בית אבא· רבי אליהו יהודה הכהן גוטווירט
סימן א
עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם (משלי י"ז), ראיתי לחלק כבוד ולפתוח ראשון בכהן גדול זקני הגאון בעל שער אפרים שהקשה בתשו' סי' כ"ו בהא דאיתא בעירובין ל"ה ע"א במתניתין נתנו במגדל ואבד המפתח הרי זה עירוב, ר"א אמר אינו עירוב. ופי' הרע"ב דאי אפשר לפתוח אלא בסכין דת"ק סבר כיון דאין כאן איסור סקילה דמקלקל הוא בחתיכת החבלים וכל המקלקלים פטורים, ואיסור שבת לא גזרו בי' ביה"ש דיכול להביא סכין לחתוך החבלים ושקיל לעירובי'. ור"א סובר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו א"כ אסור לטלטל הסכין שתשמישו רק לחתוך בו אוכלים, כדי לחתוך בו החבלים והואיל דאיכא תרתי טלטול הסכין וחתיכת החבלים ואפי' לרבי דלא גזרו ערב שבת ביה"ש, בכה"ג מודה דגזרו. הלא מבואר לעיל ל"ב ע"ב נתנו באילן למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב, והרי שם הוי ג"כ ב' שבותין האילן הוי כרמלית וכי שקיל לעירובו לר"ה שעומד הוי שבות, והא דאסור להשתמש באילן הוי ג"כ שבות כדמוכח התם דאתיא כרבי דל"ג ע"ש ביה"ש אפי' בב' שבותין והיא קושיא גדולה:
וכתב לתרץ דלר"א אפשר דמתניתין דנתנו באילן מיירי בעומד בכרמלית באופן דלא הוי רק שבות אחד דמשתמש באילן כו' וזה כפי' מהר"י בתוס' שם ד"ה הא וקו' התי"ט ד"ה נתנו בבור, וקצת דוחק לומר כן. דבירוש' מובא התוספתא וז"ל, למטה מיו"ד ה"ז עירוב ואסיר לטלטלו וקשיא אם עירובו עירוב יהי' מותר לטלטלו אם אסור לטלטלו לא יהי' עירובו עירוב ראוי הוא לעבור על שבות ולאכול מעתה אפי' למעלה מיו"ד. ריב"ש תיפתר שהיתה כורתו ארבעה א"ר מנא והוא שתהא רה"ר מקפתו מכל צד כו', ובסנהדרין פ"ו ע"א אמרינן דסתם תוספתא ר' נחמי' ובעירובין ל"ה ע"א מוקמינן הא דר' אליעזר כר' נחמי' דאפילו תרווד אין נוטלין אלא לצורך תשמישן כו' ולדידי' אוקמי' דבר"ה מגפתו מכל צד מיירי א"כ אין לומר דלר"א אוקמינן מתני' בעומד בכרמלית:
א) ונראה לפע"ד בישוב קו' עפ"י דרכו לחלק בין רישא דמתניתין לסיפא לר"א אליבא דרבי באופן אחר, וגם עפ"י שיטתם במקום אחר. דהנה סברת הרע"ב לחלק בין שבות אחד לשני שבותין בגזירת חז"ל לכאורה תמוה דמאחר דקיי"ל דא"מ אלא לדבר מצוה מנ"ל לחלק בשבותין העומדים נגדה בין שבות אחד לב' שבותין הא מבואר בנזיר מ"ח בגז"ש דרבי נאמר אמו בנזיר ונאמר אמו בכ"ג מה אמו האמור בנזיר במותם אינו מטמא, אבל מיטמא הוא לנגעים ולזיבתם, אף אמו האמור בכ"ג כו' והמסקנא שם דכיון דשרי רחמנא חד לאו גבי מת מצוה מה לי חד לאו מה לי תרי לאווי ואחותו מבעי"ל למילה ופסח דסד"א כי שרא רחמנא למ"מ נזיר ובהן דאיסור לאו הוא אבל הני דאיסור כרת לא יטמא למ"מ כו' ומשמע דעשה דוחה גם תרי לאווין וכ"ה בפי' בתוס' יבמות ג' ד"ה לחשיב"כ ה"נ מה לי שבות א' ומ"ל ב"ש נגד מצות עירוב. והנה בפ"י בחי' לביצת ח' הקשה בהא דפריך בפסחים מ"ז לר"א דאי"ל הואיל כו' מהא דתנן יש חורש תלם אחד כו' ואו אמרינן הואיל אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור ומשני באבנים מקורזלות ופריך ראוי' לכתשן ומשני כתישה ביו"ט מי שרי כו' דאמאי לא מק' בגמ' מעיקרא כי פריך אי אמרינן הואיל אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי ד"צ נמי כמו דפריך בסיפא כתישה ביו"ט מי שרי ג"כ חרישה ביו"ט מי שרי, וע"כ משום דסובר דאמרינן עשה דוחה ל"ת א"כ לענין כתישה נמי נימא הכי ואין לומר דכיון דעביד כתישה וחרישה הוי תרי לאווי ולא אתא עשה ודחי ת"ל דמסוגיא דנזיר הנ"ל משמע דאתי חד עשה ודחי ת"ל כו' והש"ס מהדר לאוקמה אף במתונתא כדי לאוקמה אף לר' אליעזר ומשמע דלר"א עשה דוחה תרי לאווי. גם אני הקשיתי מהא דאמר רבי התם בדף מ"ח ע"א דהלכתא כר"א ט"כ דס"ל נמי דאמרינן הואיל ועי' צל"ח א"כ גם לרבי נמי קשה מאחר דאי"ל הואיל ממתניתין דיש חורש תלם אחד כו' כמו לר"א ומדלא מקשה הש"ס הכא אחרישה ביו"ט מי שרי ט"כ משום דאמרינן דעדל"ת א"כ גם אקושי' הש"ס בתר הכי וכתישה ביו"ט מי שרי הו"ל לתרץ דשרי משום דעשה דוחה דאף תרי לאווי כשיטת הש"ס למסקנת גז"ש דידי' בנזיר הנ"ל וע"כ משמע לכאורה מסוגיא דפסחים דלא אמרינן סברה מה לי חד לאו מה לי תרי לאווי וה"ז נגד שיטתי' דרבי בנזיר הנ"ל. ואמרתי לתרץ דבמכות כ"א ע"ב מוקמינן מתניתין דיש חורש ת"א כו' דר"ע היא דאמר דמקיים כלאים לוקה ופליג עם ת"ק דבר פלוגתי' בסתמא ר' ישמעאל הוא ור"ע דנפק"ל למקיים דלוקה מדכ' בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים אף לפי' רש"י דשמעינן לי' הכי כלאים שדך לא י"ל דהוי כנכתבו תרי לאווי ע"ז להוכיח איסורו דמקיים אע"ג דלא עביד שום מעשה בקיומו אף שבאמת לא עבר במקיים רק ל"ת אחד, מ"מ רבוי משמעת דרשת הלאווין מורה איסור באופן דיש להוכיח דעתו דריבוי הלאווין מכביד החומר בדבר הנאמר, ולענינינו בדחיית עלל"ת י"ל גילוי דעת משיטתי' בלמודא דמקיים כלאים לוקה לומר דהא דאמרינן בנזיר מ"ל חד לאו מ"ל ת"ל היא דווקא לר' ישמעאל התם. וכ"כ י"ל דלשיטתם דפליג עם ר"ע ואינו מחיוב במקיים רק במחפה ומנכש דל"ל סברת חומרת ריבוי לאווין בכה"ג משא"כ לר"ע דמביע"ל קרא מיוחד לכ"ג ונזיר דלא יטמא אלא במת מצוה ל"ל סברא דמה לי חד לאו מ"ל ת"ל. שו"ר בשושנת העמקים כלל ב' שצדד בזה. ומאחר דר"י ור"ע פליגי בגז"ש דרבי ובהך סברא לדידי' אי אמרינן מה לי חד לאו כו' דנ"מ גם לדחיית עלל"ת אי אמרינן דעדל"ת ועשה או רק לחד לאו כנ"ל, ל"ק קושיתו לרבי הנ"ל אף דס"ל נמי הואיל כר"א שפיר מקשה בגמ' במתניתין דיש חורש ת"א כו' כתישה ביו"ט מי שרי דאין לומר דשרי משום דעשה דוחה אף תרי לאווין דמה לי חד לאו מ"ל תרי לאווי דס"ל כר"ל במכות כ"א ע"ב באוקימתא דהך מתניתין דיש חורש ת"א דאתי' כר"ע דמקיים בכלאים לוקה ולשיטתי' ל"א מ"ל חד לאו כו' ולדידי' באמת אין עשה דוחה ת"ל כנ"ל, ומתורץ לפי"ז גם קושית הפנ"י הנ"ל דמתניתין דיש חורש ת"א אתיא כר"ע ושפיר מקשה לשנוי כתישה ביו"ט מי שרי דאין לומר דשרי מטעם דכתישה וחרישה הוי ת"ל ועשה דוחה גם ת"ל כיון דלר"ע אזלינן ולדידי' אין עשה דוחה ת"ל. מעתה י"ל גם בסוגיא דעירובין הנ"ל למסקנת גמ' בסנהדרין פ"ו ע"ב דאף דסתם תוספתא ר' נחמי' היא מ"מ אתיא דווקא אליבא דר"ע ככולהו סתמא דחשיב לעיל מני' ע"כ לאוקימתת סוגיא דעירובין בדף ל"ה ע"א סיפא דמתניתין דנתנו במגדל דלר"א אין עירוב משום דס"ל כר' נחמי' דאפי' טלית אפי' תרווד אין נוטלין אלא לצורך תשמישו ומשום דהוי שני שבותין שבות הטלטול דסכין ושבית חתוך החבלים ואשני שבותין גזרו חכמים בביה"ש אף נגד מצוות עירוב דאין מערבין אלא לדבר מצוה כשיטתי' דר"ע דל"ל סברא מ"ל חד לאו כו' ומינה ג"כ דאין עשה ומצוה דוחה תרי לאווין כנ"ל מ"מ רישא דמתניתין דנתנו באילן י"ל דמתפרשא לר"א בליכא אלא חד שבות ובחד שבות ל"ג בביה"ש דעכ"י התוספתא דפ"ב דעירובין דבירושלמי הנ"ל למטה מעשרה ה"ז עירוב ואסור לטלטלן והוא שתהא רה"ר מקפתו מכל צד דאיכא שבות דהוצאה מכרמלית לרה"ר דר"א מפרש למתניתין כמסקנת הירושלמי שם עירובו עירוב ואסור לטלטלן אר"י מן הצד הוא כו' היא צדדי בהמה הוא צדדי אילן דמותר להשתמש על צדדי כו', א"כ ל"ה רק חד שבות ול"ג בביה"ש, אבל סיפא דתרי שבותין לשיטתי' גם לרבי גזרו:
ועפי"ז י"ל קו' הישי"ע באו"ח סי' תפ"ט בסוגיא דמכות דיש חורש תל"א כו' הנ"ל דפריך וליתני שבועה שלא אחרוש ביו"ט ומשני דסבר אין איסור חל על איסור דמושבע ועומד הוא וליתני שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט ומשני האי תנא איסור כולל ל"ל כו' אמאי לא משני מעיקרא אקושיא דליתני שבועה שלא אחרוש ביו"ט דה"ת ל"ל איסור כולל דגם ביו"ט לחוד הוי כולל לסוגיא דפסחים הנ"ל דמוקי מתניתין דיש חורש ת"א במתונתא דווקא וכשאינה מתונתא מותר מטעם הואיל א"כ בשבועה שלא אחרוש ביו"ט חל אף במתונתא נמי מטעם כולל כו'. ולהנ"ל י"ל דהנה בתוס' שם ד"ה א"ל הק' דאכתי ליתא בלאו והן ותי' דמשכח"ל כגון עפר תחוח כו' דמתניתין אזלא לר"ע דמקיים בכלאים לוקה ולדידי' בעינן שיהי' בלאו והן כבתוס' שבועות כ"ו ע"א ד"ה מיעוט ובב"מ דף כ"ה רב דמחייב דיאתא בלאו והן כר' עקיבא וכן האוקימתא של הגמ' דה"ת ל"ל איסור כולל ובשבועות כ"א ע"א לא מצא ר' יוחנן לתנא דל"ל איסור כולל רק לר"ש כו' אבל לא מצינו דאוקמה למתניתין דיש חורש כו' כר"ש, ולעומת זה אר"ל שם דאי אתה מוצא אלא במפרש ח"ש ואליבא דרבנן או בסתם ואליבא דר"ע דאמר אדם אוסר עצמו בכ"ש, אבל כולל לא אמרינן באיסור שבועה כדלעיל כ"ד ע"א דאמרינין איסור כולל באיסור הבא מאליו באיסור הבא ע"י עצמו לא ויתכן דר"ל בשיטתי' קאי דמהדר לאוקמה מתניתין די"ח לר"ע דאמר המקיים בכלאים לוקה דנפק"ל מבהמתך לא תרביע כלאים כו' לריבוי לאווין דלשיטתי' בסוגיא דנזיר הנ"ל דלא אמרינין מ"ל חד לאו כו'. ואף דהתם בגז"ש דרבי הוא דפליג עם ר' ישמעאל ורבי סובר בכריתות כ"ג ע"ב דאיסור חל על איסור י"ל דדווקא בקדשים סובר הכי כבסוגיא דחולין ק"ב ובתוס' שם ומינה דאין עשה דוחה שני לאווין וע"כ לר"ע בתו' הש"ס כתישה ביו"ט מי שרי מתורץ נמי קו' הפ"י דה"ט דלא קאמר נמי לעיל דחרישה ביו"ט מי שרי משום דעשה דוחה ל"ת אי אמרינין הואיל משא"כ בכתישה דאיכא שני לאווין ואין עשה דוחה תרי לאווין, ואף דבתר הכי מק' הש"ס נמי ראויות לכותשן כלאחר יד י"ל כסברת התוס' שם דכיון דבשדה דלזריעה קיימא שמשביח את השדה בחרישה בארעא דילי' אי נימא דמלאכה שאצל"ג פטור א"כ בטלת כל מלאכת שבת כו' וכן בטעמא דאם יחזור אחר כתישה בשינוי יהי' הדם נבלע בקרקע ע"ש באופן דלדידי' ל"צ שוב לאוקמה במתונתא כאוקימתת הש"ס בפסחים:
ובדרך זה י"ל נמי בטעמא דהוכרח הש"ס לאוקמה במתונתא דווקא כיון דמייתי תרוצא דר"פ בר שמואל באבנים מקורזלות דקשה ע"ז ראויות לכותשן דלדידי' לא אתי שפיר תי' הש"ס וכתישה ביו"ט מי שרי אי אמרינין הואיל כקו' הפנ"י דאף אי הוי שני לאווין עשה דוחה שני לאווין דר"פ ב"ש מסתמא בשיטת שמואל אביו קאי דאית לי' כולל כמו בסוגיא דשבועות הנ"ל רב ושמואל ור' יוחנן מוקי לה בכולל ולדידי' קשה ק' הגמ' במכות בהך מתניתין דיש חורש כו' דליחשב נמי שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט כיון דאית לי' כולל ור' יוחנן נמי באמת לא מוקי מתניתין דיש חורש כו' כר"ע במקיים בכלאים אלא במחפה כדא"ל ר"ל לר' יוחנן התם אי לאו דקלסך ג"ר הוו"א מתניתין ר"ע היא כו' ובסתמא בר פלוגתי' דר"ע הוא ר' ישמעאל ובשבועות כ"ה ע"א ס' נמי שמואל כר' ישמעאל דלא בעינן שיהי' בלאו והן אלא בלהבא ועיי"ש בתוס' כ"ז הנ"ל דל"ל כר"ע א"כ ס"ל כר"י דאמרינין מ"ל חד לאו כו' ומינה דעשה דוחה ת"ל א"כ על תי' הש"ס כתישה ביו"ט מי שרי אכתי קו' הראשונה דאי אמרינין הואיל אכתישה ואחרישה לא ליחייב במקומה וע"כ צריך לתרץ ולאוקמה במתונתא דא"ר לכיסוי' משא"כ סוגיא דמכות הנ"ל דאליבא דר"ל לר"ע אזלא ודל"ל כולל כש הקשה מעיקרא וליתני נמי שבועה שלא אחרוש ביו"ט לא הוצרך לתרץ דהאי תנא ל"ל איסור כולל דגם ביו"ט הוי איסור כולל במתונתא משום דלדידהו מתונתא מותר מטעם הואיל דלדידי' גם בפסחים לא צריך לתי' במתונתא דווקא הוא דחייב דאף בשאינה מתונתא נמי חייב אף אי אמרינין הואיל משום דאין עשה דוחה תרי לאווין דחרישה ולאו דכתישה כנ"ל:
ול"ק נמי קו' העולם על הפי' משניות להרמב"ם מה שלא הביא מסקנת הש"ס בפסחים דאוקמה במתונתא דווקא כו' כיון דסוגיא דמכות בהא דמקיים בכלאים לוקה לר"ל אליבא דר"ע אזלא וכ"כ הא דל"ל להאי תנא איסור כולל משו"ה ל"צ לדידי' אף בסוגיא דפסחים לאוקמה כלל במתונתא כנ"ל:
וידידי הרה"ג החו"ב מוה"ר שלמה פרידמאן נ"י מלבוב הקשה אותי בשם הגאון מוה"ר ליבוש נאטינזאהן ז"ל מבערזאן במה דפריך במכות כ"ב ע"א וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן כו' לפי"מ דמבואר בגמ' סוטה מ"ו ע"ב דנחל איתן הוא קרקע קשה, א"כ ליתא לתי' הש"ס בפסחים דמתניתין מיירי במתונתא שוב תקשה קו' הש"ס למ"ד דאמרינין הואיל אחרישה לא ליחייב דראויות לכותשן כלאחר יד. ולהנ"ל דסוגיא דמכות אזלא לר"ע דלא אמרינין מ"ל חד לאו כו' ואין עשה דוחה תרי לאווין א"כ מיושב שפיר דבתי' הש"ס כתישה ביו"ט מי שרי כבר תי' כל הקושיא דאי"ל הואיל וגם הקושיא דראויות לכותשן כלא"י כנ"ל בס' התוספ' שם ד"ה כתישה ול"צ לאוקמא כלל במתונתא, ושפיר מק' דליחשוב נמי הזורע בנחל איתן:
ובעמדי בזה אמרתי ליישב קו' השג"א בסי' ס' בסוגיא הנ"ל דיש חורש כו' דחשוב נמי כהן ונזיר למסקנת הגמ' דהאי תנא איסור כולל לית לי', איך חל איסור נזיר על איסור כהן דלא משכחת לי' דלחיל רק משים דנזיר הוי כולל תגלחת ויין, וכיון דלית לי' איסור כולל איך חל. ומש"כ לתרץ דמיירי בקבל עליו נזירות בפחות מבן י"ג שיחול עליו כשיגדל דהשתא חל איסור כהן ונזיר בב"א והוי איסור ב"א, צ"ב כיון דהסוגיא אזלא אליבא דר"ל ובשבועות כ"ד אר"ל דאיסור כולל באיסור הבא מאליו אמרינין ובאיסור הבא ע"י עצמו ל"א א"כ גם לענין איסור בת אחת י"ל כן כיון דנזירות חשוב איסור הבא ע"י עצמו משו"ה לא חשוב בב"א עם איסור כהונה דהוי איסור הבא מאליו ושו"ר שהרגיש בזה מעצמו אבל לא בהא דסוגיא אזלא אליבא דר"ל. ונ"ל דבנדרים פ"ח ע"ב אמרינן ונדר אלמנה וגרושה יקום עלי' כיצד אמרה הריני נזירה לאחר שלשים אעפ"י שנשאת בתוך ל' אינו יכול להפר לה כו' תניא אלמנה וגרושה שאמרה הריני נזירה לכשאנשא ונשאת ר' ישמעאל אומר יפר דבתר חלות הנדר אזלינן ור"ע אומר לא יפר דבתר אמירה אזלינן אר"ת סד"א מתניתין ר"ע הוא דאזלינן בתר אמירה אביי אמר אפי' תימא ר"י דמודה בתלי' נפשה ביומא ופסק כן הרמב"ם והש"ע באשה שאין לה בעל ואמרה הרי הבשר אסור עלי' לאחר ל' יום אעפ"י שבשעה שחל הנדר ה"ה ברשות הבעל א"י להפר משום שבשעת הנדר ל"ה ברשותו והו"ל קודמין ואין הבעל מיפר בקודמין ובירושלמי פ"ג דנדרים ה' ו' איבעי"ל בנדר מיורדי הים לאחר ל' יום ובתוך ל' נעשה אחד מהם מיושבי יבשה ותליא בפלוגתת ר"י ור"ע הנ"ל דלר"י דבתר חלות הנדר אזלינן מי שהוא אז מיושבי יבשה מותר ליהנות ממנו ולר"ע דבתר שעת הנדר אזלינין אסור ליהנות מהן ובדף פ"ט בפלוגתת ר' נתן וחכמים אי אין מפירין הנדר עד שיחול לרב אחא בר ר"ה ורבא כמו דפליגי בהפרה ה"נ פליגי בשאלה, ולר"פ ורבינא דווקא בהפרה פליגי אבל בשאלה לכ"ע אין חכם מתיר עד שיחול הנדר והב"י ביור"ד סי' רכ"ח הביא מכמה מקומות לחלק בין נדר התלוי באם ותנאי היא דאין מתירין עד שיחול, אבל בנדר התלוי בזמן אמרינין זמן ממילא אתיא לא בעינן עד שיחול וכה"ג חילקו בתוס' זבחים י"ב ע"א בין מחו"ז גופא למחו"ז התלוי עוד במעשה דבמחו"ז לבד סובר ר"פ דגם לילה ל"ח מחו"ז משא"כ במחו"ז התלוי במעשה כההוא דמנחות ה' לר"פ יש מחו"ז אף לבו ביום ובמ"ל פ"ד מאישות ה' ז' נסתפק בקטן שקידש לאחר שיוגדל אי חלו הקדושין והעיר מבכורות מ"ט הפודה את בנו בתוך שלשים יום רב אמר בנו פדוי כו' כי פליגי לאחר שלשים יום ונתאכלו המעות רב אמר בנו פדוי מידי דהוי אקדושי אשה דאע"ג דנתאכלו המעות הוי קדושין ה"נ ל"ש כו'. ולהנ"ל י"ל דביומא ס"ד ע"א אמר רב שני שבזוג ראשון יקריב שני שבז"ש ירעה כו' מ"ט דרב דיליף ממחוסר זמן, מחו"ז לאו אע"ג דהשתא לא חזי כי הדר מחזי ש"ד ה"נ ל"ש ובתוס' שם ד"ה התם חילקו בין מחוסר מעשה בגופו דווקא דחשוב נדחה כו' ע"כ בנתן לכהן בתוך ל' מעות לפד"ב אלאחר ל' אפי' נתאכלו המעות ל"ח רק מחו"ז ולא מחוסר מעשה בגופו ש"א אע"ג דהשתא ל"ח כו' דזמן ממילא אתיא א"כ גם בקבל עליו נזירות בפחות י"ג אלאחר שיתגדל דל"ה רק מחו"ז לא בעינן עד שיחול בגדלותו ולא משכח"ל שוב אסור ב"א בכהן ונזיר למאן דל"ל כולל דלר"ל דמוקי מתניתין דמכות לר"ע ולשיטתי' דל"ל כולל כנ"ל ס"ל במנחות ה' דמנחת העומר שנקמצה שלא לשמה כשירה ושירי' א"נ עד שתביא מנחת העומר אחרת ותתירנה ופריך התם ע"ז מיקרב היכי קרב הא ממשקה ישראל מן המותר לישראל בעינן ומשני דס"ל לר"ל אין מחו"ז לבו ביום כו' ולר"ע כן בהפרה כמו בנדרים להירושלמי הנ"ל בתר אמירה אזלינן ולא בתר חלות הנדר.
והנה במל"מ ה' נזירות נסתפק במופלא סמוך לאיש אם יכול הקטן לשאל על הנדר, והנה לר"פ דס' בנדרים צ' דבשאלה לכ"ע אין החכם מתיר עד שיחול הנדר, ונפק"ל מלא יחל דברו הא אחרים עוקרים, אלמא דאין החכם מתיר עד שיחול הנדר, י"ל דלשיטתי' בסוגיא דנדה מ"ו ע"א דקטנה שהגיע לכלל שנותי' חוששין שמא הביאה שערות ונשרו וכסברת שב שמעתתא ה' פי"ב דאי אמרינן דתוך זמן כלאחר זמן אין הגדלות תלוי בשנים אלא בשערות ואף בהגיע הבן לי"ג והבת לי"ב וי"א ול"ה שערות עדיין הם קטנים א"כ י"ל דהוי מחוסר מעשה בגופן משא"כ למ"ד דתוך זמן כלפני זמן בשנים תליא מילתא ולא בשערות ל"ה רק מחו"ז לבד ותליא בשיטות אי אמרינין זמן ממילא אתיא ולרב פפי דחוששין שמא הביאה שערות ונשרו אף שלא נמצאו לה כיון שהגיעה לכלל שנותי' משמע דבשנים תליא הגדלות ולא בשערות ל"ה הגדלות רק מחו"ז, וע"כ בכה"ג לא בעינן עד שיחול וחכם מתיר אפי' לקטן וכשיטת הפוסקים שמביא ב"י הנ"ל וגם דמלימודא דלא יחל דנפק"ל דאין חכם מתיר עד שיחול דהוא לא יחל דברו אבל אחרים עוקרין כפי' הר"ן בסוגיא הכי משמע דמוהסל"א יכול לשאול על נדרו כסברת הגאון מהר"ש לנדא בתשו' בנין ציון, אבל לר' פפא דסובר דקטנה שהגיעה לכלל שנותי' ול"ה שערות אין חוששין שמא נשרו י"ל דס"ל דתוך זמן כלאח"ז והגדלות תליא בשערות ולא בשנים וכל שלא הביאה שערות עדיין היא קטנה ולא חיישינן שמא נשרו כ"ז שלא ראינו א"כ הוי הגדלות מחוסר מעשה דלחילוק התוס' זבחים הנ"ל אליבי' הוי נדחה. והרווחנו עפי"ז ליישב גם קו' הש"ש עפ"י תי' התוס' שם אמאי בהקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין הא הוי התראת ספק שמא לא יביא שערות בזמנו ותי' דרוב מביאין שערות בזמנו כו' דק' לשיטת הפוסקים דחזקה דרבא גריעה דל"מ לחליצה כו' ולא אמרינין מטעם רוב כו' דקו' התוס' קאי התם לר"ל דסובר דהח"ס ל"ש התראה, ולסוגיא דמנחות הנ"ל ס"ל לר"ל דאין מחו"ז אף בתליא במעשה, וע"כ אף דצדדו התוס' בקושיתם דאם לא יביא שערות ל"ה מופלא הס"ל שי"ל כוונתם עפ"י מה שביאר המחנה לוי בחי' לנדה שם דדוקא למד"א מוהס"ל לאו דאורייתא הוא דבעינן שיביא שערות משא"כ למ"ד דמופס"ל דאורייתא ל"ב שיביא ב"ש כו' באופן שקו' התוס' היא דווקא אי סובר ר"ל מוהס"ל לאו דאורייתא והייני דווקא עפ"י סוגיא דנזיר כ"ח ע"א למסקנא דלכ"ע מופהס"ל לאו דאורייתא ולמ"ד בדי לחנכו במצוות דווקא דהיינו לר"ל ע"ש וכל שלא הביא שערות ל"ה מופלא הס"ל ואף דבסוגיא דנדה מוקמינן שיטתי' דר"ל דאמר בהקדיש ואכלו אחרים דלוקה דסובר כר' יוחנן שם בנזיר דמופס"ל דאוריתא שיטת התוס' בקו' דמסקנא דסוגיא דנזיר עיקר דלר"ל מופהס"ל לאו דאורייתא בלא הביא שערות דווקא, והא דאמרינין הכא דסבר ר"ל דמופס"ל דאורייתא בהביא שערות דווקא באופן שאין סתירה מקו' התוס' הנ"ל לחילוק המח"ל, ועפי"ז הקשה התוס' לר"ל כיון דל"ל עפ"י סוגיא דנזיר הנ"ל דיסבור ר"ל מופס"ל דאורייתא אלא בהביא שערות דווקא כיון דסובר נמי דה"ס ל"ש התראה אמאי לוקין הא הוי ה"ס שמא לא יביא שערות ונמצא דאכתי ל"ה מופס"ל, וז"כ התוס' נמי במה שהאריכו לבאר דל"ל דמיירי בהביא שערות דא"כ הוא עצמו אם יאכלנו ילקה דר' יוחנן אי"ל תוך זמן כלאח"ז כו' דהרי יש לדקדק בדבריהם דלמה שבקו שיטת ר"ל לגמרי במסקנת קושיתם מאחר דעיקר הקו' אזלא לר"ל דווקא דסובר הת"ס ל"ש התראה משא"כ לר' יוחנן הת"ס שמה התראה ל"ק ועסקו בשיטת ר"י דווקא. ולהנ"ל מאחר שכבר ביארו שיטת ר"ל דהא די"ל דס' מופס"ל דאורייתא היא דווקא כשהביא שערות והא דאכלו אחרים לוקין הייני אף שלא הביא עוד שערות אלא משום דסמכינן שבודאי יביא שערות כו' לא הוצרכו לבאר יותר דלר"ל בהביא שערות אף אם הוא עצמו אם יאכלו ילקה דז"פ דרק לר"י דווקא עדיין הוכרחו לבאר אף דלסוגיא דנזיר הנ"ל בלא"ה ס"ל מופס"ל דאורייתא ולחילוק המח"ל הנ"ל לא צריך להביא שערות כלל מ"מ כיון דאית לי' נמי הכא דתו"ז כלאחר זמן לס' הש"ש הנ"ל ע"כ הגדולות תלוי בשערות דווקא א"כ גם לר"י כמו לר"ל עפ"י סוגיא דהכא הא דמופס"ל דאורייתא לדידהו הוא דווקא בהביא שערות וע"כ אף דלר"י הת"ס שמה התראה מ"מ לסוגיא דהכא בשיטתי' דתו"ז כלאח"ז כ"ז שלא הביא שערות לא הוי מופס"ל כלל ואמאי לוקה ובהביא שערות נמי ל"ל דמיירי, דא"כ הוא בעצמו אם יאכלנו נמי ילקה וע"כ שפיר תי' התוס' דאזלינן בתר רוב שמביאין שערות אף דלר' יוחנן מצינו שחקרו התוס' בבכורות כ' ע"ב ד"ה חלב דחייש למיעוטא מ"מ למסקנא דסוגיא דנזיר לר' יוחנן דהלכה היא בנזיר י"ל דס"ל מופס"ל דאורייתא ולא בעינן שערות כלל ואף דלשיטתי' בסוגיא דנדה הכא דתו"ז כלאח"ז נראה דל"ל מופס"ל דאורייתא אלא כשיביא שערות דווקא בנ"ל מ"מ לעומת זה. ס"ל דה"ס שמה התראה ואפשר דלא חייש למיעוט שפיר י"ל דאזלינן ב"ר ומכ"ש דלר"ל דל"ל מחו"ז אף במחוסר מעשה כנ"ל דא"ש:
משא"כ לרבא אף דאי"ל הכא דתו"ז כלפני זמנו א"כ ס"ל נמי דאין הגדלות תלוי' בשערות אלא בשנים. אמנם לסוגיא דנזיר ס"ב ט"א דלמ"ד מופס"ל דרבנן לאתוי' מופס"ל דכותי דכ' בני ישראל דרשינן בנ"י נערכין ואין הכותים נערכין יכול לא יהו מעריכין ת"ל איש והיינו לרבא דקאמר הכי לעיל ס"א ע"ב וכן לר' מאיר בעירוכין ה' ע"א ומשמע דס"ל מופס"ל דרבנן וצריך להביא שערות דווקא כס' המח"ל וביומא כ"ט ע"ב ס"ל דיום חשוב מחו"ז ול"א דאתי ממילא ל"ל דניזל בתר רובא דמביאין שערות בזמנן דגם יום חשוב לדידי' מחוסר זמן ומאחר דלא מצינו בשום מקום לדידי' דיסבור דמופס"ל דאורייתא אף בהביא שערות דווקא אלא אדרבה דמופס"ל דרבנן ובעי' שיביא שערות דווקא אמרינן בגמ' דהוא רק מטעם חזקה דהביאה סימנים ורק למיאון אמרינן הכי, ומק' בגמ' אלמא גדולה היא אי גדולה הוא תחלוץ כו', דהנה רבא ל"ל בנדרים צ' כרב פפי דאין חכם מתיר הנדר אא"כ חל וס"ל כמו דפליגו בהפרה פליגי נמי בשאלה ויחיד ורבים הלכה כרבים דלא בעינן עד שיחול הנדר, אמנם מצינו בברכות דדריש לא יחל הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו כשמואל בחגיגה י' ע"א, ולהנ"ל נפק"מ אי מופס"ל יכול להפר נדרו ובבכורות כ' דאמר רבא מחוורתא ר' ישמעאל כר"מ ס"ל דחייש למיעוטא משמע דס"ל הכי, וע"כ כשמשני הש"ס הנ"מ בסתמא אבל הכא דבדקו ולא אשכחן לא הבינו דרשב"ז דמתני לה לשמעתא דרבא בהא לישנא ומחלק מעצמו בין בסתמא לבדקו הוא משום דמספקא לי' בשיטת רבא הנ"ל מאחר דכבר דחה הש"ס דל"ל טעמא משום דמספק"ל לרבא בעצמו כיון דאמר קטנה שהגיעה לכלל שנותי' א"צ בדיקה חזקה הביאה סימנים וע"כ משום דס"ל דתו"ז כלפ"ז הגדלות תלוי בשנים ולא בשערות ורק משום דנראה דס' נמי מופס"ל דרבנן בעינן שערות וכשיטתי' דבמחו"ז ל"א דאתי' ממילא כנ"ל וחיישינן למיעוטא לבדוק ובדקו ולא אשכחו לא פריך א"ה תמאן ומשני משום דחוששין שמא נשרו דס' כרב פפי דהגדלות תלוי בשנים לבד דתו"ז כלפ"ז ולא בשערות כנ"ל דשווין ר"פ ורבא בלמודא דל"י דהוא א"מ אבל אחרים מוחלין דגם מופס"ל יכול לשאול על נדרו מק' ולמ"ד אין חוששין דהיינו לר"פ מאי איכא למימר דהרי י"ל הוכחה ממק"א דרבא ס"ל נמי, כר"פ דא"ח שנ' דהגדלות תלוי בשערות דס' מופס"ל דרבנן וצ"ל שערות ולשניהם הוי נדחה רק דלזה אף במחו"ז ל"מ ולזה משום דהוי מחו"מ בגופא כנ"ל, א"כ הי' מינייהו שבקת מחלק משום ספיקו להכריע בשיטת רבא הנ"ל דהנ"מ דלא חיישינן שמ"נ לענין חליצה, אבל לענין מיאון חיישינן שהעירותי בפי' רש"י ז"ל שכ' דקנאה בביאה ובעי גט דזהו אבעי' ביבמות ק"ט דאיבעי' מני' ר"א מרב אי אמרינן קדושי קטנה מיתלא תלוי וכי גדלה גדלה בהדה אע"ג דלא בעל שפי' רש"י ואע"ג דלא בעל דנקדשה השתא מ"מ משגדלה תפסי קידושי מעיקרא ואיגלאי מלתא למפרע כו' או דלמא אי בעל אין אי לא בעל לא ואמר רב אי בעל אין אי ל"ב לא ובתוס' בדף ל"ד ד"ה מתוך השיגו אשיטת רש"י שם דפי' נמי כה"ג התם דשיטת התוס' דאין קדושי קטן כלום עד שיוגדל ועי' במלמ"ל פ"ד מאישות ה' ו' ואמאי שביק רש"י ז"ל הכא שיטתי' דיבמות, ובאמת מדברי הרמב"ם בפ"ד מאישות ה' ח' משמע דבלא בעלה מיירי ועי' במ"מ שם ובפי"א מגירושין ה' ו' שכ' דבלא בעלה צריכה גט מד"ס וכבר האריך בזה בנודע חאה"ע סי' נ"ב:
ולענינינו י"ל דבכוונה צידד רש"י ז"ל לפרש הכא בבעל דווקא דביבמות ק"ט ע"ב האיבעי' הוא בטעמא דר' גמליאל ע"ש ובנזיר כ"ט מעשה בר"ח שהדירו אביו בנזיר והביאו לפני ר"ג והי' ר"ג בדקו לידע אם הביא שתי שערות אם לא הביא ר' יוסי אומר לידע אם הגיע לעונת נדרים או לאו כו' חזינן דלר"ג הגדלות תלוי בשערות:
והנה בשיטת רש"י בסוגיא דיבמות ק"ט הנ"ל בהאיבעי' א"א קדושי קטנה מתלא תלי וכי גדלה ג' בהדה אע"ג דל"ב כו' דשמגדלה תפסי ק' מעיקרא דאיגלאי מילתא דזיקה דהך לא כלום הוא כו' ע"כ כוונתו דאף דאמרינן ס' אגמל"מ מ"מ לא נגמרים הקדושין רק בגדלות כבסוגיא בדף ל"ד ע"א דפריך בשלמא כולהו משכח"ל דשווינהו שליח ושוו אינהו שליח ופגע שליח בשליח אלא נדות היכי משכחת לי' אר"ע אר"ב בשופעת מתוך י"ג שנה לאחר י"ג כו' דבכה"ג איסור ב"א הוא. שם קאי לרב דלשיטתי' ביומא ס"ד דלא אמרינן במחו"ז נדחה מ"מ גדלות כיון דתלי נמי בסימנים ובשערות י"ל כשיטת התוס' שם דבמחוסר מעשה בגופן הוי נדחה עד שתביא כנ"ל להכי חשוב איסור בת אחת וה"ט דבתוס' פליגי אשיטת רש"י שם משום כיון דלשיטתייהו ביומא דמחוסר מעשה חשוב נדחה להכי כ' דאין קטן יכול לקדש ולא לע"ש עד שיוגדל דאין מעשה קטן כלום ולהיות דגם דהאיבעי' דר"א בדף ק"ט ע"ב היא לרב ולפי"מ שכ' ברי"ט אלגזי בכורות בס' רב ושמואל דפליגי בפודה את בנו בתוך ל' כו' דרב סבר כר"י דאמרינן אגלאי מילתא למפרע כו' ע"כ פי' רש"י גם בהא דכי גדלה בהדה דמשגדלה תפסי קדושין מעיקרא ואגמ"ל כו' אף שחלות הקידושין הוא רק משגדלה כדמחשבין בדף ל"ד ע"א לאיסור בת אחת כנ"ל והמשך האיבעי' הוא ג"כ בד"ז או דילמא משום דמחוסר מעשה בגופה והוי נדחה בעינן בעל דווקא, וזה י"ל דקאמר ר"ש לשון אמינא כד ניים ושכיב רב אמר להא שמעתתא, משום דר"ש לשיטתי' דפליג במנחות ה' ע"א על ר"ל דס' אין מחו"ז לב"ב דממילא אתיא אף דמחוסר מעשה בגופה כנ"ל, וידוע דשיטת רב נמי במחו"ז כר"ל דלא הוי נדחה דממילא אתי ביומא ולא ס"ל לחלק בין אי איכא נמי מחוסר מעשה בגופה כתי' התוס' שם כאשר גם ר"ל אינו מחלק במה"ע בזה החילוק שם, וע"כ רימ"ז פליאתו בשיטת רב דאמר בבעל דווקא ול"ל סברת דכי גדלה גדלה בהדי' דנראה דל"ל ס' זמן ממילא אתי שנראה שחזר משיטתי' ביומא כאילו כד ניים ושכיב רב אמר להא שמעתתא כמו דאמרינן אלילה דהוי מחוסר זמן ולא אתי' ממילא, כ"כ נראה שחזר רב בשיטתי' וס"ל דהלילות שבנתיים חשיבי מחו"ז בהדי הימים דגדלה וע"כ בעי בעל דווקא וניים ושכיב הוא כינוי על זמן לילה דיותר מצינו שיטות בש"ס דס' דלילה הוי' מחו"ז ורמ"ז על חזרתו כדמצינו ביבמות ל"ז באורתא אמר הכי ובצפרא הדר בי' כדמסיק דתני' המקדש את הקטנה כו' לאו כי גדלה גדלה בהדה ואע"ג דלא בעל וכשמקשה מקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת דלרב א"צ גט משני כו' קאמר דאי איתמר ההוא בההוא קאמר רב בקטנה שלא מיאנה דאסיק אדעתי' לבעול לשם קידושין משגדלה דקדושי הראשונים לא נפסלו משום תנאי אלא משום קטנות ואדם יודע שאין קדושין הראשונים כלום וחזר ובעל לשם קידושין כו', שכוונתו שיודע שאין הקידושין חלין אלא בגדלותו אף שהם רק גמר משום הקדושין בקטנותו וזמן ממילא אתיא מ"מ כיון דגדלות חשיב כשינוי מעשה בגופו הוי כמחוסר מעשה דל"א בי' דממילא אתי' ואין חלין אלא בגדלותן וחזר ובעל לשם קידושין אלו וכו', אבל בההוא דאיכא תנאי כו'. ופריך מעובדא דהוי בנרש כו' אמר ר"פ בנרש מינסב נסבי ונתקדש' בביאה משגדלה ועי' בנובי"ת סי' נ"ג שהעלה נמי הכי דגם בבעל אין הטעם דמקדש השתא וכדמשמע לי' מרמב"ם ומהרי"ק דכשבעל גמרי קדושין הראשונים דבשעה שמקדש קטנה כיון לזה דאם יבעל לכשתגדל תיהני קידושין הראשונים דגם ר"פ בשיטתי' דמחלקינין בין מחו"ז למחו"מ דגופה ע"כ בעינן בעל דווקא, וע"כ פי' רש"י הכא בבעל דווקא כיון דרבא לשיטתי' ביומא כ"ט ע"ב הנ"ל דגם מחו"ז חשוב נדחה ל"ש כלל ס' דקידושי קטנה מיתלא תלי כו' אליבי' ול"מ רק קידושי ביאה, ולכאורה נראה כן גם מסוגיא דיבמות ק"ז דאהא דאמר עולא ממאנת לזיקתו איתבי' רבא לעולא כל שיכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצות ולא מתייבמות ואמאי לא תמאן השתא כו' שהקשו בזה המפורשים דמאי מותיב דילמא מיירי שכבר גדלה ואינה יכולה למאן, ולהנ"ל דל"ל לרבא עפ"י שיטתי' במחו"ז סברת מיתלא תלי בקדושי קטנה כל שלא נבעלה לבעלה אין בקדושי קטן כלום שפיר מקשה אף אלאחר שכבר גדלה ודקאמר לשון חוששין דחשש דרבנן אף אי אזלינן השתא דסבר כר"פ דתו"ז כלפ"ז והגדלות תלי בשנים מ"מ קידושין ל"ה בגדלות רק בקטנות ולחוש בגדלות אחלותן בלמפרע לדידי' דמחו"ז הוי נדחה לאו מידי הוא ורק משום שבעל מ"מ מופס"ל לדידי' מדרבנן דבעינן עד שיביא שערות כר' גמליאל בנזיר כ"ט ע"ב הנ"ל וכל השקליא וטריא בבעי' דר"א בסוגיא דיבמות ק"ט ע"ב הוא אליבא דר"ג דוקא עפ"י שיטתי' בנזיר ובעי' בעל דווקא כנ"ל וע"ז מק' דלמ"ד חוששין לר"פ דגדלות תלי בשנים חולצות דה"ה גדולה, והא חוששין בעלמא קאמר ורק לחומרא משמע הא מדינא הוא לדידי' כנ"ל משני לעולם דלא בדקה וכי קאמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעיא בדקה דסוגיא דהכא לרבא דתו"ז כלפ"ז והגדלות תלי בשנים ע"כ אינה ממאנת בבעל ולחליצה חיישינן שמא לא הביאה סימנים ולא משום דחזקה קלושה היא אלא משום ספק הכרעותינו בשיטת רבא אי כר"פ או כר' פפא ס"ל כנ"ל דמה"ט אזלינין נמי ב"ר כתי' התוס' אליבא דר"י ור"ל הנ"ל דלדידהו בין אי מופס"ל דאורייתא או דרבנן עיקר הוא הבאת שערות דווקא, משא"כ לרבא דאנן מסופקין בטעמא דלישנא דאמר רשב"ז משמי' בשטתי' ע"כ מחמירינן בשתיהם אף דאמרינהו בלשון חזקה. עוד י"ל בכוונת רש"י הנ"ל עפ"י חידושו של הנוב"י בתשו' סי' נ"ד בטעמא דרשב"א לחלק בין קטן לקטנה דבקטן דקונה וכיון דבקונה מהני בדעת אחרת מקנה איכא מציאת שיחולו קידושין כשיגדל, אבל קטנה דמקנה עצמה לבעל ל"מ קידושי קטנה אף לכשתגדל ובעינן בעל דווקא, וכיון דבסוגין דלמיאון רק על הקטנה אנו דנין, הוכרח רש"י ז"ל לפרש דבבעל מיירי דל"מ בקטנה קדושין אף לכשתגדל אא"כ בעל כנ"ל וסוגיא דשופעת מיירי שנתקדשו ע"י אביהם:
והנה עיקר יסודו של סברת הנוב"י בחילוקו הנ"ל בנה על דברי הרא"ש קידושין י"ט על הך דאומר אדם לבתו קטנה כו' דבקטנה יתומה אף שיכולה לזכות בכסף קידושין מה"ת כיון שדעת אחרת מקנה לה מ"מ אין לה קידושין משום דאינה יכולה להקנות עצמה להמקדש מה"ת כו'. ולפיע"ד צ"ע דהרי ז"ל הרא"ש אמימרא דרבא משמי' דר"נ דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך. מדר' יוסי בר"י מעות הראשונים לאו לקידושין נתנו וכי משייר בה שו"פ הוי קידושין ה"נ ל"ש וא"ת מקמ"ל כו' אלא קמ"ל דא דאותו כח וזכות שזיכתה לו תורה בקידושי' בתו יכול הוא ליתנו להתקדש א"ע מדעתה (בריטב"א הק' ע"ז דא"כ מצינו קטנה מתקדשת ע"י עצמה בכה"ג כו' ולק"מ כיון דהפקיר לה זכותו שיש לו בה הוי כיתומה בחיי' אביה א"כ אין לה שוב רשות למוכרה ק"נ) מדרב"י כו' (אבל יתומה קטנה נהי שי"ל כח לזכות לעצמה אין לה כח להקנות א"ע לבעלה דאין מעשה קטנה כלום] הילכך כשנתן לה אבי' רשות לקבל קידושין י"ל יד לזכות בהן ומתקדשת (אבל כסף קידושין לאבי' ככל שבח נעורים חי' הרשב"א ולמש"כ בתי' קו' הריטב"א אף כסף קידושין שלה ק"נ). נמצא דיש חילוק בין יתומה בחיי האב שהפקיר לה זכותי' שיכולה להקנות א"ע לבעל דהוי בדע"א מק"ל גם לזה בכח האב החי שמפקיר משא"כ יתומה קטנה אף שיכולה לזכות לעצמה בדע"א מקנ"ל, אבל א"י להקנות א"ע לבעל כיון שאין לה אב וא"כ איבעיא דר"א בסוגיא דיבמות ק"ט הנ"ל י"ל ביתומה בחיי האב שנתקדשה לכשתגדל דלר' אלעזר ס"ל דאמרינן כשגדלה גדלה קידושי' עמה אף דלא בעל כו' דר' אלעזר י"ל דלשיטתי' בירושלמי פ"א ה' ג' דקידושין דר' ירמי' בעי קומי דר"ז הילך כסף זה שיצא עבדך לחירות א"ל יצא שתצא שדך להפקר א"ל לא יצאת מה בין זה לזה א"ל זה זוכה לבן דעת זה לא זוכה לב"ד הגע עצמך שהי' חרש א"ל איש (דכ' ויקחו להם איש שה לב"א דדרשינן איש זוכה ואין הקטן זוכה והכא שאני דדעת אחרת מקנה אותו ומשמע דס"ל דקטן י"ל זכייה בד"ע מקנה אותו מדאורייתא) הגע עצמך שהי' קטן א"ל דרכו להגדיל אר"י אתי' דר"ז כרשב"א דתניא רשב"א משום ר"מ אף בשטר ע"י אחרים דרשב"א ס"ל דזכות הוא לעבד שיצא מתח"י רבו כדאיתא בקידושין כ"ג ע"א ונראה מהכא דלרשב"א דדע"א היא מדאורייתא אף היכי דכ' איש. וזה י"ל נמי לחידוש הנוב"י בתשו' שם דבקידושין נתמעט קטן מאיש ע"ש. ולדידי' נתרבה היכא דדע"א מקנ"ל מה"ת ומסתמא רשב"א בשיטת ר"א אביו קאי ע"כ ס"ל דאמרינן כי גדלה גדלה עמה אף בלא בעל, ורב לשיטתי' בקידושין מ"ב ע"א בלימודא דמנין דזכין לאדם לאדם שלא בפניו מקרא נשיא אחד נשיא אחד ממטה ותסברא זכות הוא הא חובה נמי איכא כו' אלא לחוב ע"מ לזכות כו' ובתוס' ד"ה יתומים דווקא שבאו, אבל אם יש אחד מוחה אין להעמיד בע"כ אפיטרופוס לחלוק כו' וע"כ ס"ל דבעי' בעל דווקא כיון דיכולה למאן ולמחות שי"ל לה לחוב ל"א דע"א מק"ל דכי גדלה גדלה עמה:
ובאופן אחר י"ל עפ"י מש"כ הרשב"א ז"ל במחלוקת ר"א ור"י בגיטין ל"ו דהפקר ב"ד הפקר דר' יצחק נפק"ל מוכל אשר לא יבא לג' ימים בעצת השרים והזקנים ור"א נפק"ל מאלה הנחלות אשר נחלן וגו' דלר"א אין הפקר יוצא מתח"י המפקיר אא"כ בא ליד זוכה כמו שזכו כלאחר יד באלה הנחלות אשר נחלו אלעזר וגומ', ולר"י אף דלא אתי ליד זוכה והארכתי בזה במק"א. א"כ י"ל נמי בסברת הרא"ש הנ"ל דהא דהאב מפקיר לה זכותו שזיכתה לו תורה בקידושי בתו בדע"א מקנה כו' דאין כח וזכות התורה שי"ל להאב יוצא בהפקר מתח"י עד שזיכתה בתו בה בדע"א מקנה א"כ הוי מה"ת ע"כ אמרינן בקידשה עצמה לכשתגדל דכי גדלה גדלה עמה וכמו שאין לחלק בקידשה אבי' בין זכות הוא לה או חוב, ה"ה דלא שייך לחלק בקידשה א"ע בין חוב לזכות, משא"כ לר' יצחק אף שיוציא בהפקר מתח"י וזכות אבי' מ"מ קונה א"ע רק לזכות, אף דגוף הדין דע"א מקנה יהי' לדידי' מה"ת מ"מ כיון שכבר נפסק הזכות בין יציאת זכות אבי' בהפקר לזכייתה בכח זה מההפקר מחלקינן בין זכות לחוב גבה, וע"כ ר' יצחק אזיל לשיטתי' בקידושין מ"ב ע"א דאיש זוכה ולא קטן זוכה וא"כ ליתא ללימודא לשליחות לא מושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ולא מויקחו להם איש שה לב"א. וצ"ל מלימודא דר"ג אמר רב מונשיא אחד נשיא אחד ממטה מכאן שש"א כמותו ואי משום הקושיא והא קטנים לאו בני שליחות ננהו י"ל וע"כ צ"ל הכי לרגאר"ב כתי' התוס' ד"ה יתומים דאין להביא מזה ראי' מחלוקת הארץ שהי' שם כמה יונקי שדים דשאני התם שסי' עפ"י הדבור כו' וא"כ י"ל דגוף סברת דע"א מקנה לה רק מדרבנן ע"כ סבר רב דבעי' בעל דווקא ובלא"ה לא אמרינן דכי גדלה עמה:
והרווחנו עפי"ז דשוב ל"ק קו' הגאון ב"י באו"ח סי' מ"ד אקושית ר' ירמי' בסוגיא דנדה מ"ו ע"ב מיתומה שנדרה דבעלם מפר לה א"א מופס"ל דאורייתא אתי נשואין דרבנן ומבטלה נדרא דאורייתא כו' והא כי גדלה אכלה בהפרה קמייתא כו' ואמאי לא משני כר"א דקידושי קטנה כי גדלה גדלה קידושי' עמה:
ולהנ"ל א"ש כיון דהקושיא היא מיתומה שנדרה כפי' רש"י שהשיאה אמה דבת מיאון היא של"ה לה אב ולא ביתומה בחיי אבי' א"כ ל"ל דכי גדלה ג' קידושי' עמה שאין קידושי' כלום שא"י להקנות עצמה לבעל בקטנותה כדברי הרא"ש הנ"ל דגם ר' ירמי' דמקשה הכי לשיטתי' אזיל בירושלמי הנ"ל בבעי' דר"ז ופשטי' בשיטתי' דר' אלעזר הנ"ל דביתומה ל"ל דכי גדלה גדלה כו'. וגם דעיקר הקושיא למ"ד דס"ל מופסל"א דאורייתא אתי נשואין דרבנן ומבטלא לנדרא דאורייתא כו' והיינו לר' יוסי בר"י דס"ל בנזיר כ"ט דמופס"ל דאורייתא ולדידי' באמת ל"ק דעיקר לימודא דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך הוא מדר' יוסי בר"י דמעות הראשונות לאו לקידושין כו' והיינו דוקא ביתומה בחיי האב דאיכא דע"א מקנה בכחו שתקנה א"ע לבעל משא"כ ביתומה שאין לה אב כנ"ל:
עוד הקשה מיבמות ס"א ע"ב דר' אליעזר אומר כהן לא ישא קטנה ומוקי לה בכ"ג ופריך אימת קני לה לכי גדלה בעילה הוא אריב"ל אי דקדשה אביה מהאי שעתא קני לה אי דקדשה נפשה הא ר"א היא ולא רבנן כו' ולשיטת רש"י הנ"ל דכשגדלה קונה למפרע נימא דר"א לשיטתי' ביבמות ק"ט דפליג על ר"ג ולא ס"ל קידושי קטנה גדלו בהדה מדס"ל מלמדין קטנה שתמאן, ולכן ס"ל דכ"ג ל"י קטנה ורבנן ס"ל כר"ג דק"ק גדלה בהדה ולמפרע קונה ומשו"ה פליגי רבנן כו' ולהנ"ל י"ל דהעיקר מה דדחקי' לי' לראב"א דר"א בכ"ג דווקא מיירי אף דר"א סתם כהן קאמר הוא משום דאוקימתא בסתם כהן בטעמא דס"ל כר"מ וס"ל כר"י נדחת דכר"י לא ס"ל ולהכי מוקי לי' בכ"ג ובב"ב קנ"ז ע"א מוקי ר' יהודא דר' אליעזר ס"ל זכין לקטן ע"ש א"כ ס"ל לר"א דאמרינן דע"א מקנה בקטן וא"כ אף דפליג אר"ג וס' דמלמדין קטנה שתמ"ן מ"מ הא דקידושי קטנה דכי גדלה גדלו עמה דהוא מטעם דע"א מקנ"ל כח וזכות אב כיתומה בחיי אב, י"ל דס"ל שפיר כמו לרבנן דפליגי עליו דסתמא בר פלוגתי' דר"א הוא ר' יהושיע ס"ל התם לקטן אמרו ק"ו לגדול אמרינן ס' דק"ק כי גדלה גדלו עמה ה"ה לר"א י"ל הכי וע"כ דכי מוקי לה בקידשה נפשה, היינו שיחולו קידושיו מיד כדין יתומה בחיי אב ומשום דע"א דמהני ורק משום דבכ"ג קפיד קרא והוא אשה בבתולי' יקח דמאשה נתמעטה קטנה וכשנתגדלה לאו בתולה הוא להכי פוסל כסברת הנוב"י אה"ע סי' ס"ד ומהדו"ת סי' נ"ד, ביבם בן ט' שנים שבא על יבמתו שקנאה מה"ת והוא אשתו מה"ת אפיה"כ אין חייבין עלי' משום אשת איש דגזיה"כ היא מאיש כי ינאף פרט לאשת קטן, אבל במקדשה בקטנותה שיחולו הקידושין לאחר שתגדל ל"ל בה כס' המל"מ פי"ז ה' אי"ב הל' ט"ו דבקטנותה אין איסור ורק כשתגדל ואז י"ל דקני' למפרע. וי"ל גם קו' המל"מ בפי"ח שם ה' ד' ד"ה וא"ת לר"א דאי"ל דפנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה ל"ל בכ"ג למעט בעילה מקרא דהוא אשה בבתולי' יקח דאבעילה דהתירא ל"צ דתיפוק לי' משום דאלמנה וגרושה ואי בנבעלה בזנות הוי"ל זונה. דלהנ"ל מבעי לי' לר"א בשיטתי' דק"ק כי. גדלה גדלו בהדה לר' אליעזר דכהן לא ישא קטנה ובכ"ג דוקא בקדשה נפשה דהקידושין יחילו תכף אף דמהני מה"ת נתמעט מקרא דהוא אשה בבתולי' יקח כמו שנתמעט גם אשת יבם קטן מקרא דאישכי ינאף פרט לאשת קטן אף שקנאה, וה"ה אשתו מה"ת ורק כשקדשה כשתתגדל היא דמהני דאמרינן אף לר"א דק דק"ק כי גדלה גדלו בהדה כנ"ל:
ובזה ישבתי קו' הרה"ג ר' טעבל ועהמאן ראבד"ק דוקלא נ"י מובא בבי"צ אדברי הפנ"י בחי' לגיטין ס"ד ע"ב בתי' קו' התוס' ד"ה נערה אשיטת רש"י שם דקטנה כשא"י לשמור את גיטה א"מ אפי' ע"י אביה, א"כ לענין קידושין נמי לא תתקדש דויצאה והיתה כ' דאיתקש הוי' ליציאה ולא מתוקמא סיפא דמתניתין דכל שא"י כו' ביש לה אב כר' יהודא דלדידי' אפי' ביודעת אינה מתגרשת ע"י עצמה ורק באין לה אב אלא כרבנן כו' דהיקש לא קאי אקטנה אלא אגדולה כרישא דקרא כי יקח איש אשה כו' ובעי"ג הוסיף לבאר דכי ימצא בה ערות דבר ויצאה והיתה ל"מ קאי אקטנה דפיתוי קטנה אונס הוא. ולא נאסרה על בעלה כו', הק' דבגיטין פ"ה ע"א פריך אהא דקטנה מתגרשת בקידושי אבי', והא בעינן ויצאה והיתה ולס' הפנ"י דלא קאי אקטנה מאי פריך והלא בקטנה לא בעינן ויצאה והיתה. ולהנ"ל י"ל דס' הפנ"י כס' הנוב"י הנ"ל דאף דקידושי קטן ויבום שלו מהני להיות אשתו מ"מ מצינו בה מיעוט מאיש כי ינאף פרט לאשת קטן וה"ה בקטנה מוכי יקח איש אשה ולס' הט"ג הנ"ל מוכי מצא בה ערות דבר ע"כ דק"ק ע"י אביה הוא ע"י זכות שזכתה בו תורה. וכפי שאמרתי ע"י הפקר רשותו בד"ע מקנה, ה"ה דאמרינן הכי בהקישא דיצאה והיתה דהיינו דווקא ע"י כח האב או ע"י הפקירו לזכותו ונתמעטה באמת יתומה שמת אביה דא"י להקנות א"ע ולהתקדש מעצמה כנ"ל ואפי"ה קטנה שאמרה התקבל לי גיטי דבהגיע הגט לידה מגורשת אף שנתקדשה ע"י אביה כבקידושין מ"ד ע"ב א"כ ה"ה קטנה שא"י לשמור את גיטה אפי' בקבלת אבי' אינה מ גרשת דבין שנתקדשה ע"י אביה או ע"י עצמה היא נמי ע"י כחו ובדע"א נתרבתה הוי' ע"כ בא"י לשמור את גיטה נתמעטה היציאה באלו דווקא, ועי"ז עדיין ל"ח נתבטל ההיקש כבתוס' קידושין מ"ד ד"ה צווח ר"ל דאף דלא מקיש הוי' ליציאה דקטנה מתגרשת אם י"ל דעת לשמור א"ג אף ע"י עצמה ואינה מתקדשת ע"י עצמה, מ"מ י"ל להשוותה בכל מה שנוכל מלשון ויצאה והיתה כו' והא דמחלקינן בקטנה היינו משום שאי"ל יד לקבל קידושי' אבל לקבל גיטה י"ל כו' כ"ש דבא"י לשמור א"ג דס"ל בהכי וסוגיא בדף פ"ה ע"א הוא לרבא אר"נ דלשיטתי' בקידושין י"ט דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך כו' דמינה נפק"ל הך חילוקא וטעמא כפי' הרא"ש הנ"ל. שוב מצאתי בחי' הפנ"י ריש קידושין וגם בקו"א שם איתא שהעיר דל"א אין היקש למחצה אלא בדבר הנאמרה בפי' בתורה, אבל בהא דלא ידעינן לה אלא מן לימוד וסברא כמו דקטנה אינה מתקדשת בביאה ל"א דקטנה לא תתקדש נמי בכסף ושטר כמו דאינה מתקדשת בביאה ל"א הכי, אף דאין הקש למחצה אין זה מפקיע ההיקש דאיתקש הויות להדדי כו' וי"ל שכ"ש היא דאין היקש בדבר שנתמעט ע"י אי מציאתו כביאת קטנה שנתמעט מקרא כנ"ל מכחש ומנגד לס' אין הקל"מ כנ"ל:
ובגוף קו' הנ"ל נ"ל בא"א דבקידושין מ"ג ע"ב ס' ר"ל כמחלוקת לגירושין כך מחלוקת לקידושין דלרבנן אם קידשה עצמה מקודשת ולר' יהודא אינה מקודשת ור' יוחנן אמר מחלוקת לגירושין אבל לקידושין אבי' ולא הוא כו' וטעמא דר"ל כדצווח ככרוכיא ויצאה והיתה וליכא דאין היקש למחצה ור"י לא אשגח בי', משמע דל"ל ס' אין הקל"מ לכל צד ופסחים כ"א ע"ב אר"י מנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בל"ת שנאמר ל"ת עליו חמץ א"ל ר"ש וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר ל"ת עליו חמץ שבעת ימים תאכל עלנו מצות. שפיר קאמר לי' ר"ש, ור"י אמר לך ההוא לקובעו חובה אפי' בזה"ז הוא דאתי, פי' רש"י דהאי שבעת ימים תאכל מצות לאו לאקושי איסור חמץ לאכילת מצה הוא דאתי כר"ש אלא לאקושי אכילת מצה לאזהרת חמץ, לקבוע אכילת מצה חובה לדורות כ"ז שהוא מוזהר על החמץ ואפי' בזה"ז שאין פסח דל"ת על מצות ומרורים יאכלוהו אי איכא פסח חייב באכילת מצה ואי לא לא ופריך ור"ש לקובעו חובה מנ"ל מבערב תאכלו. והק' הצל"ח מאי פריך ור"ש לקובעו חובה מנ"ל הא כיון דר"ש מקיש חמץ למצה ע"כ דמקיש נמי מצה לחמץ לקובעו חובה דקיי"ל אין היקש למחצה ומשמע דל"א אין הקל"מ לכל צד. וכבר העירו בזה האחרונים דהקישא ויצאה והיתה היא לכל צד יציאה להוי' והוי' ליציאה, אמנם לר"י י"ל כיון דמפרש קרא דלא תאכל עליו חמץ אשעת שחיטת הפסח להאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בל"ת לסוגיא דקידושין ל"ז ע"ב למד"ס שני כתובים הבכ"א מלמדין ילפינן מדפרט הכתוב במלך ובכורים דמושב לאחר ירושה וישיבה היא אף כל לאחר ירושה וישיבה, והשתא דאמרת חובת הגוף נוהגת בין בא"י בין בחו"ל כו' מושב דכ' רחמנא גבי מצה ומרור ל"ל סד"א כיין דכ' על מצית ומרורים יאכלוהו (לפסח) בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא קמ"ל, ור"י ס"ל בסנהדרין ס"ז ע"א דב"כ הבאים כא"מ לא בעי' לדידי' כלל לגז"ש דל"ת עליו חמץ כו' להקיש אכילת מצה לאזהרת חמץ דכבר נשמע לי' ממושבותיכם כנ"ל. ויותר י"ל דסברא דמעוטא דהוי"א מקרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו לפסח דווקא בזמן דאיכא פסח ל"ש אלא אליבא דמ"ד על ממש הוא כמו בסוטה ל"ז ע"א ואליבא דהלל בפסחים קט"ו ע"א שהי' כורכן בב"א ואוכלן שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו אבל לר' יוחנן שם דאמר חולקין עליו חביריו על הלל דתניא יכול יהי' כורכן בב"א ואכלן כדרך שהלל אוכלן ת"ל על מו"מ יאכלוהו אפי' זה בפ"ע וזה בפ"ע שפי' הרשב"ם מדלא כ' יאכלו אותו ואנא ידענא דאפסח קאי דכ' לעיל ואכלו את הבשר שאף שגם בזה בפ"ע חשוב יאכלוהו לפסח מ"מ ל"ח יאכלוהו כמו מואכלו אותו דמשמע דווקא בזמן דאיכא פסח ואי לא לא דיאכלוהו דמ"ל לזבפ"ע לא משמע למעט בזמן דאיכא פסח של"י גם מצה ומרור דגם בזמן דאיכא פסח הי' אוכל כ"א בפ"ע ורק בזמן דאיכא פסח קיימו גם מצה בזה שאכלו שלשתן בזא"ז ובדליכא פסח מקיימים באכילת שניהם לבד ובסנהדרין י"ג ע"ב ס"ל לר' יהודה באמת דעל בסמוך משמע ולא ממש רק דהוי גמר ראש ראש מעולה דוסמך יהי' ממש ור"ש נפק"ל מוסמך דכ' בי' בהאי קרא גופא דעל ממש הוא ולר"ש באמת אף דעל משמע לדידי' נמי בסמוך מ"מ כיון דמהאי קרא גופא י"ל דממש הוא כ"כ ר"ש יכול לפרש לקרא דיאכלוהו כהלל לב"א, משא"כ לר' יהודא כיון דעל בסמוך משמע ורק התם הי' גמר ראש ראש מעולה משא"כ ביאכלוהו דמצות ומרורים ל"ה משמע לי' רק לזה בפ"ע ולזה בפ"ע כר' יוחנן הנ"ל דגם ר"י בזה לשיטתי' בפלוגתי' עם ר"ל בפסחים ס"ג ע"ב דלר"ל על בסמוך עד שיהא עמו חמץ בעזרה ולר' יוחנן אעפ"י שאין עמו בעזרה דעל לא בסמוך הוא ממש. א"כ אליבא דר' יוחנן ור"י לא בעינן לדידהו כלל היקש דמצה לאזהרת חמץ לזה"ז דמעל מצות ומרורים לא משמע מיעוטא לזמן דליכא פסח ואפשר לפרש טעמא דר"י דמשמע לי' דרשא דל"ת עליו חמץ משעת שחיטת הפסח עליו כמו על בשיטתי' בסנהדרין י"ג ע"ב הנ"ל דעל לא בסמוך ממש הוא כר' יוחנן דבשעת שחיטת הפסח אף שאין החמץ עמו בעזרה חייב ור' יהודא לשיטתי' במתניתין דפסחים ס"ג ע"א דאף על התמיד בער"פ ששחטו על החמץ עובר בל"ת לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בל"ת, משא"כ לר"ש י"ל כמו דוסמך משמע לי' דעל דכ' בתרי' דבסמך ממש הוא אף דעל לחוד לאו בסמוך ממש הוא ה"ה לא תשחט על חמץ משום לא תשחט משמע לי' דעל נמי בסמוך ממש הוא וכר"ל דאינו חייב עד שיהא עמו בעזרה ע"כ אין סברא לחייב לכל אוכל חמץ משש ולמעלה באינו בעזרה מדרשא דל"ת עליו חמץ אשעת שחיטת הפסח כיון שא"ח רק בעזרה ולהכי דריש לי' לל"ת עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לאקושי איסור אכילת חמץ למצות אכילת מצה, וא"כ ר' יהודא דקאמר ההוא לקובעו חובה בזה"ז הוא דאתי כפי' רש"י הנ"ל דלאו לאקושי איסור חמץ למצה הוד"א, אלא לאקושי אכילת מצה לאזהרת חמץ דל"ת על מצות ומרורים כו' לר"ש לשיטתי' הוא דקאמר הכי דלר"ש טעמי' דלא משמע לי' קרא דל"ת עליו חמץ אשעת שחיטת הפסח משום דעל בסמוך ממש הוא א"כ ה"ה דעל מצות ומרורים בסמוך ממש הוא כהלל דכרכן כאחת י"ל כיון דכ' על מצו"מ אי איכא פסח מחייב באכילת מצה, ואי לא לא, א"כ הקישא לאכילת מצה לאזהרת חמץ בזה"ז הוא דאתא בדוקא, אבל לא להקישא איסור חמץ לאכילת מצה דר' שמעון ס"ל יש היקש למחצה כדמוכח מסיגי' דחולין ל"ה ע"ב דס"ל דאין דם שחיטה מכשיר אף דכ' תשפכנו כמים ולא איתקיש דם למים אלא לענין שפיכה דלא לבעי' קבורה ולא כיסוי אבל לא לענין הכשר ואילו לרבנן דילפי גם להכשר לא ס"ל סברתי' דתשפכנו רק למידי דשפיכה היקש ולא לד"א דלרבנן כיון דאין הקל"מ כיון דאיתקש למים גם להכשר איתקיש ושייכא לשפיכה. וע"ש בתוס' ד"ה למישרי שנדחקו בזה וחכמים דהתם י"ל דר' יהודא הוא, וס"ל דאין הקל"מ ובפסחים ל"ל כלל הקישא לא חמץ למצה ולא מצה לחמץ דל"צ לדידי' כלל בשיטתי' הנ"ל לשום הקישא ורק לר"ש הוא דקאמר הכי דלדידהו צ"ל היקשא בחד צד ויש הקל"מ לר"ש והא דקאמר בגמ' ור"ש לקובעו חובה מנ"ל מבערב תאכלו מצית הוא באמת מסקנת שיטת ר"ש כאשר אמר לך ר' יהודה על שפיר קא"ל ר"ש ההוא לקובעו חובה בזה"ז הוא דאתי דלימודא מבערב תאכלו מצות הוא מימרא דרבא בפסחים ק"כ מצה בזה"ז דאורייתא כו' על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח יש כו' מוהדר הדר בי' קרא בערב תאכלו מצות וגי' הב"ח בצ"ע מסוגיא דקידושין דנפק"ל מבכל מושבותיכם תאכלו מצות, וכן הקו' בתוס' דף כ"ח ע"ב נתיישבה בתי' התוס' קידושין שם ד"ה בזמן דתרי קראי מושבותיכם ובערב מובעי"ל חד לחו"ל בזמן שביהמ"ק מ"ק קיים יחד לזה"ז ע"ש דבפסחים ל"ו ע"א דממעט ביכורים מבכל מושבותיכם תאכלו מצות מצה הנאכלת בכ"מ לאפוקי ביכורים דא"נ בכ"מ כו' ופריך לר"ל מבכל מושבותיכם תיפוק לי' מלחם עוני מי שנאכל באנינות יצא זה שאינו נאכל אלא בשמחה ומשני ס"ל כר' שמעון דאמר ביכורים מותרים לאונן ובתוספות הק' ממע"ש דנאכל בכל ערי ישראל דאמר ר"ל חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנו"ג ויליף מושמרת' ותי' דממושבו' ממעט לזמן בית עולמים וחלות תודה ורקיקי נזיר ממעט מושמרת' לזמן נוב וגבעון כו' ומיני' נפקא נמי חיובא כתי' התו' קידוש' הנ"ל, ול"ק קו' התו' וב"ח הנ"ל לר"ש לשיטתי' אליבא דר"ל וגם קו' הצל"ח בחי' לדף כ"ח ע"ב דע"כ גם לר' יהודא מבעי"ל הקישא דאכילת מצה לאזהרת חמץ לחייב נשים באכילת מצה כר"א ור"ש בדף מ"ד ע"ב כיון שישנן באזהרת חמץ ישנן באכילת מצה נתיישב להנ"ל בתירוצי שם, ויותר במש"כ בדף ק"כ ע"א דלר' יהודא שם צ"א דנשים בראשון חובה כי היכא דחייבות בפסח חייבות במצה ולקובעו חובה בזה"ז ל"צ להנ"ל לר' יהודא דל"ל כלל מיעוטא מעל מצות ומרורים כמו באנשים א"כ ל"צ לר' יהודא כלל הקישא הנ"ל וע"כ ר' יוחנן בשיטתי' הנ"ל אזיל נמי בקידושין מ"ג מחלוקת דר' יהודא ורבנן בגירושין אבל בקידושין לכ"ע אביה ולא היא דגם רבנן דפליגי במתניתין דגיטין ס"ד ע"ב הנ"ל עם ר' יהודא הוא ר שמעון כמבואר שם בדף מ"ד ע"א ור' יהודא דס"ל דאין שתי ידים זוכות כאחת אלא אביה מקבל את גיטה כמוגבו קידושין אבי' ולא הוא ואתיא נמי מהקישא דויצאה והיתה דלר' יהודא אליבא דר' יוחנן ס"ל אין הקל"מ בכ"צ גם בכ"מ כבפסחים וחולין הנ"ל, אבל לרבנן דהם ר"ש היא ואביה מקבלין את גיטה אף דבקידושין ס"ל נמי דאביה ולא היא דלר"ש אין הקל"מ רק בחד צד:
והנה לר"ל בשיטתי' הנ"ל הי' מקום לומר דגם לר"ש אי"ל אין היקש למחצה בכ"צ בסוגיא דפסחים וגם לר' יהודא אי אזיל אליבא דר"י כנ"ל וע"כ סובר בשיטתי' כמחלוקת לגירושין כך מחלוקת לקידושין דכ"ע ס"ל אין הקל"מ ואף סוגיא דחולין י"ל אליבי' כדחיקת התוס' הנ"ל דטעמא דר"ש התם דל"ל אין הקל"מ משום דהכשר ל"ש מידי לשפיכה ע"ש. אולם סוגיא דגיטין ס"ד ע"ב דמפרש להא דקטנה שא"י לשמור א"ג אינה יכול להתגרש דאיזהו קטנה יודעת לשמור א"ג כל שמשמרת גיטה וד"א אזלא לר' יוחנן דמפרש דה"ק כל שמשמרת ד"א מחמת גיטה כו' שפיר הק' בתוס' אפי' רש"י דכל שא"י לשמור את גיטה אף בקבלת אביה אינה מתגרשת כו' א"ע לענין קידושין נמי לא תתקדש דויצאה והיתה כ' ול"מ ביש לה אב כר' יהודא דלדידהו אפי' ביודעת לשמור א"ג אינה מתגרשת ע"י עצמה דלר' יוחנן אליבא דר' יהודא אין הקל"מ לכל צד כנ"ל. וע"ז תי' הפנ"י דקרא לא קאי אקטנה, אבל הסוגיא בדף פ"ה ע"א היא בעי' דרבא מר"נ ופשיט לי' לפי שיטתי' דרבא בפסחים הנ"ל מדכתיב על מצות ומרורים משמע בזמן דאיכא פסח אין ואי לא לא. שי"ל גם לר"י בעצמו עפ"י פי' רש"י הנ"ל דר' יהודא הוא דקאמרה דס"ל הכי ודיש הקל"מ וקרא דל"ת עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לאו להיקשא איסור אכילת חמץ לאכילת מצה הוא דאתי, אלא לאקושי אכילת מצה לאזהרת חמץ ולקבוע אכילת מצה חובה לדורות כו' דל"ת על מצות ומרורים יאכלוהו כו' א"כ גם בהקישא דויצאה והיתה ל"א אין היקש למחצה לכל צד. וע"כ גם לסברת הפנ"י דקרא לא קאי אקטנה שפיר קאמר בשיטתי' דתנותוה קטנה מתגרשת בקידושי אבי' אמאי והא בעינן ויצאה והיתה כו' דלא מיגרשה אא"כ ראוי' לקדש א"ע לאיש אחר דבקבלה גיטה לאחר מיתת אבי' מיירי שם ואתיא בודאי כר' יהודא בקו התוס' בדף ס"ד ע"ב הנ"ל אמאי והא בעינן ויצאה והיתה, וע"כ דלא אמרינן לר' יהודא אין הקל"מ לכל צד לדידי' והוי מצי לשנוי' הכי אלא משום דרצה לפשוט דאמרינן הסברא כיון דאתיא לכלל הוי' ה"נ כו' מסיק הכי ול"ק קו' הרה"ג הנ"ל. ובזה י"ל בסיומא במילי דבדיחותא בהא דקאמר בקידושין מ"ד ע"א ואמר חברותא כולה כר' יוחנן וצווח ר"ל ככרוכיא ויצאה והיתה וליכא דאשגח בי', שחברותא כולה נמנו וגמרו כר"י דמחלוקת לגירושין אבל לקידושין ד"ה אבי' ולא היא דנפק"ל לר"י משיטתי' דשוחט את הפסח עה"ח אפי' לאחד מבני החבורה דל"א על בסמוך וצווח ר"ל ככרוכיא דר"ל לשיטתי' אמנם דעל בסמוך משו"ה צווח בראותו מהלל שהי' כורך פסח מצה ומרור ואכלן כאחד דעל מצות ומרורים יאכלוהו לא משמע לי' זה בפ"ע וזבפ"ע כר"י אלא כולן בב"א דעל בסמוך ממש לדידי' ויצא לו מזה בשיטתי' בין לר"י בין לר"ש דאין הקל"מ ויצאה והיתה וליכא דאשגח בי' כדאמר ר"י התם דחולקין עליו חביריו על הלל כנ"ל:
והנה במה שהעליתי לר' אליעזר בסברתו בבעי' דר"א הנ"ל דאמרינן קדושי. קטנה כי גדלה ג' בהדה. אמרתי לפרש מה שנשאלתי סברת פלוגתת ר"א ור"ג במתניתין דיבמות ק"ט ע"א במת בעלה של גדולה דלר"א מלמדין את הקטנה שתמאן בו כדי לחייב את אחותה ליבום הא בכל מ"ע שאינו חייב בה עכשיו מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה שלא לחייבה במעשר ובחולין קל"ט ע"ב יכול לחזור כדי שימצא קן ת"ל כי יקרא במאורע לפניך ע"ש ובפת"ש יו"ד סי' רצ"ב כו'. דבגיטין פ"ג ע"ב אמרינן גופא מודה ר"א במגרש את אשתו בהרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני והלכה ונשאת לאחד מהשוק ונתארמלה או נתרגשה שמותרת לזה שנאסרה עליו, השיב רשב"א תשובה לדר"א מהיכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר, ולא והרי יבמה דבעל אוסר ויבם מתיר התם יבם הוא דקאסר לה דאי מבעל הא שריא וקיימא כו'. וצ"ב מנ"ל לרשב"א להקשות על ר"א ולומר דיבם הוא האוסרה ומבעלה שריא היא דילמא סבר ר"א דבעל אוסר ויבם הוא המתיר ושפיר מצינו לדידי' דאמרינן זה אוסר וזה מתיר:
ונ"ל דבקידושין י"ג ע"ב פריך מיתת הבעל מנ"ל דמתיר ומקשין העולם הא ילפינן לקמן מקרא דבחליצה היא מותרת לשוק, א"כ איכא הוכחה דמיתת הבעל מתיר דאל"כ מאי אהני לה חליצה להתירה מן היבם אי עדיין אסורה לכ"ע מבעלה הראשון וצ"ל דהסברא שהיבם הוא במקום בעלה שמתירה בחליצה כמו שהבעל מתירה בגט ולעולם מיתת הבעל לחוד בלא היבם אין מתירה ושפיר פריך מנ"ל דמה"ב מתיר וא"כ מצינו זה אוסר כו' והשתא י"ל דטעמא וס' ר"א דמלמדין את הקטנה שתמאן דיבם במקום בעל קאי להתירה כמו בעלה הראשון ע"כ השני' נידחת מפני אחותה הראשונה וא"כ מה פריך רשב"א על ר"א היכן מצינו זה אוסר כוי דלשיטתי' דר' אליעזר שפיר מצינו ביבם. והנה בגמ' משני סברא היא הוא אסרה והוא שרתה ודחה מעריות דאוסר להו ולא שרי להי כו' מדא"ר יבמה שאי"ל בנים אסורה הא י"ל בנים מותרת משמע דהיבם היא המתיר איסורו של בעל באין לה בנים, כמו בי"ל בנים שהבנים מתירין אותה לעלמא ודחה דילמא בנים אי"מ ורק באי"ל בנים היבם המתיר אלא מדאמר רחמנא אלמנה לכ"ג אסורה הא לכ"ע שריא ודחי דילמא לכ"ג בלאו ולכ"ע בעשה ויצאה והיתה לאיש אחר ע"י גירושין ולא מיתה (כפי' רש"י) ובתוס' הק' דנילף ק"ו מגט שא"מ ליבום מתיר לעלמא מיתה שמתרת ליבום א"ד שתתיר לעלמא. ולפי"מ שכתבתי לעיל מיושב קו' התוס', כיון דעד השתא דנין רק מסברא להתיר מיתת הבעל דעדיין לא יליף לה מקרא ורק מסברא הוא דאמרינן הוא אסרה והוא שרתה וס' זו נדחה מעריות דאסר להו ולא שרא להו הרי דלא המיתה הוא המתרת אלא היבום הוא המתירה א"כ אין ללמוד בק"ו מגט שאינו מתיר ליבום ומתירה לעלמא מיתה שמתירה ליבום א"ד שתתיר לעלמא כו' כיון דקיימינן השתא בסברא דלא המיתה היא מתירתה ליבום אלא היבם הוא המתיר אסורו של הבעל שוב ליתא להק"ו. אמנם י"ל דשפיר הק' התוס' ובזה יתיישב גם מה שדקדקו המפורשים דאמאי נטרו התוס' בקו' עד כאן ולא הק' הכי לעיל כשרצה הש"ס ללמוד דמה"מ מסברה כו' משום דלס"ד דסברא הוא ל"ק קו' התוס' כנ"ל, וע"כ נטרו בקושייתם עד דנפק"ל מהא דאלמנה לכ"ג אסירה כו' דהשתא לא מסברא יליף לה ושפיר י"ל דמיתה היא המתיר והיבום האוסר דלא אמרינן זה אוסר כו'. והשתא שפיר הק' דה"נ נילף בק"ו מגט דמיתה שמתרת ליבם א"ד שתתיר לכ"ע. והנה לר' אליעזר דס"ל בגיטין פ"ב ע"א דבגט לא בעינן שיתיר לכ"ע דנ"ל מויצאה והיתה לאיש אחר דאפי' לא התירה אלא לאיש אחר ה"ז מגורשת ל"ק קו' התוס' דנילף בק"ו מגט כו' די"ל דיו כמו בגט דאף דאינו מתירה לכ"ע הוי גט ה"ה דמיתה אינו מתירה אלא לאחד ליבם אבל ל"ל מינה שתתיר לכ"ע כיון דאף בגט לא בעינן שיתיר לכ"ע ולהכי נפק"ל דמ"ה מתיר מקרא דפן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה ודגם לר' אליעזר ל"א זה אוסר כו', והנה בגמ' פריך ואימא מאן אחר יבם ודחי דיבם לא מיקרי אחר ובתוס' כתיבות פ"א הק' הסתירה דר' אשי בעצמו אמר שם דיבם נמי כאחר דמי ותי' דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד בלשון תורה לא מיקרי אחר ובלשון חכמים מיקרי אחר כו' ותי' התוס' דלא איש אלא למ"ד דלא דברה תורה כלשון בנ"א יש לחלק בין לשון תורה ללשון חכמים. אבל למ"ד דברה תורה כלשון בנ"א קו' התוס' במקומה, ובתוס' סוטה ה' ע"ב ד"ה לאחר דבכ"מ משמע דיבם מיקרי אחר וממילא דאין ללמוד מהך קרא דפן ימות במלחמה דמה"ב מתיר.
ועפי"ז ישבתי קו' העולם האיך נפק"ל מהך קרא דמה"ב מתיר הא אמרינן בכתובות ט' ע"ב כל היוצא למלחמת בי"ד גט כריתות כי' כותב לאשתו ובבעה"ט פ' מטות במסורה ועבר לכם כל חלוץ חלוץ הנעל כו' דשמעינן מכאן שגם משה עשה כן וממנו למד דוד כו' א"כ הגט כריתות שכ' לאשתו טרם צאתו למלחמה הוא המתיר. ובמה שכתבתי מיושב ע"נ כיון דמרא דשמעתתא דכל היוצא למלחמת ב"ד הוא ר' יונתן, ובסנהדרין פ"ה ע"ב סובר דד"ת כלשון בנ"א א"כ בלא"ה י"ל מאן אחר יבם ול"ל מהך קרא לדידי' דמה"ב מתיר והך ילפותא לא קאי אליבא דר' יונתן, והנה לר"א משמע נמי ביבמות ע' ע"א דדריש איש איש דבד תורם כו' ור"ע דריש לי' לרבות הערל כו' דס' דברה תורה כלשון בנ"א עי' תוס' סוטה כ"ד ע"א ד"ה ר' יונתן ובמל"מ פ"ו ה"ז ה' דיעות וגם מהא דאמרינן בעלמא דר"א שמותי הוא ומנדה ל"ב ע"ב ל"ב שלזכר כ"ש זכר ולא נפק"ל מאיש כו' משמע דס' ד"ת כלשון בנ"א וכבר האריכו בזה המפורשים א"כ ל"ל לר"א מהכא דמה"ב מתיר, וצ"ל דנפק"ל מקרא ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות או כי ימות האיש האחרון ואיתקש מיתה לגירושין מה גירושין שריא וגומרת אף מיתה שריא, אמנם לשיטתי' דר' אליעזר דל"ב בגט שיתירה לכ"ע עדיין י"ל מה לגירושין דאף שאינה מתירה רק לאיש אחר הוי גט אף מיתה אינה מתרת רק לאחר ליבם לבד וליתא א"כ להך הקישא, וצ"ל עפ"י דברי הירושלמי פ"ק דקידושין דנפק"ל מדכ' או כי ימות האיש האחרון לא יכול בעלה הראשון לקחתה ש"מ דלעלמא שריא ופריך עד כדין מיתתו של אחרון (שהוא אחר הגט להכי מתירה) מיתתו של הראשון מנין ומשני אם האחרון שאין התירו היתר מרובה (שלבעלה הראשון לעולם נשארת אסורה) אתה אומר מיתה מתרת ראשון שהתירו היתר מנזבה שיכול להתירה לכ"ע) אינו דין שתהא מיתה מתרת כו' וא"כ משמע דלאחר מיתת השני לא נשאר איסור רק על בעלה הראשון אבל לא לאלו שאסרה הראשון בחוץ לאלו כנ"ל לשיטת ר"א אין שום איסור דאלת"ה אלא שלאלו שאסרם הראשון גם לאחר מיתת בעלה השני נשארים באסורין הקודם כמו שאסרו הראשון נופל הלימוד מק"ו דאם האחרון כו' דעדיין י"ל כמעיקרא עד כדין מיתתו של אחרון כו' אע"כ דמיתת השני מתרת יותר מגיטו של הראשון ומתיר גם מה שאסר הראשון בגטו כהודאת ר"א הנ"ל וש"מ דלר"א אמרינן נמי זה אוסר כו'. ובזה י"ל קו' התוס' גיטין פ"ג ע"ב ד"ה מודה שהק' למאן מודה הא לרבנן דפליגי עלי' ל"ה גט ואינה מותרת לשום אדם כו' ולהנ"ל ר"א לשיטתי' דמלמדין את הקטנה שתמאן דאמרינן זה אוסר ו' וחובה מוטלת עלי' להתירה כבסוגיא דקידושין בסברא דבעל הוא אוסר והיבם מתיר אבל ר"ג דאמר אין מלמדין ס"ל כלמודא דבבלי קידושין מושנאה האיש האחרון מה גירושין שרי ועומדת אף מיתה שריא וגומרת ול"א זה אוסר כו' דהיבם הוא האוסרה להכי בנשא אחותה ס' דא"מ ואם מיאנה מיאנה ואי"ל תמתין עד שתגדל ובזה איבעי' לי' לר"א בטעמא דר"ג אי ס' ק"ק מיתלא תלו וכי ג"ג בהדה ואיגלאי מילתא למפרע דזיקה דהך לאו כלום הוא שלא אסרה זה היבם מעולם דלא אמרינן זה אוסר כו' א"ד עד דבעל ומבטלת הזיקה וגם ר"ג ס' דאמרינן זה אוסר כו' וכיון דגם לר' אליעזר אי"ל ס' ק"ק כי ג"ג בהדה וגם לסוגיא דגיטין שם בלימודא מויצאה והיתה כמו בגט לא בעי שיתירה לכ"ע ה"ה בקידושין ל"ב שיאסרה לכ"ע משמע דלא בעי בעל דווקא שפיר מק' רשב"א דידע משיטת ר"א אביו בבעי' בשיטה ר"ג הנ"ל דגם לר' אליעזר כיון, דלא בעי בעל ל"א זה אוסר כו' וע"כ שפיר קאמר ומודה ר"א אף דלרבנן ל"ה גט דבעי שיתירה לכ"ע והי' להם ללמוד ק"ו מגט דמיתת הבעל מתיר כקו' התוס' וא"כ ל"ל קרא למה"ב מתיר וע"כ משום דמהך קו' הי' הוכחה דמה"ב מתיר ויבם הוא האוסר כמו בגט משו"ה נפק"ל מקרא דמה"ב מתיר וכוונתו לקרא דשיטתי' בירושלמי הנ"ל או כי ימות האיש האחרון כו' ומשמע מינה דאמרינן זה אוסר כו' וה"ה יבם הוא המתיר ואף שלר"ג אין מלמדין קטנה שתמאן היינו מטעמא דבעי' עד שתבעל ואלו הקדושין מבטלין הזיקה דזה אוסר כו' דלרבנן דבעי' בגט עד שיתירה לכ"ע ה"ה דבעי' בקידושין שיאסרה לכ"ע מלימודא דיצאה והיתה כנ"ל. וא"כ משמע דאמרינן זה אוסר וז"מ והיינו מודה ר"א לרבנן אף לפי שיטתם דמ"מ בנתארמלה או נתגרשה שמותרת לזה שנאסרה עליו כנ"ל, וגם ע"ז פליג רשב"א בשיטת ר"א אביו הנ"ל דלר"א לשיטתי' דק"ק מית"ת וכי ג"ג בהדה דגם לר"ג זה אוסר:
נחזור לענינינו למימרא דר"ה בסוגיא דנדה הנ"ל בקטן שהקדיש ואכל לוקה שנאמר איש כי יפליא לא יחל כל שישנו בהפלאה ישנו בב"י שפי' רש"י, אף דבהאי קרא לא כ' כי יפליא מ"מ כיון דנפק"ל מיני' דיודע להפלות דנדרו נדר קאי בב"י, ובגמ' מוקי לה בהקדיש הוא ואכלו אחרים והק' בתוס' אמאי לא מוקי לה כשאכל הוא בעצמו כשהגדיל, ומש"כ לתרץ דנ"ל לאוקמה כשאכלו אחרים סמוך לנדרו כבר תמהו המפורשים דגם באכלו הוא הוי ל"ל כשאכל סמוך לנדרו ובהגדיל סמוך לנדרו. והנה במחנה לוי בחי' שם כתב דאף אי מופס"ל דאורייתא מ"מ כיון דאינו בב"י ל"מ מחילת אחרים אינו יכול לשאול על נדרו ועי' בל"מ פ"ב ה' י"ג מנזירות שנסתפק בזה ורק ר"ה משוי לי' לבר בל יחל וסברתו הוא אליבא דר"פ בנדרים צ' ע"א דאין חכם מתיר נדר אא"כ חל, עוד חי' עפ"י סברת התוס' גיטין ל"ג ע"א שהק' האיך לוקין בנזיר הא הוי הת"ס שמא ישאל על נזירותו ותי' דמוקמינן לי' אחזקה כו' דחזקה ל"ש אלא בגדול שהי' יכול לשאול גם עד עתה משא"כ בקטן שהגדיל דע"ע לא הי' יכול לשאול ליתא לחזקה ועכשיו שהגדיל עדיין הוי הת"ס שמא ישאל. והנה הקו' בגמ' מתיב ר"ה בר"י לרבא לסייע לר"ה דאף דרבא נפק"ל נמי בברכות היתר נדרים מלא יחל כר"פ. אמנם שם בנדרים פליג עליו וס' דרבנן פליגי על ר' נתן גם בשאלה כמו בהפרה והלכה כרבים דחכם מתיר הנדר עד שלא חל, א"כ ל"ה הת"ס דאוקמי' אחזקה אמנם לאשר רבא ס' ביומא כ"ט ע"א דיום חשוב מחו"ז י"ל דס' אף אי מופס"ל הוי בב"י וגם יכול לשאול על נדרו קודם שחל מ"מ באוכל בעצמו אף כשהגדיל ל"ה רק הת"ס שמא ישאל ול"ל דנעמיד אותו על חזקה כיון שלא שאל עד שנתגדל שהי"ל לש לשאול דכאן כיון דאינו לוקה על הקדשו משו"ה לא חש לשאול וזה לענין עצמיותו כשאכל בעצמו כשהגדיל, אבל נגד אחרים שאכלו סמוך לנדרו שפיר י"ל דלוקין כגי' הרמב"ם בפ"ב ה' ה' מנזירות, בעי' דב"ר מאביי בנזיר י"ג הריני נזיר לכשיהי' לי בן ושמע חבירו ואמר ואני כו' דזהו אגופא משמע ועיקר נזירותו בלבד כו' דהרי חבירו נזיר מיד ואף להשגות הראב"ד בזה י"ל עפ"י שיטתו בסיפא דהך איבעי' באמר שלא בפני חבירו הריני נזיר כשיהי' לפלוני בן ואמר חבירו ואני דהאיבעי' הוא הואיל ושלא בפניו הוא אנפשי' קאמר כשיהי' לי בן א"ד שלא בפניו נמי רחימנא לי' כוותך קאמר ועל בנו של אותו פלוני קאמר וסליקו לה בתיקו ע"כ ל"ל תקנתא עד דמני ב' נזירות חד לב"ח וחד לבנו שביאר המל"מ סברתי' דע"כ ל"א ספק נזירות להקל אלא כשהספק היא אם חל עליו נזירות או לא, אבל היכא דעכ"פ חל עליו נזירות אלא שהספק הוא רק בזמן חלות הנזירות בזה ל"א ספק נזירות להקל, דה"נ דכיון שהקדישו הקדש במופלא הסמוך לאיש והי' יכול לשאול אף שקודם שחל ל"ש הת"ס דאוקמינן לי' אחזקה כמו בנזירות דל"ש בכה"ג בחל עכ"פ והספק אינו רק אזמן חלותו ספק נזירות להקל ואף לתמיהת המל"מ שם אהך חילוקא ממימרא דרבא בנדרים י"ט ע"ב דטעמא דס' נזירות להקל הוא משום דכיון דספיקא חמור מודאי לא מעייל נפשי' לספיקא דאילו נזיר ודאי מגלח ומביא קרבן ועל ספק ל"מ מגלח דלפי טעם זה ל"ש חילוק זה דהראב"ד עי"ש. י"ל כיון דבסוגיא דנדה הנ"ל רב הונא בר' יהודה הוא דמותיב לי' לרבא הכי לסיוע לר"ה ור"ה בר"י באמת פליג שם על רבא בהך טעמא דקאמר רבא דספק נזירות להקל משום דספק חמור מודאי ע"ש, וע"כ לדידי' שפיר מוקי הש"ס הכא באכלו אחרים דלוקין דלדידהו ל"ה ה"ס, משא"כ באכל הוא בעצמו כשהגדיל כנ"ל:
ובדברי המל"מ הנ"ל דל"א ספק נזירות להקל אלא בספק אם חל כלל אבל לא בחל עכ"פ ורק שהספק הוא בזמן חלותו ל"א כנ"ל. יש ליישב גם קו' השעה"מ פ"ו מה' מ"א ה' י"ז וטו"א בר"ה ד' אמתניתין דו"ח תלם אחד דחשיב כהן ונזיר בשניהם משום טומאה לבד לב' לאווין, אמאי לא חשיב גבי נזיר גם לאו דבל יחל ולאו דבל תאחר כו' דלתי' השאג"א בתשו' דמשו"ה חל איסור נזירות נמי משום דבקבל עליו נזירות בפחות מבן י"ג אלאחר שיגדל מיירי והוי איסור ב"א וכאוקימתא דר"ע משמי' דרב בסוגיא דיבמות י"ט ע"א הנ"ל בשופעת כו' דל"ק נמי קו' אליבא דר"ל דל"א כולל באיסור הבא מאיליו כנ"ל, ולדידי' בסוגיא דנדה הנ"ל בקטן שהקדיש ואכלו אחרים לוקין אבל באכל הוא בעצמו אף כשהגדיל אינו לוקה דהרמב"ם פסק כוותי', וביארתי בטעמא דלדידי' הוי ה"ס ולא לאחרים כס' המל"מ הנ"ל בספק נזירות להקל דל"א בחל עכ"פ כו' ע"כ ל"ח נמי לאו דבל יחל וב"ח כיון דלר"ל באכל בעצמו אינו לוקה אף אי ב"י יהי' חל גם אמופס"ל כנ"ל להכי אין ללקותו לאחר שהגדיל בנטמא אבל יחל וב"ח נמי, משא"כ לאחרים שאכלו כיון שעכ"פ חל הנזירות ורק הספק בזמן ל"א ספק נזירות להקל ע"כ שפיר לוקה אנזירות משום לאו דאל יטמא כיון דבכהן מיירי ולוקה אכה ונוחו משום לאו זה גם על הנזירות שלו י"ל דילקה משום לאו זה דחשוב לענין זה עכ"פ חל הנזירות כנ"ל:
והנה במל"מ בפ"ד מאישות הק' באוקימתא דרעאר"י בסוגיא דיבמות הנ"ל דמשכח"ל איסור בת אחת בשופעת מתוך י"ג לאחר י"ג כו' כמו דפשיט בסוגיא דלא משכח"ל איסור ב"א אלא בדשוי' שליח וכ"ש בהבאת ב' שערות כו' הני ב' שערות באיזה זמן הביאם אי בתוך זמן הא אמרינן דל"מ דשומא נינהו, ואי לאח"ז הא לא חלו הקידושין והנדות בב"א כיון דאי אפשר לצמצם דלארבעתן באו השני שערות בב"א דאפשר שאחד הביא קודם ונעשה גדול קודם חבירו, כו' וגם זה י"ל כיון דגמ' מוקי לה כר' שמעון ב"א ובדף י"ט ע"א מוקי ר"א מסדר הש"ס דר' שמעון ס' כריה"ג דאפשר לצמצם, ואמנם הקשיתי לאוקימתת הגמ' דל"א לאוקמה בב"א אלא בשוי' שליח כו' הא קיי"ל כ"מ דלא מצי עביד השתא ל"מ עביד שליח ועי' בדג"מ יו"ד סי' ש"ה אדברי הרמ"א דיכול לפדות בנו ע"י שליח שכ' נמי דמ"מ אינו יכול לעשות שליח בתוך ל' יום דמידי דל"מ עביד השתא ל"מ משוי שליח, ואמנם למש"כ המל"מ בפ"ו ה' ג' מגירושין לחלק בין מחו"ז למחוסר מעשה דבמחו"ז י"ל זמן ממילא אתי ועי' בפת"ש אה"ע סי' קמ"א אות כ"ב א"ש גם בזה, והנה הדג"מ שם צידד לומר דאף דל"מ שליח משום דכ"מ דלמ"ע כו' מ"מ בתורת זכי' יכול לעשות, אמינא להבין עפי"ז גמ' דגיטין כ"ט ע"ב בההוא גברא דשדר גיטא ואמר לשליח לא תיתב לה עד ל' יומא וחלה בתוך ל' ואמר רבא מסור מילך קמן דלבתר ל' משווינן שליח ויהב לי' ניהלי' א"ל רבנן והוא שליח שלא ניתן לגירושין הוא כו' דלכאורה איזה דבר חידוש רבא מה שלא ידעו רבנן מעיקרא, ולהנ"ל י"ל דלרבנן ק"ל כיון דלרבא ביומא כ"ט ע"ב לא אמרינן במחוסר זמן ממילא אתי מה אהני לי' לרבא הא דאמר מסיר מילך קמן כיון דשליח שלא נותן לגירושין הוא בתוך שלשים ול"א במחו"ז ממילא אתיא, ע"כ חידש רבא דהא דאמר לי' מסור מילך קמן כו' לא אשליחות כוון רק אדין זכיי' דכיון דלבתר ל' יומא מצי לגרש שליח שניתן לגירושין הוא מדין זכיי' דמהני אף דעדיין הוא מחו"ז כנ"ל,
ב) והנה השע"א הביא שם תי' זקני הגאון ר' הישל ז"ל לחלק בין שבותין דנתנו באילן שמיד בעשיית מצותו דנטילת עירובו הוא עובר בשניהם שמשתמש באילן ומוצא מכרמלית לר"ה לשבותין לדסיפא דמתניתין דנתנו במגדל שהעבירה של שבות דטלטול הסכין וחתיכת החבלים קודמת לשום מצוה ולהני בזה השני מודה ר' אליעזר לרבי דגזרו על ב' שבותין כאילו ובכה"ג הוא דגזרו בביה"ש על השבותין שבאמת כפמש"כ לעיל הא דגזרו בב' שבותין במקום מצוה תלי' בזה אי עשה דוחה תרי לאווין א"כ צריך להיות בעידנא דמעיקר לאו מקיים מצוה כמו דקיי"ל הכי בכל עשה דוחה ל"ת דבעינן בעידנא. ועי' בפנ"י בחי' שכתב לחלק דבעידנא דמעיקר לאו שייכא דווקא בראוי לכסות בשעת חרישה, משא"כ בתי' הגמ' מעיקרא דמיירי באבנים מקורזלות שצריך לכוחשן ואז א"א לעשות שתי מלאכות בשעת כיסוי ולא הוי בעידנא והעבירה נעשית קודם המצוה וא"ש רק בתי' הש"ס כתישה ביו"ט מי שרי כיון דל"ה בעידנא ולפי תוס' ביאורו של הפנ"י עיי"ש, ובזה נדחה גם חילוקו של הר"ר הישל הנ"ל דהלא גם בשבותין ברישא דמתניתין דנתנו באילן שייכא ס' הפנ"י דלא הוי בעידנא בהעברת שני השבותין כאחת בשעת נטילת עירובו כמו באבנים מקורזלות דצריך לכותשן, דהכא נמי שבות אחד הוא עושה כשעולה באילן והב' בזה שמטלטל מכרמלית לר"ה אך יש להצדיק חילוקו עפ"י סוגיא דעירובין ק' שרשי אילן שגבוהין מן הארץ כו' ה"ז לא יעלה עליהן לפי שאין עולין באילן ואין נתלין ולא יעלה בא לן מבעוד יום וישב שם כל היום כו' תני חדא אם עלה מותר לירד וחדא תנן דאסור לירד כו' כתנאי הנתנין במתנה אחת שנתערבו בנתנין במתנה א' מתן ד' במתן א' ר"א ינתנו במתן ד' ר"י אומר ינתנו במתן א' כו' ע"כ לא קאמר ר"א התם קו"ע עדיף אלא בקעביד מצוה, אבל הכא דלא קעביד מצוה ה"נ לא ירד כו' א"כ בנוטל עירובו מאילן שנתנו עליו דקעביד מצוה בירידתו למטה למקום דמכוון לשבות לר"א להנ"ל ירד, ע"כ שפיר כ' הגאון ז"ל לחלק כן דהרי הכא קאי לר"א דהני שני שבותין דרישא דמתניתין שימושו באילן כמו ההוצאה מכרמלית לר"ה חשיבי שפיר בעידנא כיון דקעביד מצוה מודה ר' אליעזר דקום ועשה עדיף והבן:
והנה הפר"ד הק' עפ"י פי' הר"ן בפ' יוכ"פ כוונת הראב"ד בחולה שי"ב סכנה ששוחטין לו בשבת ואין מאכילין אותו נבילה שאינה רק באיסור לאו ועדיף מלחלל שבת שהוא איסור סקילה משום דבאכל נבילה עובר על כל כזית וכזית בלאו ואיכא ריבוי לאוין בנבילה, משא"כ בשוחט בשבת אינו עובר רק איסור אחד וע"כ הא עדיפא מהלרבות בלאוין כו' מיומא פ"ג ע"א במי שאחזו בולמוס ויש לפניו טבל ותרומה דלת"ק מאכילין אותו טבל דתרומה חמירא שאי"ל היתר כו', דה"נ נימא באוכל טבל עובר על כל כזית ואיכא ריבוי לאוין משא"כ כשיתקן הטבל אף שיאכל גם את התרומה לא יעבור רק איסור אחד ומ"ט דת"ק כו'. גם אני הקשיתי בסוגיא שם ע"ב בברייתא דמי שנשכו נחש כו' דלרבי א"צ לעשר וראבר"ש פליג כ"כ לרבי הא באוכל אינו מעושר עובר בכל זית ואיכא ריבוי לאווין ואילו במעשר בשבת ליכא אלא חדא איסורא, ומצאתי שזהו קו' התשב"ץ בח"ג סי' ל"ז. ונ"ל דהנה בגמ' שם רוצה לאוקמא הא דרבה דאמר באיכא חולין ובאפשר לתקן מתקינן דראבר"ש הוא דאמר לא יאכל עד שיעשר מה"ט דכל דאפשר לתקן מתקינן ולא רבי, דלרבי א"צ לתקן לעשר, ודחה אפי' תימא רבי ע"כ ל"ק רבי אלא במעשר ירק דרבנן אבל בטבל דאורייתא גם רבי מודה שצריך לעשר כו'. וצריך להבין השקליא וטוריא והו"א בין הס"ד והמסקנא. ונ"ל דהנה להיפך מסברת השושה"ע הנ"ל בפי' שיטת ר"י מ"ל חד לאו מ"ל תרי לאוין בסוגיא דנזיר הנ"ל דרק בענינים ולאווין מחולקין כמו לאווי כהן ונזיר הוא דל"ח לריבוי הלאווין משא"כ לריבוי לאווין בענין אחד גם לר"י ל"א מה לי חד לאו כו' וחיישינן לריבוי הלאווין כו', נ"ל מסוגיא דמנחות ס"ג ע"ב דר' ישמעאל אומר דעומר בא בשבת משלשה סאין ובחול מחמש ופריך בגמ' בשלמא לרבנן עשרון מובחר מג' סאין אתי ל"ש בחול ל"ש בשבת אלא ר"י מאי קסבר אי לא אתי אלא מחמש אפי' בשבת נמי אי משלש אפי' בחול נמי אמר רבא קסבר עשרון מובחר בלא טירחא אתי מחמש בטירחא משלש הילכך בחול מייתינן מחמש דהכי שביחא מילתא בשבת מוטב שירבה במלאכה אחת בהרקדה ואל ירבה במלאכות הרבה (פי' רש"י מוטב שיחלל פעמים הרבה שבת במלאכה אחת בהרקדה שירקד הג' סאין פעמים הרבה משירבה במלאכות הרבה שיקצור ויזרה ויברור ויטחן וירקד שתי סאין יותר) ורבה מפרש טעמי' דר"י משום טירחא וכל היכא דאפשר לא טרחינן כו'. ואמינא דרבה ורבא לשיטתם אזלו דבשבת קל"ח ע"א אמרינן משמר משום מאי מתרין בי' רבה אמר משום בורר ר' זירא אמר משום מרקד ובתו' שם בדף ע"ג ע"ב ד"ה משום כתבו דהא דפליגי ר' ור"ז משום מאי מ"ב לא משום דסברו דצריך להתרות אתולדה משום אב דאה"נ דאם התרה בו בסתמא אל תשמר חייב אלא דס' דאי מתרה בו משום דבר שאינו דומה סבר שהוא מלעיג בו ופטור כו' והנה כל הל"ט מלאכות דשבת הם מכלל לאו דל"ת מלאכה וע"כ כיון דלרבה א"צ להתרות אתולדה משום אב לא שייך לחלק אליבי' בלאווי דשבת בין אם הם מענין מלאכה אחת למלאכות נפרדות הרבה משאר אבות ומה"ט מפרש טעמי' דר"י משום טירחא ולא כחילוקו דרבא, אבל לרבא דמסוגיא דכריתות ט"ז ע"ב מוכח דס"ל כר' אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב דרצה לאוקמא מתני' אליבי' ובתוס' ב"ק ב' ע"א ושבת צ"ו ע"ב כ' דר' אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב צריך להתרות אתולדה משום אב ע"כ מוקי נמי בטעמא דר' ישמעאל הכי לחלק בין לאווין הרבה במלאכה אחת מאב אחד להרבה מלאכות מאבות מחולקים דלדידי' בשיטתי' דווקא הוא דיש לחלק בהכי כיון דמתרין לדידי' אתולדה משום אב כו' מחלק בין אי עובר בלאווין הרבה בענין אחד לא חיישינן אריבוי לאווין דאמרי' סברת מ"ל חד לאו כו' דר' ישמעאל בסוגיא דנזיר הנ"ל בהאי גוונא דווקא, ולהכי בשבת בא משלש משא"כ להרבות בלאווין מאבות מחולקים לא אמרינן מ"ל חד לאו כו' וזה להיפך מפי' הששה"ע בשיטת ר' ישמעאל בסוגיא דנזיר הנ"ל, ובאמת לרבה בעלמא חוץ ממלאכות שבת דלא אפשר לחלק לדידי' בהכי כשיטתי' הנ"ל י"ל דס"ל כפי' השה"ע בשיטת ר' ישמעאל, משא"כ לרבא אמרינן מוטב שיחלל שבת בהרקדה פעמים הרבה דא"צ להתרות עלי' רק משום אב אחד ואמרינן מ"ל חד לאו כו' אבל לא יחלל במלאכות הרבה מאבות מחולקין שצ"ל בהתראות מיוחדות שמחלקתן משום דבלאווין מחולקין לא אמרינן מ"ל חד לאו כו' שאין עשה דעומר דוחה אותו, וזה י"ל להתאים בכוונת קו' הגמ' בטעמי' דר"י אי ס' דמובחר ל"ה אלא מחמש בשבת נמי כו' דלשיטתי' בנזיר אמרינן מה לי חד לאו כו' וכפי' השושנת העמקים דבלאווין מחולקין ה"נ נימא מוטב שיחלל שבת במלאכות הרבה שיקצור ויזרה ויברור ויטחן וירקד ב' סאין יותר משיחלל הרבה פעמים בחד לאו ל"א מ"ל חד מ"ל תרי ואמר רבא לחדש להיפך מפי' השה"ע בשיטת ר"י ורק בלאו אחד הוא דס' ר"י מ"ל חד לאו מ"ל תרי, אבל לא בלאווין מחולקין כו' וכ"כ בעי' דרבא שם בדף ס"ד ע"א בחולה שאמדוהו לב' גרוגרות ויש ב' גרוגרות בשני עוקצין וג' בעיקוץ אחד הי מנייהו מייתינן שתים דחזי לי' אף דקוצר בשני תלושות מ"מ כיון דאינם רק בלאו מאב אחד לשיטתי' בפי' דברי ר' ישמעאל מה לי חד לאו כו' לא משגחינן אריבוי לאווין או דילמא שלש מייתינן דסוף סוף ה"ה ממעט בקצירה ופשוט לי' דשלש מייתינן דע"כ ל"ק ר"י התם אלא דכי קא ממטע באכילה קממעט בקצירה כו':