן נראה לומר לפמ"ש לעיל דהכא בבכור לא הוה מוקצה מחמת איסור דדוקא בשוחט בשבת שהוא עומד לאדם לאחר השבת רק איסורא דשבת עלי' לשוחטו היום. מ"מ מיוחד עדיין לאדם זה מיקרי מוקצה מחמת איסור אבל בבכור דמעיקרא לאו להכי קיימא שיפול בו מום וחשיב אינו מוכן כלל לאדם. לא מוקצה מחמת איסור (ע"ש במה שכתבתי לעיל). וא"כ א"ש כאן. דעד כאן לא קאמרי התוס' דבאיסור דרבנן לא אמרינן מוקצה רק דהיכא דהוא מוקצה מחמת איסורא וטעמא דמלתא דהא מעיקרא בעי הגמ' למימר בחולין (דף ט"ו) דר"י ל"ל כלל מוקצה מחמת איסור היכא דלא דחייא בידים. ונהי למאי דמסיק דאית לי' לר"י מוקצה מחמת איסור בשוחט בשבת לא שמעינן אלא מוקצהמחמת איסור דאורייתא. אבל לא באיסור דרבנן. משא"כ בבכור דאינו מוקצה מחמת איסור רק דמעיקרא לא הי' מוכן לאדם כמו שהוכחתי לעיל מהא דלא קאמר הגמ' בחולין ר"י דבכור היא דשמעינן מיני' דאית לי' מוקצה מחמת איסור אף דלא דחייא בידים. אלא ודאי צ"ל דזה לא מיקרי מחמת איסור כיון דמעיקרא לא הי' עומד לזה כלל. וא"כ אף באיסורא דרבנן אמרינן מוקצה. דמ"מ אינו מוכן הוא ולא דמי לטבל דעומד לאדם לתקנו אחר השבת ורק בשבת אסור א"כ הוה מוקצה מחמת איסור. ולא אמרינן באיסור דרבנן כנ"ל:
וע"פ האמור יש ליישב קושיית התוס' ביצה (דף ל"א) ד"ה ונפחת מסל לפני אפרוחים וממטה שיש עלי' מעות. ועיין ברמב"ן שהקשה ג"כ על דברי רש"י ועפ"י האמור מיושב היטב ואין מכל זה קושיא כלל דהתם במטה שיש עלי' מעות או בנר שכבה הוה דחייא בידים. משא"כ בכל הני בטבל ובבית שנפחת לא דחייא בידים. ואנן חזינן בפירוש דמעיקרא הוה בעי הש"ס למימר דל"ל לר"י מוקצה מחמת איסור היכא דלא דחייא. ונהי דלמסקנא אמרינן אף היכא דלא דחייא אית לי' לר"י מוקצה כמו בשוחט בשבת היינו משום דהוא איסורא דאורייתא ולא באסורא דרבנן. ושאני נר שכבה דהוא דחיי' בידים. וא"ש:
שם דף כ"ו רש"י ד"ה אם יש בו מום. אם ימצא בו מום הידוע כו' ולר"י נשיאה ליכא למפרך כדפרכינן לעיל כו'. ולכאורה דברי רש"י מיותרים. ומאי הוה קשיא לי' דאמאי לא פריך הגמ' אר"י נשיאה פשיטא הא איכא למימר תירץ הגמ' לעיל דמיירי בנפל בו מום עובר מעיו"ט. ולמה לי' להש"ס לשנות על הדבר אחר שכבר תירץ לעיל. ונראה לומר דהנה כבר הקשיתי לעיל לשיטת התוס' בכורות (דף ל"ג ב') דהטלת מום בזה"ז אינו אלא מדרבנן א"כ אמאי עבר ובקרו או נפל בו מום ביו"ט לר"י הוה מוקצה והא בידו להטיל מום כיון דאינו אלא מדרבנן כמו גבי בית שנפחת ובטבל ומה שתירצתי לעיל דהכא לא מיקרי מחמת איסור כיון דאינו עומד לכך ולא דמי להתם דאינו מוקצה אלא מחמת איסור היום כמ"ש הרשב"א לחולין והקצאה הוא בע"כ אכתי לא אתי שפיר. דהא משמע מרש"י דבבכור שפיר אמרינן דדעתי' עלי'. וכמו שפירש הפ"י משום דשכיחא דמנגחי ע"ש. וצ"ל דלר"י מ"מ הוה מוקצה דלא עדיף מיושב ומצפה דלא מהני לר"י דהא מ"מ הוקצה בה"ש מחמת איסור:
ובזה סרה קושיית הפ"י דמאי מקשה הגמ' והא מוקצה היא. הא ס"ד דזה לא חשיב כלל מוקצה מחמת דדעתי' עלי'. ולפי הנ"ל מיושב דזה לא שייך אלא לר"ש דאית לי' יושב ומצפה מהני. ואפשר דר"י הנשיא סבר כוותי' דר"ש. משא"כ לר"י לא מהני סברא זו דדעתי' עלי' דלא עדיף מנר שכבה אף דיושב ומצפה לא מהני לר"י. אבל מ"מ תקשה כיון דאמרינן דגם בבכור דעתי' עלי' רק דמ"מ הוקצה לבה"ש מחמת איסור. א"כ אמאי הוה מוקצה דהא לא הוקצה רק מחמת איסורא דרבנן דהא בזה"ז שרי להטיל מום מדאורייתא. לכן נראה לי דדברי התוס' בבכורות אינם מוסכמים. ועיין רמב"ם (פ"א מאיסורי מזבח ה"ז) דסובר בהדיא דאף בזה"ז הוא דאורייתא. ומה שתמה שם הלחם משנה מגמ' דע"ז (דף י"ג ב') דמבואר שם דבזה"ז גרע ממטיל מום בבע"מ ע"ש. נראה דיש ליישב דהתוס' בבכורות (דף ל"ג ב') שהביאו ראי' מהא דע"ז אזלי לשיטתייהו בע"ז לחד תירוצא שם בתוס' ד"ה ונשחטי' מישחט דמיירי בקדשי מזבח. ואפילו הכי מותר השחיטה מדאורייתא דהוה כמו שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל וכן כתבו התוס' נמי בזבחים (דף נ"ט א') ד"ה עד שלא נבנה המזבח ע"ש דהא דמחייב ר"י במעלה בחוץ מיירי בהעלאת קטורת או מנחה. אבל הרמב"ם פסק (בה' מעשה הקרבנות פרק י"ט הט"ו) דגם שוחט בחוץ חייב ע"ש. והיינו מטעם דפסק כר"י קדושה ראשונה קידשה לעת"ל. ומקריבין אף שאין בית עיין רמב"ם (ה' בית הבחירה פ"ו הט"ו) ומיקרי ראוי לפתח אוהל מועד כדאמרינן זבחים (דף ק"ז ב') וא"כ ע"כ צ"ל לשיטת הרמב"ם דשוחט בחוץ חייב בזה"ז דלא כתוס'. א"כ הא דמקשה בע"ז ונשחטי' מישחט ע"כ הקושיא אליבא דר"ל דאית לי' זבחים (ק"ז ב') דשוחט בחוץ בזה"ז פטור דלא מיקרי ראוי לפתח אוהל מועד דלא קידשה לעת"ל. וא"כ מטעם זה המטיל מום בזה"ז נמי פטור דגרע ממטיל מום בבעל מום, משום דלא חזי להקרבה. אבל אנן דקיי"ל כר"י דשוחט בחוץ בזה"ז חייב משום דקידשה לעת"ל ומיקרי ראוי לפתח אוהל מועד. א"כ שפיר פסק הרמב"ם דאסורלהטיל מדאורייתא דמיקרי חזי להקרבה דהא קידשה לעת"ל ומקריבין אף עפ"י שאין בית. ומיושב קושיית הלח"מ: אך צ"ע אמאי פטור ממלקות. ומהיכן למד הרמב"ם כן. וא"כ לפי שיטת הרמב"ם דאף בזה"ז הוא דאורייתא ואפשר דאף רש"י סובר כן דהא רש"י פי' בע"ז (י"ג) דמיירי בקדשי בדק הבית. וא"כ י"ל דדוקא בקדשי בדק הבית שרי להטיל מום לא בקדשי המזבח ולפ"ז שפיר אתי כפשוטו הכא דנפל מום ביו"ט הוה מוקצה מחמת איסור דאורייתא. אבל אכתי קשה דהא קיי"ל ביו"ד (סי' שי"ג) דמטיל מום במום עובר לא הוה מדאורייתא. וא"כ לפי מה דמסיק דמיירי בנפל בי' מום עובר מערב יו"ט קשה דהא לא הוה מוקצה אלא מחמת איסור דרבנן. וא"כ אמאי סבר ר"י בנפל בו מום ביו"ט דהוה מוקצה. אלא דר"י סבר בבכורות (ל"ג ב') דאסור להטיל מום בבעל מום אפילו קבוע. ולכך סובר בכור שאחזו דם אסור להקיז אפילו מת א"כ א"ש דר"י לשיטתו אזיל. וא"כ ניחא מה שפירש רש"י דעל ר"י הנשיא לא קשה פשיטא דאי לאו הכי ל"ל כתירץ הגמ' לעיל דנפל בי' מום עובר מערב יו"ט דא"כ אמאי לא ישחוט הא לא הוה אלא מוקצה דרבנן דהא אנן קיי"ל כר"ש בבכורות דשרי להטיל מום בבעל מום ומסתמא ר"י הנשיא סבר כוותי' דהלכתא הכי. ולכך פירש רש"י דלא מיירי בנפל מום עובר. רק לא קשה פשיטא דאשמועינן דאית לי' מוקצה. [והנה בעיקר הדין דקיי"ל ביו"ד (סי' שי"ג) דמטיל מום בבעל מום עובר אינו אסור אלא מדרבנן. הנה הך דינא הוא מדברי הרא"ש בכורות (פרק כל פסולי המוקדשין שכתב כן. וכן מבואר עוד בתוס' בכורות (דף ל"ד א') ד"ה אלימא ר"ש דמתניתן שכתבו בסוף הדיבור וז"ל א"נ חשיב כמו מום עובר שיש לו רפואה ע"ש. ואפ"ה אמרינן דלר"ש מותר להקיז דשרי להטיל מום בבעל מום עובר דאף במום עובר שרי להטיל מום. אבל מדברי הרמב"ם (בפ"כ מאיסורי מזבח הט"ו) מבואר בהדיא דמטיל מום בבעל מום עובר מדאורייתא אסור ולוקה עלי'. שכתב שם וז"ל כיצד אכלה הלח כמשפטו כו' מכל אלו ספק קבועים או עוברים. לפיכך אם הטיל בה מום אחר אינו לוקה עכ"ל. א"כ מבואר להדיא דלכך אין לוקה דספק קבוע הוא ומספיקא לא מלקינן לי' אבל אם ידוע דהוא מום עובר שפיר לקי עלי'. ותמיהני מאוד על הש"ע בסי' שי"ג שהביא בסתם דעת הרא"ש דמטיל מום בבעל מום עובר דלא הוה מדאורייתא. והוא היפך דעת הרמב"ם הנ"ל. ולדעת הרמב"ם הנ"ל צ"ל דבהקזה חשיב מום קבוע ואסור לשחוט עלי' משום דמיחלף בתם כמו שכתבו התוס' בבכורות לחד תירוצא ע"ש]:
שם דף כ"ז גמ' אלא גמרו בידי אדם לא קמיבעי לן כו'. עיין לעיל (דף ד') בתוס' ד"ה נימא מה שהקשו וז"ל תימא לימא דקסבר שתי קדושות הם אלא הטעם הוי מגו דאיתקצאי לבה"ש כו'. ולי דברי התוס' צ"ע רב. וא"י מי הכניסם לדוחק הגדול הזה לומר ולחלק בין מוקצה מחמת מצוה דאמרינן אף מחמת יום שעבר. ובין מוקצה סתם. ובלאו הכי ניחא שפיר דהא מסקינן הכא היכא דגמרו בידי אדם לא שייך מוקצה. ובודאי אין הפירוש בגמ' משום דבידו לגמור ולסלק כמו קדירות בה"ש שהן רותחין כיון דבידו לקררם. דא"כ קשה מקדירות חיות בה"ש בגווגא דשרי לאשהינהו ע"ג כירה כדאמרינן פ"ק דשבת (דף י"ח ב') אמאי מותרות למחר והא אין בידו לתקנם רק ממילא יתבשלו. אבל בידו אין לתקנם מחמת איסור בישול בשבת. אלא ע"כ צ"ל דגם זה מיקרי גמרו בידי אדם. הואיל ויודע בודאי שיתוקנו אח"כ א"כ לא חשיב מוקצה. ודוקא גרוגרות וצמוקים שצריכים חמה. ואינו בודאי שיזרח החמה זה לא מיקרי גמרו בידי אדם כמו שפירש"י כאן. ולפ"ז א"כ לכאורה קשה מנר שהדליקו בו באותה שעה דפסקינן דהוה מוקצה אעפ"י שיודע שהנר לא ידלק רק איזה שעות ואח"כ יהי' כלה ונשרף ואפ"ה אסור לטלטלו כל השבת ומ"ש מקדירות חיות בה"ש שיודע שיתבשלו אח"כ דלא הוה מוקצה ומיקרי גמרו בידי אדם כנ"ל. וצ"ל כמ"ש התוס' בשבת (דף י"ג א') ד"ה בעודן עליו כו' דהתם בקדירות חיות אינו רוצה הדיחוי שאם יתבשלו תיכף ג"כ ניחא לי' ואינו רוצה הדיחוי ולכך מיקרי גמרו בידי אדם. אבל בנר שכבה מתחלת שבת הי' רוצה בהקצאה מהנר לצורך שבת וא"כ הוה מוקצה אף שיודע שיפסוק אח"כ הדיחוי ודמי ממש למ"ש התוס'שם בשבת בכופה הסל לפני אפרוחים אף שבידו להפריחן או שיודע שמאליהם ירדו האפרוחים מהסל. מ"מ כיון דרצה בהקצאה לצורך האפרוחים שעת בה"ש אתקצי לכולי יומא ע"ש. ולפ"ז נראה פשוט דכש"כ הוא היכא שידוע לו שיותר ממילא דמיקרי גמרו בידי אדם. דהא זמן ממילא קאתי. ואם בקדירות חיות בה"ש מיקרי גמרו בידי אדם שכיון שידוע שבודאי יתבשלו א"כ כש"כ היכא שיותר ממילא באמצע השבת וההיתר הוא בודאי רק שבה"ש אתקצי זה לא מפסיד מידי ומיקרי גמרו בידי אדם כנ"ל. וא"כ לק"מ קושיית התוס' דנימא מגו דאיתקצאי לבה"ש מחמת איסור דלמא יום שעבר הוא. הא ההקצאה לא הי' ברצונו רק מחמת איסור וכיון שידע שבעבור בה"ש יסולק האיסור א"כ הוה גמרו בידי אדם כמו קדירות חיות כיון שהתיקון אח"כ ידוע הוא כנ"ל ולבד בנר שכבה מחמת שדחיא בידים וההקצאה הי' מרצונו לצורך שבת או לצורך דבר אחר כמו בסל לפני אפרוחים. ולפ"ז נמי לא קשה מאתרוג וסוכה דאמרינן מגו דאתקצאי לבה"ש דהתם מיקרי דחייא בידים ורצה בהקצאה לצורך מצוה כדאמרינן בסוכה (דף מ"ה) דאי מתרמי לי' סעודתא אכיל בגוי' ותיכף מתחלה כשהקצה אותה למצוות סוכה הקצה נמי לצורך בה"ש של יום שמיני דהא עדיין מצות סוכה נוהג אז בה"ש. וא"כ כיון שהקצה אותו מדעתו ורצונו ורצה בהקצאה אף שידע שיסולק אח"כ דמי לנר שכבה ולא מיקרי גמרו בידי אדם כיון שרצה בהקצאה בשעת בה"ש. וזה ברור ונכון לפענ"ד:
ואין להתעקש ולומר דיש לחלק בין הך דהכא ובין קדירות חיות. דהתם עביד לי' הכנה מקודם שבת שיתוקן בשבת וגם אם הי' רוצה הי' מבשלם קודם השבת והי' ראוים בה"ש. משא"כ הכא דע"כ הקצו לבה"ש דילמא יום שעבר הוא זה אינו כלום דמנין לנו לבדות סברא חדשה הא בחולין (דף י"ד וט"ו) הוה בעי הגמ' מעיקרא למימר דל"ל לר"י כלל מוקצה מחמת איסור היכא דלא דחיי' בידים ואף באינו יושב ומצפה כמו בשוחט בשבת ועיין ברשב"א לחולין שכמעט כל הראשונים ממאנים בד' תוס' שכתבו דמיקרי עומד ומצפה שמא ישחוט חש"ו ואפ"ה בעי הגמ' למימר דר"י ל"ל מוקצה מחמת איסור. והיינו כמ"ש הרשב"א והר"ן כיון דהקצאה אינו מדעתו רק בע"כ ע"ש. ונהי דלמסקנא לא קאי הכי היינו משום דבאמת סברא דחוקה היא דהא מ"מ הקצה אותה בדעתו יהי' מאיזה טעם שיהי'. משא"כ היכא דידע מתחלת שבת שיהא ראוי אח"כ בלי שום ספק בודאי לא הוה מוקצה ומיקרי גמרו בידי אדם כמו קדירות חיות שכיון שהתיקון יהי' בודאי. וה"נ זמן ממילא קאתי:
ובזה מתורץ קושיית הרמב"ן ביצה (דף כ"א) למ"ד שבת ויו"ט חדא קדושה היא א"כ היכא אכלינן בשרא בשבת שקודם יו"ט א"כ הא אתקצי בשבת. ולפי האמור ניחא דכיון דרק מחמת איסור הוקצה ולא דחיי' בידים א"כ מיקרי גמרו בידי אדם כיון דההיתר אח"כ ידוע. ובזה נתיישב קושיא עצומה מה דקשיא לי טיבא למ"ד נדרים ונדבות קריבים ביו"ט ומותר לשחוט שלמים ביו"ט ואמאי והא הוקצה בתחלת יו"ט דשחיטת קדשים בלילה פסולה. ואין לומר דבקדשים לא אמרינן מוקצה ז"א דלמ"ד נדרים ונדבות קריבים ביו"ט ע"כ סבר דמיקרי צורך הדיוט כיון דאית בי' אכילת אדם ואמאי לא נימא גבי' מוקצה. ולפי הנ"ל ניחא כיון דרק מחמת איסור הוקצה ולא דחיי' בידים. וכיון שההיתר אח"כ ידוע מיקרי גמרו בידי אדם. ועיין תוס' חולין (דף ט"ו ב') ד"ה כגון שהיו לו חולה והבריא כתבו דבחולה כיון שרגיליות לחזור לחלי' הוה כמו גמרו בידי אדם ע"ש וא"כ חזינן דהיכא שרגילות לבוא התיקון לא הוה מוקצה. א"כ כ"ש היכא שההיתר ידוע בודאי כנ"ל. ועיין פרי מגדים מה שנסתפק בדברי הר"ן עירובין (דף ל"ט) שכתב ג"כ דלא אמרינן מוקצה לשעבר. ונסתפק הפ"מ אם דוקא גבי מוקצה דרבנן לא אמרינן לשעבר. הא מחמת איסור דאורייתא אפשר אמרינן. עיין פ"מ בפתיחה כוללת לה' יו"ט (פ"ג אות י"ט) שכתב שלא מצא מקום גילוי לדין זה. ומדברי מהרש"א ביצה (דף ו') גבי עגל שנולד ביו"ט משמע קצת דאמרינן אף לשעבר בדאורייתא ע"ש. ודבריו תמוהים מאוד דא"כ היכא אכלינן בשרא ביו"ט אחר השבת אף לדידן דשתי קדושות הן הא בה"ש הוקצה מחמת איסור שחיטה. והוא איסור דאורייתא וחיוב אשם תלוי עשיית מלאכה בה"ש כמבואר ברמב"ם (ה' שגגות פ"ח) והיאך מותר לשחוט ביו"ט שאחר השבת. אלא ודאי אף מחמת איסור דאורייתא לא אמרינן מוקצה לשעבר (ובמצוו) [ובסוכה] טעמא אחרינא אית בה כמ"ש התוס' סוכה (דף י') והרא"ש שם דהא מ"מ מחויב לאכול בה"ש בסוכה ולעשות מעשה. א"כ שפיר הוקצה ע"ש בדבריהם:
שם דף ל"א ב' מתניתן בית שהוא מלא פירות ונפחת כו'. עיין בתוס' ד"ה שנפחת שהקשו הא הוה מוקצה. ותירצו דהוה מוקצה מחמת איסור דרבנן. ועיין במה שהקשיתי לעיל על דברי הרמב"ן בסוגיא זו שסותר דברי עצמו. שכתב בפרק יו"ט (דף כ"א) ונסתלק האיסור נסתלק המוקצה וא"כ לק"מ הכא. ועיין מ"ש לעיל לתרץ מהא דכופין סל לפני האפרוחים אף דהוה מחמת איסור דרבנן מ"מ דחיא בידים. דהא ע"כ מיירי שם במונח בכוונה דבשוכח א"כ לא נעשה בסיס כלל כמבואר בשבת (קמ"ב) וגבי סוכה נופלת נמי לא קשה דגם התם מיקרי דחייא בידים כמ"ש הרמב"ן במלחמות ביצה (דף כ"א) ע"ש דבשעת בנין דחיא. משא"כ הכא דלא דחייא כלל דאף שסתמו מתחילה מ"מ בודאי אדעתי' לפתחו וליקח הפירות הי' רק שמחמת איסור יו"ט נאסר הפתיחה א"כ רק מחמת איסור הוא כמו בשוחט בשבת דלא מיקרי דחיי' בידים כדאיתא חולין (דף ט"ו א') אבל בסוכה רעועה דמתחלה כשבנה אותה רצה בהקצאה שיהי' מחובר בבנין ומיקרי דחייא בידים ממש. ואמרינן אף גבי איסור דרבנן. ובאמת הדבר מוכרח לומר כן דהא הרא"ש כתב ג"כ כתירוץ התוס' ורש"י דטעמא דהוא מוקצה מחמת איסור דרבנן. ולכאורה יש להבין על מה שתירצו התוס' דהתם לא נסתלק האיסור לגמרי דהא עדיין המוקצה הוא בעולם. ולכאורה קשה על זה מנר שכבה בשבת דמסקינן בשבת (דף מ"ז) דמוקצה בשעת הדלקה הואיל ונעשה בסיס לדבר איסור ע"ש. וא"כ לא הוה מוקצה רק מחמת איסור דרבנן שכבה כר"י. ואח"כ נסתלק המוקצה לגמרי דהא נשרף אח"כ השמן ולא נשאר רק הנר לחוד. וצ"ל לשיטת התוס' דלר"י הוה אסור מתחלה הטלטול מחמת איסור דאורייתא דהא הגמ' בעי מתחלה לומר בשבת (דף מ"ו ב') דהטלטול אסור משום דלמא יכבה רק לר"ש מקשה הגמ' דהא דבר שאינו מתכוין הוא. משא"כ ר"י סבר דבר שאינו מתכוין אסור. וא"כ הטלטול נאסר מחמת איסור דאורייתא וא"כ לק"מ מנר שכבה לר"י רק ממטה שיש עלי' מעות מקשה תוס' שפיר. דלא הוה רק מחמת איסור דרבנן. וע"ז מתרצים התוס' דהמוקצה לא נסתלק. והא לא קשה מר"ש דמודה בקערה ועשישית כדאיתא בשבת (דף מ"ד) ואמאי הא לדידי' לא הוה רק מחמת איסור דרבנן מחמת דנעשה בסיס לשלהבת ונימא בנסתלק אח"כ המוקצה מותר. וי"ל דכיון דאינו יושב ומצפה כלל אפשר חמור טפי ואפילו באיסור דרבנן אמרינן מוקצה והכא גבי בית שנפחת כיון דמיירי רק באוירא דליבני דלא הוה בנין גמור עומד ומצפה הוא כדאמרינן לעיל (דף ל') בסוכה רעועה שנפלה דלר"ש מותר דיושב ומצפה כו' וזה לא אתי שפיר רק לר"י. אבל מ"מ קשה אליבא דידן דקיי"ל בנר שכבה כר"י. ואמאי והא לא הוה מוקצה אלא מחמת איסור דרבנן דהא אנן קיי"ל דבר שאינו מתכוין מותר. וגם הך חששא לא שייך אלא בשמן אבל לא בנרות של חלב ושעוה. וע"כ משום דנעשה בסיס לשלהבת וא"כ לא הוה מוקצה אלא מחמת איסור ואפ"ה קיי"ל דנר וא"כ חזינן דאף דמוקצה מחמת איסור דרבנן ונסתלק אח"כ האיסור לגמרי אפ"ה אמרינן מוקצה. והיאך כתב הרא"ש אליבא דהלכתא וגם הטור הביאו דטעמא דבית שנפחת דלא הוה מוקצה משום דהוא איסורא דרבנן. אלא ע"כ צ"ל כמו שחלקתי דדוקא בדחייא בידים אמרינן מוקצה אף מחמת איסור דרבנן לא בלא דחייא בידים דהא בס"ד בחולין (דף ט"ו) הוה בעי אביי למימר דלא אמרינן כלל מוקצה מחמת איסור היכא דלא דחייא בידים. ונהי דמסקינן אח"כ דאמרינן אף מחמת איסור כמו בשוחט לחולה בשבת מ"מ היינו דוקא היכא דדחייא בידים לא הכא:ובזה מיושבים כל קושיית הרמב"ן על הרז"ה בסוגיא זו שהביא כמה וכמה ראיות דאמרינן מוקצה אף מחמת איסור דרבנן מנר שכבה וממעות שעל הכר. וגם מסוכה נופלת ע"ש. ובזה מיושב הכל דהתם דחיא בידים ואף בסוכה נופלת מיקרי דחייא בידים דמתחלה בשעת הבנין הקצה אותה בידים כמ"ש הרמב"ן לעיל (דף כ"א). והיינו משום שרצה בהקצאה ההיא לצורך בנין או בנר שרצה בהקצאה שידלק לצורך שבת אבל גבי בית שנפחת מה דחייא בידים שייך הכא. לא מיבעי אם נסתם ממילא בודאי לא הוה דחיא בידים ואף אם סתם אותו בידים קודם יו"ט. מ"מ הסתימה לא היתה לצורך הקצאה מהפירות שבודאי הי' בדעתו לפותחם. ורק בשבת אסור לפתוח הסתימה. זה לא מיקרי דחייא בידים. ודוקא בנר שכבה שהקצה אותו בידים מטלטול שהדליק אותו לצורך שבת וכן בבנין בשעת שבנה רצה בהקצאה שיהי' מוקצה רק לבנין זה מיקרי דחייא בידים. אבל בבית סתום אף שסתם אותו מדעתו מ"מ לא מחמת זה הקצה הפירות. רק סתם את הבית שיהיו הפירות נשמרים בתוכו ובכל עת שירצה יפתח אותו ליקח הפירות ממנו. וכל החילוק שבין דחיא בידים ללא דחיא הוא כמ"ש הרשב"א בחולין דהתם ההקצאה הוא בע"כ ע"ש. וא"כ גבי בית סתום מיקרי מוקצה מחמת איסור לא דחייא בידים. וזה ברור לפענ"ד:
ולפ"ז קשה לי טובא על מה שכתב הטור (בסי' תקי"ח) דאם הוא בנין גמור אפילו ר"ש מודה ע"ש. ואמאי לפמ"ש דזה לא מיקרי דחיא בידים מהטעם שכתבתי א"כ הא פסקינן (סי' שי"ח) דהשוחט לחולה בשבת מותר לבריא והטעם דלא בעינן חולה מבעוד יום. הוא כמ"ש הרב המגיד (בפ"ב משבת) מחמת דלא דחיא בידים לא קיי"ל כר"י ע"ש. וכבר כתב הרשב"א חולין (דף י"ד י"ט) דהיכא דלא דחיא בידים לא בעינן יושב ומצפה ומטעם זה השוחט לחולה בשבת אף דאינו יושב ומצפה מ"מ לא הוה מוקצה דלא דמי לקערה ועשישית דדחיא בידים. וכן כתב הרשב"א במשמרת הבית ע"ש. וא"כ אפילו בבנין גמור מותר לר"ש דנהי דאינו יושב ומצפה מ"מ הא לא דחיא בידים. ומ"ש משוחט לחולה בשבת דמותר לר"ש אף דאינו יושב ומצפה מחמת דלא דחייא בידים. ואינו דומה לסוכה בריאה הנופלת דמודה ר"ש דהתם דחייא בידים והקצה אותו מדעתו לצורך בנין כנ"ל:
ועיין בפרק ב' מיו"ט (ה"ט) מה שהביא הרב המגיד בשם הרשב"א דמיירי בבנין רעוע שדעתי' עלי' שיפחת ע"ש. ולכאורה הוא תמוה דזה דוקא מהני אליבא דר"ש דאית לי' היכא דעומד ומצפה לא הוה מוקצה. משא"כ לר"י לא מהני עומד ומצפה כמו בנר שכבה דהוי מוקצה לר"י אף דעומד ומצפה אימת יכבה וכמו בסוכה נופלת וברעועה מאתמול דלר"י הוה מוקצה כמבואר לעיל (דף ל') בהדיא בגמ' וברש"י דלר"י לא מהני דעתי' עלי' בכל מידי דלא חזי לבה"ש. ולכאורה הי' אפשר לתרץ לפי מה דגרס הרז"ה והר"ן לעיל (דף כ"ז ב') במסוכנת וד"ה ופירש שם הר"ן דבמסוכנת אפילו ר"י מודה דדעתי' עלי' מאתמול. ובבריאה אפילו ר"ש מודה כי פליגי בחולה קצת. וגם הטור הביא זאת הגירסא. והוא ג"כ שיטת הרמב"ם (פ"ב מיו"ט הט"ז) דר"י מודה במסוכנת. וא"כ י"ל דכוונת הרשב"א הוא ברעועה הרבה דאף ר"י מודה. ולעיל (בדף ל') דפליגי בסוכה נופלת דלר"י הוה מוקצה מיירי ברעועה קצת. אלא דכבר כתבתי לעיל די"ל דוקא ביו"ט סברי הראשונים דלא הוה נולד כיון דדעתי' עלי'. ומחמת איסור לא הוקצית כלל. דהא מסוכנת מותר לשחוט. ורק מטעם נולד קאתינן עלה דמתחלה היתה עומדת לאדם ועתה לכלבים. וע"ז שפיר י"ל כיון דהיתה מסוכנת מאתמול דעתי' עלה לכלבים ולא מיקרי נולד כדאמרינן שבת (דף קמ"ג א') כיון דמסרח דעתי' עלי'. משא"כ בשבת דאף דהיתה מסוכנת מאתמול מ"מ מחמת איסור הוקצית. ולא עדיף מנר שכבה אף דידע שבודאי יכבה מ"מ הוה מוקצה מחמת הקצאת ביה"ש. וא"כ ה"נ בבית שנפחת מאי מהני רעועה הרבה דהא מ"מ בה"ש היתה מוקצה מחמת איסור פתיחה וסתירה ביו"ט ואתקצאי לכולי' יומא אף דדעתי' עלי'. והרשב"א גופי' פסק כר"י ביו"ט כמו שהביא הרב המגיד בשםהרשב"א (פ"א מיו"ט הי"ז). והנה כבר כתבתי לעיל דזה תליא במחלוקת הרז"ה והרמב"ן בפסחים (דף נ"ז) גבי פירות הנושרין דהרז"ה כתב שם דפירות הנושרין בשבת דדעתי' עלייהו מאתמול לא הוה מוקצה. והרמב"ן השיג עליו דלא מהני יושב ומצפה לר"י ע"ש וכתבתי דמחלקותם תלוי בזה. דלהרז"ה מהני בכל מידי דדעתי' עלי' מאתמול אף לר"י היכא דהוא מוקצה מחמת איסור דלא דחייא בידים. ובנר היינו טעמא משום דדחייא בידים רק היכא דאינו יושב ומצפה אמרינן בחולין דר"י אית לי' מוקצה מחמת איסור. והטעם דהא מ"מ הקצה אותו מדעתו יהי' מאיזה טעם שיהי' הא מ"מ הקצה אותו ולא עדיף מתמרי דעסקי. אבל ביושב ומצפה ולא דחייא לא שמעינן לר"י דאית לי' מוקצה. ובנר שכבה הטעם משום דדחייא בידים. וא"כ במסוכנת בשבת אפשר דמודה ר"י לפי סברא זו. אבל לפי דעת הרמב"ן (שם בפסחים) שהשיג על הרז"ה דלא מהני יושב ומצפה בפירות הנושרין אליבא דר"י א"כ גם במסוכנת לא מהני ע"ש במה שכתבתי לעיל. וא"כ לפ"ז אפשר לומר דהרשב"א אזיל בשיטת הרז"ה גבי פירות הנושרין ושפיר כתב ברעועה מאתמול דיושב ומצפה רק מחמת איסור הוקצה דלא דחייא בידים לא הוה מוקצה אף לר"י כנ"ל:
והנה לפי מה שכתבתי לעיל לתרץ קושיית הראשונים דנימא מוקצה מחמת יום שעבר. וכתבתי כיון דההיתר ידוע הוה כמו גמרו בידי אדם. ה"נ י"ל במסוכנת בשבת או ברעועה הרבה דבודאי יפחת הוה כמו גמרו בידי אדם. וכמו שכתבו התוס' בחולין (דף ט"ו ב') גבי חולה כיון שרגיל לחזור לחליו הוה כמו גמרו בידי אדם. ולא דמי לפירות הנושרין דאפשר לא מיקרי גמרו בידי אדם כיון שאינו ידוע שיפלו למחר. אך כ"כ לעיל שמדברי הראשונים מוכח אף שידוע ההיתר למחר מ"מ היכא דאתקצי לבה"ש אתקצי לכולי' יומא. וכמו שהקשו דנימא מוקצה מחמת יום שעבר. וכמ"ש שהקשה הר"ן דלמ"ד שבת ויו"ט חדא קדושה אסור לאכול ולשחוט ביו"ט שאחר השבת. א"כ מכש"כ במסוכנת בשבת דלא מהני מה שדעתי' עלי' מאתמול דהא מ"מ הי' מוקצה בה"ש מחמת איסור. וה"ה דלא מהני גבי בית שנפחת ביו"ט רעועה מאתמול אליבא דידן דקיי"ל ביו"ט כר"י:
באו"ח (סימן ש"ה) במג"א (סקי"ב) מה שכתב דחלב הוה מוקצה ע"ש. ותמיהא לי טובא דהא קיי"ל (בסי' שי"ח) בשוחט לחולה בשבת דלא בעינן חולה מבע"י. והטעם כמ"ש הרא"ש בחולין (דף ט"ו) והרשב"א שם דהיכא דלא דחייא בידים לא קיי"ל כר"י בשבת ומאיזה טעם יהא אסור החלב בשבת דנהי דהפרה הוקצה מחמת איסור הא לא דחייא בידים. ודמי ממש לשוחט בשבת לחולה דלא הוה מוקצה. ובאמת הטור (בסי' ש"ה) לא כתב טעם זה רק משום גזירה משקין שזבו ואף דהי' לאוכלין מ"מ בשבת חיישינן לדברי הרי"ף ור"ח דבשבת אף לאוכלים אסור דהוה כבורר כמבואר בתוס' שבת (קמ"ד ב') וברי"ף וברמב"ם. ועיין (בסי' תק"ה) במג"א (ס"ק ב'). ובאמת לדברי הראב"ד (בפ"ב משבת) שהשיג על הרמב"ם ולהראב"ד בעי דווקא חולה מבע"י ניחא וכן נראה שגם דעת הר"ן כן דהא הקשה בריש ביצה דמאי פריך שבת בעלמא תשתרי הא הוה מוקצה ע"ש אף דלא דחיי' בידים ואזיל לשיטתו שכתב בשבת פ' כירה על דברי הרי"ף בחולין דדוקא בחולה מבע"י. עיין ברי"ף פ' כירה (דף כ' א') ובדברי הר"ן שם. משא"כ לדידן דקיי"ל כשיטת הרא"ש והרשב"א דהיכי דלא דחיי' בידים לא אמרינן מוקצה מחמת איסור א"כ אין החלב מוקצה כלל רק מטעם משקין שזבו כמו שכתב הטור וצ"ע:
שם (סי' שי"ח סעיף א') עיין מ"ש פמ"ג דאפילו אם בישל לחולה שיש בו סכנה אסור ביו"ט שלאחריו מטעם הכנה ע"ש. ודבריו תמוהים דהא לעצמו היכן שבת רק אם בשל בשוגג בשבת דאסור באכילה ליומא א"כ שייך הכנה כמו פירות הנושרין בשבת דאסור אף ביו"ט שלאחריו כמו שכתבו הפוסקים בה' יו"ט כמה פעמים. ומה שהראה לדברי המג"א (בסי' תקי"ג) שכתב דהכנה זו אינה אלא מדרבנן דהא ראוי לחולה שיש בו סכנה כסברת הר"ן ריש ביצהדמשמע מדרבנן מיהא אסור אינו ראי' כלל דהא כתבו התוס' דאפרוח אפילו ר"ש מודה דהוה מוקצה דהוה כמו דחיי' בידים עיין בתוס' ביצה (דף ו' א') ד"ה הואיל ומתיר א"ע בשחיטה כו' וא"כ מדרבנן אסור דלא שייך לעצמו אם ישחוט לחולה שיש בו סכנה דמ"מ אסור לבריא מתורת מוקצה דאפילו ר"ש מודה אבל גבי עגל שנולד בשבת סבר הר"ן דאפילו מדרבנן מותר הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה עיין בהר"ן ריש ביצה ומכש"כ היכא דבאמת שחט לצורך חולה דמותר ביו"ט שלאחריו ומאי הכנה יש כאן. הא שבת לעצמו היכן לצורך החולה:
שם (סעיף ב') ואם קצץ מן המחובר פירות לחולה כו' משמע דפירי שנגמר בשולו מאתמול והי' לו חולה מבע"י מותר. וצ"ע דאמאי לא הביאו דעת רשב"א בחידושיו שחולק ע"ז. וז"ל דאכתי יש לאסור משום פירות הנושרין ולא עדיף הנעשה לחולה מנשרו ממילא ע"ש. ואין לדחוק ולומר דהרשב"א לא קאמר רק למאן דאית לי' בביצה משום פירות הנושרין דלא פליג אבל לדידן דל"ל בביצה משום פירות הנושרין י"ל דדוקא בפירות הנושרין מאליהן גזרו שמא יעלה ויתלוש משא"כ בנעשה בהיתר לא גזרינן דז"א דמלבד דמגמ' משמע בריש ביצה דביצה לא גזרינן משום פירות הנושרין דלא דמי דהאי מיגלי והאי מיכסי וגם למשקים שזבו לא דמי משום דהאי משקה והאי אוכלא אבל בדבר הדומה נכלל בגזירות פירות הנושרין. וחוץ לזה נמי אי אפשר לומר כן דהא פסקינן (בסי' ש"ה) דחלב שנחלב בשבת ע"י גוים אסור לבו ביום והיינו משום משקין שזבו דמוקצה לא קיי"ל היכא דדחיי' בידים ולהכי פסקינן בשוחט לחולה. מותר לבריא אף בחלה בשבת כמ"ש הרשב"א והרב המגיד (פ"ב מה' שבת) וצ"ל דבחלב אסור משום משקין שזבו כמ"ש הטור (בסי' ש"ה) ע"ש א"כ חזינן דאף דבר הנעשה בידים לכתחלה כמו חליבת בהמות בשבת מ"מ גזרינן דלמא יעשה ישראל בעצמו ואמאי לא נגזור בפירות הנתלשין לצורך החולה ואף דיש לדחוק קצת ולחלק מ"מ האמת יורה דרכו דדעת הרשב"א בחידושיו לאסור ומחמת זה סותר פירש"י ופירש דבדלועין תלושין מיירי ע"ש שם בט"ז (סק"ב) במה שהקשה דברי ב"י אהדדי ע"ש. והוא תמוה כמו שתמה בפרי מגדים דהא הב"י כתב בפירוש הטעם בשם הרשב"א והרא"ש חולין דמוקצה מחמת איסור דלא דחיי' בידים קיי"ל כר"ש ולא כר"י. וגם תירוצו תמוה מאוד דא"כ אמאי מחתכין נבלה לפני כלבים כדפסקינן (בסי' שכ"ד סעיף ז') הא הוה מוקצה מחמת איסור ותירוצו לא שייך התם דדמי ממש לנר הכבה ולסוכה נופלת אלא ע"כ צ"ל משום דלא דחיי' בידים:
או"ח סימן תק"א במנ"א (סקי"ב) כתב דמוקצה אפילו לשורפו במקומו בלי טלטול אסור. עיין בה' יו"ט לגאון מו"ה יונתן ז"ל (דף כ') מה שהשיג על המג"א מדברי הרשב"א שבת (דף כ"ט) ע"ש. ודבריו תמוהים מאוד שברשב"א שם מבואר להדיא דלהשתמש בידים אסור אפילו בלי טלטול כמו לסמוך בביצה שנולדה ביו"ט כרעי המטה אף שאינו מטלטל כלל להביצה. וה"ה להדליק מוקצה מיקרי שימוש בידים ואסור. וכוונת הרשב"א שם דהיכא שדולק כבר מותר לבשל אצלו דזה מיקרי הנאה דממילא אבל להדליק בידים דבר המוקצה מיקרי שימוש במוקצה ואסור אף שאינו מטלטלו כבר. וזה נראה פשוט כוונת הרשב"א. והנה מדברי הרשב"א מבואר דאסור להשתמש במוקצה שימוש בידים אפילו בלא טלטול. אבל נראה שהרמב"ן חולק על זה. עיין בסוף פ' כל כתבי מה שהביא הר"ן בשם הרמב"ן גבי עשה כבש לירד בו שכתב בהדיא דשרי לישב על דבר המוקצה בשבת. וגם על אבנים מותר לישב וזה דלא כדברי הרשב"א לעיל שכתב דאסור לסמוך בביצה כרעי המטה אפילו בלי טלטול. ובאמת הי' נראה לומר דהנאה מחמת עצמה אפשר דמותר במוקצה רק דמ"מ אסור משום שמא יטלטלנו כדאמרינן פ' כ"כ (דף קכ"ב) לא יעמיד אדם את בהמתו על גבי מוקצה בשבת. ופירש רש"י דחיישינן שמא יטלטלנו והוא מוסכם מכל הפוסקים. וא"כ י"ל דגם שאר הנאהממוקצה בלי נגיעה אסור מטעם זה. דמ"ש שמעמיד בהמתו ע"ג מוקצה או הוא בעצמו נהנה שייך נמי הך חששא דלמא יטלטלם. ולפ"ז אפשר הי' לחלק בין דברים קלים ששייך החששא דלמא יטלטל ובין אבנים גדולים הראוים לישיבה דלא שייך גבייהו החשש דילמא יטלטלם שרי לישב עליהם. דהנאה ושימוש במוקצה היכא דלא שייך החשש טלטול מותר ובביצה דאסור לסמוך כרעי המטה אף בלי טלטול נמי הטעם משום חשש טלטול כנ"ל:
אלא דמדברי הרשב"א בשבת לא משמע כן רק כל שימוש במוקצה בידים אסור. וא"כ לישב על המוקצה דהיינו אבנים או עצים שעומדים להסקה אסור. ועיין במג"א (סי' ש"ח ס"ק מ"א) והנה אם נאמר כדברי הפוסקים דהנאת מוקצה אף דבידים מותר ואינו אסור רק הטלטול כמ"ש המג"א (בסי' תק"ז סק"ג) א"כ קשה טובא משבת (דף כ"ח ב') דמוקי מתניתין בג' על ג' מצומצמות וכיון דאדליק פורתא הוה שבר כלי וכיון דנימא דהשימוש אינו לאסר במוקצה רק הטלטול א"כ קשה טובא דהא מבואר (בסי' ש"ח) במג"א (סק"ז) דאפילו שכח ונטל בידו מוקצה מותר לטלטלו יותר כמו שצריך וכ"ש היכא שנטל מתחלה בהיתר כמו כלי שמלאכתו לאיסור ונטל מתחלה לצורך מקומו מטלטלים כמו שירצה ועיין (סי' של"א ס"ק ה') גבי סכין של מילה דשרי להוליכו לביתו כ"ז שלא הניח אותו מידו ע"ש וא"כ ה"נ כיון דמתחלה רשאי ליטול הפתילה בידו דהוה כלי מה יש לחוש דאח"כ הוי שבר כלי הא מ"מ רשאי לטלטלו כל זמן שלא הניח מידו אף בשכח ונטל באיסור. וכ"ש היכא דנטל בהיתר ומחמת הדלקה אין חשש לשיטתם דמותר להשתמש במוקצה רק הטלטול אסור. ובהכי גם הטלטול לא נאסר כיון דכבר הוא בידו. אלא ע"כ צ"ל כשיטת הפוסקים השימוש גופי' נאסר במוקצה וא"כ אתי שפיר דאסור להדליק אח"כ כיון דכבר הוא שבר כלי והוה נולד ואסור ליהנות ממנו אח"כ כנ"ל:
שם במנ"א (סקט"ז) דלא שייך הכנה כו'. ונ"ל דאפילו למ"ש (בסי' תקכ"ז) דשייך הכנה בבישול כו' אבל אם בישל אינו אסור כו' ע"ש. וקשה דסותר מה שהביא (בסי' שי"ח סק"ב) בשם ליקוטי מהרי"ו דאם בשל בשבת אסור ביו"ט משום הכנה דאלמא אפילו בבישול שייך הכנה לאסור בדיעבד. ודוחק לומר דהכנה בידים אסור אפילו בבישול משא"כ הכנה בידי שמים כמו בלפידים דלא עביד איסורא מותר בדיעבד דמנ"ל לחלק בכך. גם הלשון של מג"א אינו סובל כלל הדוחק הזה. גם קשה הא פסקינן (בסי' תקט"ו) דפירות הנושרין בשבת או ביו"ט אסורים בשויו"ט של אחריהם מטעם הכנה אף שאינו אלא תיקוני מאכל כמו בישול ואפילו בדבר שאינו נאכל כמות שהוא חי דחשיב רק תיקוני מאכל ומותר בדיעבד לפי דברי המג"א. ולכאורה יש ראי' לדברי המג"א מהא דקיי"ל דאם עבר ובישל מיו"ט לשבת בלי עירוב תבשילין מותר בדיעבד כמבואר ביצה (דף י"ז) ואמאי גרע מנולדה בזה דאסורה בזה אפילו דהוא הכנה ממילא. ונהי דלא קנסינן לי' כדאיתא התם מ"מ מדינא לאסור דהא לא עדיף מהכנה ממילא אלא ע"כ דבבישול (ואפילו) אינו אסור בדיעבד. אלא דא"כ קשה מסי' (שי"ח) ומפירות הנושרין בשבת או ביו"ט דאסורין בשבת שלאחריהם אף דאינו דבר חדש אלא תיקון בעלמא: לכן נ"ל דדוקא בהכנה בידי שמים אסור ביו"ט או בשבת שלאחריו דאם אסורין אח"כ מיתקני האיסור דהכנה דהא לא הכין עבורו רק לחול ולחול לא שייך הכנה כמבואר בריש ביצה. משא"כ הכנה בידי אדם דהיינו בבישול מיו"ט לשבת דאף אם יהיו אסורים בשבת שלאחריו לא יתוקן האיסור של הכנה כלל דמ"מ איסור חילול יו"ט במקומה עומדת לכך אינו אסור בדיעבד. והא דקיי"ל בפירות הנושרין בשבת או ביו"ט שאסורים בשבת שלאחריהם מטעם הכנה. ובודאי דאף אם תלש אותן בידים אסורים בשבת שלאחריהם אף דהתם לא יתוקן האיסור נ"ל דלא קשה מידי וטעמא רבא איכא במילתא דהתם נהי דמחמת הכנה דבידים הי' מותר בדיעבד מכיון שהוא מעוות לא יוכל לתקן מ"מ הא איכא ג"כ הכנה דבידי שמים דלא עדיף מאלו נשרו מאליהם דהוה הכנה דבידי שמים וכמו הכנת ביצה ע"פ גמר בידי שמים דאסור מדאורייתא מגזה"כ ביו"ט שלאחריודהוה הכא שבת מוכן ליו"ט בידי שמים. וה"נ פירות שתלשן אדם אם יהי' מותרים ביו"ט שלאחריהם יהי' ג"כ הכנה בידי שמים ולזה מתוקן במה שאסורים ביו"ט שלאחריהם אף דלענין ההכנה דבידי אדם אין זה תיקון. וניחא נמי מ"ש בילקוטי מהרי"ו דמבשל בשבת אסור ביו"ט אף דהוא בידים דהא מ"מ איכא נמי הכנה בידי שמים דהא לא עדיף מאל נתבשל ממילא. והאי דבישל מיו"ט לשבת בלי עירוב דמותר בדיעבד ולא אמרינן דמ"מ ליתסר משום הכנה דבידי שמים היינו טעמא דהא מבואר בפוסקים היכא דמותר ביו"ט לא שייך הכנה דלעצמו הכין. וא"כ מחמת הכנה דבידי שמים אין לאסור דהא לעצמו הכין. רק מחמת ההכנה דבידי אדם שהיו כוונתו לאפות לצורך מחר. וע"ז לא יהי' תיקון באיסור של שבת אח"כ. משא"כ במבשל בשבת כיון דאסור ביומא א"כ אסור ביו"ט שלאחריו דלא גרע מהכנה דבידי שמים דהא איכא נמי הכנה דממילא וע"ז יתוקן באיסור של אחריו. ולפ"ז גם בלפידים יש לאסור ביו"ט שלאחריו כיון דלא הכין לעצמו מחמת איסור שבת. אף שאינו רק תיקון בעלמא כמו פירות הנושרין ומבשל בשבת דאסורים ביו"ט של אחריהם. ועיין במג"א (סי' תקכ"ז סק"א) שכתב דאסור לבשל ע"י עירוב סמיך לחשיכה דליכא הואיל דהא אסור מדאורייתא. ואף שהתוס' כתבו דבאפי' לא שייך הכנה לא כתבו כן אלא למאן דלית לי' הואיל ע"ש. ודבריו מחוסרי הבנה דנהי למאן דאית לי' הואיל אין ההכרח לומר דבאפי' ובישול לא שייך הכנה מ"מ היאך מצינו דפליג אהך סברא. גם מה שכתב אח"כ דסוגיא דפסחים תמוה לדבריהם לא נודע כוונתו. ובס' מחצית השקל כתב מהא דמקשה התם היאך אופין מיו"ט לשבת דנראה דאפילו בבישול שייך הכנה אין נראה כלל דזה באמת פי' הגמ' לדעת התוס' מה שאמר צרכי שבת נעשים ביו"ט דהיינו בתיקוני מאכל דלא שייך, בתיקוני מאכל הכנה. ונהי דקיי"ל דאמרינן הואיל מ"מ י"ל דקיי"ל דצרכי שבת נעשים ביו"ט בתיקוני מאכל. ואמנם נראה דאפילו לשיטת התוס' דלא שייך בתיקוני מאכל הכנה היינו מדאורייתא ולא הוה הכנה ד"ת. אבל מדרבנן הוה הכנה אף בתיקון מאכל רק דמועיל עירוב מדרבנן ואינו מועיל רק היאך דחזי ליומא אבל היכא דלא חזי ליומא לא מהני עירוב והראי דפירות הנושרין ביו"ט אסורין בשבת משום הכנה אפילו הניח עירוב אלא ודאי דעירוב לא מהני רק היכא דמותר ליומא. וא"כ לפ"ז לשיטת התוס' דלא שייך בתיקוני מאכל הכנה מ"מ אסור לבשל סמוך לחשיכה כיון דלא חזי ליומא לא מהני עירוב ואסור עכ"פ מדרבנן: