בית אבא· רבי אליהו יהודה הכהן גוטווירט
סימן ד
לחכם אחד
מה שהקשה אמימרא דריב"ל בשבת כ"ג דנשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס כו' דל"ל הך טעמא חיפ"ל דחייבות משום לאו דלא תסור וכל ל"ת נשים חייבות כבסוגי' שם והיכן צונו מלא תסור כו' הנה כבר קדמו בקושי' זו בתשו' חו"י סי' י' ויעב"ץ ח"ב סי' ק"ב ואמנם תירוצם עפי"ד התוס' פסחים, ק"ח ע"ב אמימרא דריב"ל שם דנשים חייבות בד' כוסות שאף הן היו באותו הנס כו' שכ' דאי לאו האי טעמא ל"ה חייבות משום דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג אע"ג דד' כוסות דרבנן כעין דאורייתא תיקון כו'. צ"ב לדעתי דתי' התוס' ל"ש אלא לפטרם מחיוב מ"ע שלא יהיו חייבים במ"ע כאנשים משום דהמצוה היא מצ"ע שהז"ג אבל לפטרו מל"ת כאשר תחייבם הקושי' משום לאו דלא תסור בתירוץ משום דהעשה והמצוה היא ז"ג היא קצת דוחק, דהרי הל"ת דלא תסור מחייבה לנשים אף כשהיא ז"ג כל שיש סברה שחיבים בל"ת דפשטה דמתניתין דקידושין כ"ט משמע נמי הכי דאף היכא שאין לחייבם לנשים במ"ע כגון שהעשה היא ז"ג כל שיש מקום לחייבם משום ל"ת אף אי הל"ח היא נמי ז"ג חייבין משום הל"ת כדתנן התם וכל מ"ע שהז"ג אנשים חייבין ונשים פטורות וכל מ"ע שלא הז"ג אחד האנשים ואחד הנשים חייבין וכל מצות ל"ת בין שהז"ג בין שלא הז"ג אחד האנשים ואחד הנשים חייבין כו' ובד"ף ל"ה ע"א פריך עלה מנהנ"מ אר"י א"ר וכן תנא דבר"י א"ק איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה כו' ובפי' מבואר זה מדהתוס' שם ל"ד ע"ב ד"ה מעקה שהק' אדברי הגמ' דמזוזה מעקה אבידה ושילוח הקן הוי מ"ע שלא הזמן גרמא כו' הא בכל הני כ' לאו כו' א"כ אפי' אם הם זמן גרמא איך יהי' נשים פטורות הא השוה הכ' אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כו' ואמנם מתי' התוס' דבכולהו משכחת בהו דליכא אלא עשה לחוד כגון במעקה דל"ש ל"ת דלא תשום דמים אלא בבונה מתחלה שלא לעשות מעקה אבל בנמלך אח"כ שלא לעשות מעקה ל"ה בזה אלא העשה דועשית מעקה כו' ונשים פטורות כו' משמע דל"ש לחייב משום הל"ת אלא כשהיא בודאי מחייבת עכ"פ מצד עצמה ונוהגת בודאי בד"ז, אבל בלאו דלא תסור שאין לנו הכרח מצ"ע שנוהג גם בנשים בנ"ח במ"מ או בד' כוסות כיון שי"ל שהעשה ותיקן חז"ל בהני ל"ה רק ז"ג לא דמי להיכא שהל"ת מחייבת מצ"ע בודאי דאולי לא נאמרה הל"ת בז"ג כלל והדרינן להעשה לחוד ובעשה דז"ג נשים פטורות ע"כ שפיר כ' החו"י ויעב"ץ דאין לחייב בהני משום הל"ת דלא תסור לז"ג כנ"ל:
א) ואמנם נ"ל בא"א דעיקר הקושי' היא לשיטת הרמב"ם בסה"מ פ"א שיש בכלל לאו דלא תסור כל מה שהיא מדברי חכמים כגון מקרא מגילה ונר חנוכה כו' והרמב"ן ז"ל חולק עליו וכ' שאין הלאו הזה דלת"ס אלא במה שאמרו בפי' התורה כו' אבל המצות שחדשו אותו החכמים או הנביאים כגון נ"ח ומ"מ אינם באים בסמך הזה כו' וגם לס' הר' מנוח ז"ל שמבי' הרב יד מלאכי דמ"ש בש"ס השוה הכ' אשה לאיש לכל עונשין שבתורה דה"ה לעונשין שכד מד"ס כו'. ובפרמ"ג בפתיחתו הכוללת בח"ב אות י"ד לי מדברי רש"י בקידושין ל"ה ע"א וביבמות פ"ד ע"ב ובפרה ה מ"ג ע"ב דהא דאמרי' דהשוה הכ' אשה לאיש לכ"ע שבתורה דוקא בלאו שי"ב מעשה אבל בלאו שאין בו מעשה לא השוה הכ' אשה לאיש כו' ובתמורה ב' ע"ב פריך בין לר"מ ובין לר"י טעמא דרבי קרא לאשה הא לא רבה קרא הו"א כי עבדא תמורה לא לקי והאר"י א"ר כו' איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכ' אשה לעשבית כו' ומשני לגי' רש"י הנ"מ לאו שי"ב מעשה בהני עונשין שוין זל"ז דכ' אשר יעשו דמשמע עונשין שי"ב מעשה אבל לאו שאי"ב מעשה כגון תמורה דבדיבורא תליא מילתא אימא לא חילקו קמ"ל. והלח"מ בפ"א בפ"א מה' תמורה כ' דהרמב"ם גרס כגי' רש"י הנ"ל א"כ על מקרא מגילה ל"ק הקושי' משום דהוי לאו שאין בו מעשה ול"א בי' השוה הכ' אשה לאיש, ול"ה נשים במ"מ בלאו דלא תסור אף להרמב"ם ז"ל משו"ה נקט טעמא שהיו באותו הנס לחייבן
ולפי"ז י"ל עפ"י מש"כ בס' שושנת העמקים כלל ט' דממה שכ' רש"י בכתובות צ"א ע"ב בד"ה מצוה דרבנן דלאו מצות עשה מפורשת כסוכה ולולב כו' נראה כשיטתי' בברכות י"ט ע"ב שיש במצות דרבנן ל"ת דלא תסור ושע"כ כ' דמ"מ לאו מפורשת כסוכה ולולב היא ועי' בפרמ"ג בא"א סי' ש"ז ס"ק ט"ז והיינו כשיטת הרמב"ם הנ"ל וע"כ כ' בהקישא דאשה לאיש כו' דרק בלאו שי"ב מעשה היא כדי שלא יק' קושיתם הנ"ל בטעמא דחיובא דנשים במקרא מגילה משום שהיו באותו הנס ולא משום לאו דלא תסור משום דהוי נמי לאו שאין בו מעשה ול"ה בהקיש כתי' להרמב"ם:
אבל להרמב"ן ז"ל עפי"מ שכ'. האחרונים להוכיח מדבריו בסה"מ סי' צ"ד שכ' אדברי הספרי בפ' לא יחל דברו רע"א ככל היוצא מפיו יעשה ואשה מקיש אשה לאיש מה איש עובר בב"י ובב"ת אף אשה עוברת כו' ירצה בזה לרבות ב"י בנדרי גבוה עם מה שעובר עליהן בב"ת וזה שהצריכו לרבות בהן האשה לומר אעפ"י שאינה עולה לרגל תתחייב בב"ת ברגלים כאיש העולה שם כו' שנראה דס"ל להקישא דאשה לאיש אף בלאו שאין בו מעשה דאי ס"ל דל"א הך הקישא אלא בלאו שי"ב מעשה גם בלאו טעמי' איצטריך קרא לרבות אשה בב"ת לפי שאין בו מעשה ומה הק' לו ל"ל היקשא לרבות נשים לב"ת תיפ"ל דבכל הלאוין השוו נשים לאנשים דהלא כוונת הספרי מבוארת דמשו"ה איצטריך ואשה ללמד דאשה היא בב"ת דבלא"ה לא הו"א מהקישא דאשה לאיש לחייבה בב"ת משום דל"א הקישא אלא בלאו שי"ב מעשה אבל ב"ת הוא לאו שאין בו מעשה כו' א"כ להרמב"ן ז"ל עפ"י מש"כ האחרונים להוכיח להרמב"ן ז"ל בשיטתי' הנ"ל דאף בלאו שאין בו מעשה אמרי' הקישא דהשוה הכ' אשה לאיש יק' קושי' הנ"ל ל"ל טעמא לחייב נשים במ"מ מפני שאף הן היו באותו הנס תיפ"ל משום לאו דלא תסור כו'. וע"כ סובר דהמצות שחדשי החכמים והנביאי' כו' אינן בכלל סמך זה דלאו דלא תסור . וע"כ י"ל גם להתוס' בקושיתם ל"ד ד"ה מעקה הנ"ל הנ" שא דאשה לאיש כו' דמעקה הוי נמי לאו שאין בו הה כמש"כ הרמב"ם בפי"א מהל' רוצח ה"ג דס"ל דהקישא הוא אף בלאו שאין בו מעשה קשה קושי' הנ"ל דתיפ"ל חיובא דנשים משום לאו דלת"ס וע"כ כתבו בקידושין תירוצם הנ"ל במתאים לדבריהם בפסחים הנ"ל דכיון שהמצוה והעשה הוא ז"ג ל"ה הל"ת דלת"ס מחייב בעצמותו עכ"פ כבשאר ל"ת המחייב בעצמותו לעולם אף בז"ג כנ"ל.
ב) וזה י"ל גם בס' התוס' כתובות ט"ו ד"ה פריעת ב"ח שכ' על דברי רש"י צ"א ע"ב הנ"ל דהואיל וליכא רק מצוה דרבנן ל"ה מ"ט מפורשת כמו סוכה ולולב לא כייפינן להו כו' ואין נראה דאשכחן דכופין במצות דרבנן כגון מצוה לקיים דברי המת דאמרי' בגיטין מ' ע"א דכופין את היורשים כו' דהנה החת"ס בתשו' לחלק חו"מ סי' ק"פ הביא דהסמ"ע בחו"מ סי' רל"ד בטעם הרמב"ם דמוכר טרפה לחבירו מה שאכל אכל והמוכר מחזר הדמים ובמוכר טרפה דרבנן ואכלה אין המוכר מחזר הדמים דטעמא משוה דאיסור תורה רע בעיני האוכל משא"כ באיסור דרבנן וכ' דהש"ך ביו"ד סי' קי"ט לא נראה לי טעם זה אלא משום דרבנן לא אסרו איסור של דבריהם להפסיד ממון על ידם ולראי' לדהש"ך הבי' משיטת הרמב"ם הנ"ל דכל אוסירן דרבנן מה"ת בלאו דלא תסור וכל הקילות שמקילן בס' דרבנן הוא משום שכך התנו והקילו בתקנתם אבל בעיקר אין חילוק לאיסור דאורייתא לדרבנן לתיעוב האכילה רק בתקנתם שלא יפסיד אדם ממון על ידיהם כו'. לפיענ"ד אין שום קושיא בטעם הרמב"ם לחלק בין טרפה דאורייתא לדרבנן שמביא הסמ"ע משיטתי' דכל איסורין דרבנן הם כאיסורין מה"ת בלאו דלא תסור וגם טעם הש"ך וחילוק דרבנן לא אסרו איסור על דבריהם להפסיד ממון על ידם כו' מאוחד הוא בטעם ושיטת הרמב"ם הנ"ל וחוט המשולש הזה לא ינתק זמ"ז דבברכות י"ט ע"ב מק' מהא דאמרו דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה ואמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ד' תרגמה רב"ש קמי' דרב כהנא בלאו דלא תסור כו' א"ר כהנא כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור ומשום כבודו שרי רבנן ומק' מוהתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם מהם כו' אם היה כהן והוא בביה"ק או היה זקן ואינו לפי כבודו או שהיתה מלאכתו מרובה משל חבירו לכך נאמר והתעלמת ואמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה כו' ש"ה דכ' והתעלמת וליגמר מינה איסורא ממונא לא ילפינן כו' משני הברייתות אלו למדנו דוהתעלמת מהם דממונא היא נידחת מפני כהונה כשהוא כהן והוא בביה"ק ומפני כבוד הבריות בהיה זקן ואינו לפי כבודו או כשהיתה מלאכתו מרובה מש"ח ודכל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור ונידחת מפני גדול כבוד הבריות והיינו דלאו דלא תסור דכל מילי דרבנן נידחת כמו ממונא דוהתעלמת מפני כבוד הבריות. א"כ לס' הפרמ"ג הנ"ל דשיטת רש"י בכתובות צ"א ע"ב דמצוה דרבנן שאינה מ"ע מפורשת כסוכה ולולב כמצות פריעת חוב אביהן שעל היתומים לא כייפינן להו כו' נובעת משיטתי' בברכות י"ט ע"ב שמצות דרבנן הם המצות התורה בלאו דלא תסור אלא דרבנן מחלו ליקרייהו כו' ל"ק קושי' החת"ס הנ"ל, דאדרבה משום דשיטת הרמב"ם כשיטת רש"י דכל מצות דרבנן הם כמצות התורה בלאו דלא תסור מ"מ מחלו רבנן ליקרייהו וכך התנו והקילו בתקנתם כו' משום דכן משמע להו סוגי' דברכות י"ט ע"ב הנ"ל דלאו דלא תסור נידחת מפני עשה דכבוד הבריות כו'. שפיר י"ל נמי לחלק כטעם הרמב"ם במוכר טרפה לחברו מה שאכל אכל והמוכר מחזר הדמים ובמוכר טרפה דרבנן ואכלה אין המוכר מחזר הדמים משום דמאידך ברייתא דסוגי' דברכות י"ט ע"ב הנ"ל נישמע דממונא קל מאיסורא ונידחת מפני עשה דגדול כבוד הבריות כשהיה זקן ואינו לפי כבודו ואינה עומדת מפני עשה דגדול כבוד הבריות כמו דל"ת דלא חסור אינה עומדת נגד עשה דגדול כבוד הבריות ונידחת מפני', כמו כן הוא הדבר והסברה בצירף טעמא שס' הש"ך בחילוקו, דרבנן לא אסרו איסור על דבריהם להפסיד ממון על ידם ומחלו ליקרייהו והתנו והקילו בתקנתם כו' כנ"ל. ומסתברא מילתא דא בהשוות השיטות דבכתובות צ"א ע"ב קאי פי' רש"י הנ"ל אהא דאמרי' התם דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם ובדף ס"ו שם א"ל רב כהנא לר"פ לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה אמר לא ניחא לי דאיעבד מצוה מאי א"ל תנינא בד"א במצות ל"ת אבל במ"ע כגון שא"ל עשה סוכה ואינו עושה לולב א"ע מכין אות עד שתצא נפשו כו' דמדברי הגמ' אלו לקח לו רש"י ז"ל לפרש בדף צ"א ע"ב כלשון הגמ' זאת כאשר כ' לפרש הא דאמרו שם דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם משום כבוד אבותם אלא שאין לב"ד לכופן על כך דלאו מצות עשה מפורשת היא כסוכה וכלולב אלא מצוה בעלמא דרבנן כו' הרי שנקט החילוק בין זה לסוכה ולולב כלישנא דגמ' בדף פ"ו ע"א הנ"ל וע"כ שפיר כ' הפרמ"ג דרש"י בזה לשיטתי' בסוגי' דברכות י"ט ע"ב הנ"ל דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור ומשום כבודו דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה לאו דלא תסור שרי רבנן כו' דבעל המימרא הוא נמי רב כהנא שם בברכות כמו בכתובות פ"ו ע"א דקבלה לדר"פ שם שפיר י"ל דאליבא דרב כהנא לשיטתי' אזיל בהא כנ"ל. וע"כ ל"ק לרש"י לשיטתי' הנ"ל קושי' התוס' עליו מגיטין מ' ע"א דכופין את היורשים כו' דזהו מימרא דר' יוחנן שם ובב"מ צ' גבי חסמה בקול פליג ר' יוחנן עם ר"ל וסובר דעקימת שפתיו הוי מעשה ובתמורה ג' ע"ב אר"י לא תתני מימר דבדיבורו עביד מעשה ועי' בתוס' בב"מ שם א"כ לר' יוחנן עפ"י הקישא דריא"ר דהשוה הכ' אשה לאיש לכל עונשין שבתורה אף בלאו שיש בו מעשה והיינו תמורה וחסמה בקול דבדיבורו עביד מעשה נשים חייבות בכל ל"ת קשה קושי' הנ"ל אמאי לא אמר ריב"ל דנשים חייבות במקרא מגילה משום ל"ת דלא תסור וע"כ צ"ל לר' יוחנן או דס"ל כס' הרמב"ן ז"ל דמצות שחדשו חז"ל כמקרא מגילה ונ"ח אינם באים בסמך זה דלאו דלא תסור או כס' התו"ס בקידושין ל"ד ופסחים ק"ח ע"ב הנ"ל דאין הל"ת דלא תסור מחייבת בעצמותה בכ"מ ובכ"ז אלא משום העשה והעשה הוי זמן גרמא כנ"ל. וא"כ התוס' בשיטתם בקידושין ופסחים באמת פליגי אשיטת רש"י בלאו דלא תסור שפיר כ' גם בכתובות פ"ו ע"א לחלק אשיטת רש"י בדף צ"א ע"ב אף דקאי אליבא דרב כהנא בשיטתי' בלאו דלא תסור כנ"ל משום דגם על גוף שיטת רב כהנא עפ"י פי' רש"י שם הנ"ל פליגי נמי התוס' כמבואר בפי' הרמב"ן ז"ל על ספר המצות פ"א ולהתוס' אין בלאו דלא תסור אלא מה שאמרה בפי' התורה כו' ע"כ ליל חילוק רש"י שם דאין כופין אמצות דרבנן שבדאורייתא הם בלאו דלא תסור אלא דלא מפו' כסוכה ולולב כו', דלהתוס' אין שום מצוה דרבנן בלאו דלא תסור ושפיר הוכיחו גם מרב דכשיטתם דכופין את היורשים כנ"ל, אבל אין מזה שום קושיא והשגה על רש"י ז"ל עפ"י שיטתי' מרב יוחנן כנ"ל:
ג] ועפי"ז י"ל קושי' בעל זוהר הרקיע שמביא המגילת אסתר בסה"מ שם אדהרמב"ם דכל מצות דרבנן הם בכלל לאו דלא תסור מיומא ל"ג דפריך לר"ל דס' ח"ש אסור מדרבנן אלמה תנן שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות שקור"מ חייב כו' אמאי חייב מושבע ועומד מהר סיני היא ופי' רש"י והרי אף עליו מושבע משום לאו דלא תסור כו' ור"ל אמר אי אתה מוצא אלא במפרש ח"ש כו' ולהרמב"ם ה"ה מושבע ועומד גם על ח"ש בלאו דלא תסור ואיך חייל. עלי' שבועה כו' וכבר האריכו בזה האבני מילואים בתשו' סי' י"ד ובשו"מ מהד"ת ח"ד סי' מ"ח. ולהנ"ל י"ל דהגם הרב מג"א תי' דמה דמסיק בגמ' דעל מצות דרבנן אינו מושבע מהר סיני לאו משום דס' דאין מצות דרבנן בכלל לאו דלא תסור אלא מפני שלא נאמרו בבירור בסיני לא יאמר עליהם מושבע ועומד מהר סיני כו' ועל הצטדקות תירוצו זה פלפלו הרבנים אב"מ ושו"מ הנ"ל להוכיח אמיתתו שהרי הוא צריך תבלין דאם נחלוט דכל מצות דרבנן הם בכלל לאו דלא תסור אמאי נקיל בהם לאמור דמפני שלא נאמרו בבירור בסיני ל"י עליהם מושבע ועומד מהר סיני ועכ"פ צריכין ראיה ע"ז ממ"א בש"ס. ואמנם להנ"ל א"ש דברי הרב מג"א וגם אני אילך בעקבות הרבנים הנ"ל להביא ראי' לאמיתת דבריו דהנה לסוגי' דבב"מ צ' ע"ב דאף דקלא ודיבור ל"ח מעשה ולהוכחת התוס' ד"ה ר"ל שם דר"ל ס"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו אם מהקישא דריא"ר דהשוה הכ' אשה לאיש לכ"ע שבתורה י"ל לנשים דאיתנייהו בכל הלאוין אף בלאוין שאין בהם מעשה כיון דה"ה בכלל אשר יעשו ואי נימא כשיטת הרמב"ם דכל מצות דרבנן ה"ה בכלל לאו דלא תסור קשה קושי' החו"י הנ"ל אמאי אמר ריב"ל בטעמא דחיובא דנשים במקרא מגלה מפני שאף הם היו באותו הנס ול"א משום לאו דלא תסור וע"כ די"ל דל"ל שיטת הרמב"ם הנ"ל, וא"כ ק' מזה ההכרח גם אפי' רש"י ז"ל בסוגי' דיומא הנ"ל שפי' אדר"ל דח"ש אסור מדרבנן היכי מוקי לה להא דתני חייב באוכל ח"ש והרי אף עליו מושבע משום לאו דלא תסור כו' הא לר"ל אין מצות דרבנן בכלל לאו דלא תסור. וע"כ צ"ל דמסתמא ידע רש"י ז"ל דכיון דהך אוקימתא דר"ל היא למד"ס דכל מצות דרבנן ה"ה בכלל לאו דלא תסור והיינו משום דר"ל לא מוקי למתני' דשבועה שלא אוכל כו' הנ"ל בסתמא בח"ש אלא במפרש ח"ש ואליבא דרבנן או בסתם ואליבא דר"ע דאמר אדם אוסר עצמו בכ"ש כו' ולסוגי' דכריתות ג' ע"ב סנהדרין ס"ו ע"א מוקי ר"ל לר"ע ורבנן בפלוגתתם באוב וידעוני ומגדף דס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ע"ש. א"כ אליבא דר"ל לר"ע ורבנן לא ילפינן מהקישא דריא"ר דהשוה הכ' אשה לאיש לכ"ע שבתורה אלא בלאו שיש בו מעשה ולדידי' שפיר י"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל דכל מצות דרבנן ה"ה בכלל לאו דלא תסור וקושי' החו"י ויעב"ץ ל"ק לדידי' משום דמקרא מגילה לית בה מעשה א"ה ל"ל חיובא דנשים משום לאו דלא תסור כנ"ל וע"כ שפיר ידע רש"י עפי"ז לפרש דח"ש ה"ה בכלל לאו דלא תסור אליבא הך אלו אקומתא דר"ל דר"ע ורבנן, ורק דיקשה לפי"ז קושי' בעל זוהר הרקיע כיון דח"ש ה"ה בכלל לאו דלא תסור ה"ה מושבע ועומד מהר סיני ואמאי חיילא שבועה עלי' אמנם הש"ס מק' שם וכ"ת כיון דאי"ל היתר מה"ת קא חייל קרבן שבועה והתנן שבועת העדות אינה נוהגת אלא בראוי' להעיד והוינן בה למעוטי מאי רב פפא אמר למעוטי מלך ראבי"א למעוטי משחק בקוביא והא משחק בקוביא מדאורייתא מיחזא חזי ורבנן הוא דפסלוה ולא קא חיילא עלי' שבועה ש"ה דא"ק אם לא יגיד והלא לאו בר הגדה הוא כלל, ובשבועות ל"א ע"א אמרי' דלרב פפא דאמר לאפוקי מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מיזא חזיא ורבנן הוא דפסלוה א"כ לר' פפא אין קושי' הש"ס וכ"ת כיון דאי"ל היתר מה"ת ק חיילו קרבן שבועה קשיא כלל דלדידי' שפיר אמרינן כיון דאי"ל היתר מה"ת משו"ה קא חייל עלי' קרבן שבועה מהר סיני אף דח"ש ה"ה בכלל לאו דלא תסור משום דר' פפא לשיטתי' בסוגי' דכתובות פ"ו ע"א הנ"ל דאהא דא"ל רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה אמר לא ניחא לי דאיעבד מצוה מאי א"ל ר' פפא תנינא בד"א במצות ל"ת אבל במ"ע כגון שא"ל עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו דמדבריו לקח לו רש"י ז"ל לפרש שם בדף צ"א ע"ב ולחלק בין מ"ע מפורשת בתורה כסוכה וכלולב דכופין עליהן לשאר מצות דרבנן דאינן מפורשות בתורה אף שהן בכלל לאו דלא תסור כס' הפרמ"ג הנ"ל דאין כופין עליהן כנ"ל. וע"כ ל"ק גם להרמב"ם קושי' הבעל הזוהר וזהו ראי' נכונה לבעל מג"א הנ"ל דאף דכל מצות דרבנן הם בכלל לאו דלא תסור כיון שלא נאמרו בבירור בסיני לא יאמר עליהם מושבע ועומד מהר סיני כמו שמחלק ר' פפא ופי' רש"י לענין כפי' בין מפורשת בתורה כסוכה וכלולב לאין מפורשות בתורה אף שהם בכלל לאו דלח"ס כו' ה"נ אף דח"ש ה"ה בכלל לאו דלח"ס כיון של"נ בבירור בסיני ל"י עליהם מושבע ועומד מהר סיני כנ"ל. שו"מ בלח"מ בפ"א מהל' ממרים שכ' בשם המבי"ט דעיקר לאו דלא תסור אתיא לזקן ממרא שחולק על שום דבר מדבריהם ואומר שאינו אמת כמו שתקנו הם אבל מי שעובר על דבר אחד מדבריה אפי' שיעבור במזיד כיון שאינו חולק לומר שאינו אמת מה שצוו חכמים כו' אינו עובר על לאו זה כו' וא"כ ל"ק בלא"ה בכל הני שום קושיא:
ד) ומה שהק' אקושי' התוס' קידושין ל"ד ע"ב ד"ה סד"א ל"ל לימודא דנשים חייבות במצה מפני שכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו באכול מצה דבלא"ה ידעינן דנשים חייבות במצה דאי פטורות ל"ל האזרח להוציא את הנשים מחיוב סוכה דגבי סוכה פשיטא דנשים פטורות משום דהוי ממ"ע שהז"ג ורק דלהכי איצטריך מהאזרח לפטור נשים מתוכה משום דבלאו מיעוטא דהאזרח לפטור נשים מסוכה דהו"א דחייבות, משום דילפינן ט"ו ט"ו מחג המצות וכמו דנשים חיי חייבות במצה ה"ה דחייבות בסוכה, א"כ משמע דנשים חייבות במצה ול"ל לימודא דכל שישנו בב"ת חמץ כו' מתי' התוס' מגילה ד' ע"א ד"ה שאף אקושיתם שם ל"ל הקישא דכל שישנו בבת"ח ישנו בקום אכול מצה תיפוק לי' חיובא דנשים מטעם שאף הן היו באותו הנס ותי' משום דהו"א למיפטר נשים ממצה מגז"ש דט"ו ט"ו מחג הסוכות א"כ מה מק' התוס' דע"כ מבעי"ל הקישא דכל שישנו בבת"ח ישנו באכול מצה דבלא"ה אדרבה הו"א לפטור נשים מאכילת מצה מגז"ש דט"ו ט"ו מחג הסוכות כו' ואמר שכבר נדפסה קושי' זו בספר לגאון אחד בדורנו שליט"א ושבחה מאוד, ואני אומר שאין כאן אפי' ריח קושיא ותי' הר"י איש ירושלם בתוס' מגילה הנ"ל דאי לאו היקישא דכל שיש בבת"ח ישנו באכול מצה הו"א לפטור נשים מגז"ש דט"ו ט"ו מחג הסוכות מבואר בפשיטות דלאו משום קרא דהאזרח להוציא את הנשים אלא משום פטורה מהלכה למשה מסיני כדכ' בתוס' פסחים מ"ג ע"ב ד"ה סד"א כן בפי' דהו"א לפטור נשים ממצה משום ג"ש דט"ו ט"ו מחג הסוכות והוי מפטרי נשים ממצה כמו מסוכה דפטר להו בהדיא בסוכה כ"ח ע"א מהלכה למשה מסיני וע"ש בתוס' מגילה שכ' במסקנת דבריהם כדפי' בפסחים מ"ג ע"ב דכוונתם דפטורין נשים מסוכה מהללמ"ס ופשוט הוא דרק אי פטורה דנשים מסוכה משום הללמ"ס היא די"ל דהו"א דנשים פטורות ממצה מהקישא דט"ו ט"ו מחג הסוכות אבל למד"ס דפטורה דנשים מסוכה היא משום קרא דהאזרח להוציא את הנשים כסוגי' דקידושין ל"ד ע"א וסלקא דעתך דסוגי' דסוכה כ"ח ע"א דאזלא התם בהכי. ע"ש פשיטא דאין שום סברה לפטור נשים ממצה מגז"ש דט"ו ט"ו כמו דפטורין מסוכה מקרא דהאזרח להוציא את הנשים משום דע"ז י"ל כקושי' התוס' דל"ל האזרח להוציא את הנשים דגבי סוכה פשיטא דפטורות דהא מ"ע שהז"ג היא אלא ש"מ דנשים חייבות במצה ולהכי איצטריך האזרח גבי סוכה להוציא את הנשים דלא נילף ט"ו ט"ו מחג המצות כו' וא"ש קושי' התוס' ואין שום סתירה בדבריהם ואמנם על תי' הר"י בתוס' מגילה הנ"ל עדיין יש להקשות כעין קושי' התוס' קידושין דאפי' בלא הקישא דכל שישנו בבת"ח אין שום לימוד לפטור נשים ממצה אפי' בגז"ש דט"ו ט"ו מחג הסוכות דפטורין נשים בסוכה מהללמ"ס משום דא"כ יקשה נמי ל"ל הללמ"ס לפטור נשים מסוכה כלל הא בלא"ה פטורין דסוכה הוי מעשהז"ג ונשים פטורות ועכצ"ל דש"מ דנשים חייבות במצה ולהכי איצטריך הללמ"ת לפטור נשים מסוכה דלא נילף ט"ו ט"ו ממצה דחייבין א"כ משמע דנשים חייבין במצה ול"ל הקישא דכל שישנו בבת"ח ישנו באכול מצה. ונתיישבתי דגם קושיא זו יש לתרץ כעין סברת תי' תוס' קידושין הנ"ל דלהכי איצטריך הללמ"ס לפטור נשים מסוכה משום דבלא"ה הו"א דה' דהאזרח אתא לרבויי נשים דלמעוטי לא איצטריך דהא מ"ע שהז"ג היא וע"כ איצטריך הקישא דכל שישנו בב"ת חמץ ישנו באכול מצה משום דבלא"ה הו"א ללמוד מצה מסוכה בגז"ש דט"ו ט"ו דנשים פטורין מאכילת מצה כמו שפטורין מסוכה וא"ש ד"ה תוס' מגילה ויש לכוון זה בלשון הגמ' דסוכה כ"ח ע"ב דפריך והשתא דאמרת סוכה הלכתא קרא ליל לרבות את הגרים כו' דזהו לר"א בדף כ"ז ע"ב דהאזרח מבעי"ל לגר שנתגייר בנתיים כו' דר"א לשיטתי' בפסחים מ"ג ע"ב וצ"א ע"ב בהקישא דכל שישנו בבת"ח ישנו באכול מצה לחייב נשים במצה וע"כ דפטורא דנשים בסוכה לדידי' היא מהללמ"ס משום דבלאו הלכה הו"א דהאזרח לרבויי נשים בסוכה כנ"ל וע"כ מבעי"ל נמי הקישא דכל שישנו בבת"ח ישנו באכול מצה לחייב נשים במצה כנ"ל:
ה) ובזה י"ל סוגית הגמ' דשבת קל"א ע"ב מצה וכל מכשירי' דוחין את השבת דברי ר"א מנ"ל לר"א הא אי מעומר ושתהל"ח שכן צורך גבוה כו' אי מסוכה שכן נוהגת בלילות כבימים אלא גמר ט"ו ט"ו מחג הסוכות מה להלן מכשירי' דוחין את השבת אף כאן מכשירי' דוחין את השבת וליכתוב רחמנא במצה וניתו הנך וליגמר מיני' ומשני משום דאיכא למיפרך מה למצה שכן נוהגת בנשים כבאנשים כו' וע"ז באמת יקשה קושית התוס' מגילה הנ"ל אחרי דאי"ל הכא גז"ש דע"ו ט"ו דחג המצות מחג הסוכות דמצה וכל מכשירי' דוחין את השבת מנ"ל דמצה נוהגת בנשים כבאנשים ואדרבה נילף מצה לכל מילי מסוכה דנשים פטורות ואעפ"י דלר"א דאזלינן הכא בסוגין ל"ל כקושי' התוס' קידושין ל"ד ע"ב הנ"ל דגם בלאו היקישא דכל שישנו בבת"ח ישנו באכול מצה ונשים חייבות באכילת מצה משום דא"כ ל"ל האזרח למעט נשים מסוכה הא בלא"ה נשים פטורות מסוכה דהוי"ל מעשהז"ג ונשים פטורות אלא משום דהו"א בלא"ה ללמוד גז"ש דט"ו ט"ו ממצה ומדאיצטריך מיעוטא דהאזרח משמע דנשים חייבות במצה כו' משום דלר"א האזרח לא למיעוט נשים מסוכה אתא אלא לרבות את הגרים כו' כנ"ל מ"מ לר"א לסוגי' דפסחים מ"ג ע"ב וסוכה כ"ח ע"ב הללמ"ס היא לפטור נשים מסוכה וע"ז עדיין יקשה ל"ל הללמ"ס לפטור נשים מסוכה הא בלא"ה הוי"ל מעשהז"ג ונשים פטורות וע"כ צ"ל הא דמבעי"ל הלכה לפטור נשים מסוכה משום דהו"א ללמוד גז"ש דט"ו ט"ו דחג הסוכות מחג המצות ומשמע דנשים חייבות אבל השתא דנפק"ל הגז"ש דט"ו ט"ו דמצה וכל מכשירי' דוחין את השבת להיפך דהיינו דילפינן מצה מסוכה משום הקישא דידן דל"ל הללמ"ס לפטור נשים מסוכה הרי בלא"ה נשים פטורות מסוכה דהוי"ל מעשהז"ג כו' לא יאמר שישתנה בשביל הזה הדין ואדרבה נימא דלכל מילי איתקיש בגז"ש דט"ו ע"ו חג המצות לחג הסוכות דיהיו גם נשים פטורות ממצה דאין היקש למחצה. ואמנם אחר הישוב נראה דלא קשה דהרי לר"א לשיטתי' דהאזרח לרבות את הגרים כ"ש דלרבות הנשים אתא לחיובא וע"כ י"ל שפיר דלהכי איצטריך לדידי' הללמ"ס דנשים פטורות מסוכה דההלכה היא לפטור להיפך מהריבוי' לחיוב, והנה בפסחים מ"ג ע"א ס' ר"א דכל אתא לרבות דנשים מוזהרות אחמץ דלא נימא דאיתקיש אכילת חמץ לאכילת מצה דנשים פטורות משום דהיא מעשהז"ג, וע"כ י"ל דלימודא דר"ח בסוגי' דשבת קל"א ע"ב הנ"ל בגז"ש דט"ו ט"ו דחג המצות מחג הסיכות למצה וכל מכשירי' דוחין את השבת כו' כיון דקימ"ל דאין אדם דן גז"ש מעצמו אא"כ קבלה מרבו ע"כ מסתמא לא קיבל ר"א הך גז"ש דט"ו ט"ו מרבו רק לזה לבד דמצה וכל מכשירי' דוחין את השבת וע"כ ל"ל כקושיתנו כיון דנפק"ל בגז"ש דט"ו ט"ו חג המצות מחג הסוכות למצה וכל מכשירי' דדוחין את השבת דנילף נמי מסוכה דנשים פטורות ממצה כמו דפטורות מסוכה דמדין גז"ש ע"כ ליכא למילף זה כיון דלא היה לו ע"ז קבלה מרבו דרק לענין מצה וכל מכשירי' דדוחין את השבת הי"ל קבלה מרבו ללמוד בגז"ש דט"ו ט"ו מצה מחג הסוכות אבל לא לזה דנשים פטורות ממצה כמו דפטורות מסוכה א"כ אילפותא מדין גז"ש בלא"ה אין שום מקום להקשות, ורק. שהיה מקום להקשות דנילף מדין היקש מאחר שי"ל קבלה מרבו לגז"ש דט"ו ט"ו למצה וכל מכשיריה דדו"ש ה"נ נימא מדין היקש דנקיש מצה לסוכה דנשים פטורות וזה לאו קושיא היא דע"ז י"ל כיון דקימ"ל דדבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בהיקש כביומא נ"ז ע"א ע"כ דמזה הוכחה דאין לומר לר"א דפטורה דנשים ממצה יהי' מכח הקישא דט"ו ט"ו מחג הסוכות דנשים פטורות דא"כ יהי מצה דבר הלמד בהיקש מסוכה דאין חוזר ומלמד בהיקש וא"כ איך אמר ר"א דכל אתא לרבות דנשים חייבות מוזהרות אחמץ דבלא"ה הו"א דנילף חמץ ממצה דנשים פטורות כו' כיון דמצה גופה לא ידעינן פטורה דנשים אלא מהקישא לסוכה והוי דבר הלמד בהיקש דאין חוזר ומלמד בהיקש ואיך הו"א דנלמוד חמץ ממצה וע"כ צ"ל כל לרבות נשים אחמץ דמהיכא תיתא למיפטרינהו וע"כ מדאי"ל לר"א לימודא דכל ע"כ דליל לר"א הקישא דמצה לסוכה דנשים פטורות ממצה כמו דפטורות מסוכה אף לבתר דאי"ל גז"ש דט"ו ט"ו מחג הסוכות למצה וכל מכשירי' דדוחין את השבת וע"כ ש"ק הגמ' דנפק"ל חיובא דמצה מחמץ דכל שישנו בבת"ח ישנו באכול מצה כו' ול"ק קושיתו:
ו) וזה י"ל כעין מילואים לדברי התוס' פסחים מ"ג ע"ב הנ"ל מש"כ אלימודא דר"א שם דכל אתא לאורי' דנשים חייבות אחמץ דכ' ל"ת עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות וסד"א כיון דנשים פטורין ממצה דהוי מעשהז"ג א"ח אחמץ ובח"ס אקשינן אכילת מצה לאכילת חמץ דכל שישנו בבת"ח ישנו באכול מצה כו' דאיצטריך הך הקישא לחייב נשים במצה דבלא"ה הו"א דפטורין מגז"ש דט"ו ט"ו מחג הסוכות דנשים פטורין מסוכה מהללמ"ס כו'. דלכאורה ג"ז פלא הא קימ"ל דאין דנין שום מדה מהלכה ואיך הו"א ללמוד מהללמ"ס דנשים פטורות מסוכה למצה וע"כ דכ' התוס' לעורר על מקום מוצא הך גז"ש דט"ו ט"ו דהוא בשבת קל"א ע"ב הנ"ל דהוא נמי לר"א התם למצה וכל מכשירי' דדוחין את השבת דפריך וליכתוב רחמנא במצה וליתו הנך וליגמר מיני' ומשני משום דאיכא למפרך מה למצה שכן נוהגת בנשים כבאנשים והיינו מהקישא דכל שישנו בבת"ח ישנו בקו"א מצה והיינו לאחר שלמדנו מכל דנשים מוזהרות אחמץ שהוא לימוד ערוך וגמור לר"א ודלא מהקישא ילפינן דאכילת מצה דהוי ז"ג ובכל מעשהז"ג נשים פטורות ילפינן נמי חיובא דנשים באכילת מצה בהקישא דכל שישנו בבת"ח ישנו בקו"א מצה אף דאין להקשות כקושיתי הנ"ל כיון דאי"ל נמי גז"ש דט"ו ט"ו נימא מדין היקש דמצה לסוכה דנשים פטורות דאף דאין אדם דן גז"ש מעצמו אא"כ קיבלה מרבו מ"מ מאחר שקיבל הגז"ש דט"ו ט"ו לענין מצה וכל מכשירי' דדוחין את השבת נימא בהקישא דהך גז"ש דנשים פטורות ממצה כמו שפטורין מסוכה כו' משום דא"כ יהי' פטור דנשים ממצה דבר הלמד בהיקש וקימ"ל דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש, וא"כ אין שום סברה שנלמוד חמץ דלא יהיו נשים מוזהרות על החמץ משום שאינו מוזהרות על המצה והיינו בדרך היקש דא"כ ל"ת עליו חמץ ש"י תאכלו מצות כו' חמץ ממצה כיון דמצה גופא הא דנשים פטורין ממצה היא רק משום שהיא דבר הלמד בהיקש מסוכה דנשים פטורין בה ודהל"מ בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש וא"כ ל"ל קרא דכל ללימוד דנשים חייבות בחמץ ומדאי"ל לימודא דכל לחמץ דנשים חייבות ע"כ דפטורה דמצה לא משום הקישא דט"ו ט"ו מסוכה אתא אלא משום דהוי מעשהז"ג ול"ה דבר הלמד בהיקש כו' כתי' הנ"ל, ועל כוונה זו כ' התוס' כעין דברי מילואים דאבל הו"א לפטור נשים ממצה בגז"ש דט"ו ט"ו הנ"ל מסוכה דפטורין מהלכה לממ"ס אף דאין דנין שום מדה מהלכה מ"מ מאחר שי"ל גז"ש ל"ח דן מהלכה דל"ח דן מהלכה אלא בלא גז"ש אבל בדן מהלכה ע"י גז"ש ל"ח דן מהלכה וזה ל"ה כדבר הלמד בהיקש דאינו חוזר ומלמד בהיקש וכמדומה שכבר עמדו בהך כללא בי"ש ואינו כעת ת"י ולהכי הו"א לגמור גם חמץ ממצה ואיצטריך כל דנשים מוזהרות על חמץ והקישא דכל שישנו בבת"ח ישנו באכול מצה דנשים חייבות במצה כנ"ל. אחז"ר מצאתי קושי' זו בספר בית יצחק חיו"ד ב' סי' נ"ז בשם חתנו הגאון האבד"ק רישא נ"י והנלענ"ד כתבתי. שו"מ שגם האור חדש בחי' למסכת קידושין האריך בד' התוס' קידושין פסחים ומגילה בקושי' הנ"ל.
ובעמדי בזה אמרתי לתרץ קושי' העולם בסוגי' דפסחים הנ"ל דל"ל כל מחמצת לרבות נשים לאזהרת חמץ ואיך הו"א בלא"ה משום הקישא דלית עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות דנשים אינן חייב באכילת חמץ משום דפטורין ממצה. הא בחולין ק"כ ע"א אברייתא דהקפה את הדם ואכלו המחה את החלב וגמעו חייב בשלמא הקפה כו' כיון דאקפי' אחשביה אלא המחה את החלב וגמעו אכילה כתיבה בה והא לא אכילה היא אר"ל א"ק נפש לרבות את השוחה תניא נמי גבי חמץ כהא"ג המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת כו' ות"נ גבי נבלת עוף טהור כהא"ג המחהו באור טמא בחמה טהור כו' א"ה בחמה נמי בחמה איסרוחו מסרח וצריכי דאי כתב רחמנא כו' חמץ חלב לא אתי מיני' שכן לא הותר מכללו כו' ואי סד"א דחמץ הותר בנשים גם חמץ הוה הותר מכללו א"כ ל"ל קרא דחלב הא אתי מחמץ כו' ונ"ל דהנה סוגי' דפסחים אזלא לר' אליעזר ובירוש' פ"ג דשבועות ה"ב נפק"ל דשתי' בכלל אכילה מדכ' ע"כ אמרתי לבנ"י כל נפש מכם לא תאכל דם מה קיימין אם בדם שקרש התניא דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה אלא כי כן קיימינן כמו שהוא כו' א"כ עיקר ההוכחה דשתיה בכלל אכילה מקרא דלא תאכל היא מהך ברייתא דדם שקרש כו' והיא בתוספתא פ"ב דטהרות ושם נראה דהיא מימרא דר' אליעזר ע"ש בפיסקא המתחלת א"ל ר"א לר"י היכן מצינו טומאה בתורה כו' א"ל אף אתה אומר יעשה שני א"ל מצינו שהשני מטמא את המשקין כו' השמן כו' דבש כו' דם שקרש כו' א"כ לר' אליעזר לא מהנפש לרבות השותה נפק"ל אלא מלא תאכל וילפינן דם וחלב וחמץ ונבלת עוף טהור מיני' דשתיה בכלל אכילה, משא"כ סוגי' דחולין לא אזלא לר"א אלא לר"ל דנפק"ל מנפש לרבות השותה כו' להקפה את הדם ואכלו והמחה את החלב וגמעו דחייב דברייתא זו דבתוספתא פ"ב דכריתות פליגא אברייתא דתוספתא דטהרות הנ"ל כדפריך בירוש' דשבועות שם שני הברייתות. הדדי ומסקינן התם דמשום סתירת שני התוספתות הללו אין ללמוד מלא תאכל דשתיה בכלל אכילה ונפק"ל מנפש לרבות את השותה ובחמץ שהמחהו וגמעו חייב כרת ואם מצה הוא אינו יוצא בו יד"ח ול"א הקישא דל"ת עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות כס"ד דסוגי' דפסחים ל"ה ע"א בטעמא דר"ל שם בעיסה שנילושה ביין שמן ודבש דאין חייבים טל חימוצו כרת משום דכ' ל"ת ע"ח וגו' בדרך וסברת הקישא דבר שאדם יוצא בהן יד"ח במצה חייבין על חימוצו כרת והא הואיל ואין אדם יוצא בהן יד"ח דהוי"ל מצה עשירה אין חייבין על חימוצו כרת אלא כמסקנה דהתם דפריך מהא דהמחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אין אדם יוצא יד"ח בפסח והא הכא דאין אדם יוצא יד"ח במצה וחייבין על חימוצו כרת והיינו דל"א הקישא דלית עליו חמץ דברים שיוצא בהן יד"ח במצה חייבין על חימוצו כרת, והנה והא דלא משני הש"ס שם טעמא דחייבין בהמחהו וגמעו על חימוצו משום דנפש לרבות השותה דא"כ נישמע מינה נמי דשתיה בכלל אכילה, וא"כ עדיין יקשה אמאי אם מצה היא אין אדם יוצא יד"ח בפסח הא הוה שפיר דרך אכילה וע"כ לא יכול הש"ס לתרץ הכי ומתרץ דה"ט דר"ל משום דהוי"ל מי פירות ומ"פ אין מחמיצין אבל לא מטעמא דהקישא דל"ת עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות דלמסקנא ל"ל לר"ל הך הקישא א"כ ה"ה דל"א הקישא לר"ל דלא יהיו נשים מוזהרות על אכילת חמץ משום ההו"א דפטורין ממצה דהוי מעשהז"ג א"כ ל"ה לר"ל חמץ הותרה מכללה ושפיר קאמר הש"ס דאי כ' רחמנא חמץ חלב לא אתיא מיני' משום שלא הותר מכללו כו' כנ"ל:
ז) והנה בתוס' שבועות כ"ג ע"א ד"ה גמר הק' לר' יהודה דמחייב באכל דבילה קעילית ונכנס למקדש ולא גמר שכר שכר מנזיר מנ"ל דשתייה בכלל אכילה ותי' דיליף מדכ' וכל דם לא תאכלו ואי בשקרש והתניא דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה אלא כמו שהוא והתורה קראה אותו אכילה כבירוש' הנ"ל. ותמה ע"ז הג' רע"א בהגהות הש"ס הא הירוש' פרך עלה והתניא הקפה את הדם ואכלו אם י"ב כזית חייב מה עביד לי' ר' יונה בההוא (ברייתא) דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה ומשני אינו אוכל לטמא טומאת אוכלין ואינו משקה לטמא ט"מ, וא"כ אין ראיה מינה דשתיה בכלל אכילה חזר ר' יונה ופתר מונתת בכל אשר תאוה כו' הרי דהירוש' עצמו חזר מראיתו משום דבאמת יש לאוקמה לקרא בקרש. ונ"ל דהתוס' לשיטתם במנחות כ"א ע"א וחולין ק"כ ע"א דפליגי אשיטת רש"י בדם שבשלו וסברו דאינו עובר עליו שפיר כתבו אף למסקנת הירוש' הנ"ל די"ל דר' יהודה נפק"ל דשתי' בכלל אכילה מכל דם ל"ת ואי בשקרש והתניא דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה אלא כמו שהוא והתורה, קראה אותו אכילה כו' דעיקר קושית הירוש' היא מדתניא הקפה את הדם ואכלו אם י"ב כזית חייב א"כ יש לאוקמה לקרא בקרש ואין ראיה מינה דשתיה בכלל אכילה כיון דהתוס' לשיטתם הנ"ל מפרשו ברייתא דהקפה את הדם ואכלו כו' חייב בהקפהו בחמה דוקא אבל באור לא דדם שבשלו א"ע עליו כדפי' בחולין ק"כ ע"א בד"ה הקפה אין לשיטת התוס' סתירה בין שני הברייתות דתוספתא הנ"ל דברייתא דדם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה יפרשו התוס' שקרש באור והוי"ל דם שבשלו ואינו עובר עליו וע"כ אין לומר דקרא דכל דם ל"ת אדם שקרש באור קאי דהתניא דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה לא אוכל לחייב עליו דדם שבשלו אינו עובר עליו ולא משקה משום דלא הדרא לכמות שהיתה צלולה כחילוק רבא במנחות כ"א כאן שהקפה באור דלא הדר כאן שהקפה בחמה דהדר כו' אלא כמו שהיא והתורה קראה אכילה ואי משום ברייתא דהקפה אה הדם ואכלו כו' דחייב יש לאוקמה קרא דכל דם ל"ת בקרוש ז"א כיון דלהתוס' דוקא בהקפהו בחמה מיירי, דבאור הוי"ל דם שבשלו וא"ע עליו ועיקר הטעם דבהקפהו בחמה חייב משום דהדרה לכמות שהיתה צלולה ועי"ז חשובה צלולה גם בעת קרישתה וגם בזה התוס' לשיטתם בפסחים כ"ב ע"א ד"ה והרי דם בתי' ר"י ושבת ע"ז ע"א ד"ה הואיל דהא דאר"י בר"י בטעמא דדם נבילות מטמא לב"ה ברביעית משום שיכול לקרוש ולעמוד על כזית לאו משום דחשוב לי' כבשר אלא משום שיש שום פסוק דדרשינן מיני' דדם נבילות טמא ומה"ט לא משני כשהותרה נבלה דדמה נמי הותרה, וכן במעילה י"ז מפיק דם השרץ מוזה לכם הטמא ומשרץ גופי' לא ידעינן לי' דל"ה בכלל שרץ כו' וכן בשבת ע"ז ע"א מצדד הש"ס במימרא דר' נתן דיבש בכזית אי בדם דסמיך כזית לא בעי רביעית או דכזית סגי לי' ברביעית כו' א"כ אף אם נוקמה קרא דכל דם ל"ח אדם שקרש בחמה מ"מ כיון דעיקר החיוב הוא רק משום דהדרה לכמותה שהיתה צלולה וחשובה צליל קרא דכל דם ל"ת שתיה דהיא בכלל אכילה קמל"ן, והיינו שתיה במידי דבר אכילה כתי' התוס' חולין ק"כ ע"א ד"ה לרבות דשתי מיני' שתיות דהן בכלל אכילה בעינן למילף חדא מילי דשתייה כגון יין ושמן וחדא במילי דבר אכילה ע"ש באופן דלשיטת התוס' שפיר י"ל דבמילי דבר אכילה שפיר יליף ר' יהודה מכל דם ל"ת כבירוש' שבועות הנ"ל דשתיה בכלל אכילה ובמילי דשתיה כגון יין ושמן לענין מעשר שפיר יליף שכר שכר מנזיר וגבי מקדש דוקא היא דלא גמר שכר שכר לפי שהכ' תלה בטירוף הדעת כו' ומיושב קושי' הגרע"א. אבל לר' יונה דחזר בי' בירוש' מלימודא דמכל דם ל"ת משום ברייתא דהקפה את הדם ואכלו כו' י"ל דס"ל כשיטת רש"י דדם שבשלו עובר עליו וברייתא דהקפה את הדם ואכלו דחייב מפרש כפי' רש"י בחולין ק"כ ע"א הקרישו ע"ג האור ע"ש, א"כ הנך תרי ברייתות דתוספתא סותרת להדדי ואיכא לאוקמא לקרא דכל דם ל"ת בקרוש ולא משמע מיני' לשתייה דהיא בכלל אכילה ונפק"ל מקרא דונתת הכסף וגו' למילי דשתייה אבל למילי דאכילה אין לו לימוד רק מקרא דוהנפש כר"ל, משא"כ לר' יהודה לא בעי כלל לימודא מוהנפש דמכל דם ל"ת אתיא לי' שפיר דשתייה בכלל אכילה למילי דאכולה כנ"ל:
ח) ועפי"ז יש ליישב גם קושי' הרב הגאון הגדול רשכב"ה מוהרא"מ שטיינבערג שליט"א האבד"ק בראד אצריכותא דסוגי' דחולין הנ"ל דאי לא כ' קרא בחלב לא אתיא מחמץ משום די"ל מה לחמץ שכן לא הותר מכללו כו' לר' אחא בר' יעקב דאמר בפסחים, כ"ח ע"א דר' יהודה יליף שאור דאכילה משאור דראייה מה ראיה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים אף שאור דאכילה שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים (אף בפסח רש"י) גם חמץ חשוב הותר מכללו ושפיר יש ללמוד חלב מחמץ ונבלה ול"ל בחלב קרא דוהנפש לרבות השותה כו'. דלהתוס' שבועות הנ"ל י"ל דראבר"י לשיטתי' בסוגי' שם דנפק"ל דשתייה בכלל אכילה מונתת הכסף בכל אשר וגו' וגמר שכר שכר מנזיר במילי דשתייה וגם אליבא דר' יהודה ובמילי דבר אכילה ס"ל כוותי' דנפק"ל מכל דם ל"ת כדיליף בירוש' כנ"ל א"כ גם בהמחה את החלב וגמעו יש ללמוד מהקפה את הדם ואכלו דחייב וכן חמץ ונבלה וע"כ ש"ק ר"א בר"י בשיטתי' דשבועות הנ"ל בסוגי' דפסחים גם אליבא דר' יהודה דיליף שאור דאכילה משאור דראייה אף דמשו"ה חשוב חמץ הותר מכללו דלדידי' לא בעי הנפש לרבות השותה דמכל דם ל"ת אתיא לשתייה דהיא בכלל אכילה כנ"ל:
ט) והנה החו"י בתשו' שם האריך בביאור סוגי' דמגילה ג' ע"ב במימרא דרבא שם פשיטא לי עבודה ומקרא מגילה מקמ"ג עדיף כו' עבודה ומת מצוה מ"מ עדיף מולאחותו כו'. ונ"ל בזה בהקדם ביאור מחלוקת הח"מ וב"ש באה"ע סי' ס"ה בהא דמבטלין ת"ת להכנסת כלה לחופה שכ' הח"מ דדוקא כשרואה שנכנסין לחופה צריך לכבדם אבל אם רק יודע שיש חופה בעיר א"צ לבטל מלימודו ולילך שם, והב"ש כ' עליו דמשמע מדבריו דאבל מי שיודע ואינו רואה אינו חייב לבעל דמברייתא דתניא מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה לא משמע הכי דבהוצאת המת אפי' אינו רואה חייב לבטל כו' ה"נ בהכנ"כ, ונ"ל בכוונת הב"ש במה דמייתא מברייתא דמבטלין ת"ת כו' והיא בכתובות י"ז ע"ב ומגילה כ"ט ע"א דהגמ' מסיק שם אמרו עליו על ר' יהודה בר' אלעאי שהיה מבטל ת"ת להוצאת המת ולהכנס"כ כו'. וכבר עמדו בזה המפו' דמה רבותא דריבר"א בזה שעשה כדין. וע"כ נ"ל בכוונת המסקנא ברבותא דריבר"א דהוא שביטל על ידיעה לבד גם בלי ראיה דאילו ברייתא דמבטלין ת"ת להוצה"מ ולהכנס"כ יש לפרשה דמבטלין דוקא ברואה כפי' הח"מ וקמ"ל רבותא דריבר"א דביטל אף אידיעה לבד שיש הוצאת המת או הכנ"כ וזהו הוכחת הב"ש דגם ידיעה בלא ראיה מחייב, ולראיה לדברי בפירושא בכוונת הב"ש בברייתא הנ"ל נ"ל מאבות דר"נ פ"ד דאמרי' התה מעשה בריבר"א שהיה יושב ושונה לתלמידיו ועברה כנה לפניו אמר מהו זה אמרו לו כלה שעברה א"ל בני עמדו והתעסקו בכלה שכן מצינו בהקב"ה שנתעסק בכלה כו' ומהא דקאמר שהוא שאל אותם מהו זה ואמרו לו כלה שעברה משמע דלא היה לו ראיה ממש בזה רק ידיעה על ידם א"כ מזה משמע דשיטתו דר"י בר"א דעל ידיעה בלא ראיה נמי מבטלין כהוכחת הב"ש הנ"ל:
ועפי"ז י"ל קושי' התוס' מגילה ג' ע"ב ד"ה מ"מ שהק' ל"ל קרא דלאחותו ללמוד מני' דעבודה ומ"מ מ"מ עדיף בדרשא דלאחותו היא דאינו מטמא בהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת אבל מיטמא הוא למ"מ כו' תיפוק לי' מק"ו מה ת"ת דחמירא מבטלין משום כבוד המת עבודה דקילא לא כ"ש דהא אפי' ת"ת דרבים מבטלין משום כבוד המת כבכתובות י"ז כו' דלהנ"ל שפיר מבעי"ל קרא דלאחותו דמברייתא דהכא במגילה ג' ע"ב דחסר מסקנא ומעשה דריב"א שהיה מבטל ת"ת להוצה"מ ולהכנ"כ כאשר היא לפנינו במגילה כ"ט ע"א וכתובות י"ז ע"א לא היה לנו היתר לבטל ת"ת מפני הוצה"מ והכנ"כ אלא בראיה כפי' הח"מ הנ"ל דהשתא היה הדין עמו כיון שחסירה כאן לפנינו המסקנא דשם דאמרו עליו על ריבר"א דרק מינה משמע דמהני ידיעה בלא ראיה כשיטת הב"ש הנ"ל בזה ולאשר אמנם בברייתא דלימודא מאחותו הלימוד הוא להולך לשא"פ ולמול א"ב ושמע שמת ל"מ כו' דשמועה היא ידיעה בלא ראיה ע"כ שפיר מבעי"ל לימודא מקרא דלאחותו הכא דהיינו אשמיעה וידיעה בלא ראיה כיון דידיעה בלא ראיה הכא במגילה ג' ע"ב לא הוי יכולין ללמוד מק"ו מברייתא דמבטלין ת"ת להוצה"מ ולהכנ"כ כיון דהברייתא מיירו דוקא בראיה ל"ה יכולנא ללמוד מינה לידיעה בלא ראיה ולהכי מבעי"ל קרא דלאחותו:
ואמנם בגוף סברה זאת דמהני ידיעה בלי ראיה נ"ל דהב"ש לשיטתי' באה"ע סי' מ"ב סעי"ק י"ב שחולק על הרמ"א במה שכ' שצריכים העדים לראות ממש הנתינה לידה או לרשותה אבל אם לא ראו הנתינה ממש לידה אעפ"י ששמעו שאמר התקדשי לי בחפץ פלוני ואח"כ יצא מתח"י אינו קידושין עד שיראו הנתינה ממש ואין הולכין בזה אחר אומדנות והוכחות כו'. והב"ש חולק עליו ומביא בשם המרדכי דאפי' לא ראו הנתינה אין לבטל הקידושין אם ראו דבר המוכיח יכולין להעיד כאילו ראו גוף המעשה דהא אמרי' הן הן עדי יחוד ה"ה עידי ביאה אע"ג דלא ראו הביאה מ"מ אם ראו היחוד הוי כמו שראו הביאה כו' וברמב"ם פי"ו מהל' עדות ובחו"מ סי' צ' דד"מ מתקיים בידיעה בלא ראיה ע"כ בקידושין נמי מהני ידיעה בלא ראיה דקידושין דומה לד"מ כו' ומה"ט חולק בסי' ס"ה על הח"מ דמצריך דוקא ראיה וסמך אשיטתי' בסי' מ"ב הנ"ל דמהני גם ידיעה בלא ראיה, והנה בבית מאיר השיג עליו משבועות ל"ד ע"ב דמבואר דהא דאמרי' דבד"מ מתקיים בידיעה בלא ראיה פירושו ע"י הודאת בע"ד דכמאה עדים דמי ולא מטעם אומדנא דבידיעה מטעם אומדנא לחוד בלא ראיה דהיינו דינא דר' אחא התם דגמל האוחר כו' לא קימל"ן כוותי' אלא כת"ק כבחו"מ סי' ת"ח. ונ"ל דהנה הרב מראה פנים בירוש' רפ"ה דבב"ק האריך למצוא טעם וסברה אמאי לא פסקו באמת כר' אחא דבתלמוד אין הכרעה נגדו ע"ש שהאריך. ונ"ל דבב"ק כ"ג ע"ב פליגי ר"י ור"מ איזהו תם ואיזה מועד דלר"י מועד כל שהעידו בו שלשה ימים ותם משיחזור בו שלשה ימים ולר"מ מועד שהעיד בו שלשה ימים כו' ובטעמי' דר' יהודא פליגי אביי ורבא ע"ש בתוס' ד"ה ולא ואר"א ב"א הלכה כר' יהודא במועד שהרי ר' יוסי מודה לו איבע"ל שלשה ימים דקתני ליעודי תורא או ליעודי גברא ונפק"מ באתו ג' כתי סהדי בחד יומא כו' ופשוט לה מהא דאין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני ב"ד כו' העידו שנים בראשונה ושנים בשני' ושנים בשלישית הרי כאן ג' עדיות והן עדות א' להזמה כו' נמצאת כת שלישית זוממת כולן חייבין אי אומרת ליעודי תורא שפיר אלא א"א ליעודי גברא לימרו הנך קמאי כו' וליעודי תורא מי ניחא כו' אנן לחיובא גברא פלגא ניזקא אתינן ומשני רבינא במכירין בעל השור ואין מכירין את השור כו' וכל הני מסקנות הילכתא נינהו שפסקן הרמב"ם ע"ע ותוס' ד"ה במכירין הק' לאוקימתא דרבינא אכתי וק' ולימודא תורא מי ניחא דאכתי יכלו למימר דאנן לחייבו גברא בחצי נזק אתינן די"ל דמיירו כשהכירוהו עד שנגח שלשה נגיחות ולאחר ג' ימים כשבאו להעיד נתערב בין שוורים אחרים הדומין לו ואין מכירין אותו בשעת העדות דהשתא ודאי ליעודי קאתו ואעפ"י שאין מכירין אותו ישלם נ"ש כשיגיח נגיחה רביעית כר' אחא דאמר בגמל האוחר כו' דאמרי' בידיעה שזה הרגו ומ"מ אותן שהעידו תחילה יכולין לומר לחייבו חצי נזק באנו כשיכירו כו' ותירוצם דאי לחייבו חצי נזק אתו לא היה להם להעיד כלל עד שיכירוהו כו' באמת אינו מעלה אמנם ארוכה לדיעבד בבאו והעידו כאופן קושיתם וטוענים אח"כ דרק לחייבו חצי נזק אתו ובסברת ר' אחא דאמרי' בידועה שזה הרגו כשיגיח נגיחה רביעית כו' שלא נאמין להם בזה כל שטוענים שבאו להעיד בסמכם על סברת ר' אחא אי הילכתא כוותי' בהא דאמרי' סברה דאומדנא דבידיעה שזה הרגו אפי' אי דעת אכמי התוס' לכתחילה הכי דאי לחייבו בח"נ ל"ה להם להעיד כלל עד שיכירוהו מ"מ בדיעבד אם כבר העידו כאופן הקושי' וטוענים דאח"נ באו כנ"ל אמאי לא נאמין להם, וע"כ מזה הוכחה כיון דכל אוקימתת הסוגי' דהכא היא אליבא דהלכתא כנ"ל ע"כ דאין הלכה כר' אחא באומדנא דגמל האוחר כו' דנימא בידיעה שזה הרגו דא"כ אכתי תקשה קושי' התוספות אפיסקא דאוקימתא דרבינא במכירין בעל השור וא"מ את השור אמאי בנימצאת כת שלישית זוממת כולן חייבין הא יכולין לומר לחייבו ח"נ באנו כשיכירו כנ"ל. וזה י"ל בטעמא דלא פסק הרמב"ם כר' אחא משום סתירת אוקימתא פיסקא דהלכתא דהך סוגי' דבב"ק הנ"ל ועוד הק' בתו' דאמאי לא משני שאין מכירין השור המנוגח ותי' דאין העדאה מועלת לשני בפני חיוב ואי אין מכירים שמא הוי דנכרי או דהפקר והנה בשבועות ל"ד ע"א בלימודא דר' יוסי הגלילי מוהוא עד או ראה או ידע בעדות המתקיימת בראיה בלא ידיעה ובידיעה בלא ראיה הכתוב מדבר א"ל ר' פפא לאביי לימא דריוה"ג ל"ל דר' אחא דתני' גמל האוחר כו' דאי אי"ל דר"א בד"נ נמי משכח"ל כר"ש בן שטח כו' אפי' תימא אי"ל דר' אחא בשלמא ידיעה בלא ראיה משכח"ל אלא ראי' בלא ידיעה היכי משכח"ל מי לא בעי מידע אם עכו"ם הרג או ישראל טרפה הרג או שלם כו' והא דר' פפא דוקא א"ל לאביי דוקא הא דלימא דריוה"ג דוקא ל"ל דר' אחא דאזלינן בתר אומדנא הנ"ל. נ"ל דהוא עפ"י שיטתייהו דר' פפא בכתובות צ"ז ע"א זבין ארעא מההוא גברא דאיצטרכו לי' זוזא למיזבן תורי לסוף לא איצטרכי לי' ואהדרי' ניהלי' ר' פפא לארטי' וע"ש בתוס' שגילה דעתו בשעת המכר דלזבן תורי קא זבין להו כו' דאזל בתר אומדנא וג"ד, ולאביי בב"ק ק"י ע"ב ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר הו"א להדר ליורשין מ"ט אדעתא דהכי ל"ה והם ל"מ כו' ובסוגי' דבב"ק כ"ד ע"ב הנ"ל דמפרש אביי טעמי' דר' יהודא במועד כל שהעידו בו שלשה ימים כו' דס"ל דהלכתא כוותי' ולמסקנא משום דר' יוסי ס"ל כוותי' דנימוקו עמו דאמרי' בס דלפעמים שתם ר' יוסי הוא ר' יוסי הגלילי ולאוקימתא דמסקנת הסוגי' דהתם ע"כ דלית הילכתא כר' אחא בגמל האוחר כנ"ל שפיר מקשה ר' פפא בשיטתי' דאזלינן בתר אומדנא לאביי דמוכח נמי שיטתי' הכי בב"ק ק"י ע"ב הנ"ל מיני' בעצמו דע"כ לסוגי' דבב"ק כ"ד ע"ב הנ"ל לשיטתי' דאביי בהילכתא כר' יהודא צ"ל דע"כ ר' יוסי ל"ל הא דר' אחא דאזלינן בתר אומדנא דאי אי"ל דר' אחא בד"נ נמי משכח"ל כו' ולתי' התוס' סנהדרין ל"ז ע"ב ד"ה כמאן לא משכח"ל לר' אחא לחייב בד"נ בידיעה מאומד כר"ש בן שטח בלא ראיה כל שאין העדים יודעים שהרגו בתוכד"ד של התראה אלא אי ס"ל כר' יוסי בדף ח' ע"ב דבחבר א"צ התראה וי"ל בחבר ע"ש. וע"כ משני אביי דלא זו דכל עיקרה דלא יתכן דר' אחא גופי' יסבור דאזלינן בד"נ בתר אומדנא אלא אי נימא דיסבור כר' יוסי בדוקא אלא דאפי' תימא דאית לי' דר' אחא כאוקימתת הירוש' פ"ה ה"א דבב"ק מתני' דשור שנגח את הפרה ונמצאה עוברה בצידה וא"י אם עד שלא נגחה ילדה כו' א"ר יוסי במקום אחר הלכו במידת הדין בממון אחר הרוב כהדא דתני' ר' אחא יגמל האוחר בין הגמלים כו' דר' יוסי אית לי' דר' אחא אלא דלא משכח"ל ראיה בלא ידיעה דבעי לידע עם נכרי או שריפה הוי וכתי' התוס' בב"ק כ"ד ע"ב הנ"ל דאין העדאה מועלת אלא בפני חיוב דשמא הוי דנכרי או דהפקר כנ"ל ולה"נ ל"מ ר' יוסי לסבור כר' אחא דמהני אומדנא בד"נ מה"ט, וכן נמי בד"מ ידיעה בעלמא מצד אומדנא בלא ראי' באמת דל"מ לר' יוסי דגזה"כ דאו ידע פירושי' לדידי' הוא מנה הודית לי' בפני פלוני ופלוני יבאו פו"פ ויעידו דרק זו הוא ידיעה בלא ראיה דמהני כמו דעיקרא דהלכתא דר' אחא דגמל האוחר כו' לאו דהלכתא הוא מפני סתמא דאוקימתא דסוגי' דבב"ק כ"ד ע"ב לר' יוסי כנ"ל וכפסק הרמב"ם אבל באומדנא דמוכחה כמו שעלתה לו נשיכה על ראשו ונקב קרום של מוח דמייתו בתוס' שבועות ל"ד ע"א ד"ה דאי מסוגי' דבדף מ"ו ע"ב כגון שעלתה לו נשיכה על גבו ובין אצילי ידיו כו' הוי שפיר כהעדאה דבפני חיוב דמועלת כנ"ל כן בד"נ ומכ"ש בד"מ. והך אוקימתא דמהני אומדנא בעלתה לו נשיכה ע"ג ובין אצילי ידיו הוא פירושא דמתני' דשבועות מ"ד ע"ב דהנחבל הוא בכלל הנשבעין ונוטלין ור' יהודא שם דמצריך שתהא שם מקצת הודאה ע"ש וע"כ אביי לשיטתו דפוסק כר' יהודא במועד דכל שהעידו בו שלשה ימים בסוגי' דבב"ק כ"ד ע"ב הנ"ל דמסקינן התם דלית הילכתא כר' אחא מסיק הכא דאפי"ה באומדנא והעדאה דבפני חיוב כי האי בין לר' יוסי דפליג נמי התם בסוגי' דבב"ק הנ"ל ובין לר' יהודא מודי לדר' אחא דמהני אומדנא כי האי בין בד"נ בין בד"מ וע"כ גם שיטת הב"ש דמהני ידיעה בלא ראיה בקידושין הנ"ל א"ש דהוכחנו בשיטתי' מסי' ס"ה דהוכיח מברייתא דמבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנ"כ גם בידיעה בלא ראיה מהמסקנה דאמרו עליו על ר' יהודא בר' אלעאי הכי כו' כנ"ל ולמש"כ בסה"ד דסתם ר' יהודא הוא לפעמים ריבר"א א"ש דר' יהודא לשיטתי' לחלק בין אומדנא לאומדנא דמוכחת מהני כן בד"נ כמו בד"מ כנ"ל, ולהכי האריך הב"ש וכ' כי לענין דרישה וחקירה קימ"ל קידושין דומה לד"מ ובעידי כיעור קימ"ל דבעינן דרישה וחקירה כמו בדיני נפשות אע"ג דלענין צירוף העדים קימ"ל דדומה לד"מ א"כ אם עדי קידושין א"צ דו"ח ש"מ דדמיא לגמרי לד"מ כו' להעיר דהא דכתב לעיל מיני' בפסק הרמב"ם בהל' עדות דד"מ מתקיים בידיעה בלא ראיה לא כיון על ידיעה מצד אומדנא דלא מהני באמת אף בד"מ כקושי' הבית מאיר הנ"ל וח"ו שלא טעה הב"ש בדבר פשוט כזה המפורש בש"ס דשבועות הנ"ל אלא שלשיטתו כוון לחלק דלפעמים מהני ידיעה בלא ראיה גם לדידן בין בד"נ בין בד"מ באומדנא כי האי דמייתו תוס' שבועות הנ"ל אליבא דר' יהודא אף דל"ל נמי אומדנא דר' אחא בגמל האוחר מודה בכהא"ג דמהני וכמעשה דידי' באדר"נ הנ"ל דמהני ידיעה בלא ראיה:
י) ועפי"ז א"ש גם דברי הגאון מוה"ר יונתן ז"ל בתומים בחו"מ סי' צ' במש"כ להביא ראי' לדברי הב"ש הנ"ל מדברי התוס' שבועות הנ"ל בעלתה לו נשיכה ע"ג ובא"י דמהני ידיעה בל"ר דהא קיימא שפיר למסקנא בסוגי' דשבועות ל"ד ע"א הנ"ל לכו"ע. וראיתי באחרונים שהשיגו עליו דהתוס' לא כ' הא רק לסד"א ודחו זאת דהו"מ ולטעמך כו' ולהנ"ל כל עין ישר יראה בראיה ובידיעה דדברי הגאון ז"ל צודקים דאף למסקנא קיימא אומדנא כזו בין בד"נ ובין בד"מ אלא משום דצריך לתרוצי כדמתרץ נהי דידיעה בלא ראיה משכח"ל בד"נ אבל ראיה בלא ידיעה לא משכח"ל ואף לרבנן ניחא, וזה כוונתם במש"כ דהוי מצי למימר ולטעמך ומתחילה כתבו דהוי"ל להקשות גם מדרבנן אף דפליגי עם ר"א בגמל האוחר מ"מ באומדנא כזו דעלתה לו נשיכה ונקב קרום של מוח מודו וה"ה במסקנא הכי קיימא כנ"ל:
יא) והנה בתוס' פסחים ק"ח ע"א הק' אמימרא דריב"ל הנ"ל דנשים חייבות בארבע כוסות הללו שאף הן היו באותו הנס כו' דאף משמע שאינה עיקר ועוד דבירוש' גריס שאף הן היו באותו ספק משמע באותה סכנה דלהשמיד להרוג ולאבד כו'. ונ"ל דהנה העירותי על פי' רש"י במימרא דריב"ל דנ"ח בד' כוסות הללו כו' ג' כנגד ג' כוסות שנאמרו בפסוק זה וכוס פרעה בידי וגו' ורביעי ברהמ"ז כו' דזהו פלוגתא במד"ר פ' וישב פ"ח ר' הונא אמר ד' כוסות של לילי פסח שקבעו חכמים הוא כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמרו במצרים והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי ר' שמואל בר' נחמן אמר כנגד ד' כוסות שנאמרו כאן וכוס פרעה בידי כו' ריב"ל אמר כנגד ד' כוסות של תרעלה שעתיד הקב"ה להשקות את אוה"ע כו' וכנגדו הקב"ה משקה את ישראל ד' כוסות של ישועה לע"ל כו' וא"כ הוי"ל לרש"י לפרש הכא בדברי ריב"ל עפ"י שיטתי' דכנגד ד' כוסות של תרעלה כו' ולא אליבא דר"ש ב"נ, עוד ראיתי שהמרדכי הק' בסתירת פי' רש"י ז"ל הכא דד"כ כנגד ג"כ שנא' בפסוק זה וכוס פרעה בידי לפי' במתני' ר"פ ע"פ דד"כ הם כנגד ד' לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי כו' הנ"ש במימרא דר"ה, ונ"ל דהנה בירוש' פע"פ מצאתי דריב"ל ס' דד' כוסות שתקנו חכמים הם כנגד ד' כוסות של פרעה ורבנן ס' כנגד ד"כ של פרעניות כו' וזה להיפך משיטתם במד"ר וישב הנ"ל, א"כ י"ל דרשי' סמך על הירוש' ול"ק שני הקושיות, ואמנם גם לגי' המד"ר י"ל דהנה לימודא דריב"ל התם מקרא דכוס ישועת אשא כוס ישועה אין כ' כאן אלא כוס ישועות חדא לימות המשיח וחדא לימות גוג ומגוג כו' וישועות תרי משמע וכ"ה בפי' בירוש' הנ"ל כוס ישועות אשא תרין כו' ואמנם הלא בקרא לא כ' ישועות מלא אלא ישועת חסר ו' ובשלמא אי נימא דיש אם למקרא וקרינן ישועות מלא י"ל דתרי משמע, אבל למד"ס יש אם למסורה וישועת חסר כ' לא משמע רק חדא, א"כ ל"ל חד לימות המשיח וחד לימות גומ"ג, ולגי' המד"ר ע"כ צ"ל דס"ל לריב"ל דיש אם למקרא. והנה ראיתי להגאון פנים מאירות שפי' דהירוש' הנ"ל דד"כ שתקנו חכמים הם כנגד ד' לשונות של גאולה דוהוצאתי והצלתי כו' עפי"ד הילקוט פ' שמות סקס"ב דעיקר זמן השיעבוד ל"ה רק פ"ו שנה משנולדה מרים כשמה ע"ש מרור כו' דהנה מושב בנ"י ס' רבוא נפש במצרים היה ת"ל שנה והנה במכילתא דרשו קרא דוחמשים עלו בנ"י מארמ"צ שלא עלו רק אחד מחמש דארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפילה ואם הגזירה ל"ה רק על ס' רבוא נפש להשתעבד במצרים ת"ל שנה כמנינם ביציאת מארמ"צ כיון שנשתעבדו באמת ד' פעמים ס' רבוא ל"ה להם להשתעבד רק זמן חמישית שהיא פ"ו שנה דחמש פעמים פ"ו עולה ת"ל והנה כוס בגימטרי' פ"ו וז"כ דד"כ שתקנו הם כנגד ד' לשונות של גאולה שחישב הקב"ה את הקץ לעשות ע"י שנתרבו בד' פעמים ס' רבוא נפש יותר מהגזירה כדי שלא ישתעבדו רק חלק חמישית שהוא פ"ו שנה כמנין כו"ס ודפח"א. אמנם גם דרשא דוחמשים שלא עלו רק אחד מחמש וארבעה חלקים מתו כו' היא פלוגתא דח"א אחד מחמש וח"א אל תקרא וחמשים אלא וחמושים מזויינים שנא' ואתם תעברו חמושים ויעברו בני גד ובני ראובן חמושים כו' ולפי' הגאון פ"מ הנ"ל למ"ד וחמושים מזויינים אין הוכחה לסמיכת ד' כוסות של ליל פסח לד' לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי כו' וצ"ל רק מסמיכת ד' כוסות של פרעה או מכוס ישועות הנ"ל והנה בקרא כ' וחמשים עלו בנ"י ולמ"ד וחמושים מזויינים ע"כ צ"ל דס"ל דיש אם למקרא וי"ל וחמושים וסמיכת ד' כוסות של ליל פסח י"ל לדידי' מכוס ישועות דאי י"א למקרא דיקא היא די"ל קרא ישועות דתרי משמע חד לימות המשיח וחד לימות גומ"ג וכריב"ל לגירסת המד"ר הנ"ל משא"כ למד"ס י"א למסורה וחמשי' כ' אחד מחמש דבלא"ה ל"ל מכוס ישועו' דרק חדא משמע, ע"כ צ"ל כפי' הגאון פ"מ הנ"ל דסמיכת חכמים לד' כוסות של ליל פסח מד' לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי כו' ובאמת במוע"ק ה' וסוטה ה' ע"ב דריש ריב"ל קרא דושם דרך אראנו בישע אלהים א"ת ושם (בשין שמאלית) אלא ושם (מל' שומת ב"ד הגהב"ח) ומשמע דס"ל י"א למקרא א"כ א"ש גירסת המד"ר הנ"ל דלריב"ל סמיכת ד' כוסות דליל פסח נגד ד' כוסות של תרעלה דכוס ישועות לדידי' תרי משמע חדא לימות המשיח וחדא לימות גומ"ג דכנגד ד' לשונות של גאולה דוהוצאתי והצלתי כו' ע"כ ל"ל לריב"ל דזהו רק למדס"ל י"א למסורה וחמשים אחד מחמש משמע משא"כ לריב"ל די"א למקרא וחמושים קרינן מזויינים ל"ל הכי וכס' הפ"מ הנ"ל. וכן י"ל נמי לר"ש בר' נחמן לגי' המד"ר דכנגד ד' כוסות של פרעה דלשיטתי' בכריתות י"ח דא"ר נחמן אר"ב הי"ל ב"ח אחת של חלב וא' של שומן אכל אחת מהם וא"י איזה מהם אכל חייב חתיכה ספק של חלב ס' של שומן ואכלה פטור כו' דמצוות קרינן ויש אם למקרא ומצוות משמע אחת מתוך שתים כו' ובביצה ע' אמרי' לימא פליגא שמואל אדאבוה ארב"א מודה שמואל שאם קרא עלי' שם כו' א"כ מסתמא ס"ל גם בזה כר"נ די"א למקרא ואין לסמכן נגד ד' לשונות של גאולה דלדידי' וחמושים מזויינים קרינן כנ"ל, ואף דהיה יכול לסבור כריב"ל דישועות תרי משמע מ"מ ג"ז א"ש דס"ל דסמכו נגד ד' כוסות של פרעה כו' משא"כ לר' הונא לסוגי' דנדרים ב'. דבעי מני' דר"ה אשה מהו שתבדוק עצמה כדי לחייב אשם תלוי כו' שכבר העירו בזה האחרונים דמבואר בסוגי' בדף י"ב דלא מחייבין באשה א"ת אלא למד"ס דלא בעי ח"א מב' חתיכות משום דבאשה ליכא ב"ח והיינו כר' אסי בכריתות י"ז ע"ב דלא בענין ח"א מב' חתיכות משום דס"ל דיש אם למסורה ומצות קרינן כו' א"כ לא קרינן לדידי' וחמושים אלא וחמשים אחד מחמש ומשמע שפיר לר"ה סמיכת ד' כוסות דליל פסח מד' לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וכו' דחישב הקב"ה את הקץ לעשות כס' הפ"מ הנ"ל דלדידי' ע"כ ל"ל לא משום סמיכות דד' כוסות של פרעה ולא נגד ד' כוסות של תרעלה כנ"ל. וא"כ גירסת המד"ר בשיטת ר"ה ורשבר"נ וריב"ל מתאמת לשיטתם דכל אחד מהם וע"כ י"ל בתי' קושי' המרדכי דאין סתירה בפי' רש"י ז"ל ממתני' דע"פ בטעמא דד' כוסות נגד ד' לשונות של גאולה דוהוצאתי והצלתי כו' כיון דסתם מתני' ר' מאיר היא כבסנהדרין פ"ב ע"א ובכריתו' י"ח ע"א ס' ר' מאיר דלא בעי' ח"א מב"ח א"כ ס"ל דיש אם למסורה ומצות כ' א"כ גם בקרא דוחמשים אחד מחמש א"כ לר"מ שפיר צ"ל דס"ל דסמכו ד' כוסות נגד ד' לשונות של גאולה דוהוצאתי והצלתי כו' כס' הגאון ז"ל דנגד תרעלה ע"כ ל"ל לר"מ דישועת כ' ולדידי' די"א למסורה רק חדא משמע ולא תרתי וע"כ שפיר כ' רש"י ז"ל בפי' המתני' דסתמא לר"מ עפ"י שיטתי' די"א למסורה דתקנו גם ד' לשונות של גאולה אבל במימרא דריב"ל בדף ק"ח הנ"ל, דקאמר דנשים חייבות בד"כ שאף הן היו באות נס ולישנא דאף הן משמע שאינה עיקר כקושי' כיון דמסתמא ריב"ל לשיטתי' דיש אם למקרא וחמושים קרינן מזויינים וע"כ אין לפרש אליבי' דסמכו' לד"כ נגד ד' לשונות של גאולה דוהוצאתי והצלתי כו' כפי' הפ"מ הנ"ל ועוד דלהך סמיכה ל"ה לי' לריב"ל לומר לישנא דאף הם דמורה שאינם עיקר דלהך לימודא היו לעיקר באנשים גם בזה שהמציאו א"ע לפו"ר ולקצור זמן השיעבוד לחמישית חלק זמן פ"ו שנה כנ"ל, וע"כ דלריב"ל רק נגד ד' כוסות של תרעלה וישועות קרינן דתרתי משמע חד לימות המשיח וחד לימות גומ"ג ואמנם גם להך סמיכת יקשה אמאי אמר לשון אף דמשמע שאינם עיקר דאמאי נמעטינהו לנשים מכוס הישועות לע"ל וע"כ מכח הקושי' דאף הן דקאמר דמשמע שאינם עיקר ושיטתי' דריב"ל הנ"ל די"א למקרא בחר לו רש"י ז"ל גירסת הירוש' בדברי ריב"ל דנגד ד' כוסות של פרעה דא"ש לריב"ל אף דס"ל י"א למקרא ואפי"ה קאמר לשון אף דמשמע דנשים ל"ה עיקר דלא משכח"ל אי אמרינן הסמיכות דד"כ נגד ד' כוסות של פרעה דבזה ל"ה הנשים לעיקר ולהכי בחר לו רש"י ז"ל גי' הירוש' דוקא בדברי ריב"ל וא"כ ל"ק נמי קושי' התוס' ומ"מ אין קושי' מגי' הירוש' שאף הן היו באותו הספק ובאותה סכנה דלהשמיד ולהרוג ולאבד דדברי הירוש' בזה לא קאי שם במימרא דריב"ל רק בשם בר קפרא והיא בפ"ב הל' ה' במגילה ע"כ אין קושי' משם דרק לבר קפרא הוא דס"ל דאף אינהו הוו בספק משא"כ לריב"ל דקאמר אף הן משמע שאינם עיקר כנ"ל.
יב) והנה חיוב קריאת המגילה בפה נפק"ל רבא במגילה י"ח ע"א מדכ' והימים האלה נזכרים דהאי זכירה קריאה היא ולא עיון בעלמא דתני' זכור יכול בלב כשהו"א לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה כו' הא אי ל"ה כ' נמי לא תשכח הו"א דזכירה היינו בלב וכ"ה בספרי פ' תצא. ואמנם בספרא פ' בחקותי בתר דמייתו נמי הך לימודא דריש ג"כ קרא דזכור את יום השבת לקדשו יכול בלבך כשהו"א שמור הרי שמירה בלב אמור הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך כו' והיינו דשמור נגד זכור כלא תשכח נגד זכור וע"י שמור משמע כמו ע"י לא תשכח דזכור היינו בפה. וזה י"ל נמי כוונת לימודא דשמואל בביצה ט"ו ע"ב לאסמכתא דרבנן לעירוב תבשילין מקרא דזכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו מ"ט ארב"א כדי שיברור מנה יפה כו' ורש"י פי' דזכירה אינה אלא בדבר המשתכח כו' דרבא אינו רק מוסיף טעמא אלימודא דשמואל בסמיכתם אקרא דזכור וגו' דלשיטתי' הנ"ל במגילה אי לאו קרא דלא תשכח הוי פירושי' דזכור רק לזכירה בלב וכן לענין שבת משום דכ' שמור נשמע דפירושי' דזכור הוא בפה ובמעשה והשמור דבלב בשביל שלא ישכח הוא המורה לזכור דהוא בפה והיינו מאחר שבא להשכיחו שהרי הצריכו לדרוש דזכור הוא בפה ואמרו דשמור הוא בלב כדי שלא ישכח והוא מלמדינו דזכור הוא בפה ובערוב תבשילין במעשה דהכנה. ולפי"ז העירותי להקשות איך נפקא לרבא בברכות כ' ע"ב דנשים חייבות בקדוש היום דבר תורה משום דא"ק זכור ושמור כל שישנו בשמירה [דל"ת מלאכה] ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה והיינו מהקישא דזכור ושמור הא אי נימא שמור ל"ת הוא כדאמרינן בנ"מ בש"ס השמר פן ואל אינו אלא ל"ת ושמור היא הל"ת דל"ת מלאכה דמהקישא דהשוה הכ' אשה לאיש לכל עונשין שבתורה נשים חייבות בקדוה"י בפה אלא בלב בלבד דזכור פירושו רק בלב ורק באנשים כיון דכ' נמי שמור אל"ח לא איצטריך ע"כ שמור הוא בלב וע"כ דזכור הוא בפה אבל בנשים דשמור מבעי"ל להקישא דזכור ושמור דנשים הואיל ואיתנייהו בשמירה איתנייהו בזכירה א"כ בנשים שמור לא לשמירה בלב אהא וא"כ איך ידעינן לזכירה דהיא בפה דילמא רק בלב היא מה"ת בנשים ואין לומר דגם זה דזכור היא בפה למדין מהיקש דזכור ושמור ומקיש נשים לאנשים ז"א כיון דהיא גופא דהא דנשים חייבות בקדוה"י מקרא דזכור דבנשים יהא בלב לא אתא רק מהקישא דזכור ושמור א"כ הני גופא דבלב ל"ה רק דבר הלמד בהיקש וקמ"ל דאינו חוזר ומלמד בהיקש והנה בטוא"ח סי תרפ"ט כ' דנשים חייבות במקרא מגילה ופי' רש"י בערכין ג' ע"א שמוציאות לאנשים יד"ח אבל התוס' שם ובמגילה ד' ע"א ובסוכה ל"ח. חולקין וגורסין נשים חייבות במשמע מגילה דאין נשים חייבות בקריאה רק בשמיעה והא דקאמר נשים כשירות במקרא מגילה פי' להוציא נשים כמותן ודנשים מברכות על משמע מגילה כו'. ונראה דרש"י ותוס' לשיטתם בזה דעיקר הוכחה דזכור הוי בפה מדכ' לא תשכח הרי שכחת הלב אמור ומה אני מקיים זכור בפה ובמגילה כ' והימים האלה נזכרים במגילה י"ח ע"א הנ"ל וע"כ לרש"י לשיטתי' דמהקישא דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה אין ללמוד רק ללאו שיש בו מעשה דלעשות כתיב כנ"ל, אין ללמוד חיובא לנשים במקרא מגילה בלאו דלא תסור ואף דלרש"י כל חיובין ומצוות דרבנן הם בכלל לאו דלא תסור כנ"ל משום דלא תשכח הוא לאו שאין בו מעשה כנ"ל וע"כ מדריב"ל היא דמחייבין נשים במקרא מגילה מפני שאף הן היו באותו הנס וכן בנס דעמלק א"כ י"ל שפיר כיון דלא תשכח מיותר הוא בנשים דלחיוב לנשים בהיקישא דהשוה הכ' אשה לאיש כמו שמור דאמרי' בברכות כ' ע"ב הנ"ל דאיתא להיקישא לחיוב נשים בל"ת מלאכה בשבת לא אתא, ע"כ י"ל שפיר כיון דכ' במגילה והימים האלה נזכרים ותניא זכור יכול בלב כשהו"א לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה אין לחלק בין נשים לאנשים וגם נשים מוציאות לאנשים. אבל להתוס' בשיטתם בקידושין ל"ד ד"ה מעקה דמהקישא דהשוה הכ' אשה לאיש ילפינן אף ללאוין שאין בהם מעשה א"כ לא תשכח להכי אתא דהשוה הכ' אשה לאיש כמו שמור את יום השבת ורק מקרא מגילה כיון דאינה רק מדרבנן ושיטת התוס' דמצות דרבנן אינן בכלל לאו דלא תסור שיטת הרמב"ן כנ"ל באות א' להכי צ"ל דחייבין מדריב"ל שלף הן היו באותו הנס וע"כ אף דכ' במגילה והימים האלה נזכרים אמרי' דהאי זכירה לאו קריאה היא אלא עיון בעלמא ברייתא דנפק"ל זכור יכול בלב כשהו"א לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה אין ללמוד לנשים כמו דנפק"ל אנשים משים דמנשים האי לא תשכח לחיובו דנשים בל"ת דלא תשכח מעשה עמלק בהיקישא דהשוה הכ' אשה לאיש כו' הוא דאתא כמו שמור את יום השבת ע"כ גם זכור לא קריאה היא רק עיון בעלמא ול"ד לאנשים ע"כ כ' התוס' דגם נשים אין חייבות רק בשמיעת מקרא מגילה ומברכות על משמע מגילה וכשרות להוציא רק נשים כמותן כשיטתם, וא"כ בקידוש היום דשמור מבעי"ל להיקישא דהשוה הכ' אשה לאיש בל"ת דל"ת מלאכה דהיא לאו שי"ב מעשה ואף לשיטת רש"י במגילה מ"מ בקדוה"י י"ל דזכור היינו בלב ולא בפה ולא יוציאו נשים לאנשים בקדוה"י ובאמת שהרש"ל והב"ח חולקים גם בקדוה"י ותמה על הב"י בסי' רע"א דגבי מגילה פ' בסי' תרפ"ט שאין הנשים מוציאות את האנשים ובקדוה"י פסק כשיטת רש"י שהביאו בס' כל בו והפסקים סותרים זא"ז דנראה דאין לחלק בין קידוש למגילה כו':
יג] והנה לשון המכילתא כתבה הה"מ בפר"ט משבת זכור את יום השבת לקדשו קדשהו בברכה א"כ עיקר קדוה"י היא הברכה והשכל מחייב שהברכה נכללת יותר בלקדשו מבשאר דברים מלהוציא הברכה בדוקא שלא תהיה מה"ת כמו על היין שאינו רק דרבנן כאשר ראיתי לאיזה מאחרונים שרצו לומר כן ועכ"פ מלשון המכילתא משמע שהברכה ניכללת בלקדשו למה"ת וא"כ י"ל למש"כ בפרמ"ג בפתיחה הל' ברכות ובא"א סי' קפ"ה וצל"ח ברכות כ' ע"ב ובאחרונים דאין במהרהר משום לא תשא וכיון דלהמכילתא עיקר קדה"י היא הברכה אין לומר שיצאו הקדוה"י שהיא הברכה לכתחילה מה"ת בהרהור לבד כיון דלענין לא תשא ל"ח הרהור ברכה אין לחשבו לברכה לכתחילה וכ"מ מסוגיא דשבת כ"ג דפריך הדמאי מערבין בו ומברכין עליו ומפרישין אותו ערום כו' כי קאי ערום היכי מברך והא בעינן והיה מחניך קדוש וליכא ופי' רש"י אפי' דבור דהזכרת השם לא יראה בך ערות דכבר העירו המפו' דלכאורה דבריו נפלאים דאי לא יראה בך עו"ד אדבור דהזכרת השם קאי לא קאי קושית הש"ס די"ל דהא דאמרי' דמפרשין אותו ערום ומברכין עליו היינו בהרהור בלא דבור ובכה"ג ליכא משום עו"ד, וע"כ מדפריך הש"ס הכי ש"מ דס"ל דלכתחילה אין לברך בהרהור ולסברתינו משום כיון דל"ח ברכה לענין לא תשא ה"ה דל"ח ברכה לכתחילה וה"ה כיון דל"ח ברכה לענין ולא יראה בך עו"ד ל"ח ברכה לצאת בה וכ"כ בפ' הרמב"ם ז"ל מהל' ברכות ה"ז כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר ואם לא השמיע לאזן יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו הרי שחילק בין לכתחילה לדיעבד, אמנם כבר הק' ע"ז דמהכא משמע דס"ל דבדיעבד עכ"פ הרהור כדיבור ובפ"ב הל' נדרים ושבועות פסק כשמואל דשבועות כ"ו ע"ב גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו דכ' לבטלו בשפתים משמע דהרהור בלבו לאו כד"ד כו'. ולפיענ"ד אין שום קושיא חדא דבסוגיא דשבועות שם מק' אשמואל מברייתא דמוצא שפתיך תשמור ועשית אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לב ונגמר מינה ומשני משום דהוה תרומה וקדשים שני כתובין הבכ"א ואין מלמדין ולמ"ד מלמדין מאי איכא למימר הוו חולין וקדשים וחולין מקדשים לא גמרינן ורש"י ז"ל בפסחים מ"ה ע"א פי' חולין להחמיר לא גמרי מדין קדשים דדין קדשים להיות חמורין ע"ש, משמע דרק להחמיר לא גמרי מדין קדשים דדין קדשים להיות חמורין משמע דרק להחמיר ל"ג חולין מקדשים אבל להקל בחולין מבקדשים גמרי וע"כ רק להחמיר בשבועה ולגמור מקדשים לחייב על גמר בלבו לבד אף שלא הוציאו בשפתיו היא דלא גמר אבל להקל בבירך בלבו ולא השמיע לאזנו בלא הוציא בשפתיו שפיר גמיר מקדשים דיצא בהרהור לבד, גם י"ל דתורה ותפילה הוו כקדשים. עוד י"ל עפ"י דהרא"ש בנדרים ב' ע"א האומר לחבירו מודר אני ממך כל הני מיקרי ידות כמו בית יד הכלי שאינו עיקר הכלי והאוחז בו הכלי עולה עמו וכך הני ידות אינו גומר דבריו לפרש הנדר אלא התחלה בעלמא ומתוכן ניכר שדעתו לידור ומחשבינן לי' כאילו גמר דבריו ובגמרא מפיק להו מקראי ואע"ג דגמר בלבו לידור אי לאו דחשבינא להו כאילו הוציא בשפתיו ל"ה נדר כדאמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו כו' ושם בדף ג' ע"ב במערבא אמרי אית תנא דמפיק לי' לידות מן ככל היוצא מפיו יעשה כו' וע"כ שכ' הרמב"ם דיוצא בברכות אף בלא הוציא בשפתיו ול"ק אמאי לא גמר משבועה מלבטא בשפתים דגמר בלבו צריך שיוצא בשפתיו משום די"ל דהוי נמי שבועה וידות שני כתובין הבכ"א, לבטלו בשפתים וככל היוצא מפיו יעשה וב"כ הבכ"א אין מלמדין:
יד) והנה בחגיגה י' ע"א אמתני' דהיתר נדרים פורחין באויר אי"ל על מה שיסמכו רי"א י"ל ע"מ שיסמכו שנא' כל נדיב לבו אר"י א"ש אי הואי התם א"ל דידי עדיפא מדידכו שנא' לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו ארב"א לכולהו אי"ל פירכא לבר מדשמואל דל"ל פירכא אי מדר"י דילמא לאפוקי מדשמואל דא"ש גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו והא קמ"ל אע"ג דלא הוציא בשפתיו כו' וכ' בתוס' לאו משום דל"ל לשמואל גמר בלבו דהא קרא כ' אלא מוקי לקדשים וגבי קדשים כ' כל נדיב לב ושמואל מודה לה שפיר ויק' מינה לשמואל ונילף מינה ומשני משום דהוו לה ב"כ הבכ"א וא"מ כו'. והקשיתי דלפי"ז דילמא גם לשמואל אי"ל פירכא ומלא יחל לא משמע להיתר נדרים אף שהיתר נדרים י"ל ללמוד גם לשמואל מלימודא דמה להלן אהרן ובניו וכל ישראל אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל כר' אחא בר"י בב"ב ק"כ ע"ב לומר שהפרת נדרים בשלשה הדיוטות אבל לא מלא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מתירין לו כדכ' הרשב"ם בפי' הסוגי' התם מפני שסמך אגמ' דחגיגה הנ"ל ואף ששמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין כו' הנ"מ ד"מ אבל מישרי איסור נדר לא סגי בפחות מג' ומגז"ש כאילו נכתב בנדרים אהרן ובניו וכ"י כו' ולעולם לשמואל האי לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה לשאין עובר בנדרים אבל יחל אלא כשהוציא נדרו מפיו ואיכא דיבור אבל לא בגמר בלבו לבד ודנדרים דומיא דשבועות דאינו חייב בשניהם אא"כ הוציא בשפתיו ולמאן דנפק"ל ידות נדרים מלנדור נדר נזיר להזיר דמקיש נזירות לנדרים ונדרים לנזירות מה נזירות עשה בו ידות נזירות כנזירות אף נדרים עשה בהם ידנ"ד כנדרים ומה נדרים עובר בבל יחל אף נזירות כו' בנדרים ג' ע"א א"ש נמי דמקיש נזירות לנדרים דא"ע בב"י אלא בהוציא נזירותו בשפתיו כנדרים ושבועות. ואין לומר דלא בעינן קרא דלא יחל דברו וגו' להכי בשביל נזירות דבלאו רישא דקרא דלא יחל דברו גם מסיפא דהך קרא דככל היוצא מפיו יעשה דבנדרים ידעינן דבנדרים אין נדר אלא בהוציא בשפתיו ולא בגמר בלבו לבד כנ"ל עפ"י פי' הרא"ש. וע"כ בלא"ה שפיר י"ל דאיתקיש נזירות לנדרים גם לזה דאין נזירות אלא בהוציא בשפתיו דוקא ולא בגמר בלבו לבד משום דבלא"ה אין להקיש נזירות וללמדו מתרומה וקדשים דגם בגמר בלבו לבד חייב לקיים משום דאינהו הוי בכהבכ"א ואין מלמדין. דא"כ גם אשבועה ונדרים ללימודא מככל היוצא מפיו יעשה לפי' הרא"ש הנ"ל יש לומר הכי דהוו ב"כ הבכ"א וא"מ ואין ללמוד נזירות משבועות ונדרים ורק אי נימא דקרא דלא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה לדאין עובר בב"י אלא בהוציא בשפתיו אתא היא די"ל מאחר דנפק"ל מהיקישא נזירות לנדרים ונדרים לנזירות כו' ומה נדרים עובר בב"י אף נזירות כו' כיון דאין היקש למחצה ילפינן נמי נזירות מנדרים דאינו עובר בנזירות אא"כ הוציא בשפתיו דוקא ולא יגמר בלבו לבד כמו בנדרים וא"כ קרא דל"י דבריו לדאין עובר בנדרים אא"כ הוציא בשפתיו הוא דאתא ואדרבה רק לשמואל לשיטתי' בשבועות דבעינן שיוציא בשפתיו הוא דצ"ל הכי ואיך קאמר הש"ס לכולהו אי"ל פירכא לבר מדשמואל דאדרבה לשמואל איכא פירכא טובא משיטתי' בשבועות. ונתיישבתי אמנם דל"ק כלל דעיקר הקושי' דידן להמציא דאי"ל לשמואל דיש היתר לנדר מדרשא דסוגי' דב"ב הנ"ל מה להלן אהרן ובניו וכו' לומר שהפרת נדרים בשלשה וזהו אוקימתת ר' אחא בר"י שם ובנדרים ג' ע"ב במערבא אמרו אית תנא דמפיק לי' לידות מן לנדור נדר ואית תנא דמפיק לי' מן ככל היוצא מפיו יעשה א"כ פלוגתא היא מהיכא ילפינן לידות ומאן דמפיק לי' מן לנדור נדר לא מפיק לי' מכל היוצא מפיו יעשה וכן להיפך והתם פריך לה אמר מר ומה נדרים עובר בב"י אף נזירות עובר בב"י [והיינו למאן דמפיק לי' לידות מן לנדור נדר] בשלמא ב"י דנדרים משכח"ל כו' אלא בל יחל דנזירות היכא משכח"ל כו' ומוקי לה ר' אחא בר' יעקב כגון דנזר והוא בבית הקברות כו' א"כ ר' אחא בר"י מפיק לי' לידות מן לנדור נדר ולא מככל היוצא מפיו יעשה א"כ לא משמע מככל היוצא משיו יעשה קרא לדרשא לנדרים דאין חייבין על ב"י בגמר בלבו לבד ולא הוציא בשפתיו כפי' הרא"ש הנ"ל וא"כ לא הוי תו שבועות ונדרים שני כתובין הבכ"א ע"כ בלא"ה שפיר י"ל ללמוד ולהקיש נדרים ונזירות לשבועות דלקדשים ותרומה אין להקישן וללמוד מהם משום דהוי"ל בכהבכ"א ואי"מ ולהכי לא בעינן קרא דלא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה לנדרים דא"ח בב"י אא"כ הוציא בשפתיו כדי למילף מיני' נזירות דשניהם נדרים ונזירות ילפינן שפיר משבועות דבעינן הוציא בשפתיו דקרא דשמואל אליבא דר' אחא בר' יעקב מככל היוצא מפיו לא משמע לידות נדרים וכס' הרא"ש דבעינן בנדרים היוצא בשפתיו דוקא ולא הוה בלא"ה שבועות ונדרים ב"כ הבכ"א ומלמדין משבועות שתיהם וע"כ שפיר קאמר הגמ' דלשמואל ל"ל פירכא דמלא יחל דברו דמיותר משמע שפיר די"ל להיתר נדרים ע"מ שיסמכו כנ"ל:
טו) והנה הנובי"ק יו"ד סי' ס"ו חקר לענין שבועה בכתב אי מיחשב ביטוי בשפתים לשמואל דמצריך שיוצא בשפתיו והעלה דד"ז תלי' במחלוקת הרמב"ם ור"ת דלהרמב"ם בפ"ג מה' עדות אין שום עדות בשטר כשר מדאורייתא וכל השטרות רק מדרבנן א"כ להרמב"ם הכתב אינו כדיבור ולר"ת בתוס' יבמות ל"א ע"ב כל שאינו אלם וראוי לבילה יכול להעיד מפי כתבו כתב ה"ה כדיבור. והנה הכ"מ הביא קושית הרשב"צ ממקרא מלא שדות בכסף יקנו וחתום משמע דעדים החתומים בשטר כשרים. והכ"מ הק' מכתובות כ"א ע"ב דאמרי' קיום שטרות דרבנן והימנוהו רבנן בדרבנן אלמא מה"ת עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ולא בעי קיום כו'. ונ"ל דבגיטין פ"ו ע"ב אר"י אר"ב הלכה כר' אלעזר בגיטין (פי' רש"י דעדי מסירה כרתי ואפי' פסולה דרבנן ליכא אבל לא בשטרות דכ' בהן וכתוב בספר וחתם בספר המקנה) כי אמריתה קמי' דשמואל אמר אף בשטרות (והתם עצה טובה קמ"ל מפני תיקון העולם) כו' א"כ לפי' הכ"מ דעת הרמב"ם דמה"ת מפיהם ולא מפי כתבם בין בד"מ בין בד"נ ורבנן הקילו בד"מ כדי שלא תנעול דלת בפני לוין משו"ה פסק הרמב"ם בפי"א מהל' מלוה ולוה ה"ב כשמואל דצריך עדי מסירה אף בשטר והוא העיקר מה"ת ולא הכתב. וחכמים הקילו בד"מ משום כדי שלא תנ"ד בפ"ל שעדי מסירה יחתמו בשטר אחר ששטר זה נמסר בפניהם כפי' הלח"מ דברי הר"ש בן הרשב"ץ אפי' שלא בפני ב"ד דכה"ג אפי' הגדה בפה בעדות לא מהני כל שלא העיד בפני ב"ד כ"ש בכתיבה אפי' למד"ס דהיא כדיבור אפי"ה אינה אלא כדיבור באותו רגע ומה"ח ל"מ שטר כזה דבשעה שבא לפני הבי"ד כשהוא כבר חתום מעיקרא ושעת החתימה ל"ה לפני ב"ד אין כאן. הגדה לפני ב"ד כחדוש הנוב"י הנפלא ואח"ז שייך שפיר לשון הגאונים ז"ל והעידו שנמסר בפניכם כפי' הלח"מ או העידו על פה דבר זה והיינו לפני ב"ד דוקא כדין התורה, ול"ק קושי' הרשב"צ מקרא דשדות בכסף יקנו וחתום דלשמואל רק עצה טובה קמל"ן מפני תיקון העולם שיהני מדרבנן כתב בד"מ כדי שלא תנ"ד בפ"ל א"כ איכא הוכחה דלשמואל לשיטתי' שבועה בכתב ל"ה ביטוי שפתים אבל לרבי דס' הלכה כר"א בגיטין אבל לא בשטרות כפי' רש"י דכ' בהן וכתוב בספר וחתם בס' המקנה דמשמע דמהני כתב בהודעת עדים שפיר אמרו משמי' בכתובות כ"א ע"ב דקיום שטרות דרבנן והימנוהו רבנן בדרבנן דמה"ת מהני הכתב כהודעת עדים רק שמדרבנן עכ"פ צריכין לקיים שזהו חתימת ידי העדים ול"ק קושי' הכ"מ הנ"ל ועי' בתוס' כתובות פ"ח ע"א ד"ה קיום ואף הרמב"ם שפיר פסק בפ"ו מה' עדות דקיום שטרות דרבנן ואעפי"כ אין מקיימין שטרות אלא בשלשה כמו שמסיק ומפרש כדי שלא תנעול דלת בפני לוין דאיצטריך להאי טעמא משום שלא תנעול דלת בפ"ל משום דשיטתי' דא חד ד"מ ואחד ד"נ מה"ת לא מהני מפי כתבם ורק דרבנן הקילו בד"מ כדי שלא תנ"ד בפ"ל כנ"ל אפי"ה צריכין לקיים שזהו חת"י העדים וטעמא משום שלא תנעול דלת דיהיב לאו אחיוב מקיום שטרות קאי אלא על מה דמהני כתיבת השטר היא דקאי, כדי שלא יקשה כיון דהוא פוסק כשמואל דהלכה כר"א אף בשטרות ומה"ת בין בד"מ בין בד"נ לא מהני כתב העדים בשטר משא"כ לרב כו' ואיך פוסק הכא כרב בזה דקיום שטרות אינה רק מדרבנן ולה"ק משום שלא תנעול דלת בפ"ל הקילו רבנן בד"מ דיהני בד"מ כתב העדים בשטר אפי"ה צריכין לקיים ולידע שזהו חח"י העדים ולא קשה קושי' הלח"מ בזה דמה שתקנו שלא יועיל השטר בלא קיום אינו משום שלא תנעול דלת בפני לוין אלא משום שלא יזייף כ"א שטר ויגבה מחבירו בשטר מזוייף ומה ענין תקנת השטר שלא יועיל בלא קיום לענין שלא תנעול דלת בפני לוין כו' דלהנ"ל רק על מה דמהני כתיבת יד העדים בשטר מקיום קאי ולא לשטר שאינו מקיום כנ"ל: