אור ברסלב

בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין

כח

כז

עליית הטבע גדר אותו הפלוסוף. כי הוא ההתחלה והסבה אשר בה ינוח וינוע הדבר אשר הוא בו בעצם. ולא במקרה. והסבה ההוא הוא הטבע. כמ״ש הכוזרי (סע"ג ממ"א):

ואמר החבר זהו מה שרצה לומר עם דייקות רב ודקדוק. והפרש בין מה שיפעל במקרה ובין מה שיפעל בטבע. והדברים מבהילים השומעם. אבל העולה מידיעתם זה הוא:

ואמר הכוזרי א"כ אני רואה שהתעונו בשמו' האלה ושמונו משתפים עם הבורא. באמרם הטבע חכם פועל. ואפשר שנבוא לומר בורא על טעם דבריהם:

אמר החבר כן הוא. אבל יש ליסודו' ולשמש ולירח ולכוכבים. פעלים על דרך החמום והקרור וההרטבה והיובש והתלוים בהם. (איכיות שניות כרכות וקושי קלות וכבדו' וזולתם) מבלי שנייחס להם חכמה. רק עבודה. אבל הציור והשעור וההזרעה. וכל אשר יש בו חכמה נכונה. לא יתייחס כי אם לחכם יכול משער. ומי שקורא אלה שמתקנים החומר בחמום ובקרור. טבע. לא יזיק. כשמרחיק מהם החכמה. כאשר ירחיק מהאיש והאשה יצירת הולד בהתחברם. אך הם עוזרים לחומר. המקבל צורת האדם. והצורה מאת המצייר החכם ע"כ עד סע"ח:

ותכלית כוונתו שאין הטבע אלא ככלי ביד האומן וכגרזן ביד החוצב בו. ואין בו חכמה וכונה לפעול דבר מעצמו בלי השגחת בוראו יתברך ורשות רבו. וככה ביאר עוד בנ"ג משלישי. ובכ"ה מרביעי. ובחמישי (ס״י) אמר ז"ל הוא כח משתדל בשמירת המין כו׳ הוא אשר ינהיגהו הטבע על דברי הפלוסופים. ועל האמת שהבורא יתברך ינהיגם בתכונה מהתכונו'. קרא אתה התכונה ההוא אם תחפוץ טבע או נפש או כח ע״כ. ועיין תשו' אמ"ה ז"ל סי"ח על אודו׳ חכם שדרש הטבע הוא האלהים. ויפה כיון אותו חכם שהסכים לדעת אחת עם הכזורי. ואמנם נבא ולא ידע מה נבא. כי כן הטב"ע גי׳ אלהים. שהוא ודאי כח אלהי. על כן לא יעות דרכו. ולא יסוג אחור מהלכו. לא יפן כה וכה. כי אלהים הוא לא שיח ולא שיג לו לעשות צרכו. אם לא לעשו' רצון צדיק בשעתו. הכופה ומכריח את המהלך הטבעי לקיים מאמרו בבקשתו ותפלתו למען רבו׳ כבוד קונו ולהגדיל תורה ולהאדירה לעיני המון העם להודיעם כי הקרובים אל ה' שומרי בריתו. נוצרי פקודיו. החרדים על דברו לעשותו המה יצוו על הטבע לשבו׳ ממלאכתו. ולהפר גזרת דין סדרו בפקידות הנהגתו. לפי שעה הצריכה לכך. ה' חפץ למען צדקו. להעביר חוקו. על דרך שאחז״ל הקב״ה גוזר גזירה וצדיק מבטלה. כי הצדיקים המה מלאכיו גבורי כח עושי דברו וחפצו. משיבי חמתו ומנפצי כלי מפצו. לזאת קראתי הטבע עבד ומלך. עבד מכודן. אל כל אשר יחפוץ יוצרו יטנו בכבל. רצונו יביאנו. אולם שר גדול הוא בערך המונהגים מאתו על פי החוקים אשר נסדרו לו מאת ה׳ אשר השליטו. כל עוד שלא יצווהו לעבור חוקיו בעת וזמן אשר ירצהו. לכן יראוהו אנשים כמוכרח במעשהו ושאי אפשר לשנות סדרו ומנהגו. כאשר אינו נכנע להם לקבל צווי השנוי. כפי חפצם דעתם ועצתם. אכן הותנה עמו. כשקבל ממשלתו שלא ישנה את תפקידו אם לא אל על יקראוהו. כי אז יכנע מהר לסור אל משמעתו. של מצוה אחד קדוש מדבר גוזר אומר. בגזרת עליון גבוה מעל גבוה שומר. לפיכך המקרים הזרים. יקראו נמנעים בבחינת הטבע הכולל ובלתי אפשרים עם היותם אפשרים לפרקים. בחפץ מושל עולם בגבורתו. להראו' כחו הנשגב ולכבד אנשי סגולתו. זה העולה ממ"ש באגרת הידועה (ע"ש ד׳ כ' ע"ב):

ואולם לענין הספקו׳ שעוררו המתפלספים מבני עמנו על ענין מאמר (ז"ל) [אלטונא תקח: רז"ל] תנאי התנה הקב"ה עם מ"ב כו'. כתבתי בהגהו׳ פירושי התנ"ך על מ״ש הרלב״ג (בעשרים וארבעה מתועלותיו סכ"ב מספר מלכים א׳) אצל אומרו ובזה התבאר שלא הוגבל בעת בריאת העולם שיתחדשו אלה המופתים בעת שנתחדשו. כמו שיחשבו אנשים ממה שארז"ל תנאי התנה הקב"ה כו׳. וזה שאם הונח הענין כן. יתחייבו ענינים מגונים. אם תחלה יתחייב שתהיה תפלת הנביא עליהם לבטלה כו׳. ואם הנחנו שיחויב אז כן שיהיה נביא משתדל. הנה בטלנו טבע (מאפשר) [אלטונא תקח: האפשר]. ע"כ דברי המניאים את לב הקוראים לתומם. להטיל ארס דופי בדרז"ל הנאמנים תחת יופי. ואמרתי שם בלשון הזה. יראה לי שענין התנאי הלז. הוא שנתן השי"ת הכנה במעשי בראשית שאם ימצא באלה הזמנים שנעשו בהם המופתים נביאים או חסידים מיוחדים מוכנים משתדלים מתפללים על כך. שיהיו הדברים הטבעים נשמעים להם ומזומנים לעשות רצונם. לומר שאין שם חדוש רצון. ואין הענין גזרה מוחלטת. אדרבה זהו המכוון בלשון תנאי. לקיים טבע האפשר שכך הותנה אם יצטרך הדבר באופן כך. יתחדשו המופתים כך וכך. שלא ימנעם מנהגם הפשוט. שלכך ניתן בהם הכנה וטבע אפשרי ההשתנו׳. בעתים אשר ימצא בה ההזדמנו׳ הראוי האפשרי. והכלל שלא יהא להם טבע מוכרח. נקשר במנהג שוה שלא יקבל השינוי לעולם. אבל יהא הטבע אפשרי מוכן להשתנו׳ לעת הראוי כפי בחירת האדם האפשרית. זהו שהותנה עם מעשי בראשית והושם בהם בכח. ובזה שב המגונה נאה. וחזר הזר הנע נח נראה:

ובלחם שמים מ״ו פ"ה דאבות נגעתי ג״כ בצנור הדרוש הלז וקיימתיו ואשרתיו כראוי והשבתי לטענת בתי"ט שם. כי אחרי הביאו מ״ש במ"נ על מדרש רז"ל הנ"ל תנאי התנה. שביאר דעתם ואמר בכונתם. שאות הנביא הוא שיודיעהו האל בעת אשר יאמר בו ומה שיאמר. ויפעל הדבר כמו ששם בשרשו בשורש מה שהוטבע. והוקשה מאד לתי"ט מאמר מרע"ה למתי אעתיר וזולת מאמרי נביאים שיראה מהם קיום אפשרו׳ העשות המופתים והמנעם. לא שכבר נגזר כך מתחלה בהחלט ובחיוב. כמו שהבין הר"מ במורה שלו ובפירושו לאבות. ומ"ש בשם המאירי אינו מאיר יע"ש אמנם המורה דבריו נבוכים הם בהבנת דחז"ל על האמת והמחוור הוא אשר בארנוהו. שכל מגמת כוונת חז"ל היתה לקיים טבע האפשר. כי כן הונח והושם בתחלת הבריאה תנאי במעשי בראשית. שלא יהו נקשרים בטבע קיום בלתי משתנה. אבל הושם בהם הכנה כחניית. שאם יזדמן אדם ושעה הצריכה לכך להפסיק דרכם. ולהשבית מנהגם הפשוט לפי שעה. שלא יעצרם הגשם המוטבע בטבעו הכללי ולא ימנעם מהלכו מלסור למשמעתו. של נביא או חסיד לשעתו ולחזור אח״כ אל מנהגם הראשון. כל זה הותנה על הטבע בראשית מציאותו לומר שאין שם שנוי רצון ולא הריסה בטבע הכולל ואין חדש תחת השמש. כי גם כח זה קבל הטבע מתחלתו. ועל תנאי כך נברא העולם והוסד בו מציאות טבע כללי וטבע פרטי מיוחד. לפי הזדמנו' הענין ובחירת איש מעותד. גם הוצרך התנאי עוד לומר שלא יתמיד השינוי בשום אופן. ולא תמשך הפסקת מהלך הטבע הכללי. אפילו על ידי נביא וחסיד. כי לא אדם להנחם על מעשי ידיו לבטלם ע"י אדם אחר שגזרה חכמתו יתברך [אלטונא תקח: על] הנהגת העולם על סדר טבעו הכללי. שהטביע בו מאז יצרו והבטיחו לעמוד כל ימי עולם. עד שיחדש עולמו. רק לפי שעה הצריכם לכך. לכונה אלהית בלבד. יסבול השתנו' מה. וישוב לקדמותו לקיום בריתו. לא זולת כי בסור הסבה ישוב הטבע לנהוג מנהגו. לא ימושו חוקיו ולא ימוט לעולם. שלא תחשוב הואיל והותר מקצתו הותר כולו אצל אדם גדול ונשוא פנים למעלה. למשול על הטבע כחפצו להפסיקו ולהשביתו ולהפר בריתו כטוב וכישר בעיניו מאחר שנצטווה הטבע בכך להכנע לרצון צדיק מושל יראת אלהים. על כן הותנה עליו כמו כן שיחזור למנהגו הכולל הקודם. והעד על זה. שזו היתה כונת חז"ל בלי ספק. הוא הדרש שזכרו רז״ל בענין. וישב הים לאיתנו לתנאו הראשון הרי בבאור שגם התמדת הטבע הכללי. תנאי היה עמו שיעמוד על ענינו ולא ישמע לקול מבטל שיהיה שלא ברצון בוראו עם היות לבחירה טבע קיים והרשו' נתונה בכל אשר נעשה תחת השמש. לבחור האדם בטוב וברע כרצונו. אך לשנות סדרי בראשית. אע"פ שנמסרו ג"כ ביד הטוב והישר לפני האלהים ולקלוסו. אמנם על מנת שלא יעבור הגבול. להשתמש בכתרו של מלך. לכבוד עצמו. ואם תעיין היטיב במה שאמרתי ובארתי בכאן. תמצא שאין זר אתנו במאמר זה לרז"ל. עם היות כמו זר נחשב לבמ"נ (בפ' כ"ט מח״ב) ועם כל זה חזר ושבחו. אלא שלא ירד לסוף דעת המאמר ולא בחן כחו. ע"כ לשוני שם בלח"ש:

ועדיין צריכין אנו להשיב לדברי ב"ס העקרים (בפרק ב' ממ"ב) ז"ל. וראיתי מי שכתב שהאל יתברך פועל בבחירה ורצון. אבל אין הבחירה ורצון מחודשים בו. כמו שהם בנו. אבל הם בו קדומים כו'. ונמצא לרז״ל מאמרים יורו שדעתם קרוב לזה הדעת. אמרו תנאי התנה הקב"ה עם מ"ב על הים שיקרע כו' שיראה מן המאמר הזה שאמנם אמרו כן. כדי שלא לייחס לאל רצון מחודש בעת התחדש הנס. ולזה יאמרו [אלטונא תקח: כי] נתחדש בעת התחדשו ברצון קדום גזר להיות הנס בעת שנמצא. וזה הדעת רחוק מאד משיושכל. לפי שמלת רצון קדום כשיובן ענינה היא מזויפת ותורה על החיוב לא על הרצון וזה כי השאלה תשוב כמו שהיתה. ונאמר האם בעת שנברא העולם או התחדש הנס. היה בידו אז לאחרו מאותו העת. או לא היה בידו לאחרו. ואם היה בידו אז לאחרו. נתבטל הרצון הקדום. כי מה שלא אחרו. לא היה מפני הרצון הקדום. אלא לפי שלא רצה בעת ההיא לאחרו. ואם רצה היה מאחרו. וא"ת שלא היה בידו אז לאחרו מאותו העת. אחר שכן גזר הרצון הקודם. א"כ נתבטל שם הרצון. ושב הדבר אל פועל בחיוב. לא ברצון. אחר שאילו רצה לאחרו מאותו העת. לא היה יכול. וכן יתחייב לומר בכל הנסים. ובכל פעל שימשך ממנו בכל עת. שהוא נמשך על צד החיוב ע"כ ועם שאינה קושיא מעיקרה. אחר שכבר ידענו שאין רצונו ובחירתו יתברך כבחירתנו. כמו שמיישב הר"מ ענין הידיעה והבחירה. שאינם מתנגדים אצלו יתברך. ומלבד את אשר כבר אמרנו למעלה. שגם הר״מ גם הרלב״ג לא הבינו עצת רז"ל. שגם המה לא נתכוונו לבטל טבע האפשר כלל. אדרבה להיותם נשמרים מזה. באו לומר כך לפיכך גם בסה"ע ההולך בשטת הבנת פלוסופים הנ"ל. לא עשה פה מאומה כי דבריו לא יתכנו אלא על פי שהבין כמוהם. שרצו רז"ל בתנאי הקדום להגביל הנס והמופת [אלטונא תקח: בעת] ובזמן ידוע בחיוב. ואין הדבר כן אלא הניחו אפשרו' המופת. בכל עת שתהיה מוכנת וראויה לכך. מצד המקבלים והפועלי' האפשריים בבחירתם. והנה הענין בזה. כמו בבחירה בשאר מעשים ופעלים המונחים חפשיים לרצון האדם בלי שיבטלו ידיעת השי"ת לגמרי. כן הדבר הזה שוה בשוה. לכן אפילו אם נאמר שיש ביד השי״ת לאחר מועד המופת. לא יבטל רצונו הקדום. אשר התנה שיקרע הים בבחירת אדם הראוי. כמרע״ה וזולתו מאנשי מעשה (בשעה הראויה. ובמקום הראוי מבלי הגביל האיש והעת ולא המקום) כמו שלא תבטל יכלתו יתברך למנוע אדם ממעשהו. אם שהניחו חפשי לעשות מעשהו זר מעשהו. להכעיסו על פניו. אחר שהסכימה החכמה הרבונית לקיים טבע הבחירה חפשית באין מונע. אכן אף לפי דרכו של בה״ע בהבנת דרז"ל. אין הכרח למ״ש. בחלוקה. וא"ת שלא היה בידו או לאחרו כו׳. אם כן נתבטל שם הרצון. ושב הדבר אל היותו פועל בחיוב ע"כ. ואין תולדה זו מחויבת. כי נאמר שרצונו הקדום הוא הישר ודאי. ולכן לא יצויר שיוכל לחזור ממנו. כמו שהוא דבר בלתי אפשרי שיעשה עול. חלילה לאל מרשע ושדי מעול. עם היותו יכול על זה בכחו ובגבורתו. נמנע הדבר מצד ישרו וכמו שאפילו באדם צדיק וחסיד הישר הולך. נחליט עליו שלא יוכל לעשות עול אם היותו בעל בחירה. עאכ"ו בבורא יתברך. שעם היות לא יפלא ולא יבצר ממנו דבר. אם לכח אמיץ הנה. לא יתואר ביכול על העול והחמס ולנמנע יחשב. כמו שלא יוכל להעדיר עצמו כן הדבר בחפצו הקדום. שכבר ראה מתחלה כל העתיד. מגיד מראשית אחרית ולא נתחדשה לו סבה. שבגללה ישתנה חפצו. ההוא אמר ולא יעשה ודבר ויתנחם. מפני העלם ידיעה מתחלה לפיכך הוא אומר כל חפצי אעשה ועצתי תקום. ועל פי הדברים האלה בין הטבע הכולל רוב הזמנים. ובין הפרטי הנוהג לפרקים לעתים שונים. כך נגזר עליהם בחפץ פשוט ורצון קדום שיתנהגו ככה וכל אחד יעמוד על משמרתו. המסודרת לו במועדו ועתו. באין מכלים דבר. ולא מכריח מוחלט. באופן שהרצון והטבע. איש אל מקומו יבוא בשלום בעת ובזמן אשר הוקבע. והדברים נכוחים למבין מדעתו מעמל נפשו יראה ישבע:

והכלל העולה מדרוש זה בדעו׳. הוא זה שהטבע הפועל האיכויות כלחו׳ ויובש וקרור וחמום. כובד וקלות רכו׳ וקושי ושאר משיגי המזג ממאמר האיכו'. הוא כח עור ופועל בהכרח. בלי כונה ומחשבה. כענין כח המגדל הזן והמעכל. שבצומח ובחי. וכיתר הכחות המורגשות שבדצ"חם. אכן נותן הכח הטבעי הממציא העליון יתעלה. אשר טבע כל יצוריו בחותמו. הוא הסודר את הטבע וערך את ערכו בזמנו ומקומו. הוא פועל בו בחפץ. וינהיגהו לפי רצונו הקדום כי הוא יוסד הטבע. הכללי והפרטי אליו ישמעון ואל שלוחו כאשר (יטבע) [אלטונא תקח: יתבע]. ואתה קרא אה הטבע הכולל. כח אלהי או אם תרצה מלאך וכי תגישון אותו אל כח עור הנז"ל אין רע. כי יש לכל דבר ודבר מלאך מיוחד ממונה עליו אין נגרע להשגיח על הווייתו. ושמירת מציאותו. כמ״ש רז״ל אין לך עשב למטה שאין לו מלאך למעלה. מכה בו ואומר לו גדל. ואמרו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו שנאמר ולילה אמר הורה גבר. וגבריאל שר ממונה על האש ויורקמו שר הברד (ובס"ה שמות כל עשבא אית ליה ממנא רברבא תקיפא כו') ודומיהם רבים שנזכרו באגדו'. מלאכים ממונים פקידים על סדרי בראשית ומנהגי הטבע. ורק שלשה מפתחו׳ לא נמסרו ביד שליח. מכלל שכל שאר הנהגות העולם. נעשים ע"י שליח שר העולם. ששמו כשם רבו. אלהים נקרא כנ"ל. ומושבע ועומד לעשות רצון קונו. כפי הסדרים אשר הותנו עמו בראשית קבלת ממשלתו. לעשות כל דבר בעתו. ולפי הראוי והנרצה בעיני אדוניו. ינהיג הסרים למשמעתו. במסלתו ילכון לא יעבטון (אלטונא תקח: ו)אורחותם לא יטו עקלקלותם לא ישנו את תפקידם בל יפקד מצבם ומעמדם. אלא לפי שעה העומדת לאדם:

והתועלת היוצא לנו מזה הדרוש במדו'. לפי כונת הבנין שלנו הלזה. הוא שאין לאדם לבקש הריסת הטבע. אפילו אם היה בכחו לפעול בו כחפצו בהיותו נכבד ואהוב למעלה ורצוי. ויודע ומכיר כחות השמו׳ והממונים לכל דבר לא ילך בגדולו' ונפלאו' לצורך עצמו. והנה מצאנו ישעיה הנביא דאמר שם ואבלע בארזא. נמסר ביד אויבו מבקש נפשו. ואתיוה ונסרוה לארזא. והכי אשכחן נמי ברבא. דהוה נזיף מה"ט. דאטרח קמי שמיא ואשכח פוריה דמרשם בסכיני וכיוצא בזו הרבה. מצינו שמקפיד השי״ת שלא לפרוץ גבול הטבע בחנם. ואפילו לכבודו יתברך ראינו שצוה להשתמש בדרכים טבעיים. להפיק רצונו ולהציל הצדיקים מהסכנה המצויה. כענין שאמר לשמואל עגלת בקר תקח בידך. ולא הבטיחו לעשו' לו נס. שלא יוכל שאול להזיק לו מאומה וכן כשאמר לדוד הסב אחריהם ובאת להם ממול הבכאים. וכדומה לזו רבים מאד במקרא. שהתנהגו הנביאים בדברים הנוגעים לכבודו של מקום. בדרכים טבעיים. ולא חפשו אחר דרכים בלתי טבעיים. להוציא לאור מבוקשם עם היות הכל נתון בידם כאות נפשם. לכן אל תתחכם יותר לרדוף אחר השגת הדברים העולמיים. כקנין העשירו׳ החכמה הבריאו׳. וזולתם מהשלמיו׳ הנכספו׳ ע"י השבעות וקמיעו׳. או בזולתם מן התחבולו' הרקו' והרעו' כי סכנה ואחריו' עצום כרוך בעקבם וכאבם נעכר. קרובים להפסד ורחוקים משכר (ואצ"ל שלא להשתמש במה שאסרה תורה ככישופים וניחושים ועוננים אובות וידעונים) ועיין ש"ע י״ד ((ס"ק ע"ט) [אלטונא תקח: סקע"ט]) כי רוב העוםקים בשמות. אינן נפטרין בשלום (עמ"ש באוצר הטוב. תא ששי) וכ"כ בס"ח. ובסה"ג כתב עונש חמור על המשתמש בשמות:

אמנם כמו שפתי מאמין לכל דבר. כן הוא סכל גמור המכחיש את הידוע ומכזיב המפורסמות. כפעולו׳ הנעשות בכח השמות שנתקיימה ע״פ עדות פלוסופים עצמן כנרבוני אשר העיד בשמו רש"ט מפרש המורה (פס״ב מח"א) שעיניו ראו ולא זר איש מזכיר שם קדוש. ונועץ מרצע בירכו ולא היה מזיקו כלל ולא היה דם יוצא ממנו וכאשר רצה להגישו אליו. לא היה בו כח והרגיש בפרוק חבור. ואעפ״כ חזו מהתלו׳ העיזו פניהם החצופים הללו. אשר לא ידעו ולא יבינו אל פעולו׳ ה'. יהרסם ולא יבנם. ישועו ואין מושיע יצעקו אליו ולא יענם. כי הקדיחו תבשילם ברבים. ופקרו בדברי הנבואה והקבלה הנאמנה. כל דבר אשר לא השיגה דעתם המזוהמת. כפרו ואמרו שאינו אמת. ואין מהצורך להביא ראיה. מדברי רז"ל. כי רבו מספר. וכן ספרי המחברים מלאים מפה לפה. לקיים אמתו׳ כחו׳ מופלאות שבקריאת השמות. עיין תשו' הרשב״א (סר"ך קס״ז תי"ג) וכוזרי במ"ד (סכ"ה) ובעל אור ה׳. ותלמידו בעל העיקרים. עם היותם פלוסופים גדולים. גם הם הודו בזה. ועיין בפירושי ס׳ יצירה לר' סעדיה וה"ר שבתי. הביאם המוסקאטו. מלבד כמה מחברים נאמנים. שאשרו וקיימו פעולו׳ הנעשות בכח השמו'. לא יספרו ולא ימנו מרוב. ומקרוב יצא לאור הדפוס בא"ח גם הוא הכה על קדקדם של הפלוסופים המשוגעים. ההולכים בשרירות לבם תועים. ומכחישים מה שעיניהם רואים ואזניהם שומעים. ומי לא ידע בכתבי יקר שבח מעלת האר"י ז"ל ונזכרו גם בס' עמק המלך ובספר הגלגולים מגדולת פרשת מעשה תקפו וגבורתו. הנודעת ונשמעת בכל העולם אשר פעל ועשה הוא ותלמידו הרח"ו ז"ל בכח יחוד השמו'. ועיין מצרף לחכמה ונשמת חיים. עדות נאמנה מגדולי ישראל. החכמים שבא״י לפני זמן האר"י ז"ל. מהשבעו' שנעשו ברוח רעה שנכנס באשה בצפת גם בזמנינו נעשו פעולו' גדולו' לעיני המון רב בכח ההשבעה בשמו'. כמפורסם מהמעשה שאירע בק"ק נ"ש בפומבי גדול. ואני הכרתי האיש העלול ההוא אחר שנרפא ונושע בה'. והיה הולך לאט בריא ככל האדם. וכן ידוע ומפורסם בעולם המקרה רע. שאירע בבית (בה״ע) [אלטונא תקח: רה"ע] צורף בק״ק פוזנא בימי ח"ז הגמהר"ן כ"ץ זצ״ל. וא"ח הרב זצ״ל היה עד ראיה סח לי מהדברים המשונים. שעשו החצונים. באותו בית קודם שנתגרשו משם. ונודע בכל ארץ פולין. מהמעשי' הגדולים שפעל ר"י ב"ש הזקן בכח השמות. ועיין תשו׳ אמ"ה זצ״ל (סצ"ג) שספר על זקנו הגר״א ב"ש דברא גברא. ע״י צרוף שמו׳ שבספר יצירה. כדאיתא בגמרא. ואני הכותב מעידני מה שראיתי בעיני זה שנתים שנה שהיתה פה נערה עלולה מר״ר ר"ל. ונתתי הטבעת שבא לידי מח"ז הנ"ל עשוי בתכונה עצומה וחקוקים בו שמות והניחוהו באצבע הנערה. מיד רחפו כל עצמותיה מלאו חלחלה מתניה נתכרכמו פניה. וסגרה עיניה. רעדו חרדו כל איבריה. עד שהסירוהו מידה:

והיטיב לדבר הכוזרי בס״ע משלישי על אודו' הנביא אשר ידבר בשם ה' ונעשה לו הפלא באמרו כי המעשים התוריים שהם דומים לטבעים אינך יודע תנועותם. ותחשבם תוהו עד שתראה התולדה. ותרומם מנהיגם ומניעם. ותיחד לו היכולת. כאשר אם לא היית שומע מעולם משגל. ולא ידעתו. ולא ידעת התולדה ממנו. ותראה עצמך נזקק אל הכעור שבאיברי האשה. ואתה יודע מה שיש בקרבתה מהפחיתו׳. ומה שיש בכניעות אל האשה גריעו'. היית נפלא ואומר. אין התנועו' האלה אלא תהו ושגעון. עד שתראה דמיונך נולד מן האשה. וראך הדבר. ותחשוב כי אתה עזרת היצירה ההיא. ושהיוצר כיון בך ישוב העולם. וכן הם המעשים התוריים המשוערים מאת האלהים תשחט הכבש על הדמיון. ותתלכלך בדמו והפשטתו וברחיצת מעיו והדחתו ונתוחו וזריקת דמו ועריכת עציו ויקידת אשו. ואלו לא היה במצות האלהים היית לועג למעשים האלה. והיית חושב כי הם מרחקים מן האלהים. לא מקרבים. עד שכאשר ישלם כראוי. ותראה האש. אז תמצא בעצמך רוח אחרת. לא היית רגיל בה. או חלומות אמתיות וגדולו'. תדע כי הם תולדו' מה שהקדמת. והדבר הגדול אשר בו דבקת. אליו הגעת:

כדומה לזה הם דברי המורה (בי"ז משני) בבואו לדבר על חדוש העולם. לסתור דברי הפלוסוף מניח הקדמו׳. אמר ז״ל. שאין לעשות ראיה בכל הפנים מטבע הדבר אחר הוייתו והשלמו והיותו מיושב על השלם שבעניניו. על ענין הדבר ההוא בעת תנועתו להויה. ואין מביאין מענינו בעת תנועתו. על ענינו קודם שיתחיל בתנועה. וכאשר תטעה בזה. ותמשוך עשות הראיה מטבע הדבר ההוה בפעל. על טבעו והוא בכח. יתחדשו לך ספקו' גדולו' והיו מן השקר אצלך ענינים יתחייב היותם. ויתחייבו אצלך ענינים שקריים ונניח במה שהמשלנו בו (הוא המשל בזרעי הזכר והנקבה. שהתחיל בו אותו פרק) שאיש שלם במדע המוטבע באדם. נולד ומתה אמו אחר שהניקתהו חדשיו. ואביו לבדו השלים גדול הנולד ההוא. באי נגזר. עד שגדל והשכיל וידע. והוא לא ראה כלל אשה. ולא נקבה מנקבות שאר ב״ח. ושאל ואמר לאיש אחד מאשר אתו. איך נמצינו. ועל איזה ענין נהוינו. וענה הנשאל כי כל איש ממנו אמנם נתהוה בבטן איש ממיננו כמותנו. היא נקבה בצורו' כך. ושכל איש ממנו היה קטן הגוף בתוך הבטן. יתנועע ויזון ויצמח מעט מעט והוא חי. עד שיגיע אל גבול כך מן הגודל. יפתח לו שער בגוף למטה שיצא ממנו. ולא יסור היותו צומח אחר כן. עד שישוב כמו שתראנו. והנולד ההוא היתום. ישאל בהכרח ויאמר. וזה האחד ממנו כשהיה קטן בבטן. והוא חי מתנועע צומח. אם היה אוכל ושותה ומתנשם בפיו ונחיריו ויוצא ואמר לו לא. והוא בלא ספק יתחיל להכחיש זה. ויעמיד המופת על כל הענינים האלה האמתיים שהם נמנעים. בעשותו ראיב בנמצא השלם הנח. ויאמר כל איש ממנו כשתכלא ממנו הנשימה קצת שעה. ימות ויבטלו ממנו תנועותיו ואיך יצויר שיהיה איש ממנו בתוך כיס סתום מקיף בו בתוך גוף מדת חדשים והוא חי מתנועע ואילו בלע אחד ממנו צפור חי הצפור ההוא מת לשעתו. בהגיע באצטומכא וכל שכן בבטן התחתון. וכל איש ממנו כשיזון. ולא יוציא בימים מועטים ימות בכאב גדול. ואיך יעמוד זה חדשים בלא יציאה. ואילו נקב בטן אחד ממנו. ימות אחר ימים. ואיך יחשב שזה העובר היה טבורו פתוח. ואיך לא יפתח עיניו. ולא יפרוש כפיו. ולא יפשוט רגליו. וכל איבריו שלמים. אין חלי בהם. וכן ימשך לו ההקש כולו. שהאדם אי אפשר בשום פנים שיתהוה על זאת הצורה. והתבונן זה המשל ובחנהו אתה המעיין. תמצא זה ענינינו עם הפוקר שוה בשוה. שאנחנו עדת הרודפים אחר מרע"ה ואאע״ה נאמין שהעולם נתהוה על צורת כך וכך. והיה כך (וכך) [אלטונא תקח: מכך]. ונברא כך אחר כך ויבוא ארסטו שר"י לסתור דברינו. ויביא עלינו ראיות מטבע המציאו' הנח השנה ההווה בפעל. אשר לא ידמה ממה שהיה עליו בעת (ההוה) [אלטונא תקח: ההויה]. שהוא נמצא אחר ההעדר הגמור ע"כ:

אבל יש להפליא עליו אחר אשר קרב אל מרכז האמת. מדוע חזר הרחיק דרכו מעליו ברוב הספר ההוא הכזיב הדברים המופלאי' הנעשים בעולם. מפני שלא השיגם בהקש שכלי הנוקש סלה. כאשר כה עשה בפסא״ב מראשון ששתה לעג כמים. על אודו׳ הכחישו הידוע מפעולות הנעשו' בכח השמו' והקמיעו' שהרבה להתל בהם. מרבה להכיל וכן עשה בהרבה נסים הנזכרים בתורה שחתר להנהיגם על הדרך הטבעי. מי יגלה עפר מעיניו לראות מה שפעל ועשה בכח הזכרת השמו' וחרמות. נכדו של הרב המורה. כמ"ש הסופר הנאמן בספר יוחסין. שהעיד על רבינו דוד הנגיד נכדו של הרמב"ם. שהתפלל במערת הלל ושמאי ויצאו מים והחרים למלשינים. ובו ביום מתו ת"ק מלשינים בארץ מצרים. ואחר שני חדשים נעקרו נשיהם ובניהם מן העולם. גם הזכיר ה"ר יוסף גקטיליא בעל הנסים. אף הוא העיד שר"י דיליאון היה בדורו מלומד בנסים. ואם מאי דלא הוי. הוי. ר"ל חדוש הבריאה הכללית. מאי דהוי ר״ל חדוש פרטי ההווה לשעה. לא כל שכן. האם כל מה שלא ראה וידע. יאמר שאינו תחת יד האפשר ויכזיב מציאותו לגמרי. ולא ישגיח לעדים כנים. רבים וגדולים כחז״ל הנאמנים. הרי שכח כל המשל שלו הארוך ויש לדמותו בלשון קצר לתנוק שנולד במערה חשוכה. ונתגדל שם. לא ראה מאורות מימיו. ויספרו לו כל מעשה ה׳ הגדול אשר עשה בעולם שמש וירח וכוכבים. המאירים ותדירים סובבים. יחשוב הכל לדברי שקר ותהלה. להיות אור חשך באהלו. כך קרה למאור שכלו. שמש וירח אספו נגהם מלהשפיע עליו באלהות. להיותו גדל בנקרת צרים פלוסופי העמים כל חשך טמון לצפוניהם. כל מאורי אור בשמים קדרו עליהם. ובאו במערות נטו אהליהם במדברות ושאיות. ע״כ לא זכו להביט באור הנשגב עברו משכיות. ולא האמינו מה שלא ראו. עם כל תוקף הגדת המגידים והמעידים. באמת אין סכלות גדול מזה. וכי מי שלא ראה ירושלם בשלותה ורומי הנמצאת עתה. יכחיש מציאותם. ויש מהפלוסופים הסכלים הנבערים שהגיעו למדרגה מן השגעון הנפלא והעצום כי טח מראות עיניהם הכבידו משמוע אזניהם. לא יבטחו בחושיהם להאמין מה שלא ידעו סבותיהם. הלמענם תעזב ארץ ויעתק צור ממקומו. האם ידעו והבינו כל סתרי הטבע. הנראים בכל עת ורגע. והנה הרופא גאלינו שר״י מעיד בספרו. הששי מרפואו'. שראה בעיניו איש נכפה שהיו משימים עליו עשב פיאוניאה ונתרפא. והסירוהו מעליו וחזר לחליו. ונסה הדבר הזה פעמים רבו'. והביאו גם המורה (בפל״ז משלישי) עם שאר סגולו׳ מנוסו׳. ואם סבתן מהחוקרים מכוסות. כיוצא בה העידו סופרי או"ה כותבי טבעי הצמחים הנפלאים שיש במחוז האקוואנג שבארץ סינא. עשב נקרא פופו. המתקיים אלף שנים. וזקנים האוכלים ממנו. חוזרים לנערותם וכדומה לזה דברים רבים מפליאות הטבע נזכרים בספרים. והמה ידועים ומפורסמים. כמשוך המגניטש את הברזל (ויש אבן מושכת אפר. כאשר ראיתי בעיני. ויש מושכת תבן) האם עמדו החוקרים בסוד אבן השואבת. המהפכת עוקץ מחט הברזל לצד קוטב הצפוני וקצהו האחר לדרומי שבו ישתמשו המלחים. ועל פיה ינהיגו ספינותיה'. לתת בים דרך במים עזים נתיבה. ובמדבר בערבה הנגלה להם סבתו. ולא עוד אלא כשיגע האבן בברזל. יקנה הברזל סגולתו ואיכותו. הן לשאוב ברזל אחר. הן להתהפך לצפון צדו א׳ וצדו אחר לדרום. אבל לענין להתהפך לקוטב. יקנה סגולה נגדיית. והפך האבן הנותנת לו סגולתה. כי אם נגע הברזל (בקטוב) [אלטונא תקח: בקוטב] דרומי של האבן יקנה סגולה להתהפך לצפון. ואם יגע בקוטב צפוני. יהפך לדרום. גדולה מזו שכשנקח מחט או ברזל שכבר הגיעו אותו באבן השואבת וראשו אחד הופך לצפון. ונסמוך קוטב הצפוני של אבן השואבת אל המחט. ירוץ אליו צד הצפוני של המחט. ויברח ממנו צד הדרומי. וכאשר נגע אותו בקוטב הצפוני של האבן בברזל. ונסמוך אותו הברזל אל המחט של המלחים. ירוץ אליו צד הדרומי. ויברח ממנו צד הצפוני. והוא פלא ונראה נמנע. שהרי אין הדבר נותן מה שאין בו. ומאחר שהחוש יורה על זה. אין לפקפק באמתתו. וכן דבר ידוע הוא כי מי הים שש שעות מתרבים. ושש שעות מתמעטים. ואין לספק בדבר מחמת שנלאו החוקרי' להשיג סבתו ויותר מזה נמצא אצל האי ניגרופונט הים המסוכן הנקרא איאוריפוס. העולה ומגביה עצמו בחוזק גדול. ויורד במהירות עצום שבע פעמים בכל יום. וככה עושה שבע פעמים בלילה. באופן שמונע הליכת הספינו׳. הגדולו׳ ההולכו' על כנפי רוח התורנו'. וספרו כותבי חדושי המדינו׳. כי בים זה השליך עצמו אריסטו (מפני שלא ידע סבת עלייתו וירידתו) במצולו' בעמקי תהום רבה. לחשוף מים קרים זרים לחקור הסבה. כן יאבדו כל אויביך ה'. הרי תכלית כל חכמתו של זה האיש המרעיש הארץ בהתחכמותו וחקירתו. לכן השמר והזהר ברוחך אל תהי סכל כמותו. למה תמות בלא עתך ואל תתחכם יותר למה תשומם בחקירתך. כי יש לשכל האדם מעמד וגבול לבל יעבור ואיזהו חכם עשיר בדעת השמח בחלקו. וכבר אמר החכם מכל אדם בספר קהלת החכמה (ס"ג) את הכל עשה יפה בעתו וגו' מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף. ואמר עוד (סס״ח) וראיתי את כל מעשה האלהים כי לא יוכל האדם למצוא את המעשה אשר נעשה תחת השמש בכל אשר יעמול האדם לבקש ולא ימצא וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא. עוד אמר (סי"א) כאשר אינך יודע מה דרך הרוח. כעצמים בבטן המלאה. ככה לא תדע את מעשה האלהים אשר יעשה את הכל. וכמו שלא יוכל אדם לדעת מדוע רשעים עתקו גם גברו חיל. יש רשע מאריך ברעתו. עושה רע מאת ומאריך לו. מתערה כאזרח רענן. וחורש מצל. ויש רשע לא יאריך ימים כצל. יש צדיק אובד בצדקו. לא אכל בטובה לחם חוקו. ויש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים לאכול לשבעה ולשמוח בעמלם. לא יטה לארץ מנלם. ויש צדיק קורא לאלוה ויענהו. כרחב״ד וחבריו. ויש אפילו צועק כל היום וחובט ראשו בקרקע. אין משגיחין בו. כריב"ז וזולתו מהצדיקים הגמורים. שלא זכו לכך. כי בכל הענינים סודות צפונים. ידועים לממציאם העליון אלהי האלהים ואדוני האדונים. המנהיג עולמו בחכמה לא ידעה זולתו. ולא חקרה בלתו. ולא אאריך עוד כאן בענין זה. כי מי יעצור כח למשוך בשבט סופר כל מעשה ה' כי נורא הוא בהנהגת הטבע. שכולו מלא פלא. מי שלח עיר פרא אדם יולד חפשי מבית כלא. בגוחו מרחם יצא. ואיך יצויר כי מטפה הזרעית יתהווה אדם בעל חיים ושכל. דמות עולם קטן ברמ"ח איברים ושס"ה גידים. נמצא היכלו כל המון הפלוסופים להגיד סבת טבע הארץ התלויה על בלימה. ועל מה אדניה הטבעו. האם ידעו לתת סבה לקשת הנראתה בענן גם כי יגעו. אף אם דמו בנפשם כי מצאו חזון עלתו לנקודת האמת הגיעו. שגו ביין הסכלות תעו בשכר הוללות טבעו. כאשר הודה ולא בוש אבן סינא. שהכל הבל ורעו' רוח לתוהו כחם כלו ונפשם הוגיעו. וכבר הוכיח ה' את איוב במענהו מן הסערה. להודיע קצור חקירת האדם ותבונתו. מלהשיג סודות הטבע אחד מני אלף (שממנו יקח ראיה ולבבו יבין שלא להרהר אחר משפטי ה' אמת צדקו יחדיו. נורא עלילה על בני אדם. כי אל דעות ה׳ לו נתכנו עלילו׳ מצעדי גבר. כוננו. אף אם לא יגיע האדם אל תכונתם. לדעת כונתם ולהגיע לתכליתם להשיג סבתם. מי תכן את רוח ה' ואיש עצתו יודיענו על כן דברי לעו. להרחיב הדבור עוד בנפלאות הטבע כי יצטרכו לספר גדול בפני עצמו ויעוין גם באגרת הבקורת שלנו (דכ"א כ״ב) מחדושים הרבה הנראים זרים לטבע. והמה (אלטונא תקח: זרים) מאושרים מקוימי'. מפי ספרים וסופרים חכמים מחוכמים. רק הואיל ובא לידינו זכרון פליאת מעשה הנהרות: על כן אמרתי להעיר אוזן השומע מה שכתוב כאן מפלאי הטבע. למען לא יסתפק ג״כ במציאות נהר סמבטיון המוזכר בדברי חז"ל כדבר ידוע גם יצאה טבעו בעולם לקדמונים ובשכבר הכל נשכח אין זכרון לראשונים. להיותו נעלם באלה הזמנים ואודיעך שהעיד עליו הסופר הנאמן יוסיפון (לרומיים) בספרו השביעי ממלחמות ב"י והודיע מקומו ביחוד. בארץ הלבנון (לצפונה של א"י) אצל [אלטונא תקח: עיר] ערקא (היא העיר ערקת לבנה. הנזכרת בפרק מעשר בהמה. ונקראת ע״ש הערקי אחד מעשרה עממין שנתנו לאאע"ה בברית בין הבתרים ועדיין לא נתקיימה. ובהכרח תתקיים לעתיד. שיזכו ישראל לירש הארץ בגבולים הרחבים. כי לא יפול מדבר ה' ארצה. וכל דבר שיצא מפי הקב"ה לטובה. לא חזר בו. ובודאי יקוים באחרית הימים לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו לארכה ולרחבה. ואז יהיה גם נהר סמבטיון תוך גבולי א"י ונראהו בעינינו מה שנעלם ממנו עתה בסבת שבוש הדרכי' מאין עובר ושב. גם סופר קדמון רומי כתב בד"ה שלו שהנהר ההוא בארץ יהודה. ויפה כיון ודק. לא כאשר חשדו בעל מ"י שלא דק בלשונו. מחמת שלא ידע איה מקום ערקא. אבל הסופר הנ"ל הגיד האמת בודאי. אלא שאינו בתוך גבולי א"י ויהודה שכבשו ישראל. אבל הוא נמצא בחלק הארץ שלשת עממין שלא נכבשו לפניהם כנזכר. והילך לשון ס"י הנ"ל (ואציגנו כמ״ש בסמ״י) כשנסע טיטוס במקומו׳ ערקא ורופנא ראה נהר נפלא שעם היות מימיו כבירים שוטפים בחוזק. הוא נח מזעפו אחר כל ששת ימים. עד שביום השביעי רואין בו תהום יבש בלי מים כלל. ואחר יום השביעי הולך וסוער בלי שינוי כלל. ועל כן כנו את הנהר ההוא בשם שאבתי"קא. על ששובת ביום השבת קדש עכ"ל. ואין זה דבר זר וחדוש. אם עתה סך דרכו בסירים ונתיבותיו לא תמצא. כי הרבה מקומות היו ידועים ומפורסמים בשנים הקדמונים. ועתה הם סתומים וחתומים נעלמים. (ושמעתי אומרים שיש עוד אות ליום מימים. מן היונה שאינה אוכלת מהנתלש מן המחובר בשבת דכ"י ליונה אמתילא):

גם המתפלסף קרשקש מפרש המורה מקיים מציאותו כדבר ידוע ומפורסם שא"א להכחישו וז״ל בראש ח"ב בפי׳ הקדמה סי"ב בדברו על תנועת הגלגל שיש לטוען טענות וערעורים לומר שתנועתו טבעית. לא שיהיה בעל נפש ושכל. אבל כן התחייב לפי דעתם. ולא שתורה תנועתו שיהיה בעל חשק ורצון. שאנחנו נראה כמה כחות ונפלאות מפוזרו' בצמחים ובדוממים. הם טבע להם. ולא נוכל לתת בהם סבת הקשית. אם לא ראינו בעינינו או לא שמעו אזנינו שמועות הכוחות לא יאמינו רעיונינו. שלא נתן להאמין שדומם אחד יניע דומם אחר מעתיקו ממקומו. אם לא שכך ראינו או שמענו. כמו האבן שמושכת את הברזל. או כאבן שהיא כגריס של פול אם תחברה אל העין תכנס. ולא תושג כמותה בעין ולא תתן לו צער. אבל תענוג. וגרגיר החרדל תצערנו והאבנים טובות אשר להם טבעים נעלמים וא"ל סבה הקשית וכן הם רבי המספר בצמחים. לא יגיע אליהם עיון הפלוסופים לתת בהם סבה וכן בשור הימי עמדו עליו דייגים פעמים רבות והעידו עדויות לא יתכן בהם (משקרות) [אלטונא תקח: השקרות]. מצד רוב (מהעידים) [אלטונא תקח: המעידים] זה שלא בפני זה. שזה הדג בערב שבת כבוא השמש הוא מתקרב ליבשה. ואינו זז ממקומו. ואף אם יפצעוהו בחרבות וברמחים. הוא בלתי נעתק מאותו המקום. וכן הם מעידים על נהר סמבטיון שהאבנים מתנועעות כל השבוע. ונחות כל השבת. והוא ענין מופלא מורה על מייחד זה הטבע וכן הפלא הגדול שנמצא בכח הנבראיס מטפת המים שבאותה טפה כח לצייר האיברים והקשרם קצתם בקצתם עם הגידים והעורקים והכחות המתחלפות עד שהשכלים האנושיים ילאו דעותם לתת סבות. לקצת דברי הבריאות המתהוות מטפת המים. אבל יאמרו שזה הוא פועל הטבע. ואין הטבע בעל שכל לפי דעתנו. כן נאמר שזה הגלגל תנועתו טבעית לא שיהיה בעל נפש ושכל. אבל אנחנו המאמינים בתורת מרע"ה והוא שהשם ברא העולם וחדשו לעת שרצה. נאמר שהוא ממשיך התנועה לגלגל תמיד. או הוא אשר הטביע בו כח ההנעה בעת הבריאה. כמו שהטביע באדם הכח המנהיג לעשות כל מה שירצה ע״כ:

עוד אביא הנה מפלאי הטבע בדוממי' זכרו הנרבוני הובא בפי׳ ש״ט (פס"ו (אלטונא תקח: ו)מח"א) אמר דע כי הר סיני העידו עליו כי האבנים הנמצאים בו יצויר עליהם הסנה. ולכן נקרא ההר ההוא סיני על שם הסנה. כמו שנגלה ה' למשה מתוך הסנה (לשונו זה סרוח. העודף בדברי רוח. וספון בארס של נחש זקן הלז. השוקע בו. וידוע למשכיל רמיזות הטפשים העקשים הללו מכחישים הנבואה. ואמרתי להזהיר הקורא בצדק בל יכשל באבן הטועים הללו ולא יטעה בדברי תרמית לבם של שוטים שקלקלו לא ישעה) ואחד מנכבדי ברצונה מבני [אלטונא תקח: בן] חסדאי הביא עמו מן האבנים ההם. וריאותי בו הסנה מצויר בתכלית הציור. והציור ציור אלהי. ושברתי האבן לחצאים. ונגלה הסנה בכל חלק וחלק וחלקתי אותו חלק לחצאים. ונמצא הסנה מצויר בשטח כל חלק בפנימיותו. וכן פעמים רבות. עד שהיו החלקים כדמות בטנים. עדין הסנה בהם. ונפלאתי על זה ע״כ. וכ״כ האפודי ז״ל וראיתי אחד מאבני ההר הזה שהיה מצויר בו הסנה בתכלית ציור אלהי. בגוון מתחלף לגוון האבן. וחלקתי האבן ההיא לחלקים רבים. ונראה בכל אחד ואחד צורת הסנה. הנה הצגתי לפניך עדות האנשים הללו המתחכמים לעמוד על סתרי מעשי בראשית. כי מצאו הרבה דברים מתנכרים לטבע. המה ראו כן תמהו. לא יכלו לחקור מקור טבע המציאות כי לא ידעו מה הוא. ועל מה זה מאסו בדבר ה'. להפוך דברי אלהים חיים בפשוטי הנסים הנזכרים ונעשים. במקרא ובגמרא היה להם לזרא הפכו על פיה הקערה. עשו מהם התול ושחוק. עברו תורות חלפו חוק. נסעו ממתקה ויחנו במרה. חז״ל אמרו תנאי התנה הקב״ה עם מ״ב. ופתאים כפראים. התנו עם השי"ת שלא ישנה הטבע נגד דעתם והסכמתם. כאשר כה עשו בכל הנסים הנפלאים הכתובים בתורה וכן בעשרה דברים שנבראו בה״ש הערימו סוד שוד ושבר שעשאו׳ משלים. ואפי׳ בעקדה שלחו ידם להכניסה בחלומות והבלים לא תוכל הארץ להכיל כל דברי הנאצות הגדולות אשר פערו פיהם הנבלים הסכלים. אחזו לנו שועלים קטנים מחבלים כרם ה׳ צבאות למען למוג לב והרבה המכשולים. בכשיל וכילפות יהלומון הלכוף כאגמון פשטי המקראות. אשר היו לאות ולמופת בישראל הרבו להפציר להשיבם אל הטבע. והיתה הפצירה פיס. להמון המתרפים. לשומם לגדופים. עלה עשן באפי אש יוקדת בעצמותי עצורה כזפת בוערה. לא יחשך כאבי אם אדברה. ואחדלה אמרתי לא אזכרנה ואסלדה בחילה. כי היה דבר ה׳ לי לחרפה ולקלס כל היום לא אוכל כלכל און ועצרה:

ומה נעים דבר בעל חזות קשה בראש שער ששי. ז״ל הנה הפלוסופים בגובה נפשם מלאם לבם לעשות להם אלהים כאשר ראו בעיניהם כמו השרים ויועצי ארץ הממליכים עליהם מלך מדעתם ורצונם. ומטילים בו התנאי' כולם אשר ירצו. לא יסירו מהם. וכן על זה השיעור עצמו או יתר עליו. מלין לצד עילאה יחברו. ועל אל אלים ידברו. והם אשר ישערו בו אם יודע דבר זולתו. או לא. ואם ידעו. איך ידעו. ולפי דעת קצתם האל יתברך הוא באופן מיוחד. ולדעת זולתם הוא על אופן אחר. ויעלה בעיונם שאם הם יסכימו בחקירתם שאין אלהים מצוי בעולם. שלא יהיה. ואחר שנמנע וגמרו שהוא נמצא. שהוא ימצא. אבל בכל התנאים והחוקים שיניחום עליו ולא יעבור. ומכלל התנאים אשר הסכימו בם. שהוא ית׳ אינו יודע אלה הדברים האפשריים ואין דעתם יכולה לסבול שישיג אותם בשום פנים וכו'. אמנם מה שראוי לומר אותו בכאן בבטול כולל כל טענותיהם כי מה שאמרו אנחנו משיגים אלו הנמצאים המורגשים באופן גרוע ובכלים גשמיים והוא יתברך אין לו אלה החושים והאופנים הגרועים. א"כ אינו משיג אותם. הוא מאמר מבואר הבטול מעצמו שוה לחלוש הראות. הבלתי רואה כי אם במראה הזכוכית וסובר כי מי שאין לו זה הזכוכית שא״א לו לראות. או הקטע ברגליו ההולך על משענת הקנה. וחושב שמי שא"ל אותו קנה. לא ימיש ממקומו. שזה וזה סכלות נפלאה. כי ודאי אלו ההשגות שאנחנו מרגישים בהרגשותינו. הם שלמות אלינו נמשך ומושפע משלמות השלם בהחלט. כמו שהראות במראה זכוכית אל חלוש הראות. הוא קצת שלמות מהראות השלם. וגם ההליכה על משענת. הוא חלק מהליכה השלמה אבל הוא מבואר שאין הראות מושפע בעצם מן החוש החמרי. אבל הוא כלי יועיל לקבל הנמצא ההיולאני זה הכח. כמו שהזכוכית אינו פועל הראות אבל יועיל שיראה בו חלוש הראות. ובזה הוא מבואר כי המצא בנו אלו הכחות החסרות. יעידו עדות ברורה שימצאו בעצם וראשונה על השלמות בפועל המשפיע אותם. אלא שבו ימצאו בזולת אלו הכלים ושאר החסרונות ואתנו לחסרוננו. א״א להמצא אלא בהם. כמו שבאיש הבריא ימצאו הראות וההליכה זולת כלים חצונים. ובחסרי הכח. לא ימצאו אלא בהם. וכן כל כיוצא בזה. והיא מבואר האמת. שאם לא תאמר כן. הנה זה הנמצא החמרי. יהיה יותר שלם מהפועל הראשון כי הוא ישיג אלה הנמצאים החומריים וירגישם. והוא לא יחוש ולא ישיג אותם. ויפול בזה הבטול והלעג שזכר הפלוסוף האלהי. בהפלת הפלוסופים בלעגו על אלו הגורעים חוק האל בידיעתו. מחוק האדם והבהמה. ונראה שהסכים עמו רוח הקודש במה שזכר המשורר הנוטע אוזן הלא ישמע עכ״ל הנאות לעניננו. להתלוצץ באותה כת של לצים היורים כלפי מעלה חצים. ואבני בלסטראות להחליש כח המופת והאות האלהי שודד הטבע. אשר כרתו עמו ברית ושעבדו לו שכלם השוקע וטבע. ובכמוהם אמר הכתוב הוי רב את יוצרו וגו׳. היאמר חומר ליוצרו מה תעשה. ואמר עוד היתפאר הגרזן על החוצב בו. ואומר המעמך ישלמנה כי אתה תבחר. הוי חרס את חרסי ארמה חסף די פחר. התוכל להתהלל ביום מחר. אם תשוב עד שדי תבכה אל אל תשחר. תעתיר אליו וישמעך ונדריך (תשלים) [אלטונא תקח: תשלם] לא תאחר כי אז על שדי תתענג ואת הארץ תסחר. זהו שעור מה שראינו לבארו הנה בענין הטבע המתמיד והפוסק המוקדם והמאוחר. כולם נתנו מרועה אחד ויכוננו ברחם אחד מאז מקדם מרחם משחר:

ולענין השבעות וקמיעות. לחשים וסגולות שדים ורוחות שיחת ילדים סמוך ללידה. וע"ה אשר לא ידעו ספר. פתע פתאום נעשו חכמים גדולים. ומגידי בעלטה. מודיעים חדושים ועתידות מה למעלה מה למטה. והתגלות נפשות המתים אל החיים ומעניני כשופים והמסתעפים אם תבקשם הלא תמצא׳ בס׳ שה"ק ומצרף לחכמה ואלים והמאסף להנה ס׳ נשמת חיים כי קבצם כעמיר גורנה:

וחקרנו דעות בני אדם בטבע. ומצאנו כתות שבע

א

החכמים. ונבונים וידועים. הולכים לתומם. מתנהלים לאטם בדרכי הטבע בכל עניניהם. לא ילכו בגדולות להכריח הסדר הטבעי לשנות דרכו לעלות ראש הגבע. עם (המאמינים) [אלטונא תקח: האמינם] בלב ישר טבע האפשר. וכי הטבע בעבותות נקשר. פעם יקום פעם יכרע וירבע:

ב

החסידים והפרושים הנגשים אל ה' הנקראים אוהבים וריעים. המה יעלו בהר לפרסם כבוד ה׳ ולהודיע עוזו וכחו בעולם. בעת ובמקום אשר יבחר ה׳. יצוו לטבע ויעמיד ממרוצתו לשעה ידועה. באקראי לא בקבע:

ג

הארורים הרשעים. הפלוסופים היוונים [אלטונא תקח: ו]ההולכים בעקבותם כאלבלג סרסה וחבריהם הלצים המתפרצים שר״י. האומרים מה שדי כי נעבדנו המליכו עליהם הטבע. ככל הולך על ארבע:

ד

חכמים בעיניהם והמה סכלים גרועים. עשו עצמם פשרנים בין הי״ת ובין הטבע במעשה תעתועים. כפלוני ופלוני הנראים לוחמים מלחמות ה׳ אוהבי אשישי ענבים ענבי ראש שכרו יין חמת תנינים. התגאלו בפתבג המתחכמים. האשפים והחרטומים. לא נראו בריאים. וטובי מראה דל כבודם ומשמן בשרם ירזה ולא יוודע השבע:

ה

הם המתפקרים הצבועים. כמפרשי המורה העניים האומללים. אשר לעשות הרע הממכרו. בלחם אונים נשכרו. ובאו להשתחות לאגורת כסף רבע. (במ״א חשפתי מעשיהם גליתי מסתוריהם. נבעו מצפוניהם. אין לבם שוה עם אותו ספר דרכיו סורר ומורה הנבוכים. עד סירים סבוכים חלילה מלייחס אותו חבור עצבים למחבר המהיר בעל היד החזקה בל יתיצב עם חשוכים מה לתבן את הבר. ויש להוכיח זה בראיות גמורות שדברי שני אלו החבורים סותרים זא״ז מן הקצה אל הקצה. לא יתחברו לעולם ולא (יתקבלו) [אלטונא תקח: יתקבצו] בנושא אחד שני הפכים. (עמ״ש שם (בסוד) [אלטונא תקח: בס"ד] בבירור) אף אם להנאתם הזמנית ולתועלת' למצוא חן בעיני אנשי דורם. טפלו עליו שקר זדים את מקורו הערו עונם ישאו. וכן המדפיסים וכל המסייעים להרבות התקלה. מחטיאים הרבים. והשיאו אותם עון אשמה. כאשר יקום אל וכי יפקוד עלבון תורתו יתבע:

ו

הנבלים המשוגעים. כמו [אלטונא תקח: המומרים] שבתי צבי ברחיא קרדוזו חיון וסיעתם ימ"ש חרשי משחית חברי ירבעם. אשר הסיתו את ישראל בכשופיהם הרבים(. והקדיחו)[אלטונא תקח: והדיחו.] תבשילם ברבים הקדיחו אשכלות מרורות הבשילו. חטאו והחטיאו כשלו והכשילו (עליהם ועל כיוצא בהם נתנבא דניאל. ומבני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו מתוך שבקשו לדחוק את השעה. סוף יצאו לתרבות רעה. גיהנם כלה והם אינם כלים על רוב עונותם רבה משטמה. המה היו במורדי אור תרבות אנשים חטאים רבי אשמה להוסיף חרון אף ה׳ על ישראל ולהעלות חמה ואע"פ שכבר נעקרו מן העולם. והיו דיראון לכל בשר היו לשמה. עדיין נשארו שרשים רעים. כאשר בזמנינו איזה פעמים חדשים מקרוב נראה במקום פלוני ופלוני שורש פורה ראש ולענה אשר הניח ה' לנסות בם את בני ישראל לדעת הישנם אוהבים את ה' בכל לבבם ובכל נפשם לסבול עול גלות באהבת אביהם שבשמים. ולא לפרוק מעליהם עול תורה ומצות. לבלתי לכת אחרי התוהו להכביד עליהם עבטיט. לטבוע ביון מצולה. ופקוד עליהם עונותיהם כחטאתיהם שבע. כי כל סאון סואן ברעש ושמלה מגוללה בדמים רקמתי׳ צבעי:

ז

טפשים מתעתעי׳. כבר כוזיבא כדוד אלמוסר רש״ם ורא״ל וזולתם המשתמשים בהשבעות וקבלה מעשית. פתאום עברו ונענשו. אע"פ שהיתה כונתם לטובה. ולא עברו תורות. לא נתקו מוסרות. מ״מ עברו על השבועה שהשביע הקב״ה את ישראל שלא ידחקו את הקץ. הן המה היו לצור מכשול ולאבן נגף לבני ישראל. לעורר עליהם קנאת ושנאת האומות ולהרחיק מהם השגחת השי״ת הנפלאה אשר לא סרה להראות כחה בגלות החל הזה. להקים על סלע רגלינו. נגד כל הקמים עלינו בכל דור ודור לכלותינו. והקב״ה מצילנו. ואיך יתכן. לחבוש להתיר עצמו לכבוש המלכות ע״פ עצת נפתלים נמהרה. יועצי עצה נבערה. על אלה הכתות והדומים נאמר ומן המשכילים יכשלו לצרוף בהם וגו׳. כי עוד למועד. ואשרי המאמינים בני מאמינים בני אי״ו ולא יחישו. לא יהרסו לעלות כחומה. את שלום העיר אשר הגלו שמה ידרשו ויחלו את פני ה׳ להשיב שבותם לא יתנו דמי לו יתחננו ויבקשו. ונעתר להם ורפאם לקבץ נדחיהם אחד באחד יגשו להביאם אל הארץ אשר נשבע. אשרי המחכה ויגיע. כן נזכה בב"א מעמל נפשנו נראה נשבע:

תוכן העניינים

בירת מגדל עוז

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה