אור ברסלב
בית אבא סימן ב

בית אבא· רבי אליהו יהודה הכהן גוטווירט

סימן ב

סימן א

ב"ה לבוב עת"ר

ישאו הרים שלום וברכה לכבוד אדמו"ר הגאון הגדול נר ישראל עה"י פה"ח המפורסם ככל אפסי תבל רכן של ישראל בארץ ובגולה כקש"ת מרן חיים ברלין (שליט"א) ז"ל אב"ד ור"מ בוואלאזין וכעת בעיה"ק ירושלים ת"ו. זכיתי לקבל פני קדשו ולבקרו בהיכלו, ומה שאמרתי אז לפני כבוד הדר"ג (שליט"א) ז"ל בע"פ הנני להתכבד בזה להציע כעת הדברים בכתב ביתר ביאור ובפלפול ארוך כיד ד' הטובה עלי.

א) מה שהעירני בביאור שיעור ס' נשמי דאסור לישן ביום עפ"י דהש"ע באו"ח סי' ד' שכבר עמדו בזה הרה"ג ובראשם זקני הגאון בעל תשו' תפארת צבי בח"א לאו"ח. נ"ל דהנה לגמ' דסוכה כ"ו ע"א שיעור שינת עראי היא מאה אמה ולטעמא דס' הזוהר דעד הכא לא טעם טעמא דמיתה י"ל עפ"י מה דנפק"ל רבי בסנהדרין צ"א ע"א מקרא ורוח אלוהי באפי ופקודתך שמרה רוחי דהנשמה ניתנה באדם משניפקד וחי וביבמות קכ"א ע"ב בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור הגדול ובאו והודיעו לרחב"ד שעה ראשונה א"ל שלום שני' א"ל שלום שלישית א"ל עלתה דעד הכא יכולה לחיות כו' משמע דעד שעה שלישית רוח אלוהים באף אדם ולא טעם טעמא דמיתה ומזה י"ל מש"כ שהאר"י ז"ל היה ישן ב' וג' שעות שמשמע דשיעור זה אינו יותר משיתין נשמי כו' דמהכא משמע דשלישית ואפשר כל שלישית עדיין לא טעם טעמא דמותא דהוי' עוד רוח אלוהים באפו ורק בסוף שלישית א"ל עלתה וגם דקדקו וכתבו ב' ג' שעות דמשמע יותר עד שעה שלישית כנ"ל ואמנם מהרי"ט בתשו' בחאה"ע סי' כ"ו כ' דאין לפרש גמ' דיבמות הנ"ל לשעות פשוטות דאין האדם יכול לחיות תחת המים עד ג' שעות והביא מהתוס' סוטה י"א ע"א ד"ה מרים המתינה למשה שעה אחת דלאו דוקא נקיט שעה אלא שליש שעה או רביע דקתני בתוספתא מרובה מדה טובה ממידת פרעניות כו' ושליש שעה היא שיעור י"ח מינוען א"כ שעה שלישית דא"ל עלתה דיבמות הנ"ל מכוונת לשעה דידן בת ששים מינוטן שמכוון נמי לפי' הפשוע ס' נשמין שעפי"ז גם לשלש שעות דשינת האר"י ז"ל יש לכוין דבני שליש שעה ובני מיל הוי' ובהצטרפם לא יעלו ליותר מנ"ד מינוטען ופחות מס' נשמין:

ועפי"ז אמרתי ליישב קושי' הגאון מוה"ר ישעי' בערלין הנפלאה מובא בתשו' נובי"ת סי' כ' בגמ' דסוכה כ"ו ע"א הנ"ל בהא דאמרי' התם אסור לאדם לישן ביום יותר משינת הסוס כו' ודסוסיא שיתין נשמי אביי הוה ניים כדמעייל מפומבדיתא לבי כובי קרי עלי' ר"י עד מתי עצל תשכב ופי' רש"י כמבי כובי לפומבדיתא דאמרי' בעלמא דהוי שית פרסא כו' דבקידושין ע' ע"א פי' כפר הסמוך לפומבדיתא ומתקריא בי כוביא כו' ובריש מגילה משמע דסמוך הוי' מיל כו' ולהנ"ל י"ל דבפסחים נ' ע"א אמרי' עתיד הקב"ה להוסיף על ירושלים כמצהלות הסוס דכ' והיה ביום ההוא יהי' על מצהלות הסוס קדוש לד' והיה ביום ההוא יהי' כל סיר ביהודא קודש לד' וכ' מהרש"א בח"א לפרש משום דאין אוכלין קדשים חוץ לירושלים קאמר שכל יהודא יהי' בכלל ירושלים ויהי' כל סיר ביהודא כבירושלים קודש לד' והיינו עפ"י דרשא דרישא דקרא דיהי' על מצהלות הסוס קודש לד' שעתיד הקב"ה להוסיף על ירושלים כמצהלות הסוס כו' ובספר כפתור ופרח בשיעורין גבולין דא"י כתב דמחשבין בסתם ארץ ישראל לארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה וחצי' ארץ ישראל היינו ארץ יהודא שני מאות פרסה על ר"פ וכ"כ הגליל ר' פרסה על ר"פ ובתשו' תפ"צ הנ"ל הביא בשם ספר תכונת השמים דבארץ ישראל משערים יום הקצר לעשרה שעות באורך היום וח"א כו' והיינו לאורך היום עשרה שעות בני ששים מינוטן שהם שש מאות מינוטן וכאשר נחליק הסך שש מאות מינוטן באורך יום הקצר על שני מאות פרסה דשיעור יהודא עפ"י קרא דיהי' על מצהלות הסוס קודש לד' שעתיד הקב"ה להוסיף על ירושלים כל יהודא שיהי' בכלל ירושלים יעלה על כל מצהלות הסוס לשיעור פרסה מהשני מאות פרסאות דיהודא ליום בן עשרה שעות שהוא בן שש מאות מינוטן שיעור שלש מינוטן לכל פרסה כזה שלש פעמים שני מאות פרסה שהם שש מאות מינוטען או עשרה שעות אורך היום כנ"ל א"כ שיעור שיתא פרסאות במצהלות הסוס אורך כל פרסה שלש מינוטען יעלה לשיעור י"ח מינוטען כאורך זמן ושהיית מהלך אדם בינוני לשיעור מיל שהוא ג"כ י"ח מינוטען עפ"י שיעור מהלך אדם בינוני ביום עשרה פרסאות בשיעור פרסה בת ארבע מיל כמבואר בש"ך ובפרמ"ג יו"ד סי' ס"ט וע"כ לפי דהש"ס אוסר הכא בסוכה לאדם לישן ביום יותר משינת הסוס דהיינו שיתין נשמין דלפי' מהרי"ט בתשו' הנ"ל הוא שיעור שלש שלישי שעות מהלך מיל כל שליש שעה בת י"ח מינוטען כפי' התוס' סוטה הנ"ל והיינו מהלך מיל דאדם ולאשר אמנם הש"ס מסמן הכא נמי בשהיית שינת הסוס דשיעורא דסוס דבדידי' מסמן הש"ס הכא שיעור מהלך מיל באדם בת חי' מינוטען הוא במצהלות הסוס שיתא פרסות אכפי שהיית כל פרסא במצהלות הסוס בשיעור ג' מינוטען כנ"ל שפיר כתב רש"י ז"ל בסוכה לאחר שהביא הא דאביי הוה ניים כדמעייל מפומבדיתא לבי כובי וקרי עלי' ר"י ע"מ ע"ת כו' דרק ממידת חסידות הוא דקא"ל סכי ולא מאיסור כיון דהעיקר הוא כדפי' בקידושין ע' ע"א דכפר הסמוך אל פומבדיתא ומתקרי' בי כוביא ובמגילה משמע דסמוך הוא מיל ושיעור י"ח מינוטען ול"ה רק שליש שעה אחת עפ"י שיעור דמהלך אדם שיעור מיל בשיעור י"ח מינוטען כנ"ל לפרש דכיון דהכא בסוכה מסמן הש"ס שיעור שהיית השינה לאדם בשיעור שינת הסוס ע"כ גם בשיעור דמהלך אדם שיעור מיל י"ח מינוטען דניים בי' אביי צריך לסמן ג"כ בשיעור שיתא פרסאות דמהלך מצהלות הסוס בהני י"ח מינוטען דשיעורי במהלך אדם שיעור מיל וכתב לפרש דמפרש במקום אחר דהיינו עפ"י חשבון דספר תכונת השמים תתפרש גמ' דפסחים הנ"ל בקרא דוהיה ביום ההוא יהי' על מצהלות הסוס קודש לד' לספר כפתו"פ הנ"ל דהוה שיתא פרסא כו' ר"ל דשיעור מהלך באדם שיעור מיל י"ח מינוטען הוי' במצהלות הסוס שיעור שיתא פרסא כנ"ל דרק על השיעור מהדר רש"י ז"ל לפרש ועל המצהלות הסוס לעשות דרך שיתא פרסא בשיעור מהלך מיל די"ח מינוטען דאדם כנ"ל ובאמת הסמיכות מבי כוביא לפומבדיתא אינו רק מיל שיעור י"ח מינוטען כנ"ל ול"ק קושי' הגאון ז"ל:

וי"ל נמי דמה שפי' רש"י ז"ל בפסחים נ' ע"א דשיעור רק עד חצות היום והיינו דלא כחושבנא דידי' הנ"ל מסוס דהתם קאי נמי לר' יוחנן דדריש נמי כל ביזה שבוזזים ישראל עד שעה שהסוס רץ ומציל יהי' קודש לד' כו' דלר' יוחנן קשה קושי' התוס' סוטה י"א ע"א הנ"ל מהא דדרש ר' יוחנן בחגיגה ס' ע"ב אתי יום יום ידרושו שכל העוסק בתורה אפי' יום א' כאלו עוסק כל השנה כולה וכן במדת פרעניות כ' במספר כימים אשר תרתם את הארץ מ' יום וגו' אלמא דכי הדדי נינהו ול"א מרובה מידה טובה ממידת פרעניות ע"א ה' מאות א"כ לדידי' שעה דנקט דווקא הוא ולא שליש שעה א"כ ל"ל בלא"ה כחושבנא דידן ע"כ פי' התם לדידי' כשיעור עד חצות כנ"ל ואין מפי' רש"י דשם שום סתירה לאמיתת פי' הנ"ל ותי' קושי' הגאון ז"ל כנ"ל:

ב) והנה בתשו' נוב"י חיו"ד סי' כ"ג הביא קושי' הגאון מוה"ר ישעי' בערלין על דברי הה"מ פ"ו ממ"א הל' י' שכ' ומ"ש רבינו ומניחו במלחו כדי הילוך מיל כו' שיש סמך לשיעורו של הרמב"ם ממ"ש גבי עיבוד העור וכמה כדי עבודה כדי הילוך מיל והק' הגאון שהרי בחולין קכ"ב ע"ב אמרו וכמה כדי עיבוד ארבעה מילין וכ"ה בפסחים מ"ו ע"א וכן הקש' ארשי' ז"ל בנדה נ"ה ע"א בד"ה שעובדן כו' שכתב ושיעור עבודה מפורש בברכות ובפסחים כדי מיל שדברי רש"י ז"ל תמוהין במקום ובשיעור במקום כי בברכות לא נזכר דבר משיעור עבודה ובשיעור שרשי' כ' מיל ובפסחי' מפורש ד' מילין כו':

דהנה יש לדקדק עוד אמאי לא ציין רש"י ז"ל בנדה נ"ה. גם לסוגי' דחולין קכ"ב: כמו שציין לברכות ופסחים ואדרבה מהנראה שסוגי' דחולין היא מקור ומתני' דוכלן שעיבדן או שהילך בהן כדי עיבודה טהורין חוץ מעור אדם ע"ש עוד יש לדקדק אחר שנציע גמ' דפסחים וחולין בשינוי נוסחאות ושמות תנאים ואמוראים שביניהם דז"ל גמ' דפסחים מ"ו ע"א בצק החרש אם יש כיו"ב שהחמיץ ה"ז אסור כו' אם אין שם כיו"ב מהו א"ר אבוהו א"ר שמעון בן לקיש כדי שילך אדם ממגדל נוניא לטברי' מיל וא"ר אבוהו אר"ל לגבל ולתפילה ולנט"י ארבעה מילין א"ר נחמן אייבו אמרה ומשמי' דר' ינאי וארבעה אמר בה וחדא מיניהו עיבוד דתנן וכולן שעבדן או שהילך בהו כדי עבודה טהורין חוץ מעור אדם וכמה כדי עבודה א"ר אייבו א"ר ינאי כדי הילוך ארבעה מילין א"ר יוסי בר' חנינא ל"ש אלא לפניו אבל לאחריו אפי' מיל אינו חוזר א"ר אחא ומינה מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר כו' וצ"ב מה בא ר' נחמן לחדש דאייבו משמי' דר' ינאי אמרינהו גם להני שלש ראשונות לגבל ולתפילה ולנטי' ולא ר' אבוהו אר"ל ואי לאשמעינן שהוסיף גם עיבוד לא הויל"ל למימר משמי' רק עיבוד לחוד דמה נפק"מ אי ר' אבוהו אר"ל אמר להו להני שלש הראשונות או אייבו משמי' דר' ינאי אחר שכבר הוזכרו ונפרטו לעיל גם מנ"ל לריובר"ח לחלק בין לפניו ולאחריו, ולר' אחא לפרש דפחות ממיל חוזר, ויותר צ"ב דבחולין קכ"ב: א"ר הונא א"ר ינאי ארבעת מילין לגבל ולתפילה ולנט"י ואמר ר' נחמן אייבו אמרה כו' דהשינוי הוא בשתים נגד גמ' דפסחים דבעה"מ הוא ר' אבוהו אר"ל ובחולין ר' הונא א"ר ינאי ובדברי ר' נחמן דאייבו מעצמו בשיטתי' אמרה בעוד שבפסחים א"ר נחמן דאייבו משמי' דר' ינאי אמרה להא דעיבוד, גם כבר העיר הב"ח באו"ח סי' תנ"ט ובגליון הש"ס בירוש' פ"ג דפסחים הל' ב' דבירוש' אמתני' דבצק החרש חם יש כיו"ב שהחמיץ ה"ז אסור הנ"ל א"ר עולא א"ר תנינא ל"ה שם אחר שהחמיץ כיו"ב עד היכן עד כדי הילוך ארבעת מיל נגד מימרא דר' אבוהו אר"ל בבבלי דעד כדי הילוך מיל:

והנה החת"ס בתשו' חאו"ח סי' קצ"ט העיר מכ"מ בש"ס דשיעור שעה שזכרו חכז"ל ל"ה אצלם תמיד מושג לציין זמן מוגבל ומצומצם כדרכינו כיום לשעה בת ששים מינוטען רק מושג משתנה כפי כל ענין וענין לפעמים כמושג ומוגבל דידן שיעור שהיית חלק י"ב מהיום בשעות שוות ולפעמים שיעור חלק משעות זמניות ולפעמים שיעור שהיית מיל ולפעמים אף שיעור רגע כ"ד התרגום ע"פ ואכלה אותם כרגע כשעה כו' וכבר העיר הכו"פ בסי' ס"ט בדברי התה"ד דשיעור מליחה שיעור שעה שהוציאו הרב ז"ל מגמ' דפסחים דבע"פ מקדימין עשיית התמיד שעה כדי שתהי' שעה אחת פנוי' לצליית פסח דמשמע דשיעור צלי שעה וע"כ גם במליחה משערין כמו צלי כו' ובשיעור הילוך מיל דהיא להרמב"ם שיעור חצי שעה בקרוב במליחה כבצלי' דכמאכל בן דרוסאי נפלט כל דמו משא"כ פסח דנצלה כלצרכו הוי' שיעורו שעה כו'. ומש"כ בפלוגתת הרמב"ם והתה"ד בשיעור מליחה עפ"י מה דאמרי' דצלי שיהי' נפלט כל דמו שיעורו אם נצלה כמאכל בן דרוסאי וכיון דצליתו היה שיעור שעה א"כ מאכל בן דרוסאי לדעת רוב המחברים הוא חצי צליתו ושיעורו א"כ חצי שעה וה"ה במליחה ומכוון זה כשיעור של הרמב"ם ואולם לדעת רבוותא הסוברים דמאכל ב"ד הוא שליש צליתו ואם בשליש שעה נצלה שיפלוט כל דמו אף במליחה סגי שליש שעה כו' באמת כיון לשיטת הרמב"ם בפ"ט משבת דמאכל ב"ד הוא חצי צליתו מביאו הב"י בטור יו"ד סי' קי"ג ולשיטתי' שיעור מליחה ומיל היא באמת קרוב לחצי שעה ולפלא שלא הביא בעצמו שיטת הרמב"ם בזה ולשיטת רש"י ורשב"א אמנם דשיעור מאכל ב"ד היא שליש צליתו כפי' בשבת כ' א"כ דגם שיטת רש"י דשיעור מליחה הוא קרוב שליש שעה ולפי"ז י"ל הא דבפסחים נ"ח ע"א פליג רבא אריב"ל דנפק"ל מבין הערבים חלקהו לבין שני ערבים ב' שעות ומחצה לכאן ובשומ"ל ושעה אחת לעשייתו כו' מהא דבע"פ נשחט בשבע ומחצה כו' ואי ס"ד בשמנה ומחצה דאורייתא היכא מקדמינן לי' אלא אמר רבא מצותו משינטו צללי ערב מעידנא דמתחיל שמשא להעריב בשאר ימות השנה דאיכא נדונ"ד ועלי' השלם מאחרינן לי' תרתי שעין ועבדינן לי' בשמנה ומחצה בע"פ דאיכא פסח אחריו מקדמינן לי' לשבע ומחצה חל ע"פ להיות בע"ש דאיכא נמי צליתו דלא דחי שבת אוקמינן לי' אדינא בשש ומחצה כו' וכבר הק' הצל"ח והאור חדש דהרי גם בפסח כ' בין הערבים כבתמיד משו"ה לא קאמר ריב"ל דמדאורייתא בכל השנה זמן שחיטת התמיד בח' ומחצה ורק בע"פ למש"כ הרמב"ם בפ"א מתמידין שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהן בשתי שעות כו' ועכ"פ צריכין עוד חצי שעה ושיעור זמן הקרבת התמיד שעה והיינו שלש שעות ומחצה וע"כ אף אי בע"פ זמן שחיטת התמיד בשבע ומחצה הוי' חמש שעות אחר חצות ונשאר עוד שטה אע"כ בחל ע"פ בע"ש צריכין עוד שעה לצלותו ואף למש"כ באו"ח מספרים שדעת הרמב"ם על שלש שעות לג' כתות י"ל עפ"י ס' התב"ש ממתני' שבת כ'. משלשלין את הפסח בתנור ע"ש עם חשיכה דלא בעינן שעה לצליתו ואף להרמב"ם דכמב"ד חצי צליתו ל"צ רק חצי שעה דאיכא כו', גם סיומא דרבא בין בחול בין בשבת היא לכאורה ללא צורך לקושיתו, גם דברי רש"י בד"ה אלא אמר רבא מדאורייתא כל שש שעות אחרונות כשרות סותרים לדבריו בסוף הדיבור שסיים מכי ינטו צללי ערב דהיינו מחצי שבע כו' וחצי שש וחצי שבע היא עומדת באמצע הרקיע וגם התוס' בד"ה מוקמינן העירו מיומא כ"ח ע"ב דפריך ונשחטי' מכי משחרי כתלי פי' מתחילת שבע והתם משני משום דלא מכווני' וזה אין תי' רק לדידן אבל לא בטעמא דקרא. ונ"ל דביומא כ"ח ע"ב א"ר ספרא צלותא דאברהם מכי משחרי כותלי א"ר יוסף אנן מאברהם ניקם וניגמר כו' ארב"א ר' יוסף הכי קשי' לי' חל ע"פ להיות בע"ש נישחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה ונשחטי' מכי משחרי כותלי' ומאי קושי' ודילמא כותלי ביהמ"ק בשש ומחצה משחרי כו' ובברכות כ"ו ע"ב פליגי ר' יוסי בר' חנינא וריב"ל דר"י ברח"א תפלות אבות תקנום ואסמכונהו רבנן אקרבנות וריב"ל אמר תפילות כנגד תמידין תקנום כו' מ"מ תפלת המנחה עד הערב שהרי תמיד של בה"ע קרב והולך עד הערב ר' יהודא אומר עד פלג המנחה כו' ואיזהו מנחה גדולה מששה שעות ומחצה (פי' רש"י דאמר מר בפסחים צ"ד ע"א חצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם באמצע הרקיע כו') מנחה קטנה מט' שעות ומחצה כו' ואמנם בירוש' ברכות מוחלפת השיטה דריב"ל אמר תפילות אבות תקנום ולרבנן כנגד תמידין תקנום ע"ש ובירוש' ר"פ תמיד נשחט בתר דמייתי הש"ס לימודא דריב"ל מבין הערבים חלקהו לבין שני ערבים כבבלי הנ"ל פריך שבק ריב"ל רישא ואמר סיפא (כיון דעיקר הלימוד דחלקהו אתי' לן מפסח דכ' גבי' בין הערבים ובערב ודרשינן לפסח שקרב בתשע ומחצה ומיני' ילפינן נמי לתמיד דכ' בי' נמי בין הערבים דקרב בט' ומחצה לא הוי"ל למשבק רישא דברייתא דפסח ולמנקט סיפא לחודא) כו' ריב"ל אמר תפלות מאבות למדו שפי' מדאמרי' הכא חלקהו ודוקא לתשע ומחצה ולא יותר ע"כ דתפילות לאו כנגד תמידין תקנו כיון דתנן דתפלת המנחה עד הערב כו' ותמיד של בה"ע לא קרב רק בתשע ומחצה ע"כ דתפלות מאבות למדו ולא מתמידין דתלי' זב"ז אי אמרי' חלקהו דוקא ותמיד לא קרב רק בט' ומחצה ע"כ דתפילות אבות תקנום וע"כ אף תפילת המנחה עד הערב משא"כ אי חלקהו לאו דוקא ואף תמידין קרבין והולכין עד הערב י"ל תפילות כנגד תמידין תקנום ותפילת המנחה עד הערב שהרי תמיד של בה"ע קרב והולך עד הערב. והנה בפסחים צ"ד ע"א פריך הש"ס תיובתא לרבא דקתני דמדבריות וימים ונהרות מחזיקות י"א שיעורו ישוב כו' מברייתא דעגלה בצפון כו' ושבחצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל האדם כו' וע"כ צ"ל דל"ל לרבא הך ברייתא דעגלה בצפון כו' א"כ ממילא דל"ל לרבא נמי דמנחה גדולה מששה שעות ומחצה ומעלה שפי' רש"י מהא דפסחים צ"ד ע"א דחצי שש וחצי שבע כו' כנ"ל ורק אי נימא כנראה מסוגי' דפסחים הנ"ל דל"ל חלקהו מה"ת כדפליג התם אריב"ל ולדידי' שפיר י"ל דתפילת המנחה עד הערב שהרי תמיד שבה"ע קרב והולך עד הערב אף דתפילות כנגד תמידין תקנום כו' מנחה גדולה מששה שעות ממש הן. והנה בירוש' א"ר נתן בכל יום ויום תמיד נשחט בשמנה ומחצה וקרב בט' ומחצה מהו בכל ע"פ ופסח (דפי' דר"נ פליג על מתני' וסובר דגם בע"פ ובכל ע"פ וע"פ לא נשחט התמיד קודם שמונה ומחצה דחלקהו הוא בדוקא א"ר יוסי טעמי' כדי ליתן חצי שעה בין כת לכת [דהפסח נשחט בשלש כתות ול"צ לכל כת רק חצי שעה לשחיטתו ולהקטר אימוריו ולג' כתות צריכין שעה וחצי א"כ מט' ומחצה נשארת עוד שעה אחת לצלי'] ואמנם לשיטת הרמב"ם דצריכין עוד חצי שעה לשיעור מליחה קודם הצלי' חסר בזמן חצי שעה ובשלמא לשיטת התה"ד דל"צ לשיעור מליחה רק ח"י מינוטען י"ל דבחצי שעה דשחיטה והקטרת אימוריו דמולחין האימורין למזבח דכל קרבן טעון מלח מוצאין גם שהות ח"י מינוטען למליחת הכבד ובני מעיים עכ"פ כבתוספ' פסחים ע"ד ע"א ד"ה כבלעו ע"ש משא"כ לשיטת הרמב"ם וצ"ל כס' הבכ"ש הנ"ל דמשלשלין את הפסח לכתחילה בתנור בע"ש עם החשיכה ודי בחצי שעה כשיטת הרמב"ם דמאכב"ד היא חצי צליתו כנ"ל וע"כ פי' רש"י שפיר בלימודא דריב"ל בפסחים נ"ח ע"א מבין הערבים דחלקוהו דהיינו משש שעות ולמעלה כו' ולא יק' גם קושי' הצל"ח דמנ"ל לרבא לחלוק על ריב"ל גם בזמן דלריב"ל משש שעות ולמעלה ולרבא מחצי שבע כיון דלריב"ל חלקהו דוקא צ"ל דסובר תפילות אבות תקנום ובה"ע היא משש ולמעלה כנ"ל ולא קשה גם קושי' הצל"ח הנ"ל הא גם בפסח כ' בה"ע וע"כ מקדמינן כדי לקיים בשניהם בין הערבים דאהקרבת כל הפסחים צריכין שתי שעות ומחצה ושעה אצלי' בע"ש בע"פ שהם ג' ומחצה ושתי שעות ומחצה לתמיד שהם ששה שעות האחרונות של יום כו' דאכתי יהי' חסר חצי שעה למליחה לשיטת הרמב"ם כנ"ל. ואף לס' הבכ"ש למעט חצי שעה בצלי' י"ל דס"ל לרבא כר' יוסי דאי נימא כמו לר"נ וחלקהו דאורייתא ל"צ להקדים כלל אף אי משום ביה"ע דפסח משום דס' דלכל השלשה כתות די בחצי שעה לכל כת ושעה לצלי' שהם שני שעות ומחצה עם השלשה שעות ומחצה הראשונות הם ששה שעות האחרונים של יום וע"כ מק' רבא לריב"ל ומסיק בין בחול בין בשבת כלישנא דר' נתן בירוש' הנ"ל בכל יום ויום תמיד קרב בשמונה ומחצה כו' מהו בכל יום בכל ערב פסח ופסח כו' כנ"ל ואי ס"ד בח' ומחצה דאורייתא היכי מקדמינין לי' כלומר למה לקדמי' ול"ק קושי' הצל"ח וי"ל גם ק ושי' מהרש"א ז"ל שמבי' שם הצל"ח שהיא כעין קושי' הירוש' הנ"ל עפי"ז האופן ודו"ק. ומוכרח רבא לתרץ ולהוכיח מדמקדינין לשבע ומחצה כו' דע"כ דדרשא דחלקהו לבה"ע לאו דרשא דאורייתא היא כהוכחה הנ"ל כמו דאמרינן נמי בברכות כ"ו ע"ב הנ"ל דתפילת המנחה עד הערב מפני שתמיד של ביה"ע קרב והולך עד הערב ומינה דמנחה גדולה בששה שעות ומחצה כפי' רש"י עפ"י גמ' דפסחים צ"ד ע"א דחצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם כו' ולעולם י"ל שפיר דתפילה כנגד תמידין תקנום וכשיטתי' דריב"ל בבבלי ברכות לעיקר ולא כחילוף שיטתי' דריב"ל בירוש' ולאשר אמנם שיטת רבא עפ"י תיובתא דגמ' דפסחים צ"ג ע"א הנ"ל אהא דקתני דמדבריות וימים ונהרות כו' מברייתא דעגלה בצפון כו' ושבחצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם כו' דלא כהך ברייתא ע"כ דכוונת רבא למשכא גברא לגברא לפרש הך לימודא אליבא דריב"ל משיטתי' הכא בבבלי פסחים לשיטתי' בבבלי ברכות כ"ו ע"ב הנ"ל דס' תפילות כנגד תמידין תקנום וממילא דאית לי' לריב"ל לפי"ז נמי ברייתא דעגלה בצפון כו' ודבחצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם כו' וע"כ שפיר אין סתירה בדברי רש"י מתחילת דבריו לסוף דבריו כמו שהק' הצל"ח הנ"ל דבתחילת דבריו אלא אמר רבא שהיא שיטת רבא בעצמו שפיר כתב רש"י לפרש דלרבא לשיטתי' דאיתותב בתיובתא בדף צ"ג ע"א מברייתא דעגלה בצפון כו' ושבחצי שש וח"ש חמה עומדת בראש כל אדם כו' כנ"ל ס"ל דמדאורייתא כל שש שעות אחרונות כשירות אבל לאשר הך מסקנה לאו אליבא דרבא לשיטתי' בדוקא הוא אלא כדי למשכא גברא לגברא ודריב"ל הוא דתפילות כנגד תמידין תקנו ותפילת המנחה עד הערב שהרי תמיד של בה"ע קרב והולך עד הערב ומנחה גדולה מששה שעות ומחצה שפי' רש"י שם משום דחצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם כו' שפיר פי' רש"י ז"ל גם הכא בסוף דבריו הכי כנ"ל.

ועפי"ז נוכל להבין שינוי שקו"ט דרבא להקשות ביומא כ"ח ע"ב אליבא דר' יוסף א"ר ספרא דצלותי' דאברהם מכי משחרי כותלי (כפי' רש"י מתחילת שבע שעות) מדתנן חל ע"פ להיות בע"ש נשחט התמיד בשש ומחצה וקרב בשבעה ומחצה ונשחטי' מכי משחרי כותלי כו' ובפסחים נ"ח ע"א בקושיתו אריב"ל דחלקהו דאורייתא כו' מק' מע"פ נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה בין בחול בין בשבת כו' ולא מק' נמי כביומא מחל ע"פ להיות בע"ש כו' משום דביומא אזלא קושית ר' יוסף על ר' ספרא דצלותי' דאברהם מכי משחרי כותלי דזהו כריב"ח בברכות כ"ו ע"ב דתפילת אבות תקנום ובטעמא י"ל דמוכרח לומר הכי משום דאין לומר דתפילות כנגד תמידין תקנו משום דקתני ותפילת המנחה עד הערב ואילו תמיד לא קרב אלא בתשעה ומחצה ולא יותר דחלקהו דביה"ע הוא דאורייתא לדידי' וע"כ דאבות תקנום וזמנו מתחילת שבע ושיטת ר' יוסף לפי מש"כ התיו"ט בפ"ק דסוטה לתרץ קושי' התוס' שם דף י"א ע"א הנ"ל באות א' ממרגלים שבאמת מפני מידת טובה המרובה ממידת פרעניות הוצרך הפרעניות להתאחר כ"כ וראיתו מסוטה ו' ע"א דלר' ששת בין לרבי דאמר שם דזכות תולה כו' אלא מתנוונה כו' ובין לרבנן נמי מתנוונה מה"ט דאי"ל מרובה מידת טובה ממידת פרעניות ור' יוסף סבר דלרבנן לא הוי' מתנוונא ע"ש וכיון דל"ל לר' יוסף כללא דמרובה א"כ ע"כ לדידי' שעה דוקא מצומצמת היא ולא חצי שליש או רביע כבתוס' ד"ה מרים הנ"ל א"כ לר' יוסף דפסח נשחט בשלש כתות ע"כ דשעה לכל כת דוקא הוא וכשיטת הרמב"ם בפי"א מתמידין דהיה צריך שלש שעות להקרבת כל הפסחים הנ"ל ומשו"ה הוכרח להק' רק מחל ע"פ להיות בע"ש דקרב התמיד בשבע ומחצה דאיכא שעה וחצי' מכאן וג' שעות לפסח ושעה לצלי' וחצי שעה למליחה שהם ארבעה וחצי לכאן מכוון ממש שש שעות האחרונות של היום דאף שא"צ להקדים לשעה ששית ממש דדי לומר מחצי שעה שבעה לגמור כל עבודת היום כנ"ל מ"מ כיון דמצה"ד לא היה לי' לאקדומי' לתמיד מתשעה ומחצה דחלקהו דבין הערבים דאורייתא הוא כנ"ל ורק משום דגם ערב וביה"ע דפסח היא נמי מה"ת עבדינן שניהם ומקדימין כנ"ל מ"מ כיון דצלותי' דאברהם מכי משחרי כותלי ותפילת אבות תקנום אמאי לא נקדים נמי מכי משחרי כותלי וזה יתכן למאן דל"ל דכנגד תמידין תקנו ל"ל נמי ברייתא דעגלא בצפון וחצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם כדרבא כנ"ל דאיתותב מהך ברייתא משום דס"ל כעולא בדף צ"ג ע"א דשיעור מיל היא קרוב לחצי שעה כשיטת הרמב"ם בשיעור מליחה ושעה דוקא הוא ויבואר אי"ה לפנינו, אי נמי י"ל שרצה לכוון אשיעור מליחה לכתחילה לשיטת התה"ד שעה שלימה כמו צלי כברמ"א סי ס"ט והק' שפיר דלאקדומי לתמיד מכי משחרי כותלי בשעה ששית ושעה להקרבה, וג' שעות דהקרבת הפסח, ושעה דמליחה לכתחילה, ושעה לצלי' הוי' שש שעות כו' משא"כ בסוגי' דפסחים דמק' אריב"ל דס"ל דכנגד תמידין תקנום בברכות כ"ו ע"ב כנ"ל וכיון דקתני התם דמ"מ תפילת המנחה עד הערב מפני שתמיד של ביה"ע קרב והולך עד הערב דע"כ דס"ל בלא"ה דדרשא דחלקהו לאו דאורייתא היא ומנחה גדולה ע"כ לדידי' משש שעות ומחצה כפי' רש"י משום דס"ל כברייתא דחצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם כו' כנ"ל א"כ בלא"ה ל"ה יכול להק' עלי' מחל ע"פ להיות בע"ש כו' דנשחטי' מכי משחרי כותלי משעה ששית ממש כיון דס"ל כברייתא דחצי שש וח"ש חמה עומדת בראש כ"א כו' דכנגד תמידין תקנו כנ"ל אלא בלא"ה ל"ה יכול להקשות הכי דבברכות ל"ב ע"ב אריב"ל חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפילתן שנא' אשרי יושבי ביתך ושצריכין לשהות שעה אחת אחר תפילתן נפק"ל מיודו לשמיך ישבו ישרים א"פ ומהרש"א בח"א כ' נמי דמעוד יהללוך סלה איתרבי לי' שעה שלימה ובמג"א סי' צ"ג כתב הר"י הוכיח מגמ' זו דאע"ג דאמרי' בכ"מ שעה פי' שעה מועטת הכא פי' שעה אחת מי"ב ביום כו' א"כ גם בשיעור הקרבת הפסח בג' כתות כר' יוסי בירוש' פסחים הנ"ל ס"ל דחצי שעה לכל כת והיינו שעה וחצי ושעה דצלי' ולמליחה או שליש שעה או אפי' חצי ולא בעינן לכל עניני דפסח יותר מן קרוב לשלש שעות ושעה להקרבת התמיד הרי ארבעה וע"כ כיון דנשחט בשבע ומחצה נשארת חצי שעה אף לחוש לכתחילה לשעה שלימה לשיעור מליחה כס' התה"ד הנ"ל בפרט דלשיטתי' י"ל בשיעור מליחה רק שליש שעה י"ח מינוטען כנ"ל וע"כ מק' היכא מקדמינין לי' דאף אי יקריבו לתמיד בתשע ומחצה ושעה וחצי דהקרבת הפסח הרי חמש ונשארת שעם למליחה דשליש שעה ולצלי' דמשלשלין את הפסח בתנור כנ"ל ולא כדמק' ביומא כנ"ל:

ועפי"ז י"ל בשני תירוצי התוס' בפסחים ע"ד ע"א ד"ה כבלעו כך פלטו אקושיתם מחולין קי"א ט"א דשרינן כבדא עילוי בשרא בדיעבד והכא גבי פסח בעי למשרי לכתחלה אע"ג דבני מעיו בתוכו ואיכא נמי כבד כו' דגבי פסח לא רצו להחמיר כו' ואפי' מאן דאסר בכבדא עילוי בישרא ל"ק לי' מתני' דפסח מדרבנן אסר ובפסח לא החמירו אי נמי הוא יעמיד כגון שמלח ב"מ מליחה גמורה כו' דבגמ' מסיק הכא ע"ב דגם לרבא ס"ל דאמרי' כבולעה כך פולטה ולמש"כ בכו"פ רי' סי' ס"ט לפרש סוגי' דמנחות כ"א ע"א דלרבא דם שבשלו מה"ת אסור דאף דאיתבי' אביי מהא דתנן הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו דחייב ומשני' לי' רבא לחלק בין הקפה באור דלא הדר פטור להקפה בחמה דהדר חייב והק' לו אביי בחמה נמי נימא דפטור הואיל ואידחי אידחי כדר' יוחנן דדם שקרש ואכלו אמרי' הואיל ונדחה ידחה א"ל כאן בחטאות החיצונות וה"ה לשל חולין חייב כו' ורבא דידי' אמר אפי' בחטאות הפנימיות ואכלו חייב הואיל וכנגדו ראוי בחטאות החיצוניות כו' וה"ה בחולין כדתנן הקפה את הדם ואכלו חייב ובחולין ק"כ ע"א מוקמינן לה לר"ל דוקא ומשום דאחשבי' דאילו לר' יוחנן פטור דהואיל ונדחה ידחה ורש"י פי' התם דחייב אפי' בהקפה הקדישו ע"ג האור כשיטתי' דדם שבישלו חייב והתוס' באמת פי' האור דדוקא בהקפהו בחמה מיירי כו' ט"כ דאין לומר לשיטת רש"י דדם שבישלו מה"ת אסור כתי' התוס' דלהתוס' רק מדרבנן אסור ע"כ לא החמירו בפסח משום דכ' ראשו על כרעיו ועל קרבו וי"ל עפ"י ס' הצל"ח במימרא דר"ח בפסחים מ"א ע"א דהמבשל בחמי טברי' בשבת פעור פסח שבשלו בחמי טברי' חייב אמר רבא מאי חייב דקאמר דקא עבר משום צלי אש כו' דה"ה די"ל בסברה זו לאיסור מליחה בק"פ דמליח כרותח דצלי אבל ל"ה תוי' צלי אש רק צלי מחמת ד"א וקאי לרבא וכ"כ בהא דיליף לה ר"ע טעם כעיקר מגיעולי נכרים בסוגי' דפסחים שהק' תוס' מנ"ל מנזיר שהרי יש היתר לאיסורו כו' משמע דס"ל לר"ע דם שבשלו מה"ת אסור דאל"כ יק' כעין קושי' התוס' דם מנלן דטעם כעיקר הא יש היתר לאיסורו אם בשלו כס' הכו"פ שם אמנם בגמ' הכא דחה דאפי' אי ל"א כבולעו כך פולטו שאני התם כיון דאיכא בית השחיטה דמחלחל מידב דייבי ובאמת שעפי"ז י"ל דברי רש"י בחומש פ' בא בפסוק ראשו על כרעיו שפי' שנותן בני מעיו לתוכן לאחר הדחתן והק' עליו הרא"ם למה הכריע כריוה"ג נגד ר"ע במתני' כו' שאף שמדהרמב"ם בפ"ח מהל' ק"פ הל' שכייל בחדא הלכה צלהו ע"ג סיד כו' או חמי טברי' ה"ז אסור שאין זה צלי אש כו' שהיא מימרא דר"ח ורבא בדף מ"א ע"א הנ"ל וכיצד צולין אותו תחבו מתוך פיו כו' ותולה כרעיו וב"מ בתנור חוצה לו ולא יתנם בתוכו שזה כמין בישול הוא כו' כר"ע במתני' ע"ד ע"א ומשמע דמפרש טעמי' דר"ע משום שזהו כמין בישול ולא צלי אש, מ"מ בדעת רש"י י"ל שמפרש טעמא דר"ע משום דס' דם שבישלו מה"ת אסור כאשר העיר בזה גם הצל"ח ול"ל לר"ע דין כבולעו כך פולטו ואפי' אי נימא דאית לי' טעם כבכ"פ לא שרי גבי כבדא עליו בישרא רק בדיעבד כבתוס' ד"ה כבכ"פ ולאשר דחינין בגמ' הכא דאף אי ל"א כבכ"פ כיון דאיכא בית השחיטה דמחלחל מידב דייבי כיון דאין מולחין הפסח ואין איסור מחמת רותח דמליחה ולא מחמת צלי אש י"ל קרא דראשו על כרעיו על קרבו שנותן ב"מ לתוכו לאחר הדחתן מטעם כיון דאיכא בית השחיטה דמחלחל כו' ול"ק קושי' הרא"ם עליו ועפי"ז היא דכ' התוס' בתי' הראשון דמטעם כבכ"פ ל"ה שרי גבי כבד אלא בדיעבד והכא גבי פסח בעי למשרי לכתחילה גבי פסח לא רצו להחמיר משום דכ' ראשו על כרעיו על קרבו ואפי' מאן דאסר כבדא עילוי בישרא ל"ק לי' מתני' דפסח דמדרבנן אסור כו' שכוונתם להנ"ל לפי' רשיי בחומש דע"כ דלא הכריע רש"י ז"ל נגד ר"ע דהלכה כר"ע מחביריו אלא משום דפי' בטעמא דר"ע משום דם שבשלו ול"א כבכ"פ ואפי"ה גבי כבדא עילוי בישרא שרינין בדיעבד משום דדם מישרק שריק ומה"ת לא מצינו חילוק בין לכתחילה לדיעבד והכא גבי פסח בעי למשרי אף לכתחילה משום דכ' ראשו על כרעיו כו' וע"כ משום דאמרי' נמי כיון דאיכא בית השחיטה דמחלחל מידב דייבי כנ"ל וזה י"ל לרבא לשיטתי' דפריך אריב"ל בדף נ"ח ע"א כיון דחלקהו דאורייתא היכי מקדמינין לי' וכר' נתן בירוש' דאף בע"פ שחל בע"ש פליג דיקרב בט' ומחצה דעל הקרבת הפסח בג' כתות ל"צ רק שעה ומחצה ושעה על צליית הפסח כיון דל"צ למלחו אף אי ס"ל דם שבשלו דאורייתא כנ"ל ואליבא דר"ל ומוכח דגם לר"ל שעה לאו דוקא הוא אלא חצי שליש ורביע כנ"ל ולתי' השני' כ' א"נ הוא יעמיד כגון שמלח ב"מ מליחה גמורה כו' דגם לפסח בעי מליחה כקושית רבא אליבא דר' יוסף בסוגי' דיומא הנ"ל מכדי צלותי' דאברהם מכי משחרי כותלי ניעבדי' בע"פ שחל בע"ש בשש דבעינן שעה להקרבת התמיד ושלש שעות להקרב ק"פ בשלש כתות שעה למליחה ושעה לצלי' כנ"ל ועי' בשעה"מ פ"ה הכ"ד מה' חמץ:

והנה החק יעקב באו"ח סי' תנ"ט האריך בד' הרמב"ם בשיעורי' הנ"ל דהיא משום דפוסק כעולא בפסחים צ"ג ע"ב דאמר מן המודיעים לירושלים ט"ו מילין הוי ס"ל כר' יוחנן דמהלך אדם בינוני ביום עשרה פרסאות מעלות השחר ועד הנץ החמה ה' מילין משקיעת החמה עד צה"כ ה' מילין פשו לה תלתין ט"ו מצפרא לפלגא דיומא וט"ו מפלגא דיומא לאורתא כו' א"כ שיעור מיל חלק שלשים מי"ב שעות דיום עולה לזמן כ"ד מינוטען ולר' יהודא דל"ב מיל מהלך אדם מצפרא לאורתא וקודם הנץ ואחר השקיעה ד' מיל וד' מיל הוי' שיעור מיל חלק ל"ב מי"ב שעות היום שהם כ"ב וחצי מינוטען והוא מד' המ"מ בפ"ק דברכות ותויו"ט פ"ג דפסחים ושם מייתי הא דר' תנינא דאמר לדידי חזי לי ההוא אתרא והוי' חמשא מילין דמינה נפק"ל דמעלות השחר עד הנץ החמה חמשת מילין דכ' וכמו השחר עלה וגו' השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה כו' דמשמע דגם ר' חנינא ס"ל כוותייהו ולדעת הת"ה ומהרי"ו דשיעור מיל הוא י"ח מינוטען החשבון הוא ע"ז הדרך דמפרשינן הא דמהלך אדם בינוני ביום עשרה פרסאות שהם ארבעים מיל בזמן י"ב שעות שהם שבע מאות ועשרים מינוטען שחלק ארבעים הוא י"ח מינועטן כו':

ובשבת ע"ט ע"א בעי מני' רבא מר' נחמן המוציא עור לעבדו בכמה א"ל ל"ש ופריך מהא דאר"ח ב"א משמי' דעולא שלשה עורות הן עור מצה (כמשמעו דלא מליח ולא קמיח ודלא עפיץ) עור חיפה (דמליח ולא קמיח ולא עפיץ) עור דיפתרא (דמליח וקמיח ולא עפיץ) קתני מיהת כו' אלמא דשיעור שאינו מעובד נפיש כו' ובגיטין כ"ב כ' התוס' הא דלא חשוב ארבעה עורות עד שיעשה קלף משוה דקלף לאו עור הוא והני ג' עורות דחשיב כולן עדיין עור הן כו' א"כ לעולא מתני' דחולין קכ"ב ע"א דוכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עבודה טהורין צריכין לפרש שעיבדן או שהילך בהן כדי עבודה היינו שתהא העור מעובדת במליח וקמיח ועפיץ וכל עיבוד באחת מאלו צריכה שיעור שהייה להוציא העור משמה הקודם כמליח להוציאה משם עור מצה לשם עור חיפה וקמיח להוציאה משם עור חיפה לשם עור דיפתרא ועפיץ להוציאה משם עור דיפתרא ואף שעדיין לא נקרא קלף אלא עור כבר ניטהר מטומאה או להלך בהן כדי שיעור שהיית עבודות אלו השלשה מליח קמיח ועפיץ וא"כ ע"כ עלינו לקבוע צמצום ומושג לשיעור שהיית אלו השעות בשלש עבודות עיבוד העור לטהרה ולקבוע כל שעה שהיית כדי עיבוד עבודה אחת מאלו השלשה לשיעור מיל לכל אחת מהן והיינו שלשה מילין ולאשר לעולא לשיטתי' שיעור מיל הוא כ"ד מינוטען יהי' שיעור שלש מיל שבעים ושתים מינוטען מכוון לעולא ולשיטתי' דשלש עורות הן כו' ושיטתי' בפסחים צ"ג ע"ב בשיעור הילוך מיל הנ"ל לשיעור פי' מתני' דחולין הנ"ל וכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עבודה טהורין כו' לשלשה מילין דהם ע"ב רגעים, כשיעור ד' מילין דמפרש אייבו שם ובפסחים לשיטת הת"ה ומהרי"ו בפי' דמהלך אדם בינוני ביום כו' הנ"ל לשיעור הילוך מיל ח"י מינוטען שמכוון שיעור ארבעה מיל דעיבוד דאייבו לדידהו נמי לשבעים ושתים מינוטען באופן דלחשבון ושיטת עולא שיעור שלשה מילין וחשבון ושיטת הת"ה ומהרי"ו לאייבו בשיעור עיבוד ד' מילין שוין לזמן ושהיית ע"ב מינועטן:

והנה שיטת אייבו בזה י"ל ממה דאמר בסוכה מ"ד ע"ב אמר אייבו אל יהלך אדם בערבי שבתות יותר משלש פרסאות כו' וכ' הרמב"ם בפ"ל מהל' שבת שהיא מתחילת היום כו' ובפרמ"ג או"ח סי' רמ"ט תמה טל הש"ע שהשמיט מתחלת היום אחרי שהרמב"ם זכרו דהרי הפי' היא עד קרוב לשליש היום כפי חשבון מהלך אדם בינוני יכול להלך ע"ש ולפי"ז אחר שליש היום א"י להלך אף מעט כו' ובאמת מש"כ עד קרוב לשליש היום כפי חשבון כו' צ"ב דמעשרה פרסאות דמהלך אדם ביום ל"ה ג' פרסאות קרוב לשליש היום רק פחות הרבה וע"כ כוונתו במה שהביא שיטת הרמב"ם דמתחילת היום דוקא דמשמע מעלות השחר משום דהרמב"ם לשיטתי' דפסיק כעולא דמעה"ש עד הנץ מהלך אדם חמשה מילין ומהנץ החמה עד השקיעה שלשים מיל שהם שלשים וחמש מילין והם תשעה פרסאות פחות מיל אחת א"כ שפיר כ' דלהרמב"ם בשיטתי' הנ"ל הוה שלש פרסאות מתחילת היום, והיינו מעלות השחר עד שקיעת החמה קרוב לשליש היום כפי חשבון מהלך אדם בינוני כו' וע"כ שפיר ודקדק לומר קרוב לשליש היום משום דשלשה פרסאות הם י"ב מיל בעוד שכל שיעור מהלך אדם בע"ש דהיינו עד שקיעת החמה כדהרמב"ם בפ"ה מהל' שבת ה"ג דצריך להדליק נר של שבת מבעו"י קודם שקיעת החמה כו' ובש"ע או"ח סי' רס"א אינו רק לה' מילין וחסר עוד מיל אחד לחשבון שליש ממש א"כ י"ב מיל הוי' מעט יותר משליש היתר הילוך לכתחילה בע"ש כנ"ל ע"כ נקוט לשון קרוב לשליש כו' ובאמת דלר' יהודא דמהלך אדם בי"ב שעות היום ל"ב מילין ומעלות השחר עד הנץ החמה ארבעה מילין כנ"ל שהם ל"ו מילין עד שקיעת החמה והיתר הילוך לכתחילה בע"ש להנ"ל הוי' שיעור ג' פרסאות מתחילת היום שהם י"ב מילין שליש היום ממש ואמנם מדהפרמ"ג הנ"ל בפי' דג' פרסאות הוי' קרוב לשליש היום משמע דאייבו כעולא ס"ל בשיעור הילוך מיל שהוא כ"ד מינוטען כנ"ל באופן שי"ל דה"ט דהש"ע לא הזכיר ג"כ מתחילת היום משום דשיטת הש"ע נראה כשיטת הת"ה והרי"ו דשיעור הילוך מיל הוא י"ח מינוטען א"כ שיעור מהלך אדם ביום ארבעים מילין מהנץ החמה עד השקיעה ושיעור י"ב מילין שהם ג' פרסאות אינו קרוב כ"כ לשליש היום אף מהנץ החמה וכ"ש מתחילת היום דל"ש כלל לשיטתי' כנ"ל וע"כ השמיט הש"ע מתחילת היום ול"ק קושיתו:

והנה בחולין קכ"ב ע"א אמתני' דאלו שעורותיהן כבשרן עור אדם כו' וכולן שעבדן או שהילך בהן כו' אמר עולא ד"ת עור אדם טהור ומ"ט אמרו טמא גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין ואיכא דמתני לה אסיפא וכולן שעבדן כו' א"ר עולא ד"ת כו' מאן דמתני לה ארישא כ"ש אסיפא ומאן דמתני אסיפא אבל ארישא טומאה דאורייתא וכ' התוס' דהשתא חשוב לי' עור אין גזעו מחליף משום דמקומו נעשה צלקת על בשר כו' ובד"ה עור אדם טהור כ' דטהור משום דל"ה דומיא דעצם אדם דעור גזעו מחליף כו' והנה כ"ז דוקא לר' יוחנן דנפק"ל בנדה נ"ה ע"א מקרא דאו בעצם אדם דדומי' דעצם בעינן כו' מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף כו' והרי עור דגזעו מחליף ותנינן אלו שעורותיהן כבשרן עור האדם ומשני האיתמר עלה ד"ת עור אדם טהור כו' ואיכא דאמרי הרי עור דאין גזעו מחליף וא"ר עולא ד"ת עור אדם טהור ומשני כי איתמר דעולא אסיפא איתמר. וכולן שעבדן כו' והרי בשר דגזעו מחליף וטמא בשר נעשה מקומו צלקת כו' אבל לר"ל דנפק"ל התם מלכל טומאתו לכל טומאות הפורשות ממנו לבשר המת דמטמאין לחין כובשין כו' פריך בגמ' מכל שבמת מטמא חוץ מן השינים והשער והצפורן ובשעת חבורן הכל טמא אלמא דטהורין כבתוס' שם ד"ה חוץ דלר"ל לחוד פריך ע"ש א"כ איפרך ר"ל בלימודא דקרא דידי' ואין לו לר"ל הוכחה יותר מקרא דעור מטמא כבשרו מה"ת ומתני' דחולין ואלו שעורותיהן כבשרו עור האדם כו' וכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עבודה טהורין חוץ מעור אדם הנ"ל בטומאה דרבנן מיירי כדעולא ד"ת עור אדם טהור כו' ומתני לה ארישא וכ"ש אסיפא ואין לומר דע"כ ממתני' דאהלות דכל שבמת מטמא חוץ כו' הנ"ל אין קשיא ופירכא על ר"ל דעור המת אינו מטמא מה"ת כבשרו משום דא"כ הוי"ל למתני' לחשוב גם עור במיעוטי' דחוץ כמו דממעט השינים והשער והצפורן ומדלא ממעטה מתני' לעור בפי' כהנך ע"כ דס"ל דעור מטמא כבשר המת וה"ה בכלל דכל שבמת מטמא ובאמת שהתוס' בנזיר נ"א ע"א ד"ה תנן כ"כ וז"ל במס' אהלות פ"ג תנן כל שבמת טמא וגם העור אף שבמתני' דאהלות לא נאמרה כלל הך לישנא וגם העור כנ"ל אלא שהתוס' הבינו מעצמם דעור ה"ה בכלל כל שבמת טמא מדלא הבינו לכתוב ולפרש ממעט טור כשינים שער וצפורן כנ"ל ומ"מ מייתי סוגי' דנדה הנ"ל דפליגי בה דאיכא למ"ד דרבנן ואיכא למ"ד דאורייתא חוץ מן השינים והשער כו' שטהורין אף מדרבנן זה אינו די"ל דגם למתני' דעור איה"נ אינה בכלל כל שבמת טמא מה"ת, דריש לקיש בילפותי' מקרא לטומאה מה"ת בא ללמודי' והא דסתמה מתני' ולא מעטה לאור כשינים צפורן ושערות, משום דעור דרכו תמיד להיות בחיבורו למת וה"ה בכלל, המפורש במסקנא קנא התם ובשעת חבורן הכל טמא, כשן צפורן ושערו אבל באמת באינו בחיבורן למת ה"ה כהנך דממעט בפי' דאינהו אין דרכן להיות תמיד בחיבורן לגוף המת ובאמת דבספרא פ' ויקרא בפ' או כי יגע בטומאת אדם ובפ' אמור בפ' לכל טומאתו דאייתי' ר"ל בנדה כנ"ל דריש מיני' אדם זה המת טומאת אדם זה טמא מת טומאתו לרבות זבים וזבות נדות ויולדות אין לי אלא ימי חומרן ימי קולן מנין ת"ל לכל טומאתו באופן שמפירכת הש"ס בנדה אלימודא דר"ל לבשר המת דמטמא לחין כיבשין מקרא דלכל טומאתו:

ממתני' דכל שבמת מטמא כו' שנשארה בלא תשובה ע"כ משמע דלר"ל טומאת עור ל"ה רק מדרבנן משום גזירה שמא יעשה אדם עור או"א שטיחין (ובסדר הדורות מביא מס' גלגול נפשות להאר"י ז"ל שכ' דר"ל היה נשמת שאול בן קיש וזה בן לקיש וזבין עצמו ללודאי כמו שאול זבין גרמי' למות ע"י פלשתים לנפול בידם וכדי להנקם מהם עביד הכי וזה פן ישמחו בנות הערלים ור"ל אמר ללודאי קא חייכת בי כו' וי"ל עפ"י מה שהק' המל"מ סוף הל' אבל בדברי הגמ' סנהדרין י"ט ע"ב תנה את אשתי את מיכל אשר ארסתי לו במאה ערלות פלשתים דא"ל שאול לדוד אי בעית דאתן לך מיכל זיל אייתי לי מאה ערלות פלשתים אזיל אייתי לי' כו' שאול סבר לא חזי ולא מידי ודוד סבר חזי לכלב ושונרי כו' לשיטת הרמב"ן והרשב"א והרא"ה והש"ע ביו"ד סי' שמ"ט דמת בין ישראל בין עכו"ם אסור בהנאה כו' הא הנך ערלות פלשתים דכ' בהו ויך בפלשתים ותרגום יונתן וקטל בפלשתים הוי איסורי הנאה דמת כו' ורוצה להוכיח מזה דמת עכו"ם מותר בהנאה. ולהנ"ל י"ל דאין ראי' כיון דהנך ערלות רק עור לבד הן בלא בשר אף אי מת עכו"ם אסור בהנאה כישראל שאול סבר דל"ח ולא מידי כיון דעור טמא מדרבנן מגזירה דעולא ודוד סבר חזי לכלבי ושונרי דבעורות קטנות לא גזרו טומאה מדרבנן דליכא חששא דשמא יעשה שטוחין ור"ל כשיטת שאול וכעין זה תי' המל"מ בסופו קושיתו אמתני' דשבת צ"ג ע"ב המוציא כזית מן המת כו' חייב ולא הקשה לו כלל דחזי למה כדמק' בדף ע"ה ע"ב אמתני' דכל הכשר להצניע כו' ולחייב בדם נדה משום דחזי לי' לכלבא ושונרי כו' ותי' דמתני' דהמוציא כזית מן המת איירי בעור המת דליכא איסור הנאה בעור כבתוס' נדה נ"ה ע"א ע"ש שזה י"ל נמי בכוונת הכ' דפן ישמחו בנות הערלים שטעה בטעם גזירת טומאה דרבנן בעור אדם שהיא רק משום שמא יעשה שטוחין משא"כ בערלות וקידושי דוד הוי' קידושין כנ"ל וגם ר"ל בשיטתי' דעור אדם אינו טמא רק מדרבנן אמר ללודאי קא חייכת בי כו'):

ובפסחים כ"ב ע"ב מק' והרי שור הניסקל דרחמנא אמר לא יאכל את בשרו ותני' ממשמע שנא' סקל יסקל השור א"י שהוא נבילה ונבילה אסורה באכילה ומה ת"ל ל"י כו' אין לי אלא באכילה בהנאה מנין ת"ל ובעל השור נקי מאי משמע שב"ז אומר כאדם שאומר לחבירו יצא פלוני נקי מנכסיו ואי"ל בהם הנאה של כלום טעמא דכ' ובעל השור נקי דאי מלא יאכל איסור אכילה משמע איה"נ לא משמע ומשני לעולם ל"י איסור אכילה ואיה"נ משמע ובעל השור נקי להנאת עורו הוא דאתא ואיצטריך סד"א ל"י את בשרו כ' בשרו אין עורו לא קמ"ל ולהנך תנאי דמפקי לי' להאי קרא לדרשא אחרינא כו' הנאת עורו מנ"ל נפק"ל מאת בשרו את הטפל לבשרו ואידך את לא דריש משמע דלר' אבוהו דל"י ל"ת ל"ת אא"א וא' איה"נ משמע עור אינו בכלל בשר, וכבר נתעורר בזה במראה הפנים בירוש' בפ"ק דבב"ק ע"א ובערכין ז' ע"ב האשה שנהרגה נהנין בשערה ואמאי איסורי הנאה נינהו אמר רב באומרת תנו שערי לבתי אילו אמרה תנו ידי לבתי מי יהבינן אמר רב בפיאה נכרית וטעמא דאמרה תנו הא לא אמרה תנו גופה היא ומיתסר והא מבעי"ל לר' יוסי בר' חנינא שער נשים צדקניות מהו ואמר רבא בפיאה נכרית אי דמחובר בגופה כגופה דמיא כו' (דקי"ל צדיקים שבתוכה יוצאין ממנה ערומים וכל ממונם נשרף דכ' ואת כל שללה תקבוץ סנהדרין קי"ב ע"א ורש"י) הכא דמחבר בה טעמא דאמרה תנו הא ל"א תנו גופה היא ומיתסר כו'. שכוונת הגמ' נלפע"ד דהנה ברשעים נאמר הכה תכה את יושבי העיר ודריש בספרי מכאן אמרו חכמים אין מקיימין את הטפלים שהורגין אותן ועי' במגדל עוז בפ"ד מהל' עכו"ם דדריש את רבויא ופליגי בה התם ר"א ור"ע דר"א ס' קטנים בני רשעי ישראל נהרגין ור"ע ס' דאין נהרגין והיא בתוספתא פי"ד דסנהדרין ועי' מש"כ בזה בסי' א' וה"ה שי"ל בנכסי צדיקים דנשרף מואת כל שללה תקבוץ דמבעי"ל לריב"ח בשער נשים צדקניות אי כגופה חשוב נגד גופו של רשעים והיינו אי דרשינן את מרבינן את הטפלים א"כ בגופן של צדיקים כ"ש דחשוב טפל לבשרו וכגופן או אי חשוב כאת כל שללה וממונם נשרף ואמר רבא בפיאה נכרית אי במחובר לגופה כגופה דמיא והיא מטעם דדריש את הטפל לבשרו וכן ס"ל לרב והכא במחובר בה וטעמא דאמרה תנו הא לא אמרה תנו גופה היא ומיתסר א"כ כ"ש משער דחשוב כגופה לעור לריבוי מאת בשרו להטפל לבשרו דכבשרו חשוב. ואולי י"ל גם עפי"ז בד' התוס' זבחים ע"א ע"ב ד"ה ובטריפה דסוגי' דבב"ק נ"ג ע"ב דפטרינן שור פסיהמ"ק שנפל לבור משום דכ' והמת יהיה לו מי שהמתה שלו כו' הרי המתה שלו דאמרי' לקמן ק"ג ע"ב דיאותו הכהנים בעורו ומשום עור לחודיה איצטריך שור ולא אדם דהוה מחייבנה באדם דחשיב עור המת שלו דעור שרי בהנאה מה"ת ולא אסור אלא משום גזירה שמא יעשה עורות או"א שטיחין כו' דסוגי' דבב"ק אתי' כמסקנה דלקמן ק"ד ע"א דפסקינן כרבנן בשר בקבורה ועור בשריפה כו' די"ל דר"ע ורבנן דפליגי התם בזה לשיטתייהו דבב"ק מ"א ע"ב דריש ר' אליעזר ובעל השור נקי נקי מחצי כופר א"כ ע"כ יליף הנאת עורו מאת בשרו את הטפל לבשרו כו' והכה תכה את יושבי העיר לרבות את הטפלים כו' והיינו רבנן דר"ע שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה שיצא לבית השריפה אבל ר"ע לשיטתי' דקטנים בני רשעי ישראל אין נהרגין דלא דריש הכא את דהכה תכה את יושבי העיר כדקאמר שם טעמי' משום דכ' ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאילו מתרץ א"ע אמאי במ"א דריש את ד' אלוהיך לרבות ת"ח והכא לא דריש את א"כ ה"ה שאת שללה תקבוץ בבעי' דריב"ח שער נשים צדקניות כיון דלא דריש את לאו כגופה חשובה אף דמחבר בה ה"ה לעור אף דמחבר י"ל נמי משום דמאת בשרו לא נתרבה לו דכבשרו דמיא ע"כ סובר גם במתני' דיאותו הכהנים בעורו ועי' בתו' בב"ק מ"א ע"ב ד"ה נקי. וא"כ י"ל נמי דכ"כ רבא דלשיטתו הנ"ל מדרשא דאת דעור כבשרו דמיא הוא בעל הדרשא בב"ק נ"א ע"ב ונ"ג ע"א דשור פסיהמ"ק שנפל לבור פטור שנא' והמת יהי' לו במי שהמתה שלו יצא זה שאין המת שלו דעור המת אסור בהנאה לדידי' כבשרו כנ"ל. וי"ל בזה קושי' התוס' סנהדרין מ"ח ע"א ד"ה משמשין בהא דס' רבא התם באורג בגד למת דמותר דהזמנה לאו מילתא היא דגמר שם שם מעכו"ם מה עכו"ם בהזמנה לא מיתסרא אף ה"נ בהזמנה ל"מ ומ"ט לא גמר מעגלה עריפה דמשמשין ממשמשין גמרינן לאפוקי עגלה עריפה דהיא גופה קדישה כו' והק' ומי גרע עורו של מת מתכריכון ובחולין קכ"ב ע"א אמרי' דד"ת עור אדם טהור ומ"מ אמרו טמא שלא יעשה שטוחין אלמא ליכא איסורא דאורייתא כו' דלהנ"ל י"ל דלרבא עורו כבשרו מריבוי דקרא דאת, והא דד"ת עור אדם טהור מתני לה אסיפא אוכולן שעבדן או שהילך בהן כדי עבודה טהורין חוץ מעור אדם אבל ארישא כשלא עיבדן טומאה דאורייתא דאף לדברי התוס' שם דמ"מ אף לרבא מת גופי' דאסור בהנאה יליף מעגלה עריפה כדאיתא בע"ז כ"ט ע"ב אין לזה סתירה מדברי התוס' נדה נ"ה ע"א ד"ה שמא כיון דע"ע גופי' לא ידענא דאיבה"נ אלא מדכ' בה כפרה כקדשים ועור קדשים מותרין בהנאה לאחר זריקה שהיא זמן כפרה. וניחא השתא דאיצטריך בשור נסקל לא יאכל להנאת עורו דלא אתי' מבשרו כו' דזהו דוקא לר' אבוהו דדריש כשב"ז ובעל השור נקי לנקי מנכסיו סד"א ל"י את בשרו כ' בשרו אין עורו לא אבל למאן דמפק"ל לדרשא אחרינא נפק"ל הנאת עורו מאת בשרו את הטפל לבשרו לעולם עור ע"ע כבשרה וצריך קבורה עמה כדנפק"ל נמי בחולין י"א ע"א דאזלינן בתר רובא מע"ע דא"ר העריפה כשהיא שלימה כפי' התוס' מדסמך העגלה להעריפה דרשינן העגלה שלימה עם העור אף דאזלא התם נמי ללימודא דכפרה כ' בה כקדשים ולא אמרינן נמי דהעור צריכה להיות שלימה לעולם עמה דלהעור מהני עיבוד להוציאו מכלל בשרו רק דהעגלה צריכה להיות שלימה כבסוגי' דנדה שם והרי עור דאין גזעו מחליף ותנן וחכמים פוסלין ואפי' ר' מאיר לא קא מכשיר אלא משום דקריר בשרא וחייא ולעולם אין גזעו מחליף ואמר עולא ד"ת עור אדם טהור ומשני כי איתמר דעולא אסיפא איתמר וכולן שעבדן או שהילך בהן כדי עבודה טהורין כו' ועפי"ז י"ל טעמא דהשמטת הרמב"ם ז"ל ד"ז דע"ע צריכה שתהא שלימה לאחר עריפה שעמדו בזה המפו' וכן בד' התרגום יונתן פ' חוקת שכ' דהיו בודקין הפרה מי"ח טריפות שהם נגד סוגי' דחולין הנ"ל דלא מצי למבדקה דכ' ושחט ושרף מה שחיטה כשהיא שלימה אף שריפה כשהיא שלימה כו' והמל"מ כ' בדעת הרמב"ם דרק בדיעבד יכול להפשיטה וכשרה אבל לכתחילה צריך לשרפה כשהיא שלימה כו' דהשלימות הוא דרשא לעיכוב רק להעגלה והפרה וה"ה לעורן שהן כבשרן כשהן מחוברים אבל כשעבדן או שהלך בהן כדי עבודה יצאו מכלל בשרן כנ"ל ואכמ"ל. וי"ל עפי"ז גם קושי' התוס' סנהדרין מ"ז ע"ב ד"ה מ"ט אקושי' הש"ס ורבא מ"ט לא גמר מעגלה ערופה שהק' תימא כי גמר נמי מע"ע הא א"ר יוחנן בחולין פ"ב ע"א עריפה אוסרתה ורבא פוסק כר' יוחנן בר משלש ביבמות ל"ו ע"א וע"כ אף אי יליף מע"ע יהי' משמע לו דהזמנה לאו מילתא היא כיון דע"ע אינה נאסרת מחיים בהזמנה כו' ולהנ"ל כוונת הש"ס ורבא מ"ט לא יליף מע"ע דכ' בה וערפו שם והעריפה כשהיא שלימה דאף עורה כבשרה ומ"מ מהני עיבוד לטהרה ואעפי"כ גזרו חכמים טומאה בעור אדם אף לאח"כ ואעפ"י שאינו מחובר לבשרו ואינו גופו כיון שנקרא שם המת עליו כפי' רש"י בהזמנה אלמא דאין חילוק' בין משמשין לגופה ואמנם קשה בזה קושי' התוס' דל"ל לגזור טומאה הא בלא"ה אסור בהנאה דלר' יוחנן אין לתרץ כתי' התוס' נדה הנ"ל כיון דמת גופה נפק"ל מע"ע דכפרה כתיב בה כקדשים ועור קדשים מותר לאחר זריקה דלר' יוחנן דאין ע"ע נאסרת מחיים ל"ל טעמא דכפרה כ' בה כקדשים כיון דל"ל דע"ע נאסרה מחיים דה"ט דר' ינאי משום דכפרה כ' בה כקדשים כדכ' בתוס' חולין פ"ב ע"א וכ"מ מקידושין נ"ז ע"א דאיתבי' ר' יוחנן לר"ל מכל צפור תאכלו כו' ואי ס"ד מחיים אסורה לאחר שחיטה מבעי' ור"ל משני מהו דתימא מידי דהוה אקדשים דמחיים אסורה כו' משמע דלר' יוחנן ל"ל סברה זו למליף מקדשים דמחיים אסורה וצ"ל כתי' משום דחמירא להו לאינשי טומאה מאיסורא א"כ ה"נ באורג בגד למת ליתסרא הזמנה כיון דנקרא שם המת עליו:

ול"ק לפי"ז קושי' העולם אמאי שהוצרכו התוס' להוכיח מדפוסק רבא כר' יוחנן ש"מ דס"ל לרבא דעריפה אוסרתה ולא מחיים ולא הביאו מכריתות כ"ד ע"ב דס"ל לרבא בעצמו בפי' דע"ע אינה נאסרת מחיים כו' דאם היו מק' משיטת רבא בעצמו הו"מ לדחות דל"ק כלל משום דמסקנא דסוגי' דכריתות שם דתנאי היא דפליגי אי ילפינן מכשיר ממכפר דרב המנונא דס"ל דע"ע נאסרת מחיים ס"ל דכי היכי דגמר מכשר ממכפר יליף מכפר ממכפר ע"ע משעיר ושעיר ודאי אסור מחיים כשאר קדשים ורבא ל"ל הך ילפותא אבל אי ל"ל לימודא דכפרה כ' בה בע"ע כקדשים לא שמענו. ע"כ י"ל אף דס"ל נמי לימודא דכפרה כ' בה בע"ע כקדשים מ"מ לא עיקר דרשא היא דהא איצטריך לדרשא אחריתי דחולין י"א ע"א דילמא טריפה היא וכדכ' נמי בתוס' קידושין נ"ז ע"א סד"ה כפרה ועיקר הדרשא היא מוערפו שם והעריפה כו' וכנ"ל דצ"ל העגלה שלימה עם העור דרבא דריש את בשרו דעורו כבשרו במחובר אבל שלא במחובר מהני עיבוד לטהרה ולהוציאה מכלל בשר דרבא מתני להא דעולא דד"ת עור אדם טהור ומ"מ אמרו טמא שלא יעשה שטוחין אסיפא דמתני' אוכולן שעבדן או שהילך בהן כדי עבודה טהורין וקשה קושי' התוס' אמאי גזרו טומאה הא בלא"ה אסור בהנאה. וי"ל דאדרבה דוקא משום שגזרו טומאה אף שע"י שעבדן יצא מכלל בשר המת כיון דרבא לשיטתי' בביצה י' ע"א דילפינן מוקצה מטומאה לענין ברירה ובב"ק ק"א ע"א משווה איסור וטומאה להדדי ובסוכה כ"ב ע"א וכ"מ דילפינן איסור מטומאה וכבר האריכו בזה המפו' וביותר האהל דוד בסוגי' דיבמות ק"ג ע"ב בסתירת ד' רבא שם דאיסור מטומא' לא ילפינן משיטתי' בכ"מ בש"ס דילפינן איסור מטומאה ודוקא במאי דאמרו רבנן מסברת עצמם בהא היא דילפינן איסור מטומאה משא"כ בדבר שנא' בקרא בהדיא לענין טומאה לא ילפינן מני' לאיסורא משום דטומאה חידוש היא ע"כ ילפינן איסור מטומאה כמו דגזרו חז"ל טומאה ה"ה דגזרו חז"ל נמי איסור הנאה כיון שנקרא שם המת עליו א"כ ה"ה באורג למת כיון שנקרא שם המת עליו שפיר מק' הש"ס ורבא מ"ט לא גמר מע"ע דעורה ה"ה כבשרה מהעריפה וערפו שם ואפי"ה בעבדן טהור חוץ מעור אדם אף שיצא מכלל בשר גזרו חכמים טומאה וילפינן נמי איסור הנאה מטומאה משום שנקרא שם המת עליו וה"ה בתכריכין נימא הכי דתיתסרו בהזמנה אף דע"ע גופה עריפתה דוקא היא דאסרתה וע"כ לא הק' התוס' משיטתי' דרבא גופי' רק משום דס' בהא כר' יוחנן ולר' יוחנן נפק"ל מצפורי מצורע דכ' וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות את השחיטה ואי ס"ד מחיים אסורה לאחר שחיטה מבעי' דל"ל כלל לימודא דכפרה כ' בה כקדשים וע"כ אף ללימודא מוהערופה כשהיא שלימה וכולן שעבדן כו' ומ"ט אמרו טמא כו' כנ"ל אף שבלא"ה אסור בהנאה דלענין איה"נ לא פקע אף ע"י העיבוד טפלתו דעור שלא יהי' יותר עי"ז כבשר כיון דלר' יוחנן דנפק"ל מאו בעצם בסוגי' דנדה נ"ה ע"א דעור חשוב אין גזעו מחליף ל"מ העיבוד להוציאו מכלל בשר וכ"כ י"ל דס"ל לר' יוחנן דלא ילפינן איסור מטומאה להתיר מאיסור משום שטהרנו מטומאתו כדמצינו בחולין פ"ו ע"ב אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר ועי' תוס' בב"ק ק' ע"ב ד"ה אומר כו' וה"ט דגזרו טומאה משום דחמירא להו לאינשי טומאה מאיסורא כבתוס' סנהדרין מ"ח ע"א הנ"ל ע"כ משום דסובר רבא כר' יוחנן דוקא שפיר הק' התוס' דליכא למיליף מע"ע דהזמנה אסורה באורג בגד למת אף שנקרא שם המת עליו משא"כ אי היו מקשים משיטת רבא בעצמו אף דס"ל נמי דרק עריפה אוסרתה עדיין היה קשה קושי' התוס' דניליף מע"ע דהזמנה אוסרת כנ"ל:

והנה בסוטה ו' ע"ב מק' רב על ר' ששת דאמר סוטה שי"ל עדים במדינת הים אין המים בודקין אותה כו' ובין לרבי ובין לרבנן הוה מתנוונא מואלו שמנחותיהן נשרפות האומרת טמאה אני ושבאו לה עדים שהיא טמאה כו' ואי אמרת בשלמא מים בודקין אותה אלמא בת מקדש ומקרב היא וכי קדיש מעיקרא שפיר קדוש ומשו"ה מנחתה נשרפת (דהאי שעתא בת מיקדשה ומיקרב היא מספק רש"י) אלא א"א אין המים בודקין אותה תיגלי מילתא למפרע דכי קדוש מעיקרא בטעות קדיש ותיפוק לחולין והק' בתוס' מ"ש מאשם תלוי המביאו ונודע לו שלא חטא דירעה עד שיסתאב אע"ג דכי קדוש מעיקרא בטעות קדוש כיון דלא חטא ותי' דה"ט בא"ת משום דלבו נקפו גמר ומקדיש ובתוס' כריתות כ"ה ע"א כ' דע"ע דמיא לא"ת שבא לכפר מספק שעל ספק באתה מתחלה כיפר וא"כ דמיתסר מחיים גם אחר שנודע באיסור הראשון עומדת ובתוס' חולין פ"ב ע"א ד"ה והתנן כ' דאפי' נדמה ע"ע לאשם ודאי וכי אקדשי' אדעתא דחטא אקדש ואגלאי מילתא למפרע דהקדש טעות הוה מ"מ סברא הוא דגמרי ומקדשי דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג כו' א"כ ע"כ רב דסובר כר' יוחנן ורבא דע"ע עריפתה אוסרה כדהוכיחו מזאת הסברה ממתני' דעד שלא נערפה נמצא הרוצח תצא ותראה בעדר ע"ש וכשיטת רש"י ז"ל בסוכה ט' ע"א בטעמי' דרב דלא בעי טוי' לשמה משום דס' הזמנה לאו מילתא היא וע"ע אינה נאסרת מחיים וכ"ש להגירסא בסוטה בקושי' על ר' ששת הנ"ל רבא דלסברת התויו"ט הנ"ל בסוטה שם משמע דל"ל ס' מרובה מידת טובה ממידת פרעניות ושיעור שעה לדידהו לקושי' תוס' סוטה י"א ע"א הנ"ל הוא שעה שלימה ואמנם ר' ששת צ"ל דמתרץ שיטתי' מקושיתם דואלו שמנחותיהן נשרפות הנ"ל כתי' התוס' חולין בע"ע הנ"ל דלא מסקי אדעתה שיבואו עדים ממדה"י וגמרה ומקדשה ועכ"פ קדושת פה שלה ל"ה בטעות רק קדושת הכלי ול"ה הקדש טעות ומשום גזירה שלא יאמרו מוציאין מכ"ש לחולין אבל בע"ע יותר י"ל לדמותו לאשם ודאי דנודע עד שלא נשחט דיצא וירעה דהוי' הקדש טעות ואולי אוקי אדעתייהו שימצא הרוצח. וא"כ שפיר י"ל דע"ע מחיים נאסרת וכר"ל וילפינן איה"נ למת מע"ע דכפרה כ' בה כקדשים ולר"ל לשיטתי' בלימודא דידי' בנדה נ"ה ע"א מלכל טומאתו לכל טומאת הפורשת ממנו דאיפרך מהא דכל שבמת מטמא כו' עורותיהן כבשרן בטומאה דאורייתא רק בחבורן ובלא בחיבורן אינו טמא רק מדרבנן ומהני עיבוד לטהרן לגמרי חוץ מעור אדם משום גזירה דשטוחין והוצרכו לגזור טומאה משום דעור אדם מותר בהנאה דאיה"נ דמת נפק"ל מע"ע וכפרה כ' בה כקדשים כנ"ל אמנם בשיעור שהות זמן דעיבוד להנ"ל דכ' ר' ששת ס"ל דאין המים בודקים ביש לה עדים במדה"י דמרובה מידת טובה כו' י"ל כס' התוס' דלר"ל שעה היינו נמי שליש ורביע שעה וזה י"ל נמי בשיטתי' בחולין קי"ב ע"א הנ"ל בלימודא מנפש לרבות השותה והקפה את הדם ואכלו חייב דהוכיח רבא לדם שמלחו שאסור מה"ת דוקא אליבא דר"ל כנ"ל משום דרבא נמי לשיטתי' בתר דאיפרך מברייתא דעגלא בצפון בפסחים צ"ג ע"א הנ"ל דליל כעולא ור' יוחנן בשיעור מהלך אדם בינוני ביום עשרה פרסאות דרק שלשים מיל אלא ארבעים מיל שזמנו ח"י מינוטען בין שיעור שליש לרבע שעה דנקרא נמי שעה דהיינו שיעור וזמן עיבוד בעור חיפה למליחה דוקא משום דבלא"ה דם שמלחו מה"ת לדידי' כנ"ל או משום שיעור מליחה זה דוקא דם שמלחו היא מה"ת עדיין משא"כ לר' יוחנן בפסחים צ"ג ע"א לעולא שיעור מיל חלק שלשים מי"ב שעות שהם כ"ד מינוטען ואפשר לכתחילה שיעור שעה כצלי' או דלר' יוחנן לשיטתי' דל"ל מרובה מידת טובה כו' כקושי' התוס' בסוטה שם שיעור שעה היא שעה שלימה כצלי' באמת דם שמלחו אינו רק דרבנן כנ"ל:

וי"ל עפי"ז קושי' השעה"מ פ"ה מהל' חו"מ הל' כ"ד על מ"ש הר"ן סוף ע"ז דכלי שני כיון שאינו מבשל אין בו כח להפליט ולהבליע ועל ראיות הרמב"ן ז"ל להיפך מקערה שמלח בה בשר שאסרוה משום דמליח כרותח אעפ"י שאין במלח משום מבשל לגבי שבת כו' וכתב הר"ן דהא דאמרו בשבת ע"ה ע"ב דבמלח בישרא אינו חייב משום מעבד דאין עיבוד באוכלין היינו משום מעבד דוקא היא דליכא אבל שלא יהא בו משום מבשל לא שמענו והק' עליו השעה"מ ממימרא דר' חסדא בפסחים מ"א דהמבשל בחמי טברי' בשבת פטור פסח שבשלו בח"ט חייב ופריך מ"ש בשבת דלא דתולדת אש בעינן וליכא כו' משמע דמבשל בח"ט אף שבישל גמור היא פטור משום דבעינן תולדת אש א"כ כ"ש למולח שאין לחייבו משום מבשל כיון שאין בו תולדת אש כו' דלהנ"ל י"ל דר' חסדא לשיטתי' במנחות כ"א ע"ב דמחלק בדם שקרש בחטאות ואכלו חייב ולקח ונתן א"ר כו' בחטאות הפנימיות ואכלו פטור וטבל והזה א"ר כו' דלפי' הכו"פ הנ"ל לסוגי' סובר ר' חסדא דדם שמלחו אינו עובר עליו מה"ת כזעירא אבל רבא דידי' אמר אפי' בחטאות הפנימיות ואכלו חייב כו' דס"ל דדם שמלחו מה"ת עובר עליו כנ"ל ובפסחים שם לא מצאו בגמ' לפרש טעמא דר' חסדא לחייב פסח שבשלו בח"ט דפסח נמי לאו תולדות אש היא עד שבא רבא לפרש דברי ר' חסדא דמאי חייב דקאמר דקא עבר משום צלי אש (אלאו דלא תאכל כי אם צלי אש ולא על הלאו דבישול רש"י) אף דאלאו דבישול אין לחייבו משום דל"ה תולדה דאש מ"מ הבישול בח"ט נראה הוא כלאו דלא תאכל כ"א צלי אש ובבישול בח"ט חשוב בישול ע"י דבר אחר. וזה י"ל בא רבא באמת לחדש בשיטת ר' חסדא דדם שמלחו אינו עובר עליו מה"ת א"כ גם במליחה מתקן הבשר משום דם כמו בבישול דאינו עובר עליו לר' חסדא ואפי"ה אינו מחייב במולח אף דה"ה כמבשל משום דסובר דלענין חיוב שבת אין לחייבו אלא בדאיכא נמי תולדות האור אף שמתקנו גם בכעין בישול לענין דבר אחר דהיינו שאינו עובר עליו לאחר שמלחו או שבשלו לשיטתו הנ"ל משום שאין לאו דשבת בבישול אלא במבשל בתולדות האור וה"ט דמחייב בפסח משום דאיכא בפסח לאו דלא תאכלו כ"א צלי אש והיינו משום דגם בהקפה את הדם ואכלו מחלק במנחות שם בין הקפה באור להקפה בחמה למד"ס דם שבשלו אינו עובר עליו ומשו"ה גם במולח בשבת כיון דאמרי' מליח ה"ה כבישול ובבישול נמי מחלקינן בין אי איכא תולדות האור לליכא ה"ה דאף במולח בשבת אין לחייב אף שלענין מליחה בחול מתקן הוא במלחו שאינו עובר עליו יותר אבל לרבא לשיטתי' דדם שמלחו עובר עליו וה"ה בדם שבישלו אף באור כשיטת רש"י הנ"ל וכ"ש בחמה כיון דאין מחלקין לדידי' בדם שבשלו בין בשלו באור לבשלו בחמה גם במליחה בשבת י"ל דה"ה כבישול אף אי נימא דמודה רבא דלענין בישול בשבת אינו חייב כ"א באיכא נמי תולדות אש כר' חסדא, מ"מ מליחה דהיא לאו בח"ט י"ל דחייב לרבא אף דבבישול מחלק נמי כר"ח בין תולדה דאור לחמי טברי' וביותר י"ל דבזה פליגי רב הונא ורבא בשבת צ"ה ע"ב דר"ה אמר האי מאן דמלח בישרא חייב משום מעבד ורבא אמר אין עיבוד באוכלין דתרווייהו ס"ל כר"ח דמחלקינן לענין בישול בשבת בין אי איכא תולדות האור לח"ט ורק דר"ה ס"ל בדם שמלחו דאינו עובר עליו כזעירא ור' חסדא ודאין לחייב במלח בישרא בשבת משום דמליח ה"ה כבישול דבדם שבישלו גופי' מחלק נמי בין הקפה את הדם באור להקפה בחמה וכיון דבמליחה ליכא תולדות האור ה"ה כהקפה בחמה דחייב עליו דלא תיקן כלום וכבישול בחמי טברי' ע"כ אין לומר דחייב במליחה רק משום מעבד וכדאמר ר' אשי אלא דקא בעי לי' לאורחא אבל לביתא לא משוי איניש מיכלי' עץ אבל לרבא דדם שמלחו עובר עליו וכן בדם שבישלו ל"ש לדידי' בין בישלו באור לבישל בחמה אף דבבישל בח"ט פוטר נמי דבעי' תולדות האור מ"מ במליחה חייב משום מליחה לחוד דה"ה כלאו בפ"ע וכפסח דאיכא לאו דלא תאכל כ"א צלי אש דחייב בבישלו בחמי טברי' כנ"ל:

ולפי"ז י"ל נמי בהא דפריך בגמ' אמתני' דקתני והמולחו והמעבדו היינו מולח והיינו מעבד ר' יוחנן ור"ל דאמרו אפיק חד מינייהו ועייל שירטוט כו' דיש לדקדק בזה איזה חידוש בא לנו הש"ס לחדש בזה דר' יוחנן ור"ל דאמרו תרוייהו אפיק חד מינייהו כו' דלהנ"ל דהש"ס קמ"ל דר"י ור"ל דלאשר אין לנו הוכחה גמירא דלר' יוחנן דם שבשלו ושמלחו עובר עליו כמו שי"ל הוכחה ע"ז לר"ל משיטתי' בחולין בדף ק"כ ע"א מנפש לרבות השותה כנ"ל וא"כ י"ל דלר' יוחנן ובפרט לשיטת התוס' להלכה דדם שמלחו ושבשלו אינו עובר עליו דס"ל נמי כזעירא דדם שבשלו ושמלחו אינו עובר עליו דפליגי באמת בזה דלר' יוחנן אינו עובר עליו ולר"ל עובר כו' א"כ גם במולח בשרא בשבת איכא פלוגתא ביניה' כנ"ל דלר' יוחנן אין לחייב משו' מולח רק משום מעבד כלר' הונא, ולר"ל יש לחייבו גם משום מולח כלרבא וקהש"ס מדר"י ור"ל דאמרו תרווייהו לענין מולח בישרא בשב' דא דאפיק חד מינייהו ועייל שירטוט דהיינו כ"א אפיק חד מינייהו דוהמולחו והמעבדו ועייל שירטוט רק דר יוחנן אפיק מוליח וקתני רק מעבד במקומו כר"ה ור"ל אפיק מעבד וקתני מולח במקו' מעבד כרבא דאין עיבוד באוכלין והיינו החידוש דקמ"ל הש"ס וסתמא דאפיק חד מינייהו ולא פי' איזה מהם אפקו תרוויהו כיון דתלי בפלוגתתם וכל אחד אפיק חדא אחרינא כנ"ל וכדמייתי תיכף ומיד פלוגתת ר' הונא ורבא בזה כנ"ל:

עוד י"ל דהחידוש בזה דר"י ור"ל דאמרו תרווייהו אפיק חד מינייהו כו' דאף דפליגי בדם שמלחו מ"מ מודה ר' יוחנן לר"ל דחייב בשבת משום מוליח נמי ודתרוייהו לא אפקו רק חד מינייהו היינו עיבוד אבל משום מולח חייב גם לר' יוחנן דבמנחות כ"א ע"א בתר חילוקא דהש"ס התם כאן שהקפה באור כאן שהקפה בחמה פריך בחמה נמי נימא הואיל ואידחי אידחי דהא בעי' מני' ר' מני מר' יוחנן דם שקרש ואכלו מהו א"ל הואיל ונדחה ידחה כו' חזינן דלר' יוחנן אין חילוק בדם שבישלו בין באור לבחמה דליכא תולדות האור אף נימא דר"י סובר דם שמלחו ושבשלו כזעירא דאינו עובר עליו אפי"ה אינו מתיר מליחה בשבת משום שאין בו תולדות האור כמו דמחלק ר' חסדא לענין מבשל בשבת ובפרט כיון דלר' יוחנן דם שמלחו אינו עובר עליו יותר מה"ת וה"ה בהקפה בחמה דאינו עובר עליו יותר אף דמליח ה"ה כבישול ובבישול מחלק כר' חסדא מ"מ מליח דהוי' לאו בפ"ע דמי לפסח דל"ת כ"א צלי אש וע"כ אף לר' יוחנן יש לחייב במולח בשבת וזהו החידוש דר"י ור"ל אף דפליגי בדם שמלחו ושבישלו מ"מ לענין מולח בשבת אמרו תרוייהו אפיק חד מינייהו היינו תרווייהו איפקו רק חד והיינו הך המעבדו דוקא וקיימו במתני' והמולחו והרבותא היא נגד מחלוקת ר"ה ורבא דמייתי בסמוך כנ"ל:

ול"ק נמי קושי' הפר"ח ביו"ד סי' ס"ח סעי"ק י"ח על הר"ן מגמ' דשבת שם דפריך היינו מולח היינו מעבד ולא פריך היינו אופה הייני מולח ותו במאי דמשני אפיק חד מינייהו ועייל שרטוט משמע דמולח ואופה תרי ענינים נינהו לגמרי ואין במולח אלא משום מעבד דאל"כ הול"ל אפיק מולח שהרי נכללה תחת אופה כו' ולהנ"ל אדרבה מדלא פריך בגמ' היינו מולח היינו אופה איכא הוכחה לאסור במולח משום דלא דמי לאופה ומבשל שבעינן דוקא תולדות אור משא"כ במליחה חייב אף דאינו תולדות האור דאופה ומולח תרי ענינים נינהו כנ"ל ואילו היה מעבד באוכלין לרבא ומעבד היינו עיבוד גמור כמו בעור דבעינן מליח קמיח ומפיץ כנ"ל דגם לרבא שוב אינו עובר על דמו מ"מ אי לא היה לנו גילוי דעת לחלק מליחה מבישול ואופה לחייב אף בליכא תולדות האור לא היה מחייב בשבת ועתה אחר שי"ל הוכחה דבמליחה חייב בשבת דלא דמי לבישול ודלא בעינן תולדות האור חייב במולח אף דדם שמלחו לדידי' עובר עליו כנ"ל. ומהוכחת השעה"מ מלימוד דתקריב מלח אפי' בשבת כו' שהק' המל"מ דל"ל קרא להתיר הא אין עיבוד באוכלין דלשיטת הר"ן ל"ק כיון דמשום מבשל מיהו חייב איצטריך קרא להתיר כו' י"ל הא דפליגי אביי ורבא התם דאביי אמר יכול יעשנו כבנין ורבא אמר יכול יתן בו טעם כבינה (כל דהו מלח) ת"ל תמלח כו' י"ל דאביי ורבא מפרשי לקרא כשיטתי' דלאביי אף לשקו"ט דידי' עם רבא ולא השיב יותר לרבא אחר שא"ל הא דר' חסדא דמחלקינן בין חטאות הפנימיות לחיצונות דמשמע מזה דדם שבשלו באור אינו עובר עליו אין לנו ג"כ הוכחה מפו' דאביי ס' דעובר עליו כמו די"ל לרבא משום דרבא דידי' אמר שם בגמ' הילכך כו' וסברת הואיל ושכנגדו כו' י"ל דס"ל דדם שמלחו אינו עובר שליו ובבישלו מחלקינין בין הקפה באור להקפה בחמה דמודה למימרא לרבא קמייתא קודם שחידש הא דידי' א"כ בלא"ה מותר למלוח בשרא בשבת שאין בו תולדות האור ודמי למבשל בחמי טברי' כנ"ל א"כ ל"ל קרא להתיר ע"כ קאמר יכול יעשנו כבנין שיהי' כעיבוד ולאביי י"ל דס"ל יש עיבוד באוכלין כר' הונא דמחייב במלח בישרא משום מעבד כנ"ל וע"כ איצטריך קרא להתיר משום עיבוד וכ"כ י"ל בטעמי' דאביי דה"ט דהו"א הכי דיעשנו כבנין משום דמלח מתקן הרבה לדידי' דדם שמלחו אינו עובר עליו ומה"ט בעי' שעה גדולה למליח' כנ"ל אבל לרבא לשיטתי' דאסור' בלא"ה מליחה בשבת ולהכי איצטריך קרא להתיר הו"א מסברה כיון דדם שמלחו עובר עליו א"צ למלחו הרבה רק כבינה וגם דמה"ט עובר עליו משום דלשיטתי' א"צ לשהות במלחו רק שיעור מיל קטנה וכ"כ משום דסובר שא"צ רק מעט מלח כבינה להכי עובר עליו ואולי היה נותן ומשהה הרבה במלחו ל"ה עובר עליו ע"ז קאמר תמלח דאיצטריך קרא ע"כ דלהתיר אתא ובלא"ה הו"א דאסור א"כ איכא הוכחה דלא משום השיעור שהייה וכמות המלח היא דעובר עליו דאדרבה דלמד"ס אינו עובר עליו בלא"ה ל"צ קרא להתיר מליחה בשבת כנ"ל וקרא אתא לדידי' למעט שלא יעשהו כבנין כנ"ל ודו"ק וע"כ דכל פרטי הדינים תלוי' בשיטות בסבך:

והנה בתוס' חולין י"ד ע"א ד"ה ונסבין בהא דא"ר הונא כו' אסורה באכילה ליומא ונסבין חבריא למימר ר' יהודא היא הק' והא בלא"ה אינו יכול למלחה בשבת ותי' כגון שעבר ומלחה שפי' הנובי"ת חאו"ח סי' כ"ג דאף דמליח ה"ה כרותח דצלי מה"ת מ"מ לענין שבת לא חשוב כבישול לאסור בשבת ע"ש למש"כ בשיטת התוס' דדם שמלחו ושבשלו אינו עובר עליו דוקא באור אבל לא בחמה ע"כ גם במליחה דה"ה כבישול לא חשיב כבישול לענין איסור שבת כיון שאין בו תולדה דאור כו' יהי' הוכחה לפי' הנוב"י בדברי התוס' אלו וסרה ספיקו של הרב השואל מנין למדו התוס' ד"ז וגם ספיקת הנוב"י מנין לו לר' חסדא גופי' ד"ז דמבשל בחמי טברי' בשבת פטור כו' דלהנ"ל שפיר י"ל דגם ר' חסדא בשיטתי' למדם ממליחה דה"ה כרותח ובישול ודם שמלחו ושבשלו אינו עובר עליו דדוקא באור אמרי' הכי דה"ה בשבת אינו חייב אלא בדאיכא תולדת האור כנ"ל וכ"כ מרא דשמעתתא דסוגין דחולין ר' הונא לשיטתי' בשבת ע"ה ע"ב הנ"ל דהאי מאן דמלח בישרא בשבת חייב משום מעבד אבל לא משום מולח כנ"ל דבעינן תולדות האש וליכא ואף למה דנסבין חברי' למימר ר' יהודה היא י"ל עפ"י דהירוש' פ"ב דשבת הל' ה' הבעיר ובישל את תנא תני' חייב שתים אית תנא תני חייב אחת מאן דאמר חייב שתים אחת משום מבעיר ואחת משום מבשל ומ"ד אחת היידא היא ר' יהודא אומר משום מבעיר ר' יוסי אומר משום מבשל וקשי' על דר' יוסי הבערה לימדה על כל מלאכות שבתורה אינו חייב משום מבעיר אלא משום מבשל כו' ותמה הק"ע הא ר' יוסי סובר הבערה ללאו יצאת כו' די"ל הפי' בדהירוש' הבעיר ובישל בבת אחת שנפח והבעיר וע"י כן נתבשלה הקדירה כפי' הק"ע אית תנא תני חייב שתי' דהבערה ובישול שני ענינים מחולקים הם דחייב משום מבשל אף שחייב על ההבערה בפ"ע שאין הבישול תלי בההבערה שנפח והבעיר האש שעל הבישול חייב אף אי לא היתה כאן הבערה ולא תולדה דאש, ואית תנא תני חייב אחת ר' יהודא אומר משום מבעיר שאין לחייב על הבישול אלא באיכא מבעיר ותולדה דאש וע"כ אינו חייב על הבישול כיון דהבעיר ובישל בב"א ונתחייב על ההבערה אין לחייבו על הבישול שאף שי"ל דסובר ר' יהודה הבערה לחלק יצאתה מ"מ בהבעיר ובישל בב"א י"ל דסוב' דאינו חייב משום מבשל בשבת אלא בדאיכא תולדות האש ונתחייב כבר על ההבערה תו אין לחייבו על הבישול וע"כ שפיר מק' הירוש' לר' יוסי אף דסובר באמת דהבערה ללאו יצאתה מ"מ ס"ל נמי לחלק מאחת מהנה פעמים שחייבים אחת על כולן ופעמים שחייבים ע"כ או"א כבשבת ע' ע"א וע"כ כיון דחילוק מלאכות לא אתי' מהבערה א"כ לא תלי' בישול בתולדות האש דהבערה שפיר יש לחייב משום מבשל אף שנתחייב כבר משום מבעיר דסובר דאין בישול תלי' בתולדות האש דהבערה דחייב אבישול שאין בו תולדות אש כבחמי טברי' ומליחה נמי וקושי' הירוש' הוא להוכחה דלר' יוסי חייב שתים אהבערה ואבישול בד"ז הבערה לימדה ע"כ מלאכות שבתורה בתמי' הא ר' יוסי לא ס"ל דהבערה למדה ע"כ מלאכות שבתורה דלחלק יצאת, אלא ס"ל דללאו יצאתה וחילוק מלאכות מאחת מהנה א"כ לא תלי בישול בהבערה וכ"כ י"ל דלא תלי בישול בתולדות האש דהבערה ע"כ אין שום סברה לומר דאינו חייב לר' יוסי משום מבעיר אלא משום בישול כו' כיון דלא תלי זב"ז ול"ב תולדות האש בבישול ול"ק קושי' הק"ע וע"כ שפיר פי' התוס' בחולין למה דנסבון חברי' לומר דר' יהודא היא דלר' יהודה אין במליחה בשבת איסור מבשל משום דלר' יהודא דהבערה לחלק יצאה אינו חייב משום בישול בשבת אלא בדאיכא תולדות האש כפי' הנוב"י כנ"ל:

ומ"ש הנוב"י דאין צריכין ראי' ע"ז דלא מחייב בשבת משום בישול ברותח דמליחה דבהדי' אמרו בשבת ק"ח ע"ב דמותר למלוח ביצה בשבת ואף צנון לא אסרו שם אלא משום תיקון אבל משום בישול אין בו לא מה"ת ולא מדרבנן להנ"ל י"ל דאין ראי' מהא דזהו מימרא דר' חזקי' משמי' דאביי שם וברא"ש פ"ד דביצה מבי' דהירושלמי למי שם דפליגי באדלוקי נר של בטלה דלמאן דאסר ס"ל הבערה לחלק יצאתה ור' חזקו' ס"ל דאסר ע"כ לדידי' אין איסור מליחה בשבת משום בישול:

ואמנם מש"כ בד' שמואל בחולין קי"א ע"א דמליח ה"ה כרותח דצלי לענין נ"ט דוקא אבל לא לשאר דברים לסוגי' דשבת ע' ע"א דשמואל ס"ל כר' יוסי דהבערה ללאו יצאת להנ"ל היה מקום לומר דגם לשמואל לענין שבת אמרי' דמליח כרותח דלא בעי' תולדה דאש ויתורץ לפי"ז מה שהקשיתי בהא דחולין קי"ב ע"ב באימלח בשר שחיטה בהדי בשר טריפה דאמר רבא הטמאים לאסור צירן ורוטבן כו' דמק' ולימא מדשמואל דאמר שמואל מליח ה"ה כרותח ומשני אי מדשמואל הו"א הנ"מ דמן אבל צירן ורוטבן לא קמ"ל מיתיבי דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר מאי לאו שהיו שניהן מלוחין כו' דלמש"כ הש"ך ביו"ד סי' פ"ג דהא דאמרי' דציר דגים טמאים אינם רק דרבנן היינו דוקא במליחה אבל לא ע"י בישול ע"ש א"כ מה מק' מציר דגים טמאים במליחה אמליחת בשר בהמה שחיטה בהדי' בשר טרפה דבבהמה דרשא דהטמאים הוא דרשא גמורה אף במליחה הילכך אסור משא"כ בדגים ל"ה דרשא דהטמאים במליחה רק אסמכתא בעלמא הילכך מותר ולהנ"ל דלשמואל מליח כרותח אף בליכא תולדה דאור כבישול וחייב אמליחה בשבת שפיר מק' הש"ס מדין טהור שמלחו עם ד"ט דמותר דאי מהטמאים משמע אף צירן ורוטבן גם בדגים במליחה היה לאסור לדידי' דמליח כרותח ובישול דאור דלדידי' אין לחלק בין מליחה לבישול דלא בעי שתהי' מלוחה בתולדה דאור כנ"ל. ואמנ' י"ל דאף למד"ס. דם שמלחו ושבשלו עובר עליו דל"ש בין באור לבחמה היינו דאף באור עובר עליו כמו בליכא תולדה דאור שלא נקרא בישול בלא אור כמו כן באור א"כ אף במליחה י"ל כן דל"ש בין באור לחמה דמליחה ל"ה כבישול כיון שאין בו תולדה דאור ורק דלענין שבת אם הוה בי' תולדה דאור היה שינוי לחייב משא"כ בליכא תולדה דאור וע"כ לכו"ע אין במליחה איסור בשבת משום בישול כנ"ל וע"כ לקושי' הרמב"ן על דברי הרשב"א הנ"ל מדלענין שבת לא אמרינן דמליחה ה"ה כבישול וקערה שמלח בה בשר אסורה לאכול בה רותח כו' דהיא מימרא דשמואל בחולין קי"א ע"ב צ"ל כן:

והנה הג' מהר"ש לאנדוי בתשו' נובי"ת סי' ל"ו הק' אמימרא דזעירא במנחות כ"א ע"א דדם שבשלו אינו עובר עליו משום דנפיק מתורת דם כפי' רש"י שם דלא חייבה תורה כ"א על דם הראוי לכפרה ומשבשלו תו לא חזי למילתי' מה מק' בגמ' בבכורות ו' ע"ב בטעמא דרבנן מגמל גמל ודריש מאת הגמל לאסור חלב טמאה תיפוק לי' מהטמאים ומשני איצטריך דסד"א הואיל וחלב טהורה נמי חידוש הוא דדם נעכר ונעשה חלב הילכך בטמאה נמי תשתרי קמ"ל כו' הא לזעירא אין חידוש בהיתר חלב דטהורה משום דדם נעכר ונעשה חלב וע"כ הוי"ל כדם שבשלו דנפיק מתורת דם דאינו ראוי לכפרה ולא חייבה התורה עליו להכי מותר אבל חלב טמאה תיפוק לי' מהטמאים. ונ"ל דבמנחות כ"א ע"א בתר דחידש רבא דאפי' לחטאות הפנימיות ואכלו חייב הואיל וכנגדו ראוי בחטאות החיצונות אמר רב פפא הילכך דם חמור שקרש ואכלו חייב הואיל וכנגדו ראוי בחטאות החיצונות (פי' רש"י דם חמור אעפ"י שאינו ראוי לקרבן ואיכא למימר דלא חייבה תורה כרת אלא על דם הראוי לקרבן כיון דאמרי' השתא הואיל וכנגדו ראוי כו' אפי' חמור דאין קרבן בטמאים אפ"ה חייב) והק' הגרע"א בהגהות הש"ס וז"ל נראה להדי' דלאו דוקא נקרש דהא בלא נקרש הוי נמי הך חידוש דאף דאין קרבן בטמאים, ובודאי הכי היא דאם בלא נקרש פשוט דחייב משום דם והוי כדם בהמה דעלמא מה"ת לא לחייב בקרוש דמ"ש מבהמת חולין דחייב בקרוש, אמנם תמי' לי דא"כ מה חידש ר' פפא הא מתני' ערוכה הוא בכריתות ריש פ' דם שחיטה דבין טמאים בין טהורין חייבין על דמן. ונ"ל דשני הקושי' אלו מתורצים כאחד דהש"ס בבכורות משני שפיר לר' אחא ברי' דרבא דמסתמא כרבא אבי' ס"ל דדם שבשלו עובר עליו כחי' הכו"פ הנ"ל דחלב דבהמה טהורה נמי חידוש הוא דדם נעכר ונעשה חלב וכיון דחידוש הוא בבהמה טמאה נמי לישתרי קמ"ל ואף לזעירא דאין חידוש בחלב בהמה טהורה משום דדם שבשלו אינו עובר עליו ואינו ראוי לכפרה ולא חייבה התורה עליו א"כ לא אמרינן סברת הואיל וכנגדן ראוי בחטאות החיצונות לא בחטאת הפנימיות וכ"ש דלא אמרי' הכי בדם חמור כדר' פפא לחייב בדם חמור שאכלו משום הואיל וכנגדו ראוי בחטאות החיצונות אף דמתני' ערוכה בר"פ דם שחיטה דבין טמאים בין טהורים חייבים על דמו היינו על דמן ממש אבל על חלבן של טמאים אף דדם נעכר ונעשה חלב כיון דלא שייך לחייבו משום סברת הואיל ושכנגדן ראוי' כו' שפיר הו"א דגם חלב טמאים תהי' מותרת ע"כ תי' הש"ס קאי אף לזעירא וגם י"ל דכ"ש הוא דלזעירא איצטריך לימודא לרבנן ולריש לאסור חלב מבהמה טמאה אף דבבהמה טהורה אין חידוש אף שדם נעכר ונעשה חלב כנ"ל משום דדם שבשלו אינו עובר עליו דאינו ראוי' יותר לכפרה מ"מ כיון דלשיטתי' לא אמרי' בסוגי' דמנחות הנ"ל סברת הואיל ושכנגדו ראוי' כו' אף שעל דם ממש דטמאה חייבין כמתני' דכריתות פד"ש הנ"ל כקושי' הגרע"א מ"מ על חלבו שפיר הו"א דאין חייבין כיון דלא אמרינן לדידי' סברת כל שכנגדו כו' ול"ק נמי קושי' הגרע"א דחידושי' דר' פפא אליבא דרבא בסברת כל שכנגדו לחייב גם אדם חמור שפיר חידוש הוא אף דעל דם ממש ממתני' דריש פד"ש נשמע לן דחייבין על הטמאים כעל הטהורים מ"מ על חלב בהמה טמאה למד"ס דם נעכר ונעשה חלב הו"א דמותר כמו חלב בהמה טהורה ומבעי"ל קרא ע"ז כנ"ל:

אמנם עדיין יש להק' בגמ' דבכורות הנ"ל דהנה בת"כ דריש מהטמאים אדגים לאיסור צירן ורוטבן וכ' דאינו רק אסמכתא ע"ש בתוס' בכורות וחולין צ"ט ע"ב וקי"ב ע"א א"כ מה פריך הש"ס מהטמאים דמנלן דבשרצים ובהמה היא מה"ת דילמא אינו רק אסמכתא ואמנם למש"כ הש"ך ביו"ד סי' פ"ג וק"ז לחדש דהא דאמרי' דציר דגים טמאים אינו רק דרבנן היינו דוקא במליחה אבל לא ע"י בישול דאז יוצא עיקר הטעם ומשמע דבבשול כו"ע מודו דדרשא גמורה היא א"כ עדיין י"ל כקושי' הג' מהר"ש הנ"ל דמחלב בהמה טהורה אין ללמוד משום דהוה כדם שבשלו דלזעירא אינו עובר עליו אבל חלב בהמה טמאה אדרבה כיון דהוי' כדם שבשלו יוצא עיקר הטעם ובבישול כו"ע מודו דדרשא דהטמאים דרשא גמורה היא אף בדגים וכ"ש בשרצים ובהמה א"כ י"ל מהטמאים ול"ל שאר קראי. ולהנ"ל י"ל דכיון דגם לזעירא בדם טהורין מחלקין בבישלו בין ע"י אור דלא הדרא לבחמה דהדרה דתלי' בזה אי עדיין ראוי לכפרה לא נפיק מתורת דם ודם נעכר ונעשה חלב לא הדרה ואף דל"ל לזעירא סברת הואיל ושכנגדו ראוי לכפרה ואין ללמוד מני' לדם טמאה כדיליף ר' פפא אליבא דרבא מ"מ כיון דממתני' דר"פ ד"ש שמעינן חיוב בדם טמאים כדם טהורים י"ל נמי דהיינו דוקא לממשן אבל לענין דם נעכר ונעשה חלב כיון דל"ה בישול ממש ולא טעם כן בחלב טהורה כמו בחלב טמאה שוין:

תוכן העניינים

בית אבא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה