בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
לח · פרק א
מענין [אלטונא תקח: הלשון] דרך כלל. הלשון באדם היא צורתו המבדלת בינו ובין שאר ב״ח. ויהי האדם לנפש חיה. ת"א לרוח ממללא. ויפה כחו מן המכתב שהוא אינו אלא דבור מת והלשון הוא דבור חי. המרגיש המעורר ישנים. ומקיץ רדומים. המרעיש הלבבות. ומרגיז המחשבות. ועוד פעמים רבות תכרע הקולמוס. ותרבץ תחת משאה. לא תוכל לתת ציור שלם. לחקות שרשי מורשי הלב והמחשב. מה שיקל על הכח הדברי לציירו ולחקקו להחזיקו בסדר המקשב. בהיותו נעזר מכחות נפשיות רוח ה׳ בו נשב. וז"ל הכוזרי (ש"ב סע"ב) (בנדברו) [אלטונא תקח: בדברו] בפחיתות השירים השקולים כי המכוון מן הלשון (הנכנס) [אלטונא תקח: הכנס] מה שיש בנפש המדבר בנפש השומע. וזאת הכוונה לא תגמר על תומה אלא פנים אל פנים. מפני שלדברים הנאמרים. מעלה על הדברים שבכתב וכמו שאמרו מפי סופרים ולא מפי ספרים (נ"ל שר"ל מפיהם ולא מפי כתבם) מפני שהדברים ע"פ. ובעמידה במקום ההפסקה. ובהתמדה במקום הסמוך ובחוזק הדבור ורפיונו. וברמיזות ובקריצות. מתמיהא ושאלה. והגדה ויחול והפחד. ותחנה. ותנועות. שמקצרת בהם המליצה הפשוטה. ואפשר שיעזר המדבר בתנועות עיניו וגבותיו. ובכל ראשו. ובידיו. להבין הכעס. והרצון. והתחנה. והגאוה. על השיעור שהוא רוצה. ובשארית הזאת אשר נשארה מלשוננו הברואה (לה"ק ה' בראה הוא כוננה ואינה הסכמיית כשאר הלשונות) ימצאו ענינים דקים ועמוקים נטבעו להבין הענינים. ולהיותם במקום המעשים ההם שהם פנים בפנים. והם הטעמים ע"כ:
והביא המפרש שם דברי מ"ש שהרבה תחבולות אפשר למלמד החכם לעשותם. כדי שיבינו התלמידים כונתו אע"פ שלא יבאר. מה שאי אפשר לעשות בכתיבה. כמו שיאמר אדם לחבירו. בטוב עשית כשעשית כך. ויבין הנאמר אליו כי רע היה בעיניו מה שעשה. וזה לא יבינהו מגופו של דבור. כי הדבור ההוא הפך מה שכיון אליו אומרו. אך יבין אותו ממשיגי הדבור ההוא וממקרים שילוו אליו אם ממראה פני האומר. שיאדמו פניו או יוריקו כפני אדם כועס. או מתוכן קולו. כלומר שלא יאמר הדבר בנחת ועל הדרך שאדם אומרו כשאומרו על פשוטו. אך אומר בתכונת מי שאומר דבר שהוא רע בעיניו. או מדברים אחרים שיסמוך לדבר ההוא. או שיסמוך הדבר ההוא אליהם ע"כ:
וכבר קדמוהו חז"ל וגדרוהו במאמר קצר שלם. באמרם. יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן עספ"ח דקמא:
הנה נתבאר גדר הדבור החי. אמנם צריך הוא לשלשה תנאים. (א) שיהא בחתוך הלשון והבנה ברורה. (ב) שיהא לשון מדויק ברור צח ונקי במינו. ולא יתערב בו לשון אחר. א"ל לצורך ביאור נוסף. (ג) שמירת הסדר. שהוא נשמת רוח חיים של הדבור ובהצמד שלשת תנאים הללו. אז נקרא דבור שלם. ולשון ערומים תיטיב דעת מתוק כנופת צוף:
אך בהעדרם לא יקרא לשון. כי אם בשתוף השם. בחייו קרוי מת. ההוא יקרא נלעג לשון אין בינה. ואינו נחשב באמת אלא צפצוף. וזוהי בחינת הרע שבו רצוף:
אמנם אין רע שלא יצא ממנו טוב לפעמים וזכורני באחד דורש בלעגי שפה שלא היו השומעים מבינים דבריו כלל. ואמרו היודעים ומכירים לשונו. זוהי טובתו ושבחו. כי אם היו הכל מבינים. היו אומרים שתיקתו יפה מדבורו. ולפי שלא היו יודעים מאומה מדבריו. רק קול דברים שמעו. ותמונת ההבנה לא ראו ולא מצאו חזון. חשבו שדרש סתרי תורה. וטוב לו ודאי: