בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
מא
עליית המחילה ואריכות אפים ובו שני פרקים:
א
אמר החכם שכל אדם האריך אפו. ותפארתו עבור על פשע. הם שני ענינים הראשונה שמאריך אף וגבי דיליה. והוא מצד השכל שרואה השעה צריכה לכך כענין שהאריך דוד לשמעי וליואב. והשניה שמעביר על מדותיו ועובר על פשע ומוחל לגמרי זוהי תפארת ומדה יתרה:
והכל לפי האדם. והענין. והשעה:
כך אמרו חכמים עברות שבין אדם לחברו. אין יו״כ מכפר עד שירצה את חברו ואפילו לא הקניטו אלא בדברים צריך לפייסו. והמבקש (מחילה) [אלטונא תקח: מטו] אל יבקש יותר משלשה פעמים בכל פעם יקח עמו שלשה אנשים. אם לא נתפייס אומר בפני עשרה שבקש ממנו מחילה ואם רצה להחמיר על עצמו רשאי לילך אליו כמה פעמים עד שיתפייס. ואם היה רבו. חייב לילך כמה פעמים עד שיתרצה:
ושנינו שלא יהא המוחל אכזרי. ועליה אמרו הנעלבין ואינן עולבין כו׳ עליהם הכתוב אמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. ואוקימנא לה דמפייסו ליה. ומיפייס:
ושנו בפרק קנין תורה. העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה כו׳ ומוחל על עלבונו:
אבל בלי בקשת המחילה. אמרו כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת״ח. ומסקינן דנקיט ליה בלביה. אע״פ שאינו תובע עלבונו. ואינו נוקם ונוטר בפועל. מ״מ שומר הדבר בלבבו:
ואיכא למידק ההיא דמשתבח ר״א לא עלתה על מטתי קללת חברי וכדמ״ז. דכי סליק לפוריה אמר שרי לכל מאן די צערן. במאי מוקמינן לה. אי בדמפייסי ליה. חיובא הוא למחול. ומאי רבותיה דר״א ומ"ז. ואי דלא פייסי ליה. א״ה גריעותא היא. דלאו ת״ח הוא. ונענש שאול על שמחל על כבודו. וי״ל אע״ג דלא מפייסי ליה. מדת חסידות היא למחול. כדי שלא יענש חברו בסבתו. כי גם ענוש לצדיק לא טוב. ורחמיו על כל מעשיו כתיב (אבל אותה שאמרו כל שחברו נענש על ידו. אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה. דבר אחר הוא. התם בגורם לחברו שיחטא איירי שנתן מכשול לפניו וק״ל ועיין בעלית דן לכף זכות) ומ״מ נקיט בלביה. שאם יבוא אחר ויקח נקמתו ממנו. ישתוק (ובמלך שאין כבודו מחול אינו רשאי לשתוק):
גם לא יראה לו אהבה וסבר פנים יפות. כדי שיהא סבור שלא מחל לו כלל. ויבוא לבקש ממנו מחילה כאותה ששנינו אע״פ שנותן לו (מה שהפסידו). אינו נמחל לו. עד שיבקש ממנו. וכשיראה זה שהנעלב אינו מראה לו פנים צהובות. ישים אל לבו. וידאג מן היסורין. שאע״פ שהת״ח מוחל על עלבונו. קב"ה תבע ביקריה. הילכך דטבא ליה עבדינן. למנקט בלבא מיהת עד דאתי ומפייס כדינא ולפיכך אפי׳ חסיד גדול כמ״ז דשרי לכל דצעריה ואפי׳ דלא פייסיה. מ"מ ודאי צריך להיות נקיט בלביה כה"ג. דלא סגי בלא"ה כדאמרן:
גם מדרגות יש בעונות ופשעים שבין אדם לחברו. כי אם פשע להחזיק במחלוקת. אין טוב למחול. כי מי לנו גדול בענוה ממרע״ה. ולא מחל לקורח דתן ואבירם:
וכן אמרו בזקן ממרא שאם רצו ב"ד למחול לו אינן רשאין. כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל:
וכן העומדים על האדם לכלותו ולהכריתו. אף שלא ינקם מהם. אין המחילה ראויה:
ומצינו בירמיה שבקש מהקב״ה על אנשי ענתות שיראה נקמתו מהם. אף שהיו קרוביו:
ופעמים טובה המחילה לפי שעה. כמ"ש בשמעי ויואב ואדוניהו:
ומי שקוראין אותו ממזר או עבד. אינו רשאי לשתוק להחזיק הפגם ולפסול בניו ועל כרחו צריך שיבקש דין בב״ד:
ואם השיאוהו שם רע בשכניו. לחשדו בדברים שלא עשה. אינו צריך למחול אפי' עם הפיוס. דאיכא דשמע בשם רע ולא שמע בפיוסא. ולא נפק ההוא גברא מחשדא:
מיהו כה״ג מדת חסידות הוא למחול. (אמרו) [אלטונא תקח: אמר"י] אשרי מי שחושדין אותו ואין בו:
ויש שמותר ויפה להראות שאינו מוחל. לטובת המבקש מחילה כההיא דרב ור״ח. כי היכי דליחות רב ולגמור אורייתא בבבל:
וז״ל מבחר הפנינים תמחול לנבל. כפי שהגין לנדיב (ר״ל לא ישגיח בפחיתות הנבל. אלא במעלת נדיבותו. שהגון וראוי למחול):
ואמר מחול על שהרע לך. ותן למי שמנע ממך. ואמר ההודאה בעון. הטענה בבקשת המחילה (ומודה ועוזב ירוחם):
ואמר הודה בעונך. ובקש מחילה. כי כפירת העון. שתי עונות ואמר מחל חטא אוהבך. ואל תגלה לשונאך (כלומר המחילה טובה לך. שלא יודע לשונאך מן הפירוד שבינך לחברך וישמח לאיד להחזיק המחלוקת בינך ובין חברך. ונוסף גם הוא על שונאיך. וירבו רודפיך):
ואמר אם תקום. תדאג. ואם תמחול תעלוץ. ואמר מלך צוה להרוג עדת אסירים אמר אחד מהם אדוני המלך אם אנחנו הרענו לחטוא. הלא אתה תיטיב כשתאמר הרפו לאלה הנבלים. אמר החכם החכמה מורה השכל. והשכל מנהיג המחילה. אמר מחול למי שחטא לך. כדי שלא תהא עזיבת הנקמה. מחסרון יכולת. אמרו לא נמחל עונו. מי שיחרפוהו בו (ע״כ אחר המחילה. לא יזכר לו עון). אמר ראוי להודות מי שרחב לבו. ויבריח רצונו. אפו. ואמר חכם בעבור על פשע. ישלמו הענינים. בארך אפים. ירבו העוזרים:
בהתאפקות ישתעבדו הלבבות:
אמרו השכל מנהיג המחילה. ואמר כל המוחל. הוא אדון.
אמרו ברוחב נפש. ינעמו החיים. ותשלם השמחה.
אמר חכם כשילך חברך עמך בצדק ובאמונה. מחל לעונו.
ואמר החבר הרע מבקש תואנה. ואינו מבקש אמתלא:
ב
שער קבול ההתנצלות
אמר חכם כשתראה אמתלת ההתנצלות. יסור הרחוק.
ואמר אין טוב לתפוס על מי שמבקש ממך המחילה. ואין לחשוב עון על מי שהתנצל.
ואמר מי שאינו נושא עון ומקבל התנצלות. אל תבקש חבורתו. ואמר כשיתנצל לך אוהבך מקצורו באמתלא (כלומר שקצר יד לשונו לתת טעם באמתלאתו) או בהודאה (מודה ועוזב) אל תתפוס עליו ומחול לו. כי המחילה ממדות הנדיבות. ואמר כי אדם אחד התנצל לאוהבו ואמר לו אוהבו. כבר לא הצריכך הבורא אל ההתנצלות. כי דננו אותך לזכות. ולא הוצרכנו לחשוב עליך רע באהבתנו אותך. ואמר איש אחד לאוהבו. אל יתעכב עמי עונך. אלא עדי ההתנצלות אע״פ שהאחד ברור לי. והשני ספק. כדי שתהיה לי אצלך טענה ותקום טענתי עליך (שהייתי מאמת שאתה אוהבי):
ואמר מי העצל שבבני אדם. מי שמתעצל מקנות האוהבים. ויותר עצל. מי שבאו לידו ואבדם:
ואמר קבל התנצלות. מי שיבוא להתנצל לפניך. אם אמת. אם שקר. כי מי שמרצה אותך בגלוי. מוקירך. ומי שממרה אותך בסתר (מוכיחך או מכלימך בינו לבין עצמך בלי שידעו בו בני אדם) מכבדך:
אכן גנותה אמר החכם באורך אפים יפותה קצין ולשון רכה תשבר גרם. ואמר כי יחנן קולו אל תאמן בו וגו'. וכבר אמרנו. שהכל לפי האדם. ולפי גודל החטא והפרסום בחירוף. והוצאת לעז. כי אז לא טובה המחילה. רק לפי שעה. כדרך שעשה דוד לשמעי וליואב ושלמה לאדוניהו וכן רבים. כ״ש אם כופר ומכחיש הידוע. שלא ינצל בשקר. כי כפירת העון. שתי עונות. והכל לפי חומר הענין ולפי מה שיש בו צורך לתקון העולם. ולמגדר מילתא. ומשכיל על דבר ימצא פשר. יכלכל דבריו במשפט ישר: