בית אבא· רבי אליהו יהודה הכהן גוטווירט
סימן ז
ראש הגולה וכהנא גדולה מרא דתלמידא כולה ומרא דכיא, אמת ושלום נשקו, הנותן בים דרך וכמים עזים נתיבה, נהירין ליה שכילא דנהר דיעה, ובכל הפוסקים רודה, שליט בים וביבשתא, כ' מורנו עטרת תפארת ישראל מיו"ק רשכבה"ג מעוז ומגדול, רב האי גאון עולם שר התורה, ומורה יורה, מוה"ר שלום מרדכי הכהן שוואדראן שליט"א אב"ד דק"ק בערואי יע"א נ"י עב"ג ויופיע סלה.
אחדשכת"ה כמשפט כו', בשאלה דאתיא לקדמאי שדנתי ופירשתי וחידשתי בה.
בפרשת תפלין ש"י יקרה מסות"מ מיוחס שנקרעה בתוך השיטין שהפת"ש ביו"ד סי' ר"פ מח"ד כתב יד כ' דתפומ"ז שנקרע בהם שני שיטין כשר ובש"ע שם בס"ת שנקרעה יריעה דבתוך ב"ש יתפור ג' לא יתפור כרב במנחות דף ל"א ע"ב והנ"מ בעתיקתא אבל בחדתא אף בג' יתפור, והנ"מ בגידין אבל בגרדין לא וצ"ב א"כ דהרמ"א שם בשם תה"ד והרא"ש דנוהגים לתופרן במשי, אבל העיקר לתופרם בגידין אם אפשר וי"א דמותר לדבק עליו קלף מבחוץ כ"ז שמותר לתופרם ולדבק הקרע ע"י כך כו' והב"ח הוכיח מדהרא"ש דמתיר לדבק גם קרע בתוך ג"ש אעפ"י דאסור לתפרו כו' דאפילו היכא דאסיר לתפור מותר לדבק כו' מדברי הגמ' דהנ"מ בעתיקתא כו' והנ"מ בגידין כו' דדוקא היא הנ"ל, ונ"ל דהב"י בסי' רע"ח סעי' ג' כ' בשם הרא"ש דאם יריעה אחת אינה תפורה עמו אפי' מונחת עמו אין קורין בו ובשם חס"ד דאפי' נקרע רוב תפירה שבין יריעה ליריעה כל שעדיין מחוברת בהם בתפירות של קיימא כשר וחשובה תפירה כו', והטו"ז חולק עליו דכל שאין הרוב תפור לא חשוב ספר וביאר הבנ"י סברתו דהא דאמרי' דהלכה למשה מסיני לתופרה בגידין לאו בשביל חיבור ודיבוק היא אלא משום דהללמ"ס כן נאמרה לתופרה בגידין להכי לא סגי בחיבורו אלא בעינן כולו או רובו קיים כו', ונ"ל ראיה לדבריו מדר' יוחנן במגילה י"ט ע"א שיור התפר הלל"מ ומחו לה אמוחא ולא אמרו אלא כדי שלא יקרע ופי' רש"י חזר וסתר דלאו הלל"מ הוא אלא חכמים אמרו כדי שלא יקרע כו' והיינו דהיתר שיור התפר ואי חיבורה בראשה וסופה לא משכח"ל אלא משום דעיקר חיוב חו"ד היריעות בס"ת זב"ז אינם רק מדרבנן, דאם היה חיבור ודיבוק היריעות בס"ת בכלל דין הלכה למשה מסיני לתופרה בגידין היה צריך לתפור מראשה לסופה כולה ולא הותר להניח שיור התפר אלא מטעמא דחיבור ודיבוק היריעות כדי שלא יקרע לבד היא דמותר וגם מצוה לשייר ביריעה בראשה ובסופה מעט בלא תפירה משום דיש בשיור זה נמי ס' וטעמא דשלא יקרע וכפי' הר"ן וב"ח ביו"ד שם דכיון דאינו אלא תקנת חכמים כדי שלא יקרע הס"ת לא מיפסל הס"ת בהכי כו' וי"ל דר' יוחנן בזה לשיטתי' בגיטין ס' ע"ב בפלוגתתיה עם ר"ל דתורה מגילה מגילה ניתנה, שפי' רש"י כשנאמרה פרשה למשה היה כותבה ולבסוף מ' שנה כשנגמרו כל הפרשיות חיברן בגידין ותפרן כו' משמע דהלל"מ לתופרן בגידין ל"נ אלא בסוף מ' שנה כשנגמרו כל הפרשיות כולם אבל בתוך כל מ' שנה כשנאמרו לו פרשה ופרשה דמגילה מגילה ניתנה והיה כותבם מיד הדביקם וחיברם כל פרשה ופרשה זה בזה בחו"ד לחוד כדדייק מקרא דבאתי במגילת ספר דמגילה מגילה ניתנה ולא חייש לקושי' ר"ל מקרא דלקוח את ספר התורה הזאת דמשמע דחתימה ניתנה משום דמפרש לקרא לבתר דאידבק' אבל לר"ל דס' חתימה ניתנה ולא נכתבה כלל עד סוף מ' לאחר שנאמרו כל הפרשיות כולן והנאמרות לו בשנה ראשונה ושניה היו סדורות לו על פה עד שכתבן, א"כ לדידיה הלל"מ לתופרן בגידין משום חיבור ודיבוק כל פרשיות התורה שנכתבו בפעם אחת ביחד שיקרא ספר ע"י חו"ד יריעות בספר לתורה זב"ז כהוכחתיה מקרא דלקוח את ספר התורה הזאת והיינו הלל"מ לתופרם בגידין כו', ואליביה יש לומר הא דכ' הת"הד והרא"ש דאפי' במחוברים מעט תשובה חיבור ודיבוק בתופרן בגידין כהלל"מ, אבל הטו"ז והבנ"י בס' ושיטתם אליבא דר' יוחנן אזלו כו', וא"כ י"ל דגם הרא"ש בס' בזה לשיטתיה כביו"ד סי' ש' סעיף ב' ברמ"א דלא הוי כלאים אלא בשני תכיפות וקשר שני ראשי החוט כו' דחוץ משני תכופות דחשיב חיבור בכלאים משום דכ' יחדיו בעינן גם קשר שני ראשי החוט כלחיובא דשבת דמלאכת מחשבת ומתקיימת בקשירת ראשי החוטין מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תשמט כבמתני' סוף כלאים תכיפה אחת אינה כלאים והשומטו בשבת פטור ובשתי תכיפות יש כלאים והשומטו בשבת חייב כו' כמו כן ס"ל נמי בס"ת דהלל"מ לתוב"ג משום חיוב"ד היא כו' א"כ י"ל דגם להטו"ז דפוסק שם כהרמב"ם דגם בשני תכיפות בלא קשר הוי כלאים משום דכ' יחדיו אף דל"ד לענין קשירה בשבת רק בתכיפות לבד בס' שיטתיה דהכא דהלל"מ דתפירת ס"ת בגידין לאו משום חיבור ודיבוק היא כלר' יוחנן כו'.
ומיושב בזה תמיהת הדג"מ העצומה לפירושו עפ"י שיטת הרא"ש מתני' דתוכף תכיפה אחת מיירי במחבר שני דגרים משא"כ בציצית שאינו מחבר רק החיטין להבגד חשוב חיבור ולהכי הוצה"ח להתיר כלאים בציצית כו' איך קאמר במנחות ל"ט ע"א ש"מ קשר עליון דאורייתא דאי ס"ד דרבנן למ"ל למשרי כלאים בציצית דתוה"א א"ח כו', דמה ראיה ממתני' דתוב"ד להכי תק"א ל"ה חיבור אבל בציצית שתוכף חוט צמר עצמו לבגד אפילו תכיפה אחת חשוב חיבור כו' דרבה בהוכחתו דקש"ט דאורייתא כר' יוחנן ס"ל דתורה מגילה מגילה ניתנה והלכ' למשה מסיני לתוב"ג לאו משום חו"ד הוא כס' הטו"ז ושיטתי' בכלאים כהרמב"ם דמשום חיבור הוא צריך שלא יהא שום חיבור ואף בש"ת בלא קשר חשובא חיבור ומתני' דת"א אינה כלאים והשומטו בשבת פטור ובב"ח יש כלאים ובשבת חייב אף דשווים דוקא לחילוקא דח"א ל"ח ת' ולא לענין קשירה כו' ולא לענין חיבור שני דברים, אבל ד' הטו"ז היא רק עפ"י שיטת הרא"ש דבת' כו"כ ובשבת חייב כו' דשוין גם לענין קשירה כו' ולה"ב גם חיבור שני דברים כו' כנ"ל, ועי' כ"מ פ"כ דכלים הלכה י' ושם תוספות שהתפר חיבור וקשירה אינה חיבור ובפי"ב מטו"צ הל' י"ב וי"ג שהתפירה חיבור גמור כארוג ובמ"א פכ"ג דכלים שהתפר מחברו ובמ"א פי"ט דכלים ובר"ש שם:
ב) ויש ליישב עפ"י זה גם פליאת הדגמ"ר בסימן רע"ח אדהרמ"א שם בסעיף ב' דבשעת הדחק שא"א לתפרה בגידין אם נתפרה במשי סביב העמודים קורין בה ואם אפשר לתקנה בגידין אעפ"י שכבר נתפרה במשי אין קורין בה עד שיתקנה כו' שהוציא דינו מדברי התה"ד סימן נ"א הנ"ל ושם לא מיירי אלא מתפירת היריעות להדדי ולא לענין העמודים דאפי' לא נתפרו כלל בהיריעה כשר דספר עזרא ל"ה לו אלא עמוד אחד כו' דלירוש' פ"ק דמגילה הל' ט' שמביאם תוס' ב"ב י"ג ע"ב ד"ה ועושה דהל' למשה מסיני לתופרן בגידין ולדבקן בדבק כו' וא"כ אי"ע עבה"ט מלמען תהיה תורת ה' בפיך ועושין עמוד לספר בסופו לתורה מכאן ומכאן כו' שס' הרמ"א לשיטת התה"ד דהלל"מ לתופרן בגידין משום חיבור ודיבוק דה"ה בחיבור ודיבוק דיריעות לעמודין צל"ח לחיבור ודיבוק בגידין ורק בשעת הדחק ק"ב אם נתפרו סביב העמודין במשי וכד' הנקה"כ דהיא הדין בין היריעות מכשיר הת"ה וכ"ש במקום הקרע שכשר בשעת הדחק כו' שהרמ"א בסי' ר"פ סעיף א' מביא מהתה"ד והרא"ש דכן נוהגין והעיקר אמנם לתפרן בגידין אם אפשר כו' עפ"י שיטתם הנ"ל, ובאו"ח סימן ל"ב סעיף נ' כתב הב"י לסמוך בשעת הדחק במקום שאין גידין מצויין אדברי בעל העיטור דתופרין לכתחילה תפילין ומזוזות בקלף ובטאלדארוש כו' וקושי' הטו"ז מטלית שהתחיל בה לקרעה כיון שנקרע רובה שוב אינה חיבור וטהורה כו' שתי' הנקה"כ דהתם נקרע גוף הטלית אבל הכא לא נקרעו רק התפירות כו' צ"ב מראית הבנ"י מאבר המדולדל דאפי' נימא אחת הוי חיבור ומגמ' דחולין י"ב דאליה תמימה כיון דלייף שפיר דמי כו' וכן מהדס שנקטם דבמחובר מקצתו כשר ומש"כ מפי' הר"ש פכ"ח דכלים מ"ח שחילק בין טומאה לחטאת ע"ש צ"ב שלא העיר גם משיטתיה דהר"ש בפ"ג דאהלות מ"ד בפי' התוספתא אתרוג שנחלק לשנים טהור כו' דנחלק לא שחלקו לגמרי אלא דלייף וטהור ר"ל כשר לצאת בו כו', וכ"כ מדברי המרדכי ס"פ חלון בככר שנחתך ולא נפרס ועודו מחובר דעדיף מתפירת קיסם ומהני לענין לחם משנה ובתוספתא פ"ג דטב"י כ' הרמב"ם בפ"י מהל' טו"א הלכה י"ב אתרוג שנפרש וחיברו בקיסם אינו חיבור ועי' בכ"מ שר"ל דלענין הכשר שאם נפל משקה ע"א מהם לא הוכשר השני אבל בנטמא אחד מהן נטמא גם המחובר לו ע"י אדם, ואמנם בפ"ד מהל' טו"מ הלכה ה' כ' דכזית מן המת שחתכו לחלקים ודבקו דמטמא במשא אבל לא במגע קצתו שאין חיבור אדם חיבור ומצאתי שהעיר בזה המל"מ ולהנ"ל אמנם י"ל דאין סתירה בדברי הרמב"ם שהכ"מ ביאר קושיתו שבהל' י"א כ' אגוזין שקצצן בעוקציהן כשהן רכין ואמנן כולם כמו חבל וכן הבצלים שחוברן בדרך הזאת הרי אלו חיבור, ובהל' ל' י"ב כ' קליפה של שים שנפלה משקה על אחד מהם הוא טמא וחיבורו טהור שאין חיבורי אדם חיבור לכל דבר כו' דקשה למה שם אמרו שהוא חיבור וכאן אמרו שאינו חיבור וחילק כנ"ל וכ"ד מלשון המשנה פ"ב דעוקצים מ"ה התחיל לפרק אוכל שהתחיל בו אינו חבור (ומה שלא פרק חבור) האגוזין שאמנן (שגדלן וחברן זב"ז מלשון ויהי אומן וגו') הבצלין שחמרם (מלשון ויצברו אותם חמרים) הרי אלו חבור, התחיל לפרק באגוזים ולפקל בבצלים אינו חיבור כו' א"כ בהל' י"א מחוברן בקליפתן שקצצן בעוקציהן כשהן רכין ואמנן כולן כמו חבל הוי חיבורן במקצת ע"י עצמן וקליפתן שפיר הוי חיבור לענין טימאה שאם נטמא א"מ נטמא הכל אבל בהל' טו"מ ל"ה חיבור מצ"ע כלל אלא ע"י אדם להכי לח"ח, ומה"ט נמי ל"ח חיבור לענין הכשר דלהכשר צ"ל דעתו דבנ"א דניחא ליה ועל ידי ניחותיה יחשב נמי כחיבור ע"י אדם דלח"ח דלענין הכשר עיקר גרם הוא ע"י ניחותא דאדם וה"ה בחיבור ע"י אדם דלח"ח כנ"ל, ועי' במ"ה פ"י דכלים בחיבור ע"י זפת ובתוס' זבחים ק"ה ע"ב ד"ה חיבור ותוס' יומא מ"ד ע"ב ד"ה בכ"י מהירוש'.
ג) ועפי"ז י"ל גם בפלוגתת הטו"ז בסי' ר"פ סעי"ק א' אדהב"ח דאפילו נקרע רק בשיטה אחת אסור לקרות בו עד שיתפור כו' דכל שהוא בפחות משלשה שיטין אין פסול אף שלא נתפר אלא דשרי לתפור ולא מגני כביותר מג"ש דמיגנא משום זה אלי ואנוהו כו' והוכחתיה מתשו' מהרי"ק מלשין הירושלמי דצריך לדבק ואי לא מיפסל בהאי קרע דאמר דובקים אפי' אי לא נסתם א"כ אצ"ל כלל כו' שמע מינה דהיכא דאין פסיל בלא סתימה ל"ב סתימה ה"נ לענין תפירה כו' והנקה"כ השיגו דהתם היינו משום שאינו פסול בלא סתימה ע"כ א"צ סתימה משא"כ הכא יש לומר דפסול בלא תפירה כו' וכ"מ מהריב"ש דכ' דאם היה הקרע בישן ב' שיטות ובחדש ת"ג די"ל תקנה בתפירה כו' משמע דבב"ש נמי צ"ת ותפירה כו' דאדהרמ"א לקמן דמותר לדבק קלף מבחוץ כל זמן שמותר לתפרם ולדבק הקרע ע"י כך כ' הש"ך דרק בקרע בתוך ב' או ג"ש ועפוץ שמותר לתפור מותר ג"כ לדבק אבל בענין שאסור לתפור אסור ג"כ לדבק אבל הב"ח הוכיח מד' הרא"ש דמתיר לדבוק אפילו בקרע תוך ג' דאסור לתפור דמשמע דאפילו היכא דאסור לתפור מותר לדבק כו', וכן אדמהרי"ק שמביא הרמ"א שם דאם נחסר דבר כותבין על הקלף הדבוק הסכים עמו הטו"ז בסעי"ק ד' דמהני אפילו לכתוב חציה על זה וחציה על זה והב"ח השיגו דאם נכתב מקצת האות על היריעה ומקצתה על הטלאי דפסיל לד"ה דכשתחלק הטלאי נמצא כאן חצי אות וכאן חצי אות ואפילו נכתב האות כולו על היריעה לא מהני הקפת גויל שבטלאי לאות שנכתבה על היריעה אלא האות שביריעה צ"ל מוקפ"ג ביריעה עצמה בלא טלאי וכן האות שבטלאי צ"ל מוקפ"ג בטלאי עצמה בלא היריעה והסכים עמו השיך כו' דהטו"ז בשיטתי' דתפב"ג לאו משום חיו"ד היא שכ' להוכיח מדברי מהרי"ק דכל היכא שאין פסול בלא סתימה ל"ב סתימה דה"נ לענין תפירה כו' דכיון דאינן תלויין בטעמן זה בזה שפיר מדמינן להדדי דכל שאינו פוסל לא מקפיד דס"ל בזה כמשמעות הש"ך בדברי הרמ"א דרק בקרע שמותר לתפור הוא דמותר לדבק אבל קרע שאסור לתפור אסור גם לדבק וכדברי מהרי"ק דכותבין תצוה על הקלף וחציה על היריעה כו' ע"כ אי"ל כהשגת הנקה"כ ופי' בד' מהרי"ק דרק בסתימה היא דאמרינן היכא דל"פ בל"ס לב"ס משא"כ בתפירה י"ל דפסול בלא תפירה כו' דכל שהוא בפחות משלשה שיטין אין פסול אף שלא נתפר אלא דשרי לתפור ולא מיגנו כביותר מג"ש דמיגנו משום זה אלי ואנוהו כו' דתפירה לאו משום חיו"ד היא ע"כ אמרי' דס' היא בסתימ' דהיכא דלא מיפסל בלא סתימה לא בעי סתימה והיכא דמיפסל בלא סתימה בעי סתימה אבל לתפור בגידין ל"ב דב"ש או חגו"ע דלא התירו שיור התפר אלא מהלל"מ ומטעמא שלא יקרע אף בדיעבד כשר כשלא הניח דאזל לר' יוחנן דשיור התפר הלל"מ ולא שלא יקרע היא טעם למאי דכשר בדיעבד בלא שיור דרק אדיעבד אמרו חכמים דכשר משום דעיקר הלל"מ לשייר ל"ה אלא לשייר כדי שלא יקרע א"כ אמרי' דשיורו כחיבורו ותקנתי' כסתימה א"כ בכ"מ דמיפסל בלא סתימה בעי סתימה והיכא דלא מיפסל בלא סתימה ל"ב סתימה להכי אמרי' דלענין תפיב"ג אמנם תגו"ע רק שרי לתפור ולא מיגנו בתפירה כדמיגנו ביותר משלשה שיטין משום זה אלי ואנוהו אבל הב"ח בשיטתיה כהרא"ש דמתיר לדבק אפילו היכא דאסור לתפור כבקרע תוך ג"ש כו' דלשיטתיה דתפב"ג משום חיבור ודיבוק היא וגם בתגו"ע מותר לתפור דלא מיגנו ואין צ"ל לדבק ובלא עפוץ ת"ג אסור לתפור משום דמיגנו דל"ה זאו"א אבל לדבוק ולסתום מותר ע"כ בת"ב או תגו"ע צריך לתפור משום חיבו"ד דלא מיגנו משום זה אלי ואנוהו ולהכי משמע לי' פי' דמהרי"ק דהיא מהירוש' דחשבה דבוק וסתימה להלכה למשה מסיני כתפב"ג בשיטתם היא דאמרו דובקים אפילו לא נסתם כו' כפי' הנקה"כ דהיינו משום שאין פסול בלא סתימה ע"כ אין צריך סתימה וכפי' הב"ח והר"ן בסימן רע"ח דאין שיור התפר רק משום תקנת חכמים שלא יקרע הספר ע"כ לא מיפסל ס"ת בהכי כו' ול"ק משום דהלל"מ כדקאמר ר' יוחנן משום דס"ל כר"ל דתח"נ והלל"מ דתפב"ג משום חיבור ודיבוק היא ע"כ בב"ש ובתגו"ע דלא מיגנו משום זה אלי ואנוהו אין פסול בלא סתימה ואי"צ סתימה ואי"פ דקא' ר"ל כשיטתיה מתקנת. חכמים לשייר מלתפור כל היריעה מראשה לסופה כדי שלא יקרע הס"ת ולא מיפסל ס"ת בהכי כו' ומזה משמע דהטעם דאמרינן הכי דאין פסול בלא סתימה ע"כ לא בעינן סתימה משום דלענין תפירה אינה כן דלענין תפירה אף בב"ש ותגו"ע דלא מיגנו צריך לתפור והתפירה היא משום חיבור ודיבוק ע"כ ל"צ סתימה אם כן אדרבה מדברי מהרי"ק אלו שהם כדברי הירושלמי משמע דרק בסתימה היא דאמרינן דהיכא דל"פ משום סתימה לא בעי' סתימה משום דבעינן תפב"ג דלא מיגנו, וע"כ דפסול בלא תפירה משום דתפב"ג משום חו"ד היא א"כ ש"מ דסתימה ל"ב היכא דל"פ אבל ומשום דתפירה בעינן דפסול אף בב"ש ותגב"ע כנ"ל ושפיר הביא לראיה מדברי הריב"ש שכ"כ בפי' דבישן תב"ש ובחדש תג"ש י"ל תקנה בתפירה כו' כנ"ל דמשום התקנה בתפירה היא, דמשמע דרק בסתימה היא דאמרינן דהיכא דל"פ משום סתימה ל"ב סתימה כו' ובת"ג דאסור לתפור דמיגנו מותר להדביק דרק התפב"ג אף שהיא משום חו"ד וסתימה אסרו בג"ש משום דמיגנו אבל הסתימה והדיבוק דלא מיגנו מותר לדבוק ולסתום, ולהכי פליגי נמי הב"ח וטו"ז בפי' דמהרי"ק לכתוב מקצת או כל אות על הטלאי בלא הקפת גויל ומקצתה על היריעה כו' דלהטו"ז דתפב"ג לאו משום חו"ד היא א"כ הסתימה שהיא לחו"ד היריעה כהיריעה חשובה ולהכי ס' דהכל כשר אבל להב"ח דגם התפב"ג משום חו"ד א"כ הסתימה דחו"ד לאו כיריעה חשובה ולהכי פוסל מקצתה עה"ט ומקצתה על היריעה או אף בלא הקפת גויל כנ"ל.
ד) וגם בזה י"ל דלשיטתם אזלו דמתוס' גיטין כ' ד"ה ל"צ מבואר דמוכתבתם כתיבה תמה נפק"ל נמי היקוף גויל וכשיטת הרא"ש שם וטיו"ד סימן רע"ד ואמנם דעת המביט בקרית ספר הלכות תפילה פ"א דאינה אלא דרבנן וכבר העירו האחרונים מדברי הרא"ש רי' הל' מקוואות דמ"ש דפיסול מקוה הלל"מ דר"ל דברור כהלל"מ וכן כל באמת אמרו כהא דהחזן רואה איך התינוקות קוראים כו' שכ' בירושלמי דהיא הלכה למשה מסיני אף דאיסור רואה לאור הנר אינו אלא מדרבנן כו' ובטוא"ח סימן ל"ב כתב דצ"ל בכתיבה תמה ושיהא כל אות ואות מוקף גויל כו', ופי' הב"ח דס"ל דגם זה נפק"ל מוכתבתם דלא מבעי שיהיו האותיות תמים ושלמים כאו"א כהלכתה אלא שיהא גם כל אחד ואחד מוקף גויל דבלאו הכי לא מקרי תמה כו'. ועוד נראה דמ"ש רבינו בכתיבה תמה שיהא כל או"א מוקפת גויל מילי מילי קתני דשאינו מוק"ג ל"פ משום שאינה כ"ת אלא הלכה למ"מ היא שיהא מוקף גויל כו' ולענין הלכה נראה דבתפילין פסול בנגיעה אות לאות אפי' בשאר תיבות בין בנגיעה למעלה בין למטה ואין לו תיקון, אבל בס"ת י"ל תיקון לגוררו וכ"פ ביו"ד סי' רע"ו כו' שנ"ל דס"ל להב"ח דהקפת גויל מן התורה מוכתבתם כ"ת אלא שרצה לפרש דברי הטור דמילי מילי קתני כו' ומסיק להל' דרק בס"ת מהני תיקון ולא בתפילין דעיקר קרא דוכתבתם והנפק"ל מיניה דהקפ"ג מה"ת משום דבעינן כתיבה תמה בתפילין כתיב ומסיק הוכחתיה מפסק הש"ע בסימן רע"ו דבס"ת מהני תיקון ושיטתיה ביו"ד סימן רע"ד דהקפת גויל מן התורה כנ"ל, ע"כ ס' הב"ח דאי"ל מקצת או אפי' אות בלא הקפת גויל על המטלית והשאר על היריעה כיון דגוף התפב"ג והחיבור והדיבוק אינו רק מהלל"מ לא מהני לסתימה וחו"ד להקפת גויל דהיא מה"ת, אבל הטו"ז באו"ח סימן ל"ב סעיף קטן ג' הביא דברי הב"ח הנ"ל וכ"ע שאיזה תלמוד טועה כתבה, דלקמן סעיף כ"ה מבואר דאף בתפילין מותר לגררן ולתקנן בדבוק ול"ח שלא כסדרן כו' שכתמ"ה הלבושי שרד דכ"כ המחבר ד"ז בהדיא משום הקפת גויל ולמה כתבו הטו"ז בשם הב"ח כו', ולהנ"ל י"ל דס"ל להטו"ז דהקפ"ג אינה מה"ת אלא מהלל"מ לה"כ גם בשם הב"ח ולהעיר דגם בתפילין גופא אף דכ' ביה האי וכתבתם מהני תיקון ותט"ע להא דלמ"ת בתפילין ודהעיקר אליביה דהקפ"ג אינה מן התורה רק דרבנן להכי ס"ל להטו"ז דגם בכתב אות על המטלית ואין הקפת גויל אלא ביריעה כשר כיון דשניהם מהלל"מ חשובה הסתימה והדיבוק כיריעה גופא. ועפ"י זה י"ל קושי' הטו"ז באו"ח סימן ל"ב סעיף קטן ד' אסתירת דהש"ע מסעיף ט"ו שמהירושלמי משמע שגם בפנים צריך שיהא מוקף קלף ופסול בניקב כל תוכו כדעת הטור, ובסעיף ט"ז מחלק דהא דמכשרינן בשנפסק אות דוקא שנכתב בכשרות ואח"כ נפסל אבל אם מתחילה כשנכתב היה שם נקב ונפסק בו כו' בלי היקף קלף מתחילתו פסול כו' שהב"י בפי' על הטור הקשה היכי מכשירין באיפסק שום אות בניקבא הא אמרינן במנחות כט ע"א כל אות שאין גויל מקיף לה מד' רוחותיה פסולה ותי' דלא פסלינן אלא בנדבקה באות אחרת אבל היכא דאיפסק בניקבא לא פסול ובתי' שם כ' דלא מכשירין בניפסק בניקבא אלא בנפסק אחר שנכתבה דכיון שנכתב בכשרות תחילה והגויל היה מקיפה מד' רוחותיה אפילו ניקבה אח"כ כשירה, אבל כשגם בתחילת כתיבתה היה שם נקב ונפסקה בו פסולה של"ה בהיקוף גויל כו', וכתב הטו"ז דמד' הטור שכתב דמהירושלמי משמע שצריך גם מבפנים מוקף גויל, הילכך אם ניקב כל תוכו פסול כו', משמע דלא ס"ל כתי' השני דלתי' השני אמאי פסול בניקב בפנים הא אפילו ניקב מבחוץ כשר כיון שנכתב תחילה בכשרות אע"כ דס"ל כתי' הראשון דלגמרא דבבלי אין פסול אלא בדיבוק האותיות אבל בנקב לא פסול ולהירושלמי דבעי' מוקפת גויל גם מתוכו פסול אף אחר שנכתב א"כ דהש"ע סותרים זא"ז דלמש"כ בסעיף ט"ו דלירושלמי פסול כל ניקב תוכו כד' הטור ולפ"ד כאן כשר בזה אפילו בחוץ וצ"ע כו' ובאמת שהב"ח שם כתב דמש"כ הטור בסתם ואם נפסק א' מהאותיות כו' נסמך אמש"כ בתחילת דיבור זה ואם לאחר שנכתב ניקב בתוך האות כו' וע"ז קאי האי ואם נפסק כו' דלאחר שנכתב האות נפסק כו', ומשמע דבין נפסק בנקב בין שלא בנקב אלא שנראה הגויל כו' שנכתב האות מתחילה כתיקונו ואח"כ נפסק היא דמכשרינן ע"י תינוק אבל אם נכתב מתחילה רך ל"מ תינוק אע"ג דליכא נקב כו' וא"כ י"ל דהב"ח לשיטתו כהרא"ש והטור דהיקף גויל מה"ת כדבריו הנ"ל דמוכתבתם כמו דנפק"ל לכ"ת שיהיו האותיות שלמים כל אות ואות כהלכתה כמו כן יהא כל אות ואות מוקף גויל ולא יהיו נוגעין זב"ז דבנגיעת זה בזה ל"ח תמה בכתיבה, מיהו בריש הלכות מזוזה כ' המרדכי דבירושלמי מחלק בין עירוב דלמטה לעירוב דלמעלה, דלמטה כשר ולמעלה פסול, מיהו בתלמידנו משמע דבכל ענין פסול מדלא מפליג כו' דלהירושלמי הקפת גויל אינה אלא מהלל"מ וכשיטתה בשבת בקריאה לאור הנר ושיטת מהבי"ט הנ"ל וההלכה כך נאמרה דל"ח מוקף גויל לפסול אלא בעירוב האותיות למעלה ולא למטה וכל נקב תוכו ככולו וכיון דלגמ' דידן כל עירוב פסול אפילו דלמטה כל שהאותיות נוגעין זה בזה ול"ח מה"ת כ"ת ס"ל להטור בשיטתיה דהקפת גויל מה"ת לתי' הראשון מה"ת ולהחמיר כהירושלמי לפסול בנקב בפנים מהלל"מ דכך נאמרה ההלכה אף שס"ל כתי' השני לחלק בין נכתבה מתחילה בכשרות כו' כפי' הב"ח מסתימת לשון הטור וסמיכתו אתחילת דיבורו בזה ואם לאחר שנכתב ניקב בתוך האות כו' כנ"ל, ולתי' השני אפילו ניקב מבחוץ כשר כיון שנכתב תחילה בכשרות היינו מה"ת כשיטת הגמ' דידן ושיטת הטור בזה, אבל מהלל"מ ודרבנן לשיטת הירוש' דכך נאמרה ההלכה לפסול בניקב כולו בפנים כ' כן וגם הב"י שכ' להחמיר מהלל"מ מהירושלמי כהטור אף שס"ל נמי כתלמודא דידן דהקפת גויל מן התורה ומחלק להכשיר בניקב מבחוץ בין נכתב תחילה בכשרות כו' ואין כאן סתירה אבל גם הטו"ז בשיטתיה הנ"ל דהקפת גויל אינה מה"ת אלא מהלכה למשה מסיני לבד שפיר הקשה ליה הסתירה דלהב"ח וטור ורא"ש וגם להב"י דהקפת גויל מן התורה כגמרא דידן ולהירושלמי רק מהלכה למשה מסיני וכך נאמרה ההלכה לפסול בניקב כולו בתוכו אף שבחוץ מחלקינן לגמרא דידן בין נכתב תחילה בכשרות כו' מחמירין כה כהלל"מ אף בניקב תחב"כ בנקוב כולו אין סתירה כנ"ל:
ה) ובד"ז נ"ל במחלוקת הריב"ש בתשו' סימן ל' עם התשב"ץ בח"ג סימן ר"ז בפי' דהגמ' מנחות ל"א ע"ב הנ"ל במימרא דר' זעירא א"ר חננאל אר"ב קרע הבא בשני שיטין ותפור בשלש אל יתפור דא"ל ר' זוטא לר' אשי משמי' דר' ירמיה א' רבא דהא דאמרן בשלש אל יתפור ל"א אלא בעתיקא אבל בחדתא ל"ל בה כו' דבעי' עלה ר' יב"א בין דף לדף בין שיטה לשיטה מאי דנשארה בתיקו כו', דהוכחת הריב"ש דרק קרע הבא בתוך שלש בדוקא מותר לתפור ולתקן אבל ביתר משלש לא כו' היא מפי' רש"י בבעי' בין דל"ד אם נקרע עד כנגד הכתב שאלו היה בכתב היה יותר משלשה שיטין לא יתפור כו' דאחדתא קאי דאי אעתיקתא קאי בפירושו ובחדתא לעולם יתפור לא הוי ליה אעתיקתא לומר ביותר משני שיטין כו', ומברכות ט"ו ע"א גבי מים לתפלה והני מילי לפניו אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר דמסיים מיל היא דאינו חוזר אבל פחות ממיל חוזר כו' וכבבא בתרא קמ"ו ע"א דתנן גבי סבלונות אכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אין אלו נגבין כו' אמר רבא דוקא בדינר אבל פחות מדינר נגבין, ופריך פשיטא דינר תנן ומשני מהו דתימא אפילו פחות מדינר והא דתני דינר אורחא דמילתא נקט קמשמע לן כו' דלישנא דחכמים בדוקא הם וכל שהתפירה גדולה יותר משלש אין זה הדר כו' אבל התשב"ץ פי' טעם חילוק בין שני שיטין לשלשה כחילוק הגמ' בין חדתא לעתיקא ואפיצן ללא אפיצן שתהא היריעה והתפירה חזקה שלא תקרע ביותר ובב"ש הקילו בתפירה חלישה א"נ ביריעה ותפירה חזקה אפילו יותר משלש כל שאין לחוש שתקרע מותר לתקנה כדהירושלמי שמביא הרי"ף סוהל"י ס"ת תולין במטלית ודובקין בדבק שפי' הבעה"ת אס"ת שנקרע כבמסכת סופרים פ"ב הי"א ס"ת שנקרע תופרין עליו מטלית מבחוץ ובירושלמי פ"ק דמגילה ה"ט הלכה למשה מסיני כו' ותולין במטלית ודובקין בדבק ותופרין בגידין כו' דאנקרעה היריעה קאי דיכול לתקנה בכל אלו כו' רק שלא תפסד ולא תפסק צורת האות דבעי' כתיבה תמה כו', וכל נקב שהדיו עובד עליו אינו נקב ומתמה ע' הרמב"ם של"ה דהירושלמי והרי"ף כו' והוכחתיה מיבמות ס"ד ע"ב מלה ראשון ומת שני ומת שלישי לא תמול כו' דלאו דוקא שלישי אלא ה"ה רביעי וחמישי מדפליג רשב"ג ואומר שלישי תמול רביעי לא תמול כו' וחולק על הרא"ש שלא רצה עפ"י רבו המהרמ"מ לסמוך על בעה"ת בזה מחששא שישוב הקרע כשיקראו בו כו' שחששא רחוקה היא שאם תקונו יפה עולם יתקן כו' דס' הריב"ש לפסול ת"ק יותר מג"ש משום דמיגנא ובעינן זה אלי ואנוהו ודאורייתא היא וכהוכחתו מפי' רש"י בגמ' הנ"ל דלשיטתו בסוכה כ"ט ע"ב בפי' פסול לולב היבש משום דכ' זה אלי ואנוהו כו' דמשמע דמה"ת היא ואף בהוכחותיו מברכות וב"ב הנ"ל דאזלא לרבא י"ל עפ"י שיטתו בסוכה ל"א ע"א תנא יבש פסול ר' יהודה מכשיר אמר רבא מחלוקת בלולב דרבנן ס' מקשינן לולב לאתרוג מה אתרוג בעי הדר ופי' רש"י כדכ' ביה) אף לולב בעי הדד ור' יהודה סבר לא מקשינן לולב לאתרוג (שפי' רש"י שלא ניתן לדרוש מעצמן מכל י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן אלא ק"ו), אבל באתרוג ד"ה הדר בעינן כו' דכוונת רש"י בפי' הכא נ"ל דלא תקשה מאוקימתת רבא ס' רבנן דפסלו לולב היבש משום דמקשינן לולב לאתרוג ולא משום דבעינן זה אלי ואנוהו כפירושו במתני' הנ"ל וכאוקימתת ראב"י בגיטין כ' ע"א טעמיהו דרבנן דפליגי אר' יהודה בברייתא דהרי שהי' צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יהודה. וטעה ולא הטיל בו ד' דלר' יהודה מעביר עליו קולמוס ומקדשו וחכמים אומרים אין השם מן המובחר כו' משום דבעינן זה אלי ואנוהו כו' וכהשגת התוספות סוכה כ"ט ע"ב ד"ה לולב על פירש"י מאוקימתת הגמרא משום דאיתקש לולב לאתרוג דכתיבא ביה הדר ולא משום דכ' זה אלי ואנוהו דאינו פסול דיעבד אלא לכתחילה כו' משום דבדף נ"ד ע"ב משני בגמרא הקושיא דלעבור עליה קולמוס ולקדשיה כמאן דלא כר' יהודה דאפילו תימא ר' יהודה ע"כ לא קאמר ר"י אלא בחדא אזכרה אבל דכולי ספר תורה לא משום דמיחזי כמנומר כו' ועיקר טעפ"ס דמחזי כמנומר אינו אלא משום דבעי' ז"א ואנוהו ומשמע א"כ דגם ר' יהודה אית לי' דזה אלי ואנוהו מדאורייתא, א"כ יל"ד לרבא תרווייהו ס"ל דז"א ואנוהו מן התורה אלא דרבנן קבלו מרבם היקישא דלולב לאתרוג מה אתרוג בעי הדר כדכ' ביה אף לולב בעי הדר, ור' יהודה לא קבל אמנם היקישא דלולב לאתרוג מרבו ומעצמו לא ניתן לדרוש אלא ק"ו להכי מכשיר לולב היבש כדמכשיר לעבור קולמוס ולקדש את השם שנתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו ד' אבל לשאר הג' מינים דלולב מודה דבעי הדר משים זאו"א דאורייתא כדפוסל לעבור בקולמוס אכולא ס"ת משום דמחזי כמנומר משום זה אלי ואנוהו והחילוק ביניהם היא דלרבנן גם במין אחד בעינן הדר כדפסלו לעבור בקולמוס אשם שנכתב בטעות כו' משום דבעינן זה אלי ואנוהו כאוקימתת ראב"י הנ"ל אבל לר' יהודה לא קפדינן אהדר משום זה אלי ואנוהו דאורייתא אלא בכל הד' מינים ביחד כדפוסל העברת קולמוס בכולה ספ"ת משום מנומר וזה אלי ואנוהו אבל אחד מינה לחוד כלולב היבש לחוד וכשם אחד מכל הס"ת לא קפיד ולהכי מכשיר לולב היבש והעברת קולמוס אשם שנכתב בטעות כו', וכסברת הכפ"ת ע"ד תוס' סוכה כ"ט ע"ב ד"ה לולב דלולא דרשת ז"א ואנוהו להידור מצוה לא היה ידעינן דהדר הכתוב באתרוג קאי נמי אלולב, וע"כ כיון דלר' יהודה זה אלי ואנוהו לא קאי אלא על כל הד' מינים ביחד לא קאי גם הדר על לולב לחוד ולהכי לא בעי ר' יהודה הדר בלולב ומכשיר אף לולב היבש, א"כ גם לרבא זה אלי ואנוהו לכולא עלמא דאורייתא.
ובחולין נ"ה ע"א אמר ר' אבוהו אמר ר' יוחנן כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים להקל, ופי' רש"י משום דכתמים עצמן דרבנן, דמדאורייתא עד דחזיה מגופה כו', וכ"כ הרשב"א בחי' דרק באיסורי תורה אמרינן דכל שיעורי חכמים להחמיר אבל באוד"ר שיעורי חכמים להקל ע"ב שכ' התוס' להוכיח בשיטתם דזה אלי ואנוהו מן התורה להחמיר בשיעור חכמים דרק ע"ג יתקן ותו לא ובזה נ"ל הערת הנ"צ ביו"ד סימן רפ"א על מנהג תפירת נשים לס"ת בעת סיום כתיבתו מד' המג"א סימן תרמ"ט סעיף קטן ח' דנוי למצוה חשוב כמצוה עצמה ובתפלין וציצית ולולב פוסל נשים וכו' דלדידן דזה אלי ואנוהו מדרבנן שפיר י"ל דרק בכולי מילתא היא דאמרי' דנוי מצוה כמצוה עצמה לפסול בנשים, אבל באינן תופרות כל היריעה מקצה אחד לקצהו אלא הסופר תופר תפירה ראשונה ואחרונה ואין שיעור לתפירות כבתשו' זקני תפארת צבי יו"ד סי' כ"ב לא פסלינן משום הידור מצוה כאוקימתת סוגי' דגיטין נ"ד ע"ב הנ"ל דע"כ לא קאמר ר' יהודה דמעביר עליו קולמוס ומקדשו ול"ב זה אלי ואנוהו אלא בחדא אזכרה אבל דכולי ס"ת לא, משום דמחזי כמנומר וחושש להידור דזה אלי ואנוהו.
עוד י"ל עפ"י סברת הר"ן בחי' לסנהדרין ל' ע"ב דכל כולל כל הדבר ככל צפור טהורה תאכלו וכל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם, ויש כל שמשמעותו רק מקצת הדבר כלא תחיה כל נשמה, החייתם כל נקבה, כל תועבה לא תאכלו ופלוגתת ר' יהודה ורבנן בקרא דכל נפש אדם אם כל נפש אדם או אפילו מקצת נפש אדם משמע כו', ובתוס' כתובות ח' ע"א ד"ה שהכל כ' בשם ר"ת דבברכות י"א גרסינן הלכך נימרינהו לתרווייהו ולא גרסינן לכולהו דלכולהו הוי משמע דשלש ברכות הם כו', ע"כ יותר מג"ש חשוב כבר כולו. עוד י"ל דביומא ע"ד ע"א אמר ר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה כיון דחזי לאצטרופי איסורא קאכיל, וריש לקיש אומר מותר מן התורה, אכילה אמר רחמנא וליכא, איתיביה ר' יוחנן לר"ל אי"ל אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה כו' וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה ת"ל כל חלב, ומשני ר"ל מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, ופי' בתוספות דלהכי לא קאמר ר"י דחצי שיעור אסור מן התורה מכל חלב דלח"ש משום דא"כ הוי אמינא דעיקר קרא לכוי אצטריך וחצי שיעור אינו אלא מדרבנן ואסמכתא, ולה"ק דחצי שיעור אסור מן התורה מטעמא דחזי לאצטרופי וא"כ סברא הוא מה"ט דדרשא גמורה הוא נמי לח"ש כו', א"כ הא דלר' יוחנן כל אפילו כל שהוא משום סברא דחזי לאצטרופי לכ"ש דכל לכולה דכולל כל הדבר, ור' יוחנן לשיטתיה דתמגמג"נ והלכה למשה מסיני לתופרן בגידין לאו משום חיבור ודיבוק הוא וכנתבאר באות ג' סברתיה כנ"ל כסברת מהרי"ק שהביא הטו"ז דמדמינן תפירה לסתימה דכל היכא שאין פסול בלעדה ל"ב לה, ורק בקרע שמותר לתפור מותר לדבק, וכ"ש בפחות מג"ש אין צריכין לתפור אלא דמותר לתפור ולא מיגני משום זה אלי ואנוהו אלא ביותר מג"ש כו' כשיטתו דשיעור התפר הלכה למשה מסיני שלא יקרע אף דבדיעבד כשר כשלא הניח דזהו פירושו דלא אמרו שלא יקרע כו' ושיורו א"כ כחיבורו וסתימתי, והיכא דמיפסל בלא סתימה בעינן סתימה כו' וכן לתופרן בגידין דוקא תוך ג"ש ועפוץ שרי לתפור ולא מיגני כמו דמיגני ביותר מג"ש משום זה אלי ואנוהו כנ"ל, להכי ס"ל להריב"ש דביותר מג"ש לא יתפור דגם לר' יוחנן דבפחות מג"ש כל מקצתו משמע ביותר מג"ש כל כולו משמע וחשובה כל היריעה כתפירה דמיגני משום דבעינן זה אלי ואנוהו וליכא כו':
ו) אבל התשב"ץ סבירא לי' דזה אלי ואנוהו רק דרבנן וע"כ לא משמע ליה להחמיר בכל שעורי דרבנן אף ביותר מג"ש כדאמרינן בכתמים דרבנן דלהקל והוכחתיה מפלוגתת רבי ורשב"ג, דלרבי שלישי לא תמול לאו דוקא שלישי אלא היא הדין רביעי וחמישי מדפליג רשב"ג ואומר שלישי תמול רביעי לא תמול כו', דמוקים כוותיה מתניתין דתני נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי לבעל, גירשה מותרת לינשא לאחר כו', משמע שני אין שלישי לא מתני' מני רבי היא כו', והתני איפכא הימנוהו אחריניתא ת"ש דאמר רחב"א אמר ר' יוחנן מעשה בארבע אחיות בצפורי שמלה ראשונה ומת שני' ומת שלישית ומת רביעית באת לפני רשב"ג א"ל אל תמולו, ופריך ודלמא אי הוי אתא שלישית נמי הוה אמר לה, ומשני א"כ מאי אסהדותיה דרחב"א כו', וכיון דעיקר הוכחת הגמ' דרשב"ג אחרניותא מאסהדותא דרתב"א אמר ר' יוחנן דלשיטתי' דל"א כל שיעורי חכמים להחמיר אלא באיסור דאורייתא ולא באיסורי דרבנן כבכתמים שפיר הוכח מינה דרשב"ג דשלישי תמול רביעי לא תמול דבאיסורי דרבנן לא אמרינן בשיעורן להחמיר וכיון דזה אלי ואנוהו אינו רק דרבנן אף יותר מג' שיטין יתפור דדחיית הגמרא שם ודילמא הא קמ"ל דאחיות מחזקות אזלא לרבא דדייק מינה דלא ישא אדם אשה ממשפחת נכפין ומצורעין כו', דט"ל זה אלי ואנוהו דאורייתא כנ"ל, וכיון דמסברת חזקה דאחיות מחזקות אתי עלה אין להוכיח מינה סברת שיעורי חכמים להחמיר או דלא דקדקו בשיעורן בדוקא להכי לא השגיח התשב"ץ אהך דחויה ושפיר דייק לה מאסהדותיה דרחב"א אר' יותנן בשיטתיה הנ"ל וכר' שמעון בן גמליאל דבדרבנן שיעורן להקל, ואף יותר מג"ש יתפור דר' יוחנן לשיטתיה בשבת קל"ג ע"א דמוקים למתני' דפירש אינו חוזר דריב"ש ריב"ב היא דסבר בי"ד שחל להיות בשבת דאין מפשיט את הפסח אלא עד החזה כו' דהש"ס מדחה לה ממאי עד כאן לא קאמר ריב"ש ריב"ב התם משום דלא בעינן זה אלי ואנוהו, אבל הכא דבעינן זה אלי ואנוהו הכי נמי כו' וע"כ דר' יוחנן דל"ח להכי ומוקים למתני' כריב"ש ריב"ב ס"ל דזה אלי ואנוהו אינו מן התורה אלא דרבנן היא דמייתי לה להוכחתיה דכרשב"ג קיימינן דאחרניותא היא דגם שלישי תמול רק רביעי לא תמול ודבשיעורא דרבנן צ"א להחמיר וע"כ גם ביותר מג"ש יתקן, ולהכי ס"ל דעיקר החילוק בגמ' בין ב"ש לג' רק בשביל חוזק היריעות בחדשים ועפוצין הוא ופליג על הרא"ש דמחמיר ביותר מג"ש לתקן.
אמנם להנ"ל י"ל דטעם הרא"ש וס' להחמיר משום דחוץ מטעם חוזק היריעות שלא יקרעו ס"ל נמי סברת הריב"ש משום זה אלי ואנוהו דמיגנו תפירות יותר מג"ש ול"ח הדר כשיטתיה בסוכה בפרק לולב הגזול סי' י"ב דאף דהילכתא כרבנן דלולב אינו צריך איגוד אגדינן ליה משום הידור מצוה זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות, לולב נאה סוכה נאה שופר וטלית נאה כו', הידור מצוה עד שליש במצוה כו', משמע דס"ל דזה אלי ואנוהו דאורייתא היא ולהכי החמיר בתיקן יותר מג"ש, ואף שבפ"ק דב"ק בבעיא זילא איפשטא אי שליש מלגאו או מלבר פסק לקולא דמלגאו לאו משום דס' דגוף הידור מצוה דרבנן היא אלא כדעת הב"י באו"ח סימן תרנ"ו משום דספק דרבנן לקולא דאף דזה אלי ואנוהו מן התורה מ"מ הא דאמרו בגמ' דהידור מצוה עד שליש גוף השיעור אינו רק דרבנן דמן התורה אין להידור מצוה שיעור כלל, ואמנם להנ"ל בס' מחלקותם דהריב"ש ותשב"ץ בדר"י וחילוקא בכל שיעורי חכמים להחמיר באיסורי תורה חוץ מכתמים דאינם רק איסור דרבנן כו', אי הוי ס"ל להרא"ש דגוף דין הידור מצוה בזה אלי ואנוהו מן התורה אף דשיעורי דהידור מצוה עד שליש אינו אלא מדרבנן ומה"ת אין להידור מצוה שיעור כלל אפי"ה הוי לי' לפסול להחמיר בשיעורא דרבנן דהידור מצוה ע"ש דמלבר וכפי' בעל פלפולא חריפתא בב"ק שם באמת שיטת הרא"ש דפסק לקולא בשליש מלגאו משום דס' דזה אלי ואנוהו דרבנן ע"ש, ע"כ שפיר חולק התשב"ץ על הרא"ש ועפ"י שיטתיה דזה אלי ואנוהו דרבנן וכפסקו לקולא בהידור מצוה ע"ש מלגאו דה"נ ל"ה לו להחמיר מלתקון אף ביותר מג"ש משום דבדרבנן שיעורייהו לקולא כר' יוחנן בכתמים כנ"ל וכ"ה ביש"ש בב"ק סימן כ"ד בתי' קושי' על פסק הרא"ש לקולא בבעי דלאי"פ בהיד"מ ע"ש מלגאו משום דס' דזה אלי ואנוהו אינה רק מדרבנן ל"ה ס' דאורייתא אלא דרבנן כו' ואמנם מש"כ להחמיר משום דהרי"ף השמיט בעי' זו ומשמע לחומרא כפי' הר"ן שם כו' הנה הר"ן שם כ' טעם דסתם האלפס בעי' זו כי היכא דלנקוט לחומרא דהכי עדיף טפי משמע דלאו משום דס"ל דזה אלי ואנוהו דאורייתא שכן גם בנמק"י סוף הלכות ס"ת בדהרי"ף שלא יכתוב חציו של קלף וחציו של עור כו' כתב משום דבעינן זה אלי ואנוהו וזה לאו הדר הוא אבל אינו נפסל בכך מדלא קתני פסול כו' דאי הוי מדאורייתא לא הוי ל"ל משום שכן עדיף טפי אלא משום דס' מדינא בדאורייתא לחומרא וע"כ דגוף הדין להרי"ף מדרבנן ואפילו הכי החמיר בשיעורא דרבנן דמלבר דכן עדיף טפי, וע"כ אף שבעיקר חומרא דהרי"ף גם בשיעורי דחכמים להחמיר לא ס"ל להתשב"ץ כוותיה ומיקל בתיקון אף יותר מג"ש כנ"ל אפ"ה מסתעי' ליה התשב"ץ הכשירו בתיקון אף ביותר מג"ש מטעמא דחיזוק העור שלא יקרע כו' מפסק הרי"ף להקל ג"כ בזה מהך טעמא משום דבחשש חומרת הריב"ש בתיקון יותר מג"ש משום חומרת כל שיעורי דרבנן להחמיר בדאורייתא ודהידור דזה אלי ואנוהו מן התורה כו' לא ס"ל גם להרי"ף כהריב"ש משום דלהרי"ף ל"ה זה אלי ואנוהו רק דרבנן אף דהרי"ף מחמיר גם בשיעורי דרבנן אף היכא שגוף ועיקר הדבר אינו רק מדרבנן מ"מ בזה פליג עליה התשב"ץ ומיקל, אבל מגוף הדין דזה אלי ואנוהו רק דרבנן מסעי"ל התשב"ץ שפיר מד' הרי"ף להתיר התיקון אף ביותר מג"ש כנ"ל.
וא"ש בזה השמטת הרמב"ם ד"ז שתמה עליו בתשב"ץ כנ"ל דגם מהשמטת הרמב"ם דין בעי' דלא איפשטא דהידור מצוה ט"ש אי מלגאו או מלבר דמסתמא להחמיר דמלבר ס"ל כהרי"ף, מ"מ מדברי בעל מגילת אסתר בספר המצות שורש א' בשיטת הרמב"ם דלשון מצוה בכ"מ מה"ת היא, וכן מדבריו בסוף הלכות איסורי מזבח משמע דזה אלי ואנוהו מן התורה, ע"כ משום חומרת ספיקא דאוריית' בדין התורה ושיעורי דרבנן להחמיר בהו אתי' עלה כדרבי יוחנן ובודאי לא כטעמא דהר"ן בד' הרי"ף משום דהכי עדיף טפי כו' ס"ל ע"כ לא פסק כהרי"ף בהיתר תיקון יותר מג' שיטין דזה אלי ואנוהו לדידיה מן התורה וכל שיעורי דרבנן להחמיר בשל תורה כנ"ל ל"ק קושי' התשב"ץ עליו ואמנם שיטת הירושלמי ומסכת סופרים דפ' כוותייהו בהכשירו לתקן אף ביותר מג"ש בודאי מפשט התשב"ץ דס"ל דזה אלי ואנוהו בדרשתם כבש"ס דילן להתנאה לפניו במצות דאסמכתא היא ואינה מן התורה כשיטתיה ושיטת הרי"ף דסמך עליה בהכשירו וכפסק הנקה"כ ותשו' אחרונים לסמוך על התשב"ץ לתקן אף ביותר מג"ש כיון דקיימ"ל דזה אלי ואנוהו אינה מה"ת כנ"ל, וכ"ש היא א"כ לתפלין ומזוזות שנקרעו אף ביותר מג"ש שאין קורין בהם ולכולי עלמא ליכא בהו כבס"ת חששא וטעמא דאוסרין בס"ת יותר מג"ש מחשש שיקרע בקריאה שזה מושך לכאן וזה מושך לכאן יותר מבראשונה כו' אלא חששא דהריב"ש משום דמיגני ובענין זה אלי ואנוהו כו' דנתבאר דה"ד בשיטתיה דמה"ת היא, אבל להתשב"ץ ורוב הפוסקים דקיימ"ל דזה אלי ואנוהו אינה רק דרבנן אף ביותר מג"ש יתקן כנ"ל ומדברי הגמ' גיטין מ"ו ע"א וכמה רבים רנ"א שלשה כו' ימים שנים רבים שלשה למש"כ הקדמונים בטעמא דבכל הש"ס מיעוט רבים שנים כביומא ס"ב ע"ב ובנדה ל"ח ע"ב משום שא"ת שלשה יאמר אחד ארבע ואחד חמש להכי תופסין שיעור המיעוט מבכל השיעורים כו' נראה דלאו משום דימים ל"מ רק שנים להכי מרבינן דרבים שלשה אלא דלשון רבים בעצמו מורה על שלשה א"כ כיון דמתיר בגמ' לתקן שלשה בפי' ע"כ דלא קפדינן גם על ארבע וחמש וכהוכחת התשב"ץ מדרשב"ג דאף יותר משלשה בכלל שלשה להיתר, ועל פי זה י"ל בפי' המסכת סופרים פ"ב ה"ח בספר תורה שצריכין להחליף היריעה דאין צריכין להחליף ג' יריעות אלא ג' דפין שהם רק יריעה אחת כפי' החכ"צ בתשו' סימן י"ט והוכחתו מפירוש רש"י הנ"ל בשלש אל יתפור אלא יסלק את היריעה ומד' הרא"ש בכלל ג' ס"ז בס"ת שנמצא בו טעות שאל ימעט הכתב דמחזי כמנומר ומוטב לסלק היריעה כו' דס"ל לתרוייהו דזה אלי ואנוהו מן התורה והזכיר מנומר ואפילו הכי לא כ' אלא לסלק יריעה אחת שהוא בסתמא בת שלשה דפין וגם בשיטת המס"ס גופה דמסתימת ברייתא דזה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות כו' כגמ' דידן ס"ל להתשב"ץ דאינה רק אסמכתא וז"א ואנוהו רק דרבנן מסתברא לדרוש לשכנו לעיל מהל' דידן בהל' ז' ואחריה בהל' ט' דבמס' סופרים שם דרק אדפין ולא איריעות קאי:
ז) ואמנם בגוף ס' מחלוקת הב"ח וטו"ז בד' מהר"יק בסי' ר"פ בתליית מטלית על נקבי היריעות ולכתוב על הטלאות מקצת האות ועל היריעות מקצתה ואפילו כל האות על אחת מהם והקפת גויל על השני אם מהני כו' הנ"ל י"ל ממתני' פ"ג דאהלות משנה ג' נשפך באויר (בחצר שאין עליו גג) נשפך על האסקופה (שלפני פתח הבית) הי' אשבורין או שקרש והוא או הבית מאהילין על מקצתו טמא כו' דחשיב חיבור גם לענין הקפ"ג כו' עוד"ש, כל שבמת טמא חוץ מן השינים והשער והצפורן, ובשעת חיבורן הכל טמא שהנוגע או מאהיל עליהם כנוגע ומאהיל על המת בעצמו דהוי יד לטומאת המת, ובנזיר נ"א ע"א מבעי"ל אף בשער העומד לגלוח וצפורן העומד לגזוז כו', המת מבחוץ ושערו מבפנים והבית מאהיל עליו טמא עצם שיש עליו כזית בשר (נעשה העצם יד לבשר, הכניס מקצתו בפנים והבית מאהיל עליו טמא, שני עצמות ועליהן כשני חצאי זיתים בשר הכניס מקצתן בפנים והבית מאהיל עליו טמא כו', דחשוב חיבור ודיבוק כאחת גם לענין הקפת גויל ובפ"ח מ"ו שתי חביות ובכ"א מהן חצי זית אפילו מוקפות צמיד פתיל שהן טהורות כיון שמונחות בתוך הבית הבית עמא דח' חיו"ד ואחד גם לענין כ' מקצת אותיות על היריעה ומקצתם על הטלאית, וכן בפ"י מ"א ארובה שהיא בתוך הבית וי"ב פותח טפח טומאה בבית, כנגד ארובה טהור נתן את רגלו מלמעלן נגד פי הארובה בין שהטומאה תחת הארובה בין שהוא בבית עירב את הטומאה אין בארובה פ"ט נתן את רגלו מלמעלן טהור הטומאה כנגד ארובה ונתן את רגלו מלמעלן ר' מאיר מטמא וחכמים אומרים אם טומאה קדמה את רגלו טמא ואם רגלו קדמו טהור רש"א שני רגלים זו ע"ג זו שקדמה את הטומאה אפילו משך הראשון את רגלו ונמצא רגלו של שני שם טהור מפני שקדמה רגלו של ראשון את הטומאה ובפי"א משנה ב' בית או אכסדרה שנסדקה טומאה בצד זה כלים שבצד השני טהורים נתן את רגלו או קנה מלמעלן עירב את הטומאה, ובפי"ד משנה ז' זוז שסובב את כל הבית ואוכל בפתח פחות מטפח טומאה תחתיו אם אינו למעלה מי"ב לכו"ע מביא את הטומאה ובלמעלה מי"ב פליגו בה, דה"ה לענין הקפת גויל דלא גרע מזוז שסובב כל הבית כו' ובפט"ז שם כל המטלטלין מביאין את הטומאה כעובי המרדע אפילו אין בו רוחב טפח כו' אר"ע אני אתקן דברי חכמים מביאין את הטומאה על אדם הנושאן אפילו אין ברחבו לבד אלא בהקיפו טפח לפי שאין טומאה דחבורין פשוט גזרו על הקיפו משום עביו אם האהיל ראשו אחד על המת וראשו אחד עליו ועל עצמן בכ"ש ועל שאר בני אדם וכלים בפ"ט דוקא דה"נ לענין הקפת גויל דמצטרפת היריעה לטלאי כו', שמזה י"ל בתפר הטלאי מעיקרא להיריעה וכתב על הטלאי מה שהוצרך ואח"ז דיבק בחוץ בדבק שאף אם נקרע וניטל התפר שהיה החיבור ודיבוק הראשון קודם שכתב על הטלאי ולא נשאר רק חיבור ודיבוק השני בדבק שנעשה אחר הכתיבה דלא חשוב כנעשה מאליו ושלא כסדרן או שלא לשמן כחי' מהרי"ל בתשובה דדמי למחיצה על גבי מחיצה בעירובין כ"ה ע"א מביאו המג"א סימן ל"ב סעי"ק ל"ט ומש"כ דמדבריו כיון שאינו אלא כדי להאירן ולקיימן שרי כו' משמע דוקא כשקצת צבע הדיו קיים אבל אם קפצה כל הדיו מהקלף ולא נשאר רק רושם אדמומית מהחלידה של הדיו הוי שלא כסדרן כו' דכוונתו דמגמרא דעירובין דמחיצה ע"ג מחיצה משמע דהויה כמחיצ' הנעש' בשבת מעליה דשרי וע"כ בתפילין הוי שלא כסדרן כו' צ"ב דאיבעי דרבה בב"ח התם נבלעו מחיצות התחתונות וה עליונות קיימות מהו ופריך למאי אי לנכסי הגר היינו די"ב כו' בתרא קני קמא לא קני כו' ואלא לענין שבת הוי מחיצה הנעשה בשבת ותניא כל מחיצה הנעשה בשבת בין בשוגג כין במזיד שמה מחיצה ומשני לאו איתמר עלה אר"נ ל"ש אלא לזרוק להחמיר חשבינן מחיצה אבל לטלטל להקל אסור ול"ח מחיצה כי איתמר דר"נ אמזיד איתמר כו' א"כ כוונת חידוש הגמ' בבעי' דרבר"ח היא דאף שנבלעו מחיצות התחתונות כו' בשבת ונגמר עשייתן מבחול במזיד בשבת דבתר שעת עשייתן אזלינן אף דלא אהני קודם השבת מעשיו דהיתה מחיצה ע"ג מחיצה דל"מ, וכשיטתיה דר' ששת הכא במחיצה ע"ג מחיצה דלא מהני לפלוגתתיה עם ר' נחמן דאוסר הכא במחיצה הנעשה בשבת במזיד לטלטל דלקולא ל"ח מחיצה בשבת צ"ג ע"ב בתולש סימני טומאה כו' אחת משלש רנ"א חייב אהני מעשיו דאי משתקלא חדא אחריתי אזלא לה טומאה, רב ששת אומר פטור השתא מיהת הא איתא לטומאה כו' דבשבועות ונזיר י"ז ע"א בבעי' דנזיר והוא בבית הקברות מהו בעי שהייה למלקות או לא כו' כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע מעליו מעזיבה מהו כי גמירין שהייה בביהמ"ק אבל אבראי לא או"ד ל"ש כו' פי' התוס' דוקא חבירו ובאונס כו' והמשנה למלך בפ"ג הל' כ"א מביאת המקדש דכל שתחלת הדבר היה ע"י מעשה אף שהיה בהיתר ואח"כ נעשה איסור אף בלא מעשה חשיב לאו שיש בו מעשה כו' דמשו"ה לוקה על השהייה אף שאין בהשהייה מעשה לפי שתחילת ביאתו לביה"ק היתה על ידי מעשה אף שהיתה בהיתר והאיסור בא אח"כ בפריעת חבירו מעזיבה מעליו באונס כו' דאף דמחייב ר' נחמן התם באחת משלש מס' דאהגי מעשיו דאי משתקלא חדא אחריתי אזלא לה טומאה אפילו הכי מודה הכא בנבלעו מחיצות התחתונות כו' בשבת דמהני ולא חשבינן להו למחיצות שנעשו בשבת במזיד אף דבתר תחילת מעשיו בחול שעשאן במזיד אלא שנגמרו בגמר עשייתו מבחול כהמשך זמן מבחול לשבת אזלינן וכלשון הרמב"ם בפט"ז הל' ט' משבת נבלעה מחיצה תחתונה והרי עליונה קיימת הואיל ונעשית לשם דירה והרי אין שם נראה אלא היא ה"ז הועיל ומותר לטלטל בכולה אף דבעשה מחיצה על שפת התל אינו מועיל שהעושה מחיצה על גבה מחיצה אינו מועיל כו' ואף בלשון הרא"ש בפ"ב דעירובין דאסיקנא דבנכסי הגר ל"ק ובשבת הוי"מ דכ"מ הנעשה בשבת בשוגג הוי מחיצה אפילו לטלטל וכ"ש הכא דנעשית מעליה כו' אין לטעות דעיקר ס' בהיתר משום דחשבינן לה כנעשית מעליה אלא טעמא היא דאף לר"נ לא אמרי' דהוי כנעשה במזיד כשיטתיה דאהני מעשיו במשתקלא חדא אחריתא אח"כ אזלא לה טומאה כו' משום דנעשית מעליה בשבת אף דשם גם במשתקלא חדא אחריתא אח"כ אף בשוגג ומעליה נמי אזלא לה טומאה ואפילו הכי מחייב לתולש אחת משלש מ"מ הכא ל"ח למחיצה שעשאה במזיד בשבת כבירושלמי פ"ב דשבת אר"י בשבת כתיב לא תעשה אתה כל מלאכה וכיון שנעשית היא מאליה שרי כו' כס' הנמ"י פ"ב דב"ק בסוגי' וס' דאשו משום חציו ורשב"א ורמב"ן ופנ"י בחי' לשבת שם והרי הוא לא עבדה במזיד אלא בחול אף שנגמרה בשבת אינו חשובה מחיצה הנעשית במזיד בשבת משום דבשבת לא אסרה תורה נעשית מעליה א"כ רק לענין זה חשבינן לה במלאכת שבת דלא אסרה תורה אלא לא תעשה אתה כל מלאכה אבל נעשית מאליה מותר כו' לנעשית מעליה אבל לענין לאו שאין בו מעשה וחיוב דר' נחמן בשיטתיה הנ"ל כסיומא דירושלמי הנ"ל, ברם הכא התורה אמרה אין שורפין את הקדשים ביום טוב ואין צריך לומר בשבת דגזירת הכ' היא שלא יתבערו גם מאליהן ביו"ט כדיליף לה מלא תותירו וגו' ולא משום מלאכה א"כ אף שאין מעשה ועשיה במלאכה ומאליה נעשית חשובה מעשה כס' המשנה למלך הנ"ל א"כ אין הכרע לפרש דהמג"א בדינא דמהרי"ל בהעברת דיו ע"ג דיו וכע"כ דנפק"ל ממחיצה על גבי מחיצה דמועיל בשבת ונידן דידן בדבק בדבק בחוץ על התפר ואח"ז ניטל התפר וכן בקפצה כל הדיו מהקלף ולא נשאר מדיו הראשונה אלא רושם כו' לחשבה לנעשה מעליה כבשבת ולפסול משום שלכ"ס ושל"ש אפילו בכתב ודיו הראשון נכתב מעיקרא כדינא אלא דוקא כשל"ה גם בשבת העברת כתב ודיו השניה אלא רושם היא דאסור אבל בנכתב מעיקרא בדיו וכתב מעליא והעביר עליו דיו על גבי דיו וכתב על גבי כתב אף שאח"כ הלך לו ואפס הכתב הראשון כל שפעם אחת היה עליו כתב השני מועיל כבמעג"מ כהוכחת מהרי"ל בתשו' הנ"ל ותה"ד סימן מ"ח מתי' תוס' גיטין י"ט ע"א בכתב כתב התחתון של"ש כו' ולא תי' בהוכהה מראיתה כו' וכהסכמת החת"ס בתשו' סימן רנ"ו בחיו"ד ומש"כ בח' חו"מ סימן קפ"ט להחמיר מסוגי' דשבת קי"ב ע"ב ועירובין כ"ד ע"א מסנדל שנפסק אחת מאזניו כו' כשקבע האוזן ותיקן הסנדל נצטרף ונעשה כלי א' וט"מ וכששוב נפסק השני ותיקנו אמרינן דפנים חדשות באו לכאן ונטהר למפרע כו' אין סתירה לתשו' בחיו"ד הנ"ל דשם בהעביר דיו על גבי דיו וכתב על גבי כתב ע"כ האות מיירי כמחיצה על גבי מחיצה ול"ח שלכ"ס ומועיל ובתחו"מ מיירי רק במוסיף דיו לעבות מקצת או כל אות שנתקלקל הדיו ונפרד מעובי האות וזה לא דמי אלא לסנדל שנפסק כו' דפנים חדשות באו לכאן בזמן שנתקלקל דיו הישנה במקצת עביו ועל מקומו בא דיו חדש להכשיר אותו מקצת עביו שנתמעט כו' ולא דמי זה כלל למחיצה ע"ג מחיצה דמועיל בכעג"כ ע"כ האות כנ"ל:
ח) ואמנם מה שהעיר לדמות בנפרדה דיו הישנה וקאי אהחדשה להטיל למוטלת דל"ה עשייה אפילו מסיר ציצית הראשונים אח"כ כבאו"ח סי' מ' סעיף ז' אפילו למכשירים התם לפסול הכא אפילו בס"ת דשלכס"ד כשר דהו"ל כתעולמ"ה כו' צ"ב דס' הרא"ש דמכשיר בין בנתכוון לבטל הראשונות בין נתכוון להוסיף ולא חילק משום דנראה במחויר מסקנת סוגי' דעירובין צ"ו ע"א דלעבור משום בל תוסיף ל"ב כוונה ובכל גוונא איכא ב"ת ע"כ אמרינן כתי' דרבא כיון דאיכא בל תוסיף ל"ה מעשה וא"כ למ"ב בחתך האחרונות דכשרה דראשונות דנעשו מעיקרא בכשרות אלא אפילו חתך הראשונות ל"א כיון דהאחרונות באיסור נעשו קרינן בהו תעולמ"ה בפיסול כיון דאי"ב ב"ת ל"מ מעשה אלא דפסיקת הראשונות היא עשייתן של אחרונות כפי' הב"ח דהילכתא כרבא ול"ח לאתקפתא דר"פ ממאי דגברא לאוסיפי קמכוין דלמא לבטולי מכוין ובל תוסיף ליכא מעשה איכא כפי' שני שברא"ש כו' משום דאפילו לבטולי קא מכוין אפילו הכי איכא בל תוסיף דלעבור בבל תוסיף לב"כ כו', אבל בהטיל לבעלת שלש והשלימה לד' פסולה דכיון שאינו עיבר עליהן הוי מעשה לאקרויי ציצית העשויה בפסול ואיכא כשגמרה תעולמ"ה כבמנחות מ' ע"ב שעשייתן דהני תרוייהו בשביל וצורך עצמן ולא בשביל לחזק או לתקן לאחרים דבהטיל למוטלת ע"כ מסיר לציצית ראשונים או אחרונים ועשיית ציצית אחת ישארו בשביל עצמן וכן בהטיל לבעלת שלש דאמרינן בהו כיון שאי"ע עליהן הוי מעשה לאקרוי ציצית העשב"פ שאין שום צורך בעשייתן לשום מצוה אבל במעביר בדיו חדשה לתקן את האותיות להחזיק הדיו הישנה שלא תפרוד או לעמוד במקומה כשתפרד הדיו הישנה אין עשייתו מעשה בשביל תיקון עצמו אלא בשביל אחרים כל זמן שלא עשתה פעולתה בשביל חיזוק ותיקון דיו הישנה ל"ח נתינתה וכתיבתה מעשה כס' הרשב"א בחי' לר"ה ט"ז ע"ב בדברי הגמ' למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב. השטן שהק' בתוס' הא קעבר משום בל תוסיף ותי' דלא אמרינן בל תוסיף אלא במוסיף מדעת עצמו ככהן שהוסיף ברכה משלו או ישן בשמיני בסוכה במתכוין למצוה וכיו"ב אבל במה שתקנו חכמים לצורך כשמיני של סיכה בזמן הזה דרבנן שאוכלים וישנים בה למצוה אע"ג דבקיאינן השתא בקביעא דירחא וה"ה לבל תגרע לצורך כגון יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת דאע"ג דארח"מ תקעו גזרו שלא לתקוע וכ"ז לצורך וה"נ לצורך ראוי לתקוע ולחזור ולתקוע כו' שכוונתו מבואר דל"ח בל תוסיף ובל תגרע אלא במוסיף מדעת עצמו למצוה בפ"ע ככהן שמוסיף ברכה משלו או ישן בח' בסוכה ומתכוין למצוה שהם מצות בפ"ע וכיו"ב וה"ה בגירע מצוה בפ"ע כדי לגרוע מצוה מה"ת ואינו מוסיף או גורע אותה מצו' בשביל סיוע או חיזוק מצוה ודבר אחר דזה דוקא חשובה מעשה לעבור עליה בבל תוסיף או בבל תגרע למאן דסובר לאו שאין בו מעשה לוקין עליה כיון שמתכוין לגרוע מצוה בפ"ע לעבור להכעיס מצוה אחת מכלל מצית התורה ואפשר חשוב כהאי גונא אף עושה מעשה לגרוע מצוה אחת מכלל סכום המצות שפרטה וכללה התורה אבל במוסיף אף מד"ע מצוה לא בשביל זאת המצוה עצמה אלא בשביל צורך ותיקון מצוה אחרת כתקנת חכמים לאכול ולישן בסוכה בשמיני אף דבקיאינן השתא בקביעא דירחא רק משום לצורך כבביצה ד' ע"ב והשתא דידעינן בקביעא דירחא מ"ט עבדינן תרי יומא משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכה בידיכם זמנין דגזרה המלכות גזרה ואתי לאקלקולי (שישתכח סוד העיבור ואי לא נעביד רק חד יומא אתי לקלקולא ולעשות חסר מלא ומלא חסר ולאכול חמץ בפסח כו' רש"י) וכן לתקוע ולחזור לתקוע לצורך עירבוב השמן ולא בשביל קיום מצות תקיעה בפ"ע אלא לגרוע מצות תקיעה ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת לא בשביל ביטול מ"ע דתקימה בפ"ע ממצות התורה אלא כמשום תקנת חכמים שלא לתקוע לצורך כבר"ה כ"ט ע"ב שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד דאין הכל בקיאין בתקיעת שופר ויעבירנו ד"א ברה"ר כו' דאינו מכוון לגרוע מצות תקיעה מכלל המצות ל"ח ב"ת ולא ב"ת דלא עביד מעשה בדבר המצוה או בדבר העבירה בפ"ע אלא בשביל תיקון או קיום דבר מצוה או אפילו דבר רשות אחרת ולא נגמרת המעשה שלו בשעת עשייתו אלא בשעת קיום או תיקון המצוה או הרשות שמתכוין עליה וכס' המשנה למלך הנ"ל דחייבין אלאו שאין בו מעשה בשעת קיומו ואיסורו אף שהמעשה לא נתעבדה אלא בשעה שהי' עוד היתר דאמרינן דאין המעשה שעשה בשעה שלא היה עוד איסור נגמר עד שעת איסור אף שבשעת איסור לא עביד מעשה כו', ע"כ ל"ח תעולמ"ה דאין מעשה דהעברת דיו חדשה על הישנה נגמרת אלא בשעה שנפרד הדיו הישנה וע"ע ל"ה אלא דיבוק וחיבור כדמהני בזפת במתני' דכלים הנ"ל דמ"ל חיבור הדיו בכלי לחיבורה זע"ז אחר הכתיב' דמב"מ אינו חוצץ ול"ה עד שעת הפרדה תעולמ"ה ול"ק תמיהת הטו"א בחי' לר"ה שם ותשו' שמן רוקח ח"ב באו"ח סימן נ"ד למד"ס לאו שאין בו מעשה לוקין עליו אמאי אין לוקין על כל מבטל מצות עשה משום שעבר על בל תגרע כו' דל"א הרשב"א דמבטל מ"ע עובר בבל תגרע אלא במבטל שלא לצורך ד"א, ובזה לא יצוייר אלא בעביד מעשה דלוקין לכו"ע אבל במבטל לצורך ד"א ל"ח עובר בבל תגרע כו', וא"כ שפיר מוכח מהכא דגם המכשיר בהטיל למוטלת דל"ה מעשה אחרונה מעשה אפילו מסיר הראשונים אח"כ אלא שהסיר הראשונים ול"ח תעולמ"ה ס"ל גם בנ"ד אף דלי"ב משום בל תוסיף הכי דפי' הב"ח הנ"ל דקיימ"ל כרבא בהך חילוקא דהטיל למוטלת כו' ובהוטל לבעלת שלש כו' ול"ח לאתקפתיה דר"פ ממאי דגברא לאוסיפי קמכוין דלמא לבטולי קמכוין וב"ח ליכא מעשה איכא כו' משום דקיימא לן דלעבור בבל תוסיף ל"ב כונה א"כ אפי' לבטולי מכוין איכא בל תוסיף כו' צ"ב מד' התוס' עירובין צ"ו ע"א ד"ה מכל דלרבא דאמר בר"ה כ"ח ע"ב דלעבור שלב"ז בעי כוונה אשה דלא מחייבא הוי' כשלב"ז וכיון דלא מיכווני לה לא עברה וא"כ לרבא גם בהוטל למוטלת חשוב כאשה דלא מחייבא דהרי אי"ל ציצית בגדו עד השתא ובהטילו חשיב כשלב"ז א"כ בלא מתכוון אינו עובר בב"ת ושפיר אתקיף ליה ר"פ לרבא משיטתיה ממאי דגברא לאוסיפו קמכוון דלמא לבטולי מכוון ב"ת ליכא מעשה איכא ולא השיב רבא אאתקפתיה כלום ועכצ"ל דגם ס' המכשירין בהוטל למוטלת ופוסל בהוטל לבעלת ג' כס' הרשב"א הנ"ל דל"ח ב"ת אלא במוסיף למצוה בפ"ע מד"ע שלא לצורך מצוה אחרת וע"כ כיון דליכא למימר בהוטל למוטלת שהוטל לשום צורך מצוה אחרת ע"כ דודאי לא לבטולי קמכוין ואיכא ב"ת ע"כ ל"ח לאחרונות בחתך הראשונות תעולמ"ה בפיסול אלא אמרי' דפסיקת הראשונות היא עשייתן ומעשה דאחרונות כו' משא"כ בהוטל לבע"ג דלי"ב שו"צ חשובה עשייתן מעשה, ובהשלים הבגד לד' פסולי ג"צ הראשונות משום תעולמ"ה כו', וא"כ ה"ה בנ"ד ל"ח העברת קולמוס ודיו החדשה דהויה לצורך תיקון הדיו הישנ' מעשה ול"ח תעולמ"ה אלא דפרידת דיו הישנה היא כפסיקת ציצית הראשונות וגומרת מעשה דהעברת קולמוס ודיו החדשה כבציצית עשיית מעשה דאחרונות:
ט) ובד"ז י"ל קושי' העולם על ס' המל"מ הנ"ל מסוגי' דסנהדרין ס"ה ע"א דפריך אמתני' דקתני בעל אוב כו' וידעוני כו' דהרי אלו בסקילה והנשאל בהם באזהרה מ"ש הכא דקתני בעל אוב וידעוני ומ"ש גבי כריתות דקתני בעל אוב ושרייה לידעוני ר' יוחנן אימר הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו ור"ל אומר ידעוני לפי שאין בו מעשה שפי' רש"י דחטאת אינה באה אלא על המעשה, הלכך בעל אוב צריך להקיש בזרועותיו והקז"ר חשיבי ליה מעשה. אבל הכנסת העצם ידעוני אינו מדבר בשעת מעשה אלא לאחר המעשה שהוא בפיו מדבר העצם מאליו כו', א"כ מבואר דס"ל דמעשה שהיה בהיתר ל"ח ליה מעשה להחשיב האיסור שנעשה אח"כ ללאו שיש בו מעשה ולא כס' המשנה למלך כו', דהנה בעיקר תמיהת ש"ב הגאון דבר משה בתשו' הימן ר"ז מהאופה ומבשל בשבת דבשעה שמדביק בתנור ל"ט מידי עד שיתבשל ויאפה וזה בא ממילא בלי מעשה וע"כ דהחיוב בשביל תחילת מעשה אף שנגמר בסופו מאליו ובסוגי' דהדביק פת בתנור מבואר נמי דקודם גמר אפייתו ל"ע מידי וכל מלאכות שבת אינן נגמרין בשעה דעביד מעשה אלא אח"כ מאליהן וכנתינת אונין של פשתן דע"כ דחייב בסופו על תחילת מעשהו אף דלא עביד בסוף שום מעשה כו' אין ממש דכ"ש הוא דלר"ל דלדידי' אזלינן בסוגי' דסנהדרין הכי בשיטתיה בב"ק כ"ב ע"א בפלוגתתיה עם ר"י שם דס' דאשו משום ממונו ולא משום חציו לביאור הנמ"י הנ"ל ס' בכל מלאכת ע"ש כו' כ"ש דמחייב בכל מלאכות שבת הנגמרות בלא מעשה משום התחלתן במעשה בס' וכ"ש מחיובו.
(המחבר לא הספיק להדפים כל הספר, ויותר לא נדפס מעולם)
סוף הספר