אור ברסלב

בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין

לט

לח

עליית מדע ונכלל בה גם מה שנשמט מעליית החכמה:

אמר חכם. לולא כי באמרי לא אדע אקיים כי אדע. הייתי אומר כי לא אדע:

ואמר כאשר האש לא תחסר בעוד שיקחו ממנה (ומתלמידי יותר מכולם) לא תכלה כי אם באפס עצים. כן המדע לא יכלה ברוב הלמוד. אבל חסרון למוד יודעיו הוא סבות אבדו. לכן אל תהא כילי במה שידעת:

אמר כשיברח החכם מבני אדם. רדוף אחריו. וכשיתחבר עם בני אדם תברח ממנו:

אמרו לו. במה יוודע החכם. אם הוא חכם. אמר כשלא יתגאה במה שימצא מן העצה. ולא יעשה דבר בהכרח ולא יחסרהו בעת הדאגה והכעס (היא דחז"ל אדם ניכר בכעסו) ולא תבואהו רגל גאוה כשישבחוהו:

והיה מנהג החכם לשתוק במעמד הקהלות. ויבקשו ממנו לדבר ולא רצה. כי היה אומר עד שיבואו בני אדם (כי ע״ה דומין לבהמה. כיוצא מצינו שאמר ר״ג המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבה"מ):

אמר כי החכם ידע הכסיל. מפני שהיה בנערותו כסיל. והכסיל לא ידע את החכם. מפני שלא היה חכם:

אמר לא אבקש החכמה. כדי שאשיג לתכליתה ולא להגיע אל תכונתה. אבל אבקש מה שאינו נמנע לגמרי. ולא יתכן למשכיל לעבור מעליו:

אמר החכמה. סולם המשכיל. מי שיחסרנה יחסר קרבת הבורא. ומי שלא יהיה חכם. לא יחסר לו חולי:

אמר לא תועיל החכמה. ללב נקשר בבקשת המחיה וקנין העושר. (לא כל מרבה בסחורה מחכים):

ואמר מי שמדבר למי שאין לו דעה. דומה למי שישקה אילן יבש (באזני כסיל אל תדבר גו') והסעת אבנים מראש ההר. יותר נקל מדבר למי שאין לו דעה:

ונכנס אדם לפני אלכסנדר. ושמלותיו בלות ודבר לפניו. והיטיב לדבר. ושאלו אותו. וענה להם כהוגן וכדת:

ויאמר אלכסנדר אליו. לו היתה כסותך כתקון אמריך. אז היית נותן לגופך חוק מן הקשוט. אשר נתנה לנפשך חוקה מן הדעת: ואמר אדוני המלך המאמר יכולתי עליו. אבל הכסות. אתה תוכל עליה. אז צוה המלך להלבישו מחלצות והיטיב לו: אמר לא תדבר לפני איש עד אשר תשמע דבריו ותעריך מה שיש בנפשך יותר ממנו ממדות טובות. החרש ואסוף בלבך הדברים אשר תוסיף עליו (שומע ומוסיף) ממה שהתבוננת ממנו. ואם יהיה בנפשו יתרון. אז ראוי לך שתפזר להוסיף הדבר הנוסף על מה שיש לך: ואמר המשכיל. מי שיעצור לשונו. אלא מזכרון שם האל: ואמר החכמה לא תבא בלב חנף. אלא דרך עראי: ואמר לא מת מי שהחיתה אותו החכמה. ולא התרושש. מי שקנה דעת (דא קנית מה חסרת). ואמר החכמים גרים ותושבים. לרוב הכסילים אשר ביניהם. ואמר החכמה אילן ופריה בלשון:

ואמר כשתחכם. אל תחשוב במי שהוא למטה ממך מן הכסילים. אבל זכור מי שהוא למעלה ממך. מן החכמים. ואמר ראוי למשכיל שיתבייש מאלהיו. כשירצו מחשבותיו לזולת עבודתו. ואמר לא התקבצו (חכמים וימים. כי רוב שנים יודיעו חכמה) על דבר נסתר שלא יגלוהו. ואמר מי שיעלים חכמתו. איננו בוטח במה שידע ממנה. ואמר כי הלב תחייהו מלה טובה מן החכמה. כאשר יחיה המטר זרע הארץ (ויבא כגשם גו'):

חולש המאמר. יורה על חולש השכל. אמר שאלת החכם. חצי חכמה. אמרו החכם גדול ואם יהיה נער. והסכל קטן ואם יהיה זקן. מעוטה תועלת הדעת עם תגבורת התאוה. אמר קנה (כצ״ל) מה שלא ידעת במה שידעת. ואמר מיטב החיים. במדע והעושר. כי בשניהם תשיג כבוד על היחידים ועל ההמון. כי היחידים

יכבדוך למה שתדע. וההמון למה שיש בידך:

שאלו לחכם על ענינו. אמר אין לי חשק בסכלות. ולא אמאס החכמה ולא אתבייש מללמוד. אמרו לו איזה חכמה ראויה ללמול הנערים. אמר החכמות אשר כשיזקינו לא טוב להם שלא ידעו אותם. ואמר אחד לתלמידיו אין ראוי לכם לערוך עניני החכמה לפני העצל.

והילך דברי מוסרי הפלוסופים. הזכירו לפני שלמה בן דוד המלך ע"ה. כי יש במקום באיי הים שדין מחוכמים. ורצה לשמוע דבריהם. וצוה על הרוח (ונשאתהם) [אלטונא תקח: ונשאתהו] בכנפיה. ותורידהו במקום ההוא. ויתקבצו אליו כל השדים. וישאל בהם לזכור כל אחד מה שידע מן החכמה. והיה מספר המתקבצים אליו מאה ועשר. ויען האחד ויאמר חידושי הימים יראוך מה שלא עבר על לבך:

אמר השני מי שישכחוהו קרוביו. יזמין לו הבורא הרחוקים. אמר ג׳ לכל אדם בנפשו עסק (אולי) [אלטונא תקח: אילו] ישכיל. אמר ד' לא תבוקש החכמה. כי אם לידע אשר לא יסכל האדם (לא עליך המלאכה לגמור). אמר ה׳. כשידבר לך אחיך. הזמין אליו (לא ישוב דך נכלם): אמר ו׳. המגור לא ידחה עד שנגזר. אמר ז' כשתבקש שאלה בקש אותה במוסר. כי אין לך כי אם חלקך (און ותרפים הפצר). אמר ח'. כי עוזב שאילת החכמה. יטבע בים הסכלות (אם נבלת בהתנשא וגו'). אמר ט'. דע כי מה שיש בידך אינו שלך. וכבר היה לזולתך. ובא לידך. אמר י׳. מי שישים דאגתו אחת (עוה״ב) יסורו שאר דאגותיו. אמר י״א. אי אפשר לנוסע. שלא יגיע למחוז חפצו. אמר י״ב. אין אחר ההליכה. אלא החזירה (כי הולך האדם לבית עלמו). אמר י״ג. בתכלית המרוצה. יודע הסוס המגיע אל התכונה. אמר י״ד. מבחר (הצעידה) [אלטונא תקח: הצידה]. אשר (תצעיד) [אלטונא תקח: תצטיד] בה ליום מועדך. אמר ט"ו. לא יצליח במעמד הדין. אלא מי שהשיג החפש (מעבדות היצר). אמר ט״ז. למות תוצאות. אמר י״ז. הגמל יציל נפשו ונקיבתו. אמר י"ח. המעט מן הרע. מהרה יגדל. אמר י״ט. מה מאד מסוכן מושב החלוש בנוה האריה הרעב. אמר ך׳. אחרונות התלאות משובחות. אמר כ״א. לא נשיג (התבוננות) [אלטונא תקח: התבונות] בתאוה. אמר כ״ב. האורח ישבח. או יחרף על כן שמרהו. (אכסנאי או פוגם ונפגם. או מכרך ונשמע פתגם). אמר כ״ג. מחרף העני. אשם (לועג לרש גו'). אמר כ"ד. כשתכלה הדרת פניך. לא נמצא מי יחזירנו לך. אמר כ"ה. מי שירבה לחשוב. יתבונן (עצה במחשבה תכון). אמר כ״ו. אינו ממך. מי שיונה אותך. אמר כ"ז. אוהביך מי שיעזור אותך. אמר כ״ח. בעת הצורך תכיר חברך. (אח לצרה יולד). אמר כ"ט. עדים לך ואינם מדברים (כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה). אמר ל' אין המשכיל מתרשל (כי אם) בעונו. אמר ל״א. מי שהפקיד אצל סכל סודו. אבדו. אמר ל״ב. אין רפואה לשוטה. כי אם לרחוק ממנו. אמר ל״ג אין לך מה שקדמת (מי הקדימני ואשלם). אמר ל"ד. אל תחשב הממון. כי אם פקדון בידיך. אמר ל״ה. אין המתעצל אשם (כי יתנצל בטענות כמו שחל בדרך והדומה). אמר ל״ו. העצה למי שיש בידו עשותה. לא למי שיראנה. אמר ל"ז. החסד אם תוסיף בו. יגדל. אמר ל"ח. הלב יראה. מה שלא יראה העין. אמר ל״ט. העושר צנה וסוחרה. (הון עשיר קרית עוזו). אמר מ'. העושר יסתיר כל מום (כסף מטהר). אמר מ"א. העושר יגלה הטובה (בברכת ישרים תרום קרת. בטוב צדיקים תעלוץ קריה).

אמר מ״ב. מי שילוה החסד בכמוהו. לא יאבד (שלח לחמך וגו׳). אמר מ"ג. מי שיבטח בזולת נאמן. לא יאשים כ״א (אלטונא תקח: ב)נפשו. אמר מ״ד. שתוק. או דבר בחכמה. אמר מ״ה. קח מה שניתן לך מן השלוה בתודה. אמר מ״ו. ולא תכניס עצמך בזולתי ערכך (חכם מכיר מקומו וערכו). אמר מ״ז. איבת המשכיל. טוב מאהבת הכסיל. אמר מ״ח. היזק איבת המשכיל. פחות מהיזקת אהבת הכסיל. אמר מ״ט. כל המתקרב לרוע. לא ימלס ממנו. אמר נ'. תחלת החכמה שתיקה. והשנית האזנה. והשלישית השמירה. והרביעית העשיה.

אמר נ"א מניעתך השאילה לשואל. טוב משתבטיחו תוחלת ממושכה. אמר נ״ב. אין חכם מי שיודע הטוב מן הרע אלא מי שיבחר הטוב. משני דברים רעים.

אמר נ״ג. יועץ המדע. הענוה. אמר נ"ד. יועץ המדע המתינות. אמר נ״ה. דברי השחוק. יחליאו הלב. ויעוררו האיבה. אמר נ"ו. השמר מעשות. מה שתתנצל ממנו. אמר נ״ז. הענוה תודע בשעת הכעס:

אמר נ"ח. המיאוס בעולם. נוח הלב. אמר נ״ט. אהבתך הדבר יעוור עיניך. ויסתום אזניך.

אמר ס'. אל תבקש עזר מבזבז. כי יקרב לך הרחוק:

אמר ס״א. אל ישים מליץ לאדם. אלא מי שיש לו צורך אליו. כי בקשתו תהיה לנפשו. אמר ס״ב. אל תבקש עצה לשוטה. כי ייגע את נפשך. ואל ישיג רצונך.

אמר ס״ג רוב הבנים (בני זנונים. אבל אם הם כשרים הגונים. אשרי הגבר מלא אשפתו מהם לא יחסר לחמו הנה כי כן יבורך גבר נחלת ה' בנים) רקב הממון.

אמר ס״ד. תכלית הרעב. רוב הבנים. וחסרון הממון.

אמר ס"ה. יקר המשכיל. שלא יצטרך לבני אדם.

אמר ס״ו. המסתפק ישבע. והבוצע יכשל.

אמר ס״ז. מבקש דבר בלי דעת. לא ישיגנו:

אמר ס״ח. מי שיוקיר פניו מן השאילה ישמור לחותו.

אמר ס״ט. כמעט שתהיה השאלה עניות. אמר הע' השאילה המות הגדול. אמר ע"א איבוד השאילה. טוב מלבקשנה ממי שאינו ראוי. אמר ע״ב. מחובת קרבת הקרוב. להציע לו טובותיך. ולהעביר ממנו רעתך.

אמר ע״ד. אין טוב בצדה כשלא תספיק. אמר ע״ה. ההיזק מופקד על הדבור (פושק שפתיו מחתה לו).

אמר ע"ו. הבורח מן הדבר (לרוע בטחונו. כענין שכתיב והיתה החרב אשר אתם יראים ממנה וגו') בו יפול. אמר ע״ז. המרבה בדבר יוודע בו.

אמר ע״ח. כל המדבר בבני אדם. בני אדם ידברו בו.

אמר ע״ט. המחרף בני אדם. במה שיש בם. יחרפוהו במה שאין בו. אמר פ׳. ההתהפכות בבני אדם טבעית (בני אדם דומין לעשבי השדה כו').

אמר פ"א. מי שיחיה כעסו. יוגיע נפשו. אמר פ"ב. הזהר מן הנאמן. ואל תאמין בבעל הונאה.

אמר פ״ג. אל תבטח במי שישחק בפניך. אמר פ״ד. המתעסק כסדר בעשרו ורישו. ישמח באחריתו.

אמר פ״ה. מי שלא ישיג חפצו מן הקרוב יבקש לרחוק.

אמר פ"ו בעת הערכות. יוודע בעל המרוצה.

אמר פ״ז. המצליח מהר. מי שיגיע לתבונה.

אמר פ״ט. נגלה השחר לבעל העינים (הכסיל בחושך הולך). אמר צ'. כל קנאת גבר. הוא סבה אל הטוב. (קנאת סופרים תרבה חכמה). אמר צ״א אין רצונו להחיותך. מי שהקריבך אל האריה. אמר צ״ב. אין מחילה. אלא למי שיש לו יכולת. אמר צ״ג. יש מקבל שבח בלי יגיעה (יש קונה עולמו בשעה אחת).

אמר צ"ד טעות הנכבד גדולה. כפי מעלתו אמר צ"ה. הזריזות. לבעלי המחשבה (ועצת נפתלים נמהרה).

אמר צ"ז. לא ידאג מן הגדוף. מי שתקל בעיניו נפשו.

אמר צ״ח. בני אדם ברשותך. בעוד שיקווך.

אמר צ״ט. המשכיל מי שיסתכל בחברו. כמו כנפשו.

אמר ק'. מעשיך גורמים לך שבח. או גדופה (מעשיך יקרבוך. או ירחקוך). אמר ק״א. אין לך מהונך. אלא מה שתוציא בחייך. אמר ק"ב. הצידה היא המינקת. והמדינה היא היולדת. אמר ק״ג. אין חסר אלא המכיר (אין שוטה נפגע). אמר ק״ד. הזאב לא יהיה נאמן.

אמר ק"ה. ייקר בעיניך. מי שלא יצטרך לך.

אמר ק"ו. במה ייחס. אשר מכשילו העניות.

אמר ק"ז. העושר יחס. למי שאין לו יחס:

אמר ק"ח. ידך ממך (מידכם היתה זאת לכם וגו') ואם היא גזורה. אמר ק״ט. מומך נסתר. במה שיעזרך מזלך. אמר ק"י. לא ידאג הנאמן. מן המכזב. וכאשר השלימו דבריהם. כתב שלמה בן דוד ע״ה חכמתם. ושב למקומו:

תוכן העניינים

בירת מגדל עוז

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה