בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
לב · גנזך ב
ז"ל או"צ אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים [אלטונא תקח: לו] נשאת ונתת באמונה. קבעת עתים לתורה. עסקת בפריה ורביה. צפית לישועה. פלפלת בחכמה. הבנת דבר מתוך דבר. אפילו הכי אי איכא יראת שמים אין. ואי לא לא. משל לאדם שאמר לחבירו צא והעלה לי חטים לעליה. והעלה לו. אמר ליה ערבת לי בהן קב (חיטין) [אלטונא תקח: חומטון] אמר לו לא. א"ל מוטב שלא העלית. ואמר רבה בר חנינא. כל אדם שיש בו תורה. ואין בו יראת שמים. דומה לגזבר שיש לו מפתחות הפנימיו' והחיצוניו' אין לו. אם כן בהי עייל. מכריז ר' ינאי חבל על דלית ליה דרתא. ותרעא לדרתא עביד פירוש דרתא חצר. תרעא שער. ובא ר' ינאי לומר מי שאין לו חצר. מה מועיל שיעשה לו שער בחנם. כך התורה אינה אלא שער ליכנס ליראת שמי'. ואמר להו רבא לרבנן. במטו מנייכו לא תרתו תרתי גיהנם להיות יגעים ועמלים בתורה בעה"ז ולא תקיימוה. ותירתו (אלטונא תקח: תרתי) גיהנם במותכם. דאם כן בחייכם לא נהניתם מזה העולם מחמת טורח הלמוד. ובמותכם תאבדו מעלמא דאתי. ומאחר שאנו רואין שהכל תולה ביראת שמים. וכל התורה אינה מועלת לאדם אלא ביראת שמים. והוא יתד שהכל תלוי בה. והיא לבדה עומדת לעולמי עולמים. וכן דוד ז"ל העיד. יראת ה' טהורה עומדת לעד וכן שלמה המלך ע"ה העיד ואמר והאלהים עשה שיראו מלפניו. וכתיב טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו:
לכן יש לידע. שיש שלשה מיני יראה. והאח' היא יראה גרועה מאד. כגון אדם שאינו ירא מלפני האלהים. אך כשיעשה שום מעשה טוב. הוא מפני בני אדם. שאם לא יעשה מעש' הטוב. הן בלמוד הן בצדקה. הן בתפלה הן בכל דבר. אז לא יאמינו בו. ויבזוהו. א"כ מה שיעשה. אינו אלא למצוא חן בעיניהם. ואם איש זה מכוין כך כל ימיו. אז אחריתו עדי אובד. כיון שאין מחשבתו בהקב"ה:
השני הוא ירא מלפני האלהים. אך הוא ירא מלפניו מחמת עונש גיהנם או שלא יבא לגן עדן. ומתוך כך יתחזק במעשה טוב וזה האיש אפילו מקיים כל התורה בכוונה זו. טוב הוא שירא מלפני הקב"ה. שיביאהו למשפט. אך לא הגיע לעיקר הטובה כי כל כוונתו ועבודתו אינו אלא לטובת עצמו. ולא לכבוד הקב"ה:
אבל השלישי. המרגלית הטוב. זהו שירא מפני הקב"ה לא מפני שום דבר בעולם. רק שהוא נרעד מלפניו. וכל איבריו מזדעזעים בזכרו גדולתו וגבורתו. ובעבור שזה הדבר עמוק מאד מאד לפני בני אדם להבין. כי דרך בני אדם שלא יעשו מעשיהם. אם לא יקוו שיהיה להם ריוח. או להרחיק הנזק מעליו. ואם אין אחד מאלו. אז המעשה הבל וריק. ובעבור שזאת השלישית היא קשה להשיג. כתבה תורה לעשו' המעשה ליראת עונש ולקוות הגמול:
על כן תמצא ברכות וקללו'. להפחיד לב הקורא. כדי שיעורר לבו. כמו שעושין לנער בעבור שהוא קטן בחכמה. לעורר לבו. ליתן לו אגוזים ופירו'. נמצא שהנער אינו לומד לכבוד התורה. כי אינו יודע ערכה. ואינו יודע בלמודו טובה. אלא חושב טובה בעמל של הלמוד שלומד. כדי להשיג הפירו'. כמו העושה מלאכה שאינה חשובה בעיניו. אלא בשביל הריוח שבה:
אבל אם היו נודרים לנער קטן. ויאמר לו תלמוד. ואתן לך אשה יפה. או בית או תהיה מלך. אז לא ילמוד בעבור זה. ויותר יעורר לב הנער בעבור פרי אחד. ממה שיעורר בעבור כל אלה. כי אין לבו מכיר טובות האשה או המלך. וכן ענין התורה היא להמשיך לבו לעשות הטוב. וכל זאת צריך לעשו' לאדם. בעבור שחכמתו קטנה וחלושה. ואין לו הבחנה להבחין סוד הענין. וזה נקרא שלא לשמה:
לכן אל תהא דומה לנער אך תבקש האמת לכבוד האמת. וזה הענין צריך בינה והבחנה גדולה. לכן יש להודיעך ענין הנשמה כחה וגבורתה. ואז תשים שכלך אל יסוד העליון:
ודומה זה הענין. לבן מלך נער בן שנה או שנתים שנגנב. והוליכוהו למרחק אלף פרסאות או יותר. ונתגדל בבית כפרי ונתלמד מעשה כפריות ולא חשב ולא זכר אחר מלכותו. כי לא הכיר ולא ידע ואחר שעמד על דעתו בא לו אחד ומבשרו. ואמר לו אתה בן מלך. אבל לא הגיד לו איזה מלך. אז גבה לבו קצת. אך לא חשש כל כך. כיון שלא ידע מי הוא אביו. ואחר כך בא לו מבשר אחר. והגיד לו איזה מלך הוא אביו. והגיד לו מדינתו. וארצו. אז גבה לבו יותר. ויתאוה לילך שם. מכל מקום הושפל לבו. בזכרו אפילו אם אלך שם. לא יחושו בי. כי לא מכירים אותי. אחר כך שמע המלך היכן בנו. ושלח אחריו מבני ביתו שהכירו סימנין בגופו. ושלח עמהן שרים ובגדי מלכות. להביא בנו אצלו וכשבאו אלו אליו. וראוהו. והכירוהו והראו לו הבגדים של מלכות. אז גבה לבו מאד. ואחר שהלבישוהו והרכיבוהו על הסוס. אשר רכב בו המלך. אז ידע תקפו וגבורתו. והיה לו לב מלך גבה מאוד מאוד:
כך הענין הנשמה היא בת מלך נפוחה באדם מכסא הכבוד. והובאה בגוף המלוכלך. אשר חשקו רב מאוד לעולם הזה. ויש לו כמה מיני תאות. עד שנקבעה הנשמה שהיא בת המלך ביניהם. ונמשכת אחר תאות הגוף. ושוכחת אביה העליון. ובעת שמראים לה שמים וכוכבים וחמה ולבנה היאך מתנהגים במנהג שוה. ואומרים לה שהיא נבראת מאותו שברא אותם. אז היא מתעלה יותר ויותר. ובעת שמלמדין אותה סוד יחוד הקב"ה וסוד חכמת הנשמה. אז היא לובשת בגדי מלכות. ונכנסת בסוד היראה. וגם אפילו אדם שאינו יודע כל זה כשחושב למעלה. מעומק הלב. ומבחין גבורות האל ב"ה. אז ילבש מורא בלבבו. דכתיב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר.
[אלטונא תקח: וגם לא נתן הקב"ה רשות לשום אומה בעול' לספר תהלתו. אלא ישראל. שנא' עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו.] וכתיב כי עם קדוש אתה לה' אלהיך. וכתיב וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה. וכתיב ולתתך עליון על כל (העמים) [אלטונא תקח: הגוים]:
וגם לא לשום בריאה. נתן הקב"ה לב לדעת אלא לישראל. דכתיב אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים. וכתיב ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת. וכתיב את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד. ומאלו הפסוקים אנו למדים שחייבין ישראל לירא את השם יתברך. להתעסק בהגיון תורתו ולקיים מצותיו. שמתוך יראת השם יתעלה יעסקו בתורה ויקיימו מצותיו. ומתוך הגיון התורה. יבינו פירוש טעמים וחדושים. ומתחכמים לדעת השם יתברך. וכחו וגבורתו וגדולתו ומעשיו הגדולים. והנוראים והנפלאים. כדכתיב אמרו לאלהים מה נורא מעשיך. וכתיב לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם:
אין דבר בעולם שקול נגד היראה. לא כסף ולא זהב ומרגליות. וכל מטמונים כולם. הם כאין נגד יראת הקב"ה. כי יראת ה' היא אוצרו. לכן ימהר לאצור בגנזי לבבו. דבר שהוא אוצרו של הקב"ה. וילמוד אדם בעולם הזה. כי כל אדם משתדל לאצור הטוב שיכול ומי שיכול לאצור כמו המלכים. ודאי הוא עושה. א"כ מי הוא לא יאצור מה שאצר מלך מלכי המלכים הקב"ה:
ועתה אודיעך חכמת הנפש ורוח ונשמה כדי ליראה את הקדוש ברוך הוא:
הנפש היא הכבד. כי הדם הוא הנפש והוא מתאוה לאכול ולשתות. וחשק ממשלה ותאותה. לפי שהכבד מלא דם ומתאוה לעידונים ולשעשועים. וזהו נפש שבעה תבוז נופת:
רוח הוא הלב. ומבקש שררה גדולה ומלכות בלב בני אדם לרדוף אחר הכבוד על כן גאות הלב נקרא גסות הרוח. והוא המגביה דעת בני אדם. להשתרר ולהתגדל:
הנשמה היא החכמה. והיא יושבת במוח כמלך בגדוד. ודומה לכבוד בוראה. ומואסת בתענוגי בני האדם. והבלי שעשועים. ומחכמת ומשכלת דעת. וכל מחשבותיה לעבוד להקב"ה ביראה. ומחשבת מה יהיה בסוף. בעת שימות הגוף ויכלה. ואיך תשוב בטהרה. למי שבראה והכניסה בגוף:
האדם יש לו שני אדונים. ובמותו נעשה חפשי מהם. שנאמר קטן וגדול שם הוא. ועבד חפשי מאדוניו. השני אדונים הם רוח ונפש. שהם חושבי' בתענוגים ולהרבו' ממון. ולאכול ולשתות ולשמוח. ולעשו' כל מחשבו' הלב. ולמראה עיניו. ולדבר דברי הבלים. ולהנאת הגוף. והנשמה הופכת מחשבותיהם ואומרת מה שוה לאדם. ומה יתרון לו בכל עמלו שיעמול וברגע אחת עבר ואיננו. והגוף כלה. ואז איה חכמתו ויפיו. א"כ אין טוב אלא לעבוד את הקב"ה ולדבקה בו. זה אמר בכה זה אמר אם הנפש והרוח מתגברי' אז תחלש הנשמה. ואין לה כח לעמוד בפניהם. ע"כ המתעסק באכילה ושתיה. לא יחכם לעולם. וכשהנשמה מתגברה על הרוח והנפש. אז תפקחנה עיני הנשמה להבין חכמת העליונים לכן צריכה הנשמה להחליש הרוח. אשר ממנו יוצא הכעס והגאוה. והנפש בעלת התאוה וכשמתגברת הנשמה החכמה. אז תביאהו לידי ענוה. לבהמה יש נפש ורוח. כי הבהמה מתאוה וכועסת. כמו אדם. אבל אדם יש לו נשמה יתרה המדברת. והמכרת בין אמת לשקר. וכשימות הגוף. אז תמות נפש התאוה ונפש הרוח. ונשאר צורת הנשמה העליונה החכמה שאינה מתה במיתות הגוף. שנאמר והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. היא רוח החכמה. וכשאדם חוטא. מת נשמת נפשו. ונשמת רוחו. דכתיב והנפש החוטאת היא תמות. ואמר הכתוב והאבדתי את הנפש ההיא מעמיה. שמע מניה קורא נפש. אותה שהיא מתה. ולאחר מות הרשע הנשמה החכמה יקלענה בכף הקלע. מפני ששמעה לרוח ונפש. ונפש צדיק אשר נשמה העליונה התחזק על רוח ונפש. היא צרורה תחת כסא הכבוד. והכסיל ששמע לרוח ונפש הכרת תכרת. והחכם ששמע לנשמה העליונה. שנופחה לו מכסא הכבוד. נשמתו תזכה לרב טוב הצפון:
ועתה הטה אזניך ותבין ותדע שהנשמה היא שכונה בלב. והוא מושב היראה. כי משם תוצאות המחשבה. והמחשבה מתרוממת ומתגדלת בחדרי הלב. כאשר יתרוממו גלי הים. הנשמה דורשת וחוקרת. ומתבוננת בכל המעשים. והלב משוטט בחכמתו למרחוק. וצופה בראיתו ענינים רבים. ברגע קטן מחשב הנה והנה. ורץ ושב מענין לענין. האדם החכים והשכיל אותו צור עולמים. ולמד אותו חכמה ודעת. ובזאת החכמה זוכר האדם כל העוברות. ורואה כל הנולדו'. ובזאת החכמה עושה גלגלים וריחים לטחון בלי עמל. ובזאת החכמה עושה צבאות. ומעמיד חיילים. ומזרזם ומצליח במלכותו. ומנהיג בממשלתו ותופש עמים. ובזאת החכמה פורש רשתות לעמקי מצולו' ימים ונהרות לצוד צדים ודגים בעמקי תהומות. ובזאת החכמה יצוד חיות מדבריות. ובו ילכוד עופות. המעופפים בגבהי שמים. ובה יודע ומבין תחלואי הגוף ורפואתו. לבקש הרפואו'. ומבחין תועלת הסמים ונזקם. ומכיר שרשים ועשבים. ומיני פירו'. קרים וחמים. לחים ויבשים. ובה יודע להשקות הגוף במרקחי הרפואות להעמידו על חזקתו. והנה עינים רואות גדולת האדם וכבודו אשר גדלו ונשאו הקב"ה על כל היצורים. והשליטו על כל בריות תחתונים. ואין כח בפה לספר רוב פעולו' אשר יפעל האדם בעולם התחתון. ואף בעולם העליון שולח האדם תאותו. ויעוף ויטוש על כנפי החכמה. אע"פ שגופו הולך בארץ. כמו בהמות ושרצים. נשמתו הולכת בעולם העליון מרוב חכמה. והיא תתבונן ויודעת חכמת מדע שבעליונים וחכמת מדע שברקיעים. והלוך הכוכבים ושעור קומתם אע"פ שגוף אדם קטן מאד. נשמתה גדולה ורחבה יותר מן השמים והארץ. כי יודעת רום גבהם ודרכי חמה ומזלות וכל חילופיהם הכל נכנס בנשמה וכיון שהכל כלול בה. אם כן היא גדולה מכולם. שאם לא כן. לא היתה יכולה להחזיק את הכל. כי אי אפשר להכניס מי הים בנוד קטן. ועתה בראותינו שהאדם שולט בחכמתו בשני עולמים. בעולם התחתון ובעולם העליון אם כן ראוי לכל אדם לחשוב ולהתבונן למה הודיעו הקב"ה כל זאת. אין זה כי אם להשכיל לעבדו בלבב שלם. כי כשמבין ומכיר נפלאות הגדולים והנוראים. אז ראוי להכניע עצמו ולשעבד הגוף לנשמה. כי כל החכמו' הגדולים האלו. הם מן הנשמה ולא מן הגוף כי הנשמה מנהגת את הגוף. כמו אדם רוכב על סוס ומנהיג אותו ומהפכו לכל צד שירצה. א"כ הסוס טפל לאדם. ואין האדם טפל לסוס:
לכן אוי והוי ואבוי להם המשעבדים הנשמה לגוף. ומכניעים העיקר תחת יד הטפל. וזה יוכל לדעת. אחר אשר עולם העליון משמש לעולם התחתון כגון השמש והירח והכוכבים. בודאי ובברור אין זה להנאת הגוף. שיהנה בהנאות עולם הזה. כי אין בו ממש. והוא עפר רמה ותולעה ומזומן לפגעים ומוכן למות. והשמש והירח וכוכבים הם זכים וצלולים. ואיך יתכן זה. שאותו ענין הגדול. ישמש לגוף הכלה המדולדל אך הנשמה שהיא צלולה וזכה ומנושאה עד לשחקים ומעלה מהם. וגדולה יותר מן שמים וארץ. כי בה נכנס ידיעת שמים וארץ והיא (מקפחת) [אלטונא תקח: מקפת] אותם. באמת זה סברא וראיה גדולה ששמים וארץ נבראו לצרכה. של נשמה ולשמש לה והיא תתבונן ותבחין מי אני [אלטונא תקח: אשר] שמים וארץ נבראו לצרכי אין זה כי אם להשתעבד להקב"ה להבין נפלאותיו ולהללו ולשבחו ולולי התורה כדי לצרף וללבן נשמת האדם מה צורך יש לו בעולם וכי זה סברא שהעולם נברא להנאת הגוף האפל והשפל:
ועתה בראותינו שהאדם נבחר מכל היצורים. מרוב חכמתו ורוב פעולותיו. כי כל היצורים משועבדים לאדם. ויש בו כח ללמוד חכמה. ולהבין סודו' העמוקים. רזי עולם התחתון והעליון. זהו סימן מובהק לאדם. שתהא נפשו צרורה בצרור החיים. אם הוא מקיים את התורה. משל למה הדבר דומה למלך שהכניס עבדיו בחדרי חדרים והראה להם אוצרותיו. ומרגליות וכל גנזיו והמשילן והשליטן על כל זה וגלה להם סודיו והזהירם שיהיו עמו באמונה ואז יתן להם טובה גדולה. וינשא אותם כפלים יותר ממה שהיו עמו עד עכשיו וזה יהיה להם לאות שגלה להם סודותיו ואוצרותיו והמשילם על ארצו. באמת בזה [אלטונא תקח: י]בחינו שהמלך אומר אמת. כך הקב"ה הראה לאדם גדלו ותפארתו וגלה לו סודיו מעליונים ותחתונים והמשילו על כל. בודאי בזה בוחן רוב גדולתו לעתיד. אם יזהר בעבודת הקב"ה:
גם יש ראיה גדולה שהנשמה באה מלמעלה. כי אנו רואים שכל אדם אין לו די במה שיש לו. אלא לעולם מבקש מעלה יתרה ממעלתו. אם יש לו אלף חומד אלפים. אם הוא שר במדינה זו מבקש להיות מושל במדינה אחרת. ואין לך מלך או שר. שאינו מבקש מעלה יתרה ממעלתו. וזה בא מחמת שאין הנשמה מתדבקת לאלו הטובו'. אבל היא מתאוה לעולם למעלות כי היא עליונה על כל הברואים וע"כ האדם הולך בקומה זקופה בעבור הנשמה. ושאר הבריות הולכים על גחונם וכפופים. ובעבור שהנשמה באה מלמעלה מכסא הכבוד. על כן הגוף שהיא שרויה בו יש בו דמיון של כל העולם. ועל כן נקרא האדם עולם הקטן הנשמה היא דומה לבוראה. והגוף דומה לעולם התחתון והעליון:
ועתה שמע חכמה מופלאה. כמו שהאלהים עליון ומושל על האדם ועל כל העולם למעלה ולמטה כן האדם כל עת שיעשה רצון בוראו. כי למשה ע"ה אמר הקב"ה במעשה עגל הרף ממני ואשמידם וגו' (חסר) ובמעשה קרח בלעה הארץ אותם ואת כל אשר להם. על פיו. ואליהו ז"ל נשבע שלא יהיה טל ומטר כי אם לפי דברו והוריד האש והרג נביאי הבעל. והחיה המת וגזר על אלישע להיות פי שנים ברוחו. וכן כל הקדושים שהיו בארץ היו מושלים למעלה ולמטה ברצון הקב"ה כשעושין רצונו. לכן הזהר שתקיים תורותיו חקותיו ומצותיו כדי שתזכה לרב טוב הצפון. וכמו שהאלהים יודע ומבין אחור וקדם כן האדם שנתן לו האלהים חכמה. וכמו שמספיק האלהים ונותן לחם לכל בשר. כן האדם מכלכל בני ביתו ומשרתיו ובהמתו. וכמו שהאלהים משלם גמול טוב ורע כן האדם. וכמו שהאלהים עושה בנין העולם ומוסדות הארץ ונטיית הרקיע ומקוה ימים. כן גם האדם עשוי לבנות ולייסד ולקרו' ולהקות ולהזריע ולהצמיח ולנטוע ולעשות כל דבר אך ביגיעה ותלאה והכל ברצון הבורא:
וכמו שאין כל בריה יכולה לראות את האלהים. כך אין יכולת לשום בריה לראות הנשמה:
וכמו שהאלהים יודע עתידות. כן גם האדם בעת אשר ינוח רוחו וגופו מלעסוק בעמל צרכיו. וינוח וישקוט רוח החיים מלהתעסק בצרכי הגוף. אז יראה בחלומותיו עתידות. ויראה רוחות המתים ומקומו' שלא ראה ואדם שלא ראה ודברים רבים ותמהונים גדולים. מה שהוא אינו יכול לראות כשהוא ער:
וכמו שאין בריה בעולם שיודעת סתרי האלהים. כן אין בריה בבני אדם שיודעת סתרי מחשבות לב האדם כי אם האלהים לבדו. ככתוב ה' יודע מחשבות אדם וברוב דברים ידמה האדם כמעט מזער לאלהים לפי מעט הכח וקוצר החיים שנתן לו האלהים. והוסיף הקב"ה יצר הרע לטובתו כדי לבחנו ולנסותו בין טוב ובין רע. וכדי להתנאו' לבנו' ולנטוע. ולהרוס ולעקור נטוע ולהרוג ולייסר. לצבור הון ולהלחם למשול ולשלול ולקצוף עד מאד. ואם לא היה היצר הרע בשביל אימת המות לא היה עוסק בפריה ורביה. ולא היה בונה בנין ולא היה מתאוה לקנות מקנה וקנין ולא היה נוטע ולא היה זורע. כי היה אומר בלבבו אחר שנגזרה גזירת המות מה לי לעמול לאחר. והיה כל העולם נאבד ונהרס. והקב"ה לא ברא העולם מימי בראשית כי אם להבנות ולהתנהג ברחמיו הרבים על ידי בני אדם ואם יתגבר ביצרו הטוב לכבוש את יצר הרע שלא יחטא לפני יוצרו. כי ישתמש ביצרו הרע לעשו' הכל ביראת השם ב"ה בלא עון ופשע. זו היא טובתו אשריו ואשרי יולדתו:
וכמו שהאדם דומה מעט מזעיר לאלהים. כן בנין גופו דומה לכל העולם. עשה לו גולגולת הראש כמו רקיע השמים. עשה לו תקרה העליונה של פה ונטע בה שנים והמלתעו' כדמות הרקיע הזה שעלינו:
וכמו שמבדיל הרקיע הזה שעלינו בין מים העליונים למים התחתונים. גם כן תקרה העליונה של פה מבדיל בין הליחה של פה ובין הליחה שבראש ובין הליחה שבקרב העליון:
וכמו שהאלהים שכן שכינתו הקדושה בשמים העליונים שקירה על המים. כדכתיב המקרה במים עליותיו וכן שכן את רוח נשמת חיים והדעת והבינה בקרום המוח של ראש. הנקרם על המוח על הליחה:
וראה והבן האמת. כי אם יקרע קרום המוח או ינקב. מיד ימות האדם על אשר בו שוכן רוח חיים:
וכמו ששיכן האל יתברך שכינתו הקדושה במערב כן שכן את המוח אחורי הראש על האזנים. ושכן את רוח חיים על המוח:
וכמו שמתקיים כל העולם ומתנהג בכח אל אחד. כך מתנהג כל הגוף בכח רוח חיים אחד שנתן לו האל יתברך. ומתקיים בו להיות בריא וקיים עד בא קצו ואם יתערב בגופו מאומה רוח רע אחרת לא יתקיים להיות כבתחלה:
וכמו שנתן ברקיע השמים שני מאורות וחמשה כוכבים כן ברא בראש האדם. שבעה שמשים. שתי עינים. ושני אזנים ושני נחירים. והפה. העין הימנית דומה לחמה. והשמאלית דומה למאדים. האף הימנית דומה לכוכב והשמאלית דומה לנוגה. הפה (ללבנה) והלשון (לשבתאי) והשפתים דומה לצדק:
וכמו שנעשה אויר בין רקיע ובין הארץ. כן נעשה בגוף האדם החזה והגויה:
וכמו שמשיב הרוח באויר חלל של עולם. כן תצא נשמת רוח חיים מן הריאה שבחזה. ובגויה הוא חללו של גוף:
וכמו שרקע הארץ על המים. כן קרם ומתח קרום הבשר שעל הכבד ועל הבטן ועל המעיים ועל הטחול. הוא הבשר שבין הריאה ובין הכבד והטחול והמעיים והבטן:
וכמו שעשה האל יתברך עופות ודגים וחיות ובהמות. תמימים ורחמנים מלעשוק זה לזה. ויש שהם אכזרים וטורפים ובולעים זה לזה. כן עשה גם בני אדם. הטובים נדמו לעופות ולבהמו' הטובים. שנאמר יונתי תמתי ונאמר ואתם צאני צאן מרעיתי. ובני אדם הרעים נדמו לחיות רעות לאריה דכתיב דמיונו כאריה יכסוף לטרוף. יש דומים לדובים וזאבים. שנאמר כזאבי ערב:
בעולם יש אילנות ועשבים ופירו'. טובים ורעים. יש שיש להם ריח טוב ופירו' טובים לתחיה ולרפואה ויש עשבים ושרשים ופירות להמית כעשבי סמי המות. וכקוץ ודרדר. טובים נדמו לטובים. כדכתיב כתפוח בעצי היער וכשושנה בין החוחים. והרעים נדמו לרעים כדכתיב ובליעל כקוץ מונד כולהם:
וכמו שעשה מתחת לארץ תהומות וטיט ורפש. כן עשה באדם הקרב העליון והמעיים שמקבלין המאכל והמשתה:
וכמו ששורצים מן הרפש ומן הטיט שרצים ורמשים למיניהם. כן נשרצים במעי האדם מרפש השמרים של מאכל ומשתה שרצים ורמשים תולעים. ארוכים וקצרים גדולי' וקטנים:
וכמו שעשה מקוה ימים בעולם. כן עשה מקוה מי רגלים הוא הנבל היא השלפוחית:
וכמו שעשה אדני הארץ למטה ממנה. כן עשה יסוד כל בנין הגוף. את עצמות העצה מזה ומזה ושתי ירכים:
וכמו שעשה אבנים מפולמות המשקועים בתהום אשר מביניהם המים יוצאים. כן עשה שתי הכליות לצאת ולעבור מביניהם מתוך גידיהם את מי הרגלים הוא השתן. אל השלפוחית וגם לחלוח הזרע עובר ויוצא מביניהם אל ביצי הערוה:
וכמו שהתהום קורא אל התהום. כדכתיב תהום אל תהום קורא. כן קורא קרב העליון הוא איסטומכא אל המעיים. להקבילם שאר המאכל והמשתה. והמעיים קורא אל גידי הכליות. שהם כצינורים להקבילם המים. מי הרגלים הם המתמצים ונפרדים מן המאכל במעיים ללכת אל השלפוחית וצינורי הכליות קוראים אל גידי השלפוחית להקבילם המים ההם להוליכם להקוותם בתוך השלפוחית. שהוא דומה לתהום שהוא תחתון לכל התהומות. ועוד אותם מעים קוראין אל מעי האסטומכא לקבל את זוהמת הצואה והגלל:
וכמו שעשה האלהים נהרות להשקות העולם. כן עשה בגוף האדם ורידין הן גידי הדם. המושכים את הדם להשקות כל הגוף:
וכמו שיש בעולם מים צלולים ועכורים מתוקים ומלוחים ומרים. כך באדם מעיניו יוצאים מים מלוחים מנחיריו יוצאים מים קרים. ומגרונו מים חמין ומפיו מים מתוקים. ומאזניו מים מרים. ומי השתן הן מרים וסרוחים:
בעולם יש רוחות קרים וחמים. כן באדם כשפותח פיו ונופח. אז הרוח חם. וכשסוגר פיו ונופח. אז הרוח קר. רעמים בעולם. קול באדם:
ברקים בעולם. באדם פניו מאירים כברק:
מזלות בעולם. והחוזים בככבים יודעים מהם עתידות. כך יש אותות באדם. כשיש חיכוך לאדם בלא שחין ובלא כנה ובלא פרעוש. בזה יודעים הבקיאים בחכמה הזאת עתידות:
וכן בשרטוטי האדם ובתואר פניו יודעים עתידות. והחכמה הזאת היתה ביד חכמים הקדמונים. אבל מן האחרונים נשתכחה. כן יכולין החכמים לידע עתידות מן האילנות והעשבים וזהו מה שאמרו על ר' יוחנן בן זכאי שהיה יודע שיחת דקלים. פירוש היה בקי לראות בתנועות הדקלים ומזה היה יודע עתידות:
וכאשר יוצאין מצד דרום והוא צד ימין של העולם החום וטללי ברכה וגשמי ברכה. כן יצא בצד ימינו של אדם החום. מן המרירה התלויה בכבד. וכן יוצא לחלוח הדם מן הכבד שבצד ימינו של אדם:
וכמו שיצא רעה לעולם מצד צפון בעולם כן יצא הקור מצד השמאל של אדם. מן הטחול. ומן המרה השחורה השוכנת בטחול בתוכו. וכמו שיצאה הרעה לעולם מצפון. כן יצא כל חולי רע וקשה מן המרירה השחורה. השוכנת בטחול בצד שמאל. וכמו שבצד צפון של עולם. מדור כל המזיקין והזיקין והזועות והרוחות והברקים ורעמים מצוים. כך הוא מקור מרירה השחורה בטחול בצד שמאל. שממנה תולדות כל חולי רע וקשה. כמו השחפת הרביעית וכל מיני שגעון והפחד והרעד של איברים:
וכמו שעולין הנשיאים שהם כעשן מן הארץ. ומעלין המים מן התהומות אל אויר הרקיע להמטיר על הארץ. כן עולה עשן קרב העליון. ומעלה לחלוח אל הפה ואל הראש ומן אותו הלחלוח העולה מן הקרב. יזלו הדמעות. וריר הנחירים ורוק הפה:
וכמו שברא בעולם הרים. כן ברא בגוף האדם שכמי הכתפים וקשרי הזרועות. והארכובות על ברכים. וקשרי הקרסולים ושאר הקשרים של כל האיברים:
וכמו שברא בעולם אבנים וצורים חזקים קשים. כך ברא באדם השינים והמלתעות. שהם קשים מברזל ומכל עצם. וכמו שברא בעולם אילנות קשים ורכים. כן ברא באדם עצמות קשים ורכים:
וכמו שברא בעולם ארץ עבה וקשה לחה ורכה כן ברא באדם בשר כנגד הארץ הרכה והעור כנגד הארץ הקשה:
וכמו שהאילנות והעשבים יש עושים פרי וזרע ויש שאינם עושים פרי וזרע כך יש בני אדם שמולידין. ויש שאינם מולידים:
וכמו שמצמיח עשבים מן הארץ. כך מצמיח האדם שער הראש והזקן:
וכמו ששורצים חיות ורמש ביער ובארץ. כך שורצים בראשו של אדם ובשערו:
וכמו שברא האלהים בעולם התלי ונטהו ברקיע ממזרח ועד מערב. מקצה אל קצה. והכוכבים והמזלות. וכל דבר שבעולם אדוקים בו. כך ברא בגוף האדם את כל המוח הלבן. אשר בתוך חליות השדרה. והוא נטוי מקצה מוח הראש. ועד עצם העצה. ושנים עשר הנתחים והצלעים וכל איברי הגוף אדוקים בו מפה ומפה:
כמו שיש בשנה שס״ה ימים כך יש באדם שס״ה גידים:
סוף דבר מעשה בראשית ומעשה מרכבה. הכל רמוז באדם מעט מזעיר. והיודע סוד הדבר. יבין נפלאות השם יתעלה. על כן נקרא האדם עולם קטן. בעבור אשר גוף האדם הוא מצוייר דוגמת עולם העליון. ועולם התחתון. לכן ניתן בו הנפש שהיא דומה לבוראה מעט מזער. ועל כן אמר דוד. מה הנפש ממלאה כל הגוף. ומבלה את הגוף. ואינה אוכלת. וסובלת את הגוף. והיא יחידה בגוף והיא טהורה. ורואה ואינה נראית. ואינה ישינה. כך הקב"ה ממלא עולמו. ומבלה את הכל. שנאמר המה יאבדו. ואתה תעמוד. והקב"ה אין לפניו שינה שנאמר הנה לא ינום ולא ישן. והוא יחיד וגבור וטהור והוא רואה כל. ואין ד"א רואהו. לכן תבא הנפש שיש בה כל המדות הללו ותשבח להקב"ה שיש בו כל המדות הללו. הנפש יושבת וחושבת מי בראה ואז היא לובשת ענוה. ויראת ה' יתב'. לכך צריך האדם (לראות) [אלטונא תקח: לרדות] את עצמו. להבין ענינו. איך שרשו וגזעו. ואיך נוצר מטנוף זרע. ואח"כ חתיכת בשר. ונפוח בו רוח עליונים. מרוקם בעצמות וגידים דם ומוח. ולבש עור ובשר. ונוצר בקלסתר פנים. וקומת אפים. ואיך נקובים נחיריו לפנים. ולגרון. ולהנשים ולהריח. ואזניו לשמוע. וחורי עיניו לראות. ובתוך העין יש בו כמה צבעים. וריסי עיניו. פה וגרון. וחיך ולשון. ושפתים לפתוח ולסגור. והמלתעות. והלחיים. ואצילי ידים. ורגלים וחלל הגוף. ואצבעות וקשריהם וצפרניהם. ויבין איך כל אחד משונה מחברו ואיך היה אסור תשעה חדשים בבטן אמו. ויצא ערום עור חרש וחגר. כל אלה יחשוב בלבו. מי פתח פיך עיניך ואזניך. ומי עשה לך כל תיקוני גופך מי השחיר שערותיך בימי בחורותיך. ואפילו תרחץ אותם בכל נתר שבעולם לא היה מועיל ללבן ובימי זקנותך הוא מתלבן מאליו. כאלה וכאלה תחשוב ותהיה עניו ושפל רוח. וירא שמים: