בית אבא· רבי אליהו יהודה הכהן גוטווירט
סימן ג
שוכט"ס למע"כ ש"ב הרב הגאון המופלג הישיש החו"ב שלשלת היוחסין כו' מוה"ר נפתלי הירץ תאומים האבד"ק ווילקאטש וכעת בפה לבוב (שליט"א) ז"ל.
א) ענותנותו תרבינו להציע לפני קונטרסו בחי' תורה ולעורר גם אותי לחוות דעתי בתשובה על השאלה דאתי לידו בתפילין שנתקלקלה הדיו והתחילה להפרד מאותיות ומ"מ עתה עוד יש כדי הכשר כל אות ואות ורק שיש לחוש לודאי שאחר זמן יתקלקל כל הכתב הישן אי שרי להעביר בדיו חדש על כל האותיות ואין חשש שאחר זמן יכשירו רק ע"י הכתב החדש ואז יהי' שלא כסדרן כו' הנה נזכרתי שכבר עמד ע"ז הגאון חת"ס בהשמטות לחלק חו"מ סי' קפ"ט והוכחתו להחמיר משבת קי"ב ע"ב ועירובין כ"ד ע"א גבי סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה טמא מדרס נפסקה שני' ותיקנה טהור למפרע דאמרי' פנים חדשות באו לכאן וילפינן שם מטו"ט לאיסורא א"כ ה"נ דכוותי' כשיפרד הדיו הישן הוי' כנפסק אוזן השני' אף שהאוזן הראשון שהבי' הטומאה קודם קיים אמרי' פנים חדשות בא לכאן והוי' שלכס"ד כו'. ואמנם לפיענ"ד צ"ע בזה דהתוס' הק' שם אפי' רש"י ז"ל שכ' דה"ה לא תיקנו טמא מדרס דאי כשנפסקה פרחה טומאה תו לא מיהדרא כו' והא דנקט ותקנה משום סיפא לא לאשמועינן אע"ג דתקנה כי נפסקה שני' טהור מן המדרס אבל משום הא דקתני סיפא אבל טמא מגע מדרס לא נקיט ותיקנה דאפי' לא תקנה ונפסקה שני' טמא מגע מדרס כו' הא בסיפא דהך מתני' בכלים פ' כ"ו מ"ד תנן לא הספיק לתקן הראשונה עד שנפסקה שני' טהור א"כ כי לא תקנה לראשונה כי נפסקה שני' אינו טמא אפי' מגע מדרס ורש"י בעצמו חזר בו והגיה אבל טמא מגע מדרסו והוי' ראשון לטומאה כו' דהא איתקנה לראשונה ע"ש, ה"נ העברת בדיו חדש על הישן דמי ממש לתיקן הראשונה עד שלא נפסקה השני' דאיכא מגע מדרס ולתי' ר"י בתוס' שבת שם ד"ה אבל כשתיקן אוזן ראשונה בא לו לאוזן טומאת מדרס ומגע מדרס ביחד והסנדל בטל לאוזן דאי אפשר לטומאה להיות לזה בלא זה כו' דה"נ כיון דבשעת קיום כתב הישן היה פע"א ביחד עם כתב החדש מסתברא להכשיר אף אחר שיתקלקל הישן המדרס כיון שכבר קיבל החדש מקודם מגע המדרס אמאי לא יכשר גם להבא ומאן יימר שלא נשאר כלום מהכתב הישן תחת החדש דמצינו כיו"ב בתוספתא דכלים פי"ח דקפיד אהא דתני' מטה שפירש ממנה אבר אחד כו' וכן בשני' וכן בשלישי וכן ברביעי וכן בחמישי וכן בששי וכן בשביעי עדיין טומאת מדרס ואם החליף את השמיני טהורה מן המדרס אבל טמאה מגע מדרס חזר והחליפו וכן בשני וכן בשלישי כו' וכן בשביעי עדיין טמאה מגע מדרס ואם החליף את השמיני טהורה בד"א בזמן שהתחיל מן האחרון אבל אם התחיל מן הראשון אעפ"י שלא החליף את השמיני טהורה כו' דזה השמיני לא היה עליו מעולם שום טומאת מגע מדרס מעצמו אלא משום חיבורן להשביעו ועכשיו שהחליפו טהורה שאין מגע עושה מגע אחר:
ב) והנה המג"ש כ' לתרץ קושי' התוס' דהא דמייתו ראי' מסנדל ולא ממתני' הקודמת בפי"ח ממטה שהיתה טמאה מדרס נשברה אריכה ותקנה טמאה מדרס נשברה שני' ותקנה טהורה מן המדרס אבל עמא מגע מדרס אם לא הספיק כו' דאיבעי' דחזקי' בניקב כמוציא זית וסתמו וחזר וניקב כמוציא זית וסתמו עד שהשלימו למוציא רימון הוא ע"ז האופן אי אמרי' דעיקר חלות הטומאה היא על כמות הכלי וע"כ כיון דכמות הכלי שקבלה הטומאה ליתא כבר לפנינו משום שכבר ניקב כ"פ ע"כ י"ל דפנים חדשות באו לכאן וטהור או דילמא חלות הטומאה היא על צורת הכלי ולהכי דוקא בניקב כמוציא רימון טהור אבל בניקב רק כמוציא זית וסתמו כיון דאיכא צורת הכלי לפנינו וגם אינו מנוקב כמוציא רימון טמא ולהכי דוקא פשוט לי' מסנדל לראי' דעיקר היא כמות הכלי והואיל ואיכא פנ"ח לפנינו טהור משא"כ במטה ליכא למימר דעיקר צורת הכלי במיטה כיון דגם אריכה בפ"ע מקבל טומאה א"כ גם בצורת הכלי י"ל סברת פנ"ח אבל בעלמא אכתי י"ל כל שדנין אצורת הכלי אין לומר פנים חדשות בא לכאן משו"ה אין ללמוד ממטה כו' ובשבת ק"ג ע"ב ומנחות ל"ד ע"ב נפק"ל מוכתבתם שתהא כתיבה תמה ובחולין קי"ט ע"ב אמרו במערבא כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב והיינו אף שי"ב נקב קטן מ"מ כל שאינו מחלק צורת האות לשנים אף שלא נסתם הנקב בהדיו כשר כבאו"ח סי' ל"ב ובמנחות כ"ט ע"ב דאיפסקא לי' כרעא דוי"ו דויהרוג בניקבא דאייתי ינוקא דלא חכים ולא טיפש אי קרי לי' ו הרג כשר משמע דקפדינן אצורת האות ולא אכמותה י"ל דדמי למטה כלימודא הנ"ל דכל שלא נשתנה צורת הכלי לא אמרי' פנ"ח בא לכאן דה"נ יש להכשיר כיון שלא נשתנה צורת האות:
ולפי"ז י"ל בהא דמנחות ל"ה ע"א דאמר אביי האי קילפא דתפילין צריך למבדקי' דילמא אית בי' ריעותא ובעינן כתיבה תמה וליכא פי' רש"י נקב ור' דימי אמר ל"צ קילמסא בדיק לה כו' דמהנראה דלאביי כל שי"ב נקב אפי' הדיו עובר עליו פסול דקפיד אכמות האות שתהא תמה בלא נקב משא"כ לר"ד דקימ"ל כותי' כשר אפי' י"ב נקב כל שי"ב צורת האות בשלימות דקפד אצורה ועי' ב"ח באו"ח סי' ל"ב דאביי לשיטתי' בב"ב י"ב ע"ב פשיטא חלק בכור וחלק פשוט יהבינן לי' אחד מצרא יבם מהו אמר אביי היא היא מ"ט בכור קרי' רחמנא דלאביי דבכ"ד דנין אכמותה ה"נ ביבם אף דבאמת בצורה אחר הוא כיון דבכור קרי' רחמנא אמרי' היא היא דאין בכמות הדבר דקריאת בכור שים שינוי ול"ש למימר פנ"ח בא לכאן ע"י. אבל רבא דאמר א"ק והיה הבכור הוייתו כבכור ואין חילוקתו כבכור דקפיד קרא אהוייתו כפי' רש"י ביבם משתעי דמצוה בגדול שדנין אצורה והוייתו נשתנה מהראשון שמת ולענין חילוקה פנ"ח בא לכאן אחר חשוב ולא יהבינן לי' אחד מצרא. וזה י"ל נמי בפי' הספרי פ' תצא בפ' כי ישבו אחים יחדיו פרט לאחיו שלא היה בעולמו מכאן אמרו שני אחים ומת אחד מהם ונולד להם אח ואח"כ יבם השני את אשת אחיו ומת הראשונה יוצאת משום אשת אחיו שלא היה בעולמו והשני' משום צרתה כו' והיינו דלא משגחינן אצורת הדבר שאשת אחיו הראשון אף של"ה בעולמו היתה אשתו של אחיו השני כמו אשתו שנשא בעצמו אלא דדנין אכמות ישיבת אחים יחדיו שלפי"ז כ"ז שהיה האח השני בחייס היה הכמות של יחדיו ממה שהיה כבר מקודם שמת הראשון בענינו אבל אחר שמת השני בטל כמות ישיבת אחים יחדיו ולפ"ז י"ל נמי הא דבסנהדרין י' אמר רבא מלקות במקו' מיתה עומד' אר"א בדרב"א לר"א א"ה אומדנא ל"ל למחיה ואי מאית לימות א"ל א"ק וניקלה אחיך לעיניך כי מחית אגבא דחיי מחית פי' רש"י בשעה שלוקה יהא אחיך שיכה את החי ולא את המת וכיון דמית לי' בפלגא כי מחי על אידך פלגא לאו על החי הוא ובתוס' רעק"א במתני' דמכות ה' ע"א כ' והלא כבר נאמר כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים פי' רש"י משמע שהרי אחיו עדיין קיים דמשמעות אחיו הוא כשהוא חי ולא כשהוא מת והביא בשם הריטב"א דודאי נקרא אחיו אף לאחר מיתה כדכ' להקים לאחיו שם קרבו שאו את אחיכם כו' ולרווחא דמילתא נקטי' ועדיין אחיו קיים אע"ג דלא נפק"ל מלאחיו כו' אבל מהך דסנהדרין עדיין משמע דאחר מיתה לא נקרא אחיו כו' ולהנ"ל י"ל דסוגי' דסנהדרין דרין קאי אליבא דרבא וניקל' אחיך לעיניך דלשיטתי כנ"ל דדנין אצור' הא חוה דלעיניך כי מחית אגברא דחיי מחית וכן מכאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים לאפוקי מת דאיכא פנ"ח ל"ח אחיך משא"כ בדברים דדנין אכמות האחוה כלהקים לאחיו שם קרבו שאו את אחיכם דהכמות לא נשתנה אף לאחר מיתת האח ודאי אף לאח"מ נקרא אחיו, וכן הא דיבמות נ"ה ע"ב דאמרי' דלאח"מ נמי מקרי שארו ורש"י פי' מדכ' לשארו גבי טומאה דה"ה דאחיו גבי טומאה לאח"מ מה"ט דכמות הקורב' נקרא אחיו. שו"מ בחי' הרש"ש שחילק ג"כ בין אחו' מחמת קורבה לד"א ולענינינו ולענין אחיו במצות שזהו כחילוקא דידן דגם סוגי' דיבמות הנ"ל לרבא אזלא שם ע"ש, ועי' תוס' קידושין י"ג ע"ב ד"ה חדא דיבם לא איקרי אחר ומש"כ לתרץ בסי' א' בזה:
עוד י"ל עפ"י גמ' דבב"ק פ"ח ע"א דלרבנן החובל בעבד כנעני של אחרים חייב דדרשו קרא דכי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו דעבד נמי אחיו הוא במצות ואף דאינו כשר למלכות היינו משום קרא אחרינא דכ' בי' מקרב אחיך ע"כ ממובחר שבאחיך בעינן כו' אבל סתם אחוה תלוי' בחיובי' במצות א"כ אח מת דפטור מן המצות ל"ח בלשון תורה אח דכ"מ בע"ז כ"ו ע"א דאיצטריך ריבוי למימר מלכל אבידת אחיך משום דחייב במצות דחשוב עי"ז אחיך ודהוא בכלל ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה ה"ה אחיך וזה ל"ש במת וביו"ד סי' קנ"ט כ' אסור להלות ברבית לישראל רשע דלא יצא מכלל אחיך בזה שאינו מקיים המצות כיון שחייב בהם וממילא משמע מיעוט למי שאינו חייב במצות ובב"ח בחו"מ סי' רכ"ח כ' בשם ס' החכמה בדרשא דר"ה ברי' דר"א בבב"מ נ"ט ע"א דלא תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות לא תנוהו כו' אף שאינו מקיים המצות אסור להונותו דאל תונו איש את אחיו כתיב כו' ואעפ"י שמצינו בלשון תורה כינוי אחוה גם לנכרי כמו לא תתעב אדומי כי אחיך הוא י"ל דכינוי אחוה בנכרי הוא כמו כינוי אחוה לאח מן האם דלענינא דחליצה דכ' בה כי ישבו אחים יחדיו בודאי ל"ח אח ואעפי"כ משמע מכ"מ דאח מן האם חשוב אח כבתוס' סוטה מ"א ע"ב שכתבו דמה דכ' עתניאל בן קנז אחי כלב שהיה אחיו מן האם ע"ש ובבאה"ט אה"ע סי' קנ"ז סעי"ק ב' והאריך בזה הגאון מוהרש"ק ז"ל בס' עטו"ד סי' רפ"ח בהשמטות ובקו' תקון עולם ונודע קושיתו אסוגי' דכריתות ז' ע"ב הסך המת בשמן המשחה פטור דכ' על בשר אדם לא יסך וכיון דמית מת איקרו ולא אדם כו' דהיפך מזה מצינו בתורה דכ' ויהי' אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' אנחנו טמאים לנפש אדם ובפ' חוקת כ' או בעצם אדם וכן וראה עצם אדם הרי דמת איקרו אדם. ולענינינו י"ל דשם היתה הציוי על המוסך כשהיה חי' כמו על הסך החי עכשיו ולא על הסך בעצמו ע"כ שפיר קאמר דהסך המת פטור דכ' על בשר אדם לא יסך שהאדם המוסך יהי' בחיוב מצות התור' כמו שהזהירת' גם את אדם הסך וזה דמית מת איקרו ולא אדם ע"כ פטור הסך כמו המוסך שיצא מן האזהרה אבל לדיני טומא' שרק מת טעמא ולא חי אף מת לא יצא מכלל אדם וה"ה די"ל כן באחוה בענינא דנקלה אחיך לעיניך כיון שלקה ה"ה אחיך לענין חיוב מצות קאי אף באינו מקיים כנ"ל שפיר יש למעט ולהוציא אח מת כי מחית אגבא דחיי מחית ולא אגבא דמת כיון דבמת ל"ש כיון שלקה ה"ה אחיך במצות אבל אין שייכות לחלק בכינוי אחוה בין חי למת בענינא קרבות אדם שלא נגרע במיתתו ממה שהיה בחייו באח מן האם ואדומי כי אחיך הוא כנ"ל.
ומש"כ החת"ס להוכחה דחיישינן להחמיר בזה כמו דלר"א דעדי מסירה כרתי וישנם עדי מסירה לפנינו רק חתים בעדים פסולים מודה ר"א במזויף מתוכו דפסול דילמא אתו למסמך עליהו כבתוס' גיטין ד' ע"א. לפיענ"ד י"ל למש"כ בתוס' כ"ד ע"ב ד"ה בעד"מ דאין עדי מסירה מדקדקין לראות אם זו אשתו או לאו כיון שמכירין שמו ושמה וכתוב בגט שמו ושמה כו' ע"כ בחתים בע"פ גם עד"מ אין מועילי' משא"כ הכא אין ראי' לחוש שכתב הישן יתקלקל מכל ונסמוך רק אכתב החדש. ואמנם י"ל עפ"י מש"כ החת"ס בתשו' לחאה"ע סי' מ"ה לתרץ דברי הב"ש בסי' קכ"ג דלר"א בעינן כתיבה לשמה מה"ת וחתימה לשמה משום מזויף מתוכו בגיטין ד' ע"א א"כ לשיטתי' דלר"א מזויף מתוכו מה"ת פסול דברייתא דפ' מי שאחזו שמביא הב"ש להק' דנקיע הרי הגט בעל (ובטל הוא מה"ת) עד שיאמרו לסופר כתוב ולעדים חתומו כו' ולהכי ולשיטתו מבי' החת"ס שפיר מזה ראי' דחיישינן שמא יסמוך עלי', ואמנ' באמ' י"ל דחוץ מזה דלשון מודה ר"א במזויף מתוכו שהוא פסול משמע דאינו פסול רק מדרבנן כתבו גם בתוס' גיטין ד' ע"א ד"ה מודה דעיקר הפסול הוא דגזר חתימה של"ש אטו כתיבה של"ש א"כ עדיין י"ל כנ"ל דאין ראי' מדר"א כו' משום דע"מ אין מכירים אם זהו אשתו רק מכירים שמו ושמה ולמש"כ לקמן להוכיח דלר"א אזלינן בתר צורת הענין ולא בעי' רק כתיבה לשמה ועדי מסירה כרתי הענין ולא בתר כמות תיקן עצם הגט שיהא הוא העד המכשיר בתיקוני שפיר י"ל דלר"א תקנו רבנן ע"ח בסתם דזמנין דמייתי או אזלו ע"מ למדה"י כבגיטין ל"ו ע"א אבל באומר בפירוש שרוצה בעדי חתימה כברייתא דפ' מי שאחזו עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו שמביא הב"ש למש"כ בתוס' גיטין ס"ו ע"ב ד"ה הא דבציוה הבעל לכתוב מודה ר' מאיר דבעי' כתיבה לשמה כו' ה"ה לר"א בציוה לחתום י"ל דהוי' מה"ת לר"א עדי חתימה כעדי מסירה א"כ ברייתא שמבי' הב"ש וגם דכל ברייתא ר' חייא ור' אושעי' היא דתני להו ולשיטתם יבואר לקמן דבתר צורת הענין אזלינן נמי לר"א דמה"ת הגט בטל בלא כתבוהו וחתמוהו לשמה באומר בפירוש דכוונת הבעל אם אומר גם לחתום אשלימת צורת הענין דילמא מייתי ע"מ או אזלו למדה"י ויעידו הם ולר"מ דבתר כמות שלימות השטר גט בעצם אזלינן ומה"ת לדידי' בע"ח והא דבעי' לר"מ עדים בשעת נתינה דגט משום דכל דבר שבערוה אין פחות משנים משא"כ בשטר מכר או או מתנה אה"נ דלא בעינן עדים לר"מ רק לר"א בעי' לתיקן צורת הענין כבתוס' גיטין ד' ע"א ד"ה דקימל"ן א"כ ברייתא דפ' מי שאחזו אתי' נמי כר"מ באומר בפי' כתוב משום דהוי' דבר שבערוה דא"פ משנים נמצא דהכל הוא מה"ת ע"כ בלא"ה הגט בטל ול"ק קושי' הב"ש:
והנה בשבת כ"א ע"א אמרי' שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מהו שיתן לתוכן שמן כ"ש וידליק מי גזרינן דילמא אתו לאדלוקי בעינייהו ופשוט לה מכרוך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בו כו' אין מדליקין בד"א בלהדליק אבל להקפות מותר שרשב"ג אומר של בית אבא היו כורכין פתילה ע"ג אגוז כו' א"כ ה"נ י"ל בענינינו דהבער' דיו החדש' על כתב הישן ל"ה רק כמו להקפות ולחזק כתב הישן התחתון ולא כלהדליק שיתכשר ע"י כתב החדש כיון דהשתא כמו שהוא לפנינו עדיין הכתב הישן בכשרותו וכדלא חיישינן התם שיתבטל דבר שמדליקין בו הנכרך ע"ג דבר שאין מדליקין וישתמש רק בדבר שא"מ וזהו הוכחה גמירא לד' המג"א בס' ל"ב סעיק' ל"ט ע"ש ואמנם י"ל דהתם אין בדבר שאין מדליקין בו איסור מחמת עצמו רק חשש שמא יטה וגרם לאיסור להכי ל"ח משא"כ הכא החשש הוא שמא יפרד כתב הישן יהי' כתב החדש אסור מחמת עצמו שלא כסדרן:
עוד י"ל דבסוכה י' ע"א במתני' פירס עלי' סדין מפני החמה או תחתי' מפני הנשר פסולה וכ' התוס' בשם תשו' הגאונים דהא דקתני פסולה דוקא היכא דבלא סדין חמתה מרובה מצלתה אבל בצלתה מרובה מחמתה כשירה וחילוק זה כ' גם הטור בסי' תרכ"ט והק' הב"י לפי מש"כ הר"ן דסוכה שמסוכנת כהלכתה אין נפסלת יותר משום סוכה שתחת אילן מדתנן הדלה עלי' את הגפן כו' וסיכך ע"ג פסולה משמע דוקא שקדם האילן לסוכה אבל בקדמה סוכה לאילן לא מיפסלה א"כ מתני' דפירס עלי' סדין ל"ל דהסדין מסייע להכשיר הסוכה ובלא"ה בחמתה מרובה מצלתה מיירי דא"כ מאי קמל"ן אלא דה"פ פירס עלי' סדין כדי שלא תתייבש מפני החמה ותהי' אח"כ חמתה מרובה מצלתה נמצא שקיומה והכשירה ע"י הסדין שאין מנוחה להתייבש וכן מפני הנשר שלא יפלו אח"כ עליו ותהי' חמתה מרובה מצלתה כו' א"כ למש"כ בסי' תרכ"ו דל"ש אם הסוכה קדמה ל"ש אם האילן קדם דפסל אמאי חילק הכא בהא ע"ש. ונ"ל דדוקא בסוכה ואילן שמכוון זה תחת זה כיון שאם תנטל עכשיו הסכך הכשר יהי' נמי צלתה מרובה מחמתה אין לחלק בין אם קדם הכשר להפסול דסו"ס עכשיו מהפסול נמי לחוד צלתה מרובה מחמתה משא"כ בפרס עלי' סדין כו' דאין החשש על עכשיו רק משום שמא אח"כ יתייבשו עליו ויפלו והוא אמנם לא פירס הסדין אלא כדי למנוע היובש והנשר א"כ עכשיו אנן סהדי שלא כיוון בסדין אלא להגין ובטל עתה לגבי סוכה ורק אי נחוש לדון על מה שיהי' אח"כ שיתייבשו וינשרו העלין שפיר כ' לחלק בין אם אחר היובש והנפילה תהי' עדיין צלתה מרובה מחמתה ולא עשה הסדין שום פעולה ועדיין הוא כמקודם שלא נפרס אלא כדי להגין מפני החמה והעלין ובטל וכשר בין אי אין כ"כ הרבה סכך שאחר היובש והנפילה יהי' נשאר עוד צלתה מרובה מחמתה מעצמו באופן שא"כ הסדין הוא הגורם להרבות צלתה ויצא מקדמותו ופריסתו ופסול אבל העיקר דדנין במה שיהי' אח"כ, דה"ה די"ל בזה בענינא דידן כיון דבשעת העברת דיו החדש על הישן עדיין הישן בתקפו בטל הוא עלי' כסדין לסכך ואי משום חששא שיפרד הישן ולא ישאר מני' שיעור הכשר כדחיישינן בסכך לראות אם ישאר אחר שיתייבש וינשר צלתה מרובה מחמתה. מ"מ י"ל דש"ה שדרכו להתייבש הילכך חיישינן ואעפי"כ לא תלינן בסתמא שיפול הכל אלא משערין ברואין אבל בתפילין אמאי ניחוש שיתקלקל הכל ומהגם להמבואר שכתב החדש לא פעל אלא על צורתו ובצורה ל"א פנ"ח כנ"ל דיש להכשיר:
ועפיז"ה י"ל מה שהעיר בשו"ת בית יצחק חיו"ד סי' ס"ג בדהפרמ"ג סי' ל"ג וסי' מ"ח בניקב עור אחד בושט או בקורקבן ועלה בו קרום ואח"כ ניקב עור השני דמהני הסתימה כיון דבשעה שנסתם ל"ה טריפה עדיין ובדהלב"ש בש"ע סי' י"ב בנשתברו ששה צלעות ונדבקו ונתרפאו ואח"ז נשתברו ששה צלעות אחרות דכשר כיון שבנתיים נתרפאו הראשונות אין מצטרפין לאסור כו' מסוגי' דעירובין הנ"ל דה"נ נימא דפנים חדשות באו לכאן כיון שנעשה פע"א ריעותא וחזרה במקום אחר אף שנתקנה בנתיים כו' דלהנ"ל דכל שדנין אצורה הבאה לפנינו בכשרות לא מסנדל אתינן עלה רק ממיטה דכיון שלא נשתנה הצורה ל"א פנ"ח בא לכאן. א"כ ה"ה בזה אין דנין רק על הצורה הבא לפנינו כל כשהיא לפנינו בכשרות אין דנין מה שהיה מקודם שהרי בכמות הבשר בטבע באדם כבבהמה אף אם לא נחסר ע"י שנעשה נקב מעצמו נחסר ונאבד וכמות אחר בא במקום הכמות הקודם וע"כ דלא דנין רק אצורה ובזה ל"א פנ"ח, וזה י"ל נמי בדהפ"ח יו"ד סי' רע"ט מס' בני יונה בס"ת שנמצא בה טעות ונתקנה ואח"כ נמצאו עוד שני טעותים דלא נפסל הס"ת משום ג' טעותים ול"א פנ"ח בא לכאן לצירוף הריעותא דקודם התיקון אף בס"ת שאולה כתב יד סופר אחד שנסתפק בה הפרמ"ג בסי' צ"ד בשפ"ד סעי"ק ל"ב בהגיהו הטעות אם מותר לקראות בה כו' כיון שדנין אטעות בצורת האותיות ל"א פנ"ח ב"ל כנ"ל. ומה שהעיר בנ"צ מסוגי' דנזיר ס"ה ע"ב בבדק ופנה בדק ופנה בדק ואשכח דלל"ק לא האי מפנה לי' גבי הנך תרי ולא הני תרי לגבי האי חד כו' דמחזקינן לשכונת קברות אף שהראשונה היתה בהיתר אמרי' פנ"ח ב"ל כו' דהתם דנינן אכמות ושפיר אמרי' פנ"ח ב"ל ולל"ב דכיון שניתן רשות לפנות מפנה להון ופריך ולשוינהו שכונת קברות אמר ר"ל עילה מצאו וטהרו א"י כו' משמע דדוקא כדי שלא להחזיק טומאה בא"י הקילו ובלא"ה היו מדמין כאילו מצאו שלשה בב"א כמש"כ הגאון ר"ד אופענהיים בסוף תשו' חו"י דבחו"ל אף בכה"ג מחזיקין טומאה ע"ש. וי"ל עוד עפ"י סוגי' דריש נדה דלא אמרי' סברת תרתי לריעותא אלא באתחזק איסורא א"כ שפיר קאמר דבא"י דלא גזרו טומאה ולא איתחזק איסור ע"כ לא מצטרפין הך שנעשה מעיקרא להנעשה אח"כ לאחשבי' לתרתי לריעותא ואין סברה לטומאה ע"כ טיהרו א"י אבל בחו"ל דגזרו בה טומאה ואיכא איתחזק גם ללישנא בתרא אמרי' תרתי לריעותא ומצטרפין מה שנעשה אח"כ למקודם א"כ גם בס"ת אף אי נימא דדנין גם אכמות הטעותים ולמבואר ביו"ד סי' רע"ט ופרמ"ג סי' פ"ד דכל שאינה מוגה אין לה חזקת היתר מ"מ חזקת איסור נמי בודאי אין לה א"כ ל"ל לצרף הריעותא דקודם התיקון להנולדה בה אח"כ ולפסלה מדין תרתי לריעותא כסוגי' דנזיר הנ"ל וס' בני יונה מצאה מנוח. וזהו י"ל נמי ס' הזכרון יוסף אה"ע סי' ט' והשערי משפט בחו"מ סי' ל' סעי"ק ה' בהא דשני עדי כעור דמצטרפין אי דוקא היכא שהעידו שניהם בבת אחת אבל בהעיד הראשון והכחישתו האשה דנאמנת נגד ע"א ואח"כ העיד השני תו לא מהני וכן בהלואה בהעיד ע"א ונשבע הב"ח נגדו ואח"כ בא עוד עד אחד דאין מצטרפין כו' ולא אמרי' דכשבא העד השני דמצטרף עם הראשון דפנ"ח בא לכאן כיון דדנין אצורת שלימת הענין ולא על שום כמות ל"א ס' פנ"א ב"ל ועי' בפ"ת יו"ד סי' רפ"ו מש"כ בשם תשו', אט"א בחדרים מקורים עם מזוזה ובחג הסוכות סותרים הקירוי ואח"כ מקרין הקירוי כמעיקרא אם צריכין ליקח המזוזה ולקבעה מחדש משום תעשה ולמה"ע כו' שהעלה דאין פסול בתעולמ"ה אלא בעשוי מעיקרא בפסול אבל בעשה בתחילה בכשרות ובנתיים נפטר החדר ממזוזה כל שנתחייב אח"כ מחדש אין ליקח המזוזה ולקבעה מחדש משום תעול"מ ה"ע כו' שיתבאר כענינינו. והנה מה שהגדיל בתשו' ב"י הנ"ל באו"ח סי' ג' בש"ה להפליא על הלבושי שרד באו"ח סי' י"ב מש"כ לחדש דבנפסק חוט אחד מציצית ונשתייר מצד השני כדי עניבה וקשרו ואח"כ נפסק צד השני דכשר מסוגי' דעירובין הנ"ל דנימא פנ"ח ב"ל כו'. נ"ל עפ"י גמ' דסנהדרין מ"ה ע"ב אמר שמואל נקטעה יד העדים פטור מ"ט דבעינין יד העדים תהיה בו בראשונה וליכא אלא מעתה עדים גידמין דמעיקרא הכי נמי דפסולי שאני התם דאמר קרא יד העדים שהיתה כבר (פי' רש"י יד שהיתה להם תהי' להם בשעת מיתה אבל גודמין מעיקרא זו הוא יד שלהם) א"כ בציצית נמי י"ל הכי דכ' והיה לכם לציצית י"ל מה שהיה להם תהי' להם אח"כ ומה שלא היה להם זו הוא הוי' שלהם גם אח"כ וע"כ כיון שחשבנוהו למה שקשר קודם שנפסק צד השני לחוט ציצית לבר הוי' גם אחר שנפסק צד השני חשוב למה שהיה להם תהיה להם אח"כ ואין כאן נפסק רק צד אחד דאין לפסול מסברת פנ"ח ב"ל לומר דהוי' כלא תלאה בראשונה דא"כ הוי' כגודמין דלא משתמעי' לפטרו דזו הוא יד שלהם משא"כ בציצית אלו שהיה להם מעיקרא זה החוט בקשירה אף אי משום סברת פנ"ח ב"ל תרצה לפסלו דהוי' כלא היה. כיון דע"כ בכמות היה ועיקר סברת פנ"ח ב"ל לא שייכא אלא בדנין אכמות ל"ש למימר דהוי' כלא היה ויתכן שפיר דמרא דשמעתתא בסוגי' דסנהדרין ההוא שמואל לשיטתי' בעירובין כ"ד. הנ"ל דר' נחמן אמר שמואל הוא דנפק"ל לקרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה דפורץ בו פרצה יותר מעשר וגודרו ומעמידו על עשר ומותר אבל פרץ אמה וגדר אמה כו' עד שהשלימו ליותר מעשר כו' היינו סנדל שנפסק אחת מאזניו כו' דאמרי' פנים חדשות בא לכאן כו' אבל היכא דכ' תהי' כבעדי' או והיה כבציצי' דלשיטתי' בסנהדרין הנ"ל מה שהיתה תהיה כו' אין לפסול משום סברת פנ"ח ב"ל כנ"ל וכן יש לפרש ולהוכיח מדברי הה"מ פ"ג מה' גירושין ה' ג' מש"כ אדהרמב"ם ז"ל דכל שנכתב שלא לשמה אעפ"י שהעביר עליו קולמוס לשמה אינו גט כו' דאפי' לר' יהודא דאמר גבי כתיבת השם דמעביר עליו קולמוס ומקדשו הכא כריתות בעינן וליכא ותמה עלי' הב"ש באה"ע סי' קל"א סעי"ק ה' דמסוגי' דגיטין כ' ע"א דאמר ר' חסדא דבאנו בזה למחלוקת דר"י וחכמים כו' לא משמע כן וכן מדהתוס' שם י"ט ע"א ד"ה דיו דהיכא שהכתב השני מתקן יותר מן הראשון הוי' כתב השני כתב א"כ ה"ה לר' יהודא דס"ל בכתיבת השם דכתב השני הוי' כתב ה"ה בגט ולכן אוקמה ר' חסדא שם דלר' יהודא כתב השני הוי כתב אף בגט כו' ולהנ"ל י"ל בסברת הה"מ דשאני גט כיון דבעינן כריתות מוכתב ונתן שהכתי' תעשה ספר כריתות לכרות כבגיטין כ"א ע"ב וכ"מ הוי' כדכ' תהי' דדרשינין מה שהיה יהי' וע"כ כתב השני לא הוי' כתב למאן דאית לי' דרשא דתהיה וה"ה בגט דבעינן כריתות והא דא"ר חסדא דגם בגט פליגי ר"י וחכמים י"ל משום דר' חסדא ל"ל דשמואל וס"ל דלא דבעינן קרא כדכתיב וגם בנקטעה יד העדים חייב דלא בעי' קרא כדכתיב וכ"ש בגט אף דבעינן כריתות כתב ע"ג כתב לר"י אליבי' דר"ח הוי' כתב כמו בכתיבת השם וזה י"ל להוכחה ולתרץ קושי' התוס' סוטה כ"ז ע"א ד"ה דכ' ע"ש דבאמת ס"ל לר' אשי דבעינן קרא כדכ' רק דמשני לי' למ"ק ברי' דר' חסדא דס"ל מסתמא כשיטת ר' חסדא אביו דלא בעינן קרא כדכ' כנ"ל דאין קושי' עליו ממתני' דהיה אחד מהם גידם או אילם כו' דאינו נעשה בן סו"מ שנא' ותפשו בו כו' דשאני התם דכולי' קרא יתירא הוא כו אבל לשמואל אמרי' בגיטין י"ט ע"א בעדים שאין יודעים לחתום דרושמים להם באבר ומק' באבר ס"ד והתני' ר"ח כתבו באבר כו' כשר ומשני ל"ק הא באברא הא במיא דאברא כו' ולכאו' יש להקשות ע"ז מה פריך מכתבו באבר כשר הא לר' חסדא לר"י עכ"פ מהני כתב השני שיחתמו העדים אח"כ בדיו על האבר ולראב"י גם לרבנן מהני כנ"ל ועל כרחך דהגמ' פריך לשמואל דוקא לשיטתי' הנ"ל דהיכא דכ' תהי' בעינן קרא כדכתיב וה"ה בגט בעינן כריתות כס' הה"מ הנ"ל ע"כ לא מהני כתב השני אף שמתקן ואמאי סובר שמואל דרושמים להם באבר ומשני הא באברא הא במיא דאברא הוא כו' דלשמואל ל"מ כתב ע"ג כתב בגט וא"ש ס' הה"מ הנ"ל:
והנה המג"א באו"ח סי' ל"ב סעיק' ל"ט כ' על דברי הש"ע שם דאותיות ותיבות שנמחקו קצת אם רישומן ניכר כ"כ שתינוק דלא חול"ט יכול לקרותם מותר להעביר קולמס עליהם להטיב הכתב ולחדש ול"ה שלא כסדרן כו' כיון דעכשיו הכתב כשר ומה שמוסיף עליו אינו אלא שמשמרו שלא יתמחק יותר שרי כו' דכיון שאינו אלא כדי להאירן ולקיימו שרי כו' ולדהתוס' גיטין הנ"ל כיון דכתב השני מתקן ביותר אף בכדי לקיימן לס' החת"ס הנ"ל היה לאסור בזה משום שלא כסדרן דבכה"ג הוי כתב השני כתב דמתקן לאחר כך שיקיים ימים רבים בעוד שבלעדו ימחק הדיו הראשון וי"ל דהמג"א לשיטתי' באו"ח סי' רי"ו סעי"ק ג' במוסק שהוא מדם שמתקבץ בגרון חיה ואח"כ חוזר ונעשה מוסק כו' שהר"י כ' להתירו אעפ"י שמתחילה היה דם ל"ח לה דבתר השתא אזלינן דפירשא בעלמא הוא כו' והמג"א הושג עליו מבכורות ו' ע"ב דאמרי' חלב חידוש הוא דדם נעכר ונעשה חלב ש"מ דבתר מעיקרא אזלינן א"כ ה"נ יש לאסור וכ"ת ניליף מחלב הא קיימ"ל דמחידוש לא ילפינן כו' וע"כ כיון דלשיטתי' דבתר מעיקרא אזלינן ל"א ס' פנ"ח ב"ל אח"כ שפיר כ' להתיר לעבור בקולמס כל שרישומן ניכר מעיקרא ול"ח לס' פנ"ח ב"ל ולפי זה י"ל עפ"י הנראה מסוגי' דנדה ט' ע"א דהא דדם נעכר ונעשה חלב הוא לר' מאיר דוקא ולסוגי' דבכורות הנ"ל אזיל בתר מעיקרא ובסתמא חכמים דפליגי עם ר' יהודא בגיטין כ' ע"א הנ"ל ושבת ק"ד בהיה צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יהודה וטעה כו' דלר' יהודה מעביר עליו קולמוס ומקדשו וחכ"א אין השם מן המובחר הוא ר' מאיר ונודע תמיהת הגאון מוהר"ש לאנדא בנובי"ת חיו"ד סי' ל"ז אדהש"ס בכורות דחלב טהורה חידוש הוא דדם נעכר ונעשה חלב כו' דלזעירא ור"ח במנחות כ"א דדם שמלחו ושבשלו אונו עובר עליו לא הוי' שום חידוש כו' וכתבתי מזה בסי' ב' ואמנ' לר' חסדא שם דמשני שם לחלק בדם שקרש בחטאות החיצונו' חייב ולקח ונתן א"ר כו' בחטאת הפנימית ואכלו פטור כו' שפי' רש"י הא דקתני הקפה את הדם ואכלו חייב וה"ה לשל חולין הואיל וראוי' לכפרה בקדשים והא דאמר זעירא אינו עובר עליו בחטאת הפנימית כו' שפיר קאמר הש"ס דחלב טהורה חידוש הוא וע"כ י"ל שפיר דה"ט דר' חסדא בגיטין כ'. הנ"ל דאמר דלחכמים דר' יהודה דהיינו לר' מאיר בשיטתי' דבתר מעיקרא אזלינן לא מהני כתב השני בגט כמו בשם דאינו מן המובחר משא"כ לר' יהודה דס"ל בנדה שם דאברי' מתפרקין כו' אין הוכחה דלא אזלינן לדידי' גם בתר אח"כ. שפיר י"ל דס"ל הכי דאזלינן בתר סופו וע"כ מהני לר"י כתב ע"ג כ' ולדוגמא י"ל מהא דמוע"ק ט' ע"ב ומודה ר' יהודה בסיד שיכולה לקפלו במועד שטופלתו במועד שאעפ"י שמצרה היא עכשיו שמחה היא לאחר זמן (במועד לסוף המועד) ופריך ומי אי"ל לר"י האי סברא והתנן רי"א נפרעין מהן מפני שמצר הוא לו א"ל אעפ"י שמצר עכשיו שמח הוא לאח"ז ואמר רנב"י הנח להל' מועד דכולהו מצר עכשיו ושמח לאח"ז נינהו ור"א כותי לענין פרעון לעולם מצר משמע דלר"י אזלינן גם בתר אח"כ, והיינו דוקא לר' חסדא הוא דמשמע לי' עפ"י שיטתי' הנ"ל בדם חולין שמלחו ושבשלו דעובר עליו לאוקמה ר"מ ור"י בשיטתם אי בתר תחילתו אזלינן או בתר סופו דפליגי נמי בכתב על כתב ול"ש בין שם שנכתב בטעות לגט שנכתב של"ש דלר"י דבתר אחרון וסופו אזלינן מהני בשניהם כתב השני ולר"מ דבתר מעיקרא אזלינן בשניהם כתב הראשון הוא העיקר כנ"ל כיון דלר' חסדא פלוגתת ר"מ ור"י בהא תלי' אי אזלינן בכ"מ בתר תחילתו או בתר סופו משא"כ לראח"א ב"ר יעקב י"ל עפ"י סוגי' דנדרים י"א ע"ב בבעי' דרב"ח במחית בשר זבחי שלמים קמי' ומחית דהתירא גבי' ואמר זה כזה מאי בעיקרו קא מתפיס (כמו שהיה לפני זריקת דמים שאסור רש"י) או בהתירא קא מתפיס (כמו שהיא עכשיו שהיא מותרת) והיינו אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר אח"כ ובעי' לאוקמה בפלוגתת תנאי באומר הרי עלי בשר זה כבשר בכור ודמחית בשר בכור ומחית בשר דהיאך גבי' ואמר זה כזה דר' יעקב אוסר דבתר מעיקרא אזלינן ובעיקרו מתפיס ור' יהודה או לגי' ר' יוסי מתיר דבהיתר דלאחר זריקת דמים ובתר אח"כ אזלינן ודחי דלא פליגי בהא אלא בקרא דכי ידור עד שידור בדבר הנדור כו' וכדהר"ן שם בשם הרמב"ן דנקטינן לכו"ע דבהתירא קא מתפיס כו' והיינו דבתר אח"כ אזלינן ולא בתר מעיקרא ע"כ משמע לי' לר"א בר"י כשיטתי' דאבוה אף דאוסר התם בה"ע כבכור מ"מ ס"ל אליבא דכו"ע דבתר אח"כ אזלינן א"כ עפ"י שיטתי' דר' אחא בר' יעקב לכו"ע בתר אח"כ אזלינן מוקי לה בגט שנכתב של"ש והעביר עליו קולמוס לשמה דמהני כתב השני גם לרבנן כמו לר' יהודה והא דפליגי עלי' דר"י בשם משום דבעינן זה אלי ואנוהו דס' דמדאורייתא הוא בכ"ד או דרק בס"ת כאשר כבר האריך בזה החת"ס בחי' לפ' לולב הגזול הנספח לחלק ששי. משא"כ לר' חסדא שכ"כ המהרש"א בחי' לשבת ק"ד ע"ב דס"ל בדרשא דזה אלי ואנוהו דאינו רק דרבנן והארכתי בזה במ"א עפ"י שיטתי' הנ"ל בשיטת ר"מ ור"י כדאיפלגו בשם פליגי נמי בגט אי אזלינן בתר השתא או בתר מעיקרא כנ"ל:
ועפי"ז י"ל דבר נפלא בע"ה בענינא דפנ"ח דסוגי' דעירובין הנ"ל דפשט לה מטומאה לאיסור בבעי' דפרץ אמה וגדר אמה אמימרא דשמואל דוקא בקרפף יותר מבית סאתים כו' שכבר עמדו בה רבותינו דה"ז תלי' במחלוקת דר' פפי ור' פפא בסוגיא דיבמות ק"ג ע"ב משמי' דרבא אי ילפינן איסור מטומאה דלר' פפי סנדל המוחלט לא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה פסולה דלשריפה קאי וכתותי מיכתת שיעורי' ופריך בגמ' מבית המוחלט דמטמא אף מאחוריו ואי ס"ד כתמ"ש והא בעינן והבא אל הבית וליכא ומשני ש"ה דא"ק ונתץ את הבית אפי' בשעת נתיצה קרוי בית כו' וכן מטלית שהי"ב כמה זתים כיון שנכנס ממנה כזית לבית טהור טמאתהו כו' ומשני דא"ק ושרף את הבגד אפי' בשעת שריפה קרוי בגד וליגמר מיני ומשני איסור מטומאה לא גמרינן ולר' פפא סנדל המוחלט כו' אם חלצה חליצתה כשירה כו' ובמסקנה אמר רבא סנדל שמוחלט כו' חליצתה כשירה ורש"י פי' מוחלט כדאמרן שאפי' בשעת שריפה קרוי בגד ולאו מילף הוא אלא גלוי מילתא בעלמא היא כו' וצ"ב מה בעי רש"י בזה הלא בכ"מ בש"ס ילפינן איסור מטומאה, ובעיקרא דמילתא למש"כ בתוס' סוטה כ"ה ע"ב ד"ה לאו דאפי' רבנן דפליגי על ר"ש מודו דאמרי' כתותי מכתת שיעורי' כו' אף אי נימא דטעמא דמאן דמכשיר משום דס' כיון דאין לו שיעור קצוב ל"א כתמ"ש מ"מ הלא בעינן שיהא חופה את רוב רגלו ועי' בשעה"מ פ"ד מה' גירושין מש"כ בזה. וראיתי להגאונים שהעירו להסתפק בפי' כדמכת"ש דמי אי ר"ל שנתמעט השיעור ע"י זה דאמרי' הכי בכמותו ונפק"מ אם הוא דבר גדול מאוד כ"כ שגם אחר דאמרי' כדמכתת דמי וכנישרף דמי עדיין נישאר בו שיעור ש"ד, או דילמא דהפי' היא שהוי כנפרך לכמה חלקים ואנן בעינן שיהי' השיעור בחלק אחד וכעת אין ספריהם ת"י. והנה לענין טומאה שמעינן ממתני' דכל כלי בע"ב שיעורן כרימונים כו' ובעי דחזקי' בניקב כמוציא זית וסתמו וחזר וניקב כמוציא זית וסתמו עד שהשלימו למוציא רימון דפשוט לה ר' יוחנן ממתני' דסנדל שנפסק אחת מאזניו כו' דאמרי' פנים חדשות באו לכאן דע"כ אפי' אי נימא דפי' דכדמכתת דמי שנעשה כאילו ניפרך לכמה חלקים ואין שיעור בחלק אחד נמי יקשה קושי' הגמ' יבמות ק"ג הנ"ל ממתני' דבית המוחלט וטלית שהי"ב כמה זיתים אי ס"ד דכדמכתת דמי והא בעינן והבא אל הבית כו' ואמאי איתקש למת כו' דעי"ז שאין שיעור בחלק אחד והוי כניפרך לכמה חלקים פנים חדשות בא לכאן כבעי' דפרץ אמה וגדר אמה ופרץ אמה וגדרה עד שהשלימו ליותר מעשר או כניקב כמוציא זית וסתמו וחזר וניקב כמוציא זית וסתמו עד שה שהשלימו למוציא רימון או כסנדל שנפסקה אחת מאזניו ותקנה ונפסקה שני' ותיקנה דטהור בה מן המדרס דסוגי' דעירובין הנ"ל וע"כ דלפי' זה השני הא דמשני הש"ס א"ק ונתץ את הבית אפי' בשעת נתיצה קרוי בית, ושרף את הבגד אפי' בשעת שריפה קרוי בגד, פירושו דמשו"ה לא אמרי' בבית ובטלית המוחלט דפנ"ח בא לכאן לטהרם מדין דכדמכתת דמי משום דגלי לן הני קראי בהו דבשעת נתיצה ובשעת שריפה קרוי' בית, ובגד שלם ודלא אמרי' בהו פנ"ח ב"ל דהוי כמו דכ' בהו יד העדים תהי' כו' דאמרי' מה שהיה היא שיהי' דלא אזלינן בתר השינוי דכדמכתת דמי שהיא אח"כ אלא כמעיקרא כנ"ל לענין ציצית דגלי קרא והיה לכם לציצית וכס' הה"מ בגט דבעינן וכתב לה ספר כריתות כמו שהיא בשעת כתיבה בראשונה ולא מהני העברת קולמוס בכתב שני ואליבא דשמואל דס"ל בעינן קרא כדכתיב כו' ולהכי כשמק' הש"ס על ר' פפי דפוסל חליצה דסנדל המוחלט ולא גמר מיני' לענין חליצה להיות חשוב שלם והיינו כמו דבטומא' איכא גזה"כ ומטעם דבעינן קרא כדכתיב דל"א דכדמכתת דמי וחשוב שלם משני שפיר איסור מטומאה לא גמרינן. והיינו אף דבעלמא מודה דרבא יליף בכ"מ בש"ס איסור מטומאה מ"מ הכא לחליצה אי אפשר ללמוד מטומאה להיות חשוב שלם דשאני טומאה דאיכא בי' גזה"כ וגילוי דעת דאפי' ך בשעת נתיצה קרוי בית ודאפי' בשעת שריפה קרוי בגד דלא אמרי' ע"י זה דכדמכתת דמי ופנים חדשות בא לכאן וחשוב שלם כמעיקרא משום דאיכא קרא ובעינן קרא כדכתיב משא"כ לענין איסור דליכא בי' קרא לענין חליצה אין לחשבו שלם כמעיקרא כיון דסוף סוף כדמכתת דמי בשביל שהוא מוחלט ואין שיעור בחלק אחד אלא כנפרך לכמה חלקים אין ליגמור מטומאה דכ' בי' קרא ורק בשביל קרא היא דאמרי' דחשב שלם דבעינן קרא כדכתיב וע"כ לא חש הש"ס לפלפל בזה בדברי ר' פפא כיון דבגוף הדבר סובר דבעלמא יליף רבא איסו' מטומא' ולא פליג ורק דמחלק דש"ה כנ"ל. וזה י"ל נמי בדרש"י ז"ל שהלכות טומאה חידוש הוא כו' דלא מצינו בשום מקום שיאמר הכי אלא דכוונת רש"י ז"ל להנ"ל דהלכות טומאה הכא ובזה שדנין בי' חידוש הוא דמאחר דאמרי' בתרוייהו דכמכתת דמי א"כ הול"ל נמי פנ"ח ב"ל ואפי"ה טמאים משום גזה"כ ודבעינן קרא כדכתיב אף שנראה כשני הפכים בנושא אחד דאי אמרי' דכמכתת דמי נימא פנ"ח ב"ל ואי משום דגלי קרא ודאמרי' בעינן קרא כדכתיב אין מקום לומר דכמכתת דמי והיינו חידושו דטומאה בהכא, וע"כ מייתי בפשיטות בסמיכות מימרא דרבא דבסנדל שמוחלט חליצתה כשירה ורש"י ז"ל בא לחדש בפירושו דאין זה לימוד אלא גלוי מילתא בעלמא וכנ"ל דאין מציאות בזה ללימוד לענין איסור וחליצה דאין בזה קרא למימר בה דבעי' קרא כדכתיב לחשבו עי"ז לשלם מטומאה אף דנראה באמת דלמדין חליצה מטומאה שאין זה לימוד רק גלוי מילתא ודמיון הלימוד וגילוי מילתא לחליצה מטומאה הוא לרבא ע"ז הדרך דבטומאה אמרי' דכמכתת דמי וכנפרך לכמה חלקים והול"ל דפנ"ח ב"ל וטהור אלא משום גזיה"כ דגלי לן דל"א באלו פנ"ח לענין טומאתם וחשבינן אותם כקדמותם דמפרשינן קראי כדכתיבו דאמרי' בעינן קרא כדכתיב, ע"כ זה דוקא לענין טומאה דאיכא קראי אבל לענין חליצתה דליכא קראי כיון דאמרינן בתור גילוי מילתא מטומאה דכמכתת דמי וכנפרך לכמה חלקים ופנ"ח בא לכאן שפיר יש להכשיר החליצה בסנדל מוחלט דלענין לפסול החליצה אין לנו קרא המחזיר את פנ"ח לקדמותו שנחשבו עי"ז כלטומאה ממש וע"כ אף שהוי כניפרך לכמה חלקים כיון דלא בעינן שיעור במקום אחד רק שיחפה רוב רגלו חליצה כשירה וע"כ שפיר אמר ר"נ משמי' דשמואל דוקא הך הילכתא דקרפף יותר מבית סאתים ובעי' דפרץ אמה כו' דילפינן הא נמי מטומאה בגילוי מילתא דפנ"ח ב"ל כבחליצה כנ"ל כשיטתי' דשמואל דבעינן קרא כדכתי' חוץ מהיכא דגלי קרא בפי' להיפך כבטומאה, דא"ק ונתץ את הבית ושרף את הבגד ובציצית והי' לכם לציצית ובגט דכ' וכתב לה ספר כריתות כס' הה"מ הנ"ל לא מהני בי' כתב השני אף דבס"ח מהני לר' יהודה דבעלמא דלא גלי קרא לעכב אזלינן בתר השתא ולא בתר מעיקרא כנ"ל:
עוד י"ל דר"פ ור"פ פליגי נמי בפי' דכמכתת דמי דלר' פפי פירושו דכנתמעט השיעור דמי וע"כ לענין טומאה דגלי קרא הוי כשלם משא"כ לחליצה דלא גלי קרא פסולה דשיעורא בעינן ולר' פפא גם לחליצה לא בעי' שיעורא א וע"כ אפי' אי כמכתת דמי וכס' השעה"מ הנ"ל חליצתה כשירה, ולר' פפא כמכתת היינו כמכתת השיעור בחלק אחד והוי כנפרך לכמה חלקים אמרי' בשניהם דפנ"ח ב"ל וע"כ לחליצה כשירה ולענין טומאה דגלי קרא טמאה, ולר' פפי אף דבעלמא אמרי' פנ"ח ב"ל כיון דגלי קרא במוחלט דל"א ס' פנ"ח בכמכתת במוחלט לא ילפינן חליצה מטומאה היינו משאר כל הטומאות דאמרי' בשאר טומאות חוץ ממוחלט ס' פנ"ח ב"ל דהלכות טומאה דעלמא דאמרי' בהו ס' פנ"ח ב"ל חידוש הוא, כיון דהכא בטומאת מוחלט גלי קרא בפי' דטמא ול"א ס' פנ"ח ב"ל ע"כ גם חליצה בסנדל מוחלט פסולה:
ולהנ"ל י"ל דהרא"ש בתשו' מביאו הב"י באו"ח סי' קפ"ח דאין להזכיר של שבת במוצ"ש בנימשך סעודתו מבעו"י וראיתו מד' התוספתא פ"ד דברכות דתני היו מסובין בסעודה וקידש עליו היום מזגו לו כוס ראשון מברך עליו ברהמ"ז ומזכיר של שבת בבירהמ"ז ובשני אומר עליו קדה"י כו' דלא אזלינן בתר מעיקרא אלא בתר סופו כו' והטו"ז ומג"א השיגו עליו דאין מהתוספתא ראי' אלא דלא אזלינן בתר מעיקרא היכא שההתחלה היא להיפך מהסוף כגון בהתפלל כבר ערבית שאז אין להזכיר של שבת בברהמ"ז ואזלינן בתר השתא. אבל בלא התפלל ערבית דאין השתא סתירה נגד מה שהיה מעיקרא אזלינן בתר מעיקרא כו' דגירסת הרא"ש בד' תוספתא היא ר' יוסי אומר מזכיר של שבת בברהמ"ז אע"ג דסעודת חול היתה כיון דמברך בשבת צריך להזכיר של שבת כו' ע"כ שפיר כ' הרא"ש להוכיח מדר' יוסי דאזלינן בתר סופו דלשיטתי' בסוגי' דנדה הנ"ל ס"ל דאברי' מתפרקין כו' דלהוכחת המג"א בסי' רט"ז הנ"ל פליג על ר"מ דאזיל בתר מעיקרא וכן לס"ד דסוגי' דנדרים י"א ע"ב הנ"ל באומר הרי עלי בשר זה בבשר בכור להגירסא דר' יוסי מתיר כו' דבתר אח"כ אזלינן ע"כ אפי' נמשכה סעודתו מבעו"י א"צ להזכיר של שבת במוצ"ש:
ואמנם גם להוכחת הטו"ז והמג"א בחילוקם בדברי התוספתא בין התפלל ערבית ללא התפלל הנ"ל י"ל דהתוספתא לשיטתה בפ"ז דנדרים אלמנה וגרושה שאמרה הריני נזירה לכשאנשא ונשאת רי"א יפר ורע"א לא יפר דלר"י בתר חלות הנדר ואח"כ אזלינן ולר"ע בתר אמירה ומעיקרא אזלינן ובנדרים פ"ט ע"א באמרה הריני נזירה לאחר שלשים יום אעפ"י שנשאת בתוך ל' יום אינו יכול להפר אמר אביי אפי"ת ר"י מתני' תלי נפשה ביומי ברייתא תלי נפשה בנשואין וכיון שא"א שיהי' אמירת וחלות הנדר ברשות אחד בתר חלות הנדר אזלינן אבל במתני' דלא תלי נפשה אלא ביומי ואפשר דשלמי יומי ולא מנסבה ולא מגרשה ויכול להיות אמירת וחלות הנדר ברשות אחד אזלינן בתר אמירה ומעיקרא ועו' בר"ן שם ע"כ גם בנמשכה סעודתו מבעו"י למוצ"ש אף דהוי' כנשתנה הרשות מ"מ כיון דלא תלי נפשה אלא ביומי דאין שום סתירה בין התחלת לסוף הסעודה כלל וגם היה יכול לגמור סעודתו ביממא ה"ז כראוי לגמור באותו הרשות דמעיקרא ובפרט בהתפלל מנחה של שבת בזמנה ביום השבת אזלינן בתר מעיקרא וצריך להזכיר אבל בהתפלל כבר ערבית הוי כתלי נפשה בנשואין דאיכא סתירה בין מעיקרא לסופה וכמו לא התפלל מנחה דשבת בשבת דצריך להתפלל ערבית שתים רא ראשונה דחובה ושני' דתשלומין וכאי אפשר לאמירת וחלות הנדר להיות ברשות אחד אזלינן בתר השתא:
ובר"ז י"ל שלא נעלמה מהמג"א סוגי' דכריתות ה' ע"א מימרא דר יצחק האוכל לחם קלי וכרמל לוקה שלש והא אין לוקין על לאו שבכללות כו' ופריך אלא לכתוב לחם ונילף מקלי ומשני לחם מקלי לא אתי' משום דקלי איתי' בעיניה לחם לא איתי' בעיניה כו' שהבי' המקור חיים בסי' תס"ז סעי"ק ד' לראי' לשיטת הר"י דנבילה שנתהפכה לדבש מותר דבתר השתא אזלינן ולא כהמג"א דאזלינן בתר מעיקרא כו שהרי מצריך קרא יתירא לדבר איסור שנשתנה שהדגן אסור והלחם נשתנה וליתא לאיסורא בעינים כו' דגי' הרמב"ם בפ"ח מהל' ק"פ ופי"ח מסנהדרין בסוגי' דפסחים מ"א ע"ב ובב"מ קט"ו ע"א דלאביי לוקין על לאו שבכללות. וכ"כ האחרונים להעיר מפלוגתת ר"י ור"ע בסוגי' דנדרים פ"ט ע"א הנ"ל אי אזלינן בתר אמירה דהיינו בתר מעיקרא או בתר חלות הנדר שזהו בתר השתא דנראה דלאביי אזלינן בתר מעיקרא כו' א"כ לדידי' לא צריכין קרא לאסור לחם משום שנשתנה וליתא לאיסורי' בעיניה דמהיכא תיתי לן להתיר כיון דמתחילה איסור היה ובתר מעיקרא אזלינן כס' המג"א ובלא"ה ס"ל דלוקין על לאו שבכללות וניחא לדידי' בלא"ה דלוקין שלש ול"צ למימר דמייתר קראי כדמוכרח הש"ס לשנוי' לר' יצחק דס"ל אין לוקין על לאו שבכללות ובאין הוכחה דלר"י נמי אזלינן בתר מעיקרא שפיר מקשה הגמ' אי אזלינן בתר השתא לא מייתר קרא דאיכא למיפרך דלחם מקלי לא אתי' משום דקלי איתיה בעיניה לחם לא איתי' בעיניה כו' אבל לאביי חוץ מזה דל"ה מקום לומר אליבי' דמייתר קראי כיון דלדידי' אף אי לא מייתר קראי ניחא דלוקין שלש דלוקין לדידי' על לאו שבכללות בלא"ה ל"ה מקום להקשות איכא למיפרך כו' לחם לא איתיה בעיניה כיון דלדידי' בתר מעיקרא אזלינן והיה דגן באיסור אף שנשתנה אסור וע"כ ל"ק על המג"א דשיטתי' דבתר מעיקרא אזלינן מסוגי' דכריתות:
וכן י"ל בהוכחת המקו"ח הנ"ל השני' לחלוק על ס' המג"א הנ"ל מסוגי' דחולין ק"כ ע"א הקפה את הדם ואכלו חייב כו' בשלמא הקפה דהא אחשבי' אלא המחה את החלב וגמעו אכילה כ' בה והא לאו אכילה היא והק' בתוס' הא שתי' בכלל אכילה. ותי' עפ"י ביאורו של הרשב"א והר"ן דדוקא בדבר שדרכן לשתותו גם אי לא אחשבי' כו' שנא אסרה תורה אלא כדרך ברייתן כו' משמע דדבר שנשתנה מברייתו ואינו בעין מותר דל"א בתר מעיקרא אלא בתר השתא כו'. ולענינינו י"ל דעיקר הקושי' דשתי' בכלל אכילה כו' הוא לר' יהודה דנפק"ל שכר שכר מנזיר בשבועות כ"ג ע"א כבתוס' שם ד"ה גמר ובחולין דיה גמר ולהנ"ל דלר' יהודה בתר השתא אזלינן ולא בתר מעיקרא שפיר כ' התוס' עפ"י ביאורם של הרשב"א והר"ן הנ"ל דדבר שנשתנה מברייתו מותר ואין מזה השגה על המג"א דס"ל דבתר מעיקרא אזלינן כנ"ל:
והנה הפר"ח כ' להוכיח מסוגי' דע"ז ל"ט ע"ב דבש למאי נחוש לה אי משום ערובי מסרא סרי וכ' הר"ן בשם אחרים לפרש אי משום ערובי שדרך אלו לערב בדבש דברים אחרים ונימוחו בתוכו וחזרו לדבש ליכא למיחש בהכי לפי שנתערב בתוכו עד שלא נימוח דהוא מסריח כו' וכשיטת הר"י וע"ז הק' מהא דאמרו שם בדף ל"ח ע"ב גבי משחא אי משום ערובי מסרא סרי כו' דשם ע"כ הפי' כפי' רש"י ז"ל מסריח וא"כ ה"ה לענין דבש וזהו סתירה ותמי' על פי' אחרים. ונ"ל דבדף ל"ט ע"ב קאי אמתני' דר' יוסי קמהדר אזתים לאשמועינן דה דהשלחין אסורין כו' אבל רישא דדבש כו' ולשיטתי' הנ"ל דבתר סופו אזלינן דפריך בגמ' דבש למאי ניחוש לה אי משום ערובי מסרא סרי כו' שפיר פי' האחרונים בר"ן שנימוחין בתוכו וחזרו לדבש וכשיטת הר"י משום דאזיל בתר סופו ואין לומר דרישא דמתני' דדבש דסתמא היא לר' מאיר אבל ר' יוסי רק אזיתים קמהדר דהרי אדברי מתני' אלו פריך הש"ס דבש למאי ניחוש לה אי משום ערובי מסרא סרי ואי משום גיעולי עכו"ם נותן טעם לפגם הוא ומותר כו' וזהו ע"כ דלא כר' מאיר דר"מ ס"ל בדף ס"ז ע"ב דנוטלפ"ג אסור וע"כ דכולה מתני' לר' יוס' קאי. אבל בדף ל"ח ע"ב דאמר ר' ששת משחא שליקא דארמאי אסור ופריך ר' ספרא למאי ניחוש לה אי משום איערובי מיסרא סרי אי משום גיעולי עכו"ם נוטלפ"ג מותר, שי"ל דר' ששת באמת סובר דנוטלפ"ג אסור וכר"מ כדמוקי לה ר' ששת אליבא דרב בעכברא בשיכרא בדף ס"ח ע"ב וע"כ סובר לחוש גם משום גיעולי עכו"ם ולא חש ר' ששת באמת בזה לקושי' ר' ספרא משום דר' ששת כר' מאיר ס"ל א"כ גם אקושית ר' ספרא הראשונה אי משום איערובי מיסרא סרי אי היה רש"י מפרש כפי' אחרים משום שנימוחון בתוכו וחזרו לדבש כשיטת ר"י היה יכול לדחות תיכף ומיד דס"ל לר' ששת גם בזה כר' מאיר דבתר תחילתו אזלינן וע"כ חייש לאסור כשיטת המג"א ע"כ במכוון פי' רש"י דר' ספרא מק' לר' ששת אף אי ס"ל לר' ששת גם בזה כר' מאיר דבתר תחילתו אזלינן מ"מ כיון דמסריח אין לחוש לאסור כיון דדמי לאפרוח ביצת טריפה דמותר משום דאמרי' אימת קא גדיל לכי מסרח ההוא שעתא עפרא בעלמא היא ומ"מ ר' ספרא בעצמו ס"ל בגיעולי עכו"ם דנוטלפ"ג מותר דלא כר"מ וברישא מק' ר"ס לר' ששת אפי' אי ס"ל לר' ששת בהא כר"מ אין לחוש אף שלר' ששת קושית ר' ספרא השני' בלא"ה לק' משום דס' נועלפ"ג אסור כר"ס אבל קושיתו הראשונה קשה עליו אף אי סובר כר' מאיר:
ובעמדי בזה אמינא לתרץ קושי' האור חדש בתשו' נובי"ת סי' ל"ג לשיטת רש"י דטעם כעיקר לאו דאורייתא איך יליף בבכורות ו' דחלב שרי מדאסר רחמנא בשר בחלב הרי הוצרך לאסרו אף שהוא טעם דהנה שיטת רש"י דטעם כעיקר ל"ד היא משום דנזיר וגיעולי עכו"ם הם שני כתובים הבכ"א ואין מלמדין ולמדס"ל אמנם נותן טעם לפגם מותר לא הוי שני כתובין הבכ"א דתרוייהו מבעי"ל דמגיעולי עכו"ם לחוד ל"ה ילפינן דחידוש הוא ומנזיר לחוד נמי ל"ה ילפינן הואיל והוא נועלפ"ג הו"א דמותר ע"כ צריך למכתב דתרוייהו וכבר מובא סברה זו בתשו' אחרונים ועי' בס' מלוה"ר ערך נוטלפ"ג אות י"א ורק למדס"ל נוטלפ"ג אסור היא דהוי שני כתובים הבכ"א דגיע"כ לא הוי חידוש וליכתוב גיע"כ ולא בעי קרא בנזיר וע"כ טע"כ לדידי' לאו דאורייתא אמנם סוגי' דבכורות אזלא התם לר' שמעון דס"ל נוטלפ"ג מותר ולדידי' ל"ה גיע"כ ונזיר ב"כ הבכ"א י"ל דס"ל באמת דטעם כעיקר דאורייתא ע"כ שפיר יליף מדאסר רחמנא בב"ח דחלב לחודא שרי ול"ק קושיתו:
והנה השעה"מ בהל' לולב הביא קושי' הסמא דחוי בפלוגתת ר"מ ור"י בסוכה כ"ג ע"א בעושה סוכתו ע"ג בהמה דר"מ מכשיר ור"י פוסל דאר"י א"ק חג הסוכות העשה לך שבעת ימים סוכה הראוי' לשבעה שמה סוכה כו' ור"מ הא נמי מדאורייתא מחזא חזיא ורבנן היא דגזרו בה כו' דודאי לימודא דר"י לאו למעוטי סוכה שע"ג גמל אתי כיון די"ל דמדאורייתא מחזא חזיא ורבנן הוא דגזרו וע"כ דאליבא דר' אליעזר אתי' דס' אין יוצאין מסוכה לסוכה ואין עושין סוכה בחולו של מועד ומינה היא דנשמע לי' לר"י דאין עושין סוכם ע"ג בהמה משום דלא חזי לשבעה א"כ מה פריך בגמ' ור' מאיר דמקרא דחג הסוכות תע"ל שבעת ימים משמע דבעינן סוכה הראוי' לשבעה הא הו"מ לשנוי' דר' מאיר כחכמים דר"א ס"ל דיוצאין מסוכה לסוכה ועושין סוכה בחוש"מ דא"ק חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים עשה סוכה בחג כבדף כ"ז ע"ב. ונ"ל דהמפו' העירו בלישנא דגמ' בטעמא דר' יהודה דבעינן סוכה הראוי' לשבעה דמשמע הא ליום ראשון לחוד הוי ראוי' דאדרבה ליום ראשון יותר אינו ראוי' משום שהוא יו"ע ואין עולין לה ביו"ט כו'. ולענינינו בפלוגתת ר"מ ור"י אי אזלינן בתר מעיקרא או השתא י"ל גם בזה דפלוגתתם דר"מ ור"י בקרא דחג הסוכות באמת לא בענינא דמתני' דהעושה סוכתו בראש האילן או ע"ג גמל בדוקא מתפרשא כס' הסמא דחיי הנ"ל אלא כשיטתם בפלוגתתם הנ"ל אי אזלינן בתר מעיקרא כו' דמה"ט לר"מ לא בעי' ראוי' לשבעה רק שיהא ראוי' מעיקרא ואף דל"ח ראוי' גם ביום ראשון משום שהוא יו"ט ואין עולין לה ביו"ע מ"מ ס"ל לר"מ דלדוגמא י"ל גם בזה דכשר מקרא זה כיון דמדאורייתא מיחזא חזיא חשוב ראוי' מעיקרא ולר' יהודה ל"ח ראוי' בשתים חדא דבעי' שיהא ראוי' בסופו בסוף שבעה ועוד דגם בתחילה ל"ח ראוי' לדידי' דא"ר מדרבנן ל"ח ראוי מה"ת ול"ק קושי' המפו' אחר כתבי זה מצאתי בשו"מ מהדורא ה' סי' נ"ח שהעיר בסבר' זו לענין לולב שסופו להתייבש בתוך החג והנה בב"ב ס' ע"א וס"ז ע"ב אין עושין חלל תחת רשות הרבים בורות שיחין ומערות ור' אליעזר מתיר בכדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים כו' ומשמע בגמ' דלר"א אזלינן בתר השתא אע"ג שסופה שתתליע ותפחת ל"א בתר סופו וזה לכאורה סתירה לשיטתי' בסוכה כ"ז ע"ב הנ"ל דאין יוצאין מסוכה לסוכה ואין עושין סוכה בחוש"מ מקרא דחד הסוכות תע"ל שבע' ימים דמשמע דבעינן גם סופו ואזלינן ב"ס וצ"ל דמשמעותא דסוגי' דב"ב היא העיקר דרק בתר תחילתו אזל ר"א ולא בתר סופו וה"ט נמי דאין עושין סוכה בחוש"מ משום דאין כאן תחילת שבעת ימים אבל לא משום דסובר דבעי' גם סוף שבעת ימים וה"ה הא דאין יוצאין מסוכה לסוכה משום דס"ל דבעי' שישב בסוכה כל שבעה כו' א"כ משמע דר' אליעזר ור' מאיר בחדא שיטה דבתר מעיקרא אזלינן אזלי, אבל ר' יהודה וחכמים דר"א בתר סופו אזלי דוקא וה"ט דחכמים דעושין סוכה בחוה"מ דאיכא סוף שבעת ימים וכסוגי' דבב"ב הנ"ל דאין עושין חלל תחת ר"ה כו' משום סופו כנ"ל ע"כ ל"ק קושי' הסמא דחיי הנ"ל דע"כ אין לומר דר' מאיר כחכמים דר"א ס"ל דיוצאין מסוכה לסוכה ועושין סוכה דחוה"מ עפ"י שיטתם הנ"ל:
וא"ש בזה סוגי' דסוכה ז' ע"א במימרא דרבא דאם סיכך ע"ג מבוי שי"ל לחי דכשר דמגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה וכ' הר"ן דדוקא בשבת אמרי' הכי ולא בחול ומק' העולם לר"י דסובר דבעינן סוכה הראוי' לשבעה היאך הוי סוכה כו' די"ל דהנה לגירסא דידן בפסחים מ"א ע"א ובב"מ קט"ו ע"ב ס' רבא דלוקין על לאו שבכללות ולגירסת הר"ש מקינון בס' כריתות רבה במקום רבא י"ל דלעומתו גם בסוכה בשמעתתא דמיגו ודופן גרסינן רבה ע"ש דלהנ"ל בתי' קושי' המקו"ח בסוגי' דכריתות הנ"ל למד"ס לוקין על לאו שבכללות ס"ל כס' המג"א דבתר מעיקרא אזלינן וכר' מאיר ומינה דלא בעי' סוכה הראוי' לשבעה כנ"ל והרווחנו בזה דל"ק על הר"ן קושי' העולם דל"ב סוכה הראוי' לשבעה וגם להבין סברתו וחידושו לומר אסוכה דבעי' ראוי' לשבעה מיגו לשבת דוקא ולא לחול כנ"ל וביותר אמאי שהשמיט הרי"ף הלכה זו ולא הביאה. דהנה הר"ן כ' בשם הרי"ץ בן גיאות דהלכה כר"י חדא דר"מ ור"י הלכה כר"י ועוד מדאמרי' מתני' מני ר"מ היא משמע דליתא למתני' א"כ בעינן סוכה הראוי' לשבעה אמנם לפי' חידושו דהר"ן דלרבא רק לשבת אמרי' מיגו דדופן ולא לחול והיינו משום דלרבא לא בעינן סוכה הראוי' לשבעה כנ"ל א"כ להר"ן דהילכתא כר' יהודה ע"כ דהא דרבא לאו הילכתא. היא דכיון דבחול ל"א מיגו ל"ה ראוי' לשבעה, אבל הרי"ף והרמב"ם והטור דפסקו כר' מאיר דלא בעינן סוכה הראוי' לשבעה א"כ אדרבה הוי"ל להביא הא דרבא דאמרי' מיגו בדופן ואפי' רק לשבת כיון דלא בעי' סוכה הראוי' לשבעה, וצ"ל משום דהרי"ף והרמב"ם לא כ' לפרש מימרא דרבא כחילוק הר"ן בין חול לשבת משום דס"ל דרבא סובר דבעינן סוכה הראוי' לשבעה משום דגירסת הרמב"ם דלרבא אין לוקין על לאו שבכללות א"כ סוגי' דכריתות והוכחת המקו"ח כשיטת ר"י דבתר סופו אזלינן אתי' גם לרבא כמו לר' יצחק שם כנ"ל א"כ י"ל דה"ט נמי דבעי' סוכה הראוי' לשבעה משום דאזלינן בתר סופו וכיון דלהרי"ף והרמב"ם להלכה דלא בעינן סוכה הראוי' לשבעה כנ"ל ע"כ לא הביאו להלכה מימרא דרבא דאמרי' מיגו דדופן משום דזהו דוקא לרבא לשיטתי' משום דסובר בעינן סוכה הראוי' לשבעה, משא"כ להרי"ף והרמב"ם דס' דלא בעי' סוכה הראוי' לשבעה לא אמרי' מיגו דדופן כנ"ל:
ועפי"ז י"ל קושי' השעה"מ אתי' התוס' בסוכה ל"א ע"ב בהא דאמר רבא התם דסוכה של אשירה ושל עיר הנדחת פסולה דמיכתת שיעורה כו' דמ"ש מסנדל ושופר של ע"ז דבדיעבד יצא ולא אמרי' דמיכתת ותי' לחלק בין ע"ז של ישראל דלא מהני ביטול לשל נכרי דמהני ביטול כו' שהק' דבע"ז של נכרי מדאגבה קני ונעשית של ישראל כבע"ז מ"ב ע"ב דילמא מגבה לה והדר מבטל לה כו' ומשמע דמדאורייתא אין לה ביטול דאל"כ לק' קושיתם די"ל כיון דמה"ת י"ל ביטול לא אמרי' דמיכתת א"נ כיון דמיכתת מדרבנן ומה"ת בעי שיעור הוי' א"ר מדרבנן דל"ח ראוי' מה"ת ורק דיק' מסוגי' דסוכה ס"ג ע"ב הנ"ל דקימ"ל כר"מ דא"ר מדרבנן חשוב ראוי' מה"ת כו'. ולהנ"ל דרבא כר' יהודא ס"ל דבעינן סוכה הראוי' לשבעה א"כ ס"ל נמי כוותי' דא"ר מדרבנן חשוב אינו ראוי' מה"ת ל"ק קושיתו לרבא:
עוד י"ל עפ"י דהתוס' בע"ז ס"ד ע"ב ד"ה מסתברא דהא דאמר רבא דישראל הים יכול לבטל ע"ז של נכרי אי לאו הא דחיישינן דלמא מגבה לה כו' היינו לר"ל ולא לר' יוחנן ע"ש ולר"ל בב"ב כ"ז ע"א דבמחלוקת שנוי' דלר"א אזלינן בתר מעיקרא ולרבנן בתר סופו כדפירשנו פלוגתתם דר"א ורבנן אי יוצאין מסוכה לסוכה ואי עושין סוכה בחוש"מ כנ"ל בזו השיטה וליישב קושי' הסמא דחיי א"כ בין אי נימא דלרבא פליגי ר"מ ור"י בקרא דחג הסוכות וגו' אי אזלינן בתר תחילתו או בתר סופו א"כ ס"ל כר' יהודא דבתר סופו אזלינן ובין אי נימא דפליגי בס' אינו ראוי מדרבנן אי חשוב א"ר מה"ת ס"ל נמי כנ' יהודה דחשוב א"ר וכן לר' יוחנן בשיטתי' בסוגי' דב"ב הנ"ל דבעלמא גם רבנן דר"א מודו דאזלינן בתר תחילתו ע"ש מדיין קושית הסמא דחיי במקומה אפירכת הש"ס ור"מ הא בעינן סוכה הראוי' לשבעה כו' עומדת דילמא כרבנן דר' אליעזר ס"ל כו' דל"ש תי' דידן ומנל"ן דפליגי בא"ר מדרבנן אי חשוב ראוי' כו' ולר' יוחנן מסתברא כשיטתי' בסוגי' דע"ז הנ"ל דפלח מבטל דלא פלח לא מבטל ואין הוכחה דלרבא א"ר מדרבנן חשוב נמי א"ר מה"ת ולק' קושי' השעה"מ בין לר"ל ובין לר' יוחנן כנ"ל, ול"ק נמי מפסחים ל"ח ע"ב בבעי' דר"ל מהו שיצא אדם יד"ח מצה בחלה של מע"ש בירושלים וכ' בתוס' דהך סוגי' כמד"ס מחיצה לקלוט דאורייתא אי נמי כיון דמדרבנן אין להם פדיון ל"ח נאכל בכל מושבות כו' והק' הא לר' מאיר דהילכתא כוותי' בסוגין דסוכה הנ"ל א"ר מדרבנן חשוב ראוי' מכ"ת כו' דלהנ"ל לר"ל דסוגי' דפסחים אליבי' חכמים ור"א בסוגי' דבב"ב במחלוקת אי בתר תחילתו או בתר סופו אזלינן צ"ל כתירוצינו הנ"ל ליישב קושי' הסמא דחיי אף דעיקר וגוף מחלוקת דר"י ור"מ בשיטתם אי בתר מעיקרא אזלינן או בתר סופו תלי' בשיטת פלוגתתם בא"ר מדרבנן אי חשוב א"ר מה"ת ומהגם לרבא להנ"ל לדידי' א"ר מדרבנן חשוב א"ר מה"ת ל"ק מסתמא דגמ' דסוכה הנ"ל לר' מאיר אליבא דר"ל ל"ל הך אוקימתא כנ"ל:
ג) והנה בשע"ת או"ח סי' ר"י כ' בשם בר"י דפת סופגנין שנתפח עד שאין האוירים שבו נרגשים האוכל כזית ממנו כמו שהיא אינו מברך דלפי האמת לא אכל כזית כו' ובאמת שבפ"ק דעוקצים מ"ח תני' פת ספוגנית משתערת בכמות שהיא אם יש בה חלל ממעך את חללה אמנם מסמיכת משנה זו לבשר העגל שנתפח בשר זקנה שנתמעט משערין בכמות שהן ופליגי בה במנחות נ"ד ע"א אי כמות שהן עכשיו או כמות שהיו מעיקרא ומסקנא דגמ' דכל היכא דמעיקרא לא הוה בי' והשתא הוה בי' מדרבנן א"כ גם בפת סופגנין שנתפח עד שאין האוירים שבו נרגשים ואין חלל למעך כי דהשתא הוה בי' אמאי לא יברך. שו"מ בס' קול אליהו סי' ח' שתמה מסוגי' זו עמש"כ בס' גן המלך כיון דל"ה רק דרבנן אין להחמיר כיון שברכתו מדרבנן כו' וראיתי בחי' הרשב"א לשבת צ"א ע"א שכ' לתרץ קושי' הרמב"ן שהיא כק' התוס' מנחות שם ד"ה דמעיקרא אבעי' דרבא בשבת שם הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עלי' לאכילה מהו כו' דה"נ לענין שבת כיון דמעיקרא ל"ה בי' אפי' בתפחה פטור מדאורייתא כו' דאינו דומה שיעור שבת לשאר אסורים כפיגול נותר וחלה שלא חייבה התורה בהם אלא כשיעור אכילה דהיינו כזית וע"כ כיון שאין בו כזית אעפ"י שתפח ונראה בכזית מ"מ הרי באמת אין בו כזית ולא נהנה גרונו בכזית אבל הוצאת שבת בחשיבותא תליא מילתא וכל שדרך הבריות להחשיב ולהצניע חייבין עליו בהוצאתו וע"כ אף פחות מכגרוגרת שתפחה ונראה ככזית מחשיבין אותו ומצניעין כמוהו ולפיכך חייב ע"כ. הנה דבר גדול דיבר האדון בזה אבל עדיין צ"ב כוונתו הלא בכזה פליגי ר' יוחנן ור"ל בחולין ק"ג ע"ב דר"י ס' הנאת גרונו בעינן ולר"ל אכילה במעיו שיעור אכילה בעינן ובבלעו בב"א חייב א"כ אפשר ס' רבא כר"ל ע"כ אף בנתפח חייב בבלעו בב"א דאיכא שיעור אכילה במעיו משא"כ לר' יוחנן דדרך הוא שנחלק בפיו בשעת לעיסה לא נהנה גרונו בכזית כבתוס' שם דבעי' דרבא היא אי אמרינן סברת מיגו מאכילה לשבת כשיטתי' בדופן בסוכה הנ"ל, הן אמת דכסברת הרשב"א הנ"ל מצינו נמי בברכות מ"ט ע"ב ופסחים מ"ט ע"ב אמתני' דוכן מי שיצא מירושלם ונזכר שיש בידו בשר קודש אם עבר צופים שורפו במקומו ואם לאו חוזר ושורפו כו' ועד כמה הן חוזרין רמ"א זו"ז בכביצה רי"א זו"ז בכזית כו' ובגמ' למימרא דר"מ ס' כביצה הוא דחשיב ור"י ס' כזית ורמינהו עד כמה הן מזמנין עד כזית ורי"א עד כביצה א"ר יוחנן מוחלפת השיטה כו' מ"מ לאביי דאמר לעולם לא תיפוך ובסברא פליגי הכא דר"מ ס' חזרתו כטומאתו מה טומאתו בכביצה אף חזרתו כו' ור"י ס' חזרתו כאיסורו מה איסורו בכזית אף חזרתו בכזית כו' ואף דרק מדרבנן היא מ"מ גם לרבא י"ל בבעי' דידי' הנ"ל דאדאורייתא בעי' וכן בפסחים קכ"א ע"ב חד תני אפיגול וחד תני אנותר כו' מ"ד כזית כאיסורו ומ"ד כביצה כטומאתו כו' ועי' תוס' מנחות ס"ט ע"א דיה דבלע שדנו גם לענין איסורן ועיכול דאין לך מחשבה גדולה מזו שמשים החלב בפיו ואוכלו כו'. ונ"ל דהנה בעי' רבא עוד שם מר"נ זרק כזית תרומה לבית טמא מהו למאי אי לענין שבת כגרוגרת בעינן אי לענין טומאה כביצה אוכלין בעינן לעולם לענין שבת וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין והאי משלימו לביצה מאי מדמצטרף לענין טומאה מיחייב נמי לענין שבת או דילמא כל לענין שבת כרוגרת בעינן כו' שיטת רש"י דאוכל מקבל טומאה בכ"ש דתני' בת"כ מכל האוכל מלמד שמטמא בכ"ש יכול יהא מטמא אחרים ת"ל אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת הוי"א זה ביצת תרנגולת ור"ת חולק עליו ואומר דאסמכתא בעלמא הוא ואין אוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה רק מדרבנן ולא מה"ת שם ובתוס' פסחים ל"ג ע"ב ומ"ד ע"א והרשב"א בשבת שם כ' דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה אף מדרבנן וראיתו מפי"ג דמסכת אהלות אלו ממעטין בחלון פחות מכביצה אוכלין וקתני סיפא זה הכלל הטהור ממעט והטמא אינו ממעט אלמא דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה אף מדרבנן שאלו כן לא היה ממעט ודרשא דת"כ שמביא רש"י מכל האוכל מלמד שהוא מטמא בכ"ש מפרש בצירוף כלי כו'. והנה התוס' כ' דרש"י חזר בו בחולין פ"א ע"ב גבי פרה מטמא טומאת אוכלין שפי' דלא מקבל טומאה בלית בי' שיעורא כו'. ולפיענ"ד י"ל משום דרש"י קמפרש התם הגמ' דקאי לר' שמעון דאמר פרה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר (דאע"ג דא"ר שמעון בבכורות ט' ע"ב דאיסורי הנאה כגון שוהנ"ס ופטר חמור אין מטמאין טומאת אוכלין ונפק"ל מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל מודה הוא דפרה אדומה מקבלת טו"א לטמא אחרים רש"י) ואמר ר"ל אומר היה ר"ש פרה ניפדת ע"ג מערכתה וכדפי' בתוס' מנחות ק"א ע"ב ד"ה אוכל דמכל האוכל משמע לי' דכל לרבוי' אפי' אסור באכילה ולא ממעט אלא איסור הנאה כו' ועי' כיו"ב בפסחי' צ"א ע"ב דפריך וכי ל"ל לר' שמעון הא דאמר ר"א נשים חייבות באכילת מצה ד"ת מכל כו' ושם בדף מ"ג ע"ב כל לרבוי' נשים ובתו' חולין פ"ה ע"א ד"ה ור"ש כתב דר"ש מכל האוכל מרבה כל אוכל אפי' אסור בהנאה ואתא אשר יאכל למעט איה"נ ולמימר שיהא מותר בהנאה. ומאוד יגעתי בכוונת דברי התו' אלו במש"כ דאשר מיעוטא הוא לאיה"נ הא לר"ש קאזלינן הכא ובמנחות מ"ג ע"ב ס"ל לר"ש דאשר ריבויא הוא ונפק"ל מאשר לרבות בעלת חמש והנה בתוס' מנחות שם בד"ה ור"ש הק' מזבחים מ' ע"א דלא דריש ר"ש אשר כו'. ונ"ל דכוונת התוס' חולין הנ"ל במש"כ לר"ש דאשר מיעוטא אחר שכל ריבוי' הוא עפ"י סוגי' דמנחות הנ"ל דאשר לר"ש נמי ריבוי' הוא וע"כ הוי ריבוי אחר ריבוי דאמרי' במנחות ליד ובדף פ"ט ע"א דאין ריבוי אחר ריבוי' אלא למעט וע"כ אחר שמכל האוכל ניתרבה כל אוכל אפי' איה"נ אתא ריבוי דאשר יאכל דהוי ריבוי אחר ריבו וממעט איה"נ וא"ש. ויתכן זה דהתו' אזלו התם בחולין לאוקימתא דר"ל בדר"ש דה"ט דפוטר טריפה מכיסוי דאשר יאכל כ' כו' ונודע סברת הרמ"ה בחי' לסנהדרין מ"ו ע"א לסברת דין דאין ריבוי אחד ריבוי אלא למעט דנובע מסברת דין דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות שהמיעוט השני ממעט מן המיעוט הראשון ונמצא מרבה בעיקר דה"ה דאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט שהריבוי השני מרבה מן הריבוי הראשון נמצא שממעט בעיקר כו' וזהו מימרא דר"ל שם דאמר ההוא למעוטי בן סורר ומורה הוא דאתא וע"כ שפיר כ' התו' לתרץ סוגי' דחולין אליבא דר"ל מקושי' הר"א ממי"ץ בשיטת ר"ל בסנהדרין הנ"ל דאין מא"מ אלא לרבות דה"ה דאין רא"ר אלא למעט ונתמעט מריבוי דאשר איה"נ וביומא פ' ע"א אמרינן טומאת אוכלין כביצה מנלן אר"א א"ר אליעזר מכל האוכל אשר יאכל אוכל הבא מחמת אוכל ואיזה זה ביצת תרנגולת כו' ואימא ביצת בת יוכנא תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת ואימא ביעותא דציפורתא דזוטר טובא ר' אבהו דידי' אמר אוכל שאתה אוכלו בב"א ושיעורו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת כו' מהנראה דר' אליעזר בשיטתי' בפסחים מ"ג ע"ב וצ"א ע"ב הנ"ל דדריש כל לרבוי' ה"נ משמע לי' מכל האוכל לרבוי' לשיעור טומאת אוכלין הכי גדול עד לביצת בת יוכנא ורק משום ריבוי דאשר דהוי ריבוי אחר ריבוי ואין רא"ר אלא למעט אוקמי' לשיעורא דביצת תרנגולת משום דביעותא דצפורתא זוטר טובא וביעותא דבת יוכנא גדולה טובא אמרי' משום המיעוט דרא"ר תפסת מועט תפסת וזהו נראה כשיטת ר"ת דמן התורה אין אוכל מקבל טימאה פחות מכביצה ורק מדרבנן כנ"ל ור' אבהו דידי' אמנם דאמר דשיערו חכמים לאוכל שאתה אוכלו בב"א דאין בית הבליעה מחזיק יותר מכביצת תרנגולת י"ל דס"ל כחכמי' דר"י בסנהדרין ע"ח ע"א דכל נפש כולו משמע וה"נ ס"ל דכל האוכל כולו משמע וכסוגי' דזבחים מ' ע"א דגם לר"ש אשר לא הוי ריבוי' ואין כאן שום ריבוי א"ר ולא מא"מ. ולה"ק לישנא דשיערו חכמי' כו' לא לאשמועינן דגם מדרבנן אין אוכל מק"ט בפחות מכביצה וכשיטת הרשב"א בחי' לשבת הנ"ל ושיטת רש"י אמנם לחלק מה"ת בין ליטמא בכ"ש לטמא אחרים בכביצה י"ל מקורה למדס"ל דכל מקצתו משמע כר"י בכל נפש בסוגי' דסנהדרין הנ"ל ובכורות ג' ע"א וה"נ מכל האוכל נפק"ל שמטמא בכ"ש ואשר אמנם ריבוי' הוא כסוגיא דמנחות מ"ג ע"ב הנ"ל ריבה אשר יאכל לטמא אחרים כביצה דוקא שנאכל בב"א וכעין ס' התוס' מנחות מ"ג ע"ב ד"ה ור"ש מאשר נפקא דתלת תנאי הוא התם ואליבא דר"ש פליגי התם כו' ויבאר לפנינו וע"כ י"ל דהוכרח רש"י ז"ל בחולין פ"א ע"א גבי פרה מטמא טו"א לפרש דלא מקבל טומאה בלית בי' שיעורא כו' משו' דקאי התם לר"ל אליבא דר"ש דס"ל דכל לרבוי' אתא כנ"ל. והנה ר"ל ס"ל ביומא ע"ד ע"ב דח"ש מותר מה"ת והק' לי' ר' יוחנן מכל חלב לרבות ח"ש (והיינו דס"ל לר' יוחנן דכל מקצתו משמע) ודחי ר"ל מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכבר עמדו בזה בכפ"ת בתיוה"כ ובת"ח והאחרוני' א"כ קשה לר"ל ל"ל כל ועוד דהוי"ל לר"ל לשנות כחכמי' דר"י דסוגי' דסנהדרין ע"א הנ"ל דכל כולו משמע ולהנ"ל י"ל דלעולם לר"ל כל רבוי' הוי' והא דלא מוקי לה כחכמים דר"י משום דהו"א דשיעורו כביצה עכ"פ וכמ"ד בפסחים קכ"א ע"א כביצה כטומאתו הנ"ל ובהיקישא דכל חלב מכל האוכל אשר יאכל הוי נפק"ל הכי ואף אי הוי שתיק קרא מכל לגמרי הו"א נמי דליתא נמי הכא בהיקישא חלב לא כלו מכל האוכל אשר יאכלו ולאסור בחלב אף בח"ש כביעותא דצפורתא אף דלענין טומא' נתמעטה ביעותא דצפורתא דזוטר שיעורה וי"א דש"ה משום דאיכא ריבוי דכל וריבוי דאשר ואיכא ריבוי אחר ריבוי דלמעט ע"כ אמרי' תפסת מרובה ל"ת וביעותא דצפורתא שאני דזוטר טובא משא"כ בחלב דליכא רא"ר הו"א דשיעורא אף בחצי זית כביעותא דצפורתא להכי כ' כל חלב שאסור בכזית דוקא וכמ"ד בפסחים קכ"א ע"ב כזית כאיסורו ואעפי"כ שפיר י"ל כתי' ר"ל מדרבנן וקרא אסמכתא כו' כמו בטומאת אוכלין אף דמה"ת אין אוכל מטמא מה"ת פחות מכביצה ורק מדרבנן כשיטת ר"ת בתוס' פסחים הנ"ל ובברכות י"ב ע"ב מזכירין יציאת מצרים בלילות אראב"ע ה"א כבש"ש ול"ז שתאמר יצ"מ בלילות עד שדרשה ב"ז שנא' למען תזכור את יום צאתך מארמ"צ כל ימי חייך י"ח הימים כל ימי חייך הלילות כו' דכל ריבוי הוא ומפירוש רש"י שם נראה דהך לימודא מבעי"ל לר"ש דוקא דס"ל בסוגי' דמנחות הנ"ל דאין לילה זמן ציצית דכ' וראיתם אותו וזכרתם אומרים אותה בלילה מפני יצ"מ שבה ע"ש ע"כ מוקי לה ר"ל אליבא דסוגי' דמנחות הנ"ל לר"ש דוראיתם אותו פרט לכסות לילה דאין לילה זמן ציצית ואשר תכסה בה לרבות כסות סומא ואשר ריבוי' הוא ואיכא נמי בקרא דכל האוכל אשר יאכל ריבוי א"ר דממעט ביצת ב"י ואוקמה לשיעורא לביצת תרנגולת וכבר ביאר הכו"פ בקו' ביה"ס קישור וענין כוי לחצי שיעור בדברי הברייתא בלימודא מכל אוכל חלב לרבות כו' דכוי שנחלקו בו היינו תיש הבא על הצבי או צבי שבא על החיש שנחלקו בו אי גם לזרע אב חוששין או לזרע אם לבד ובחולין פ' ע"ב אמרי' דבכיסוי דם לכ"ע חייב דלזרע אם לכו"ע חוששין כו' והק' בתוס' הא הוי תערובת דם חיה ודם בהמה בכל טיפה וטיפה כו' א"כ ה"ה בחלב בכל זית איכא חצי זית בהמה וח"ז חיה וא"כ ברייתא דכל אוכל חלב חנניא היא ס' בחולין ע"ט ע"א דחוששין לזרע אב ובכל כזית ליכא רק ח"ש וא"ש לימודא דכל חלב לרבות הכא דבכל זית ליכא רק ח"ש דלר"י היא דאורייתא ולר"ל דרבנן הוא כו' והנה טעמא דר"ל מפורש בגמ' שם דאי ס"ד דאורייתא כוי ספיקא היא איצטריך קרא לאתוי' ספיקא כו' וכבר הוכיח הפר"ח מזה כשיטת הרמב"ם דס' מה"ת לקולא ורק מדרבנן לחומרא דמשקו"ט דגמ' משמע דלר"ל לא ס"ל דכוי בריה בפ"ע היא כאי משום הא לא איריא קסברי כוי בריה בפ"ע הוא דדחה הגמ' הוכחת ר"ל ע"ש ולס' מהרי"ט דלהכי קימ"ל כמ"ד חתיכה אחת משני חתיכות שנינו דאז הוי איקבע איסורא ובזה דוקא החמירה התורה בספיקא ובלא"ה אמרי' ס' מה"ת לקולא כו' מהא דס' ר"ש ור"ע בכריתות כ"ב ע"ב דא"ח בא"ת אלא היכא דהיה מתחילה ב' חתיכות וניטל א' מהן או שאחד אכל מקודם הראשונה ואח"כ אכל השני השני' דמחייבין שניהם אשם תלוי כו' נראה דס"ל ס' מה"ת לקולא כהרמב"ם א"כ מה"ט י"ל נמי דס"ל לר"ש כר"ע במנחות פ"ט ע"א בשמן בשמן הוי ריבוי אחר ריבוי ואין רא"ר אלא למעט. עוד י"ל עפ"י דהתוס' סנהדרין ד' ט"א אמימרא דר' יוחנן שם דר"ש ס' יש אם למקרא להקשו' בהא דמחייב ר"ש א"ת אף בניטל א' מב"ח בסוגי' דכריתות כ"ב ע"ב הנ"ל הא לאוקימתת הגמ' שם בדף י"ז ע"ב למדס"ל יש אם למקרא היכא דניטל אחד מהם פטור דליכא מצות בשעת אכילה ותי' משום דקרא ומסורה לא מכחשי להדדי ואפשר לקיים שניהם המקרא דמצוות קרינן לחייב אשני מצות דהיינו ב"ח והמסורה לחייב על כל מצוה אחת כו' א"כ י"ל נמי דס"ל לר"ש כר' ישמעאל ור"מ במנחות ל"ד ע"א דבית שאי"ל אלא פנים אחד דחייב דכ' מזוזות ומיעוט מזוזות שתים כשהו"א מזוזות בפרשה שני' שאין ת"ל הוי ריבוי אחר ריבוי ואין רא"ר אלא למעט וע"ש בתוס' והנה אתירוץ תוס' סנהדרין הנ"ל כבר תמהו המפו' דבסוכה ו' ע"ב לא כ"כ ומהנראה שם דס"ל דבהך מצות המקרא והמסורה מכחשי אהדדי כמ"ש מהרש"א. וגם איך י"ל דהמקרא בא לחייב על ב"ח א' חלב וא' שומן ואכל א' מהם כיון דאף בחתיכה א' חייב כ"ש בשתים וא' מהם ודאי חלב ועי' במלוה"ר ערך ספק מש"כ בזה ועכ"פ סוגיות חלוקות יש כאן ואיכמ"ל ועכ"פ מסוגי' דכריתות הנ"ל משמע דלר"ש ס"ל דיש אם למסורה וע"כ י"ל דל"ק מסיגי' דזבחים מ' ע"א הנ"ל דמשמע דר"ש לא דריש אשר כו' משום דהתם ר' ירמי' הוא דקאמר לא נצרכה אלא לר"ש דתני' למעלה אומר קרן קרנות שתים למטה הו"א קרן קרנות ארבע דברי ר"ש ופי' רש"י דאי"ל לר"ש יש אם למקרא וחוזרים ומלמדים זמ"ז בהיקש כו' אבל סוגי' דמנחות מ"ג ע"ב הנ"ל להנ"ל דלר"ל קאי בשיטתי' הנ"ל דכל לרבות וס' מה"ת לקולא ודיש אם למסורה שפיר י"ל גם לר"ש אשר ריבוי הוי' ואין רא"ר אלא למעט כנ"ל ובאמת לחילוק תוס' סנה דרין ד' ע"א הנ"ל עדיין לא מתורץ סתירת הסוגיות דזבחים מ' ע"א למנחות מ"ג ע"ב דלמש"ב בתוס' סנהדרין ד' ע"ב ד"ה לטטפת דיש אם למסורה מהירוש' דא"ר ירמי' גורעין לדרוש אפי' באמצע תיבה כו' ובזבחים מ' ע"א ר' ירמי' הוא דמוקי לה לדר"ש בלימודא דקרן קרנות ודיש אם למקרא כו' כנ"ל וע"כ משום דלא פליגי המקרא והמסורה כבתוס' ד"ה לא עדיין קשיין הסתירות ואמנם לרש"י ז"ל עכ"פ י"ל כנ"ל וע"כ הוכרח לפרש בחולין פ"א ע"א אליבא דר"ל דלר"ש לא מקבל טומאה בלית בי' שיעורא כנ"ל והוכרח להביא ראי' מכריתות כ"א ע"ב כגון בשר שתפחו בפחות מכביצה בצק אי משוי לי' אוכל מצטרף בהדי בצק ומקבל האי בצק טומאה אם יגע בטומאה ומטמא שאר אוכלין ואי לאו אוכל הוא לא מקבל האי בצק טומאה דלית בי' שיעורא וכי נגעו בי' אוכלין אחריני טהורים הן שאינם נוגעין בנבילה אלא בבצק ועי' מהרש"א שפי' כוונתו כיון דלית בבצק כביצה אלא ע"י צירוף הנבילה ל"ל דמטמא ומצטרף והתוס' בב"ק ע"ז ע"ב ד"ה פרה הק' עליו דיכול להיות מטמא ומצטרף כו' משום דזהו מימרא דר' חנינא שם בכריתו' ולהנ"ל עפ"י שיטתי' דוקא דחוששין לזרע אב לר"ל ברייתא דכל חלב לכוי וח"ש דרבנן הוא דכל כולו משמע כנ"ל דזהו משמעותא דקרא כל האוכל אשר יאכל רא"ר למעט אשיעור דביצה בעי' בבצק כביצה ובלא"ה ל"א דמטמא ומצטרף מה"ת ואמנם התוס' בשיטתם הנ"ל דליכא הוכחה גמירא דאשר ריבוי הוא כבזבחים מ' ע"א ועפ"י שיטתם הנ"ל בי"א למקרא ולמסורה שפיר הק' בב"ק אפירוש רש"י דיכול להיות מטמא ומצטרף דלא נתמעט ברא"ר אביצת תרנגולת שלא להיות מטמא ומצטרף כנ"ל:
ועפי"ז י"ל דמה"ט פי' רש"י בסוגי' דפסחים ל"ג ע"ב דאוכל מקבל טומאה בכ"ש אבל אינו מטמא אחרים אלא כביצה כו' משום דקאי התם במימרא דר' יוחנן ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה כו' דלהנ"ל י"ל לר' יוחנן בלימודא דכל חלב לח"ש דכל מקצתו משמע כר"י כל נפש דסוגי' דסנהדרין ע"א ע"א וכן קאי התם לר' חסדא דלמסקנת ר' אשי בפסחים ס"א ע"ב בתר אתקפתי' לר' חסדא ממאי דהאי כל ערל כולה משמע דילמא האי וכל ערל משמע כל דהיא ערלה כו' ובקרא דונרצה לו לכפר עליו קמיפלגי כו', א"כ ה"ה דרשא דכל אוכל כל דהיא משמע ואשר יאכל ריבוי וע"כ דאינו מטמא אחרים אלא כביצה כדרשת ר"ע בסוטה י"ז ע"ב יטמא לטמא אחרים:
ול"ק נמי קושי' הר"ת בתוס' פסחים ל"ג ע"ב ד"ה לאימת אפי' רש"י הנ"ל מדף מ"ד ע"א שם דאמרי' השום והשמן של תרומה ומקפה של חולין ונגע טבו"י במקצתו לא פסל אלא מקום מגעו וכ' בכל הספרים והוינן בה מקום מגעו אמאי פסול הא לא הוי כביצה אלמא לא מקבל טומאה בכ"ש כו' משום דזה קאי התם אמימרא דר' אבהו אר"י כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר כו' וזעירי אמר אף שאור בל תקטירו כמאן כר"א דדריש כל (דמשמע אפי' מקצתו) א"ה לענין חב"פ נמי איה"נ ולאפוקי מדאביי דאמר יש הקטרה לפחות מכזית קמ"ל והק' בתוס' הא ר' יוחנן דריש ביומא ע"ד ע"א מכל חלב לח"ש ותי' דלא דריש אלא לאיסורא ולא למלקות כו' והתוס' שם חולקין נמי אפי' רש"י אמימרא דזעירי אף שאור ב"ת היתר מצטרף לאיסור ח"ז שאור וח"ז מצה כו' ופי' דזעירי מרבה היתר מצטרף לאיסור בשאור מכי כל וכדרבא וה"פ מקצתו מנין היינו זית ת"ל כל עירובו מנין היינו ח"ז שאור וח"ז מצה ת"ל כי כל כו' וע"ז מק' הגמרא וכל איסורין שבתורה אין היתר מ"ל והתנן המקפה חולין כו' מקום מגעו אמאי פסולה כו' כיון דבכל איסורין שבתורה ל"א היתר מ"ל דלא דמי להני דחשוב דל"א דכל מקצתו משמע אלא כולו א"כ ה"ה נמי דכל האוכל לרבוי' לשיעור טומאת אוכלין הכי גדול עד לביצת בת יוכנא ואשר יאכל הוי ריבוי ואין רא"ר אלא למעט אוקמא אשיעורא דביצת תרנגולת כנ"ל ומשמע דמה"ת אין אוכל מקבל טומאה פחות מכביצה כשיטת הר"ת שפיר כ' התוס' דגרסינן מקום מגעו אמאי פסול הא ל"ה כביצה כ"ז לפי' ושיטת התוס' אבל לרש"י ז"ל י"ל עפ"י ס' הנ"ל לחלק בין ליטמא לטמא אחרים למדס"ל כר"י בכל נפש דמקצת משמע כו' ודזעירי דהיתר מ"ל לח"ז שאור וח"ז מצה באינן מעורבין ואין הקטרה לח"ז ודפריך כמאן כר"א דדריש כל (כפי' רש"י ודריש לי' הכי מקצתו מנין ח"ז שאור וח"ז מצה עמו וע"כ ל"ק לרש"י התוס' דגם לרבנן יכול להיות דניהו דלא דרשו כל כי כל דרשו כו' דלרבנן דר"י בסנהדרין ע"א ע"א הנ"ל גם כל נפש כולו משמע כו' א"כ גם כל האוכל מקצת אוכל משמע ואשר יאכל ריבוי' משמע וזהו דוקא כפי' ושיטת רש"י הנ"ל לחלק בין ליטמא ולטמא אחרים. אמנם י"ל דלהכי מחק רש"י ז"ל הא דגרס ר"ת והא ל"ה כביצה משום די"ל דר' אבהו בלא"ה לשיטתי' דידי' אזל ביומא פ' ע"א אוכל שאתה אוכלו בב"א ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת כו' וס"ל כחכמים בסנהדרין דכל כולו משמע ואשר לא הוי ריבוי ושיערו חכמים היינו דאף מדרבנן אין אוכל מק"ט פחות מכביצה כשיטת הרשב"א כנ"ל א"כ בלא"ה צ"ל דיש כאן תרומה כדי להצטרף כזית באכילת פרס ממנו ול"ק קושי' הר"ת. והנה הלח"מ בפי"ד מהל' טו"א העיר מד' התוספתא שמביא הר"ש בפ"ח דפרה מ"ו קדירה שהיא מליאה משקין טהורים ותורמסין טמאים פחות מכביצה נתונים לתוכה נתפחו ונעשו כביצה ה"ז אומר טמאני וטמאתיו, שהמשקין גרמו התפוח והתורמסין אומרים למשקים טמאני שעשו אותי כביצה ואני חזרתי וטמאתי המשקין ומוכח מהכא דאוכלין טמאים פחות מכביצה שתפחו ועמדו על כביצה שהם טמאים ויש לפשוט מזה לשני חצאי ביצה שנטמאו כ"א בפ"ע וחזרו ונצטרפו ונעשו כביצה דטמאים כו' ועיינתי בתוספתא וראיתי שהיא מימרא דר' יהודה ולמש"כ בשיטת רש"י דאזלא דוקא לר' יהודה דכל נפש מקצתו משמע וה"ה מכל האוכל כו' י"ל דפי' דתוספ' דהז"א טמאני וטמאתיו היינו שהתורמסין אומרים למשקים טמאני שעשו אותי כביצה כדי שאוכל לטמאות אחרים וע"כ ואני חזרתי וטמאתי המשקין בעיך שמקודם ל"ה רק טומאת עצמן ולא לטמאות אחרים ואין שום הוכחה דהתוספתא פליגא אפסק הרמב"ם שהוא כשיטת רש"י דאוכל מקבל טומאה בכ"ש כאשר צידד הלח"מ בזה וע"כ שפיר י"ל להוכחה לשני חצאי ביצה כו' דאף לשיטת רש"י מצטרפין כביצה ומטמאים ואף שכ' בחולין פ' ע"א דבלית בבצק כביצה אלא ע"י צירוף הנבילה ל"ל דמטמא ומצטרף כו' והיה א"כ מקום להוכיח גם לב' חצאי ביצה שנטמאו כ"א בפ"ע דא"מ למש"כ לעיל לתרץ קושי' התוס' בב"ק ע"ז ע"א אשיטת רש"י בזה דרש"י שם קאי לר"ש דמה"ת לר"ש אין אוכל מקבל טומאה פחות מכביצה אף לא לטומאת עצמו כו' הילכך אינו מצטרף משא"כ לשיטת התוס' ומכ"ש לר' יהודה דמצטרף כנ"ל. גם י"ל דר' יהודה לשיטתי' הנ"ל דבתר עכשיו אזלינן וכיון שנתפח ועמד אכביצה טמא וע"כ י"ל גם סוגי' דמנחות נ"ד ע"א הנ"ל בשר העגל שנתפח דרב ור' חייא ור' יוחנן אמרו משתערין כמות שהן (כמות שהן עכשיו וי"ב כביצה) דרב ור"ח דפליגא עם ר' חנינא בכריתות כ"א ע"א הנ"ל וכן ר' יוחנן דדריש כל חלב דמקצתו משמע כנ"ל וכר' יהודה דלטמא טומאת עצמן בכ"ש כו' ע"כ בניתפח ועמד על כביצה עמא ולגי' רש"י ר"ש ור"ל אמרו משתערין לכמות שהיו מעיקרא י"ל דלשיטתי' דאף לטומאת עצמן כביצה לא מהני ניתפח כנ"ל ורבה בא לפרש עפ"י שיטתי' בפסחים ס"א ע"ב כנ"ל דכל כולה משמע ולאפוקי מדר' אבהו דכל היכא דמעיקרא ל"ה בי' והשתא הוי' בי' מדרבנן ניטמא מעיקרא טומאת עצמן אף בפאות מכביצה ופליגי בהיה בו כשיעור ונצמק וחזר ונתפח כו' א"כ יש ליישב קושי' התוס' והרמב"ן דשפיר בעי רבא בשבת צ"א ע"א הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עלי' לאכילה מהו כו' אף דלרבה הכא אילו לא תפחה ונמלך עלי' לאכילה פטור ואפי' לבתר דטפחה פטור מה"ת כו' היינו לרבה דוקא דלשיטתי' בפסחים דכל ערלה כולה משמע ר"ל גם לתפחה דמכל האוכל כולה משמע ולאפוקי מדר' אבהו כנ"ל כיון דמעיקרא ל"ה בי' אף דהשתא הוי בי' אין אוכל מקבל טו"ע פחות מכביצה רק מדרבנן ל"מ תפחה משא"כ לרבא לשיטתי' במנחות נ"ח ע"א. דדריש מקצתו מנין היינו זית ת"ל כל עירובו מנין היינו. ח"ז כו' ת"ל כי כל כנ"ל שפיר י"ל גם בדרשא דכל האוכל כשיטת רש"י דטו"ע בכ"ש מה"ת דכל מקצתו משמע ואשר ריבוי הוא לטמא אחרים בכביצה כנ"ל באמת היכא דמעיקרא ל"ה בי' והשתא אית בי' טמא מה"ת כנ"ל מתוספתא דמייתו הר"ש והלח"מ שפיר בעי' הוציא חצי גרוגרות לזריעה כו' דאפשר גם בשבת חייב דלענין טומאה פשוט לרבא יותר דחייב מלענין שבת. ול"ק נמי קושיתי דילמא ס"ל לרבא באמת לחייב משום דס' כר"ל דאכילת מעיו שיעור אכילה בעינן וגם בבלעו חייב כו' דלר"ל להנ"ל דכר"ש ס"ל אין אוכל מקבל אף עו"ע מה"ת פחות מכביצה כל היכא דמעיקרא לה' בי' והשתא נתפח והוי בי' אף מדרבנן אין טומאה כנ"ל וא"כ גם בדינא של הבר"י בפת סופגנין שנתפח כו' הנ"ל י"ל כיון דבטו"א קימ"ל לחלק בין טו"ע לט"א ע"כ יש להחמיר אף בנתפח כס' הלח"מ משא"כ לענין אכילה דמעיקרא בודאי ל"ה כזית ול"ח לברכה ל"ש להחמיר אף שנתפח ונראה כאי"ב השתא כיון דבאמת לא אכל כזית כנ"ל: