בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
כד
עליית החכמה ז"ל סמה"מ בני בואו ואלמדכם מעלת החכמה דעו בני כי מעלת החכמה יקרה אשרי מי שזוכה בה לעלות במעלתה מפני שהיא מתנה נתונה לו לאדם מאת הקב"ה כענין שנאמר כי ה' יתן חכמה וגו' וכן הוא אומר אשרי אדם מצא חכמה וגו' וכן מצינו בהקב"ה יתעלה לנצח שברא את העולם בחכמה כענין שנא' ה' בחכמה יסד ארץ וגו' וכן שלמה ע"ה לא שאל מאת המקום לא עושר. ולא בנים. ולא אריכות ימים. ואף לא שאל שיתן לו הקב"ה את אויביו בידו. אלא ששאל ממנו חכמה בלבד. כענין שנאמר חכמה ומדע תן לי וגו' והקב"ה נתנה לו במתנה כענין שנ' החכמה והמדע נתון לך וגו' וכן הוא אומר הנה עשיתי כדבריך הנה נתתי לך לב חכם ונבון וגו' ואומר וה' נתן חכמה לשלמה וגו'. ולא נשתבח שלמה המלך לא בעושר ולא בכבוד. ולא בשום מעלות אחרים. כענין שנשתבח בחכמה שנאמר ויחכם מכל אדם וכן הוא אומר ויבואו מכל העמים לשמוע וגו' מאת כל מלכי הארץ וכל הארץ מבקשים את פני שלמה לשמוע את חכמתו וגו' וכן מלכת שבא באה כדי לשמוע חכמתו ולבסוף אמרה והנה לא הוגד לי החצי וגו' גדולה היא החכמה שמביאה את האדם לידי יראת שמים כענין שנא' תחלת חכמה יראת ה' וגו'. וכן הוא אומר חכם ירא וסר מרע ואמרו חז"ל אם אין חכמה אין יראה:
ואומרים החכמים. בחכמה משלמים גמול הבורא. ומגיע האדם לעבודת אלהיו בחייו ולשם טוב אחר מותו. בני צאו וראו כמה גדולה מעלת החכמה שהיא קרית עוז לבעליה ומגינה על האדם מן החטאים והעונות. שכך אמרו חז"ל באגדה מאי דכתיב. והחכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים וגו' מלמד שהחכמה מגינה על האדם מעשרה איברים המחטיאין אותו. ואלו הן. שתי עיניו שמראין לו דבר העבירה. שתי אזניו שבהן שומע דברי עבירה. שתי ידיו שבהם גוזל וחומס. ושתי רגליו. שמוליכין אותו לדבר עבירה. ופיו אשר ידבר בו דבר עבירה ורכילות ולשון הרע. ולבו שמחשב לעשות העבירות. ולא עוד. אלא שהחכמה מביאה את האדם. לקיים את התורה והמצות כענין שנא' חכם לב יקח מצות וגו':
בני צאו וראו. כמה גדולה מעלת החכמה שהרי יוסף הצדיק ע"ה. בהיותו עבד אסור בבית הסוהר עלה לגדולה. בעבור חכמתו. כענין שאמר שלמה בחכמתו. עבד משכיל ימשול בבן מביש וגו' וכן הוא אומר. טוב ילד מסכן וחכם. ממלך זקן וכסיל וגו'. הלא תראו בני כי במעלת החכמה. יתקרב האדם לגדולה ומצילתו מדינה של גיהנם. ומביאתו לחיי העולם הבא. כענין שנא' אורח חיים למעלה למשכיל. למען סור משאול מטה:
ואמר החכם. החכמה סולם המשכיל. מי שיחסרנה יחסר קרבת הבורא. מי שלא יהיה חכם. לא יחסר לו חולי. ולא עוד. אלא שמעשירה בעליה. כענין שנא'. אוצר נחמד ושמן בנוה חכם. וכן הוא אומר בחכמה יבנה בית וגו'. ואומר ובדעת חדרים ימלאו. כל הון יקר ונעים:
וזכרו לפני המלך אלכסנדר. שתי אנשים אחד עשיר ואחד רש אשר שאלו בת רומינס. לקחת אותה לאשה ואירס אותה לרש. ולא רצה לארסה לעשיר. ושאלו אותו על זה. ואמר לו אדוני המלך. עשיתי זה בעבור כי העשיר היה שוטה. ולא היה לו מוסר לשמור העושר. והרש היה בעל מוסר וחכם. ויש תקוה שיתעשר. ועל כן הוקרתיו על העשיר. ואמר חכם אחד יש לי תקוה במשכיל. ההולך ודל. יותר מן הכסיל המצליח:
גדולה היא החכמה שמצלת בעליה. מן המיתה. ומן הפגעים רעים. כענין שנאמר ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה. וכן הוא אומר. החכם עיניו בראשו:
ודעו לכם בניי. כי החכמה היא הקנין הגדול. שאינו כלה והולך. ואוצר אשר לא יסוף. ומטמון אשר לא יחסר. והולכת עם בעליה בכל מקום אשר ילך שם. והיא אור הנפש. וחיי הגוף. ונועם הנשמה. ומנוחת הגויה ובריאות הלב. ואור העינים. ומשען המשכיל. ועמוד המבין. ויסוד הדעתן. והצלחת כל הענינים. וקנין כל הקנינים. ומהלל כל המסחרים. כי כל מי שקנה חכמה. קנה הכל. וכל מי שאין בו חכמה אין בו כלום. ומדריכתו אל נתיב היושר. ודבר נמנע הוא ונגד הטבע. אם ימות אדם חכם נוטה מדרך הטובה והישרה. ויעשה דבר שאינו מתוקן. רק אם יתחברו עמו הרכבות הפוכות. וטבעים לא מתוקנים מתגברים על שכלו:
ואמר חכם אחד מיתרון החכמה. כי לא תוכל שיעבדך אדם אחד בה. כמו שיעבדך בשאר העסקים. אבל אתה תעבדנה בנפשך. ולא יוכל אדם לשלול אותה מעמך כאשר ישלול אדם זולתה מן החפצים. בני בואו וראו כמה גדולה מעלת החכמה. שאפילו בריות קטנות. אם נתפרסמו בשום דבר חכמה. נשתבחו עליה. כענין שנאמר. לך אל נמלה עצל. ראה דרכיה וחכם וגו'. וכן הוא אומר ארבעה המה קטני ארץ. והמה חכמים מחוכמים. הנמלים עם לא עז וגו' שפנים עם לא עצום וגו'. מלך אין לארבה וגו'. שממית בידים תתפש וגו'. גדולה היא החכמה מכל קנין כסף וזהב שבעולם כענין שנאמר. קנה חכמה מה טוב וגו'. ואין דבר חשוב בעולם שיוריש האדם לבניו טוב. כמו אם יורישם חכמה ומוסר. כי כל מה שיוריש אדם לבנו ספק מתקיים בידו. ספק אינו מתקיים. והחכמה הולכת עם האדם. בכל מקום אשר ילך. ואפשר שיקנה בחכמתו עושר ונכסים: ואמרו החכמים. לא הנחילו האבות לבנים. דבר שהוא חשוב מן החכמה. כי יש אדם קונה הון בחכמה. ומאבדו באולת וישאר חסר כל: ואמר חכם אחד. לא תשלם החכמה לאדם. עד שיהיה מוקדם בשלשה. ומאוחר בשלשה ונקי משלשה. וסומך על שלשה (עיין בעליית המוסר בס"ד). ויאות לכם בני לישב בין החכמים. כדי לשמוע דבריהם וחכמתם כי תלמדו מהם חכמה ומוסר. כענין שנאמר. הולך את חכמים וגו'. הט אזנך ושמע דברי חכמים.
וכן צוה חכם אחד לבנו ואמר בני היה יושב עם החכמים. כי אם תדע ישבחוך. ואם תסכל. ילמדוך. ואם יודיעו לך. יועילוך. ואל תתביישו לשאול דבר חכמה מן החכמים. ולתור אחרי החכמה. בכל מקום אשר תמצאו אותה. כי דבר זה שורש מן החכמה. כמו שאמר חכם [אלטונא תקח: אחד]. שאלת החכמה. חצי חכמה. ופיוס בני אדם חצי השכל. ואמר אחד תכנע לדרוש החכמה. תכובד כשדורשין אותה ממך. וראוי לכם בני. להיות צנועים בכל עניניכם. ודבר זה תחשב לכם לחכמה. כענין שנ' ואת צנועים חכמה. וקבלו עצתם בכל עניניכם ואפילו בדברים שנראים בעיניכם ברורים. עד שלא תצטרכו לקבל מהם עצה. תקבלו עליהם עצה. ואח"כ תחשבו בעין שכלכם על מה שיעצו אתכם. ותבררו הענין בבינתכם. פעם אחר פעם ועשו ותצליחו. כענין שנאמר ושומע לעצה חכם. ואמר חכם אחד אין משען חזק. כבקשת העצה. ותהיה לכם אזן שמעת. לקבל תוכחת מוסר מן החכמים ומן הגדולים מכם. ובזה תחשבו חכמים ונבונים. כענין שנא'. אוזן שומעת תוכחת חיים. בקרב חכמים תלין. וכן הוא אומר אוהב מוסר. אוהב דעת וגו'.
בני כשאתם יושבין עם החכמים הטו אזנכם לשמוע דבריהם. ותשתקו ואל תדברו בפניהם. שדבר זה אות גדול מן החכמה כענין שנאמר. חושך אמריו יודע דעת וגו'. וכן הוא אומר גם אויל מחריש חכם יחשב. אוטם שפתיו נבון. ואמרו חז"ל סייג לחכמה שתיקה. ועוד אמרו כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. ואמר חכם אחד. תחלת החכמה. שתיקה. השנית השמיעה. והשלישית הזכרנות. והרביעית המעשה. והחמישית למודה. ואמר אחד. ראש כל מוסר השתיקה. ואמר אחד. כשתשב עם החכמים יהיה רצונך לשמוע יותר מלדבר. בני כשתדברו עם אחרים. יהיו דבריכם נוחים וערבים. כי דבר זה כמו כן מאותות החכמה. כענין שנאמר. דברי חכמים בנחת נשמעים. ומה שיש לכם לדבר תחשבו בלבבכם תחלה. ותרגילו הדברים בפיכם ובלשונכם. ואחר כך תדברו דבריכם לפני כל מי שתרצו. כענין שנאמר לב חכם. ישכיל פיהו. ועל שפתיו יוסיף לקח. ויהיו מעשיכם בעניני החכמה. מרובין על חכמת הדברים. שכך אמרו חז"ל. כל שמעשיו מרובין מחכמתו. חכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו מרובה ממעשיו. אין חכמתו מתקיימת. וכן צוה אחד לבנו. בני אל תהיה חכם בדברים כי אם במעשה. כי החכמה שבמעשה. תועילך לעולם הזה ולעולם הבא. והחכמה שבדברים. תשאר בכאן. ואתם בני שימו כוונתכם על אלו המדות. אשר אני זוכר עתה. מפני שהם מדות חמודות ומיוחסות. אשר יאותו לכל משכיל. להתנהג בהם ולהזהר עליהם. כי כלם שרשי החכמה. וסעיפי התבונה. דעו בניי כי ראוי לכל מי שנודע בחכמה ונתפרסם בתבונה להיות ביישן ועניו. ושפל ברך. וסבלן. קשה לכעוס ונוח לרצות. ומקדים שלום לכל אדם. ויברח מן המחלוקת. ויהיה אוהב שלום ורודף שלום. וימחול על עלבונו. ויגביר שכלו על יצרו. בכל תאותו. ויהיה דעתו נוחה עם הבריות. ויהיו דבריו מעטים. ובנחת. שואל כענין. ומשיב כהלכה. ולא יהיה נבהל להשיב. ולא נחפז לעשות דבר. ויהיה דן את כל האדם לכף זכות. ולא יהיה לא נוקם. ולא נוטר. ולא מקנא. ולא חומד. ויספר בשבח. ולא יספר בגנות לעולם. ואל יבזה בעיניו. קטן ממנו. ויהיה שונא גאות. ובורח מן השררה. ואל ירבה לשחוק. כי השחוק מורה על השטות ומסיר הדרת פנים. ואל יוציא יותר מיכלתו. שכבר אמר חכם אחד. המוציא יותר מיכלתו. יפול. ויסתפק בכדי הצורך. ויניח המותרות. ויעצם עיניו מן התאות. וימנע היזקו מן בני אדם. מכסה פשעים. וזוכר החסדים. לא ילך רכיל. ולא יגלה סוד. כמו שאמר חכם אחד. העלמת הסוד. חובה על המשכיל. ומגלה סוד. אין לו שכל. ואל יקבל דברי רכילות. ויקבל ההתנצלות כמו שהוא. וממי שהוא. ומה שיבטיח יקיים ביכלתו. ומודה על האמת. וישפוט הצדק ויתן הדין מעמו לנפשו. אל ישמח בקלקלה. ואל יעלוז לאיד ויאהב אנשי האמת והצדק. וידריך בני האדם בדרך ישרה. ויוכיחם בינם לבינו וימנעם מן העבירות. ויתחרט בעצמו כשידבר או כשיעשה דבר שלא כהוגן וישמח כשידבר צדק ואמת. או בעשותם. ויכבד כל אדם כפי מעלתו ויהיה מסודר ומתוקן בכל ענייניו. ויראה בעצמו כל אדם למעלה ממעלתו ויסיר עצמו מן המדות המגונות והפחותות. ומן המנהגות הגרועים והמכוערים ויתנהג גם בשאר מנהגות מיוחסים אשר יאותו כל חכמי לב להתנהג בהן והם תפארתם וכבודם ותפארת להם מן האנשים. כמו שאמרו חז"ל אי זו היא דרך ישרה. שיבור לו האדם וכו'. ואמר חכם אחד אינו דבר שמורה על דעת הדעתן. כמנהגו הטוב. בני אל תהא מעלת החכמה קלה בעיניכם מפני שהיא מעלה כללית. וכוללת עמה כל שאר מעלות המדות הטובות כי אם גוף האדם רק מן החכמה. לא יתכן שיהיו לו מדות הטובות. כי בה יבחין הטוב מן הרע. ודבר נאה מן המכוער. וכל מי שנתן לו האל חכמה ותבונה בלבו. יתכן שימשכו אצלו שאר מעלות המדות. הרוחניות והגופניות ואשרי מי שזכה לעלות במדרגת החכמה כי בה יישר האדם דעותיו ויתקן כל מדותיו. בה ימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם כענין שנאמר אשרי אדם מצא חכמה וגו'. ומן המידה המשובחת הזאת. מסתעפת מדת המוסר. שהוא עדי החכמה וחלי התבונה. כמו שאמר חכם. המוסר צורת השכל. ועל כן יפה צורת שכלך כפי רצונך. דעו לכם בני. כי לא תשלם לאדם החכמה. אם אין לו מוסר כי כמו שהראש עקר הגוף. כן המוסר. עקר החכמה. ואף שלמה ע"ה. סמך מוסר לחכמה. מפני שאין חכמה בלי מוסר. כענין שנאמר לדעת חכמה ומוסר וגומר. ואמר חכם אחד לבנו. דע בני כי המוסר ראש השכל והשתיקה כוללת החכמה. ואמר אחד. שכל בלא מוסר כאילן בלא פרי. ושכל עם מוסר כאילן עם פרי. בני כשתראו בעל מוסר. אל תשאלו על אבותיו ועל יחוסו. כי המוסר הוא היחס הגדול. ואם אין מוסר אין יחס. ויתכן שהיחס יעזור על המוסר כשם שהאילן הטוב יעזור לשאת ענף. ולעשות פרי טוב. כיוצא בו:
ואמר חכם אחד. היה בן מי שתרצה. וקנה מוסר. כי אין טוב בשורש. מבלי מוסר. ואמר במוסר. לא תצטרך ליחס. ואמר פרי המוסר. המנוחה. והצלת כל העניינים. ואמר טוב עבד בעל מוסר. מבן חורין בלי מוסר. ודעו בני כי המוסר מתקן האדם ומיפה חכמתו. כאשר הציורים ושאר התקונים מתקנים ומיפים את הכלים. וכבר דימו החכמים. מי שיש לו מוסר לבית אשר יש לו יסוד. ומי שאין לו מוסר לבית שאין לו יסוד. ודעו כי האדם יכובד על מוסרו. ועל תיקון מעשיו. כענין שנא' ושומר תוכחת יכובד:
ובמוסרי אלסכנדר בעל המוסר יכובד. ואם הוא רש. כמו האריה שייראו ממנו והוא רובץ. חסר המוסר. יקל. ואם הוא עשיר. ככלב אם יושם רביד זהב על צוארו. ושאלו לחכם מה יפה לאדם בין חבריו. אמר להם המוסר אשר ייפה עושר העשיר ויסתיר דלות העני:
בני אהבו את התוכחות וקנו את המוסר כי הוא עיקר כל המהללים וכשרון כל המפעלים והוא חיי הנפש ובו תלויים עקר חיי האדם בעולם. כענין שנא'. החזק במוסר אל תרף. נצרה כי היא חייך:
ואמר חכם אחד. שני דברים יתקן האדם בעולמו. מוסר יתקן בו הנפש. והשתדלות. ייטיב בו חיותו. ודעו. כי אין ממון בעולם טוב ממוסר. שכך אמר שלמה בחכמתו קחו מוסרי ואל כסף וגו':
ואמר חכם אחד מצאתי קנייני העולם ומטמוניו אובדין. ואין ממון כמוסר. ולא מעוז כחברים. ואמר אחר אין ירושה טובה מן המוסר. ובמי שאין מוסר כתוב ריש וקלון פורע מוסר. ועליו אמר חכם אחד. מי שלא יוסר בבני אדם ייסר בו השם לבני אדם:
ואמר אחר רע המוסר. מוריש הבזיון ומצמיח הדאגה. ואמר אחר מי שאינו מקבל מוסר אבד ונעקר:
בני אל תברחו מקצף בעל מוסר. ומכעסו. כי כעסו. רצון. וקצפו. פיוס ונחת רוח כי תוכיחנו נפשו. ותיישרנו וישוב מכעסו:
ואמר חכם אחד לולי המוסר היו בני אדם שוין. אבל יתרון קצתם על קצתם. במוסר הטוב:
ואמר אחר כאשר לא תוכל עין האדם לקבל אור השמש כן לא ישיג המספר בסיפור בעל המוסר הנכון:
מדרכי המוסר מי שאינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו במעלה בשנים ואינו חולק על דבריו ואינו נכנס בתוך דברי חברו ומקבל כל אדם בשמחה ובסבר פנים יפות ואינו עז פנים ואינו מבזה האנשים ומבטיח ועושה ואינו משנה בדבורו ואינו רגיל במידת הכעס שכך אמר שלמה אל תבהל ברוחך לכעוס וגו' ומן המוסר שיאהוב אדם מוכיחיו ומכבד מדריכיו בדרכי החכמה והמוסר כי הם הורוהו דרך חיים כענין שנא' ודרך חיים תוכחת מוסר:
בני אל יקל בעיניכם המוסר מפני שמביא אדם אל תכלית הטוב ואל נתיב המנוחה כענין שנא' יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים וגו' ואומר יסר בנך כי יש תקוה וגו' ואומר אל תמנע מנער מוסר וגו' אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל ומהו המוסר שלא יעשה דבר בסתר שיתבייש ממנו בגלוי. וישמור את נפשו. ויכניע יצרו. ויכרית תאותו. ויראה כל אדם למעלה ממעלתו. וישמור את עצמו מלעשות ולומר דבר לחברו. שיהיה קשה עליו לסבול ממנו. וכל מי שמקבל מוסר. סופו להתחכם. כענין שנאמר שמעו מוסר וחכמו וגו':
לכן בני. הוו יושבין עם בעלי מוסר. ורדפו אחריהם. כדי שתחשבו מהם. כי האדם נכר בחכמתו אם טוב ואם רע. והאלהים ברחמיו ידריכנו בדרכי החכמה והמוסר:
והילך דברי ספר מבחר הפנינים. עם הרחבה הראויה מדחז"ל. שהכל משלהם:
אמר חכם. אין לך דבר שמחדד השכל. כמוסר והחכמה (כי המוסר שומר השכל מטעות המדמה. ומהלכד ברשת הטעאה ואונאה. ומורה דרך הישר בלי שום נטיה מנתיב האמת. לפי שאין לו מעכב ומונע מצד התאווה החומריות המחשיכות השכל) ואמר איזה אדם ראוי למלוך. אמר חכם שמלך (כמש״ה בי מלכים ימלוכו) ומלך שידרוש
(עצה וחכמה מחכמים ויועצים המבינים):
ואמר ראוי למחזיק בחכמה ובצדק. שלא יירא משום אדם. והצדיקים אינם יראים כי אם מהאלהים לבדו:
ואמר הטורח בחכמה ובמוסר. מקנה העטרות. והנזירים יעשו העטרות מזהב הלשון המדברת. ויושמו בראשי אוהביהם:
ואמר הטורח בבקשת החכמה והמוסר. טורד [אלטונא תקח: (]יצרו שיגיעת החכמה משכחת העון) מקנות העונות. ומביא האדם למאוס בעולם כלה. ולאהוב עולם קיים:
ואמר במקום המשתה והשחוק. לא תשכון החכמה. אבל הוא מגורשת משם:
ואמר מי שחננו הבורא חכמה. לא ידאג להפקד הצער והיגיעה (ר"ל כי יפקד ממנו הצער והיגיעה בטורח מציאות הפרנסה. המוצאת לשאר בני אדם. כי הוא מרומים ישכון לחמו נתן מימיו נאמנים. לכן הוא חפשי מדאגה. ודא קני. מה חסר):
ואמר חכם. איני דורש החכמה. לתקוה שאבוא עד קצה. ואגיע לתכליתה. אבל אדרוש אותה. שלא אהיה סכל. ואין ראוי למשכיל זולתו:
ואמר הכסילים אסירי המות (כי שלות כסילים תאבדם ומשובת פתיים תהרגם) התירו מאסרכם בחכמה (שתנתקו מוסרות האולת מעליכם ותחיו):
ואמר לולי החכמה. לא היינו מבקשים המעשה. ולולי המעשה לא היינו מבקשים החכמה (כי לא המדרש היא העקר. אלא המעשה וכל תכלית חכמה תורה ומעשים טובים. לכן גדול תלמוד. שמביא לידי מעשה) וטוב שאניח אותה מפני שלא אדענה משאניחנה ממאוס בה:
ושאלו לחכם מפני מה חכמת יותר מחבריך. אמר להם מפני שהוצאתי בשמן יותר ממה שהוציאו חברי ביין (אולי לזה רמז ג"כ משה"כ על כן משחך ה' וגו'
שמן ששון מחבריך):
ואמר גוף בלא חכמה כבית בלא יסוד ואמר מי שנודע בחכמה מביטין אליו בעין ההדור (אמר איוב ראוני נערים ונחבאו וגו') ואמר שתוק ותנצל (שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו):
ואמר אין דבר שמועיל לאדם כדעת מעלתו והשגת שכלו בחכמה וידבר כפיהם (כפי ערך שכלו וחכמתו ולא ילך בגדולות ונפלאות ממנו להיות חכם בעיניו כי
תקוה לכסיל ממנו):
ואמר האדם חכם בעודו מבקש החכמה וכאשר יחשוב שהגיע עד תכליתה הוא סכל ואמר לא הנחילו האבות לבנים דבר שהוא חשוב מן החכמה כי האדם קונה הון בחכמה ומאבדו באולת (כמש״ה ושנאתי אני את כל עמלי וגו׳ ומי יודע החכם יהיה או סכל וישלט בכל עמלי וגו') וישאר חסר כל:
ואמר אם תכנע לדרוש החכמה תכובד כשדורשין אותה ממך.
ואמר החכמה היא היחס הגדול והאהבה היא הקורבה הקרובה (טוב שכן קרוב):
ואמר המלכים שופטי הארץ והחכמים שופטי המלכים (בי שרים ישורו ונדיבים כל שופטי ארץ ונאמר לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה וגו׳ עושר וכבוד אתי):
ואמר מה טוב המעשה. תיפהו החכמה. ומה טובה החכמה. ייפנה המעשה. ומה טוב המעשה. תיפהו הנחת. ואין דבר שנלוה אל דבר. טוב מן הענוה אל החכמה ומן המחילה אל היכולת:
ואמר מי שמתעסק בתורה לא יתכן שיהי' צוארו עב וגופו שמן (כמ"ש שנקראת תושיה שמתשת כח לפיכך אפי׳ ראב"ש וחבריו הידועים בבריאי בשר שמנים ודשנים בטבעם מ״מ אם לא היו לומדים ודאי היו בריאים יותר):
וצוה החכם את בנו היה חכם (להתחכם מעצמך) ולמד (מאחרים) ומאזין (אפי׳ שיחת חולין של חכמים) או אוהב החכמה ואל תהא החמישי׳ (מה שאחר אלה הארבעה
שהיא ההפך מהם. ואין בו תועלת) פן תאבד:
ואמר אין ראוי שתתבייש לשאול כאשר אינך יודע כדי שתדע ולא תתבייש כששואלים ממך מה שלא ידעת. לומר איני יודע. כי מעלת הסבל מן האמונה (בה' והבטחון בו) כמעלת הראש מן הגוף (שהוא נסבל מן הגוף והוא חיותו) כשיאבד הראש יאבד הגוף וכאשר יאבד הסבל תאבד האמונה ערך כל אדם לפי מה שיודע (לפי שכלו יהולל איש):
ואמר אם בני אדם יכבדוך לעושר או לשררה אל יערב לך כי הכבוד ההוא יפנה בפנותם אבל יערב לך אם יכבדך בשביל החכמה (כבוד חכמים ינחלו אחוזת עולם) או בעבור יראה (מה') או בעבור מוסר (לא שיתגאה לבו בשביל כך אלא שמתוך כך יתן לבו להתחזק במדות טובות ובמעלות הגונות ויאחז צדיק דרכו וטהר ידים יוסיף אומץ ולכן כתר שם טוב עולה על כל הכתרים):
ואמר דומים החכמים בארץ למאורות בשמים (ולאלוהות בארץ כמ״ש עד האלהים יבוא ונקרב בע״ה אל האלהים):
ושאלו לחכם מי הם יותר גדולים החכמים או העשירים אמר החכמים אמרו לו א״כ מפני מה החכמים בפתחי העשירים יותר מהעשירים בפתחי החכמים אמר מפני מה שהחכמים מכירים מעלת העושר והעשירים אינם מכירים מעלת החכמה (כי לולי זה ודאי היו העשירים משכימים לפתחי החכמים):
ואמר אין שפתי חלקות מדת המאמין אלא בבקשת החכמה (אז הותר להמאמין להחניף ולהחליק לשון לרבו שילמדו היטיב וישכילנו את אשר לא ידע):
ואמר תחלת החכמה שתיקה. שניה לה שמיעה. שלישית (זכרונות) [זכרנות]. רביעית מעשה להתנהג בחכמה. חמישית מורה (לאחרים ומלמדם):
ואמר כשתשב בין החכמים יהי רצונך לשמוע יותר מלדבר ואמר מי שעובד את ה׳ כראוי ילמדהו ה' את החכמה ויראו מבועיה מלבו על לשונו (גם בלי רב כמ״ש באברהם אבינו עליו השלום שנעשו לו שתי כליותיו נובעות חכמה):
ואמר אין האדם חכם עד שיהיו בו שלש מדות שלא יבזה מי שהוא קטן ממנו בעודו דורש את החכמה ואל יקנא במי שהוא גדול ממנו בממון ושלא יקבל שכר על חכמתו (הוא שאמרו מה אני בחנם ועוד כי אהבת הבצע תטה לבו אחריה ויסור לבבו מאהבת החכמה ולא ירד לעמקה ויזייף החכמה ויערב בה דברי שקר ללכוד הפתאים וילבישנה בגדים צואים):
ואמר שאל את החכמים שאלת השוטים (אם נבלת בהתנשא) ושמור שמירת הנדיבים (ר"ל אך שמור נפשך שלא תעשה מעשה שוטים אז לא יזיק לך מה ששאלת כשוטה ותחשב לך לחכמה):
ואמר הטובה שבמדות האדם. שיהא שואל (איזהו חכם הלמד מכל אדם):
ואמר מי שלבש בבקשת החכמה לבוש הבושת ילבש מהכסילות אפוד ומעיל (לא הביישן למד) ועל כן תקרעו מעיל הבושת בבקשת החכמה:
ואמר כל מי שרבו פניו (שמשתנים לכמה גוונים מפני הבושה) תמעיט חכמתו:
ואמר החכם מצאתי החכמה בין הבושת והסבל ושאלת הכסיל בין הבושת והגאוה:
ואמר עם הפחד. תאבד תקוה. ועם הבושה. חסרון החכמה:
והחכמה אבדת המאמין צריך שיבקשנה אפי׳ בידי הכופרים (כמ״ד ר״מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. איברא לית הילכתא כוותיה דק״ל הלומד מן המגוש חייב [אלטונא תקח: מיתה] וכתיב אל תקרב אל פתח ביתה) וצוה חכם את בנו למוד את החכמה (מכל אדם והקטן עצמך) כי אם תהיה קטן עם זה תהיה גדול עם אחר:
ואמר כמה מגונה הסכלות בזקן ואמר למד חכמה למי שאינו יודע ולמוד ממי שיודע וכאשר תעשה זה. תדע מה שלא ידעת. ותזכור את אשד ידעת:
ואמר בקשת החכמה בימי הזקנה כתי"ו על החול (הלומד זקן דומה לדיו כתובה על נייר מחוק) ובקשת החכמה בימי הנערות כפתוח על האבן (הלומד ילד דומה
לדיו כתובה על נייר חדש):
ואמר אל תמסרו החכמה למי שאינו ראוי לה. פן תחמסוה (עיין חלון צורי הלצה נאה על הפסוק בלב חכם תנוח חכמה וגו׳. ואחז״ל הלומד עם תלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס. שנאמר כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד. ואין כבוד אלא תורה שנאמר כבוד חכמים ינחלו) ואל תמנעוה מאנשיה פן תחמסו אותם (מונע בר יקבוהו לאום) ואל תגמלו רשע (רע לך לבדך) כרשעתו פן יאבד שכרכם אצל הבורא (אל תאמר אשלמה רע קוה לה׳ ויושע לך):
ואמר החכם לא יגנה אותו הריש ולא תעבידהו התאוה (לא תביאהו להיות עבד יצרו):
ואמר כסיל חלק על אדם חכם וסתר דבריו ואמר שאין בהם תועלת אמר לו החכם אם היית יודע מה שאני אומר לא היית מבזה אותי. או אם לא הייתי מכיר מה שאתה אומר. הייתי מאשים אותך אך לא ידעת את אשר דברתי על כן האשמתני וידעתי סכלותך ודנתיך לזכות:
ואמר כל חכמה שלא דובר בה. כמטמון שאין מוציאין ממנו (שאין נהנה ממנה):
ואמר החכמה שני חלקים חכמה שבלב (שמורה על מנת להוציאה לפועל) היא החכמה שמועילה וחכמה שבלשון (בלבד בלא לב) מבלי מעשה והיא טענת הבורא על ברואיו (ר״ל אותה חכמה אינה מועילה. אבל מזקת אותם לחייבם ליום הדין אחר שנתן ה' חכמה בלבם לדעת טוב ורע. ומאסוה מלהשתמש בה. לבחור בטוב ולעזוב הרע):
ואמר דעות בני אדם. ארבע. יודע ויודע שיודע (במה שמקפת ידיעתו חכמתו ברורה לו כאחותו שאסורה אבל עכ"ז מכיר שחכמתו חסרה) חכם שאל מאתו (ספקותיך וכמ"ש עה"פ כי תשב ללחום את מושל וגו') יודע ואינו יודע שיודע (הוא התם שאינו שלם בחכמה) הזכירהו (מה ששכח) ועזרהו (לספר בשבחו בין הבריות למען יחזק ויוסיף אומץ בחכמה) שלא יהא נשכח. אינו יודע. ולא יודע שאינו יודע (הוא שאינו יודע לשאול) למדהו. אינו יודע והוא מראה בעצמו שיודע. סכל הרחיקהו (שאין לו תקנה. ראית איש חכם בעיניו. תקוה לכסיל ממנו. ואולם לא מנה חמישי היודע שאינו יודע כי הוא את חכמים ימנה. שתכלת החכם. לידע שאינו יודע והוא שהזכירו בתחלה. ולא כיון לומר (בידוע) [אלטונא תקח: ביודע]. שיודע החכמה כולה. אלא שיודע מה שיודע. שאינו אלא חלק קטן מן החכמה. כי החושב שהגיע לתכליתה הוא כסיל. כמ״ש למעלה. ובעודו דורש חכמה. יקרא חכם לפיכך המכיר עצמו שאינו חכם. הוא החכם):
ואמר אל תאמר במה שלא תדע. אדע. פן תחשד במה שתדע (כך ענשו של בדאי):
ואמר אין מדה שאחריתה לטובה. כאמונת אלהים וכבוד האבות. ואהבת החכמה ושמוע מוסר:
ואמר מעשה הכסיל בעת חטאו. שמאשים בני אדם (תולה באחרים שגרמו לו) ומעשה המבקש מוסר. שמאשים את עצמו (מודה ועוזב ירוחם) ומעשה החכם החסיד. שלא יאשים לא עצמו. ולא אחרים (לפי שאין חטא בא על ידו. כל כלי יצ"ר עליו לא יצלח. וכל יגיעיו לא ימצאו לו עון אשר חטא):
ואמר אל תבוש לקבל האמת ממי שאמרו. אפילו מאדם פחות:
ואמר מי שמתחכם (ע"ד מתעשר ואין כל) מבלי חכמה. כחמור הריחיים סובב סובב. ואינו זז ממקומו (כך הוא ממקומו לא ימיש ולא יוסיף חכמה):
ואמר חמלו על נכבד שנקל. ועל עשיר שנורש ועל חכם שנופל בין הפתאים:
ואמר אין מי שצריך לחמול עליו. כחכם שנפל עליו דין כסיל (צדיק מט לפני רשע):
ואמר אל תשליכו הפנינים לפני החזירים (ע"ה שנאמר נזם זהב באף חזיר) כי אינם עושים מאומה. ואל תמסרו החכמה למי שאינו יודע מעלתה כי היא יקרה מפנינים. ומי שאינו דורש אותה. רע יותר מהחזיר:
ואמר החכם שאינו עושה כחכמתו. תוכחתו נופלת על הלבבות כאשר יפול הגשם על האבנים (שלא יצמיחם):
ואמר מי שאין דבריו דומין למעשיו. הוא מבייש את נפשו (חכמת המסכן בזויה) על כן כשיוציא הדבר מן הלשון. לא יעבור האוזן (ומה שאינו בא מן הלב. אינו הולך אל הלב):
ואמר אין אדם מכיר בטעות מלמדו. עד שיידע המחלוקת (דברי החולקים וחלקי הסותר):
ושאלו לחכם איך נאה לזקן שילמוד ואמר אם הכסילות גנאי הוא לו הלמוד נאה לו:
ואמר ארבעה דברים אין אדם חשוב מתגדל בהם. שיקום ממקומו לאביו ולרבו (להושיבם במקומו) ושיכבד אורחיו (מצינו גדול ששמש) ושיעיין מרכבותיו ואפי׳ יש לו מאה עבדים (אל יסמוך עליהם. מרבה עבדים. מרבה גזל. ודסייר נכסיה כו') ושיכבד החכם. לקחת מחכמתו:
ואמר מי שיושב בין החכמים מכובד. ומי שיושב בין הכסילים נבזה. ואמר הזהרו מן הכסיל שעובד (חסיד שוטה. ע״ה חסיד אל תדור בשכונתו) ומן חכם שחוטא:
ואמר בקשת החכמה. כחופש המטמונים. לא יערכנה זהב ופנינים:
ועתה נציג לפניך דברי מוסרי הפלוסופים. למען לא יחסר לך דבור אחד אפי׳ ממה שאמרו חכמי העמים בחכמת המוסר. עם היות באמת הכל נכלל באמרי אמירי ספירי גזרת ספרי הקודש מפי נביאים וחכמים. ביתר שאת ויתר עז. ולפעמים בדברים קצרים כוללים הרבה ממאמרים של חכמת בני אדם. ופעמים במלה אחת כלולה כל ענין החכמה זו העמוקה. ולא עשו חכמי הכת הזאת כלום בכאן. לא חדשו לא הוסיפו. מה שלא ידענו ולא שמענו מחכמינו האלהיים בשלם שבפנים ובחזק שבאופנים. אכן רצו לקנות שם בחכמה זו האמיתית. ויעשו בערמה וילכו ויצטירו. ואליהם דבר יגונב אמרו ערו. ותקח אזנם שמץ מנהו גנבו מדברי הנבואה ומחז״ל. וישימו בכליהם. וילבישו החכמה בגדים אחרים. למען יקרא שמם עליה. והאמת אגיד כי עסק העתקה זו נדמה בעיני עברה לשמה. ועל כזה אמרו בכל דרכיך דעהו. אפי׳ לדבר עבירה. ואמרו ניחא ליה לחבר למעבד איסורא זוטא. ולא לעביד חבריה איסורא רבה. גם מצינו בפירוש באיסור זה שהותר מכללו. כי אע"פ ששנו בשם ר"ע הקורא בספרים החצונים. אין לו חלק לעוה״ב חזרו והתירו ללמוד מהם דברים הטובים. ואר"י מילי מעלייתא דאית בהו דרשינן. על כן הבאתי אליך כל נתח טוב ממוסרי אנשי העולם הידועים בחכמה. וכבר אחז״ל ג"כ האומר דבר חכמה אפי׳ באומות. חכם. ואיזהו חכם הלומד מכל אדם. וה' היודע ועד את כל אשר טרחתי (כי קרה לדבריהם מקרה העתקה. לקו הרבה בוקה ומבוקה ומבולקה) ויגעתי בשבילך. שלא יעלם ממך דבר הגון בחכמה המוסרית. בכל לשון שאתה שומע. וגם למען הצילך שלא תקרב לפתח ביתם. ולא תשתה מים הרעים. מים גנובים ימתקו. ומינות דמשכא. ולא תלכד במצודתם. מעתה בין תבין את אשר לפניך. תוך הרמון כולו אכול תאכל. ולא תפנה אל קליפתו (שכל המכניס לביתו יותר מכ״ד ספרים. מהומה הוא מכניס לביתו כגון בן סירא ובן חגלה. כמ"ש במ"ר סוף קהלת יע״ש) כי הוא ארס הורג נפש שכל תשכל שמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי שמע מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. אין לך מדה טובה הימנה אז תבין יראת ה׳ כל מעגל טוב לדעת מוסר השכל:
נקבצו ארבעה פלוסופים ויען האחד ויאמר. בנפשות הנדיבות והרעיונים הזכים יגיעו הלבבות לאויר השכל הרוחני. ויעלו במלכות האורה. והגבורה הנעלמת. העניינים המקיפים על האפסים. ויטיילו בערוגו׳ השכל הזכות מכל חלאה. וכשתהיינה זכות. יחיו הרוחות חיי עולם. אשר לא ישיגם הפסד. ולא ישובו אפס. ואז ידבק היסוד ביסוד ויתאחד הזך בזך. וישקע העכור בעכור. ואז יראו הלבבות. סודות התעלומות ויבטחו במה שהשיגו מן המדע. הידוע בכח הרעיונים. ובהתאחדות הדמיונים ובהתחברות הדעות:
אמר השני איך ישתוקקו הלבבות לדעת התעלומות וכבר נעלמה מהם מציאות האמת. ואיך יתברר הזך מן העכור. בלי יגיעת הרעיונים. ואיך ישיגו המחשבות בעמקי הסודות. והם צפונות בצפון הסכלות והגיעו (התאוה) [אלטונא תקח: התאות] אל מקורם ומחצבם. והתחזקו הרוחות במקומם ומוצאם. וחזרו הרעיונים ליסודותם. ושבו תנועות המחשבות. אל מקום נוחם ונבדלו הדמיונים מהדמיונים בדקות כח האויר והשקיפו אל היכליהם מאספי יסודיהם:
אמר השלישי קבול עדות היסודות. יביאו הרעיונים בשאון גלי המחשבות והגיעו אל אויר המניע לדעות ולבבות. ויקבלו האויר המגיע אל הלבבות וירוצו במערכת להשיג תבונת התעלומות וידבקו במלכות העליון. אשר שם קיום הנפשות בצל ענני הכבוד:
אמר הרביעי איך יתחברו ההפכים לדעת עדות הכוחות הצפונות בדעות להראות תעלומות הצפונות. עד ידבקו הרוחות ברוחות. ויהיו נמסכים המינים במינים. ויתבררו במרחב המחשבות ויכנסו במשעול השכל וירחקו מעכירות הסכלות. ויבדלו מזולתם במעונות הסתר. לבא למרחב השכל ומה נכבדת הטובה ההיא ומה יקרה ונעימה אמר חנניה ונכתבו אלו המלות בזהב ונחקקו בהיכלות. והיו קורין אותן במרחב הקהלות. ודורשים אותם אל התלמידים ואוצרים אותם באוצר חכמתם. נקבצו חמשה פילוסופים בהיכל מהיכלי החכמה. וזכרו מענין החכמה והמוסר:
אמר הראשון החכמה. חיי הנפש. ונוח הגוף. וזורעת הנוח בלבבות. ומצמחת האהבה. וקוצרת התקוה ואוספת השמחה לא ידעך אורה. ולא יכבה נרה:
אמר השני החכמה תשבץ השכל. ומאזני הצדק. ולשון האמונה. ועץ התבונה. וערוגת ההנחה ומסירה הדאגה מהנפש ושלות היראים. ושמחת השוממים וסחורת החרוצים. וטובת העולם הזה והבא:
אמר השלישי החכמה זוהר הלבבות. וערוגת המחשבות ומרכבת הענוה וערבות ההצלחה והטובה. ומורה אל היושר. ומביאה אל דרך נכונה והמליץ בין השכל והלבבות. לא ישכחו אותותיה ולא ימחקו טוריה. ולא יכבשו דבר אלא בידיעתה:
אמר הרביעי החכמה. פרי החכמים ותבואת המשכילים ומקור החיים. ונועם הנשמות ונוח הלבבות והגויות. והאור העינים והצלחתם ועמוד לגלגל המחשבות. ופלס המופת והבחינה:
אמר החמישי החכמה. היא צורת השכל המנהיג עניינה. המביא לידיעת סודותיה. המופת על תעלומותיה. והמורה על סתומות כחותיה. השליח בינה ובין הלבבות. בענייני החכמות ומיני התושיות. המברר אותה מן הספיקות. ומשבושי העניינים:
אמר החכם. הימים יורוך חכמות. (רוב שנים יודיעו חכמה) היראה עדי החכמה (ראשית חכמה יראת ה') מי שנודע בחכמה יביטו אליו העינים בהידור. (אשחק אליהם לא יאמינו ואור פני לא יפילון) תכלית החכם שידע שאינו יודע (והחכמה מאין תמצא ראית איש חכם בעיניו גו') אמר היש אחד ממנו אשר ישיג הענינים הנעלמים והגלוים. על אמתת ידיעתם. והשיג התבונה. ותנוח נפשו אל הבטחון בחכמתו (כעצמים בבטן המלאה וגו'):
אמר השני. אילו שלמה חכמת הבורא בתכלית הדעות. היה זה קצור בחכמתו:
אמר השלישי. ראוי לנו להתחיל בידיעת נפשותינו. קודם שנעלה לידיעת אלהינו:
אמר הרביעי מה מאד רעה עמידת העומד. במעמד שיצטרך בו לדעת נפשו:
אמר החמישי מי שיאהב הצלחת נפשו לא יתרפה בה. כ"ש אם העמידה בעולם הזה נמנעת. והיציאה ראויה:
אמר הששי. מפני זה היה טוב החבור לחכמים. העוזרים בשכל ובחכמה:
אמר השביעי אני לא אדע אבל אדע שביאתי בעוה״ז מוכרח (ע״כ אתה נולד) והייתי בו משתומם. ואצא משם בע"כ (בע״כ אתה מת(אלטונא תקח: )). ושכחו בע״כ אתה עתיד ליתן דין לפיכך יפה אמר שלמה בחכמתו לב חכמים בבית אבל. באשר הוא סוף כ״ה והחי יתן אל לבו) כל מה שיושג בכח חושי הראות והשמע והמשוש והמחשב. הקצור מהשיגו גלוי איך ישיגו ההרגשים. במה שאינו מורגש. או איך יגיע הרעיון למי שלא נודע סודו. ולא נודע הדרך אליו. קצרו המחשבות מהשיג התעלומות ושבו ריקם הרעיונים ואספו הדעות קודם השגת התבונות. מי שילאה לדעת נפשו. ילאה לדעת זולתו. ומי שצר לו במבחר הענינים. יקצר מהשיג התכלית לענינים הגלוים. נעלמות. והם גורמים מהשיג אותם בדעות ובמחשבות:
ואולם יעלו אליהם במחשבה. לא באמת וידעוהו בראות הרעיון לא בראית העין. ואפשר שתפול המחשבה על דבר בלתי מושג ברעיונים ובלתי מובן:
אמתת הרעיונים יגלו בהגיע המגיע אליהם ובהדבק הרוחות בהם. וכאשר יגיעו אליהם יתאחדו בהם ויתחברו ויבואו בכללם ההגעה לא תהיה אלא אחרי הבדל הזך מן העכור. וידיעת הנסתרות מן הנגלות. והסכמת הנעדר מן הנמצא והזכות אינו אלא לנפשות. לא לגויות. ובהפרדם. יתאחדו. ובהבדלם יתחברו וידבק הזך בזך. וישוב העכור אל העכור. ראותינו מתגברות ועולות עד הגבול אשר לא (יעברנה) [אלטונא תקח: יעברוהו] ורעיונים משוטטים במרחב. אשר יקצרו מהשיגו וילאו להקיף עליו. כי הוא דק מהשגת ההרגש. והדעות יכלו בטרם השגתם. והרעיונו׳ יכלו טרם הגעתם. והמחשבות מתודעות בקצורם מדעת אמתתם. מנועות מדעת איכותם. דעות. מתנות הבורא. והמוסרים קנינים החכם רופא הדת והעשיר חולי הדת ובראותך הרופא ימשוך החולי לנפשו. איך ירפא לזולתו:
אין טוב בחיים. כי אם לאחד מן השנים. מדבר חכם או מחריש שלומד. חכם חולק. טוב מכסיל מודה:
אין טוב במי שנתנה לו חכמה וידאג לחסרון הזהב וכסף ובמי שנתנה לו השלוה והמנוחה. וידאג לחסרון החולי והיגיעה. כי פרי החכמה. השלום והמנוחה. ופרי הזהב והכסף. החולי ורוב היגיעה:
אמרו לחכם מתי החלה החכמה להראות בך. אמר מעת החילותי לבזות חמדת העולם:
ואמר איזה חכמה טובה שילמוד האדם בנערותו. אמר יכשר שילמד מה שייטיבו בו חייו:
ואמרו לו מדוע תתחבר לפרושים ואמר כי יגיעת הלמוד. תהיה לבני הסוסים הטובים:
ושמע אחד אומר (הסכל) [אלטונא תקח: השכל] אסור ביד הסכלות. אמר לו לא כן אבל השכלות מגורש מן הסכל:
ואמרו לו באיזה דבר. תושג החכמה אמר שיהא אדם נעזר ושוקד עליה ויהיה לו רעיון להבין בו (כי ה' יהב חכמה לחכימין) וכשיהיו לו (ממדות) [אלטונא תקח: מעמדות] שילמוד בהם:
הנה טעמת מעט הדבש מנעימות החכמה. אשר העתיקו אנשים חכמים ורובם (מקודם) [אלטונא תקח: מקורם] מדברי הנבואה ורז"ל אבל אינו אחד מאלף מהנמצא בספרי הקודש מפוזר ומפורד אחד הנה ואחד הנה. ממעלות החכמה אנשיה אוהביה ומיודעיה. והתועליות הצומחות בערוגות מטעיה. ואם באנו לכתוב אין מספיקין כל עורות אילי נביות וילאו בשבחה הפיות. אולם שרשיה יתגלו ביתר עז בספר משלי עד סוף סימן ט׳ ביחוד ובספר איוב (סוף סימן כ"ח) בפרשת והחכמה מאין תמצא עד גמירא. ובדברי החכמים האלהיים בפרק שנו חכמים. הנטפל למסכת אבות הם עיקרים לעליה זו. דרוש וחקור בהם. ויתגלו לך הענפים מעצמם בפרט אם תבקשנה ככסף. וכמטמונים תחפשנה בכוסף. כצווי החכם מכל אדם. ותשתוקק לדברי חכמת רז"ל אשר גברה (בהם) [אלטונא תקח: בה] ידם. בכל מקום שתמצא מרגלית ממאמריהם קטנה או גדולה. אל תבז לה. ענדה עטרה לך חבקה ונשקה. כתבה על לוח לבך ועל ספר חוקה. אז יפלו לך חבלים בנעימים ויעלה גורלך בחלקה ותטריפך משולחנה לחם חוקה. ותשכיבך בחיקה וראה מהפלגת עצמת חכמת לשון חכמים זכרונם לברכה. איך כללו כל שבח החכם במאמר קצר מאד. באמרם איזה חכם. הרואה את הנולד. ארבעה תיבות הללו גודרות כל ענין החכם באמת. בתכלית האפשרי. כשיסתכל האדם בהם בעין השכל הברור. והוא שרצה ג״כ איוב באמרו. ויאמר (הן לאדם) [אלטונא תקח: לאדם הן] יראת ה׳ היא חכמה. עם היות זה המאמר בתחלת ההשקפה. רחוק הוא מלב החכמים בעיניהם. עם כל זה אחר הסתכלות הלב. ימצא בודאי כי אין זולתה חכמה אמיתית בטוחה. ומגעת אל השלוה והבטחון אף בעולם הזה ומדרכת אל ההצלחה. הנכספת הקיימת ומתמדת בשמחה. ועם זולתה מהחכמות אין שלום לנפש להניס יגון ואנחה. ולא לחכמים לחם משאת וארוחה. וכבר דברנו מזה בחצר הבית הקדוש. ובחלון צורי קצת באורך:
ואמנם להזכיר בקצרה קצת מענין הפרי הטוב הצומח בגן החכמה האלהית. הלא היא מש"ה (אורח) [אלטונא תקח: אורך] ימים בימינה. בשמאלה עושר וכבוד. כבוד חכמים ינחלו. ולא תראה אדם שעסק בתורה לשם שמים. שלא עלה לגדולה ופרנסתו מעופפת לו כצפור. ונכסיו מצליחים. ואם אמר החכם גם לא לחכמים לחם. לא דבר כי אם מחכמים בעניני העולם בלבד. ולא זכו לפקוח עינים בחכמת התורה. ומה שמצינו גם מהחכמים הקדושים שהיו עניים. כגון רחב״ד וריב"ח וראב״פ וחבריהם. לא תטעה לומר שלא היו יכולים למצוא די פרנסתם בכבוד. אלא לפי שלא רצו ליהנות מכבוד התורה. כמ״ש הר״מ. וזה פשוט מאד ומוכרח. כי בודאי אם היה רחב"ד וחבריו רוצים. היו מעשירים אותם. וכן לא היו רוצים להתבטל מן התורה רגע אחד. ולעסוק במלאכה ובאומנות. מרוב אהבתם וחשקם בתורה. לכן בחפצם וברצונם. התגוללו בדמי העניות חנם. וקבלו יסורים מאהבה. אבל הרוצה ליהנות. פרנסתו מצויה תמיד ואינו צריך להצטער. ובלבד שיעסוק בתורה לשמה. והוא הזוכה לדברים הידועים. השנויים פ"ו דאבות:
גם ממעלותיה ומתועלותיה של החכמ׳ הקדוש׳ השלמ' תורת ה' תמימה. שאינ' עוזבת אוהבי׳ ביד אויביהם ומבקשי נפשם. כל אוכלם יאשם. כל המואס בחייו. יקרב לגחלתם וכל המחפש רעתו ברצונו יבוא ויתגר׳ בהם יידע כי קרוב יום אידו. עיניו יראו כידו. וכל מי שלא נפסד חוש זכרונו יבא ויעיד. שאין מי ששלח ידו במשיחי ה' ונקה. אוי לו למי שפגע' בו מכת פרושים. וכל מקום שנתנו בו חכמים עיניהם או מית' או עוני. ואם הם אין נותנים עיניהם בו. ואינם מקפידים על בשתם. מ״מ עיני ה' בו להומו ולאבדו. דק״בה תבע ביקרי׳ דרחמי' לגדלו ולכבדו. כאשר הנסיון הוכיח פעמים רבות בכל דור ודור. וזהו החלוק שבין חכמי התור' שנחלו חכמ׳ ותבונ' תמימ' נאמנ'. ובין חכמים בידיעות העולמות החולפות:
ועוד זקני ע״ה כל זמן שמזקינין מתטפשין. וזקני תור׳. כל זמן שמזקינין דעתם מתישבת עליהם. שנאמר בישישים חכמה ואורך ימים תבונה:
וכל הנביאים לא נתנבאו אלא למשיא בתו לת"ח ולעוש' פרקמטיא לת״ח. אבל ת״ח עצמן. עין לא ראתה. אלקים זולתך:
אולם בחינת הרע שבחכמ׳ (מלבד מה שכבר נזכר ממנו למעל') בקוצר הוא מה שאמר הנביא. הוי חכמים בעיניהם (וכנגד) [אלטונא תקח: ונגד] פניהם נבונים. הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע וגו׳ ונאמר כי בדבר ה׳ מאסו וחכמת מה להם ואו׳ חכמים המה להרע. ולהטיב לא ידעו (וכיוצא בה נמצא בכתוב איש חכם לרשע') אך השמר מהלכד ברשת המדמ'. ההופך ללענ' משפט החכמים. ותולה קללתו בהם לדמות כיורדי בור תמימים. וכמו שמצינו בשילהי עו"פ בעובדא דר"ג על כיוצא בזו אמר החכם. חכם בעיניו עשיר וגו׳ ואומר ראית איש חכם בעיניו גו׳ ואומר אל תהי חכם בעיניך וגו׳. אשרי אדם מצא חכמה. כי מוצאה מצא חיים מצא חן ונחת. או מוצא לכז"ב מקור משחת נמהר צפור אל פח ופחת לדזכי סמא דחיי כו׳ כי ה׳ יתן חכמה מתנת ה׳ היא. יהב חכמתא לחכימין. הוא יתעלה ישים חלקנו בחכמת תורתו אם להשמאיל אם להימין. כן יהי רצון אמן: