בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
כו
עליית החריצות היא מדה מעולה ויקרה מאד בפי החכם מכל אדם. כמ"ש ויד חרוצים תעשיר ויד חרוצים תמשול. ונפש חרוצים תדושן. מחשבות חרוץ אך למותר. ראה כמה הפליג בשבח בעליה. ואולם ענין החריצות הוא יתר על הזריזות בעסק והשתדלות ובשקידה נמרצת. להתחזק על הפעולה המבוקשת הן בתנועת הגוף ביתר שאת. והן במחשבת השכל וחושים הפנימיים (כי על כן נקרא גם חריפות חריצות) העסוקים בהתמדה לחשוב על הדבר להוציאו לאור ולהשיגו בפועל. בכל מעשה וחשבון וחכמה הנרצה לנו להגיע עדיו. והוא מ"ש רז"ל ד׳ דברים צריכין חזוק. תורה. ומע"ט. תפלה. וד"א. שנא׳ בהם חזק ואמץ. והוא הדין לכל דבר הנדרש לאדם בחיים האלה. לטובתו ולהנאתו ולא זכרו את אלה. אלא מפני שנכתב בהם בפירוש. וק״ו לדברים אחרים. כי היה עולה על הדעת שדברים ראשיים כארבעת אלה הנוגעים לנפש. אין האדם צריך להתחזק בהם כי ממילא יחזיקו בידו מלמעלה. לפי שהם דברים רצויים להשי"ת מאד. קמ״ל. דאפ"ה לא סגי בלא״ה. שיתן האדם ידו ואצבעו. ויניע כל כחות איבריו וחושיו חצונים ופנימים והתעוררות כל טבעו. בחוזק יד ובאומץ הלב להשתדל בהם כדי להשיגם ולהגיע לתכליתם. אז יצליח. וימצא מבוקשו ככל אות נפשו. לא זולת. עאכ״ו לשאר דברים שאינם עיקרים והכרחיים שלא תתכן השגתם בעצם על דרך ארעי בלי שקידת השתדלות ועוצם התפעלות. עם שכבר ימצאו טוב המזל. שיעלו בידם פנינים מבלי חפוש וטורח. גם לא לחכמים רעי המזל לחם עם כל גודל חריצותם ושקידתם. צללו במים אדירים והעלו חרס בידם. אין למדין מדברים זרים. היוצאים ממנהגו של עולם השוה:
ועד כמה ראוי להשתמש במדה זו. עיין בעליית הבטחון. ויתבאר עוד בעז"ה גם בענין רדיפת הכבוד. בעלית הגדולה:
וז״ל גורן נכון. החריצות גם מדה זו נובעת ממקור הירוקה (עיין חלון צורי) היא טובה כשתהיה בכח הנפש. ולא תראה בפועל מהרה. כי אז תקרא מהירות. והמד׳ הזאת תרא' יותר כשהנפש פנויה מן המדו' המגונו'. ואין מבלבל אותה שום דאגה. ויותר מה שתהיה בנפשות הזכות החשובות וראוי לאדם להתנהג בה בכל מעשהו. ובכל מה שמתעסק בו ממלאכת החכמ׳ והמחשב׳. הלא תראה מ״ש בה והון אדם יקר חרוץ. ר״ל היקר שבהון האדם. החריצות שהוא הזריזות. והוא שיהיה חרוץ בהשגת תועלות שני העולמות בעולם ההוייה וההפסד. שישתדל בבקשת החכמ׳ עם העבודה והאמונה. וישתדל להגיע אל עולם השכל. ומי שהוא מן האנשים החשובים ויתנהג בעניניו בחריצות ובזריזות יצליח בהם (כמש"ל) [אלטונא תקח: כמש"כ] נוצר תאנה יאכל פריה. ועובד אדמתו ישבע לחם והחריצות בקיום התורה והמצו' אין טוב׳ למעל׳ הימנ׳. והראיה הגדול' על הצלחת האדם. חריצותו במה שהוא מתעסק במעשיו ע"כ:
ונפש עמל עמלה לו המשתדל על עסק. יוסיף כח. עיין עוד בעליית חשבון הנפש. בפנים האחד ועשרים. מטוב ושבח החריצות בכל דבר חכמה:
אמנם רעתה וגנותה של מדה זו. החרוץ על הדברים העולמיים. ומניח הנצחיים. עליו נאמר מחשבות חרוץ אך למותר. וכל המפרשים פירשו שיש לו יתרון בהם. ואינו נ"ל כי אך חלק. ולמעוט הוא בא שכל יתר כנטול וכל סרח העודף אין בו תועלת כמו החסרון שהן שתי קצוות. ונקודת המועיל הוא במצוע. וכך נ״ל פירוש הכתוב. מחשבות חרוץ וחריף במחשבה מבלי מעשה. כי הוא עצל ורפה ידים ולא מהיר במלאכתו מלאכת מחשבה אשר אצרה תורת חכמתו והולידה מחשבתו ולא טרח להוציאה לאויר העולם בפועל. אותן מחשבות אע״פ שהן תולדות השכל מחושבות היטב. מחוטבות תבנית היכל הדעת והבינה ומצויירות בציור ובכיור החכמה. עם כל זה אין בהם ממש כשלא יצאו לפועל אך למותר המה. דבר נוסף לאין צורך. הבל ורעיון רוח. אך כל אץ הוא הדוחק את השעה. אך למחסור זה קשה מן הראשון כי יפסיד מה שבידו ע״ד גמלא בעי קרני. ועד"ז אמר ג"כ אץ להעשיר לא ינקה ואל תיגע להעשיר מבינתך חדל וכן החרוץ לכעוס ולקנא ולחמוד וזריז במדות הרעות. מוסיף רעה על רעה. אמנם מדרך המוסר שלא יראה אדם חריצות בתאוותיו ולא קל בכעסו וכן החריצות הנמהרות ועוברות גבול ישוב הדעת. תשוב רעה ואם היא לתכלית טוב. ויתבאר ענין המהירות עוד בעליתו בס״ד:
ואמר החכם מי מבני אדם דאגתו ארוכה. מי שאין לבו בטוח בטרפו. ואמר הדואג אשר לא יתום יגונו. והיגע אשר לא תהיה לו מנוחה המגביר זולת החריצות על יקר ההסתפקות. והמבקש יותר מכדי ספוקו והחומד מבני אדם במה שחננם הבורא:
ואמר החכם אחד עבר על אדם אחד. אמר לו האיך חריצותך לעולם. אמר אני רודף אחריו אמר לו השגת ממנו דבר אמר לו לא כי אם מעט מזער. א"ל אם לא השגת מהעולם הזה שאתה רודף אחריו. כי אם מעט מזער מה תשיג מהעולם האחר שאינך רודף אחריו וזהו מה שראינו לבארו מענין החריצות: