בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
לד · פרק ט
אבל אם יתכן להתקבץ בלב המאמין הכניעה והגאוה. אם לא. אומר בתשובת זה. כי הגאוה מתחלקת לשני חלקים. אחד מהם. גאות האדם בגופו ובעניני גופו. ותקוניו הגופיים. והחלק השני. גאותו במעלותיו הרוחניות. כחכמה והמעשה הטוב בעבור עבודת הבורא. וכל גאוה שתהיה מחמת הגופיים. היא מרחקת הכניעה מן הלב. מן הנמנע הקבצם בלב אחד. בעבור הרחקת כל אחד מהם את חברו. כי כאשר יתגאה האדם בדבר מדברי העולם אין מביאו לזה. אלא בזות את בעל הטובה ומעוטה אצלו ומעוט ידיעתו במהירות הסרתה ממנו. ונסיעתה מאצלו. ויחשוב כי הוא המטיב בה לעצמו. והקונה אותה בכחו ובחכמתו. כמו שאמר סנחריב בכח ידי עשיתי ואמר נבוכדנצר. הלא דא היא בבל רבתא. ואמר פרעה. לי יאורי וגו׳. וכבר ידעת מה שהיה תיכף למאמרם מהריסת מלכותם והשחתת ממשלתם. אך הגאוה שבמעלות הרוחניות. מתחלקת לשני חלקים. אחד מהם מגונה. והשני משובח. המגונה. שיתגאה האדם בחכמתו. והצדיק במעשהו (ומ"ש בר"ח ור"ח כי מינצו בהדדי מר אמר בהדי דידי מינצית. דכי משתכחא תורה מהדרנא לה מפלפולי. ומ"א דעבידנא לתורה דלא תשתכח. זהו ע"ד קנאת סופרים תרבה חכמה) וגורם זה שירבה בעיניו. ויספיק אצלו מה שקדם לו מהם. ולחשוב שדי לו במה שיצא לו מן השם טוב. והשבח אצל בני אדם. ולבזות בני אדם ולגעול אותם. ולספר בגנותם ולהיות חכמי דורו וגדוליהם פחותים בעיניו. ולהתפאר בקצור חבריו וסכלותם. וזה הוא הנקרא אצל רז״ל מתכבד בקלון חברו. ובזה לא יהיה נכנע ולא עניו. והמשובח כשמתגאה החכם בחכמתו והצדיק במעשהו. הוראה לגודל טובת הבורא עליו בהם. ושמחה בעבורם וגורם לו להוסיף ולהשתדל בהם ולהכנע לקרוביו ולשמוח בחבריו. ולחוס על כבודם. ולכסות סכלותם. ולדבר בשבחם ולאהוב אותם. ולהליץ בעדם ולהזהר בכבודם. וימעטו בעיניו כל מעשיו הטובים. תמיד טורח להרבות מהם. נכנע בעבור חלישותו מהשיג מאוייו בהם. משפיל עצמו למי שמקוה תוספת על ידיו. מודה לאלהים. על מה שחננו מן המעלות. ומשבח אותו על אשר הפיקו לקנות החמודות. וזאת הגאוה אינה מזקת לכניעה ולא מרחקת אותה ובכמוה אמר הכתוב ויגבה לבו בדרכי ה׳ (היא מחויבת כנ"ל. עיין סולם בית אל. ובעלית הגאוה בעה"י) אך היא מסיימה אותה ומוסיפה בה. כמו שכתוב עקב ענוה יראת ה׳: