בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
לח
עליית הלשון בו שלשה פרקים:
פרק א
מענין [אלטונא תקח: הלשון] דרך כלל. הלשון באדם היא צורתו המבדלת בינו ובין שאר ב״ח. ויהי האדם לנפש חיה. ת"א לרוח ממללא. ויפה כחו מן המכתב שהוא אינו אלא דבור מת והלשון הוא דבור חי. המרגיש המעורר ישנים. ומקיץ רדומים. המרעיש הלבבות. ומרגיז המחשבות. ועוד פעמים רבות תכרע הקולמוס. ותרבץ תחת משאה. לא תוכל לתת ציור שלם. לחקות שרשי מורשי הלב והמחשב. מה שיקל על הכח הדברי לציירו ולחקקו להחזיקו בסדר המקשב. בהיותו נעזר מכחות נפשיות רוח ה׳ בו נשב. וז"ל הכוזרי (ש"ב סע"ב) (בנדברו) [אלטונא תקח: בדברו] בפחיתות השירים השקולים כי המכוון מן הלשון (הנכנס) [אלטונא תקח: הכנס] מה שיש בנפש המדבר בנפש השומע. וזאת הכוונה לא תגמר על תומה אלא פנים אל פנים. מפני שלדברים הנאמרים. מעלה על הדברים שבכתב וכמו שאמרו מפי סופרים ולא מפי ספרים (נ"ל שר"ל מפיהם ולא מפי כתבם) מפני שהדברים ע"פ. ובעמידה במקום ההפסקה. ובהתמדה במקום הסמוך ובחוזק הדבור ורפיונו. וברמיזות ובקריצות. מתמיהא ושאלה. והגדה ויחול והפחד. ותחנה. ותנועות. שמקצרת בהם המליצה הפשוטה. ואפשר שיעזר המדבר בתנועות עיניו וגבותיו. ובכל ראשו. ובידיו. להבין הכעס. והרצון. והתחנה. והגאוה. על השיעור שהוא רוצה. ובשארית הזאת אשר נשארה מלשוננו הברואה (לה"ק ה' בראה הוא כוננה ואינה הסכמיית כשאר הלשונות) ימצאו ענינים דקים ועמוקים נטבעו להבין הענינים. ולהיותם במקום המעשים ההם שהם פנים בפנים. והם הטעמים ע"כ:
והביא המפרש שם דברי מ"ש שהרבה תחבולות אפשר למלמד החכם לעשותם. כדי שיבינו התלמידים כונתו אע"פ שלא יבאר. מה שאי אפשר לעשות בכתיבה. כמו שיאמר אדם לחבירו. בטוב עשית כשעשית כך. ויבין הנאמר אליו כי רע היה בעיניו מה שעשה. וזה לא יבינהו מגופו של דבור. כי הדבור ההוא הפך מה שכיון אליו אומרו. אך יבין אותו ממשיגי הדבור ההוא וממקרים שילוו אליו אם ממראה פני האומר. שיאדמו פניו או יוריקו כפני אדם כועס. או מתוכן קולו. כלומר שלא יאמר הדבר בנחת ועל הדרך שאדם אומרו כשאומרו על פשוטו. אך אומר בתכונת מי שאומר דבר שהוא רע בעיניו. או מדברים אחרים שיסמוך לדבר ההוא. או שיסמוך הדבר ההוא אליהם ע"כ:
וכבר קדמוהו חז"ל וגדרוהו במאמר קצר שלם. באמרם. יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן עספ"ח דקמא:
הנה נתבאר גדר הדבור החי. אמנם צריך הוא לשלשה תנאים. (א) שיהא בחתוך הלשון והבנה ברורה. (ב) שיהא לשון מדויק ברור צח ונקי במינו. ולא יתערב בו לשון אחר. א"ל לצורך ביאור נוסף. (ג) שמירת הסדר. שהוא נשמת רוח חיים של הדבור ובהצמד שלשת תנאים הללו. אז נקרא דבור שלם. ולשון ערומים תיטיב דעת מתוק כנופת צוף:
אך בהעדרם לא יקרא לשון. כי אם בשתוף השם. בחייו קרוי מת. ההוא יקרא נלעג לשון אין בינה. ואינו נחשב באמת אלא צפצוף. וזוהי בחינת הרע שבו רצוף:
אמנם אין רע שלא יצא ממנו טוב לפעמים וזכורני באחד דורש בלעגי שפה שלא היו השומעים מבינים דבריו כלל. ואמרו היודעים ומכירים לשונו. זוהי טובתו ושבחו. כי אם היו הכל מבינים. היו אומרים שתיקתו יפה מדבורו. ולפי שלא היו יודעים מאומה מדבריו. רק קול דברים שמעו. ותמונת ההבנה לא ראו ולא מצאו חזון. חשבו שדרש סתרי תורה. וטוב לו ודאי:
פרק ב
משבח לה״ק מעלתו וקדמותו כבר נודע את אשר אמרו רז"ל בב"ר. על הכתוב כי מאיש לוקחה זאת מכאן שנברא העולם בלשון הקודש. שמעת מימיך גיני גיניא אנטרופי אנטרופיא גבר גברתא. אלא איש ואשה. למה שהלשון נופל על הלשון הזה:
ורש״י מפרש עה"פ שפה אחת. לשון הקדש. לפי שהיא היתה אחת בעולם. אין זולתה עד הפלגה. ובעלי גימטריא מצאו לו סמך. שפה אחת גי' לשון הקודש. והוא יתר אחד. להורות על אחדותו ואחדות מניחו לא כן יתר הלשונות ההסכמיות. שהיו מניחיהם רבים:
כה דבר האיש האלהי החבר (במ"ב ס"סו) והמעלה לעברית בעצם הלשון ומה שנכלל בה מהענינים:
אמר הכוזרי היש לעברית מעלה על לשון הערב היא יותר שלמה ורחבה ממנה. ואנחנו רואים את זה בעינינו (כי היא עשירה במלות ושמות על יתר הלשונות כולם) אמר החבר. מצא אותה. מה שמצא נושאיה. נתדלדלה בדלותם וצרה במעוטם. והיא בעצמה החשובה שבלשונות. מקבלה ומסברא:
הקבלה. שהיא הלשון אשר דבר בה ה׳ יתברך עם אדם וחוה. ובה דיברו שניהם. כאשר יורה על זה הגזר אדם מאדמה. ואשה מאיש וחוה מחיה. קין מקניתי. שת משת נח מינחמנו עם עדות התורה וקבלת דור אחר דור. עד עבר עד נח עד אדם ושהיא היתה לשון עבר. ובעבורו נקראת עברית. מפני שנשאר עליה עת הפלגה ובלבול הלשונות. וכבר היה אברהם מדבר בארמית באור כשדים. שהארמית היא לשון כשדים והיתה לו העברית לשון הקודש והארמית לשון חול. וכן נשא אותה ישמעאל אל הערב. והיו אלה שלש לשונות משותפות מתדמות. הארמית והערבית והעברית. בשמותיהם ובהליכותיהם ובשמושיהם. והיתה לשון העברית לבדה המעולה שבהם:
ומעלתה מדרך הסברא. לפי העם המשתמשים בה. ומה שהיה צריך אליו מהמליצה. כל שכן עם הנבואה הפושטת ביניהם. והוצרך אל האזהרה. ואל הניגונים והזמירות. ומלכיהם משה ויהושע ודוד ושלמה היתכן שיחסר להם מליצה. בעת שהיו צריכים אליה לדבר. כאשר תחסר לנו היום בעבור שאבד הלשון ממנו. הראית ספור התורה המשכן והאפוד והחושן וזולתם. כשהוצרכו אל שמות נכריות. היאך מצאו אותם עד תומם. וכמה נאה סדר הספור ההוא. וכן שמות העמים ומיני העופות והאבנים. וזמירות דוד. והתרעם איוב והתוכחו עם רעיו. ותוכחות ישעיה ונחמותיו וזולתם:
עוד הוסיף טוב טעם (מ"ד ס"כה) וז"ל אך הלשונות והמכתבים יש לקצתם יתרון על קצתם מהם מה ששמותם נאותים הרבה בקרואים. ומהם רחוקים מהנאות להם. והלשון האלהית הברואה אשר למדה האלהים לאדם ושמה על לשונו ובלבבו. היא מבלי ספק השלמה מכל הלשונות והנאות לקרואיה יותר מכלם. כמ"ש וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. ר"ל שהוא ראוי לשם ההוא ונאות לו ומלמד על טבעו. והתחייב מזה לשום מעלה ויתרון ללה"ק. ושהמלאכים יותר חוששים לה ומרגישים מזולתה מהלשונות ע"כ. וזה דבר הרמב״ן ז"ל בפי' התורה פ' כי תשא. כי בלשון ההוא ברא ה׳ עולמו. וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בהם ומלאכיו וכל צבאיו לכלם בשם יקרא מיכאל וגבריאל ע"כ:
וכן הדעת נותן שהשלם ישפיע לשלם שפע מדע היותר שלם. כי אדה"ר הוא יציר כפיו של הקב"ה. ודאי הוא היותר שלם שבמין האדם שהוא ראש להן. א"כ ודאי נתן לו הי"ת השלם האמיתי לשון היותר שלם שבלשונות:
ואמרו שאם יגדל הילד ולא ישמע לשונות אחרים. אז יתחיל לדבר לשון הקודש מעצמו בלי לימוד. שהוא לשונו המוטבע בו. וז"ל הבחיי עה"פ וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה. אמרו במדרש העביר הקב"ה לפניו כל הבהמות והחיות וקרא להן שמות. ואמר לזה נאה לקרותו אריה. ולזה נאה לקרותו חמור ולזה סוס. וכן כל דבר ודבר. והנה בזה נתפרסמה חכמתו הגדולה. כמו שהיה בצלם אלהים ומעשי ידי הש"י. ונ"ל באור המדרש הזה. כי האדם הבין בחכמתו ושכלו. טבע כל בהמה וחיה וקרא לכל אחת ואחת שם מעין הטבע והמדה שהכיר בה והאותיות שצרף בשמותיהן. הכל לפי טבעיהן ומדותיהן. והנה היו שמות מושכלות. כדאמר הכיר בחכמתו טבע האריה. שהוא גבור גדול ומלך שבחיות. עד שהנביאי׳ המשילו בו את ה׳ יתברך. והעלה שמו אריה (עמש"ל בס"ד) מפני שהאותיות אריה רוחניות. כי האל"ף והה"א והיו"ד. הן אותיות השם ית'. והרי"ש פירושו רוח. ואם כן עצם השם של אריה. מבאר ענינו. וכן נשר הכיר בחכמתו שהנשר מלך בעופות ועפיפתו גבוהה מכל עוף. וכמו שידוע מעניניו. כשישלמו לו עשר שנים יגביה עפיפתו עד מאד. שמתקרב לגלגל האש. (נ"ל על שם כך יקרא נשר מלשון חז"ל פרס עליה סדין מפני הנשר. אילן המשיר פירותיו. ולפי שהנשר נושר כנפי נוצתו) ולרוב החמימות מחבט ומפיל עצמו לים והנה הוא נמרט. ואח״כ יתחדש ויעלה אבר כבתחלה. (זש"ה תתחדש כנשר נעוריכי) וכן מנהגו כל עשר ועשר שנים. עד מאה שנה. ובשנת המאה מתקרב ביותר לגלגל האש ומגביה העפיפה כמנהגו ונופל בים ומת. וכ"כ רס״ג ז"ל. ידע האדם הענין הזה בחכמתו. וקרא שמו נשר. כי השי"ן אש. והרי"ש רוח והנו"ן לשון נפילה. והנה שמו מבאר מנהגו וטבעו ומה אחריתו. וז"ש לזה נאה לקרותו נשר: ומ"ש לכל אחד ואחד נאה. כאילו אמר נאות וראוי. וכן בשם החמור הכיר (בחכמו) [אלטונא תקח: בחכמתו] שהוא פתי וסכל וכבד מכל הבהמות. ונמשך אחר התאות. על כן קרא שמו חמור. מלשון חומר. ועוד שדרך החמור לטעון משא התבואות כמה מדות. מלשון חומר השעורים (נ״ל שהוא לשון כבדות. כענין לשון חז"ל חומרא וקולא. קל וחומר. שהם שני הפכים. ועל שם כובד המשא שנושא נקרא חמור. גם נוטריקון חם ורץ. כמ"ש חז"ל חמור אפי׳ בתקופת תמוז קרירא ליה. לפיכך צריך לשים עליו אוכף ומרדעת שיתחמם. וכל שטוען יותר מתחמם. ויוכל לרוץ בטוב) וכן בשם הסוס הכיר בחכמתו שהסוס קל התנועה. ושמח לקראת מלחמה. והעלה שמו סוס. מלשון שישה. וכן כתוב בדי שופר יאמר האח (לשון שמחה וגילה כמו האח נפשנו) וכן קרא שמות לכל דבר ודבר (לפי הנאות לענינו ולטבעו) ומסיים המדרש. לאחר שקרא לכולן שמות. א"ל ואני מה שמי א"ל אדני א"ל למה. שאתה אדון כל הבריות. הוא שכתוב אני ה׳ הוא שמי. שקרא לי אדה"ר:
ואם תשאל היכן קרא שמו יו"ד ה"א (כי בכתוב שם נזכר שם הויה. והוא שם העצם. ומה טעם בזה. והיכן נרמז בתורה) אם תסלק החי"ת תמצא (ר״ל תסיר חי"ת מן חיה ואחריו כתוב הוא. תצרף הו ליה. הרי שם הוי״ה. ואל"ף וחי"ת הנותרים. נ"ל רומזים לא"ח שבתב' אחד דק"ש. המ"י. ועיין מ"ש בבית אל במקומו בס"ד):
ועיין סא"ב (פנ"ז) וכסאות לבית דוד (שער מ"ז) הביאו גם לשונית מחכמי נוצרים שהפליאו לדבר ממעלת תהלת גדולת לה"ק על (כן) [אלטונא תקח: כל] זולתו משבעים הלשונות:
(ואשרי) [אלטונא תקח: ואשר] הוציאו דבה עליה קצת ממליצי זולתנו. באמרם שהיא קצרת יד להתהלך בה לאורך ולרוחב בשדה המליצה די צרכה. לפשטה כאגרת אוגרת לשון הזהב והאדרת. בדרכי הצחות והנעימות לרוות צמאון החושקים לשתות מים גנובים. להתעלס באהבים. על כן מאסו בה עוגבים. להשתמש בה ולשאוב מימי הבריכה עליונה הצחים ונוחים כטל וכרביבים. בזדון דברו עליה כזבים. אר"ש צבי בזמן שיושביה עליה רווחה מתפשטת ליודעה עשירת הצחו׳ היא מכל זולתה. רבת אוצרות להשביע בצחצחות נפשך. אם תבקשנה ככתוב נבחר. תוסיף תת כחה לך כל מבקשיה לא יעפו בחדושה ימצאונה יפת תואר טובת מראה. נדיבת ההשפעה. נמתחת והולכת עד שיבלו שפתותיך מלומר די. ועוד נדבר מזה בעלית המליצה בעזר שדי:
אבל סגולותיה של הלשון הקדושה (המיוחדת) [אלטונא תקח: המיוחדות] לה. מה עצמו ראשיהם אין לזר אתה. ולא תשתתף עמה אחת הלשונות. ביחוד בחכמת הצירוף והגימטריא כענין שם אריה. גי' גבורה. להורות על גבורתו. סוס יורה לדעתי על שנתו. שהיא שתין נשמי. ושינה אחת מששים במיתה. לזה רומזים שני סמכי"ן (והיו) [אלטונא תקח: והויו] על ששה דברים שנאמרו בסוס. כדאיתא פע״פ. יד נקרא על שם י"ד פרקים שבה. שנ"ה מספר השם. כמספר ימי שנת פשוטה. עם הוראות לשון שינוי וחזרה שנית. ככה הריו"ן. עולה ימי עיבור פשוט. וכן רבים מאד (אלטונא תקח: ונשתבחו):
ונשתבחו אבותינו ז"ל. שלא שינו לשונם בגלות מצרים והיא שעמדה להם להחיש גאולתם. אי לזאת מלאתי מלין על אחינו בני הגולה הלזו. שהשליכו אחרי גוום. וימאסו אר״ש חמדה. וכבר הארכתי למעניתי בחלון המצרי. יעוין משם הנוגע לזה:
ויש לעיין במ"ש הכוזרי הנ"ל שהיה לא"א העברית ללה״ק והארמית ללשון חול. מניין לו זה. כי בפירוש אמרו רז"ל להלכה. דברים של חול. מותר לאומרן בלשון הקודש בבית המרחץ ובבית הכס׳ (עמ"ש בס"ד בשי״ע ס"י) א"כ יראה שאין קדושה עצמית בלשון. רק לפי הנושא שידובר בו:
ומה שנקראת העברי׳ לשון הקודש יותר מזולתה. כבר ראית למעל'. מחמת שבה ברא הקב״ה עולמו. בספר וספור וסופר. ובה ניתנה התורה הקדושה. ומ״נ נתן טעם לפי שלא נמצאו בו שמות לאברי המשגל. וי"א שהקדושה היא הוראה על נצחיות הלשון. כי הוא ראשון. ויעמוד באחרונה לבדו. וכענין שאמרו רז"ל בצדיקים שיחיו לע"ל. מה קדוש לעולם קיים כו׳. וכולהו איתנהו. מ"מ הדרה קושיא לדוכתה. מה צורך ללשון חול. (אחת) [אלטונא תקח: אחר] שהותרה לה"ק גם בבה"מ ובה"כ לדברים של חול:
וי"ל אע"פ שהותר לדבר בו במקומות המטונפו' דחויה היא. ולא הותרה אלא מדוחק היינו לבקש דבר הצריך לאדם שם בעת ההיא. שאי אפשר מבלעדם. ובמי שאינו מכיר לשון אחר. הדברים אמורים. אבל היודע ושומע לשון אחרת. ודאי חייב לנהוג בה סלסול. שלא להשתמש בלה"ק אפילו בעניני חול בעלמא ובמקום נקי (כל שאינן דברים הכרחיים. שהרי דברים בטלים נאסרו לעולם בכל מקום ובכל לשון) כל שכן במקום מטונף וגם שלא מדוחק. צריך להזהר בו. שלא לזלזל בקדושתו כי הוא נבדל להקדישו קודש קדשים הוא לה' בתפילה ובקשה. ולהתנאות בו בדברי שיר ושבח לרצון לפניו י"ת. וכן בלמוד תורה. גדלה סגולתו עד למעלה. כי ההבל הקדוש בוקע רקיעים. פועל בעליונים ובתחתונים ובורא עולמות חדשים. כנודע מדברי המקובלים וחכמי האמת:
והנה אמרו שמלאכי השרת אין נזקקין לתפלת היחיד כשאומרה אפילו בלשון ארמית הקרובה ללשון הקודש מאד. מכלל שחשובה היא לה"ק בעיני המקום ומלאכיו עד למאד:
עוד אמרו רז"ל הדר בא"י ואוכל חוליו בטהרה ומדבר בלה"ק מובטח לו שהוא בן עוה"ב הרי על כרחנו לו' שיש בה קדושה עצמית ודאי (אלא שהכל לפי כוונת הלב הטהור ומחשבתו הנקיה שמהרהר על ידיה בדברי קדושה. אז יש בכחו לפעול דברים נוראים. ודבורו חביב לפני הקב"ה. וששים ושמחים בו כל צבא מעלה ומתקבצים ובאים לשמוע הלה"ק כב"א שמתקבצים לשמוע ולראות במזמוטי חתן וכלה. ולפי יתרון המחשבה הזכה. והכונה הישרה במלותיה. וההסתכלות ברמזיה וסתריה. על פיה תהיה מקנת ההשגה האלהית ביתר שאת ויתר עז. עד שמגעת ומביאה לידי רוח הקודש בלי ספק):
אם כן כלי של קדושה יתירה כזה. פשיטא לא ניתן להשתמש בו לדברים ריקנים של הדיוטות. או לעניני שחוק וחשק והתו׳ ושטות. לחלל קדושתו חלילה חולין הוא. לחכמים הישרים הכשרים:
ואוי להם לאותן שחברו [אלטונא תקח: בה] ספרי עגבות ונבול פה. ובאו בה פריצים וחללוה. אוי לנפשם ולמזלם. שעשו ממנה כנור עגבים. לאילת אהבים. ואין צריך לומר מאותן נבלים שעושים אותה מפץ להכות בסתר. ע"י כתבי פלסתר חסוד וקלון את החיים (ממש לא ע"ד העברה ושתוף השם בלבד) ואת המתים (לפי המדומה והמה חיים בג"ע ע"ד האמת) אטו ברשיעי כה"ג עסקינן. גנאי לאיש יהודי שעמדו אבותיו על הר סיני לספר מרשעים כאלו. שאינן רק ישראלים צבועים בגוון ההכשר. סרוחי טבולים ומשוחים בששר. להראות נאים לעיני בשר:
אך לספר בגנותם ולהתלוצץ בהם הותר ודאי. כמ"ש כל ליצנותא אסירא. בר מליצנותא דע"ז. ור"מ מתלוצץ בעוברי עברה. וכאשר יתבאר בעז"ה בעליית ליצנות:
נחזור לענין שהמדקדקים במעשיהם ושמים דרכיהם. נזהרים בלה"ק בטהרה ובקדושה. אפילו בדברי חול של רשות. ולא ניתן לדבר בו במקום הטנופת. אם לא לצורך גמור כאמור. ועם זה צריך להשמר מלהכניס בתוכו לשונות של מקרא ומשנה ותלמוד. אע"פ שאין בנגליהם ענין קדושה. כדי שלא יבוא ע"י כך להרהר בד"ת. במקום שאינו רשאי. וכמו שכתוב בס"ד בשי"ע. וכל אלה דברים ברורים בעז"ה:
והרוצה להיות שלם בידיעת לה״ק על בוריו. צריך ללמוד תנ"ך היטב ע"פ ראשי המפרשים. וגם להיות בקי בחכמת הדקדוק בכל חלקיו ביחוד לקלוט הסולת מן הקמחי. ולשמש חכמים במשנה ותלמוד גדול ומדרשי אגדה אז יפתחו לו שערי אורה חדשים בהליכותיה ושמושיה העמוקים והרחבים:
ואם ירבה לקרות ספרי הקדמונים יתרחב לו הדרך להשתמש בה לכל חפצו. או ישכיל סגולתה היקרה. כי המועט אשר בידינו היום ממנה מחזיק את המרובה (וכמו שנראה ונרגש מעלתה בפרטים שתיבה אחת בה עומדת במקום תיבות רבות בלשונות אחרות. ככה יורגש התועלת בכללותה הלז. כי הוא מתהפך לכמה גוונים וכלים מכלים שונים. ורחבה ונסבה למעלה. וירויח בה שבח דאתי ממילא רווחא. ויתגלה עוצם כחה. ובעליית המליצה בעז"ה יתבארו עוד כלי תשמישה הרבים והעצומים. וכל זה בדרך הנגלה שהוא בערך הגוף:
ולכשיזכה ויעלה בסתר המדרגה להביט באספקלריא המאירה חכמת האמת האלהית. השופעת על לשונינו הקדושה. שהיא בחינת נשמה לו. אז יבקע כשחר אורו אור חדש. ויפלא על המראה:
וראשי כלי חכמת האמת. הם שלשה סימנם גנ״ת אגוז. ולענפיהן אין חקר. וזה באורן גימטריא ר"ל מספר העולה מאותיות התיבה. ולמדנו מן התורה מהכתוב וירק את חניכיו שלש מאות ושמונה עשר שגימטריא אליעזר בן משק ביתו נוטריקון נלמד ג"כ מן התורה. והיה שמך אברהם. כי אב המון גוים נתתיך. תמורה. מתבאר מדברי ירמיה לבקמי היא כשדים באתב"ש. וכן ששך היא בבל בתמורה זו. וכן רבים בדחז"ל אין [אלטונא תקח: מספר.] אידך פירושא זיל גמור בספרנו (אלטונא תקח: מספר) הקדושים. אז תבין יראת ה׳. ותחכם באחריתך על ידי עצמת חכמת הלשון כי רבה היא. אין קצה לתכונה. ואין חקר לתבונה. ותראה כי היא עמוקה ורחבה מאד גם בדרך הנגלה. מה שאין הפה יכול לספר. וכי היא נמצאת לדורשיה לכל חפציהם. נוחה להכבש לפניהם עם היות שלמים וכן רבים בקשו בה חשבונות רבים ודתיהם שונות. ודרכיהם ושמושיהם מתחלפים בה הרבה מאד. לא הניחה אותם לילך בפחי נפש איש לפי שכלו לקטו אומ״ר לגולגולת וקדקוד שיש בו מוח לא אמר אדם מעולם צר לי המקום. ליישר על ידיה הבנות העקום. כי הנה דרך לשון המקרא אחת. ולשון חכמים אחרת כמ"ש לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. ובלשון מקרא עצמו. הבדל גדול בין לשון תורה ולשון נביאים. או כתובים. ובין נביא לנביא. ובין כתובים לכתובים חלוק רשום. ככה בד"ח בין [אלטונא תקח: של] תלמוד ירושלמי לבבלי הפרש רב כממזרח למערב. ובבבלי עצמו בין לשון מסכת נזיר וכריתות. לשאר מסכתות הבדל מסוים. ובדברי הגדה בין מדרש למדרש חלוק עצום. ולשון ארמית שבהן חלוקה ג״כ הרבה. כמש"ל בעז"ה. וכן ישתנו התרגומים זה מזה בלשונם ומפרשי התורה דרך אחרת להם. וכמעט כל מפרש יש לו סגולה בפ"ע. אם בצחות הלשון. אם בהרחבה. ואם בקוצר מלין. ודרך מפרשי התלמוד אחרת היא. וגם בהם דרך מיוחד לכל אחד מחשוביהם נפרד מחבריו. ביחוד בהתחלף מקומותם למושבותם. והוא מקרה שקרה בכל מיני הידיעו' למשפחותם. מחמת התחלף המחברים היושבים נפרדים בארצות אחוזתם. וכל עם מדינה ומדינה יש לה טבע ומנהג אחר בדרכי הלשון. ואם הוא משותף לכולן ישתנו דרכיו ומהלכיו בשינוי האקלמים כאשר תרגיש ותכיר מיד מנהג לשון מחברים אשכנזים. או צרפתים. המשונה מלשון ספרדים או מערבים או מזרחים. לכל אחד יש דרך בפני עצמו. במנהג הלשון ושמושו רחוקים מן הקצה אל הקצה הן בספרי הדקדוק והפשט והפסק. והמליצות ובעלי השיר והתחנות והמוסרים והמחקרים. ושאר חכמות. כל אחד מהידיעות והחכמות לשונה נבדל לעצמה בטבעה וצרכה. כ"ש בהצטרף אל זה חלוף המחברים בדעותיהם ומנהגיהם והן בספרי מקובלים. כולם נבדלים זה מזה בלשונם. וכמעט אין פרצוף לשון מחבר אחד דומה לחברו כמו שאין דעתן שוה. ואם הם ממדינה אחת ועוסקים במין למוד אחד. נפרדו איש מעל אחיו בדיוק. ובצחות בתקון וקשוט באורך וברוחב בעומק ובחוזק. ובשובע ורזון. או בטורח וכובד. או קלות ועריבות וכהנה רבות. וכולם שאבו מים חיים בששון מן הבאר הזאת ישקו ההדורים. לא שבו כליהם ריקם. וכולם מצאו מענה לשון די ספקם. ואכלו לחם חוקם ונתברך בידיהם ובמעיהם של צדיקים ישבעו בנים ויתעדנו ממתקו ודבשו. והשאירו ברכה אחריהם. ויתרם לעולליהם. לעולל ולפאר אחריהם. הניחו מקום להתגדר בהם:
באופן כי עין בעין נראה גדולת תהלת לה"ק על כל זולתו. בהיותו במעט ממנו רחב ידים שבע רצון ומלא ברכת ה' לעשות כרצון איש ואיש. הן לא קצרה ידה מהושיע לכל מתי תבונות שונות נפש נענה תשביע. אולם במתיקות הצחיות אין כמוה בכל הארש להניק מזיז כבודה תאיר ותופיע. עאכ"ו בנסתרות לה' שפע ברכת ה' תשפיע. אין לזולתה בזה חלק ונחלה לפניה תכרע כל לשון ולקרסוליה לא תגיע. שאון זרים תכניע. גאון זדים תגדיע. תהלות ה' תביע. ועזוז ונפלאותיו תודיע:
לפיכך צריך להזהר עוד בקדושת הלשון להשגיח עליה לשמרה כאישון שלא יעלה בכרמה חרול וקמשון ע״י לעגי שפה וכבד פה. כענין שכתוב בבני אפרים וכמ"ש רז"ל אין מורידין לפני התיבה אנשי בית שאן וחיפה וא"ל רבי לר"ש בריה שיאמר לר״ח כשמגיע לוחכיתי לה'. לא נמצא מחר"ו. (עמ"ש בכליא אורב דתי"אא) ועמ"ש בחלון המצרי משיבושי חזנים. ויספיק זה בעת הזאת לדרוש הלז. ובעלית המליצה בעז״ה נרחיב נקבי משכיות לבב הלשון החביב הנרצה:
פרק ג
בענין שלש לשונות בחרדל שפתי. המדברות שפת כנען. הלא המה הארמית היונית הערבית
אלה הם בנות אם אחת העברית אשר ילדה אותם בתחלה. ומהנה נפרדו כל יתר שבעים לשונות הגוים (לאמותם) [אלטונא תקח: לאומותם]. שבכולם נשאר עכ"פ רושם מה ממנה כידוע. ואם נתרחקו (סינמיה) [אלטונא תקח: סימניה] ונתמעטו. בהתרחק בעליהם ממנה. לא כן אלה השלשה השכנות אליה:
הלא הארמית יש לה קדימת מעלה וקדימה זמנית. סמוכה לעברית מיד. בבטן עושיה עשאה. כאמרם ז״ל אדה״ר בלשון ארמי ספר. ואמרו לא יהא לשון סורסי קל בעיניך. שהרי חלק לו המקום כבוד בתנ"ך. ולא נעשה יקר וגדולה כזאת לשום אחת מיתר הלשונות והיא קרובה ללשון תורה. וכמעט שפה אחת ודברים אחדים רק במעט מזער הם נפרדים. ותטול חלקה גם בכל הסגולות. והמעלות המיוחדות ללה"ק כמוה כמותה. ממנה היא בתבניתה. ולכן נשתמשו בה רז״ל הרבה במשנה ביחוד בנוסחי שטרות. ומגילת תענית הקדומה למשנה נתחברה בארמית. ובה תרגמו התנ״ך:
והנה אמרו חז״ל במדרש רבה דאסתר ארבעה לשונות נאה לעולם שישתמש בהם. לעז לזמר. רומי לקרב (לפיוט) פרסי לאיליא (לקונן) עברי לדבור ולעז ר״ל יונית. כענין שאמרו פ״ק דמגילה לעז יוני לכל כשר. והוא החביב אצל רז״ל ביותר. אמרו יפיותו של יפת יהי באהלי שם. והתירו לכתוב בה התורה. גם נמצא במשנה בשקלים. שהיו משתמשים ממנה במקדש בבית שני:
אמנם צריך לידע שהיונית לפנים היתה חלוקה לשתים. אחת היתה מיוחדת לכתוב בה ספרי חכמה. והשנית לדבור ההמון. והראשונה כבר מתה במות חכמיה ואבדה מן העולם:
ונראה שעליה אמרו וגזרו ארור האיש אשר ילמד בנו יונית. ואמרינן עלה חכמת יונית לחוד. היינו הלשון שבה נחחברה חכמת יונית (היא הפלוסופיא היונית) היא שאסרוה. מחמת הנזק הנמשך ממנה. בפרטות שבכנפיה נמצאו דמי האפיקורסים הארורה מקדמות העולם והמסתעף המסירה בני אדם מעבודת ה׳. ומניאה לבם מיראת אלהים שהיא ודאי החריבה מקדשנו וארצנו (בהיות בני עמנו נוטים אחריה ומלכלכים עצמם בטנופה. ובטלה התמיד ע״י שהעלו להם חזיר. הפושט טלפיו ואומר ראו כשר אני. בעל אמונה ומדות טובות. כן מעשה הפלוסוף אשר לא ידע את ה׳ וגונב לבבות. בפיו ובשפתיו יכבדהו. ולבו רחק. ועל מעשה העבודה משחק עד אשר למדו ממנו לעבור תורות חלפו חק. וכבר הארכנו בזו פעמים שלש וארבע דלתות יקראה בבית ובעיר ובמגדל ובעליה. לכן נקצר מזה. הפעם. שלא לצאת מכוונת הדרוש:
אולם לשון יוני שידובר בו בין איש לרעהו. חבבו רז״ל. כמ״ש רבי. בארץ ישראל לשון סורסי למה אלא או לה"ק או יונית:
וצריך שתדע כי כל אלה הלשונות הנבחרות אחר לה״ק מוצאותם מימי קדם מהעברית. ממנה נמשכו ונשתלשלו ונשתבשו זה מזה ונשתנו. עד שנעשו כל אחד לשון בפני עצמו:
ולכן מ״ש האדומי בסא"ב (פנ"ז) על מלות דייתיקי ואפותיקי וחבריהם שעם היותן יונית בהחלט. הציבו להם ציונים על דרך הארמי. כמ״ש מאי דייתיקי דא תהא למיקם. אפותיקי. אפה תהא קאי. שהוא דרך צחות להם. אלו דבריו. מחסרון ידיעה בתולדת הלשונות ומציאותם. כי לא ידע המפטפט הלז. איש לשון בל יכון בארש שמוצא היונית מן הכנענית והסורסית והן בנות העברית הנה כידוע לחכמי הלשונות המבינים שכל טוב. וכאשר הכירו גם חכמי האומות ונתברר בבירור גמור. וכשתחקור תמצא הרבה דוגמתן בלה״ק. שיצאו תיבות מורכבות מחוברות משתי מלות אחת שלמה ואחת מקוצרת ומחציתה ארמית. כי הנה פלגש מלה מורכבת חציה ארמית. ואות אחת נוטריקון. ר״ל פלג אשה כי יצאה מכלל זונה. ולכלל אשה לא באה. ועל דרך זו נקרא בלשון משנה כבש בן י״ג חודש פלגס. כלומר פלג גס שלא נשלם גדולו יצא מכלל כבש ולכלל איל לא בא. ולפעמים נעשית מלה עברית מכלל הרכבת שתי ארמיות כענין מלת אשתקד המצויה בתלמוד. מחוברת מן שתא קדמיתא וכן הרבה. כמ״ש במקומן בס״ד. וכן נמצאת תיבה עברית מהרכבת שתי יוניות. כי מלת אנדרוגינוס מחוברות מן אנדרו. שהוא זכר ביוני. ומן גיני שהיא הנקבה בלע״ז יוני. כמאמרם ז״ל שמעת מימיך אנדרו אנדרופי. גיני גיניא. ומזה נקראת שם עיר במחוז יון לפנים קרטגיני. הוא שם מורכב מארמי ויוני. ר״ל קרתא (עיר בארמית) גינה (היא האשה ביונית) פירוש עיר של אשה לפי שנבנית ע״י אשה שיסדה אותה. וכן אנדרוגינוס. ר"ל בריה שי״ל זכרות ונקבות. וסמ"ך שבסוף התיבה הוא סימן התואר ביונית רגיל מאד:
אך עוד דבר נפלא במלה זו. שכן עולה גם מספרה בגימטריא כבאורה:
ולמדת שהרכבה זו מצויה היא בלה״ק ולשון משנה. שהכל אחד. ושלשה הלשונות הללו לוין זה מזה. ומספקין זה לזה די צרכם. לאשר ממקור אחד יצאו כאמור:
אמנם הרומיית גנובה היא ג"כ מן היונית ממנה נוסדה ונבנית (כאשר גזע האומה ג״כ מיון יצאה. שהכתים מבני יון. אלא שאח״כ נתערבו בה אדומים רבים. לפיכך נקראת בפי חז"ל אדום) הוא שאמרו רז״ל שאין להם כתב ולשון גם לפרסית יש יקר וגדולה אצל רז״ל כמ״ש בשלהי מרובה. ונראה שהיא אחות היונית. כי יון אח לתירס. שהוא פרס. כדרז"ל פ"ק דיומא. עוד נזכר בגמרא לשון טורסי (פ״ק דמגלה) ונראה שהוא כמו כן מולדת היונית כי טורסי נקרא ע"ש תרשיש. שהוא בן יון:
וסנהדרין היו צריכין לידע שבעים לשון. לאדם מערכי לב ומה׳ מענה לשון: