אור ברסלב
בית אבא סימן ה

בית אבא· רבי אליהו יהודה הכהן גוטווירט

סימן ה

סימן ד

נשאלתי משני אנשים שהי"ל יא"צ ביום אחד ונתעצמו שניהם להתפלל וטענת הראשון מהם שהוא תושב בבהמד"ר פה אף שאביו היה מעיר אחרת, והשני בא בטענה מכח אביו המת שהיה תושב בחייו בבהמד"ר אף שהוא דר כעת בעיר אחרת. נ"ל דהנה יסוד ד"ז היא מסנהדרין ק"ד ע"מ ברא מזכא אבא ופי' הרשב"א בעולם הנשמות א"כ למתני' דערכין כ"ה ע"א הקדישה וגאלה אינה יוצאה מידו ביובל גאלה בנו יוצאה לאביו ביובל גאלה אחר או אחד מהקרובים וגאלה מידו יוצאה לכהנים ביובל ובגמ' נפק"ל מאיש אחר ולא לבן דבן חשוב כאביו. לכאורה טענת השני עיקר שכ"נ סברת מהרי"ל בהל' תפלה מובא ביו"ד סי' שע"ו סעי' ג' דג' אחין ואיש נכרי השלשה אחין נוטלין ג' קדישים והאחר נוטל רק קדיש אחד משום דזכות אביהם גרמה לו שיהיה לו ג' בנים ומשמע דתלי בהמת. והנה בתשו' הר"מ מינץ סי' פ' כ' שראה בתשו' אחת שהרבה בנ"א מאב אחד חשבינן כולם כאיש אחד ואותו שהוא בן יחיד נוטל חלק כנגד כולם ובהג"ה שם כ' הטעם משום דזה המת שי"ל בן יחיד צריך כפרה כמו זה המת שהי"ל בנים הרבה וע"ז כ' מהר"מ מינץ דאך אין נוהגין כן כי המצוה מועלת נמי על החיים והוי בכלל כיבוד אב ואם ואלו הרבה בנ"א מאב אחד חייבים כל אחד בכיבוד או"א כמו הבן יחידי לכן יחלוקו כל הארבעה בשוה וכן ראיתי רבותי פסקו כן למעשה, מטעם סברתו זאת הסכים לחלוק על מה שאמרו להורות דמי שמת ונקבר בעיר אחת שהיה שם תושב ושילם שם קבורתו וי"ל בנים הדרים במקום אחר ובאים לתוך הקהלה שהאב נקבר שם שהם חשובים בשביל קבורת אביהם שם כתושבים כו' דז"א כיון דחיוב התפלה והקדיש חובת החיים ע"כ אי"ל דין תושב בשביל אביהם כו' וכ"כ הש"ך בסי' שע"ו סיט"ק י"ב דהעיקר מה שהכריחו להרמ"מ לחדש סברתו דהמצוה מועלת נמי על החיים משום שראה לרבותיו שפסקו דהרבה בנ"א מאיש אחד כו' נועלין כל אחד ואחד חלק בפני עצמו כו' ושכן נוהגין וע"כ חלק על התשו' שראה דחשבינן כולן כאיש אחד וכן על הי"א דבן חשוב תושב בשביל אביו לענין זה, אמנם לס' מהרי"ל הנ"ל דאף אי אמרי' דג' בנים מאיש אחד נוטלין ג"ח משום דזכות אביהם גרמה לו שיהיה לו ג' בנים אין ראיה דהמצוה מוטלת על החיים אלא העיקר כפרת וזכות המת וע"כ שפיר י"ל דבנים חשובים תושבים בשביל אביהם וכטענת השני. ולראי' נ"ל מדהש"ע שם שכ' ונהגו לומר קדיש על האם אעפ"י שהאב חי עדיין אין בידו למחות לבנו שלא יאמר קדיש על אמו כו' ולמש"כ הנובי"ת אה"ע סי' מ"ה לחדש דבכיבוד או"א אמרי' דלעולם כבוד חי עדיף מכבוד המת ואעפ"י דאמרי' מכבדו בחייו ומכבדו במותו מ"מ עיקר הכיבוד הוא בחיים וע"כ יניח כבוד המת ויעסוק בכבוד החי כו' ע"כ דעיקר הטעם וסברת הקדיש כמהרי"ל משום כפרת וזכות המת, דאי נימא כסברת הר"מ מינץ דמוטל על החיים משום כיבוד אמאי לא ישמע הבן למחאת אביו שלא לומר קדיש על האם הא עיקר הכיבוד הוא בחיים ואמאי לא יניח כבוד המת וישמע לאביו דמחיוב לכבדו אע"כ כס' מהרי"ל דמשום כפרת וזכות המת היא ומה"ט לא ישמע לאביו מפני שאביו עבר על ואהבת לרעך כס' היש"ש פ"ק דקידושין מביאו הפת"ש ביו"ד רמ"ב סעי"ק י"ד. שו"מ שהג' רע"א בתשו' סי' ס"ח העיר על דברי נוב"י הנ"ל להיפך מדהב"י דאם אביו מקפיד כ' אביו עדיף מכבוד אם ול"ק משום דכיבוד מחיים עדיף מכיבוד לאח"מ ואכ"מ ועי' בתשו' רע"א סי' ד':

א) שוב נתיישבתי די"ל בראיתי הנ"ל גם להיפוך ולהוכחה לס' מהר"מ מינץ דלעולם אף שהוא משום כיבוד ומחיוב לכבד בחייו יותר מבמת אפי"ה לא ישמע לאביו משום שעבר על ואהבת לרעך דהרמ"מ לא פליג על גוף סברת כפרת המת אלא שמוסיף דאיכא גם חיובא דחייב במצות כיבוד וע"כ אף שבשביל זה שעבר על ואהבה לרעך לא נקרא עוד אינו עושה מעשה עמך לענין שיהא פעור מלכבדו כס' הפנ"י בב"ק צ"ד דאינה רק פע"א כיון דמונע גם את הבן מואהבת לרעך כמוך אף דקי"ל באומר לשלוחו צא וחלל שבת העיר המשלח דאין שליח לדבר עבירה מ"מ טעמא היא משום דאמרי' דברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין והכא אי ס"ד דהבן צריך לשמוע לו ממילא האב חייב והוה עושה שני פעמים וע"כ הוה בכלל אינו עושה מעשה עמך ועי' במקנה קידושין ל"ב בד"ה שם מניח. ויש להעמיס זה בדברי ראב"מ בגמ' אבא אומר השקיני מים ומצוה לעשות מניח אני כבוד אבא ועושה את המצוה שאני ואבא מחויבים במצוה כו' והק' המפו' ובמקנה שם הא ברייתא מפורשת הוא ביבמות ז' א"ל אביו שיטמא או שיחלל שבת כו' אל ישמע לו כו' ובמזיד פשיטא דלא ישמע לו דהוי"ל אינו עושה מעשה עמך כו' והפת"ש ביו"ד סי' רמ"ד סעי"ק ט"ו הק' עליהם דבשביל פע"א לא נקרא אינו עושה מעשה עמך לענין שיהא פטור מלשמוע לו כו'. ולהנ"ל י"ל דראב"מ מיירי באמת ממצוה שהאב עובר עלי' בעצמו עי"ז שא"ל לבנו השקיני מים ומצוה לבנו לכבדו ולא נקט השקיני מים רק לדוגמא והכיבוד יהי' שעל ידו יעבור גם הבן בעשה כנידן דידן במוחה בבנו מלומר קדיש על אמו שעובר האב בואהבת לרעך בפע"א וע"י חיוב כיבוד דבן לחיים יותר מלאמו המתה ל"ש דברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין ויש שלד"ע חשוב האב עי"ז עובר שני פעמים ואינו עושה מעשה עמך וקאמר מניח אני כבוד אבא ועושה את המצוה כדהש"ע הנ"ל דאל ישמע לאביו שאני ואבא חייבים במצוה והוה א"ע מ"ע דעובר ב"פ כנ"ל וע"כ שפיר הק' ע"ז דל"ל לראב"מ לאשמיעי' זה דכבר שמעינן לה להא מסוגי' דיבמות דא"ל היטמא כו' אל ישמע לו ובמזיד פשיטא דל"י לו דהוי"ל א"ע מ"ע כיון דחשוב עובר ב"פ וכס' הרפנ"י הנ"ל ול"ק קושי' הפת"ש. ועיינתי במקנה וראיתי שכוונתי לסגנון דבריו ממש שכתב שם מדין אשלד"ע ודברי הרב ודה"ת דמ"ש ולהס"ד דהבן צריך לשמוע לו הלא עי"ז יש שליח לד"ע וחייב האב דעי"ז חשוב א"ע מ"ע כו' וע"ז י"ל סובבים דברי איסי בן יהודה בגמ' שם אם אפשר למצוה לעשות ע"י אחרים תעשה ע"י אחרים וילך הוא בכבוד אביו דהב"י והד"מ בסי' שע"ו הביאו דברי הר' יוחנן מטרוי"ש באחד מבני העיר שהיה אומר קדיש על אמו שמתה בעיר ואחד שכר מלמד לומר קדיש על אמו שלא מתה בעיר דאפי' שכיר אם דר בעיר י"ל חלק מכחו ואם המת בעיר י"ל שני חלקים כו' ועי' מג"א באו"ח סי' קל"ב דמוטב להבן לשכור אחד שיאמר קדיש משיעמוד אחד בחנם שכוונתו כגון שהבן אונס שא"י בעצמו לומר קדיש טוב לו להעמיד אחר בשכר מבחנם כמש"כ הנובי"ת חאו"ח סי' ח' אף שלכאורה גם מזה משמע כמהרי"ל ולא כהרמ"מ דאילו היה חיוב קדיש על החיים משום מצות כיבוד הא קימל"ן ביו"ד סי' רמ"ב סעי"ה דאין הבן חייב לכבד או"א משלו, מ"מ י"ל כחידוש הגרע"א בתשו' סי' ס"ח הנ"ל כיון דבעצם חל עליו חיוב כיבוד או"א אלא שהתורה פטרתו היכא שי"ב חסרון כיס מ"מ בעושה כן ל"ה בכלל אינו מצוה ועושה ע"ש וא"כ כיון דאף לס' הרמ"מ איכא חוץ מכיבוד אי"א על החיים גם כפרת וזכות המת, ש"ק איסי ב"י כיון דאפשר למצוה ליעשות ע"י אחרים דילך הוא בכבוד אביו ותעשה על ידי אחרים:

ועפי"ז י"ל דמזה יצא לו להרב"י דין זה דהבן חייב לשמוע לאביו במוחה בו שלא לומר קדיש על אמו ודלא כפסק הרמ"א בסי' שע"ו הנ"ל משום כיון דאפשר למצוה ליעשות ע"י אחרים אף שי"ב חסרון כיס לא חשיב אבא אינו עושה מעשה עמך בשביל מחאתו בזה וחייב לשמוט לאביו דרב מתנה אמר דהלכתה כאב"י ולפי"ז י"ל דהרמ"א דחולק על הב"י דאין מחיוב לשמוע לאביו לשיטתי' בסי' רמ"ב סעי' ה' שכ' בשם י"א דאין הבן חייב ליתן לאביו אלא מה שמחיוב ליתן לצדקה שכ' הש"ך הטעם משום דלישנא דהביא הרב"י שאין הבן חייב לשאול על הפתחים לא משמע לי' הכי אלא משמע דאין צריך לשאול על הפתחים חייב לפרנסו כו' ע"ש א"כ להרמ"א היכא דאיכא ח"כ כיון דאין הבן חייב לכבד או"א משלו ל"ח אפשר לקיים ע"י אחר והאב המעכבו הוי עי"ז אינו עושה מעשה עמך ומשו"ה פסק הרמ"א דאינו מחיוב לשמוע לאביו כנ"ל. עוד י"ל עפ"י ס' הרפנ"י בחי' לב"ק שם דמסתבר דבמצוה ועבירה מדיני התורה שאין האב מכבד את עצמו מלעבור עליו אין הבן מחויב לכבדו בד"ז כו' דמשו"ה כ' הרמ"א דאינו מחיוב לשמוע לאביו בדבר זה באמירת הקדיש שהוא מוחה בו ועובר על ואהבת לרעך ואמנם שוב יהא נשמע מטעם זה כס' מהרי"ל דהוא רק משום כפרה וזכות המת דע"ז י"ל כס' הרפנ"י הנ"ל דמשום שעבר האב ע"ז משום ואהבת לרעך כמוך ע"כ אין הבן מחיוב לשמוע ולעבור ג"כ בזה אבל לס' הרמ"מ דמשום חיוב כיבוד הוא ל"ל מפני שעבר האב דאין מחיוב בכיבוד אף שאחז"ל ומכבדה יותר מגופו אין זה רק מידת ד"א:

ב) ועפי"ז י"ל קושי' הלח"מ בפי"ד מהל' אבל הל' א' אמש"כ הרמב"ם דההפסד כבוד המת הוא לפיכך כופין את היורשין ליתן שכר הספדנים. צוה שלא יספדוהו אין סופדין אותו אבל אם צוה שלא יקבר אין שומעין לו שהקבורה מצוה שנא' כי קבר תקברנו כו' כיון דהיא איבעיא דלא איפשטא ולחומרא לא הוי"ל להרמב"ם לתלות הטעם משום דהקבורה מצוה לשנות מלשון האיבעיא בגמ' דהקבורה משום בזיוני ולהכי אין שומעין לו כו' וכלשון הטור סי' שמ"ח דאין שומעין לו דבזיונא דכולהו חיי הוא כו', ועוד הק' דהוי"ל לפשוט בעיין מהא דא"ר מתנה בכתובות מ"ח ע"א האומר אם מת היא לא תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו לאו כל כמיני' שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הציבור כו' משמע דאין שומעין לו כו'. דהנה מדברי הלח"מ שם נראה דדעת הרמב"ם ז"ל לחלק בין קרובים דעליהם חיוב מה"ת הקבורה ואף המלין מתו עובר בל"ת ובאין לו קרובים הוה מת מצוה וכ"כ בעפרא דארעא תקמ"ו ע"ז והשאג"א בחדשות סי' ו' הקשה דמסוגי' דסנהדרין מ"ו ע"ב מנין למלין את מתו שעובר עליו בל"ת ת"ל כי קבר תקברנו מכאן למלין את מתו שעובר בל"ת כו' נראה דמרבויא דקבר תקברנו יליף למלין את מתו שעובר בל"ת דל"ת ואלו בעשה לא קאמרו לא המשנה ולא ר' יוחנן ואמאי כ' הרמב"ם בסה"מ בחלק מ"ט ובחלק ל"ת דהלאו דלא תלין שלא להלין כו' אבל לא בא לאו זה לאזהרת קבורה כלל ועשה דקבר תקברנו באה למצות קבורה ומריבוי דתקברנו ילפינן לכל המתים כו' וכ' לפרש דלעסקי קבורה ל"צ קרא יתירא לריבוי לכל אדם לדין נתלין חלא דצריך קרא דאיכא נמי ל"ת בהלנה בלתי קבורה וע"כ כיון דאיכא ריבוי דל"ת בהלנה בלא קבורה ממילא כל אדם שוין לנתלין בעסקי קבורה מסברה אף בלא ריבוי דקרא ומשו"ה לא מזכיר במתני' במלין את מתו אלא דעובר בל"ת משום דלא צריך להזכיר דעובר נמי בעשה דממילא שמעינן לה כיון שנתרבה הלנה בלא קבורה לעבור בל"ת וכל המלין את מתו עובר בל"ת כש"כ היא דעובר על מ"ע דקבורה דכ' בהדיא גבי נתלין מסברה בלא שום ריבוי והא דכ' הרמב"ם שהקבורה מ"ע היא מקבר תקברנו היינו כיון דאתיא מקרא דכ' גבי נתלין וכ' ביום ההוא משמע שמ"ע לקבור את כל אדם ביום המיתה והא דאיצטריך הרמב"ם לפרש דין זה מיוחד גבי הרוגי ב"ד משום דחלוקין הם בזה דהרוגי ב"ד איסור הלנתם ומצות קבורתם אב"ד אבל מצות קבורת כל אדם ואיסור הלנתם אקרובים הוא והיינו דנקטו לשון המלין את מתו היינו קרובים שנקרא מתו כו'. אמנם החו"י בתשו' סי' קל"ט כ' דהא דמלין את מתו עובר בל"ת הוא רק אסמכתא ועיקר ראיתו מהא דתנן בסנהדרין מ"ז ע"א הלינו לכבודו אינו עובר עליו בעי למימר לכבודו ר"ל לכבודו של חי משום דלא אסרה תורה רק דומיא דתלוי דאי"ב בזיון וכיון דלא קי"ל כר"ש לדרוש טעמא דקרא אי ס"ד דאורייתא היא מנלן להתיר מכח טעם שנבדה מלבנו להקל בהלינו לכבודו ע"ש א"כ לס' החו"י יקשה קושי' השאג"א הנ"ל דממשנה ומדר' יוחנן לא נשמע דאיכא עשה בקבורת כל אדם ומנ"ל להרמב"ם זה. ולהנ"ל י"ל דהתוס' בסנהדרין מ"ו ע"ב ד"ה קבורה איבעיא דגמ' שם קבורה משום בזיונא הוא או משום כפרה הוא כ' דע"כ איכא כפרה כדאמרי' לקמן כפרה מאימת הוי מכי חזי צערא דקברא אלא אפי' איכא בזיונא וכפרה מבעי"ל הי עיקר כו' למאי נפק"מ דאמר לא בעינא דלקברוה א"א משום בזיונא הוא לא כל כמיני' וא"א משום כפרה הא אמר ל"ב כפרה כו' וכ"כ איבעי"ל הספדא יקרא דחיי הוא או יקרא דשכבי ונפק"מ דאמר לא תספדוה לה"ג א"נ לאפוקי מיורשין כו' ולס' המפי' הנ"ל דחיוב קבורה מה"ת הוא לקרובים י"ל דס' מחלוקת מהרי"ל והר"מ מינץ הנ"ל אי חיוב אמירת קדיש דברא מזכה אבא הוא משום כפרה דמת דוקא או משום חיוב מצות כיבוד דחיים נובעת לפי' התוס' הנ"ל מבעיא דסוגי' הנ"ל אי קבורה משום בזיונא היא והיינו חיוב כיבוד דחיים כס' הר"מ מינץ או משום כפרה דוקא כס' המהרי"ל וכן הספדא אי יקרא דחיי היא או יקרא דשכבי לכפרה וע"כ י"ל דהך איבעיא אזלא גם לל"ק דמלין את מתו סובר בל"ת וכפי' השאג"א כיון דאיכא ריבוי דל"ת בהלנה בלא קבורה כיש היא דעובר על מ"ע דקבורה דכ' בהדיא גבי נתלין מסברא בלא שום ריבוי כו' וזהו מכוון בלשון הגמ' ת"ל כי קבר תקברנו מכאן למלין את מתו שעובר בל"ת אף דקבר תקברנו אינה רק לשון מ"ע ולא לשון ל"ת והאיך מייתו מינה דעובר בל"ת וע"כ כס' השאג"א הנ"ל ולשון המלין את מתו משמע רק קרובים והקרובים ביותר הם הבנים דאי"ב גם מצות כיבוד דמכבדן בחיים ומכבדן במותן ואיבעיא להו בגמ' באמר לא בעינא דלקברוה לההוא גברא והיינו באו"א אף דקבורה מה"ת היא אבנים אי קבורה משום בזיונא הוא וכיון דחייב לכבדו במותו כבחייו לא כל כמיני' וא"צ לשמוע לו אף דהמ"ע דקבורה הוה כמו כן משום כיבוד כמו שהעשה דכיבוד שלא לקבור בזה שאמר לא בעינא דלקברוה לה"ג והי מינייהו מפקית מ"מ כיון דבסתמא חשבינין לכיבוד מה"ת לקבור אף שבזה שאמר לא בעינא דלקברוה לה"ג הוי הכיבוד שלא לקברו לא כל כמיני' כתי' הפנ"י בחי' לבב"ק צ"ד ע"א הנ"ל קושי' הש"ס שם איקרי כאן ונשיא בעמך כו' הא אמרי' בסנהדרין פ"ה ע"א לכל אין הבן נעשה שליח להלקותו כו' דחייב לכבד אביו רשע כו' דמ"מ באותה דבר עבירה שעבר אביו ולא חש לכבודו לא מסתברא שיהא הבן חייב כו' ואף שבזה שאומר לא בעינא דלקבורה לה"ג לא עבר האב עבירה וגם אין לחשוב שליחות לד"ע שיהא המשלח חייב אף אי נימא דהבן חייב לשמוע לו ויבטל מ"ע דקבורה כיון דכל העשה דקבורה אינה רק בקרובים ויותר בבן משום בזיונא דחיוב כיבוד וכל שרצונו של האב שלא לקברו הוה זה כבודו מ"מ כיון דבסתמא הוו הכיבוד לקברו אף שזה מהפכו י"ל נמי כסב' הפנ"י דלא מסתברא שיהא הבן חייב לחוש לכבודו באותו דבר שאביו לא חש לכבודו אף שחששת הכבוד בזה ל"ה ממש כהך דהתם מ"מ יש להטעים זה דאזלינן בתר אופן ומהות הכבוד שגילתה לנו התורה שהכבוד אצל כל בנ"א הוא לקברו, וע"כ זה שאמר ל"ב דלקברוה לה"ג ומחל כבודו הוו בכלל האב שמחל על כבודו שנתנה לו התורה דכבודו מחול לו לכל צד אף שמעובדא דר' ישמעאל שמביאים התוס' קידושין ל"א ע"ב ד"ה ר"ט מהירוש' דכל שעתא דהוה אתא מבי מדרשא היתה אמו רוחצת את רגליו ושותה את המים וכששמע ר"י היה מסרב בדבר ובאתה לפני חכמים וקיבלה על ר"י בנה ונבהלו חכמים בדבר כו וצוו לו שיניחנה לעשות רצונה ובענין זה הוא כיבוד כו' לא משמע הכי, י"ל נמי כיון דשייך מה"ת עשה זו גם בשאר קרובים שאין חייבים לכבדו בכיבוד מה"ה הוי בכלל אפשר לקיים ע"י אחר כמעשה דר' אסי עם אמו שנטרפה דעתה דכ' הרמב"ם והש"ע ביו"ד סי' ר"מ סעי' י' מי שנטרפה דעת אביו או אמו ואי אפשר לו לעמוד מפני שנשתנו ביותר ילך לו ויצוה לאחרים לנהגם כראוי וא"א משום כפרה הא אמר לא בעינא כפרה דל"ה מ"ע רק משום כפרה ובאמר ל"ב דלקברוה לה"ג לא רמיא עלי' מחובת החיים שום מ"ע כס' מהר"ל הנ"ל:

וע"פ זה ל"ק גם קושי' החו"י הנ"ל דלעולם י"ל דמלין את מתו הוא בל"ת מה"ת ואפי"ה הלינו לכבודו אינו עובר עליו ואפי' לכבודו של חי משום דס"ל דבשאר כל אדם אינה מה"ת רק בקרובים ומשום בזיונא דבסתמא בבנים שמחויבים בכיבוד במותם כמו בחייהם והוה חיובא דחיים כשיטת הר"מ מינץ ע"כ א"ע עליו וכ"ה בברייתא דמוע"ק כ"ב ע"א ובש"ע סי' שנ"ז סעי' ב' כל המתים הממהר להוציא מטתו ה"ז משובח אבל על או"א ה"ז מגינה ע"ש. וע"כ א"ש דהרמב"ם שכ' דאין שומעין לו משום דקבורה היא מה"ת ול"א כלשון האיבעיא משום בזיונא כו' משום דבהספידא פסק דיקרא דשכיבי הוה והיינו משום כפרה וכופין את היורשין שירשו ממנו דוקא ובלא"ה א"ח ליתן ואילו היה משום כיבוד וחובת החיים היה חייב הבן ליתן משלו בי"ל כשיטת הרמב"ם והש"ע בסי' ר"מ סעיף ה' דבי"ל לבן כופין אותו ליתן לאביו כנ"ל ומכבדו בחיים ובמותו כו' וה"ט נמי בצוה שלא יספדוהו דאין סופדין אבל בקבורה דממתני' וגמ' שם לא נשמע דאיכא עשה מה"ת בקבורה ואף אמשמעית דאיכא ל"ת מה"ת הק' החו"י קושיתו ממתני' דהלינו לכבודו דא"ע עליו דמשמע דאינה רק אסמכתא כנ"ל וא"כ אם היינו מפרשין פירושא דאיבעיא משום בזיונא דמצי קאי אבנים ומשום כיבוד או"א וחובה דחיים וכס' הר"מ מינץ כשאמר בגמ' הנפק"מ דאמר ל"ב דלקברוה לה"ג אין שומעין לו ל"ה א"ש בשום פנים כיון דחיוב קבורה ל"ה השתא רק מדרבנן אמאי אין שומעין לו הא הכיבוד לשמוע להם ולכבדם במותם כבחיים הוא מה"ת ואיך נדחה כיבוד מה"ת משום כיבוד קבורה שהמציאו רבנן, ואמנם להרמב"ם ז"ל עפ"י לימודו בסה"מ ובהל' סנהדרין ואבל לפי' השאג"א הנ"ל דאיכא מ"ע מה"ת בקרובים בקבורה הטעם העיקר הזה הוא הנותן לנו המשמעות בהבנת האיבעיא אי קבורה משום בזיונא ובסתמא בקרובים דבנים היא די"ל טעמא דאין שומעין לו משום דהכיבוד דקבורה הוא מה"ת ולהכי לא משגחינן בהפך דעת המת בכבודו מדה"ת כנ"ל וע"כ ש"כ הרמב"ם לעיקר בטעמא דאין שומעין לו משום דהקבורה בקרובים הוא מ"ע מה"ת וי"ל דהוה בבנים חיובא דחיים וחייבים ליתן משלהם להרמב"ם והש"ע כמו שמחויבים לכבדו בחייו ולהרמ"א בסי' ר"מ הנ"ל דאף בחייו אין חייב ליתן לו רק מה שמחיוב ליתן לצדקה כיון דבמת אמרי' לאו כל כמיני' שיפול עצמו על הציבור ל"צ ליתן על הקבורה משלו אף שגוף חוב הקבורה על הבן חיובא דחיים. אמנם מרמ"א חו"מ סי' ק"ז סעי"ב שכ' ראובן שהיה חייב לשמעון ומת דיכול שמעון לעכב קבורתו עד שיפרעו לו ואם קרובו הוא בני המשפחה מוחין בידו שלא לעכב נראה דקרובים צריכין ליתן משלהם לקברו ולאוקימתת הש"ך באין כאן קופה של צדקה ואפי"ה אחר יכול לעכב משמע דאפי' סתם קרובים ממש חייבים להרמ"א ליתן משלהם ע"ש. אחר כ' מצאתי שכיוונתי תלי"ת לשיטתי' דהר"מ מינץ הנ"ל למש"כ גם בתשו' סי' נ"ג ונ"ד לחייב בן המת גם לכבדו משלו משום חיובא דכיבוד וכן לבת בי"ל ממון שלהם אף שקרובים נמי חייבים לקברו מ"מ אינם חייבים בכיבוד ולכבדו משלהם ומייתו לה משמי' דראב"ן דכל הקרוב קרוב לקבורה ע"ש. ובאמת דלחילוקא וטעמא שביארנו בין בנים לקרובים א"ש ראיתו מדתני' ביבמות פ"ט ע"ב איזה מת מצוה כל שקורין ואי"ל עינים האי"ל עונים לא משום דעלייהו רמו שדחה בתשו' תורת השלמים שבס"ס מנחת יעקב סי' ח' דכל דלא ירתי קרי ולא ענו הרי היכא דלא ירתו מקרי הקרובים קרי ולא ענו ולא כפינן להו לקבור כבתוס' נזיר מ"ג ע"ב דהרמ"מ לשיטתי' דאיכא בקרובים מצות קבורה מה"ת אזיל אף שאינן חייבין ליתן מעות משלהן משא"כ בן וכן הבעל דמצוה לקברה במעות שלו משום הך יתירתא דאי"ב חשובי קרובין יותר משאר קרובים כאב ואח דמטמאין למתיהם, וע"כ ש"ק בראי' מסוגי' דיבמות הנ"ל אע"ג דקאמר דקרובים כיון דלא ירתי לה קריא ולא ענו לה חשובה מ"מ ובעלה מטמא לה משום דאיהו קרוב יותר מהם שחייב לקברה במעות שלו משא"כ שאר קרובים אף שבאמת חייבים מה"ת לקברה אינן חייבים לקברה במעות שלהן אלא בירושת הבת וכהוכחתו מכתובות מתחילה היה קשה קבורת המת ממיתתו עד שהיו בורחים ומניחים את המת עד שבא ר"ג והנהיג ק"ר בעצמו והוציאוהו בבגדי פשתן כו' ואם ל"ה הקבורה מוטלת על הקרובים אמאי היו בורחים יותר משאר כל העם אלא של"ה רוצים ליתן למעות קבורה משלהם שא"ח בזה אף שמחויבים בקבורה וע"כ ברחו וכן בסוגי' דנזיר מ"ג ע"ב דפריך והוא מ"מ הוא והתניא איזהו מ"מ שאיל"ק קורא ואחרים עונין אותו אין זה מ"מ והאי אי"ל ברא (וי"ל לשכור אחרים מתעסקין בו) שהבן מחויב לשלם דמי קבורה משלו חוץ מעשה דחיוב קבורה כנ"ל ושאר הראיות נגד חילוק זה וכן משמעות הש"ע ביו"ד סי' שמ"ח וחו"מ סי' שמ"ח וחו"מ סי' רנ"ג דחה הוא ז"ל שם ובהג' כסא דהרסנא לתשו' בשמים ראש סי' קכ"ט. ובדברי טוהש"ע באמת י"ל נמי משום דכ' לפרש קבורה משום בזיונא דכולי חיי כנ"ל בד' הלח"מ ולא נקטו לחלק בזיונא דכיבוד י"ל דס"ל אף דמחיים חייב לכבדן משלו וחייב לכבדן במותם כבחיים מ"מ בלא הניח כלום א"ח לכבדן לגמרי במותם משלו כבחיים ולהכי כ' דדוקא בהניח ממון כו':

שו"מ להגאון רי"ש ז"ל בס' דברי שאול י"ד סי' שמ"ח שאף הוא נתכוין לחלוק על ס' הר"מ מינץ הנ"ל מסוגי' דב"ב קנ"ד א"א בשלמא בני משפחה קא מערערי היינו דאשתקו אא"א לקוחות אמאי שתקו לומר ואנן זוזי קא יהבינן לנוול ולנוול כו' והרי התוס' כ' דלכך היורשים א"י לערער דאינם נותנים כלום ואם נימא דהיורשים מחויבים לקברו אף שאינם יורשים א"כ משכח"ל דגם בני המשפחה יעררו כגון שלא הניח אחריו כלום ויצטרכו לתת משלהם וכשיעררו על המכירה דמכר בזול יהיה להם ריוח בדבר וירשו משלו כו'. ולמש"כ לחלק בין בנים שמחויבים לכבדם הם מחויבים לקברם משלהם משא"כ שאר יורשים ובני משפחה אין השגה מזה על הרמ"מ ומה שהביא מסוטה י"ג ע"ב ואי לא אעסיקו בי' ישראל ל"ה עסקו בי' בניו והכ' ויהי לבני יוסף לנחלה במה שנדחק רש"י ז"ל לפרש אלמא בנחלתם קברוה דהיה חביב עליהם כו' דמשמע דרק מי שנשאר להם נחלה ממנו היו חייבים לקברו כו' אין מזה ראיה דשם ל"ה יותר אפי' בני בניו של יוסף בחיים שנאמר שהיו חייבים בכיבוד א"א אף לאחר מיתת אביהם ולכבדו משלו, דאף יאיר ומכיר בן מנשה שהיו ב"ב של יוסף שלא מתו עד שנכנסו ישראל לארץ אמרי' בב"ב קכ"א ע"ב שנהרגו מאנשי העי שהיה קודם החלוקה ז' שנים ואלו שקברוה היו הרבה דורות רחוקים ול"ה מחויבים לכבדו משלהם אלא בשביל הנחלה ואם נבין שנדחק רש"י במה שהביא הגמ' הך קרא י"ל שהוא מפני שמכיר בן מנשה היה עדיין חי שהיה ב"ב של יוסף או לר' יהודה דשלשים וששה ממש היה גם יאיר בחיים ע"ש והיו בן בנו של יוסף והיו חייבים בכיבוד משלהם, ומש"כ אלמא בנחלתם קברוה שהיה חביב עליהם י"ל שכוונתו עפ"י גמ' דב"ב קי"ח ע"א בשלמא למ"ד ליוצ"מ נתחלקה הארץ היינו דקא צווחן בני יוסף דכ' וידברו בני יוסף שהיו מרובין משאר שבטים ולא נטלו אלא לחשבון של יוצ"מ והיתה נחלתם מועטת מחלק כל ישראל וכבר נתעורר הרשב"ם שם אמאי ל"ק מאיבעי' דלקמן קכ"א ע"ב ארץ ישראל לשבטים איפלוג או לקרקף גברי איפלוג ובדין צווחו בני יוסף שלא נטלו אלא כאחד השבטים כו' אלא משום דאיבעי' הוא להכי ל"ב לתרוצי הכי א"כ מצווחתם נראה דהיה ס"ל דלקרקף גברי איפלוג והיה נחלתם ולא חלק ירושה ולה"ק אעפ"י שהיה עפ"י שיטתם בנחלתם ולא נחלת ירושה וגם היתה מועטת מאוד שצווחו ע"ז קברוה מפני שהיה חביב עליהם:

ג) והנה כעין ס' פלוגתת המהרי"ל והר"מ מינץ אי דנין אאב או אבן מובא בבאה"ט א"הע סי' מ"ג באב המקדש לבתו הקטנה והעדים כשרים לאב ופסולים לבת אי אמרינן כיון דכסף קידושין לאביה כשרים הם לעדות או דילמא כיון דהם קרובים למתקדשת אין כאן קידושין כו'. ואמנם על ספיקו של הרב בזה העירותי מסוגי' דקידושין ס"ה ע"ב במקדש בעד אחד דפליגי ר' כהנא ור' פפא דלר"כ אין חוששין לקידושין ולר"פ חוששין וא"ל ר"א לר"כ מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אף כאן כו' א"ל התם לא קא חייב לאחריני הכא חייב לאחריני פירש"י שקרובותיה נאסרו בו וקרוביו נאסרין בה, והיינו דהוי איסורא ואיסורא מממונא לא ילפינן או דאיסורא לא גרר בתר ממונא. א"כ מ"ש עדים פסולים מעד אחד אף דלצד ממונא חשובה עדות מ"מ צד איסורא לא גרירא בתר ממונא. והנה ביבמות קכ"ח ע"ב תניא אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה דברי ר"ע ר' טרפון אומר בודקין וקמיפלגי בדר' חנינא דאר"ח ד"ת אחד ד"מ ואחד ד"נ בדרישה וחקירה שנא' משפט אחד יהיה לכם ומ"ט אמרו ד"מ א"צ דו"ח שלא תנעול דלת בפני לוין ובמאי קמיפלגי מר סבר כיון דאיכא כתובה למשקל כד"מ דמי ומר סבר כיון דקא שרינן אשת איש לעלמא כד"נ דמי כו' משמע דאיכא פלוגתא גם בזה אי צד איסור גרירא בתר צד ממונא או להיפך. ונ"ל דבבכורות מ"ט ע"א בפודה את בנו בתוך ל' יום לאחר ל' ונתעכלו המעות פליגא רב ושמואל דלרב בנו פדוי ולשמואל אין ב"פ כו' ומסיק בגמ' ואע"ג דקימ"ל הילכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני הכא הילכתא כותיה דשמואל כו'. מהנראה דהש"ס תפס לחשוב פדה"ב עכ"פ לרב לאיסורי אף דאי"ב ממונא דממונא בתר איסורי גריר והילכתא כרב באיסורא מ"מ נראה לו דהכא הילכתא כותי' דשמואל והיינו דחשובא לי' דיני אך שייב צד איסורי אמרי' להיפך דאיסורי בתר ממונא גררי והוו דינא דהלכתא כשמואל וי"ל משום דמסדר הש"ס הוא ר' אשי דלשיטתי' בסוגי' דקידושין הנ"ל דפריך שם לר' כהנא דאמר דהמקדש בע"א אין חוששין לקדושיו והיינו כרב שם לעיל המקדש בע"א בי דינא רבה אמרו אין חוששין לקדושין מאן בד"ר רב כו' מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן כו' אף דידע דבקדושין איכא נמי איסורי כתירוצא דר' כהנא שם כנ"ל מ"מ ס"ל לר' אשי כיון דעיקרא לימודא מדבר בממונא אמרינן דאיסורי בתר ממונא גריר וחשיב ממונא ה"ה דפדיון הבן חשובא לי' לר' אשי מה"ט דינא ולהכי הלכתא בהא כשמואל דהלכתא כשמואל בדינא, משא"כ לר' כהנא דס"ל בהא דהמקדש בע"א דא"ח לקדושיו כרב משום דאי"ב דררא דאיסורי אף דהוה נמי ממונא אמרי' דממונא בתר איסורא גריר היינו משים דידע שיטתי' דרב בפדיון הבן דחשובא נמי איסורי כבסוגין דבכורות הנ"ל:

והרווחנו עפ"י זה ליישב קושי' השעה"מ פ"ט מהל' טו"מ אמאי לא מוכח דאזלינן בתר רובא מקרא דכ' ופדויו מבן חדש תפדה ול"ת שמא טרפה היא דרמי בר חמא נפק"ל בב"ק י"א ע"ב לבכור שנטרף בתוך ל' יום דאין פודין אותו משום שנא' פדה תפדה יכול אפילו נטרף בתוך ל' יום ת"ל אך חלק כו', דבב"ק ק"ז ע"א תני רמי בר חמא ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת ואלו הן ש"ח והשואל מש"ח והשוכר ש"ח דכ' כי הוא זה כו' א"כ ס' רב"ח אין עירוב פרשיות כתוב כאן ולסוגי' דסנהדרין ב' ע"ב שלשה מנלן כיון דהא מתלתא אלהים נפקא ולדידי' אלהים בהלואה לא כתיב ובתוס' הק' הא ר' יוחנן אי"ל בב"ק דרב"ח ובירוש' אמרי ר"י ור"ל תרווייהו דשנים שדנו אין דיניהם דין כו' ותי' דאפי' ס"ל אין עירוב פרשיות כתיב כאן בעי שלשה משום דכ' משפט אחד והיה לכם להשוות דיני ממונות לד"נ מ"מ לא ילפינן נמי לענין מומחין כו'. וע"כ י"ל הא דפליגא בסוגי' דיבמות הנ"ל בממונא ואיסורי אי חשובה ממונא או איסורי בדר' חנינא דוקא היא דפליגא ואליבא דמד"ס עירוב פרשיות כתיב כאן כסוגי' דסנהדרין ב' ע"א דלמד"ס הכי היא דפריך התם דבדין היא דליבעי נמי מומחין והאי דלא בעינן מומחין משום דר' חנינא דאר"ח ד"ת אחד ד"מ ואחד ד"נ בדרישה ובחקירה שנא' משפט אחד יהיה לכם ומ"ט אמרו ד"מ לא בעי דו"ח כדי שלא תנעול דלת כו' וה"נ שמא לא ימצא מומחין כו', וע"כ במידי דאי"ב ממונא ואיסורי אפי' למד"ס דכד"מ דמי ומקילין בלא דו"ח ובלא מומחין משום שלא תנעול דלת אפי"ה לא נעקר קרא דמשפט אחד יהיה לכם בהשוואת הודאות והלואות לגזילות וחבלות משום דעדיין שווין הם בזה דבעי שלשה למשפט דעירוב פרשיות כ' כאן ונאמר אלהים בקרא דהלואה, אבל לרמב"ח דס"ל אין עירוב פרשיות כתיב כאן דבעינן שלשה רק ממשפט אחד יהיה לכם נפק"ל אי נימא דבמידי דאית בה ממונא דמי דלא ליבעי דרישה וחקירה, א"כ יבטל לדידי' כל הפשט דקרא דמשפט אחד יהיה לכם להשוואות ד"מ לד"נ וגם שלשה לא ניבעי בד"מ כיון דלא אתיא לדידי' רק מהשוואה דמשפט אחד יהיה לכם דשווין ד"מ לד"נ וס"ל שנאמר דמידי דאי"ב ד"מ כממונא דמי יבטל ההשוואה דמשפט בד"מ וקרא דמשפט אחד וגו' למאי אתיא לדידי', וע"כ צ"ל דלרמב"ח מידי דאי"ב ממונא כאיסורי דמי והיינו כרב במקדש באחד דל"ח לקדושיו וכן פדיון הבן כאיסורא דמי, ולרב אמנם ס"ל בב"ב צ"ב ע"ב דהולכים בממון אחר הרוב א"כ אף אי נאמר דפדיון הבן כאיסורי דמי אין להוכיח מקרא דופדויו מבן חדש תפדה דאזלינן בתר רובא מדלא חיישינן שמא טריפה הוא כדרמב"ח כו' אף באיסורין משום דיש לדחות דאף דפדה"ב חשוב מידי דאיסורי אף דאי"ב ממונא, כיון דהיא רק לרב ולדידי' משום הצד ממון שי"ב דאזלינן בממון בתר רובא הוא אבל בשאר איסורין דל"ב ממונא כל שאין הולכין אחר הרוב משום צד הממונא ל"א ב"ר משום צד האיסור לחוד וע"כ לא הוכיח מיני' דאזלינן ב"ר:

ול"ק נמי מה שהק' עוד השעה"מ דקימ"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ופדיון הבן ממונא היא כו' בחדא ועוד חדא דבסנהדרין ג' ע"ב פריך שלשה מנ"ל דת"ר ונקרב בעה"ב אל האלהים ה"כ אחד כו' תלתא אלהים כו' ור' יאשיה ל"ל ב"ד נוטה והתניא לנטות אחרי רבים להטות התורה אמרה עשה לך ב"ד נוטה כו' מוקי לה בד"נ כו' ומייתו לה בק"ו לד"מ מה ד"נ דחמירי א"ר זיל בתר רובא ד"מ לא כ"ש והק' בתוס' לשמואל דקאמר בב"ב צ"ב ע"ב דאין הולכין בממון אחר הרוב אמאי לא יליף בק"ו מד"נ כדאמר הכא ותי' דרובא לרדיא זבני ל"ח כי הנך רובא הילכך לא סמכינן אהך רובא בד"מ. והעירותי ע"ז הא שמואל ס"ל שנים שדנו דיניהם דין כר"א דד"ת אפי' חד כשר ורש"י פי' דס"ל אין עירוב פרשיות כ' כאן ע"ש א"כ לשמואל לא בעי שלשה ול"ל כולה דרשא דר' יאשי' הנ"ל וא"כ מה מקשים התוס' אשמואל אמאי דלא יליף בק"ו דהולכים בממון אחר הרוב מד"נ כר' יאשי' הכא. ונתיישבתי דהתוס' לשיטתם בדף ו' ע"ח ד"ה וכ"ת דפליגי אפי' רש"י וכ' די"ל דשמואל ור"א פליגי אליבא דמאן דאי"ל עירוב פרשיות כתיב כאן כו', א"כ אי"ל נמי לימודא ור' יאשיה מתלתא אלהים וע"כ לשיטתם שפיר הק' התוס' וחילקו בין רובא לרדיא זבני כו' והרמב"ם פ' בהל' סנהדרין דמדאורייתא חד כשר ובהל' שכירות פ"ב דעירוב פרשיות כתיב כאן ועי' בלח"מ שם וע"כ אפי' נימא דפדה"ב ממונא היא מודה שמואל דהולכין בממון אחר הרוב דלא דמיא לרובא דרדיא זבני. ועוד י"ל כיון דפ' דמקדש בע"א אין חוששין לקדושיו כיון דאי"ב צד איסורי וכרב דבנו פדוי אף דפ' נמי דעדי נשים א"צ דו"ח כיון דאי"ב כתובה למשקל כממונא דמי א"כ אי פדה"ב ממונא חשובא הא לרב הולכין בממון אחה"ר ואף דלא קימ"ל כוותי' דרב בהא, מ"מ לרב גופא פדה"ב איסורי חשיבי ובאיסורי פשיטא דאזלינן בתר רובא ואף דבעידי נשים פ' דכממונא דמי מ"מ בפדה"ב י"ל כס' השיטה מקובצת בב"ק י"א דמשום מצוה י"ל דאזלינן בתר רובא גם בממון וכבר האריכו בזה וע"כ אזלינן בפדה"ב בתר רובא כנ"ל:

ועפי"ז י"ל נמי סברת הפלא"ה ספ"ק דכתובות המפורסמת לחלק בין אי דנין בעיקר לדבר איסור רק שי"ב גם דבר ממון אמרי' דממונא בתר איסורי גריר, משא"כ בדנין בדבר רק אממונא אף שי"ב איסורי איסורי בתר ממונא גרירא כו' שמתוס' בכורות כ' ע"א ד"ה ור"י שהק' דלענין ללקות בגיזה ועבודה ולענין ליקרב למזבח חשוב ודאי בכור דאזלינן בתר רובא וחזקה ולענין נתינתו לכהן יחשב ספק כו' משמע כדבריו אמנם מפלוגתתם בסוף יבמות הנ"ל לא משמע הכי דבחולין י"א פ"ב אמר רב כהנא אתיא מהורג את הנפש דא"ר קטליה וליחוש שמא טרפה הוי אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא כו' וניחוש שמא במקום סייף נקב הוה והק' בתוס' דהכא משמע דלא חיישינן דאזלינן בתר רובא ובמכות ז' ע"א דאמרו ר"ט ור"ט אילו היינו בסנהדרין ל"ה אדם נהרג ומפרש דהוי בדקו להו ואמרו ראיתם שטריפה הרג או שלם הרג ואת"ל שלם הרג שמא במקום סייף נקב הוי ותי' דר"ע לטעמי' דחייש למיעוטא דקסבר חלב אינו פוטר בבהמה בכורה וחשוב לי' אפשר דאיכא לאוקמי קרא שהיה קרום מוחו מגולה ונקבו כו' ומסקנת סוגי' דבכורות כ' ע"ב אלא איפוך תירצתא דר' יהושע ס' טינוף פוטר וה"ה לחלב ולר"ע טינוף פוטר אבל חלב אינו פוטר וחייבת בבכורה ע"ש ולסברת תוס' חולין הנ"ל דהא דלר"ע חלב אינו פוטר בבהמה בכורה משום דחייש למיעוטא יש להקשות כיון דאף לקולא חייש למיעוטא נימא כקושית השעה"מ הנ"ל שמא הבכור נטרף בתוך ל' דאין פודין אותו דעכ"פ מיעוט היא זה וע"כ צ"ל דלגירסא דידן בגמרא בסוגי' דסוף יבמות אין בודקין עדי נשים בדו"ח דר"ע כו' כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמי כו' ומד"ס דבעינן דו"ח כיון דשרינן אשת איש לעלמא כד"נ דלכאורה סברת מד"ס הכי השני' היא מכוונת בשכל כיון דהתירא דאשת איש לעלמא היא הקודמת ע"כ י"ל דעלי' אנו דנין ולהכי הוי כד"נ אבל מ"ט דמד"ס דכד"מ דמי משום דאיכא כתובה למשקל הא על הכתובה אין דנין רק לאח"ז אבל מקודם דנין אהתירא להנשא א"כ מסתברא דכד"נ נחשבה ומהנראה דרש"י ז"ל בפירושו הרגיש בזה ורצה להטעים בפירושו הסברא דמד"ס כיון דאיכא כתובה למשקל כשתנשא לאחר על פיהו תטול כתובה דמספר כתובה נלמוד כו' ולהכי חשוב גם דין ממונא קדים משום דדנין נמי אהקדם דבר כשתנשא לאחר על פיהן ומצאתי להר"ן סוף יבמות שהק' כן אטעמא דמד"ס דכד"מ דמי הלא עיקר עדות העד להתירה לשוק והוא עדות אשת איש דהוי כד"נ ובתר הכי אתי דין שתטול כתובה וכיון דשריותא קודם לא תשרייא ולא תשקול והביא בשם הרמב"ן ז"ל לתרץ דבזה"ז טפי דמי האי ענינא דעדות אשה לדיני ממונות מלדיני נפשות דהא רובא דנשי אי"ל כתובה כו' ואילו ד"נ ליתיינהו בזה"ז כו' א"כ לתירוצי ל"ק קושיתו אס' ההפלאה הנ"ל דאדרבה גם מסיגי' דיבמות איכא ראי' לס' ההפלאה דעיקר טעמי' דר"ע שם דכד"מ דמי אף דהתירא להנשא דכד"נ קדים משום דלאחר שבטלה ד"נ דמי האי ענינא דעדות אשה לד"מ משום דדנין רק אממונא ואף שי"ב גם איסורא איסורא בתר ממונא גרירא וע"כ י"ל שפיר ס' התוס' בכורות כ' ע"א הנ"ל גם בטעמא דר"ע דחלב אינו פוטר הולד מבכורה דחייש למיעוטא ול"ק קושיתו דאדרבה משום דחייש למיעוטא טפי ואף לקולא לא נפטר הולד מבכורה שמא נטרף בתוך ל' כקושי' השעה"מ דר"ע לשיטתי' בסוגי' דיבמות הנ"ל דטעמא דעדי נשים כד"מ דמי משום דדנין בזה"ז רק אממונא ולעולם דעיקר לדידי' הסברה שדנין עלי' מקודם ובבכור נמי כיון דלענין ללקות בגיזה ועבודה ולענין ליקרב לגבי מזבח חשוב ודאי בכור ל"ל דלענין נתינתו לכהן יחשב ספק דממונא בתר איסורא גריר אבל לרב כהנא דנפק"ל דאזלינן ב"ר מרוצח ול"ח שמא במקום סייף נקב הוי מטעם רוב הוא דלשיטתי' במקדש בע"א דל"ח לקדושין כרב דאיסור דאי"ב ממונא ממונא בתר איסורא נגרר לא משום הסברה שמשום שדנין מקודם אאיסורא דהרי אף בזה"ז ס"ל בעדי נשים דכד"נ דמי בזה דנפק"ל דאזלינן ב"ר מרוצח נכלל גם לימודא מפדה"ב דפודין ול"ח שמא טריפה הוה דאזלינן ב"ר ואפי"ה לא הביאו להוכחה בפ"ע משום דאף לרמבמ"ח לשיטתי' דאין עירוב פרשיות כ' כאן ופדה"ב איסורא וממונא בתר איסור גריר כרב היה מקום לדחות דעכ"פ משום דלרב אזלינן בממון אחר הרוב הוא כנ"ל:

ועפי"ז י"ל נמי מה דמשמע מתי' התוס' כתובות כ"ע ע"א ד"ה ועל הכותיות אקושיתם לרבא דס"ל בקידושין ע"ו ע"א דפסול כותים משום דעבד ושפחה נטמעו בהן אמאי י"ל קנס נימא לה אייתי ראיה דלאו שפחה את ושקילי ותי' דמוקמינן לה אחזקת אבהתא שהיו כותים אע"ג דלענין פסול לא מוקמינן לה אחזקתה לענין קנס מוקמה להו שלא יהא חוטא נשכר כו'. והיא טעמא דאביי בבב"ק ל"ט ע"א דנראה סברתו דלא אמרינן דממונא בתר איסורא גרירא דהתוס' חלקו אפי' רש"י ומוקי למתני' לר' מאיר דאי"ל דכותים גרי אמת הם וכ"נ פשטא דסוגי' דבב"ק ל"ח ע"ב ולגירסת הלח"מ בסי"ג מהל' גירושין והל' ט"ו בסוגי' דסוף יבמות הנ"ל אין בודקין עדי נשים בדו"ח ר"ע ורע"א בודקין דת"ק ס"ל דאין בודקין וסתם תוספתא ר' נחמיה היא דהיינו ר' מאיר וטעמי' דאין בודקין אף דאי"ב נמי איסורי כיון דאי"ב ממונא ל"א דממונא בתר איסורי גריר ע"כ כ' עפ"י אוקימתתם אליבא דר"מ לתרץ גם לאביי ורבא עפ"י שיטתי' בתוספתא וסוגי' דיבמות הנ"ל דלא אמרינן ממונא בתר איסורא גרירא, והנה מזה משמע דבמקום דמחייבין משום ספק כי הכא דספק שפחה היא ורק משום שלא יהא חוטא נשכר מוקמינן לה לענין קנס אחזקת אבהתא אבל לענין פסול ואיסור לא כו' דהיכא דהעיקר אינו רק ספק אף דאינו נגרר למד"ס כיון דאי"ב ממונא היא חשיבא ממונא בתר איסורי דה"ה דהאיסור אינו נגרר בתר הממונא משום דהממונא גופא אינו רק ספק דהמקור דעניני התוספתא וסוגי' דיבמות הנ"ל דאין בודקין ע"נ בדו"ח כיון דאיכא כתובה למשקל כד"מ דמי בודאי היא ואי"ב ספק:

ועפי"ז יש ליישב מה שראיתי מקשים בסוגי' דב"ב פ"א ע"ב לפירושא דרבה שם טעמי' דר"מ ורבנן בקנה אילן אחד או שתים דמספקא להו אי קנה קרקע ואפי"ה מביא מספק כו' ואמאי לא אמרי' איסורא בתר ממונא גריר כו' דאף דלר"מ לשיטתי' הנ"ל דכממונא דמי מ"מ כיון דאין זה רק ספק ל"א איסור בתר ממונא גריר כבתוס' כתובות הנ"ל. וכן י"ל בס' הרשד"ם בתשו' סי' ס"ב בחיו"ד מובא בש"ך סוף הל' רבית בספיקא דדינא ומחלוקת הפוסקים אי הוי רבית קציצה או אבק רבית דאזלינן לחומר משום דהוי ספק איסור תורה אף דבד"מ יכול לומר קים לי כמד"ס דאינה יוצאת מ"מ כיון דהמחלוקת עושה איסור תורה וס' דאורייתא לחומרא לא אמרינן איסורי בתר ממונא גרירא וחלקו עליו דס"ס ל"ה רק ספק ממונא ולקולא ועי' בברכ"י חו"מ סי' כ"ה אות כ"ב, ולהנ"ל י"ל כיון דבממונא גופא אינה רק ספק להכי ל"א דאיסורי בתר ממונא גרירא כיון דהוי איסור תורה כנ"ל, ועפי"ז י"ל גם סברת הב"י בעחו"מ סי' ס"ז וכן המלוה לזמן כו' שהביא סוגי' דמכות ג' ע"א אר"י א"ש המלוה את חבירו לעשר שנים שביעית משמטתו כו' איכא דאמרי אין שביעית משמטתו וכ' הרא"ש שריב"א ור"א פסקו כלשון ראשון והוא ז"ל סובר כר"ת משום דשביעית דרבנן אזלינן לקולא והק' הא בספיקא דממונא נקטינן קולא לנתבע והכא הוי איפכא ותי' דכיון דשמיטה איסורא הוא מקלינן דלא תנהוג כיון דבזה"ז דרבנן היא ונהי דנפק"מ לענין ממונא מ"מ כיון דלענין איסורי אזלינן לקולא אין משמטת כו' שכבר האריכו האחרונים להקשות עליו דמ"מ מידי דאי"ב ממונא הוא ואיסורי בתר ממונא גרירא דפ' באה"ע סי' י"ז סעיף כ"א כת"ק דאין בודקין עד"נ בדו"ח כו', ולהנ"ל א"ש סברתי' והיא כס' הרשד"ם הנ"ל ויהיה גם הוכחה לסברתי' דלהכי אין שביעית משמט משום דספיקא היא אי הלכתא כל"ק או כל"ב אף דשביעית איסורי דאי"ב ממונא היא וקימ"ל כת"ק דממונא הוא וספיקא דממונא קולא לנתבע היא ונימא ה"נ דאיסורי בתר ממונא גרירא ותהא שביעית משמטת לא אמרינן הכי אלא בודאי, אבל הכא דל"ה רק ספק ל"א איסורי בתר ממונא גרירא וע"כ כיון דשביעית איסורי הוי וספיקא בדרבנן אמרינן דלקולא היינו דלא תנהוג אף שבשביל זה הוי חומרא לנתבע מ"מ ל"ח זה ממונא בתר איסורי גריר דלא דנין בספיקא דהילכתא בהני תרי לישנא בד"מ אלא באיסורי וכס' הרשד"מ הנ"ל:

והנה בארעא דרבנן אות ט"ו הק' מתי' התוס' בב"מ כ' ע"א אהא דא"ל ר"ע לרבה היכי פשיט מר איסורא ממונא כו' והק' בתוס' הא טפי אנן מחמירין בממונא דאין הולכין בממון אחר הרוב ובאיסורא אזלינן ב"ר כו' ותי' דמ"מ באשת איש החמירו כו' אמאי קאמר בברכות י"ט ע"ב אלימודא מוהתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם כו' אמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ד' שאני התם דכ' והתעלמת וליגמר מינה איסורא מממונא לא ילפינן דממון קיל מאיסורא הא הכא אין חומרת איסור אשת איש וממונא חמירא מאיסורי א"כ אמאי לא נילף איסורא מממונא כו'. ולפיענ"ד ל"ק כלל דקושי' התוס' בבב"מ ותירוצם שם אזלא לשמואל דס"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב ובאיסור אזלינן ב"ר א"כ ממונא חמירא מאיסורי ושמואל לשיטתי' דאיסורי דאי"ב ממונא איסורי בתר ממונא גרירי, ע"כ שפיר כ' התוס' אליבי' דממונא חמיר מאיסורא כנ"ל. אבל סוגי' דברכות אזלא לרב דהתם היא מימרא דרב יהודא אר"ב המוציא כלאים בבגדו פושטן אפי' בשוק ולרב לשיטתי' גם בממון הולכין אחר הרוב לא חמירי ממונא מאיסורי כלל ורב לשיטתי' בסוגי' דקידושין הנ"ל במקדש בעד אחד דא"ח לקידושיו דאיסורא דאי"ב ממונא כאיסורא חשיבא ובתר איסורי גרירי וכל איסור אף שאינו איסורי דא"א חשיבא לדידי' חמירא ממונא, וכן י"ל גם לרב כהנא שם דמצדד לאוקמא בלאו דלת"ס כו' ולמסקנא דגמ' שם אוהתעלמת דלשיטתי' בקידושין כרב דאיסור חמירא מממונא ודאיסורא דאי"ב ממונא בתר איסורי גרירי כנ"ל, להכי קאמר הש"ס דאיסורא דחמירא מממונא דקולא לא ילפינן:

ועפי"ז יש ליישב גם קושי' הקהלת יעקב אות י"ח על תירוץ התוס' כתובות מ"ו ע"ב ד"ה ממונא מאיסורא שהק' נילף מהפרת נדרים דאביה יכול לקדשה דהיינו איתורא מאיסורא וממילא שמעינן דכספא דאביה הוי כו', ותי' דאיסורא דאית בה ממונא מאיסורא דלית בה ממונא לא ילפינן כו' לפי מש"כ בתוס' סוטה י"ז ע"א ד"ה אמר שנשאל רבי לפי מה דמשמע בסנהדרין ל"ו ע"א דכי ל"ל לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן בממונא באיסורא אית ליה וסוטה איסורא דאי"ב ממונא היא אמאי אמרי' בנדרים י"א ע"א מאי לחולין לא חולין ליהוי אלא קרבן מני מתני' אי ר"מ הא ל"ל מכלל לאו כו' ואע"ג דאיסורא גרידתא הוא והשיב רבי דכתם נמי איסורא דאית ביה ממונא הוא שאסר ממונו טל חבירו ע"ש א"כ ה"נ איסורא דאי"ב ממונא היא דאוסר ממונו על חבירו ולילפי איסורא דאי"ב ממונא מאיסורא דאי"ב ממונא כו'. ולהנ"ל י"ל דתוס' בשבועות אזלא לר' מאיר דלגי' הלח"מ ומהרש"א הנ"ל עפ"י התוספתא דיבמות ס"ל לר' מאיר דאין בודקין עדי נשים בדו"ח כיון דאיכא כתובה למשקל אף דאי"ב נמי איסורא איסורא דאי"ב ממונא בתר ממונא גרירי וכד"מ דמיא. וע"כ כתבו לתרץ אליבא דר"מ דנדרים נמי איסורא דאי"ב ממונא היא שאסר ממונו על חבירו כממונא חשובא ומשו"ה לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן כשיטתי' דר"מ בממונא אבל סוגי' דכתובות קאי אמימרא דר"ה אמר רב מנין שמעשה הבת לאביה שנא' וכי ימכור איש את בתו לאמה כו' ל"ל תיפוק לי' מבנעוריה בית אביה אלא ההוא בהפרת נדרים היא דכתיב וכי תימא נילף מינה ממונא מאיסורא לא ילפינן דלרב לשיטתי' במקדש בעד אחד דאיסורא דאי"ב ממונא כאיסורא דמי ובתר איסורא גרירא כנ"ל א"כ יש לדקדק מה קאמר הש"ס אליבי' וכ"ת נילף מינה ממונא מאיסור לא לא ילפינן הא לרב דהולכין גם בממון אחר הרוב כל החומר אף בממונא דאית בה איסורא הוא דכאיסורא דמיא ובתר איסורא גרירא וא"כ אמאי לא נילף באמת מינה, וזה י"ל כיוונו התוס' בקושיתם וא"ת נילף מהפרת נדרים דאביה יכול לקדשה דהיינו איסורא מאיסורא וממילא שמעינן דכספא דאביה הוי כדאמר לעיל השתא אביה מקבל קדושיה איהי שקלא כספא כו' דאף דהוי ממונא מ"מ לרב לשיטתי' כיון דאי"ב נמי איסורא כאיסורא דמי ובתר איסורא גרירא והוי כאיסורא מאיסורא וע"ז תי' דאדרבה מדס"ל לרב הכי דממונא דאי"ב איסורא כאיסורא דמי ע"כ דטעמי' משום דאיסורא חמירא מממונא וע"כ משמע דאפי' ממונא כי האי"ג אף דאי"ב איסורא לא חשיבא כאיסורא גרידא ממש כל כך שנאמר בה בזו שבשביל צד ממונא דאית בה נילף לה מאיסורא ולהכי קאמר הש"ס בזה ממונא מאיסורא לא ילפינן וע"כ אף דכ' התוס' בשבועות שם דגם נדרים איסורא דאי"ב ממונא הוא מפני שאוסר ממונו על חבירו מ"מ כיון דלרב לשיטתי' הנ"ל גם קידושין חשובי כנדרים לענין זה דצד ממונא בתר איסורי גרירא אפי"ה אמרי' בגמ' וכ"ת נילף מינה ממונא מאיסורא לא ילפינן דלענין זה חשובא קידושין כממונא דלא מחזקינן ממונא דשקיל אב לאיסורא דשייכא בבת לחשוב קידושין אלו כאיסורא ולמילף מהפרת נדרים כדין איסורא מאיסורא ואף אי נימא דהפרת נדרים משום צד ממונא דאי"ב שאוסר ממונא על חבירו איסורא דאי"ב ממונא חשובא אין קושיא לרב לשיטתי' הנ"ל דממונא בתר איסורא גרירא דנילף מינה משום דכמו כן לא מחשב קידושין אף דאי"ב ממונא בצד האב לאיסורא דשייכא בבת לאחזוק ולגרור צד ממונא בתר איסורא דלהוי כאיסורא למילף מהפרת נדרים כנ"ל דלרב לשיטתי' הנ"ל גם הפרת נדרים חשובא כאיסורא דלית בה ממונא דלא מחזקינן ולא גרירא צד ממונא דמקבל אביה לצד איסור דאיכא בבת וצד ממונא דאית בהאי איסורא לא חשיבא רק כאיסורא דאית בה ממונא דמאיסורא דלית בה ממונא לא ילפינן כנ"ל:

ועפי"ז יש לישב גם קושי' האחרונים בסגי' דקידושין מ"ט ע"ב בההוא גברא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל כו' אר"בא הוי דברים שבלב ודבשב"ל אינן דברים מנ"ל לרבא הא אילימא יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בע"כ ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואמאי הא בלביה לא ניחא לים אלא לאו משום דאמרי' דברים שבלב אינן דברים כו' הול"ל נזכרתי דתנן נזכר בעה"ב ולא נזכר שליח שליח מעל כו' הא זהו לימוד ממונא מאיסורא ובכמה מקומות אמרינין דממונא מאיסורא לא ילפינן ולהנ"ל י"ל דבין לס"ד דגמ' דרבא מיקריב אותו כו' יליף להא דברים שבלב אינן דברים דהיא סתמא דמתני' בערכין כ"א ע"א דר' מאיר היא דלשיטתו הנ"ל גם איסורא דאי"ב ממונא בתר ממונא גרירא ולשקו"ט דסוגי' דערכין שם לשמואל דאמר עולה צריכה דעת כו' דלשיטתי' דאין הולכין בממון אחר הרוב דממונא חמירא לדידי' מאיסורא כנ"ל, וכן לרב פפא בסוגי' דערכין י"ל שם דלשיטתי' בסוגי' דקידושין ס"ה ע"ב במקדש בע"א דחוששין לקידושין כיון דנפק"ל דבר דבר מממון אף דאי"ב איסורא כממון דמיא ובין למסקנא ממתני' דמעילה כ"א ע"א דהאומר לשליחו הבא לו מן החלון כו' נזכר בעה"ב כו' דרבא הוא דמייתו לה בחגיגה מ' ע"ב לפרש סתמא דמתני' שם שליח עניא מאי קא עביד אלא היינו כהררין התליין בשערה ע"ש דלשיטתם כסוגיא דבב"מ כ' ע"ב הנ"ל דממונא חמירא מאיסורא ואין ללמוד חמור מן הקל וע"כ דחה הש"ס הוכחת רבא מיקריב אותו אף דלא דחה אותה רק משום דש"ה דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה ולא משום דהוי ממונא החמור מאיסורא הקל י"ל דזו ואין צריך לומר זו קאמר דבאמת דחוי' זו דאנן סהדי כו' דחוי' קלה היא כיון דהוא עומד וצווח שאינו רוצה איך שייך לומר אנן סהדי דניחא לי' בכפרה וגם בערכין שם שקו"ט זמנין דלא ניחא ליה דליכפר במידי דלאו דידיה ואיך שייך ע"ז אנן סהדי אבל על ההוכחה ממעילה י"ל דקאי אליבא דרבי דהזיד במעילה במיתה בפסחים ל"ג ע"א ובכ"מ ולס' התוס' שבועות ל"ו ע"ב ד"ה ה"ג בשם הר' יו"ט דאיסורין דבמיתה כגון שתויי יין ופרועי ראש חמירין לר' מאיר מממונא ע"ש וכמו שכ' גם התוס' בב"מ כ' ע"ב הנ"ל דאיסורא דאשת איש חמירא גם לדידי' מממונא ע"כ שפיר יליף ממונא הקל מאיסור מיתה דחמור ול"ק נמי מה דיליף בב"מ ע"ו ע"א שכירות אומנים מגיטין דסתמא דגמרא שם רבינא ור' אשי שסדרו הש"ס לשיטתי' בקידושין ס"ה ע"ב הנ"ל דמקשה לר' כהנא שם מה דעתך דילפת דבר דבר מממון כו' דאיסורא דאי"ב ממונא כממון דמי ובתר ממונא גרירא מ"מ חשיבא ממונא קל מאיסורא דאשת איש כבתוס' בב"מ כ' ע"ב הנ"ל ושפיר יליף ממון הקל מגיטין דאיסורא חמור דא"א כנ"ל. ועי' חכ"צ סי' כ"א:

ד) ובא"א נ"ל סוגי' דסוף יבמות הנ"ל דבדר' חנינא קמפלגי דד"ת אחד ד"מ וא' ד"נ בדו"ח כו' ומ"ט אמרו ד"מ א"צ דו"ח שלא תנ"ד בפ"ל מ"ס כיון דאיכא כתובה למשקל כד"מ דמי ומ"ס כיון דשרינן א"א לעלמא כד"נ כו' דבקידושין ס"א ע"א פליגי ר' מאיר ור' חנינא בת"כ דלר"מ בעינן ת"כ ולר"ח לא בעינן ת"כ ובירוש' פ"ג דקידושין ה"ג פריך ר' יוסי בכל אתר אית ליה לר"מ ממשמע לאו אתה שומע הן והכא ל"ל אר"מ תומר הוא בעריות דמשום חומרא דעריות היא דפליג עם ר"ח ובעי' ת"כ אבל באיסור קל מודה לר' חנינא דל"ב ת"כ אמנם בתוס' גיטין ע"ה ע"א ד"ה לאפוקי כ' דהגירסא היא להיפך בכל אתר ל"ל לר"מ כו' והכא אית לי' ומשני ר' חנינא חומר הוא בערום כלומר אע"ג דלא כפול תנאו ע"ש א"כ בכ"מ פליג ר"מ עם ר' חנינא וסובר דבעינן ת"כ וכ"ה בתוס' שבועות ל"ו ע"ב הנ"ל דדוקא באיסור חמור דבמיתה כו' לא בעי ר"מ ת"כ והא דבעי ת"כ בשבועה דאז תנקה מאלתי משום דהתם הוי ממונא דכ' וכל טוב אדוניו בידו כו' וזהו למסקנת הש"ס שם אלא לעולם תיפוך כי ל"ל בממונא באיסורא אית לי' ומשום אתקפתי' דרבינא מהא דתנן אלו שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש כו' ושאני סוטה דאיסורא דאי"ב ממונא הוא ע"ש שעפי"ז י"ל הא דבסוגי' דיבמות נ"ב ע"ב מוקמינן מתני' חלץ ועשה מאמר כו' אין אחר חליצה כלום כר' עקיבא דס' אין קידושין תופסין בח"ל אבל חכמים אומרים יש אחר חליצה כלום תני' אידך החולץ ליבמתו וחזר וקדשה רבי אומר אם קדשה לשם אישות צריכה הימנו גט לשום יבמות א"צ הימנו גט וחכ"א בין קדשה לשם אישות בין לשום יבמות צריכה הימנו גט כו' ורבינא אמר דכו"ע יש תנאי בחליצה והכא בתנאי כפול קמיפלגי דלרבי בעינן ת"כ כו' דרבינא לשיטתי' בסוגי' דשבועות הנ"ל דבאיסורא לא בעי ר' מאיר ת"כ ורק בממונא וע"כ כיון דמוקמינן הכא ביבמות סתמא דמתני' דר' מאיר היא אליבא דר"ע דחלץ ועשה מאמר דלא תפיס מאמר ע"כ דטעמי' דר"ע משום דס' דאין קידושין תופסין בח"ל דלרבינא לשיטתי' הנ"ל ע"כ אין לומר דטעמי' דר"ע משום דס' דבעינן תנאי כפול דלדידי' לר"מ לא בעינן בערוה ת"כ אבל לרבי שפיר י"ל גם לרבינא בשיטתי' דטעמי' דרבי משום דס' דבעינן ת"כ משום דרבי לא קאי אמתני' רק אברייתא דהחולץ ליבמתו וחזר וקדשה ע"ש ובדף צ"ב ע"ב דמוקמינן נמי סתמא דמתני' כר"ע דאין קידושין תופסין בח"ל:

ואמנם דקדקתי דס' ר' חנינא במתני' דקידושין ס"א ע"א דלא בעינן ת"כ אלא דצריך הדבר לאמרו שאלמלא כן יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו כו' ע"כ לא אתיא שפיר לר' ישמעאל דס' בקידושין ל"ו ע"ב עשה מצות שבשבילם תכנוס לארץ כו' דסברתיה דבעשיית המצות לחוד אף שלא יעברו ולא יסייעו לאחיהם במלחמה ינחלו הארץ וכה"א ויתן להם ונרצית גוים בעבור ישמרו חוקים ותורות וכן בב"ק ל"ח ע"א ראה ויתר גוים ראה ז' מצוה שקבלו עליהם ב"נ ולא קיימו עמד והתיר ממונם לישראל או הגלם מעל אדמתם ונחלה לישראל ודוקא לר"ע דס"ל התם מושב בכ"מ שאתם יושבים משמע היא די"ל סברת ר' חנינא דלעולם ל"ב ת"כ וצריך לאמרו שאלמלא כן יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו וקרא דראה ויתר גוים כר"י דראה שאין מקיימין ז' מצות עמד והתירן להם ועפי"ז י"ל הא דפריך בב"ק שם למ"ד עמד והתירן להם א"כ מצינו חוטא נשכר ומשני שאפי' מקיימין אותן אין מקבלין עליהם שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה כדר' חנינא דאר"ח גדול מצוה ועושה מאינו מצוה ועושה כו' משום דלר' חנינא דוקא בשיטתי' הנ"ל דלעולם לא בעינן ת"כ וצריך הדבר לאמרו כו' הוא דמשמע קרא ויתר גוים שהתירן להם וא"כ ק' דא"כ מצינו חוטא נשכר ועכצ"ל דמצוה ועושה גדול מאינו מצוה ועושה משא"כ לר' מאיר דס' התם דאפי' נכרי ועוסק בתורה ה"ה ככ"ג ואינו מצוה ועושה גדול ע"כ ל"ל קרא דראה ויתר גוים שהתירן להם אלא שהתיר ממונם כסתמא דקרא ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חוקים ותורות וכר' ישמעאל דעשה מצות שבשבילם תכנוס לארץ וכשיטתי' דר' מאיר בזה דבעינן תנאי כפול דזב"ז תלי' וכן י"ל לר' טרפון דס' בב"ק כ"ח ע"א דלא אמרינן דיו כו' ודא"ש הא דר"ש בן מנסיא דשור של הדיוט שנגח לשל הקדש בין תם בין מועד משלם נ"ש ושל הקדש שנגח לשל הדיוט פטור דכ' רעהו דוקא ודהדיוט שנגח לדהקדש כ"ט דחייב משום דאתא מק"ו מהדיוט מה הדיוט שנגח להדיוט חייב כי נגח להקדש לא כ"ש דחייב ול"א לדידי' דיו לבא מן הדין להיות כנידן מה להלן תם חצי נזק ה"נ חצ"נ ולא צריך לדרשא דר' אבוהו דראה ויתר גוים שהתיר ממונם אלא כדר"י שהתיר להם ז' מצות ול"ה חוטא נשכר דאינו מצוה ועושה אינו גדול כמצוה ועושה כדר' חנינא וע"כ י"ל נמי לדידי' דלא בעינן ת"כ וצריך לאמרו שאלמלא כן יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו כנ"ל ומשמע דר"ע ור"ט תרווייהו כר' חנינא ס"ל דלא בעינן ת"כ ורק הסוגי' דסוף יבמות הנ"ל דמוקי פלוגתייהו בדר' חנינא כו' כנ"ל ס"ל דמ"מ איכא בינייהו דר"ע ור"ט הא דמהדרינן לאוקמה כמה סתמא דמתני' דר' מאיר אליבא דר"ע ע"כ דצ"ל לר"ע כחילוק גירסת התוס' גיטין הנ"ל בירוש' דבאיסור חמור מודה ר"מ לר' חנינא דלא בעי' ת"כ כמסקנת סוגי' דשבועות הנ"ל אליבא דרבינא וכאוקימתי' לר"ט סתמא דמתני' חלץ ועשה מאמר דר' מאיר היא בשיטתי' זאת בסוגי' דיבמות נ"ג ע"א הנ"ל ורק באיסור קל הוא דפליג עם ר' חנינא ובעי ת"כ ואז תנקה אף דהוי שבועה ואיסור חמור מ"מ בעי ת"כ וכן בסוטה ל"א מכלל לאו אתה שומע הן משום דאיסורי דאי"ב ממונא היא וע"כ אוקמא גם סוגי' דסוף יבמות הנ"ל עפ"י גירסתינו דר"ע נמי כר' חנינא ס"ל ד"ת אד"מ ואד"נ בדו"ח ורק דבד"מ הקילו משום נעילת דלת והכא כיון דאיכא כתובה למשקל כד"מ דמי אף דאיכא נמי איסורי דמי לסוטה דאיסורא דאי"ב ממונא הוא דכד"מ דמי ובעי' ת"כ אבל לר' טרפון בשיטתי' הנ"ל דל"א דיו כו' דסתמא כר' חנינא ס"ל בסוגי' דבב"ק הנ"ל בדרשא דראה ויתר גוים שהתיר להם ז' מצות ול"ה חוטא נשכר דמצוה ועושה גדול ולא בעינן ת"כ דר"ח ל"ל דרשא דר' תנחום דהנקי כתיב אלא כדכ' אם לא שכב איש אותך אם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי ולא כפל כלל כבקידושין ס"ב ע"א וגם בסוטה ל"צ למימר דהוי איסורא דאי"ב ממונא ע"כ אוקמינן לדידי' גם הכא אף דאיכא כתובה למשקל כיון דאיכא נמי איסורא כאיסורא חשובא כנ"ל:

ובא"א י"ל ס' מחלוקת ר"ע ור"ט עפ"י סוגי' דבב"ק ל"ג ע"א ת"ר כמשפט הזה יעשה לו כמשפט שור בשור כך משפט שור באדם. מה שור בשור תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם אף שור באדם תם משלם ח"נ ומועד נ"ש ר' עקיבא אומר כמשפט הזה כתחתון ולא כעליון כו' די"ל דת"ק דפליג עה ר"ע סתמא ר' טרפון הוא כבכ"מ בש"ס ובפלוגתא זו בשיטתייהו אזלו תרוייהו גם בסוגי' דיבמות הנ"ל דתרוייהו ס"ל כר"ח דבין ד"נ ובין ד"מ בעי' דו"ח מה"ת דכ' משפט אחד יהיה לכם רק שבד"מ פטרו משום נעד"ל דלר"ע כיון דאיכא כתובה למשקל כד"מ דמי כיון דמד"מ קסליק אמרי' גם בזה בדרשא דמשפט אחד יהיה לכם כמו דס"ל לר"ע בדרשא דמשפט כזה כתחתון ולא כעליון דתחתון היינו ד"מ דמיניה קסליק וכד"מ דמי אבל לר"ט לשיטתי' בדרשא דכמשפט הזה יעשה לו כמשפט כלו ס"ל נמי בדרשא דמשפט אחד יהיה לכם דאכולה משפט קאי וכיון דשרינן אשת איש לעלמא אף דאיכא ביה נמי צד משפט ד"מ כאיסורא חשיבא כמשפט כלו דאיכא בי' נמי איסורא:

ועפי"ז יש ליישב קושית הנוב"י העצומה בתשו' לחאה"ע ח"א סי' מ"ו בדברי הש"ע אה"ע סי' י"ז סעי' ט' עד אומר מת ועד אומר נהרג אעפ"י שהן מכחישין זה את זה הואיל וזה וזה מודים שאינו קיים ה"ז תנשא דהטור הביא ד"ז מהרא"ש. ותמה הב"י הא מתני' היא ביבמות קי"ז ע"ב אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג ר"י ורש"א הואיל וזו וזו מודים שאינו קיים ינשאו והב"ש תי' דמתני' בצרות מיירו והרא"ש השמיעני' אפי' בעדים ודהכחשה זו ל"ח חקירה דהוי רק כמו מנה לבן ומנה שחור כו' דעל כולם קשה מהירוש' פט"ו דיבמות הל' ה' דמודה ר"י ור"ש בעדים באם אחד אומר מת ואחד אומר נהרג כיון שהם מכחישין זא"ז דלא תנשא ע"ש. ולהנ"ל י"ל דהנה ר' יהודה ס"ל בגיטין מ"ו ע"ב דלא בעינין תנאי כפול והיינו כר' חנינא וע"כ הירוש' לשיטתי' בפ"ג דקידושין הנ"ל דגרס דבאיסור קל לא פליג ר' מאיר עם ר"ח רק בחומר דבר ערוה היא דבעי ר"מ ת"כ ולא כגירסת התוס' גיטין הנ"ל להיפך מהירוש' דקאי לסוגי' דשבועות אליבא דרבינא דוקא משום אתקפחיה היא דמחלק התם בין איסורא דא"ב ממונא לאיסור גרידא ודסוטה איסורא דא"ב ממונא הוא כו' כנ"ל וע"כ לשיטתי' בירו' דרשא דר' חנינא בשיטתי' הנ"ל בסוף יבמות ממשפט אחד יהיה לכם ד"ת אחד ד"מ וא' ד"נ בדו"ח כו' עדי נשים בעי דו"ת דכיון דשרינן אשת איש לעלמא כד"נ דמי אליבא דכו"ע היא דלא מחלקינן בין איסורא דאי"ב ממונא אין סברה לחלק משום כיון דאיכא כתובה לישקל דיהיה כד"מ כדמחלק בבבלי וע"כ מוקי הירוש' בשיטתי' דמודה ר"י ור"ש דכל שמוכחשים העדים כיון דמה"ת עדי נשים בעי, דרישה וחקירה אף שזו"ז מודים שאינו קיים דלא תנשא אבל אין מהירוש' דלשיטתי' אזל כנ"ל שום קושיא אפסקא דהש"ע וטור ורא"ש עפ"י סוגיא הבבלי דעדי נשים א"צ דו"ח וכגי' הלח"מ ומהרש"א עפ"י התוספתא פי"ג דיבמות הנ"ל דר"ע ור"ט אומרים א"צ דו"ח כיון דאיכא כתובה לישקל כד"מ חף דא"ב נמי איסורא איסורא דא"ב ממונא כממונא דמי כמסקנת סוגי' דשבועות ל"ו ע"ב הנ"ל לרבינא ודסוטה נמי איסורא דא"ב ממונא היא ולרבינא לשיטתי' באוקימתא סוגיא דיבמות מ"ג ע"א הנ"ל דלר"ע כר' מאיר ס"ל דבאיסור חמור לא בעי' ת"כ כר"ח, אבל בד"מ בעי' ת"כ ול"א מכלל לאו אתה שומע הן וסוטה איסורא דא"ב ממונא היא שפיר י"ל דמודה ר' יהודה דעדי נשים א"צ דו"ח וע"כ כיון שזו"ז מודים דאינו קיים ה"ז תנשא דכדמ"מ וא"כ י"ל גם למש"כ הנבו"י לפרש פלוגתתם בדר"י ור"ש אליבא דרב ור' יוחנן דגם רב בזה לשיטתי' ביבמות נ"ב ע"ב כרבי בהחולץ ליבמתו וחזר וקדשה לחלק בין קדשה לשם אישות צ"ג לקדשה לשם יבמות דא"צ הימנו גט ומוקי רבינא התם דס' יש תנאי בחליצה אלא דבעי' ת"כ כר' מאיר וכתבתי לעיל דטעמי' משום דלשיטתי' בסוגי' דשבועות הנ"ל לחלק בין איסורא דאי"ב ממונא כו' מ"כ גם בעד"נ קימ"ל דא"צ דו"ח כיון דאי"ב ממונא ע"כ יוכל לסבור אף בעדים שהוכחשו זא"ז כל שזו"ז מודים שאינו קיים דתנשא ואנן קימ"ל כר"ע וכאוקימתת רבינא להכי פסקינן נמי אליבא דרב דמודו ר"י ור"ש כיון שזו"ז מודים דא"ק דתנשא ולא כר' אלעזר כנ"ל:

והנה בב"ש בסי' מ"ב סעי"ק ח' כ' דאם העד קרוב להאב ורחוק לבתו המתקדשת אם אביה מקבל הקידושין פסול לעדות כי האב הוא עיקר בעל הדבר כו' משמע דאם העדים קרובים לבת וכשרים להאב כעובדא דהבה"ט הוי קידושין, וטעמא נ"ל כיון דלגבי האב דממונא העדים כשרים לא בטל עדותן גם לקידושין דבת לא מבעיא לדעת הרמב"ם דסובר דקרובי עדות מאם אינם פסולים רק מדרבנן כ"כ בתשו' בית יוסף להל' קידושין סי' י' דלא אמרינן בנמצא א' מהן קרוב או פסול דעדות כולם בטלים אלא בפסול מה"ת אבל לא בפסול מדרבנן ועי' בנובי"ת אה"ע סי' ע"ו ה"נ לא אמרינן דעדות שבטלה מקצתה בשביל קרובי העדות לבת דבטלה כולה אף לממונא דאב אף דלכאורה לא דמי ביטול דהכא לביטול דהתם דבנמצא א' מהם קרוב או פסול נשארים מ"מ עוד שנים שמעידים על הדבר שדנין עליה ורק שמבטלין אותן בשביל הקו"פ שנמצא בהם משא"כ בנ"ד שמבטלין שניהם מדין קו"פ לא נשאר שום עדות על קידושי הבת כלל מ"מ למש"כ הב"ש בסי' מ"ב סעי"ק ח' לחדש דבעדים המעידים על הקידושין לא אמרינן בנמצא א' מהם קו"פ דתתבטל גם עדות הכשרים ע"י משום דל"א עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אלא לענין שאין הב"ד יכולים לפסוק על פיהם אבל בעת הקידושין לשיטת הרא"ש דכדי לבטל עדות הכשרים בעינן כיוונו להעיד וגם העידו בב"ד ובחדא מינייהו לא סגי כו' לא נתבטל עדיין עדותם והקידושין היו קידושין כשרים דהמקדש קידש בפני כשרים וכן אם קידש רק לפני שנים ונמצא א' מהה קו"פ והעידו כבר לפני הב"ד מ"מ בעת הקידושין היה הקידושין לפני ע"א כו' ורק שהב"ד אין יכולים לכתחילה לפסוק על פיהם ע"ש א"כ גם בנ"ד כיון דעל קידושי כסף דהיא העיקר שעליו אנו דנין בראשונה איכא עדות אף לענין שיפסקו הב"ד על פיהם וגם על קידושי הבת י"ל עדות קידושין כשרים על הקידושין וע"כ מהני גם על קידושי הבת הפסק שיפסקו הב"ד על קידושי כסף דאב דע"ז ל"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כנ"ל וכן יש להוכיח מהסברת הכסא דהרסנא שבתשו' בשמים ראש סי' ל"ז על ענין דהמקדש בע"א דאין חוששין ולא מצטרפין הודעת המקדש לבהדי העד ולומר נמי פלגינן דיבורי' משום דבקדושין בעינן שיהי' שני חלקי העדות מקושרים זה בזה דאיש אחד אסרה אכו"ע כהקדש ולהתירה לזה שקדשה וא"כ עיקרו של העדות היא לידע מי הוא המקדש וזהו גופו ועיקרו של מעשה כו' משא"כ ברובע שא"צ לדעת הנרבע וכן בהרג א"צ דעת בעלים כו' וא"כ בענינינו כיון שעל גוף ועיקר המעשה דאב בקידושין ממון איכא עדות כשרים ולס' הב"ש הנ"ל אף לכל מעשה הקידושין אלא שאין הב"ד יכולין לפסוק על פיהם כל שלענין עיקר וגוף הקידושין העדות בכשרות ל"א בשביל קרובי העדות לבת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כנ"ל:

והנה בתומים סס"י ל"ו הק' ע"ז מד' הריטב"א ספ"ב דקידושין שנסתפק בנוטל שכר להעיד דעידותן בטלה אם מבטל כל העדות שהיו בצירופו והעלה דלא, הואיל ואינו פסול גמור דמשמע הא אילו היה פסול גמור מדרבנן פוסל כל העדות כו' גם בישי"ע חאה"ע סי' קס"ט סעי"ק ו' בסוף התשובה השיג על הב"י מסנהדרין כ"ו ע"ב החשוד על העריות כשר לעדות וכ' הרא"ש דה"ה אף בבא על הערוה כן כו' ומ"מ פסול משום דהוי חשוד לאותו דבר כמו דפסל לעדות אשה כו' וזה אינה רק פסול דרבנן א"כ מה מק' הש"ס במכות ו' ע"א נרבע יציל כיון דפסול נרבע הוה רק פסול דרבנן ולשיטת הב"י בפסול דרבנן אם נצטרף עם שאר עדים כשרים אינו מבטל עדותן כו' א"כ מקושי' הש"ס משמע דאף פסול דרבנן מבטל עדות. ול"נ דלא קשה כלל דבמכות שם פליגי ר' יוסי ורבי בדברי ר"ע בדין נמצא א' מהן קרוב או פסול דר' יוסי אומר בד"א בד"נ אבל בד"מ תתקיים העדות בשאר ורבי אומר אחד ד"מ וא' ד"נ ופי' התוס' דלר' יוסי ה"ט דמחלקינן בין ד"נ לד"מ משום דאמרי' דבד"נ היא דשייך שפיר למילף משנים דעדותן בטילה משום דמה שנים כי נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה לגמרי ואינה מועלת לכלום הילכך בשלשה נמי כולם בטלים לגמרי אבל בד"מ דבשנים נמי כי נמצא א' מהם קרוב או פסול השני אינו בטל לגמרי דחייב לו שבועה לכך שלשה נמי נמצא א' מהם קאו"פ תתקיים העדות בשאר עדים כו' ולרבי ילפינן ד"מ מד"נ כמו בד"נ עדות היחוד נשאר בטל לגמרי ואינו קם אפי' לשבועה ה"ה בד"מ אין הכשר קם אפי' לשבועה כלשון הריטב"א שהעתיק בנוב"י שם והלכה כרבי לר' נחמן שם בגמ', ולר"י אמר שמואל הלכה כר' יוסי ובנובי"ק אה"ע סי' ס' פי' יפה דברי ר' פפא בסוגי' דקידושין ס"ה ע"ב דמקדש בע"א חוששין לקידושין דגם הוא מודה דילפינן דבר דבר מממון אלא דמספקא ליה אי בעינן מה דמהני לממון ממש היינו שני עדים דוקא או דסגי מה דמהני בממון לשבועה עד אחד וכמשמעות דברי רש"י שם ד"ה ואי ליכא עדים כו' דע"א חשוב לחייב שבועה בד"מ הלכך בערוה נמי חשוב לקיים קידושין בפניו ובלבד שיהיו שניהם מודים כו' ובח"מ אה"ע סי' ל"ז סעי"ק י"ד פי' סוגי' דסנהדרין כ"ו ע"ב דבא על הערוה ממש לר' ששת פסול מדאורייתא ולר' נחמן כשר לעדות רק בעדות אשה נקרא חשוד מדרבנן ופסול כמימרא דרבא שם ואמר ר' פפא לא אמרן אלא לאפוק אבל לעיולה לית לן בה ע"ש א"כ י"ל כיון דר' פפא הוא דפריך לה במכות שם אלא מעתה דאמרי' מה שנים נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה כו' נרבע יציל כו' אף דמסוגי' דסנהדרין הנ"ל נראה דלר' נחמן קאי דל"ה רק פסול מדרבנן כו' מ"מ אין קושיא על שיטת הרב"י דבפסול דרבנן לא אמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה משום דר' פפא לשיטתי' בסוגי' דקידושין ס"ה ע"ב הנ"ל דמקדש בע"א חוששין לקידושין אף דאי"ל לימודא דבר דבר מממון מ"מ מספקא לי' דילמא הלכתא כר' יוסי דרק בד"נ היא דאמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אבל בד"מ כיון דבשנים בנמצא א' מהן קא"פ השני אינו בטל לגמרי דחייב לו שבועה כו' כפי' התוס' להכי חוששין במקדש בע"א לקידושין דל"א בנשאר ע"א אף בנמצא השני קרוב או פסול כיון דבטלה מקצתה בטלה כולה כפי' הנוב"י הנ"ל, וי"ל נמי דר' פפא סבר דגם ר' נחמן ס"ל נמי דהילכתא כר' יוסי וסובר ר' פפא דבקידושין כיון דילפינן דבר דבר ממון הוי ד"מ ל"א ביה כללא דנמצא א' מהן קאו"פ עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אבל בהרוג ונרבע דלאו ד"מ היא שפיר אמרי' אף בנמצא א' מהן קאו"פ דרבנן דעדות שבטלה מקצתה בעלה כולה כ"ז הוא לר' פפא אבל לדידן דקימ"ל כר' נחמן דהלכתא כרבי ואחד ד"מ וא' ד"נ נמצא א' מהן קאו"פ עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והמקדש בע"א אין חוששין לקידושין אף דילפינן דבר דבר מממון שפיר מחלקינן בין פסול דאורייתא לדרבנן. וי"ל עפי"ז גם קושי' הב"ש בסי' ל"ו סעי"ק כ"א לגירסת הרמב"ם והרי"ף דפסול לעדות בין לעיולי בין לאפוקי צ"ל הא דפסול לעיולי משום דאמרי' מים גנובים ימתקו ובסוף נדרים מסקינן דל"א מים גנובים ימתקו ולהנ"ל י"ל כיון דקימ"ל כר' נחמן ד דהלכה כרבי דא' ד"מ וא' ד"נ כו' ומקדש בע"א אין חוששין לקידושין ובנמצא חשוד על עריות פסול לעדות אשה כיון דלא הוי רק פסול דרבנן ל"א כיון שבטל מקצתם בטל כולה דל"ח בטמ"ק בט"כ אלא בפסול מה"ת א"כ בפסול מדרבנן לענין לפסלו כמו מה"ת ל"א באמת מים גנובים ימתקו ורק לר' פפא שם דמקדש בע"א חוששין לקידושין ומ"מ בקידושין דהיינו לעיולי היא דל"א בנמצא קאו"פ דבטל מקצתה בטל כולה משום דס' כר' יוסי לחלק בין ד"נ לד"מ וקידושין חשובא ד"מ כנ"ל אין הנ"מ בלצרפו רק לענין עדותו לעצמו לבד היא דאיצטריך לומר טעמא דהכשירו משום דל"א מג"י כנ"ל:

ולפי"ז יש ליישב גם קושי' התומים הנ"ל דפי' הריטב"א בספ"ב דקידושין קאי על איבע"א דכו"ע אי"ל דשמואל והכא היינו טעמא דר' יוסי דהגונב טבלו של חבירו דאינו משלם אלא דמי חולין שבו משום דקנסוה רבנן לבעה"ב דלא איבעי ליה לשהייה לטבליה וע"ז מק' הגמ' מהמקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות במי חטאת ובאפר פרה ה"ז מקודשת ואעפ"י ישראל כו' ולא קנסוה רבנן ורמינהו הנוטל שכר לדון דינו בטלים להעיד עדותו בטלה כו' והיינו הוכחה לדר' יוסי דקנסוה וע"כ י"ל כיון דלמסקנה מוקי לה הגמ' דכו"ע אי"ל דשמואל וכר' יוסי דשמואל לשיטתי' בסוגי' דמכות הנ"ל דהלכה כר' יוסי דמחלק בין ד"נ לד"מ וכר' פפא דהמקדש בע"א חוששין לקידושיו ולא ידע ממימרא דר' נחמן אמר שמואל בסוגי' דקידושין שם דהמקדש בע"א אין חוששין לקידושיו או דידע וסבר דא"ח מדאורייתא אבל מדרבנן חוששין גם לדידי' משום דילפינן דבר דבר מממון וקידושין הוו ממונא ע"א מחייב שבועה כנ"ל לא אמרי' בקידושין דין נמצא א' מהן קאו"פ דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כנ"ל ע"כ שפיר כ' הריטב"א אליביה להסתפק ולהוכיח דבנוטל שכר להעיד דעדותן בטלה דאינו מבטל כל העדות שהיה בצרופו משום דאינו פסול גמור ורק קנס הוא שקנסוהו חכמים ומשמע דאם אילו היה פסול גמור מדרבנן פוסל כל העדות אבל אין מזה קושי' על הרב"י כנ"ל:

ועפי"ז י"ל קושי' המל"מ פע"ז הל' ה' מהל' עדות על שיטת מהרח"ש שם דכמו דקי"ל בעדות דאם נמצא א' מהם קאו"פ דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ה"נ בדיינים כו' והק' עליו מסוגי' דיבמות ק"ד ע"ב חלצה בשנים או בג' ונמצא אחד מהם קרוב או פסול חליצתה פסולה כו' אלמא דלא נתבטל כל הדין ע"ש ולהנ"ל י"ל דמכאן יהי' גם הוכחה לשיטת הב"י הנ"ל דשם בדף ק"ה ע"ב שקו"ט ר' נחמן דאין הלכה כאותו הזוג אף בדיעבד ע"ש ולר' נחמן לשיטתי' הנ"ל דהלכה כרבי ובפסול עדות או קרוב דרבנן לא אמרי' כיון שבטלה מקצתה בעלה כולה גם מתני' דחלצה בב' או בג' ונמצא אחד מהם קאו"פ דחליצתה פסולה משום דלא נתבטל הדין י"ל גם עפ"י שיטתי' בסוגי' דסנהדרין הנ"ל דבפסולי או קורבי דרבנן מיירי דבכה"ג גם בעדות לא בטלה מקצתה בטלה כולה וה"נ בדיינים וכשיטת מהרח"ש אבל בפסולי עדות ודיינים או קרובי דאורייתא אמרי' בדיינים כמו בעדות כיון שבטלה מקצתה בטלה כולה כנ"ל

ואמנם גוף קושי' והשגת הישי"ע הנ"ל על פסק הב"י תמוה דהרי התוס' סנהדרין כ"ו ע"ב ד"ה החשוד הק' אמימרא דר' יוחנן שם דהחשוד על העריות כשר לעדות מ"ש מאכל נבלות לתיאבון ומפלוני רבעני לרצוני דפסולין לעדות ותי' דהכא מיירי בחשוד בעלמא בלא עדים כו' אי נמי הא משום דיצרו תקפו ולא דמי לנבלה וגם לרביעה דליכא יצרו תוקפו כל כך כמו ערוה, משמע דברביעה כיון דליכא יצרו תוקפו כל כך כמו ערוה גם ר' נחמן מודה דפסול לעדות מה"ת א"כ הא דפריך ר' פפא במכות ו' א"א נמצא א' מהם קאו"פ עדותן בטילה נרבע יציל כו' ע"כ קושיתו דנרבע יציל משום דהוה פסול לעדות מה"ת אף לר' נחמן דנרבע ל"ד לערוה דבנרבע ליכא יצרו תקפו כ"כ כמו בערוה וא"כ אין שום קושי' והשגה ע"ד הרב"י ועוד דע"כ מן הסברה גם לר' פפא בשיטתי' בשבועות ל"א ע"א אמתני' דשבועת העדות א"נ אלא בראוין להעיד לאפוקי מאי א"ר פפא לאפוקי מלך כו' דמסקנת הגמ' שם דלמ"ד מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מיחזא חזי ורבנן הוא דפסלוה כו' ואינו ראוי ופסול מדרבנן לא חשוב אינו ראוי ולא פסול מה"ת כשיטת הב"י ס"ל דגם הא דנמצא אחד מן העדים קרוב או פסול דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דוקא בפסול מה"ת מיירי משא"כ בפסול רק מדרבנן כיון דאינו ראוי ופסול רק מדרבנן לא חשוב אינו ראוי מה"ת לבטל כל העדות משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון דמה"ת חשוב ראוי' לעדות וע"כ כשהק' ר' פפא דנרבע יציל ע"כ משום דנרבע ל"ד לערוה וגם לר' נחמן הוי פסול לעדות מה"ת כנ"ל אבל בפסול דרבנן כיון דמה"ת הוי ראוי' וקימ"ל כר"מ דסוכה ע"ג בהמה כשרה כפסק הרמב"ם בפ"ד מהל' סוכה ובגמ' שם דף כ"ג ע"א בעושה סוכתו ע"ג גמל ר מאיר מכשיר כיון דמדאורייתא חזי אף שא"ר מדרבנן חשוב ראוי ה"נ בפסול דרבנן ל"א עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה:

ולפי"ז ל"ק גם קושי' התומים ממתני' דהנוטל שכר להעיד עדותו בטלה לפי' הריטב"א דאינו רק מטעם קנס דאילו היה פסול דרבנן היה מבטל גם אלו שנצטרפו עמו משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כנ"ל אף דאינה רק פסול לשיטת הב"י דכיון דסתם מתני' היא בבכורות כ"ט ע"א דסתמא ר' מאיר ולר"מ אינו ראוי מדרבנן ל"ח א"ר מה"ת א"כ אף אם היה פסול דרבנן ולא רק מטעם קנס אין מהראוי שיבטל אלו שנצטרפו עמו. אמנם מה שיש להקשות לפי"ז מנ"ל להריטב"א באמת לספק ולפרש הכי כיון דסתמא דמתני' היא ר"מ ולשיטתי' אינו ראוי' מדרבנן חשוב ראוי' מה"ת א"כ אפי' הוי פסול דרבנן לא יבטל אלו שנצטרפו כשיטת הב"י ואולי י"ל דמספקא לי' להריטב"א בטעמי' דר' מאיר אי סובר באמת דא"ר מדרבנן הוי ראוי מה"ת כדמוכח משיטתי' בסוכה הנ"ל או שמא סובר דא"ר מדרבנן חשוב א"ר מה"ת כאשר העירו האחרונים בזה ובס' מלוה"ר ח"א ע' איד"ר מסוטה כ"ד דס' ר"מ מעוברת חבירו ומניקת חבירו לא שותת ולא נוטלת כתובה ופי' רש"י דבעינן אשה הראוי' לקיימה וזו א"ר כו' ומשמע דלר"מ איסור דרבנן חשוב א"ר מה"ת וכבר הארכתי בזה במ"א וע"כ כתב הריטב"א לפרש כמסתפק אבל על הב"י עפ"י שיטתי' דא"ר מדרבנן חשוב ראוי' מה"ת אין שום קושי' ממתני' דהנוטל שכר להעיד כו' כנ"ל:

עוד י"ל בס' הריטב"א לפרש מתני' דהנוטל שכר לה להעיד עדותו בטילה דאם הוא דרבנן מבטל גם אלו שנצטרפו עמו ולהיפך משיטת הרב"י הנ"ל משום דבסוגי' דקידושין מהנראה משקו"ט הש"ס שם דרצה לאוקמה כר' יוסי בר"י כאשר פירשתי קישור פי' דהגמ' לעיל דקנס חכמים היא כו' דסתם ר' יוסי נזכר בגמ' לפעמים בש"ם ר' יוסי בר"י כאשר העיר בזה בסדר הדורות ע' ר"י בר"י וע"כ אף דלגמ' דידן בסוטה מ"ד ע"ב מאי איכא בין ר' יוסי לריוה"ג אי"ב עבירה דרבנן דלר' יוסי ל"ח עבירה דרבנן כעבירה מה"ת ולריוה"ג הוי כעבירה מה"ת א"כ גם א"ר מדרבנן לר' יוסי ל"ח א"ר מה"ת. מ"מ לגירסת התוספתא פ"ח דסוטה שמביא בסדה"ד הנ"ל ערך ריוה"ג א"ר יוסי בשם ר' יוסי הגלילי כו' ע"ש סובר ר' יוסי דעבירה מדרבנן חשובא כעבירה מה"ת כריוה"ג וא"ר מדרבנן חשוב א"ר מה"ת ע"כ פי' הריטב"א מתני' דהנוטל שכר להעיד כו' לאוקימתת שקו"ט סוגיא דקידושין אליבא דר' יוסי דקנס שקנסוהו חכמים כו' כנ"ל שם בחי' לקידושין עפ"י שיטתי' דר' יוסי לגירסת הסה"ד בתוספתא הנ"ל דלר' יוסי א"ר מדרבנן הוי א"ר מה"ת וע"כ אי הוי פסול דרבנן פוסל גם אלו שנצטרפו עמו. אבל על הב"י אין שום קושי' מהך מתני' אפי' אי אתיא כר' יוסי כו' דניחא יותר לפרש דר' יוסי בשיטתי' עפ"י גמרא וגירסא דידן הנ"ל דלר' יוסי עבירה דרבנן וא"ר מדרבנן ל"ח עבירה מה"ת וא"ר מדרבנן חשוב ראוי' מה"ת וע"כ אפי' אי הוי פסול דרבנן אינו פוסל אלו שנצטרפו עמו כנ"ל:

ועתה נעתיק עצמינו להוכיח אף לשיטת הפוסקים דגם בקרובי האם איכא פסול עדות מה"ת דל"א עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כשיטת בשמים ראש סי' ל"ז הנ"ל בגיטין וקידושין דהנה ראית הבש"ר היא מהא דאמר ר' נחמן במכות ו' ע"א דהלכה כרבי דאחד ד"מ וא' ד"נ נמצא א' מהם קו"פ עדות שבטלה מקצתה בט"כ פליג אשמואל רבו דאמר הלכה כר' יוסי ואין הלכה כתלמיד במקום רבו, ותו י"ל דרבי לא פליג בממון אלא ה"ק שאין חילוק בין ממון לנפשות דאף לנפשות התראה בעינן והתראה בממון ליתא, ואף להמפורשים דרבי פליג בממון י"ל דמ"מ הגז"ש דדבר שבערוה מממון לאו לכולא מילתא אתיא וביותר הרחיב בזה הנובי"ת אה"ע סי' ע"ו ותמה על הב"י בחו"מ סי' ל"ו ובכ"מ פ"ה מעדות ה"ג שכ' לתרץ כיון דרבינא שהוא בתרא מוקי בסנהדרין ט' ע"א דר' מאיר כר' יוסי ורבנן כרבי ע"כ הלכה כרבי כו' דרבינא לא מוקי פלוגתתם אלא בהתרו בו אבל אם בד"מ תתקיים העדות לא איירי שם וגם התוס' שם סד"ה בזמן כ' דריא"ש דהלכה כר' יוסי היינו במה דאמר דבד"מ תתקיים העדות בשאר אבל לא בכוונת העדות כו' ואמאי פסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כרבי והנ"ל דבמתני' סנהדרין ל"ב ע"א אמרי' אחד ד"מ וא' ד"נ בדו"ח שנא' משפט ח' יהיה לכם משמע דמשפט שוה לכל הדינים שנוהגין בד"נ דנוהגין גם בד"מ ועי' תוס' זבחים צ"ב ע"ב ד"ה אי ובתוס' סנהדרין שם ד"ה אחד שהק' אמאי דקאמר אח"כ מה בין ד"מ לד"נ הא אמר דשוים בדו"ח מדכ' משפט אחד י"ל ותי' דלענין מילי דתלוי בזכות וחובה היא דקאמר מה בין ד"מ לד"נ דבזה אין להשוותם דלא שייך בד"מ כו' וכיון דר' יוסי ורבי חליבא דר"ע היא דפליגי בדין נמצא א' מהם קאו"פ אי דוקא בד"נ היא דאמר עדות שבטלה מקצתם בטלה כולה או גם בד"מ ופסול דקרובים נפק"ל מלא יומתו אבות על בנים ובסנהדרין כ"ח ע"א פריך אשכחן קרובי האב קרובי האם מנ"ל א"ק אבות אבות תרי זמני אשכחן לחובה לזכות מנ"ל א"ק יומתו יומתו תרי זמני אשכחן בד"נ בד"מ מנ"ל א"ק משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכם כו' ולהכי אין לחלק בנמצא קו"פ בין ד"מ לד"נ כיון דאתא מקרא דמשפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכם וכיון דקימ"ל דא' ד"מ וא' ד"נ מה"ת בעי' דו"ח וכן בפסול הקרובים בד"מ מקרא דמשפט אחד יהיה לכם כפסק הרמב"ם והש"ע בזה לא חילקו נמי בין ד"מ לד"נ בנמצא א' מהם קאו"פ, ולפי"ז היה מקום לומר דשני הגירסות שי"ל בגמ' סוף יבמות אין בודקין עדי נשים בדו"ח ד"ר עקיבה ר' טרפון אומר בודקין וקמיפלגי בדר"ח ד"ת א' ד"מ וא' ד"נ בדו"ח שנא' משפט אחד יהיה לכם ומ"ט אמרו ד"מ א"צ דו"ח שלא תנעול דלת בפני לוין ובמאי קמיפלגי מ"ס כיון דאיכא כתובה למשקל כד"מ דמי ומ"ס כיון דשרינן א"א לעלמא כד"נ דמי ולגירסת התוספתא שמביא הה"מ והלח"מ בפי"ג מגירושין אין בודקין עד"נ בדו"ח ר"ע ורע"א בודקין כו' יסודתם בהררי קודש בפלוגתת ר' יוסי ורבי במתני' דמכות ו' ע"א הנ"ל אליבא דר"ע בנמצא א' מהם קו"פ דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דלר' יוסי דמחלק אליבא דר"ע בין ד"נ לד"מ דבד"מ ל"א בטלה כולה י"ל כגירסת גמ' דידן כיון דאיכא כתובה למשקל לר"ע כד"מ דמי, אבל לרבי דא' ד"מ וא' ד"נ בלימודא דמשפט אחד יהיה לכם וגם בד"מ נמצא א"מ קא"פ בטלה כולם ה"ה דבעי' דו"ח צ"ל כגי' התוספתא ר"ע ור"ט אומרים בודקין דאף דאיכא כתובה למשקל כיון דאיכא נמי ד"נ בהדר כד"נ דמי דאף בד"מ בעי' דו"ח וע"כ גורס הרמב"ם כגי' התוספתא וכמ"ש גם הלח"מ שם דהלא גם משום ד"מ סובר הרמב"ם דבעי' דו"ח ע"ש:

תוכן העניינים

בית אבא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה