אור ברסלב

בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין

כז

כו

עליית חשבון הנפש כה אמר בח"ה ראיתי לבאר עניני החשבון עם הנפש. בעבור מה שיש בו מעניני ההערה לתשובה. למה שיש בה תקנתה בשני העולמים כמו שאמר דוד המלך ע״ה. חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. וראוי לנו לבאר מדבר החשבון עם הנפש ששה ענינים. הראשון. מה החשבון עם הנפש. והשני אם חשבון כל בני אדם שוה אם לא. והשלישי. על כמה פנים יהיה חשבון האדם עם נפשו. והרביעי. מה תועלת החשבון הזה. והחמישי. אם האדם חייב לחשב עם נפשו תמיד. אם לא. והששי במה שחייב האדם לסמוך לחשבון מן המעשים:

פרק א

אבל החשבון עם הנפש. הוא השתדלות האדם בעניני תורתו ועולמו. בינו ובין שכלו. כדי שידע בזה מה שיש לו. ומה שיש עליו מן החובות. וכבר הזהירנו על זה הנביא ע״ה. באמרו וידעת היום והשבות אל לבבך. כי ה׳ הוא האלהים וגו׳. ואמר דוד ע״ה טעמו וראו כי טוב ה׳ ואמר דע את אלהי אביך ועבדהו. ואמר. אל תהיו כסוס כפרד אין הבין. ואמר. במי שלא הסתכל בענינים. ולא חשב עם נפשו עליהם. ולא ישיב אל לבו. לא דעת ולא תבונה. ואמר לא זכרו את ידו. ואמר. זכור ימות עולם. ואמר זכרתי ימים מקדם. ואמר אשא דעי למרחוק. (ואומר כי ריב לה' עם עמו. ועם ישראל יתוכח וגו'. עמי זכר נא גו' למען דעת צדקות ה'):

פרק ב

אבל אם חשבון כל בני אדם שוה. אם לא. נאמר כי התשובה בזה. שהשתדלות בני אדם בעניני תורתם ועולמם. יתחלף כפי התחלפות הכרתם ושכלם. וזכות הבנתם. וכל אחד ואחד מהם. מצוה לחשב עם נפשו. במה שהוא חייב [אלטונא תקח: בו]. מעבודת הבורא יתעלה. כפי הכרתו בטובות הבורא. הכוללות. והמיוחדות. כמו שאמר הכתוב. וידעתם היום. כי לא את בניכם. אשר לא ידעו ואשר לא ראו וגו׳. כי עיניכם הרואות וגו׳. רוצה לומר. כי טענת הבורא עליכם. יותר חזקה ונראית ממה שהיא על בניכם. אשר לא ראו את מופתי הבורא. כראותכם. מפני שאתם ראיתם אותם בעיניכם. ואתם המיוחדים בטובות הגדולות. מבלעדיהם. והנצלים ממכות מצרים. וקרח. ולא הם. ועל כן חייבין אתם בעבודה עליהם. וכן נאמר בשאר בני אדם. כי מה שחייבים בו. יתחלף כפי התחלפות הכרתם. והתחלפות הטובות עליהם. ועל המאמין לחשב עם נפשו. במה שהוא חייב לאלהים יתעלה. וידקדק בדבר בתכלית יכלתו. וכפי השגתו. ומה שיגיע אליו במעשה. ישתדל ויטרח ומה שלא יוכל להשיגו במעשה. ישיגהו בידיעה. ויתאוהו כמו שאמר דוד ע״ה. אחלי יכונו דרכי לשמור חוקיך. ואמר הנחמדים מזהב ומפז רב וגו׳ והבורא ידינהו בו לזכות. והוא חייב לצפות לעתות אשר תשיג ידו. ויוכל בהם לשלם מה שיתכן לו מחובות הבורא יתברך. ואל ירחיב על עצמו (האמתלהות) [אלטונא תקח: האמתלאות] בו. ויזלזל בו ויניחהו ויתעלם ממנו. פן יהיה נעכר ביום החשבון הגדול. כמו שכתוב. בז לדבר. יחבל לו:

פרק ג

אבל על כמה פנים יהיה חשבון האדם עם נפשו. לאלהים יתעלה. אומר כי אופני החשבון. רבים בענין הזה. אך אבאר מהם. שלשים פנים (עם היות כבר נזכרו כולן בעלית הזכירה שלא רצינו לעבור על המצוה. על כן הובאו שם בדרך קצרה. בלשונו של בסא״צ. שקצר את הארוך שבסח״ה. ויעט בו כי היה נמהר לשלול שלל עט. ולא מפני זה נעזוב את המקור הראשון ולא נבעט. ולא נמאס את מימי השלוח ההולכים לאט. לרגל המלאכה הנסוכה חכמת המוסר ההולכת לכבוש את היצר ולגרשו מעט מעט. גם מתוכו ילמדו לסקר בעין יפה המושכים בשבט סופר להמשיכו ולהרחיבו ולפשטו כאגרת אוגרת דברי חכמה לכל חפץ לנהל העט) יתבאר מהם מה שאדם חייב בו לאלהים בשנותן אותם אל לבו. ומקבל על נפשו לחשוב בהם ולזכור אותם תמיד:

הראשון כשישתכל האדם בענין עצמו ויחשוב בתחלת הויתו ויציאתו מלא מציאה אל מציאה. והעתקתו מאין ליש ללא יתרון שקדם לו. אך חסד אלהים וטובו ונדבתו. ויראה בשכלו. כי הוא חשוב בענינו ונשא במדרגתו. ומעולה במתכונתו. מן הבהמה. והצמח. והמוצק. יתחייב להודות לבוראו יתברך. וימשל בזה משל קרוב. יעלה במחשבתו. אילו בעת ינקותו השליכתו אמו במסילה. ועבר אדם אחד וראה אותו וחמל עליו. ואסף אותו אל ביתו. ונטפל בגדולו. עד אשר גדל והשכיל. היאך היה חייב לרוץ לרצונו. וכל אשר יצוהו בו ויזהירהו ממנו. וכמה הוא חייב לו מן החובות. וכפי הגנת הבורא עליו. והספקתו בכל עניניו. צריך שיהיה המשכו אחר עבודתו. וקבלו מצותו. וכבר הוכיח הנביא האומה. בענין הזה. באמרו הלה׳ תגמלו זאת. עם נבל ולא חכם וגו׳. ובאר יחזקאל. בפרשת ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך. ושאר הענין:

והשני חשבון האדם עם נפשו. בגודל טובות האלהים עליו. בחבור גופו. והשלמת צורתו ומהותו. ותבנית איבריו והוצאתו מבטן אמו. ביכלתו יתברך. והכנת טרפו קודם לזה. ואחריו. כפי הראוי לו וכשעור צרכו. חסד מאלהיו עליו. ויחשוב בנפשו אילו היה חסר בתחלת בריאתו עינים. או ידים. או רגלים. ויהיה ביכולת אדם לעשותם לו. עד שיהיה גופו שלם בהם. היאך תהיה הודאתו לו. ושבחו והמשכו למצותו. והדבקו בעבודתו. וכפי זה צריך שימשוך אחר בוראו יתברך. אשר תקן גופו. והשלים איבריו כלם. בתכלית התקון [אלטונא תקח: ו]התכון. כמו שאמר. זכר נא כי כחומר עשיתני וגו׳ ושאר הענין ואמר כי אתה קנית כליותי. ואמר כי אתה גוחי מבטן:

והשלישי חשבון האדם עם נפשו. והשתכלו בגודל טובות האלהים עליו. במה שהועילו מן השכל. וההכרה. עם הרבה מדות טובות וחמודות ונכבדות. יש לו בהם יתרון. על החיים שאינם מדברים. כמו שכתוב מלפנו מבהמות הארץ. ומעוף השמים יחכמנו ויחשוב אילו היה עירום מן השכל וההכרה. והועילו בהם אדם כמוהו. והכיר יתרון מה שהוא בו. על מה שהיה בו. ההיה מספיק לו כל ימי חייו ומדת ימיו להיות מתמיד בהודאתו. ושבחו על זה תחת גמולו. כל שכן הבורא יתברך אשר אין קץ לטובותיו עלינו. ולא תכלית לחסדיו עמנו. כמו שכתוב רבות עשית אתה ה׳ אלהי וגו׳:

והרביעי חשבונו עם נפשו. בגודל טובות האלהים עליו. בהערתו אל מה שיש בו חיותו. בשני העולמים בתורה נכבדת נאמנה להסיר עורונו. ולבער סכלותו. ולהאיר עיניו ולהקריבו אל רצון אלהיו. ותודיענו אמת' בוראו. ומה שהוא חייב לו אשר בו תשלם הצלחתו בשני העולמים. כמו שכתוב תורת ה׳ תמימה משיבת נפש וגו׳. פקודי ה׳ ישרים משמחי לב וגו׳. ויחשב בנפשו. אילו היתה נעדרת ממנו. אחר שהכיר מעלתה. ואחר כך נזדמן לו אדם שהועילו בה [אלטונא תקח: ה]היה רואה השתדלותו ויכלתו מספיקות. להשלים הודאתו ושבחו על זה. כל שכן הבורא. המעיר בה. והמפיק להבנתה. והעוזר לו עליה והמעט ממה שאנו חייבים לו מן ההודאה עליה. שנרוץ להדבק בתורתו. ונמהר לקבל מצותיו והזהרתו. כמו שכתוב חשתי ולא התמהמהתי וגו׳. ואמר מה אהבתי תורתך. ואמר מה נמלצו לחכי אמרתיך:

והחמישי שיחשב עם נפשו. בהתאחרו מהבין ספר תורת אלהים. ומנוחת נפשו מבלתי עמוד על עניניו. ואיננו עושה כן בספר שיגיעהו ממלך. אם הוא מסופק בהבנתו. מפני הדמות הכתיבה. או המלות. או לעומק עניניו ודקותם והתערבותם. וצחות דבריו. אבל היה נותן כל לבו ושכלו בו. לעמוד על עניניו. והיה מצטער צער גדול עד שיבין כוונתו בו. וכשהוא עושה זה לעמוד על ספר אדם נקלה וחלש ונבזה כמוהו. כמה הוא חייב לעשות מכפלי זה עד שיבין ספר אלהיו אשר הוא חייו והצלתו. כמו שכתוב. כי הוא חייך ואורך ימיך וגו׳. איך התרת לעצמך אחי להתעלם ממנו. ולהסתפק לך ממנו. מה שהוא קרוב מענינו. ונגלה מפשוטו. ותקל בזולתו. הלא תראה חסרונך ופחיתותך בדבר הזה. הלא זה דומה למעשה מי שנאמר בו ולאלהי כספא ודהבא נחשא פרזלא וגו׳. ולאלהא די נשמתך בידיה וכל ארחתך ליה לא הדרת:

והששי שיחשב בנפשו כשהוא מרגיש במדותיו שהן נוטות להמרות הבורא ולהפר בריתו. יחשב בנפשו ויעביר על לבו כל מה שהשיג בחושיו. ומשרשי העולם. וענפיו. ופשוטו. ומורכבו. ועליונו ותחתונו. שכולו עומד בדבר ה׳. ושומר ברית ה׳. האם ראה ממנו דבר יוצא מקשר עבודת האל יתעלה. או שממרה דברו ומפר בריתו. ואילו היינו מעלים במחשבתנו שדבר מהם עבר ברית הבורא ונשתנה טבעו. או שהארץ סרה מן האמצע. ויצאו מי הים ועברו גבולם וכסו פני הארץ. ההיה אדם נשאר על פני האדמה. ויותר נפלא מזה. באיברי האדם. אילו היו עוברים ברית הבורא באדם. וינוחו אבריו הטבועים על התנועה. או ינועו הנחים מהם. או אם לא היו מגיעים אליו החושים. מה שנצטוו להגיעו אליו היה חבורו נפסד. והרכבתו נתקת ובטלה הנהגתו. והיאך לא יתבייש האדם. לעבור ברית אלהיו בעולם שלא עבר ברית אלהיו בו. ובעוזרים שחייבים בעבודתו וסבל כל ענינו. והם איבריו. והדמיון הקרוב בזה. למלך שצוה כת אחת מעבדיו. להעביר אחד משריו נהר גדול. בתכלית השמירה. אל מקום ידוע. וזמן קצוב. ואח״כ צוה המלך. לשר לעשות להם בענין ההוא ובזמן ההוא דברים ידועים. וקיימו העבדים בשר. מצות המלך. והתעלם השר. ממה שצוהו בו המלך להם. ואמר לו אחד מן העבדים השר המתעלם ממצות המלך. הלא תירא שיעשה אחד ממנו בך כמעשיך ויעבור מצות המלך בשמירתך. כמו שעברת בנו. ותפול בנהר הגדול הזה. ותמות מיתה רעה חזור מטעותך בתשובה. ובקשת המחילה. כי המלך צוה אותנו שנתעלם משמירתך. אם תתעלם ממצותו עלינו. והקיץ מהתעלמותו. וחזר מטעותו. ואתה אחי. חשוב אם עבר אחד מאבריך. על מצות הבורא בך בהשתמשך בו. הלא אתה יודע. כי הבורא יתברך התנה בתורתו הנאמנה שיהיה ברשותך ובחפצך כל מה שבעולם אם תעבדהו. ושיעבור על רצונך. כשתעבור על דברו כמו שהוא מבואר בפרשת אם בחוקותי תלכו וזולתה:

והשביעי חשבון האדם עם נפשו לאלהיו בתנאי העבדות ושיקבל על עצמו חובות האדנות לבוראו שנזכרו רובם בעליית עבודת האלהים ידרשם המבקש שמה ויחשב עם נפשו עליהן בעת שיכיר התמדת טובות הבורא יתברך עליו בהזמינו תועלותיו. וחמלתו עליו. והספיקו כל הצריך לו מן המזון תדיר. ולא הניחו לנפשו. ולחלישות הכרתו. בהנהגות עניניו והועילו בחכמה ובשכל ובבינה. ינהיג בהם עניניו. וידע חובות אלהיו עליו. כמו שאמר דוד ע״ה עבדך אני הבינני וכשיכיר העבד מאדוניו סימני טובותיו העודפות בנפשו וגופו וכל תנועותיו ושהוא משקיף עליו תמיד ויודע נגלותיו ונסתרותיו ושומר עליו כל תנועותיו וקושר אותם באסוריו ומושל בהם וצורת נסיונו ובחינתו במה שהתיר לו מהשתמש באיבריו והרשהו מהעברת מחשבותיו ביצריו הטובים והרעים ויחשב במסורת התורה והערתה על מה שיש בו רצון אלהיו ומה שיקציפנו עליו משתמש בכל פנות גופו. וכחות נפשו אליו במה שימצא בו חן בעיני אדוניו ויקריבהו. ויסיר מסך הסכלות בו מעליו וילבש כסות המורא והבשת ממנו. והאהבה בו. והחפץ במה שהוא רוצה ואז יבואוהו הטובות הגדולות והאורים הגדולים מהאלהים כמו שכתוב ה׳ באור פניך יהלכון ואמר יאר ה׳ פניו אליך ויחנך ועיקר הכל בהשלמתו תנאי העבדות וביחדו אלהיו באדנות בלב שלם ונאמן ובזה תהיה אהבתו באלהיו שלמה ואהבת אלהיו בו כמו שאמר הכתוב את ה׳ האמרת היום וה׳ האמירך היום ואמר ולתתך עליון ואמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך והטעם בזה כי ידוע שגדולת העבד ויקר מעלתו אצל בני אדם הם כפי גדולת אדוניו בין האדונים וכפי בחירת האדון בו והקרבתו אותו ולפי ששם הבורא יתעלה גדול ועליון על כל עליונים אצל כל (העמים) [אלטונא תקח: הגוים] כמו שכתוב כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בעמים והיה הקרוב אליו מכל העמים והמיוחד בעבודתו מהם עם בני ישראל. היה בדין שתהיה מעלתנו ותפארתנו על שאר העמים. כפי זה. וטעם כי שם ה׳ נקרא עליך הוא שקראנו עם ה׳ ועם אלהים וכהני ה׳ ומשרתי ה׳ ועבדי ה׳ ובני ה׳ והדומה לזה ממלות הסגולה והבחירה אבל ויראו ממך הוא לכבוד הבורא ומוראו כמו שכתוב מי לא ייראך מלך הגוים וכמו שאמר הכתוב במה שאנו עתידים להגיע אליו מהתקרב אל הבורא והתיחדנו בעבודתו זה יאמר לה׳ אני וגו׳ והתחלפות ערכם אצל הבורא כפי התחלפות מעלתם בקרבתם אליו ועבדם אותו. על כן חשוב עם נפשך על הענין הזה אחי ואל תטה בו אחר יצרך ולא תסכים עם תאותך בהשתמשך במחשבתך ובינתך ושכלך בו ותן אל לבך השקפת הבורא יתברך על חשבונך במצפונך ותהיה כוונתך בו לשמוע ותדקדק בו לכבודו יתעלה מבשתך מהשקפתו עליך בו כמ״ש ה׳ יודע מחשבות אדם כי המה הבל:

והשמיני חשבון האדם עם נפשו במה שהוא חייב בו. מיחוד לבו לאלהים יתברך ויחוד הלב על שני פנים. אחד מהם. יחוד הלב ביחוד האל. כאשר בארנו בתחלת הספר. והשני יחוד הלב. בעת שיעשה מאומה. ממעשי העולם הבא חובה או רשות. לאלהים לבדו. כאשר בארנו בשער יחוד המעשה. ומתנאי יחוד האלהים שלא יהיה לו אלהים זולתו. ולא ייחס אליו צורה ולא תמונה. ולא תנועה ולא העתקה. ולא תאר מתארי הגופים ולא ענין מעניני העצם והמקרה וידע שהוא א'. ואין אחד כאחדותו ולא בורא זולתו. ולא יוצר בלעדיו. ושאר שמותיו הטובים. ומדותיו העליונות. ומתנאי יחוד הלב במעשה לאלהים. שלא יכוין במעשהו אלא לשמו הגדול. לא מאהבה לשבח בני אדם ולא מתקוה להם. ולא מיראה אותם ולא למשוך תועלת. ולדחות נזק בעולמו ובאחריתו. כמו שאמרו רז״ל אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב. ע"מ לקבל פרס. אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס ובחון זה אחי במה שנוהגים בו בני אדם באהבתם. כי האוהב כשהוא מרגיש מאוהבו שאין לבו שלם עמו. כל שכן האדון מן העבד. יקצוף עליו. ולא ירצה במעשהו אפילו אם ישתדל בו. ויהיה שלם וגמור בנראהו. אעפ"י שהאדם מצטרך לחבירו וצריך לעזרתו. ק״ו הבורא יתעלה שצורך הברואים כולם אליו. ואין לו צורך אליהם ולא תועלת בהם המשקיף על לבותם. וצפון סודותם איך נרצה לו מנפשותנו. במה שלא נרצה מהם לחברינו. ורעינו. עם סכלותם במצפון לבותינו עם התרמית והאון. ומעוט שלמות לבנו עמהם וכשמשתכל המבין ממנו בענין הזה. יכלם מבשתו מהבורא יתעלה. ויתקן מצפונו וייחד לבו לאלהים ביחודו. ובעשותו מצוה ממצותיו ותורה מתורותיו בהשתדלות וחריצות. כמו שאמר דוד ע״ה. דרך מצותיך ארוץ וגו׳:

והתשיעי חשבון האדם עם נפשו. במיני מעשה העבודה והשתדלותו בהם למחלקותיהם. בהשתדלותו במעשי מלכו כשהוא מטיל עליו מעשה מן המעשי' שיהיו בתנועות גופו ולא יניח מהשתדלותו [אלטונא תקח: ו]יכלתו מאומה שלא ישימהו בו. ואם יהיה ממעשי העיון והמחשבה והעצה. יזמן כל לבו ובינתו ושכלו והכרתו להשתדל בו. ולהרגיש אליו. ואם בא לשבחו ולהודות לו על טוב שגמלו. או חסד שעשה עמו. בחרוז או במפורד או בכתב או בעל פה. לא יניח מצחותו ומליצתו. ודרך העברה (הפלגה והשאלה) ומשל ואמת ושקר ממה שיתכן לו לספר עליו. שלא יזמנהו ויראהו ואילו היה יכול להראותו. בכל איבריו. ונסתרהו. ונראהו. היה עושה ואילו היה יכול להטריח השמים והארץ וכל אשר בהם. בהודאתו ושבחו מחפצו שיגיענו טוב מצפונו לו היה עושה זה עם חולשת האדם וזעירותו ומהירות כלות ימיו. וכפי זה ראוי למשכיל שיהיה במעשי עבודת האלהים יתעלה כשהוא עושה מהם מאומה. והוא שכל מעשה שהוא לאלהים. איננו נמלט מאחד משלשה חלקים. אחד מהם חובות הלבבות בלבד. והם שכיוננו לבארם בספר הזה. והחלק השני חובות הגופות והלבבות יחדיו. כמו התפלה. ולמוד התורה והשבח והתהלה לאלהים. ולמוד החכמה. וצוות בטוב והזהיר מן הרע. והדומה לזה. והחלק השלישי. חובות האיברים בלבד אין ללב בהם שום הכנסה אלא הכוונה לאלהים. בתחלת המעשה. כסוכה. והלולב. והציצית. והמזוזה. ושמירת השבתות. והמועדים. והצדקה. והדומה לזה ממה שלא יזיק העושה אותם. טרוד לבו בזולת מעשהו. אך בחובות הלבבות. חייב לפנות לבו. מכל מחשבות העולם וטרדותיו. וליחד לבו ומצפונו לאלהים לבדו. בעת ההוא כמו שאמרו על אחד מן הפרושים שהיה אומר בתפלתו לאלהים. אלהי יגוני בעבורך. בטל ממני היגונות ודאגתי ממך. הרחיקה מנפשי הדאגות. ובזה יקבל אלהים מעשהו וירצהו ובכמותם יתכן מה שאמרו רז״ל. מצות צריכות כונה. ואם יתעסק במעשה מחובות הלבבות והאיברים יחדיו. כתפלה וכשבח לאלהים יתברך. יפנה גופו מכל מעשי העולם הזה. והעולם הבא. ויפנה לבו מכל המחשבות המטרידות אותו מענין התפלה. אחר שינקה עצמו. וירחץ מכל הטנופין והלכלוכין וירחק מכל ריח רע והדומה לזה. ואחר כך יעלה על לבו. אל מי מכוין בתפלתו ומה מבקש בה ובמה מדבר לפני בוראו. ממלות התפלה וענינה. ודע כי המלות תהיינה בלשון כקליפה. והעיון במלות. כלב. והתפלה כגוף. והעיון כרוח וכשיתפלל המתפלל בלשונו. ולבו טרוד. בזולת ענין התפלה תהיה תפלתו גוף בלי רוח .וקליפה בלי לב. מפני שגופו נמצא. ולבו בל עמו עת תפלתו ובכמוהו אמר הכתוב. יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני. ולבו רחק ממני. ומשלו זה עוד. לעבד שבא אדוניו לביתו. וצוה אשתו ובני ביתו לכבדו. ולעשות כל אודותיו. והלך לו הוא והתעסק בשמחה ובשחוק. ונמנע מעבוד אותו בעצמו. ומהשתדל בכבודו ולעשות מה שהיה ראוי לו. וקצף עליו אדוניו. ולא קבל כבודו ועבודתו והשיב הכל בפניו. וכן המתפלל כשיהיה לבו ומצפונו ריק מענין התפלה לא יקבל האל ממנו תפלת איבריו. ותנועת לשונו. הלא תראה מה שאנו אומרים בסוף תפלתנו. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך וגו׳ וכשיהיה האדם חושב בשום דבר מדברי העולם. במותר או באסור. ואחר כך יחתום תפלתו ויאמר והגיון לבי לפניך. הלא זה גנאי גדול. שיטעון שדבר עם אלהיו בלבו ובמצפונו ולבו בל עמו. ושאל ממנו אחר כך לקבל אותה ולרצות בה ממנו. ודומה הוא למי שנאמר בו. כגוי אשר צדקה עשה. ואחז״ל ימוד אדם עצמו אם יכול לכוין את לבו. יתפלל ואם לאו אל יתפלל. ואמר ר' אליעזר בשעת פטירתו. בכלל מה שצוה בו לתלמידיו. וכשאתם מתפללין דעו לפני מי אתם מתפללים. ואמר הכתוב הכון לקראת אלהיך ישראל וארז״ל אל תעש תפלתך קבע. אלא רחמים ותחנונים לפני המקום. ואמר בהתעטף עלי נפשי. ואמר נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים. וראוי לך אחי שתדע כי כונתנו בתפלה. אינה כי אם כלות הנפש אל האלהים וכניעתה לפניו עם רוממותה לבוראה. ושבחה והודאתה לשמו. והשלכת כל יהביה עליו. ולפי שהיה על הנפש לזכור כל זה. בלי חבור וסדר. כתבו רבותינו ז״ל הענינים שצריכים להם רוב כתות בני אדם. הנראה חסרונם בהם אל האלהים וכניעתם בעבורם. והם עניני התפלה על סדר ותקון שתקבל בה הנפש פני בוראה. ולא תבוש (בהתפללה) [אלטונא תקח: בהתנפלה] ויראה ממנה בסדרה מעניני התפלה בלבה. הכניעה והשפלות לאלהים. ולפי שהיתה מחשבת הלב מתהפכת הרבה. ואין לה קימה למהירות עבור ההרהורים על הנפש. היה קשה עליה לסדר עניני התפלה מעצמה. תקנו אותם רז״ל במלים מתוקנים יסדרם האדם בלשונו. מפני שמחשבת הנפש הולכת אחר המאמר ונמשכת אל הדבור. והיתה התפלה מלות וענינים. והמלות צריכות אל ענין והענין אינו צריך אל הדבור. כשאפשר לסדרו בלב אשר היא עקר כונתינו. ועליו משען מגמתנו. הלא תראה מה שאמרו רז״ל בעת הדחק בעל קרי מהרהר בלבו. ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה. והתירו לקצר בעניני התפלה בתפלה קצרה. על כן תקן אחי. ענין תפלתך בלבך והשוהו עם דבורך וכוון בהם כוונה אחת לאלהים. ופנה גופך מכל תנועותיך וקשור חושיך ורעיוניך. מהתעסק בדבר מדברי העולם עם התפלה הקשה במה שאתה עושה למלכך כשאתה מתעסק בהודאתו ושבחו וספור טובותיו עם סכלותו במצפונך כל שכן הבורא יתעלה המשקיף על גלוייך ומצפונך ונסתרך ונראך. ומן התימה שהתפלה אצלך אמונת הבורא ופקדונו. כי מסר בידך ענינה ונתנה ברשותך. לא ישקיף עליה זולתו. ואילו תתפלל אותה כמו שצוה הבורא יתברך. יצאת ידי חובת האמונה. ויקבלנה ממך הבורא ואם לא תהיה נאמן בה בלבבך ובלשונך תהיה בחזקת הקובעים אותו באמונתו ואמר הכתוב בהם כי דור תהפוכות המה. בנים לא אמון בם. ואמר באנשי האמונות הנוהגים בהם כמשפטם וכדיניהם עיני בנאמני ארץ וגו׳. ואם יעשה מחובות הגופות מאומה. כסוכה וכלולב ושאר מה שזכרנו בחלק הזה חייב להקדים כונת הלב לאלהים קודם שיעשנה כדי שיהיה שורש מעשהו לשמוע למצות הבורא לגדלו ולרוממו ולהודות לו ולשבחו על גודל טובותיו ורוב חסדיו עליו ויגיע בה אל קץ גבוליה בתחלת המעשה ובאמצעיתו ובסופו יראה מהאל וחפץ במה שיגיע לרצונו וירחיק מקצפו כמ״ש דוד ע״ה לעשות רצונך אלהי חפצתי וישא נפשו בזה על ההקשה. אשר קדמתי בתחלת הפנים האלה מדבר המלך ויהיה על לבו תמיד ואז ימצא חריצות מאבריו למעשה העבודה בע״ה כמו שהקדמנו מדברי דוד ע״ה חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך חשתי ולא התמהמהתי וגו׳:

והעשירי חשבון האדם עם נפשו בהשקפת הבורא על נגלהו ונסתרו ושהוא רואה אותו. וזוכר כל מעשיו ומה שעובר על לבו מן המחשבות הטובות והרעות ויהיה מפחד תמיד ממנו ומשתדל לתקן נגלהו ונסתרו לאלהים יתברך וימשל בזה אילו היה משקיף עליו אדם ושומר תנועותיו תמיד הנכון היה לו לעשות דבר שהוא מואס האדם ההוא כ״ש שיהיה בוראו המשקיף עליו כמה הוא חייב להכלם ולהתבושש לפניו ולהזהר מהמרותו ולמהר לעבודתו לסבות רצונו ואהבתו. ועוד כי מן הידוע אצלנו. שאנו מתקשטים במבחר מה שנוכל עליו. מן המלבושים בצאתנו לקראת מלכינו ושרינו. וגדולי דורנו. מפני שהם משקיפים על גלויינו. כמו שאמר. כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק. ואמר וישלח פרעה ויקרא אל יוסף ויריצוהו מן הבור. ויגלח ויחלף שמלותיו. וכפי זה אנו חייבים להתקשט בעבודת האלהים. בנראנו ובנסתרנו לאלהים. מפני השקפתו עלינו בשוה תדיר. ואילו היינו מעלים בלבנו. כי השקפת המלכים על הנסתר ממצפונינו. כהשקפתם על הנראה מגופינו. לא היינו מתעכבים לקשט מצפונינו. כרצונם ממנו. הלא תראה כי רוב בני אדם. אין עלת השתדלותם ללמוד החכמות וללמדם. אלא להתגדל בהם אצל המלכים בלבד. וכן בהרבה מעניני התורות. כי עם הארץ מצווים על דת מלכם והאל יתברך יותר ראוי לו. ויותר חובה עלינו. להתקשט בעבודתו. במצפונים ובלבבות. ובאיברים. להשקפתו עליהם. וראותו אותם תמיד. לא יטרידנו דבר. מדבר. כמו שאמר הכתוב. אני ה׳ חוקר לב ובוחן כליות. ואמר בכל מקום עיני ה׳ המה משוטטים בכל הארץ. ואמר הכתוב בענין היראה. מהשקפת הבורא אל תבהל על פיך. ולבך אל ימהר להוציא דבר וגו׳. ואמר ה׳ משמים השקיף על בני אדם. וכאשר יהיה הענין הזה שב אל רעיון המאמין תמיד. ויחשוב המאמין תדיר עם נפשו עליו. יהיה הבורא יתברך נמצא עמו במצפונו ונראהו. בעין שכלו. ויהיה ירא אותו תמיד ומרוממו. ובוחן במעשיו וחוקר פעליו. בהנהגת בריאותיו המעידות על גדולתו. ורוממותו וחכמתו. ויכלתו. וכאשר יתמיד על זה. יניח הבורא לו מעצבו. וירגיע לבו מפחדו. ויפתח לו שערי ידיעתו. ויגלה לו סודות חכמתו. וישים עיניו על הדרכתו והנהגתו. ולא יניחהו לעצמו וליכלתו. כמו שאמר במזמור ה׳ רועי לא אחסר עד סופו ויהיה במדרגה העליונה ממדרגות החסידים. ובמעלה הרמה ממעלות הצדיקים. ויראה מאין עין וישמע מבלי אזן. וידבר בלי לשון. וירגיש בענינים. מבלתי חושים. וישער בהם. מבלעדי הקשה. אינו קץ במאומה מענינו. ולא בוחר ענין. יותר מענין. ממה שבחר הבורא. תולה רצונו. ברצון הבורא ואהבתו באהבתו. והנאהב אצלו. מה שאהב לו. והנמאס אליו מה שמאס לו. ובכמוהו אמר החכם. אשרי אדם שומע לי. לשקוד על דלתותי יום יום ואמר כי מוצאי מצא חיים. ויפק רצון מה׳:

הי"א חשבון האדם עם נפשו. על מה שעבר מימיו. אם התעסק בהם בעבודת אלהיו. או בעבודת יצרו. וימשל בזה. כאילו המלך נתן לו ממון להוציאו בפנים מאפני הוצאותיו. והזהירו שלא יוציא ממנו מאומה בזולתם. והודיעו כי יחשב אותו עליו בכלות שנתו. ולא ימחול לו ממנו מאומה. האין מן הזריזות לו שיחשב עם נפשו בסוף כל חדש וחדש מחדשי השנה לדעת מה שהלך מן הממון ובמה הוציאו. ויהיה נזהר בשאר הממון. ובשאר הזמן. קודם שיפגעהו החשבון פתאום. והוא אינו יודע מה שיש לו. ומה שיש עליו. ועל הדמיון הזה אחי. צריך שתפקוד את נפשך אם תוכל בכל יום מימיך. ותחשב עמה על עבודת האלהים. שהיא חובה עליך בו. ואם התעלמת מזה במה שעבר מימיך. לא תפחות מחשוב עם נפשך. במה שנשאר מהם. ואל תדלק אחר ההעלמה בהעלמה ותרדוף ההנחה בהנחה. כי אין לפני אלהיך העלמה ולא הנחה. ולא שכחה. וכבר נאמר כי הימים מגלות. כתבו בהם. מה שתחפצו שיזכר לכם. ואמר אל תהיו כסוס כפרד אין הבין. ונאמר (במה) [אלטונא תקח: במי] שארך זמן התעלמותו גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע:

הי"ב חשבון האדם עם נפשו. בעת המיית לבו וחריצותו על העולם. בכל השתדלותו. ותכלית תחבולותיו וסוף יכלתו. וישקול עמה בזותו בעניני אחריתו ונטותו מעבודת אלהיו. ואז ימצא מחשבתו בעניני עולמו. הרמה שבמחשבות. ותוחלתו בו הרמה שבתוחלות. כי לא יספיק לו ממיני קניניו מאומה. אך היא כאש. כל אשר תוסיף עצים היא מוסיפה להבה. וכל לבו וכונתו נמשכים אליו יומם ולילה. איננו חושב לאוהב. אלא מי שיעזרהו עליו. ולא ריע נאמן. אלא (המושכהו) [אלטונא תקח: המישרהו] אליו ויצפה לעתות אצור המסחרים. ועתי מכירתם וצופה עניני השער. וחוקר על יוקר הסחורו'. וזולותם ועלותם וירידתם. בכל קצוי הארץ. ולא יעכבהו מלכת בדרכים הרחוקים. חום ולא קור. ולא סער הים. ולא אורך הדרך במדברו'. אך כל זה. לתקותו שיגיע אל תכלית. ואין תכלית לו. ואפשר שתהיה יגיעתו לריק. ולא יעלה בידו כי אם הצער הארוך והטורח והעמל. ואם הגיע אל קצת מה שקוה שמא לא יהיה לו ממנו. כי אם שמירתו והנהגתו והצנעתו מן הפגעים עד שיהיה למי שנגזר לו בו. אם בחייו. כמו שנאמר בחצי ימיו יעזבנו. או לאחר מותו כמו שכתוב ועזבו לאחרים חילם. וכבר הזהירנו החכם מן החריצות והשתדלו' להרבו' בממון. כמו שכתוב אל תיגע להעשיר מבינתך חדל וספר מדוה הנמצא בו. באמרו התעיף עיניך בו ואיננו וגו׳. והורנו החכם (האחד) [אלטונא תקח: האחר]. ואישר אותנו על השתדלותנו. בענין המזון והספק בלבד באמרו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. וכן שאל החסיד מאלהיו לתת לו מן המזון. די ספקו. ולהרחיק ממנו העושר. המביא אל המותרים. והריש המביא אל אבדת המוסר והתורה. באמרו שתים שאלתי מאתך ריש ועושר אל תתן לי. הטריפני לחם חוקי. ושאר הענין. וכמוהו מצאנו. יעקב אבינו ע"ה. שאל מאלהיו ספוקו. באמרו ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. הלא תקיץ אחי. ותראה חסרון מה שחרצת עליו ומהרת אליו. להעמיד גופך על ענינו. אשר לא תתמיד לך חברתו. כי אם זמן מועט. לא יפרד ממנו צער ולא ימלט מפגע. בעוד התחברותך עמו. אם ישבע יחלה. ואם ירעב יחלש. ואם תלבישנו יותר מצרכו יקוץ. ואם תניחנו עירם. מצטער. ועוד שהנאתו בבריאותו וחליו ומותו. איננה ברצונך ולא ברשותך. כי הכל להנהגת בוראך יתעלה. ואיה יתרון נפשך על גופך ומעלת עולמה. על עולמו. ועולתה מירידתו. ורוחניותה. מגשמותו. ועמידתה. מחליפתו. וקיומה. מהפסדו. ופשיטותה. מהרכבתו. ודקות עצמה. מעביו. והבנתה מבהמיותו. וקבולה המדות הטובות. מקבולו המגונות. ואם אתה נוהג בחריצות הזאת וההשתדלות הזאת. בתקנת גופך. עם פחיתותו וגנותו. ועם חלישותך מהזיקו והועילו. כמה אתה חייב שתתנהג בו. מן החריצות וההשתדלות. בתקנת נפשך החשובה. הנשארת לך. אשר צווית להנהיג ענינה. ולעיין בתקוניה. בקנות החכמו' והבינות. כמ״ש אמת קנה ואל תמכור. קנה חכמ' קנה בינה ואמר קנה חכמה מה טוב מחרוץ ואמר כן דעה חכמה לנפשך. ואמר אם חכמת חכמת לך. כלומר שהקנינים הרוחניים. הם שלך. לא ישלול אותם ממך זולתך. כאשר יקרה בקנינים הגופיים. ראה אחי מה בין שני הדברים. ומה בין שני הענינים. ונטה ממותרות עולמך. והשתדל במה שאתה צריך לו לאחריתך. ואל תאמר ימצאני. מה שימצא הכסיל. כי אתה נתבע כפי הכרתך. וענשך יותר חזק והחשבון על התעלמותך יותר מדוקדק. ואל תסמוך על דבר שאין לך בו זכות. ותנוח דעתך על טענה שהיא עליך ולא לך. והמאמר בהשלמת הענין הזה יארך. ודי לך ממני שהעירותיך אליו. והוריתיך עליו. וכפי תבונתך. השתכל דברי. והבן רמיזותי. וחקור עליהם בספר תורת האלהים ודברי רז״ל. יראה לך בירורם מן הכתוב. ומן המושכל. ומן המקובל בעזרת האל:

הי"ג חשבון האדם עם נפשו על מעשהו. ותוספת הכרתו על השתדלותו בעבודת הבורא והגעת יכלתו. על מה שהוא משלם מחובות הבורא. על טובותיו עליו. וימשל בזה. אל עבד שנתן לו אדוניו. אדמה לזרוע. ונתן הזרע כפי צרכו. וזרע קצתה. וזרע שאר הזרע בצרכיו. וכאשר פקד אדוניו את האדמה. מצאה בלתי זרועה. וכששאלו על זה הודה בקצורו בענינה. וחשב עמו על מה שאמר. כי זרע מן הזרע באדמה ופקד הנזרע ממנה. וחשב על מה שעלה בו עד תכלית. ותבעו בשאר הזרע וחייבו לפרעו כל מה שהיתה האדמה עושה. וגדל מדוהו. ונכפלה רעתו. וכן אחי. ראוי לך לחשב עם נפשך. על מה שחננך האלהים. מהבנתך אותו ואת תורתו. ומה שנתן לך מן הכח והיכולת. לפרוע מה שאתה חייב לו. ועשה בזה. מה שיצא אל גבול המעשה ממך. ויראה לך כי אתה נתבע בכל זה. ובא עליו לידי חשבון. כל שכן עת המשך הטובו' אליך מאת הבורא. וראוי לך להשתדל בכל כחך. ותטרח בכל יכלתך לפרעו. ולהשוות מעשיך לחכמתך. והכרתך עם השתדלותך והותר כל טרחך לעשות כפי חכמתך. ואל תתנהג במותרי עולמך. פן תלאה לשלם חובות תורתך שהאל יתעלה נתן לאדם מן הכח כפי צרכו לתורתו ולעולמו ומי שהוציא ממנו מאומה במותרים אשר יתכן לעמוד זולתם יפקדנו בעת הצורך אליו בדברים הצריכים ואל תתלה עצמך בלו ואולי ותאמר לו הגעתי למעלת כך וכך מן הממון והחכמה הייתי משלם כל מה שאני חייב מן העבודה לבורא יתעלה והדומה לזה מן הדברים כי הם דברי כזבים יתעה מי שיתלה עצמו בהם ויפול מי שנשען עליהם וזאת היא הגדולה שבתעות בעלי המשכון אשר זכרתי לך בשער הבטחון השמר לך פן תקחנה לטענה לך ולאמתלא כי אתה בזה ככל חוטא שיטעון בה וכבר ידעת שאינה מצלת אותו מן העונש כמו שאמר שלמה ע״ה על הגנב לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב ונמצא ישלם שבעתים אעפ"י שדחקו נראה וצרכו הביאו לקחת ממון אחרים לא נצל בזה מן העונש ותשלומי כפל. כל שכן שאר החטאים על כן שים לך האריכות הזאת לשלל בעוד שתוכל לפרוע מה שאתה חייב בו לבורא יום יום ואל תאחר מעשה יומך למחרתך. ותהיה מנושיו. וקשה מזה אם יבא קצך ותצר עליך האמתלא ותפסק טענתך כי העולם כשוק שיתקבץ ואחר יפרד ומי שסחר והרויח שמח ומי שהפסיד התחרט ועל כן אמר החכם וזכור את בוראך בימי בחורתיך וגו׳:

הי"ד חשבון האדם עם נפשו בעת אהבתו ונטות נפשו וכלות רוחו אל כל מי ששוער ממנו שהוא אוהבו כמו כן כמו שכתוב כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם

וכל שכן אם יהיה האיש ההוא (אלטונא תקח: או) שר או נגיד ויותר מזה כשיראה ממנו אות על זה מהקרבתו והבטחתו ושהוא מיטיב אליו ועושה עמו חסד לבלי צורך אליו שלא יטרידנו דבר מאהבתו ולא יניח מיכלתו לנפשו מאומה אבל יוציאנה כלה במצותו ועבודתו ויתנדב בנפשו ובממונו ובניו בגמולו וכיון שנעשה זה לנברא חלש כמונו כמה אנו חייבין מכפלי זה לבוראנו יתברך אשר הודיענו הנביא כי הוא אוהב אותנו כמו שאמר לא מרובכם מכל העמים וגומר כי מאהבת ה׳ אתכם וגו׳ ועם מה שהודיענו בזה ראינו אותות אהבתו אותנו ועזרתו לנו. חדשים גם ישנים. עם הקרבתו והבטחתו לנו בכל דור ודור כמו שכתוב ואף גם זאת בהיותם בארץ וגו׳ ואמר כי עבדים אנחנו ובעבדותנו לא עזבנו אלהינו:

ומהשלמת הענין הזה כי מן הידוע אצלנו שמי שהיה ריע אבותינו ואבות אבותינו חייבים אנחנו לזכור לו את האהבה בכבודו ואהבתו כמו שאמר החכם וריע אביך אל תעזוב והבורא יתברך מזכיר לנו ברית אבותינו והשגחתו עלינו בעבורם ולהקים בריתו עמהם כמו שכתוב ומשמרו את השבועה והרבה כזה ואנו לא תבטח נפשנו עליו ותסמוך על חסדו ותנוע לאהבתו ולהדבק בעבודתו לפני האלהים לשפוך שיחנו כמה טבענו עבה וערפנו קשה ואמונתנו מעוטה וכמה אנו קשים להמשך אחר האמת לא אהבת אבותינו ואבות אבותינו. נזכור. ולא לאהבת הבורא והשגחתו עלינו. נגמול. ולא בעבור הבטחתו והקרבתו לנו נעשה ולא לגודל טובותיו אתנו ורוב חסדו עמנו נשמע ולא בעבור בריאתו אותנו והנהגתו הטובה לנו נבוש. הקץ אחי מן השינה הזאת וגול מעל לבך את מסך יצרך אשר נסך עליך עד שהבדיל ביניך ובין אור שכלך כעכביש אשר יארוג על מאור הבית וכאשר יתמיד יעבה ויסתום עד שימנע הגעת אור השמש אל הבית ובתחלת אריגתו הוא חלוש ודק עד מאד וכל אשר יתמיד הדבר יחזק ויעבה וימנע אור השמש מעבור בו [אלטונא תקח: ו]מהגיע אל הבית וכן מעשה היצר בלבך יהיה בתחלת ענינו חלוש מאד לא ימנעך מראות האמתיות ואם תרגיש בו בעת ההיא ותגלהו מעל לבך יקל עליך הדבר ואם תקל בו ותתעלם ממנו יחזק מעשהו וימנע אור שכלך ממך ויקשה לגלותו מעל הכרתך על כן מהר להציל את נפשך והעזר באלהים לדחותו מעליך וטרח והשתדל תאור באור החכמה ותראה אמתת הדברים בעין לבך וכבר משלו קדמונינו ע״ה מעשה היצר באדם במשלים נלקחו מן הכתוב באמרו ויבא הלך לאיש העשיר ואח״כ קראו אורח ואח״כ קראו איש ואמר אשרי האיש אשר לא הלך וגו׳ ואח"כ עמד ואח"כ ישב והדומ' לזה הרב'. חשב עם נפשך אחי. על זה והדומה לו והכריח אותה על מה שיש בו הצלתה. כי כבר אמר החכם במתעלמים מהשתכל. אנשי רע לא יבינו משפט וגו׳:

הט"ו חשבון האדם עם נפשו בהזמנתו מזונותיו קודם הצורך אליהם. ואיננו יודע אם יעמוד ויחיה. עד עת שיהנה מהם. וכן כשהוא צריך ללכת בדרך רחוקה. מזמין עניני הליכתו קודם לכן בימים. ויעיין במה שהוא עובר. במקום שהוא הולך אליו מן המסחרים ואח״כ במה שירכב. ובמה שיגיעהו מן הצידה. ובחברה. ובמחנות אשר יחנה בהם בדרכו. והדומה לזה. ואיננו יודע במה שגזר לו הבורא מזה ולא באריכו' ימיו. ועל הדרך הזה אחי. אנחנו חייבים להיות נכונים למועד. ולהזדמן לדרך הרחוקה אל העולם האחר אשר אין לנו מברח ממנו. ולא מנוס מפניו ולחשב בצידה. ובמה שנפגע בו בוראנו יום החשבון הגדול. שאמר עליו הכתוב כי הנה היום בא בוער כתנור. ואיך נתעלם והנסיעה מתמדת. וההעתקה תדירה. והדרך ארוך. והמרגוע רחוק. ומדוע לא שמנו אל לבנו לזכור אחריתנו. ולא חשבנו על הצידה לבית מועדנו. התעסקנו בעולם הכלה והנחנו הקיים. ובמדוי גופנו ושכחנו מדוי שכלנו. ובעבודת רוע יצרנו. ועזבנו עבודת יוצרנו. ונעבוד את תאוותינו ולא עבדנו את אלהינו הה למבוכה הזאת. כמה היא כוללת. ולשכרות הזאת כמה היא חזקה. כמו שאמר הכתוב. כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם ואמר שכרו ולא יין וגו׳:

הט"ז חשבון האדם עם נפשו על (אורח) [אלטונא תקח: אורך] זמן עמדו בעולם. ויעלה על לבו קרבת קצו. ובא המות אליו בעת שהוא רואה מיתת שאר החיים פתאום ממדבר וזולתו מבלי הקדמה ידועה בדבר. ולא רמז ולא מועד ידוע. שיהיה בטוח מהיותו בו. איננו מתעכב מבא בכל חדש מחדשי השנה. ולא ביום מימות החדש. ולא בשעה משעות היום. ואיננו בא בימי הזקנה. מבלעדי הישישות והבחרו'. והנערו' והילדו' והינקו'. אך הוא קורה את החיים בכל זמן בכל עת ובכל מקום. וימשל בזה. כאילו המלך הפקיד אצלו פקדון. ולא קצב לו זמן להשבתו. וצוהו שיהיה מצפה לו בכל עת. כדי שלא ילך למקום אחר. ושיהיה נמצא עת שיבקשהו המלך היתכן לו לסור ממקום המלך בעוד שהפקדון בידו. ויש שממשל במי שיש עליו חוב בלי זמן קצוב והוא מצפה עליו בכל עת. לא תנוח נפשו עד שיפרענו וכאשר יחשב האדם עם נפשו על אורך עמידתו בעולם ויזכור כי קהל מחבריו. נסעו אל העולם האחר קודם ממנו. בעת שהיתה תקותם חזקה לחברת העולם. ולא ראה לנפשו יתרון שיחייב לו התאחרו מהם יקצר תוחלתו בעולם. ויוחיל לאחריתו. ויחשב בצידתו לעת נסיעתו ויחשוב עם נפשו. קודם יום החשבון. ואמר אחד מן החכמים מי שקדם המות לפניו. תקן את עצמו (יתכן לומר עליו שאינו מת עוד. שכבר קדמו. וכדומה לזה אמרו הרוצה שיחיה ימית עצמו. ולכן ג"כ הצדיקים במיתתן קרוים חיים) ואמר החכם לב חכמים בבית אבל. ואמר טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה. באשר הוא סוף כל האדם. והחי יתן אל לבו. רוצה לומר בחי מי שלבו חי. כלומר המבין המכיר (ואני אומר והחי הוא העשיר החי חיים טובים ונעימים שחייו חיים. משא"כ העני (שחייב) [אלטונא תקח: שחייו] אינן חיים וחשוב כמת. וכה"א מה לעני יודע להלוך נגד החיים את זה לא היה צריך להזכיר בכך. כי הוא בוחר מות מחיים. רק האיש העשיר החושב להרבות כחול ימים אותו הוצרך להזכירו כי לא ימלט ממצודה הפרוסה על החיים) ואמר אדם להבל דמה:

הי"ז השתכלותו בעת שתטה נפשו לחברת בני אדם ולהשתעשע בהם. במעלות הבדידות והפרידה מבני אדם. וברוע חברת כסיליהם. מבלי דוחק שיביאנו לכך. ומרעת חברתם מותרי הדברים. ואמר ונאמר. ובלבול ארוך אין צורך אליו. ואמר החכם ברוב דברים לא יחדל פשע וגו׳. ואמר אחד מן החכמים אצור מותר דבריך. וחסום מותר לשונך ומדבר בבני אדם. והזכיר רעותיהם וספר בגנותם. ואמר הכתוב בענין הזה תשב באחיך תדבר וגו׳. והכזב ודברי השקר. ובזה אמר הוות בקרבה. ואמר הקשבתי ואשמע לא כן ידברו. ושבועת השקר והשוא. שאמר הבורא עליהם. כי לא ינקה ה׳. ואמר אחד מן החסידים לתלמידיו התורה התירה לנו להשבע בשם הבורא באמת ואני איעצכם שלא תשבעו בו. לא באמת ולא בשקר אמרו הן. או לאו. והגאוה והליצנות. ובזות קצת היושבים והשחוק עמהם וכבר יחדתי בהרחקת הענין הזה. שער בספר הזה. והוא שער הכניעה. והעדר יראת האלהים מלבו בעת התערבו עם בני אדם. ושיחתו עמהם עם מעוט ההצלה מהזקתם בממונו. ודברם בו. והחנף ואהבת קנות השם להתנאות להם ולהתגדל אצלם במה שהוא יודע. ובמה שאינו יודע ממיני החכמות והמעשים ומהם חיוב הצווי בטוב וההזהרה מן הרע אשר צונו הבורא עליו. באמרו הוכח תוכיח את עמתך. ואנחנו חייבים להזהיר מן הרע בשלשה דברים. אחד מהם בפגיעת היד. כמו שעשה פנחס בדבר זמרי וכזבי. והשני למחות בדברים כמו שעשה משה. באמרו לרשע למה תכה רעך. והשלישי בלב כמו שאמר דוד ע״ה שנאתי קהל מרעים וגו׳ ואם יוכל למחות הרשעים עכ״פ ימחה שאין עמי הארץ נמלטים מן הקצור וכאשר תתבודד בטלה מעליך חובת הצווי בטוב. וההזהרה מן הרע בלי ספק והוא דבר קשה לקיים מצותו ולהשלים חובתו. כמו שאמרו חז״ל העבודה אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח:

ומהם הפסד העצה וחסרון חברת השכל בחברתם וריעותם והתלמד רוע מדותם כמו שאמר החכם ורועה כסילים ירוע. וע״כ אמרו חז״ל שיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאים את האדם מן העולם. וכללו של דבר. כי רוב העבירות לא יגמרו אלא בשנים כמו הזנות. ורוע משא ומתן ושבועת שקר ועדות שקר. וכל העבירות שיהיו בלשון לא יגמרו אלא בחברה ובהתערב עם בני אדם. אבל הבדידות והפרידה מבני אדם סבת ההצלה מכל מה שזכרנו מן העבירות והוא מהחזק שבדברים המביאים אל המדות הטובות. וכבר נאמר כי עמוד בר הלבב אהבת הבדידות ובחירת היחידות ע"כ השמר אחי פן ישיאך היצר. וייפה בעיניך החברה והתערובת עם בני אדם ויסיתך לכסוף בעת היחידות והבדידות להם:

ואח״כ השמר פן יטעה אותך רעיון לבך. כי בחברת החכמים היודעים את האלהים ואת תורתו. והתערב עם גדולי בני אדם. העדר ענין הבדידות. והנחת מעלת היחידות. אך היא הבדידות הגמורה והיחידות השלמה ובחברת אנשי החסד והתורה מעלות רבות יתרות. על מעלות היחידות יארך ספורם. ואמר החכם הולך את חכמים יחכם וגו׳. ואמר הט אזנך ושמע דברי חכמים ואמר במי שלא התחבר עם אנשי החסד. לא יאהב לץ הוכח לו וגו׳. ואחז״ל קבוץ לרשעים רע להם ורע לעולם. ולצדיקים טוב להם וטוב לעולם. פזור לרשעים. הנאה להם והנאה לעולם ולצדיקים רע להם ורע לעולם. ואמרו יהי ביתך בית ועד לחכמים. והוי מתאבק בעפר רגליהם. והוי שותה בצמא את דבריהם. ואמר אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו ויקשב ה׳ וישמע:

הי"ח חשבון האדם עם נפשו בעת גבהותה והתגדלה. ורוחק משאליה (ס"א מאוייה) בעולם הזה. והוא שיתבונן ערכו בין העליונים והתחתונים ויתבאר לו קטנותו וזעירותו בין יצירות הבורא יתב' כמו שבארתי בענין הזה בשער הכניעה. וישתכל אח״כ. במה שחלק הבורא מן הגדולה לאדם בהשליטו במיני החיים. והצמחים והמוצאים כמו שכתוב תמשילהו במעשה ידיך וגו׳. ושהודיעו חקי תורתו. והעמידו על כל מה שיש בו תקנתו מסודות עליון העולם הזה. ותחתונו. והרים מעלתו. בשבחו ובהודותו לבוראו ובקראו אליו בצרות ובענותו בעת המצוקות ובחרו בו ושלחו אל ברואיו ומסרו אליו סודות גבורתו והראות המופתים על ידו עם מה שיארך ספורו. מן הטובות הנסתרות והנראות הגופניות והרוחניות הכוללות והמיוחדות. חסד וטובה עלינו:

והשתכל אחי. כמה ערכך נקלה. וענינך נבזה. וכמה גדלך בוראך. עם מה שאינו צריך לך. וגודל צרכך אל השגחתו והנהגתו. וחוס על העטרה הגדול' הזאת אשר עטרך בה. והמעל' הרמ' שהרימך אליה בעולם הזה. והגמול הגדול שצפונו לך בעוה״ב והדבקך בעבודתו ובהודאתו:

ואל יביאך מה שנשאך הבורא בו. במה שזכרתי לך מחסדיו וטוביו. להתגאות בענינך ולהתגדל בנפשך. ולהתרומם בחסד הבורא עליך. ותחשוב כי מן הדין הוא לך. ושאת' ראוי לו. ויאות לך כמוהו. אבל הדבק בכניעה ובענו' ובשפלות שאת' ראוי לה. כשתוד' באמת על ערכך בבריאת הבורא יתעל'. כמה שחייב בו העבד החלש הנבז' הנקלה כשינשא אדוניו מעלתו וישימהו עם אנשי סגלתו. חסד ממנו עליו. מבזות נפשו. והיותה בעיניו כערכה הראשון. קודם שיגביה אדוניו חסדו עליו ואל יתגדל לפניו ואל יגבה לבו במה שהגיע אליו מן הגדול' והיקר. ואל יבקש ממנו משאליו דרך רגילות. אך יעזוב ענינו אליו. ויבטח עליו ועל טובו:

ואמרו על אחד מן הצדיקים. שהיה אומר אחר תפלתו אלהי לא נשאני לעמוד לפניך סכלי בפחיתות ערכי ומעוט ידיעתי בגדולתך ורוממותך כי אתה רם ונשא. ואני נקלה ונבזה. וקטן משאול ממך. ומקרוא אליך שבח והלל. וקדש שמך המקודש בקולות המלאכים העליונים הקדושים. אבל הרשני על זה מה שרוממתני. בצותך אותי לקרוא אליך. והרשיתני לשבח את שמך העליון. כפי הכרתי אותך וידיעתי בכבודך. עם הראותי עבודתי לך ושפלותי לפניך ואתה יודע תקנותי ואופני הנהגתי ולא הודעתיך בצרכי. להעיר אותך עליהם אלא שארגיש בגודל חסרוני אליך (בטחונו) [אלטונא תקח: ובטחוני] בך ואם אשאל ממך בסכלותי מה שאינו טוב לי ואבקש ממך מה שאין בו תקנתי בחירתך העליונה. טובה מבחירתי. וכבר הנחתי כל עניני. אל גזרתך הקיימת. והנהגתך העליונה. כמו שאמר דוד ע״ה. ה׳ לא גבה לבי ולא רמו עיני. ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני. אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו. כגמול עלי נפשי:

הי"ט חשבונו עם נפשו בהצלת הבורא אותו מפגעי העולם. וצרותיו. ומיני חלאי בני אדם בו ואופני המאורעים והמצוקים. ממאסר. ורעב. וצמא. וקור. וחום. וסמי המות. והחיות הרעות. והצרעת. וטרוף הדעת. ומיני בטול ההרגשות. ומה שדומה לזה עם ידיעתו שהוא ראוי להם. ומחוייב בהם על מה שקדמו לו מן העונות והחטאים לפני הבורא. וגודל מה שעבר. מהמרותו את אלהיו. ובזותו בדבריו. ועזבו הודאתו. ושבחו. וסורו מעבודתו. והנחת התשובה וההודאה לפני האלהים. מאורך זמן מריו. עם התמדת טובותיו לו. ותדירות חסדו עליו. כשישתכל המשכיל בזה. ויחשב במה שספרנו. מן הפגעים בעולם הזה. ובהצלתו מהם. והמלטו (מה מהם) [אלטונא תקח: מהמהם]. עם מה שהוא ראוי להם. יגדל שבחו על טובת האלהים עליו. וימהר אל התשובה. ובקשת המחילה. על מה שקדם לו מן העונות והחטאים. אשר הסתירם הבורא עליו זמן ארוך. וירוץ להדבק בעבודת הבורא. ליראה מהם. ולדחות אותם. כמו שכתוב והיה אם שמוע תשמע בקול ה׳ אלהיך. ואמר והסיר ה׳ ממך כל חלי וכל מדוי מצרים וגו׳. ואמר אחד מחסידינו הקדמונים. ז״ל ראו שאין ערוד ממית. אלא חטא ממית. ואמר דוד ע״ה. על שחל ופתן תדרוך תרמוס כפיר ותנין כי בי חשק ואפלטהו וגו׳:

והעשרים חשבונו עם נפשו אם יהיה לו ממון. בפנים שקנהו מהם ובאופני הוצאתו והוצאת כמו שהוא חייב בו ממנו. ואל יחשבנו מעמד עליו בלבד. ויידע כי הוא אצלו כמו הפקדון. ישאר כל עוד שירצה הבורא בידו. ואח״כ יפקידנו אצל אחר בעת שירצה. וכאשר יחשוב בעל הממון בנפשו זה. לא יפחד מפגעי הזמן עליו. ואם ישאר הממון בידו. יודה הבורא וישבחהו. ואם יאבד ממנו יסבול דינו. וירצה בגזרתו. ויקל בעיניו להשתמש בו ולהוציאו בעבודת האל יתב' ולעשות הטוב ממנו. ולהחזיר האמנות ולהשיב הגזלות ולא יחמוד אדם בממונו ולא יבזה עני לעניו. ויהיה מן החזקות שבסבות המדות הטובות. ודחיות המגונות. כמו שאמר כבד את ה׳ מהונך וגו׳. ואמר מלוה ה׳ חונן דל וגו׳:

הכ"א חשבונו עם נפשו. על מה שיש ביכלתו. ממעשה העבודה ולהרגיל בה. ולהתמיד עליה. וירוץ ויחרץ לעשותה. עד שתשוב לו למנהג. ואח״כ ישתדל להוסיף על מה שיש ביכלתו ויכסוף לו בלבו. ויעלה אליו במחשבתו. וישאל מהאל לעזרו ולאמצו על יותר ממה שיש ביכלתו. מן הידיעה והמעשה. בלב. ומצפון נאמן וכשיתמיד על זה ימציא לו הבורא בקשותיו. ויפתח לו שערי ידיעתו. ויחזק שכלו ואיבריו לעמוד במצותיו. אשר למעלה מיכלתו. מדרגה אחר מדרגה. כמו שאמר. אני ה׳ אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך. והדמיון בזה במלאכות והלמוד. כי הלומד מלאכה בתחלתה. יעשה מחלקיה כפי בינתו ופחות ממה שביכלתו. וכאשר תתחזק בינתו ויתמיד עליה יורהו הבורא שרשי המלאכה וכלליה. ומילד מהם תולדות שלא למדם מזולתו מבני אדם וכן בלמוד. כי בעל חכמת השיעור לא יוכל ללמד תלמידו השיעור המחשבי בתחלת ענינו. אבל מלמד אותו השיעור המורגש. המצוייר בצדו. בצורות הרשומות כאשר סדר אותם אוקלידס בספרו שחבר בשיעור. וכשיבין אותו תלמיד היטב. ויחפוץ לעמוד על תולדותיו. בהשתדלות וחריצות. יורהו הבורא השיעור המחשבי. ויתכן כלל מדעו. ויוכל להוציא ממנו צורות מופלאות. ומלאכה דקה כמעט שתדמה לנבואה הבאה מאת האלהים. וכן בשאר החכמות. כי התלמיד ימצא בלבו. כשהוא משתדל בחכמה. כח עליוני רוחני. אין בכח אדם להועילו בו ולזה אמרו רבותינו ז״ל חכם עדיף מנביא. ואמר אליהוא. אכן רוח היא באנוש. ועל ההקשה הזאת ראוי לך אחי שתבין. כי רוב הענין המכוון במצות. שהם בגופים ובאיברים הוא להעיר על המצות. אשר תהיינה בלבבות ובמצפונים. מפני שעליהם משען העבודה. והם שרש התורה. כמו שאמר הכתוב את ה׳ אלהיך תירא וגו׳. ואמר כי קרוב אליך הדבר מאד. בפיך ובלבבך לעשותו ואמר מה ה׳ אלהיך שואל מעמך וגו׳. ומפני שהיה זה למעלה מכח האדם. ולא יתכן לו עד שיפרד מרוב תאוותיו הבהמיות. ויכריח טבעיו ויקשור תנועותיו. העביד אותו הבורא בגופו ובאיבריו. במה שיש ביכלתו עד שיקל עליו לעמוד בהם. וכאשר ישתדל בהם המאמין. בלבו ובמצפונו. ויגיע מהם כפי יכלתו יפתח לו האלהים שער המעלות הרוחניות. ויגיע מהם אל מה שלמעלה מיכלתו. ויעבוד הבורא יתב'. בגופו ובנפשו. בנראהו ובנסתרו. כמו שאמר דוד ע״ה. לבי ובשרי ירננו אל אל חי. וכבר משלו זה. לאדם שנטע אילנות ונכש שרשיהם. ונקה האדמה מן הקוצים. ומן העשבים. והשקה אותם בעת הצורך. ודמן אותם. ואח״כ הוא מיחל הפירות. מאת האלהים יתב' ואם יתעלם מעבודתם ומעיין עליהם. לא יהיה ראוי שיתן לו הבורא יתב' מהם פרי. וכן בעל מעשה העבודה. אם ישתדל וימהר ויחרץ. לעשות מה שיש ביכלתו. יעזרהו האלהים לעשות מה שהוא למעלה מיכלתו אשר הוא הפרי העליון. והטובה הנכבדת. מאת האלהים על סגולתו ואנשי אהבתו בעולם הזה. כמו שארז״ל. כל המקיים את התורה מעוני. סופו לקיימה מעושר. ואמר החכם. כי לאדם שטוב לפניו וגו׳ ואמרו חז״ל. תורה מביאה לידי מעשה. מעשה (מביאה) [אלטונא תקח: מביא] לידי זהירות. זהירות מביאה לידי זריזות. זריזות מביאה לידי פרישות. פרישות מביאה לידי נקיות. נקיות מביאה לידי טהרה טהרה מביאה לידי חסידות. וחסידות גדולה מכלם. שנא' אז דברת בחזון לחסידיך וגו׳. ואם יתעלם ממה שיש ביכלתו. ויקל במה שיש בכחו. תרחק עזרת האלהים ואמצתו ממנו. כמו שכתוב. רחוק מרשעים ה'. ואמר עונתיכם היו מבדילים וגו׳:

הכ"ב חשבונו עם נפשו. על התערבו עם בני אדם בתקנות העולם. מחרישה וקציר'. ומקח וממכר והענינים שנעזרים בהם קצת בני אדם. בקצתם על ישוב העולם. שיאהב להם. מה שיאהב לנפשו מהם. וישנא להם מה שישנא לו מהם. וימחול עליהם. וידחה מהם כפי יכלתו מה שיזיק. כמו שנאמר ואהבת לרעך כמוך. וימשל בזה. כאילו אנשים הלכו אל ארץ רחוקה בדרך עקוב. ויש להם ללון במחנים רבים ויש להם בהמות רבות טעונות במשאות גדולות. והאנשים במתי מעט. ולכל אחד מהם בהמות רבות שהוא צריך לטעון ולפרוק אותם. פעמים. ואם יעזרו איש את אחיו. לטעון ולפרוק. ויהיה חפצם בשלום הכל. ולהקל מעליהם. ושיהיו שוים בעזר ובסיוע ביניהם. יגיעו אל הטוב שבענינים ואם יחלק לבם. ולא יסכימו לעצה אחת. וישתדל כל אחד מהם לעזר לעצמו. ילאה רובם. ומן הפנים האלה אחי. כבד העולם על יושביו. ונכפלה עליהם עבודתו וטרחו. מפני שרצו להתיחד כל אחד מהם. בחלקו בו. וביותר מחוקו ממנו. ומפני שרצו ממנו יותר מחוקם. ובקשו בו אשר לא להם. מנעם העולם חוקם ממנו. ולא המציא להם חלקם בו על כן אינם מרוצים ממנו. ואין אחד בהם. שאינו מתרעם בו. ובוכה עליו. כי בקשו בו מותרי המחיה ומנעם הוא די הספק אלא לאחר הטורח הגדול והיגיעה הרבה. ואילו היה מספיק להם די ספקם. ותהיה השתדלותם שוה לתועלת כלם. ויהיו שוים בעניניהם. היו מנצחים עולמם. ומגיעים אל יותר מחפצם בו. ולא די להם שאינם עוזרים זה לזה על עולמם. אלא מחלישים קצתם את קצתם. ועכב כל אחד מהם על חברו. ומרפה כחו. עד שלא יגיע אחד מהם אל בקשתו ולא ישיג תאוותו. על כן השתדל אחי לקנות ריעים נאמנים ואוהבים זכים יהיו לך לעזר על תורתך. ועל עולמך. בהיות לבך שלם עמהם. ומצפונך זך להם. ושיהיו חביבין עליך כנפשך. כשתמצא ידך מי שהוא ראוי לזה [אלטונא תקח: מהם] ואל תפקיד סודך אלא אצל סגולת הסגולה מהם. בלבד. כמו שאמר בן סירא רבים יהיו דורשי שלומך. גלה סודך לאחד מאלף. ואמר החכם שמן וקטרת ישמח לב. ומתק רעהו מעצת נפש:

הכ"ג הבחינה בכל מה שיש בעולם. מקטני הבריאות וגדוליהם. ומעלות המדברים בו. ומדרגות הברואים בתחתונו ועליונו. ותכונת הגלגלים. ותנועות השמש. והירח. והכוכבים. העומדים. וההולכים. וירידת הגשמי' ונשיבת הרוחות ויציאת הולד מן הרחם. ומה שהוא יותר נפלא מזה. ויותר דק. ויותר נראה ויותר נסתר מפלאי הבורא ית'. המורים על תמימות חכמתו. יכלתו. והנהגתו הטובה וחנינתו הכוללת. ורחמיו ורוב השגחתו על הברואים:

ואל ישיאך רוב ראותך אותם. ואורך רגילותך בהם על עזיבת התימה מהם והבחינ' בהם. ותהי' קדימתך ידיעתך אותם מחייבת שתקל בהם. בעבור שהיית רגיל בם. ואם ימצא על דרך הזה ענין הנערים. במה שהם רואים. ומעידים. כן ימצא רוב עמי הארץ והרבה מחשובי בני אדם על הענין הזה. והוא שהם תמהים מדבר שהם רואים אותו. ולא הרגילו לראותו כקדרות השמש והירח והברקים והרעמים. והזועות (ס"א והזיקות) והסערה. והדומה להם ואינם תמהים מתנועות הגלגלים. וסבובם בשמש וירח וככבים. וצאת השמש ובואה וירידת הגשמים. ונשיבת הרוחות. והדומה לזה ממה שהוא נמצא עמם. ורואים אותו תדיר. וכן יתמהו כשרואים הים וגליו. וסעריו. ורוב החיות אשר בו ולא יתמהו מהלוך הנהרות והגרת המים מן המעינות לילה ויומם לא ינוחו ולא יעמדו. והרבה כזה. על כן ראוי לך אחי לבחון בכל מה שברא הבורא יתברך. מה שהיית רגיל בו. ומה שלא היית רגיל בו. ובמה שראית ובמה שלא ראית ואל תשיאך סכלותך מהשתכל בענינים בנערותך בתחלת ראותך אותם. שתעזוב להתבוננם ולבחון בהם בעת חזקת הכרתך ובר לבך והגעת בינתך כשאתה גדול אך הבט להם והשתכל בהם כאילו לא ראית כמותם ודמה בנפשך כאילו היית סתום עינים קודם הכרתך אותם ואח״כ פקחת עיניך וראית אותם והכרתם הלא תראה אחי כי הכסיל כעור וכאשר ישכיל יהיה כענין מי שנפקחו עיניו וראה כמו שאמר הכתוב על אדם וחוה ותפקחנה עיני שניהם וכבר ידענו כי עיניהם היו פקוחות קודם לכן ואל תתעלם מנפשך שתפקוד אותה ותחפש על סכלותה ואז תראה מאמתות הענינים ותכיר מפלאי הבורא יתעלה מה שארכה סכלותך בו ועורונך ממנו כמו שאמר אחד מן החכמים לבות החכמים יש להם עינים רואות מה שאינם רואים הפתאים כמ״ש הכתוב הלא תדעו הלוא תשמעו:

הכ"ד שתחשוב עם נפשך ותתבענה על כל ענין שנתישב אצלה מעניני ידיעת האלהים ותורתו [אלטונא תקח: ו]דברי הראשונים וחידות החכמים ועניני התפלות אשר ידעת מעת נערותך וברוב ימי גדולך ולמודך תחלה כי צורות הענינים הדקים אצל מי שהכרתו חלושה אינם כצורתם אצל מי שהכרתו חזקה וכל אשר תוסיף הכרת האדם יוסיף בירור בענינים על כן אל תנוח דעתך על מה שנצטייר בלבך בתחלת למודך מן הענינים המסופקים והסברות העמוקות אבל ראוי לך להתחיל בעת חוזק שכלתך והכרתך לעיין בספר תורת האלהים וספרי נביאיו כמי שלא למד מהם ספר ותרגיל עצמך לפרשם ולבארם ולהתבונן במלותם ובלשונם ומה שסובלת מן הענינים. ומה שיש מהם כפשוטו. ומה שאינו כפשוטו. ומה שיש מהם נראה. ומה שהוא מהם נסתר. ומה שהסברא נמצאת בו ומה שאין הסברא נמצאת בו. וכן תעשה בתפלות ובתשבחות. מהשתכל במלותם. ומגמת עניניהם. כדי שתהיה בעת שתדבר בהם לפני אלהיך. יודע מה שמוציא לשונך. מן המלות ומה שמבקש לבך בענין. ואל תנהג בכל זה כמנהג ימי הנערות. שתאמר מן המלות בלשונך. מה שיזדמן לך ועל איזה דרך שיזדמן. ואינך יודע הענין. וכבר קדם לנו. בענין הזה. מה שיש בו די. וכן תעשה בדברי החכמים והקבלה. שתתבונן בהם. ותדינם לזכות. ואל תנוח דעתך. על מה שנתברר אצלך בתחלת למודך. אבל תבע עליו את נפשך. כמי שמתחיל בו. ומה שיתברר אצלך. תזכרנו. ותתישב בו. ומה שתסתפק בבירורו. תחקור עליו מחכמי דורך. שלא בדרך החקירה הראשונה. אז יראה לך מסודות התורה וסודות החכמים. מה שאי אפשר להשיגו מצד למוד המלמדים אותך מתחלת ענינך. ואל תשיאך הגאוה. שתחשוב שהכרתך לא הוסיפה. על מה שהיתה עליו מנעוריך ושמה שעבר בדעתך בעת הנעורים לא יתכן להשתנות אצלך. ולהיות נכרי אצל דעתך. כי זה מפתוי היצר לך. שירשל אותך. מעיין ומחקור על אמתת הענינים. וידמה בעיניך שאתה חכם גמור. ולא תחסר מאומה. ממה שאתה צריך לו. כמו שאמר החכם. חכם עצל בעיניו. משבעה משיבי טעם. ואמר ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו. ואמר החכם עיניו בראשו. רוצה לומר שהוא משתכל בתחלת ענינו. ומה שהוא בו מעניני תורתו ועולמו. ופוקד אותם. ומבין הטוב והרע מנפשו. במה שעבר לו. ויוסיף להחזיק בטוב. וישוב מן הרע. והכסיל מתעלם מכל זה. כמי שהולך באפלת הלילה. בדרך ארוכה. לא יביט אל מה שעבר. ואם יחזיר פניו. לא יתבאר אליו. אך כל דעתו על מה שיש לפניו. ועל זה אמר והכסיל בחושך הולך. ואמר וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך וגו׳:

הכ"ה שיחשב עם נפשו על מה ששקע בה מאהבת העולם הזה והגברת תאוותיה על אהבת העולם הבא. וישתדל להוציא אהבת העולם הזה מלבו. ולהגביר אהבת העולם הבא עליה. בהשתכלו באחרית שני העולמים. ומה שיהיה סוף ענינו. בשני המעונים. וישתדל להרחיק אהבת העולם הזה מלבו. ולקיים בו אהבת העולם הבא תמיד. וכבר אמר אחד מן החכמים. כאשר לא יתחברו בכלי אחד. המים והאש. כן לא תתחבר בלב המאמין אהבת העולם הזה. ואהבת העולם הבא. ואמרו העולם הזה והעולם הבא. כשתי צרות. כאשר תרצה אחת מהן. תקצוף השנית. וכן אחי נפשך וגופך. צריכות הנהגה ומחשבה. וחזוק הנפש ותקונה. יהיה בהרגילה במוסרים ובחכמות. ולהנהיגה בדברי חכמה. וללמדה המדות הטובות. ולמנוע אותה מתאוותיה הבהמיות. אבל חזוק גופך ותקונו. שתפקדנו במיני המאכלים הטובים הערבים. והמשקים הראויים למזגו. והרחיצה במים השוים. ולהרגיש עליו תדיר בתועלותיו וצרכיו. ואם תהיה מחשבתך על תקון גופך. ותשים כל השגחתך עליו. תתעלם מתקנת נפשך. וכן אם תטה מחשבתך להחיות את נפשך. בהשגחתך עליה. תתעלם מהרבה מעניני גופך. ומן הזריזות. שתגביר את נפשך הקיימת לך. על גופך הכלה. ושתפקדנה ותרגיש עליה. ואל תקצר בענינים הצריכים מאד לגופך. ותכביד עליו ותחלישהו. ותהיה זאת סבה לחלישות שניהם. אבל תן לגופך המזון. אשר יעמידנו על ענינו. ותן לנפשך מן החכמות והמוסרים יותר מיכלתה. ובזה אמר החכם. אל תהי צדיק הרבה. ואל תתחכם יותר וגו׳. ואמר טוב אשר תאחוז בזה. וגם מזה אל תנח את ידך רוצה לומר אל תפליג בדרכי הצדיקים. הפורשים מן העולם. ותעבור את נתיבתם. פן תשומם. וכן אל תפליג בדרכי הרשעים המגבירים את העולם. ותלמד תאות יותר מן השיעור הראוי לתורתך ועולמך. פן תמות בלא עתך. רוצה לומר מות הנפש. בתגבורת התאוה עליה. בטבעה בים התענוגים הגופיים. אך אחוז הדרך השוה. והחזיק באחריתך. ואל תנח עולמך כי ממנו תקח לך צידה לעולם הקיים. ומקום המנוחה. כמו שאמרו חכמינו ז״ל. העולם הזה דומה לפרוזדור לפני העה"ב. התקן עצמך בפרוזדור. כדי שתכנס לטרקלין. וזו היא דרך החסידים הראשונים. היראים את האלהים. ומה שאמר ואל תתחכם יותר ולא אמר ואל תהי סכל יותר. מפני שיש לחכמה אצלנו גבול ידוע. לא יתכן לעבור אותו. והוא שכל מין ממיני החכמה. שימשכנו לעבודת האלהים. ולשמור מצותיו. ולהראות חכמתו ויכלתו. מותר לנו. וחייבין אנחנו לחקור עליו. כמו שאמר. הן יראת ה' היא חכמה. ואמר תחלת חכמה יראת ה׳ ודעת קדושים בינה. ר״ל ודעת האלהים. ואמר ראשית חכמה יראת ה׳. ואמר הנה בדבר ה׳ מאסו וחכמת מה להם. וכל מה שהוא מן החכמה על זולת הדרך אשר זכרנו. אסור לעיין בה ולחקור עליה. ועל כן אמר ואל תתחכם יותר. אך הסכלות וההוללות. הזהיר (ממעוטים) [אלטונא תקח: ממעוטם]. ועל כן אמר ואל תהי סכל. ולא אמר יותר. מפני שמעט מפסיד הרבה מעלות טובות. כמו שכתוב זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט:

הכ"ו חשבונו עם נפשו. כשהוא עומד במצות המלך. ויירא מעונשו. אם יעבור על מצותו. ולא ירגיש למצות אלהיו. ולא יירא מענשו בעברו על מצותיו ואיך לא יתבונן בשכלו. מה בין שתי המצות. ויכיר מה בין שני הענינים ויבין חולשת המלך לקיים גזרותיו. והתאחרו מהפיל העונש בו. ורחקו מהשקיף עליו. וטרדתו בנפשו ממנו. וכבר אמר החכם. ירא את ה׳ בני ומלך. ואמר נהם ככפיר אימת מלך. ואיך לא יתבייש המשכיל מאלהיו. שגזרתו קיימת. המשקיף עליו תמיד. ולא תטרידהו ממנו טרדה ולא ימנעהו ממנו מונע. ולא יירא ולא יפחד מענשו. וימרהו והוא יודע שהוא משקיף עליו. ורואה נגלהו ונסתרו. ולא יחזור אליו בתשובה. על מה שקדם לו. ויאמר כמה ארך המרותי את דברו והתמיד סתרו עלי. אבקש מחילתו קדם שיעכרני בעולם הזה. או יענני בעולם הבא. והוא מה שאמר דוד. רשע כגובה אפו בל ידרוש. אין אלהים כל מזמותיו:

הכ"ז חשבון האדם עם נפשו. כשתבוא עליו רעה בגופו. או בממונו. או בענין מעניניו. ויקבל הכל מאלהיו בשמחה. ויסבול סבל רוצה בדין האלהים. ולא מתקצף על גזרתו. כמו שכתוב. וחכיתי לה׳ המסתיר פניו מבית יעקב וקויתי לו. ואל יהיה כמו שנאמר עליו. והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו. ופנה למעלה. ודע אחי כי העשר נסיונות שנסה המקום את אברהם אבינו. לא היינו משבחים לו עמדו בהם. לולי שהיה מקבל הכל מאלהיו. ברצון ובטוב לבב. כמו שנאמר. ומצאת את לבבו נאמן לפניך. ויצאי מצרים לא נתחייבו. להאשימם להוכיחם במדבר. אלא על התקצפם. ושלא היה לבם טוב. עם אלהים ועם נביאו. כמו שאמר ויפתוהו בפיהם. ובלשונם יכזבו לו. ולבם לא נכון עמו. ופעמים רבות היו מראים מרדם. ומריים באלהים והפרת בריתו. כאשר תמצאם בכל ענין מתאוים לשוב מצרים. והדומה לזה. והסבל הטוב מדה טובה והסבל שבעליו מוכרח בו. אין לבעליו שכר עליו ולא מחילה בו. השתכל אחי. מה בין שני הסבלים. והתבונן ההפרש שיש בין הענינים. וחלוק ענין הסבל בנפשך לשלשה חלקים. הסבל על עבודת האלהים. והסבל על המרותו. והסבל על פגעי העולם. וזה החלק השלישי. נחלק לשני חלקים. והוא הסבל על מה שחסר. או על העדר דבר אהוב. ואיזה מהם שיהיה. יכול שתתחייב בו על דרך העונש. ומוחלין בו על עונך. או שיהיה התחלה מן האלהים לך על דרך הנסיון והמבחן. וירבה בזה הבורא שכרך. ויגדיל גמולך עליו. ועל איזה מהם שיהיה מאלה השני פנים ראוי לך שתקבל מה שיבואך מאת האלהים ברצון ובקבול טוב כמו שאמר דוד המלך ע״ה. כל ארחות ה׳ חסד ואמת. לנוצרי בריתו ועדותיו. כי הרעה הבאה עליך. אם למחול עונך. היא אמת. ואם היא התחלה מאת האלהים. לתת תמורתה הגמול הטוב. על סבלך הנסיון היא חסד. ואיננה יוצאה מחסד ואמת. ואם תיטיב להשתכל בענינים האלה בלבך יהיה אחרית סבלך טוב. והגמול עליו. מובטח. על כן אחי אל תתעלם לפקוד (אלטונא תקח: על) מחשבתך תמיד. בענין הזה ואז יחזק סבלך לאלהים. ויקל מעליך. בהעלות על לבך. צער הרעה. ומרירות הסבל ויורה על רצונך הטוב בגזרת האלהים. והתנחמך בו. ובטחונך עליו. כמו שנאמר חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה׳:

הכ"ח חשבון האדם עם נפשו. אחר בטחונו על האלהי'. ומסרו אליו את נפשו. ואת ממונו. ובניו. וכל עניניו. כשישתנה ענינו. ויגזור הבורא במה שאינו מפיק רצונו. שיחשוב בנפשו. שאדם נתן לחברו במתנה בית או שדה. ואחר כך עלה בלב מקבל המתנה. להרוס אותו. ולבנותו על ענין אחר. או לשנות מענינו הראשון. היש מן הדין לנותן אותו לו. שיאבל על מעשהו בו. וידאג על שנותו אותו מענינו הראשון. אחר שמסר לו הבית או השדה. וכן אתה אחי. אם התנדבת בנפשך ובממונך לאלהים. אל תאבל על מעשהו בך. ברצונו. והנהגתו אותך בחפצו. ואם איננו טוב לך בנראה ממנו. אבל ראוי לך שתנוח דעתך עליו. ותסמוך על הנהגתו המעולה. וגזר' דינו. אל תחזור במה שנתת לו משלך כמו שאתה סבור. ואל תראה הצער. בעת גזר דינו עליך. כל שכן שאתה אחד מיצוריו. והוא יוצרך. ומטריפך בטוב לך. בגלויך ובנסתרך. ואם נעלם ממך הדבר. כמו שאמר ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו ולא ידעו כי רפאתים:

הכ"ט שיתבונן יתרון נפשו על גופו. ויכיר יתרון קצת בני אדם. על קצתם. עד שאדם שקול כנגד אלף בני אדם. וידע כי יתרונו אינה מכחות גופו אך מצד מעלות נפשו. כמו שנאמר לדוד. כי עתה כמונו עשרה אלפים אף כי הנשים שיש להם יתרון ביפיין. כאשר תחסרנ' מעלות הנפשות אין יפיין נאה. ונויין מתגנה. כמו שאמר החכם. נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם. ואמר שקר החן והבל היופי. וכפי הכרתך ביתרון נפשך על גופך. ראוי לך להשתדל בתקוניה. ובהצלתה. אצל אדוניה המשקיף על זכותה וקדרותה. ושבחה וגנותה. ובחירתה בטוב (וברעך) [אלטונא תקח: וברע] ונטותה עם שכלה ועם תאותה. על כן פקוד עניניה תמיד. יותר מפקדך ענין גופך. ודע כי גופך יותר קרוב להרפא. מן הקשה שבחלאים. כשיפול בו. מרפואת נפשך. ממדוה היצר. כשהוא גובר עליה. כמו שאמר החכם. רוח איש יכלכל מחלהו. ורוח נכאה מי ישאנה. ואמר מכל משמר נצור לבך. (המשלים):

[המשלים] השלשים חשבון האדם עם נפשו. בתנאי הגרות בעולם הזה. ויחשוב מעלתו בו. כמעלת אדם נכרי הגיע אל ארץ נכריה. ולא הכיר אחד מאנשי המדינה. שהגיע אליה. ולא היה אחד מהם יודע בו. אלא שאדוני המדינה חמל עליו לגרותו. והורהו מה שיתקן ענינו בה. ונתן לו מזונו יום יום. וצוהו שלא ימרה את פיהו. ולא יעבור על מצותו. ויחלו והפחידו בגמול ובעונש כפי הראוי לזמן ולמקום. והזהירהו על הנסיעה. ולא הודיעו העת. מן התנאים שהוא חייב בהם. הכניעה והשפלות. ולעזב הגאוה ולהתרחק מן הגאון והגובה כמו שאמר בענין הזה. האחד בא לגור וישפוט שפוט. ומהם שיהיה מזומן לנסיעה ולהעתקה. ולא ירגע. ולא תנוח נפשו. כמו שכתוב. והארץ לא תמכר לצמיתות וגו׳:

ומהם שיחקור על דתי המדינה וחקיה. ועל מה שחייבין בו למלך. כמו שאמר דוד ע״ה גר אנכי בארץ וגו׳:

ומהם שיאהב את הגר כמוהו שיסייעהו ויעזרהו כמו שכתוב ואהבתם את הגר וגו׳. ואמר כאזרח מכם יהיה לכם:

ומהם שימהר ויחיש להדבק בעבודת אדוני המדינה. מפני שאין לו חומל שיפגע בו בעדו. אם יקצר בעבודתו. כי ענינו הפך תשובת השונמית. עת ששאל אותה הנביא. היש לדבר לך אל המלך. או אל שר הצבא. שאמרה בתוך עמי אנכי יושבת. כלומר שעמי ומשפחתי ידברו אליו בעבורי. בעת הצורך. ואינו כן ענין הגר. אך כמו שאמר. הבט ימין וראה ואין לי מכיר וגו׳:

ומהם שיסתפק מה שמזדמן לו מן המזון. ובמה שימצא לו. מדירה ומלבוש ולנהוג בכל ענינו. כדי הספק מבלי טורח:

ומהם שיזדמן לנסיעה. ולחשוב בצידה לדרך:

ומהם שירבה בעיניו המעט מן הטובה. ויאריך לשונו בהודאות מי שהיטיב לו בה:

ומהם שיסבול הרעה אם תבא אליו והנזק אם יגיע אליו. משבר רוחו ושפלות נפשו. וחלשותו מדחותם מעליו. על כן קבל על עצמך אחי תנאי הגרות בעולם הזה. מפני שאתה בו גר באמת. והראיה על גרותך ויחידותך בו. כי בעת צאתך אל גדר ההויה. והרכבתך בבטן אמך. אילו היו משתדלים כל בני העולם להקדימך קודם לכן ברגע אחד. או לאחרך רגע אחד. או לקשור אבר מאבריך בחברו. או להתירו. או לצייר צורה מצורות אבריך הנסתרים והנראים. או להתיר תנועה. לאבר מאבריך הנחים. או להניח. הנע מהם. או להחרידך. לצאת מבטן אמך. קודם עתך הנגזרת לך. או לאחריך אחריה. בהרף עין. או להקל עליך הענין. או להקשותו. לא היו יכולים לך על זה. וכן אחר יציאתך אל העולם הזה. לא היה אדם יכול להגיע מזונך אליך. מבלי עזרת האל לך. ולא להוסיף בגופך. ולא להסיר ממנו. ואילו היית מעלה על לבך. כי העולם כלו לך לבדך נשאר מאין יושב. לא היה זה מוסיף בטרפך. המגיע אותך אל אחריתך. כשיעור חרדל. וכן אילו היו נוספים אנשי העולם כפלים. לא היה חסר לך מטרפך הנגזר לך כחרדל. ולא פחות ממנו ולא יותר. וכן לא יוכל א' מן הברואים. להועיל לך. ולא להזיקך. ולא לאחד מהם יכולת. להוסיף בימי חייך. ולא לפחות מהם. וכן לכל מדותיך וטבעך ומעלליך הטובים והרעים. אם כן אי זה יחס בינך ובין הברואים או באי זו קורבה אתה קרוב אליהם. או הם קרובים אליך. האתה בעולם הזה כי אם גר שלא יועילוך רוב אנשיו ולא יזיקוך מעוטם. והאתה בו אלא כיחיד הבודד אשר אין לו צוות. כי אם אדוניו. ולא חומל עליו. כ"א בוראו. ע"כ התיחד אחי בעבודתו כאשר התייחד בבריאתך. והנהגתך. וטרפך. וחייך ומותך. ושים תורתו וספרו נוכח עיניך ויחל אל גמולו. ופחד מעונשו. וקבל תנאי הגר אשר העירותיך עליהם. על נפשך. כל ימי חייך בעה"ז. תגיע אל נעימות העולם הבא. כמו שאמר החכם. כן דעה חכמה לנפשך:

ואלה אחי שלשים פנים מאופני חשבון האדם עם נפשו לאלהים יתעלה. כשתחשב עם נפשך עליהם. ותתן הדין מעצמך בהם יבקע לך אורם ויקיף אותך זהרם. וחשוב בהם תמיד. והעלם על לבך כל ימי חייך. ואל יספיק לך מעוט דברי בהם וזכרי אותם בדרך קצרה. כי כל ענין מהם. נושא (כשיתבאר ויתפרש) כפלים רבים ממה שזכרנו. אך העירותי עליהם הערה. והזכרתי הדורש אותם. הזכרה בדרך קצרה ולא הרביתי בדברים. שלא יארך הספר. ויצא מדרך כוונתי בו. אשר הוא להעיר ולהורות. ושימם נגד עיניך. ונכח רואותיך. והשיבם על לבך מחשבתך אז יראה לך מהם. בעת שתשנה אותם. מה שלא נראה לך בראשונה. מסודות נעלמים. ומוסרים רוחניים. ואל תחשוב כשתעיין בהם. ותעמוד על הנראה ממלותם. כי כבר עמדת על כל צפוני עניניהם כי לא תגיע לזה מהם אלא אחר שתתן מחשבתך עליהם בחריצות ובהשתדלות זמן ארוך. ופעמים רבות. והיה מתישר בהם ומיישר אליהם. תגיע אל הגמול הגדול מאת האלהים. כמו שכתוב והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגו׳. ואמר החכם ולמוכיחים ינעם:

פרק ד

אך תועלת החשבון הנזכר היא התולד' שמילדת הנפש בעמדה על ברור מה שקדם לנו. בשלשים אופני החשבון הנזכרים והבנת עניניהם. וצורת מציאתם. ואמתת חיובם. והמשך הנפש לקבלם עליה. כפי הכרתה בהם. והשבתם ברעיוניה. ואז אחי תתילד בנפשך תולדה מעלה ורמה. תלמד ממנה כל המדות הטובות ותגיע בה אל כל החמודות. והיא זכות עצם הנפש מקדרות הסכלות. המסירה חשכת הספק אשר בלבך: וכבר ידעת כי כפי ברור ההקדמות ורוב מספרם ויושר סדורם. תהיה התולדה המיולדת מהם בבירורה וחשיבו' מעלתה. וכן הרכבת המרקחת. במלאכת הרפואו'. כי תועלת המרקחת. וכח מעשיה יהיה כפי כח הסממנים אשר הורכב' מהם המרקחת. וכן בחכמת השיעורים הנקראת בערבי אלהנדס״א. כפי רוב ההקדמו'. המוקדמו' בענין הנדרש. תהיה חשיבותו ותועל' ידיעתו וכמו כן בהרבה מן המעשים. כי הפלס לא נתכן למחברו עד שידע קודם חכמת השעור וטבעי המנינים. והשקלים וכן חוג החוזים. הנקרא אצט"רלב בערבי. לא יתכן למחברו. אלא אחר עמדו על חכמת השעור. ועל המובדוטאות (צורו' ידועו' בחכמת השעורים) ותנועות הגלגלים. ופשיטו' הכדור. וכן הענין הזה הנדרש מן הנפש לא יתכן לך אחי. אלא אחר שתסבול קבלת מה שהעירותיך עליו. מן החשבון עם נפשך. במה שזכרתי לך בשער הזה. ובזולתו מן השערים והתמדת המעשה בהם. כי כאשר תעשה זה בלב נאמן. ובנפש ברה יאור שכלך. ותראה הדרך אל כל המעלו' הרמות. ולא יהיה ליצר דרך להגיע אליך. ולהשיאך. ותהיה בתכונת סגולת האלהים. ויתחדש לך כח עליוני נכרי. לא ידעתו בכל אשר הרגלת בו מכחותיך. כמו שאמר החכם. חכמת אדם תאיר פניו וגומר. ואז תכיר הענינים הגדולים ותראה הסודו' העמוקו' בזוך נפשך ובור לבך. וחוזק אמונתך. ולא תפרד משמחה מתמדת. בעולמך ואחריתך. לעוצם מה שהשקפת עליו וגודל הסוד אשר נגלה לך. עם העזר המגיע אליך מן האלהים יתברך:

וראיתי למשול לך משל קרוב. יתבאר לך ממנו. דמיון קצת מה שזכרתי לך. והוא שתחשוב כאילו אתה במקום. וממעל למקום ההוא צורה. כנגד הצד שהוא נכחך. ואין דרך לך לראותה בעיניך ולהשקיף עליה בחוש ראותך. והגיד לך מגיד כי כאשר תעשה טס מברזל עשו' ותלטשהו עד שתסור קדרותו. ותמשחהו זמן ארוך במשיחו' רבו'. ואחר כך תעמידנו נכח פניך. אז יראה לך מן הצורה העליונה. מה שנעלם ממך ותוכל לראותה. ולהשתעשע בנעימותה. וזוהר יופיה. והצורה העליונה החשובה אשר אין לך דרך לראותה בעיניך. היא חכמת הבורא יתעלה ויכלתו. ויופי עולם העליון. אשר נעלם ממנו צורתו ותכונתו. והטס העשות. היא הנפש האנושית. והלטישה היא הנהגה בחכמות ובמוסרים השכליים. והתוריים. והמשיחות הם אופני החשבון. השלשים אשר זכרתי לך. וכאשר תעלם על לבך. ותשיבם על רעיונך. תזך נפשך ויאור שכלך ויצטייר לך כל ענין נעלם בנפשך. ותראה צורו' האמתי' בעינים פקוחו'. ויפתח לך שער המעלו' ויגל המסך המבדיל בינך ובין חכמת הבורא. מעל עיניך וילמדך האל יתעלה חכמה רמה ומעשה מועיל. ויתן לך כח אלהי. כמו שכתוב ונחה עליו רוח ה׳ רוח חכמה ובינה וגו׳. ואומר אכן רוח היא באנוש. ואמר אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה. ואמר אז תבין יראת ה׳ וגו׳:

פרק ה

אך אם החשבון הזה. חובה על האדם תמיד. או בקצת הזמן מבלי (קצת) [אלטונא תקח: קצתו] אומר בתשובת השאלה הזאת. כי החשבון חייב בו האדם. כפי כח שכלו ומעלת הכרתו. תמיד עם כל הרף עין. ואם יוכל עם כל נשימותיו כדי שלא יפרד ממנו המורא והפחד והבשת מאלהים יתברך המשקיף עליו תמיד. וילמד ממה שצוה בו האל את המלך. באמרו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר וגומר. והיתה עמו. וקרא בו כל ימי חייו וגומר ואמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו׳. ואמר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום וגו׳. ואמר וקשרתם לאות על ידך. וכתבתם על מזוזות ביתך. וחזק הענין בציצית. באמרו והיה לכם לציצי'. ואמר למען תזכרו. ומה נשאר מעניני הזרוז על החשבון. אשר הוא זכרון הבורא. שלא זרזנו בו. וכפי זה אחי. ראוי לך להתנהג בהרגיל החשבון עם נפשך בכל שעה ובכל רגע. לאל יתברך. ואל תמעט בעיניך שום טובה שתעשנה לשמו אפי׳ במלה. או בראיה. כי המעט ממך. רב אצלו. וכן בענין העבירות. והקרוב שבדמיונו' בזה. העתקת השמש בארץ שעור אמה. תעתק בגלגל מילין הרבה. וכן העתקת האצטר"לוב ואל ירבו בעיניך מעשיך ואם יהיו לשמו. כי במעט שבטובו' שיש לו עליך. כפל מעשי כל יושבי העולם עם דקדוק החשבון. על כן אל תתעלם מעשו' חשבונך בינך ובין בוראך על גודל טובו עליך. ורוב חסדיו עמך יום יום. ואם לא יפנה לבך בזה ביום. יהיה בלילה. ואם חלף לך יום אחד. השג בשני כמ"ש רז״ל. שוב יום אחד לפני מיתתך. ואמר בכל עת יהיו בגדיך לבנים:

פרק ו

אבל מה שצריך לסמוך לחשבון עם הנפש מן המעשים. אומר כי זה יהיה מן האדם. כפי זכות עצם נפשו וקבולה לאורי האמת המגיעים אליה מאת האלהים יתברך. כי כאשר יהיה שכל המחשב עם נפשו החשבון הזה. זך. ויבין הכונה והחפץ בו. וייחד (לבבו) [אלטונא תקח: לבו בו] לאלהים יתברך. יפיק רצון הבורא יתברך. ויעזרהו לעשו' מצותיו ויורה אותו באור החכמה. ויזהיר בזוהר השכל. ויזך נגלהו ונסתרו לאלהים. דומה למה שאמר איוב. צדק לבשתי וילבשני וגו׳. ואז תשקוט ותנוח מחשבתו מדאגות העולם ושכיותיו. וישמח בעבודת הבורא יתברך. ויגיל במה שהשקיף עליו מסודו' החכמה ומאוריה ויאשר נפשו על מה שהגיע אליו מידיעת אמתות העולם התחתון. והעולם העליון. ומחשבת האלהים הטובה. והנהגתו. וקיום גזרתו בבריאותיו. כמו שאמר דוד ע"ה. ישמח צדיק בה׳. וחסה בו. ואמר ישמח לב מבקשי ה׳. ואמר אל יתהלל חכם בחכמתו וגו׳. ואמר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל (ויודע) [אלטונא תקח: וידוע] אותי. וזאת היא המדרגה העליונה שבידיעת האל יתברך כי מי שידעהו באמת. ידבק בעבודתו וביראת' כפי ידיעתו בלבו. ובמצפונו. ויתקיימו לו חובו' הלבבו' והאיברים בלי טורח. ובלי עמל. אך בחריצו' והשתדלו' וזריזו'. כמ"ש דוד חשתי ולא התמהמהתי וגו׳. ובו אמר החכם. אשרי אדם מצא חכמה. ואמר אשרי שומרי משפט וגו׳. והאלהים יתברך ישימנו מהם ויכניסנו בכתותיהם ברחמיו אמן:

תוכן העניינים

בירת מגדל עוז

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה