בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
לד · פרק א
אבל הכניעה היא שפלות הנפש ושחותה. ומעוט ערכה אצלה. והיא מדה ממדות הנפש. וכאשר תתישב בה יראו אותותי' על האיברים. מהם הלשון הרכה והקול הנמוך. והענוה בעת כעס ומעוט הנקמה אחר היכולת (עליהם) [אלטונא תקח: עליה] כאשר נאמר על א' המלכים שאמר למי שנתחייב אצלו. לאחר שהביאו השוטר. חי ה׳ לולי חזקת כעסי עליך. הייתי נוקם ממך נקמה גדולה. ומחל לו. ואמרו עליו שהיה אומר. איני יודע עון שהוא שוקל יותר מעונותי: