בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
כב
עליית הזכירה לקוח מס׳ הנכבד אורחות צדיקים כשמו כן הוא צדיקים ילכו באורחותיו. ישאו מדברותיו ועם היותו (כולל) [אלטונא תקח: כלול] הרבה מס׳ ח"ה השר ואדון לכל בעלי ספר חכמת המוסר גם לקח משארי ספרי חכמה זו שקדמוהו. והבאנו דבריהם בכמה מקומות מחבור זה (ובענין הזכירה ביחוד עיין בעליית הבחינה ובחשבון הנפש ובחלון צורי) על כל זה לא נפיל מכל דבריו ארצה. ולא נכחד אמרי קדוש. אף אם יהיו כפולים ומכופלים. כבר אמרנו שאין אנו חוששים לכך בחבור זה. שכך חובתנו וכך יפה לנו לתקנת העולם בכלל. ולהנא׳ ותועל׳ עצמנו וצאצאינו וחברינו ותלמידינו ואוהבינו הנעימים השלמים אתנו בפרט לא נעלים דבר אחד מכל (פניני) [אלטונא תקח: עניני] ספיר' גזרת ספרינו המחוכמים. אשר נתנו נפשם על החכמה המוסרי' להועיל לזולת' בכל לבבם ובכל כחם אשרי להם ואשרי חלקם בחיים האמתי' כי אין לך מדה טובה הימנה. להיות שוקד על טובת ותקנ' חביריו כאהבת נפשו. וגם בטוח האדם האוחז בזה. שיועיל (לנפש ותחלה) [אלטונא תקח: לנפשו תחלה] המתפלל על חברו והוא צריך לאותו דבר. הוא נענה תחלה. ויקיים בעצמו התקוששו וקושו קשט עצמך. ואח"כ קשט אחרים. ואם עשו דבריו פרי תנובה. להשיב רבים מעון ולהחזירם בתשובה אזי מובטח הוא שאין חטא בא על ידו. כמ"ש המזכה את הרבים כו׳. ואיה הנאה גדולה מזו. וטובה חשובה ויקרה ממנה. על כן בה החזקתי ולא ארפה מבטן אמי אנחנה. ולא אשוב ממנה. ועל העוזר האמיתי ונותן ליעף כח. אשליך יהבי יחזק ידים רפות ויאמץ לבבי. לקראת המלאכה לצאת ידי חובתה כהלכה כראוי וכישר בעיניו ואל יצל מפי דבר עד מאוד כי לדברו יחלתי. ולמענהו במלאכה הכבדה נטפלתי אך לזאת יחרד לבבי בראותי אבני קודש ספרי המוסר כאבני גיר מנופצות. עלו כולם קמשוני הט"ס לא נכרו בחוצות. כסו פניהם חרולי שגיאות המעתיקים. וגדר אבניהם נהרסה באשמת העוסקים במלאכ' שמים. לא לשם שמים רק לעשות קורדם לאכול וקופיץ לפרנסה על כן לא נזהרו בה עינם לא חסה. כי אין עינם כי אם על בצעם במלאכת ההדפסה על זאת ידוו כל הדווים. מי נתן ספרי ישראל הקדושים לבוזזים ולמשסה. ומה אדבר במר לי ובזה לא יחשך כאבי. והנני דואג להווה על ספר או"צ הלז (וכמקרה רעהו הטוב בס' מעלות המדות. שגם עליו עברה כוס ההעתקה מצאוהו צרה וצוקה) שאני עוסק להעתיקו. כי נלאיתי להגיהו ומסופקני אם אוכל לרפוא לו ולגהות ממנו מזור. בכל מקום אשר יצטרך על ימין לגזור. כי הרבו פצעיו חנם ומכותיו צמתו וקשים לחזור. עם כל זה לבי לא נסוג אחור מלבוא לעזור ואשנס מתני לחגור אזור. לחבוש שברי איברי ספרי רופאי הנפשות הנחלות והשבורות ככל אשר יורני המלמד להועיל יתברך יתמוך לבי להגיע לבאר ולחבר ורכוש יבזור. חוטי תכלית לטוות ולשזור. עת לקרוא ולתפור בגדי מלכות שמים לאחות בצע אמרת קדוש ישראל ולא להיות אחור נזור:
הזכירה היא מדה שאין העולם יכול להתקיים בלתה. כי כל משא ומתן של העולם הזה הכל תלוי בזכירה כי לא היה אדם מאמין לחברו או מלוה לו אם לא היה זוכר. וכל הענינים שבעולם כגון מקח וממכר אם היו שוכחים דבריהם לא היו יכולים לעשות מקח וממכר או לעשות תנאי ביניהם בלא זכירה. ואין צריך להאריך בזה כי הדבר ידוע לכל. לכן יקח אדם זאת המדה להשתמש בה לענין הזכירה כי הזכירה היא גדר לאמת. היאך יזכור נדריו שנדר לקיים. יש דבר בינו ובין חבירו. יזכור הענין ולא ישנה דבריו גילה לו דבר סתר וצוה לו שלא לגלות. יזכור צוויו ולא יגלה. לוה מן חבירו מעות. או שאל ממנו כלי ביתו. יזכור כמה מעות לוה ממנו. וידקדק בחשבונו. וישלם הכל:
ומי שיש לו עסקים רבים וטרוד צריך ליזהר מאד שלא ילוה מעות. או שלא ישאל ענינים מן ב"א כי כיון שהוא טרוד. ישכח הכל ולא יזכור. גמל לו חבירו טוב. יזכור כדי שיוכל להשיב לו. ולענין הצדקה צריך לזכור העניים ולהעלות ללבו דוחקם, ומתוך כך יעזור להם ואם יבא להעיד בבית דין. על מה שראה וידע. צריך האדם שיזהר מאד מאד שיזכור ולא יפחות ולא יוסיף על מה שראה:
ראה איך הזהיר הקב"ה על הזכירה. שנאמר השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך. לבלתי שמור וגו' וזהו דבר גדול. הזוכר את הש"י בכל מעשיו. וכן אמר דוד. שויתי ה' לנגדי תמיד:
הזכירה היא מעלה עליונה והוא כלי שמחזיק כל המצות וכל התורה. בציצית נאמר למען תזכרו את כל מצות ה'. בתפילין נאמר למען תהיה תורת ה' בפיך. ולזכרון בין עיניך. וכתיב וזכרת כי עבד היית במצרים. ושמרת ועשית את החקים האלה. וכיון שהכל תלוי בזכירה יש לי לכתוב שלשים דברים שתזכור בכל יום שני פעמים. ותכניסם בעמקי הלב ובמחשבותיך. לא תזכרם בפיך בלבד. אך תכתבם על לוח לבך ואז תהיה עבודתך מקובלת לפני המקום ב"ה. ותשא חן וחסד לפניו:
הזכירה הראשונה. שתזכור איך הוציאך הבורא יתברך מאין ליש וזכור הטובה שעשה עמך מעודך עד היום הזה. ואיך גדלך ונשאך על כל בריות וכל זה עשה לך. ולא שהיה חייב לעשות לך אלא בחנם עשה לך. ומרוב חסדיו גמל לך כל זה ובעבור זה אתה חייב להודות לבורא יתברך:
השני שיזכור חסדי השם ית' שהוא שלם באיבריו. ואם היה חולה אבר אחד. ובא רופא וריפא אותו כמה היה נכנע ומחזיק טובה לרופא ההוא. ק"ו שיעשה כן לפני הש"י שעשהו שלם:
השלישי שיזכור חסדי הש"י שנתן בו חכמה ודעת. אם הוא היה שוטה. ומקרע כסותו כמה היו עניניו מקולקלים. ולא היה נחשב למאומה ואם היה רופא מרפא שטותו כמה היה ראוי לשבחו. ק"ו הבורא יתברך:
הרביעי שיזכור הטובה שנתן לו האל ית' שנתן לו תורתו הקדושה. להורות לו דרכיו הישרים. להגיע לעבודת האל ית' ומתרצה בה להודות אל אדון העליון. ובה הגיע לאור באור החיים ליהנות מזיו השכינה:
החמישי שיזכור רחמי האל יתברך, שריחם עליו לתת תורתו הטהורה בידו. ואילו מלך בשר ודם שלח לו כתב וקרא כל הכתב. והיה בו דבר שלא הבין. כמה יהיה מצטער על זה שלא היה יודע מה שציוהו המלך ואין ספק אם היה במקומו אפלו קטן מן הקטנים. שהיה יודע לפרש לו. מה שלא הבין. היה ממהר ללכת אליו ולא היה מתבייש. כל שכן שיעשה כן בתורת אלהינו:
הששי שיזכור אם יש בו שום דבר מה שיעבור בו על שציוהו יוצרו ויחשוב על זה שכל הדברים שברא הבורא יתברך הם עושים מצותו. החמור נושא משוי. הסוס והשור חורשים. ואין שום יום שמורדים באדוניהם. השמש עושה בכל יום. מה שציוהו האל ית'. ואם יום אחד שלא היה זורח והיה חושך. כמה היה נפלא בעיני העולם. או אם האדמה אינה נותנת יבולה ופירותיה. היו כל העולם מתים. ועתה ראה שכל הדברים עושים שליחותם. ואיך לא יתבייש האדם. להרגיל איבריו שנבראו לשמור התורה והוא משנה אותם. ומרגיל איבריו לעבור על התורה:
השביעי שיזכור בעניני העולם. עבד שראה אשר אדונו מיטיב עמו. ומספיק לו צרכיו. כמה צריך אותו עבד לקבל עליו מורא אדונו ואהבתו ושיכנע לפניו. ושישתדל בכל כחו. שימצא חן בעיני אדונו. ק"ו שיקבל האדם עליו עול מלכות שמים. ויחשוב עצמו כעבד נכנע לפני רבו. ואל יראה בעצמו שום שררה וגאוה:
השמיני שיזכור כל עבדי המלך איך הם זריזים ומשתדלים בעבודתו ואם עבדי המלך יעשו מעשה המלך. דבר שצריך חכמה ועצה. הנה יפנו לבם מכל דבר. וישימו כל מחשבותם וחכמתם לעשות ענין המלך בתבונה ובחכמה. ובכיון בכל לב אשר יוכלו לעשות. ואם יבא לשבח המלך ולהחזיק לו טובה על הטוב שעשה לו. הן אם יכתוב לו כתב. או יעמוד אצלנו על פה. יחפש בלבו לשון צח ונאה לשבח בו המלך. ק"ו שיעשה כן לפני מלך מלכי המלכים. שישים כל כוונתו בעבודת השם יתברך לעשותה כהלכתה וליפותה. והנה כל מעשה בעבודת השם יתברך. נחלק לשלשה חלקים. האחד חובת הלב לבד אם יתעסק במחשבתו ליחד השי"ת. יפנה לבו מכל מחשבותיו. ויהיה שלם לאלהים לבד. השני עסק הלב והאיברים כגון התפלה יפנה לבו מכל עסקיו. ויעמוד בכוונה גדולה לפני האל הגדול ית'. השלישי בעשותו לולב וציצית וכיוצא באלו. שהם מצות האיברים בלבד. ואין עיקרם הכוונה. כמו התפלה. כי עיקר התפלה היא הכוונה. אבל אלו עיקרם באיברים בלא לב. אפילו הכי קודם שיעשה יזכור המצוה לשם מי יעשה ויעשה בהידור מצוה עד שליש. לאדון עולמים:
התשיעי שיזכור אדם שיש לו אשה. שאוהב אותה כנפשו. או בנו שהוא אוהב בכל לב הוא טורח תמיד להשיג להם כל צרכם. ולעשות כל רצונם. ואינו עושה זה מפני שירא מהם. או שהם הטיבו עמו בעבור שהוא עושה רצונם. אלא מרוב אהבה שהוא חושק בם עושה. ק"ו שיעשה כן לפני האל יתברך שיכוין כל מעשיו לשמו הגדול לבדו. ולא יעשה המצות מאהבת ב"א או מיראתם או שיקוה לקבל טובה. אלא יש לו ליחד כל מעשים לשמו הגדול לבדו ולא ישתף עמו דבר:
העשירי שיזכור מה היו כל מעשיו עד היום הזה אם עסק בעבודת יוצרו. צריך שיזכור בכל יום. במה עשה עבודת השם יתעלה. ובמה מרד כנגדו. לעולם יתן לבו שיעסוק יותר בעבודתו. ממה שיעסוק בצרכיו. אם לא עסק כל ימיו בעבודת הבורא יתעלה. לכל הפחות מכאן ואילך. יעסוק בעבודת השי"ת:
האחד עשר שיזכור איך הוא זריז וממהר בעניניו לאסוף הון וחושב יומם ולילה. ואינו חושש לאהוב אלא למי שיעזרהו לקבץ כסף וזהב. ואפשר. שייגע לריק. שיאבד הכל. או שמא יהא ממונו לרעתו. או שמא ימות מהרה. אעפ"כ טורח כל כך. אם כן מה יעשה לנשמתו הקיימת לעולם ועד. ועוד כמה אתה חייב לתקן עניניך. ולהיות זריז לזכור תמיד לזכותה ולצחצחה בזכות הקיים לעולם ועד ולעולמי עולמים ועתה ראה מה חילוק יש בין שני עולמים. ומעלות האחד מן האחד כיתרון האור מן החושך:
השנים עשר שיזכור הקב"ה רואה מחשבות לבו. ראה איך מקשט עצמו ומייפה עצמו ההולך לשרת לפני המלך. כמו שכתוב כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק. וכאשר תראה ביוסף הצדיק ע"ה. וישלח ויקרא את יוסף ויריצוהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלותיו ויבא אל פרעה. והנה ראה שאין תכשיט העומד לפני המלך לעולם. כמו שעומד לפני המלך שעה אחת א"כ אנחנו העומדים לפני מלך מלכי המלכים לעולם. כי הוא רואה מחשבות לבנו בסתר ובגלוי ואין מנוס ממנו. כי בכל מקום הוא. שיש לנו לחשוב תמיד בגדולתו. ולהסכים בלבנו לעשות רצונו. ולהתקשט המחשבות לפניו:
השלשה עשר שיזכור. אשר חכמתו יותר ממעשיו. שאינו עושה כפי חכמתו ויש לו ממון. ואינו עושה טובה עם ממונו כפי עשרו. ויחשוב מי האיש אשר אדם בא אליו ויאמר לו. יהי לך ק' זהובים. על מנת שתתן לאוהבי י' זהובים שלא יעשה. ק"ו שיעשה כן לפני הש"י ואל תאמר אילו הגעתי לעושר כך וכך. או אלו ידעתי לימוד יותר ממה שאני יודע הייתי עושה מה שאני חייב מן העבודה. כי כל זה הבל גדול מי שאומר כך. כי כך דחיית יצר הרע. אלא כל אדם יעשה מיד כפי חכמתו ועשרו. למה שהוא עתה. ואם יהיה לו יותר. יעשה יותר:
הארבעה עשר שיזכור האדם. שמסביר פנים לחבירו. איך לבו נוטה אליו לאהוב אותו כדכתיב כמים הפנים לפנים. כן לב האדם לאדם. כל שכן אם רואה מלך מקבלו בסבר פנים יפות. ומראה לו שהוא אוהבו. כמה יאהבנו וכמה ישתבח ויתהלל בזה. ק"ו לבורא יתברך. שהודיענו שהוא אוהב אותנו והבטיחנו בכל דור ודור. כמו שנאמר ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם. לא מאסתים וגו'. שאנו חייבים לאהוב לבורא בכל לב:
החמשה עשר שיזכור שהאדם מזמן צרכיו קודם שצריך. וזהו אינו יודע אם יחיה אם לא. עד שיהנה מהן. וההולך בדרך רחוקה. איך הוא מזמן צידה לדרך. ק"ו שיעשה כן לעולם הארוך שהוא דרך רחוקה. ופתאום שולח המקום שלוחו להביא האדם. יקדים האדם להזמין צידה לדרכו:
הששה עשר שיזכור האדם חבריו. בחורים וגבורים. יותר ממנו. שהיו בהנאה גדולה. ולא האריכו ימים. ואין המות מתעכב לבוא בכל שעה ואין אדם שולט בו. הנשמה היא פקדון בידו. ואינו יודע מתי יבא בעל הפקדון ותובע פקדונו. שימהר לנקות הפקדון שישיבהו נקי. כאשר בא לידו:
השבעה עשר שיזכור. מעלה טובה מאוד להסתלק מבני אדם. כשיכול להנצל מהם. וישב בחדרו יחידי. כי רוב העבירות אינם נגמרים אלא בשנים כגון זנות ולשון הרע. ושקרים וחניפות. מכל אלו ינצל היושב יחידי. אינו מתגאה על בני אדם. ואינו שומע ליצנות שלהם. ובעמדו שם חייב להוכיחם בג' ענינים. בפגיעת היד. כפנחס שלקח רומח בידו. בדברים כאשר עשה משה רבינו ע"ה. שאמר לרשע למה תכה רעך. בלב. כמו שאמר דוד. שנאתי קהל מרעים. ומי יכול זה להתקוטט עמהם תמיד כיון שהם עוברים תמיד. וכשאתה יושב יחיד. ביטלת מעליך כל זה העונש. ואתה נצול מעונות הרבה. אבל עם החסידים יתחבר וישב אצלם וילמוד מהם. דכתיב הולך את חכמים יחכם:
השמונה עשר שיזכור חסדי המקום. שהוא מציל אותו מפגעי העולם. שהוא רואה כמה בני אדם מתים ביסורין קשים ברעב ובצמא. ובסמי המות. ובצרעת. ובחרב. ובמים. ובאש. והוא יודע בעצמו. שהוא ראוי לכל הצרות בעבור כמה עבירות שעבר ולא שמר משמרת האלהים ואע"פ שהוא רשע גמור חמל עליו השי"ת. והצילו מכל הצרות. ויידע כמה הוא ראוי להכנע לפני הבורא. ולבקש ממנו שישמרהו מכל צרות המתרגשות בעולם. כמו שאמר הכתוב והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך כו' עד כי אני ה' רופאך. ואמרו רבותינו ז"ל אין ערוד ממית אלא חטא ממית:
התשעה עשר שיזכור ויחשוב. אם יש לו ממון. שהוא פקדון בידו. כשירצה השם יתברך יקחנו מידו ויפקדנו ביד אחר. לכן לא יצטער לפרוע מה שהוא חייב. כגון אם הוא גזל. ישיב הגזילה בשמחה וישבח להשם יתעלה שידו מגעת להשיב הגזילה. ויזהר שלא יפחות אלא יחשוב מה שהשם יתברך יתרצה כי הכל שלו. כשרוצה נותנו בידו. וכשירצה לוקחו ממנו. לא יבזה עני בשביל עניותו. ולא יחשוב שבזכותו בא לו ממונו. אך יחשוב שהאל יתברך ברחמיו נתנו לו. ויבקש ממנו שישליטנו על ממונו. לעשות בו רצון הבורא יתעלה. ולא יהיה עשרו שמור לבעליו לרעתו:
העשרים שיזכור ויתבונן בין העליונים. ובין התחתונים ויבין שהוא קטן ושפל נגד דברי העליונים ויבין שחלק לו הקב"ה חלק טוב. כי השליטו על כל העולם. על הבהמות על החיות על הדגים. על העופות על הפירות. על העשבים והודיעו סודות גדולתו וגבורותו ונפלאותיו. וכמה הוא חייב להודות לו בעד כל זה. כמו עבד נבזה שגידלו אדונו. ונשאו על כל שריו ועבדיו. ק"ו שהגיע לידיעת בוראו. אשר הוא אדון האדונים. שהוא חייב להשפיל את עצמו לפניו. ולשבחו באימה וביראה:
האחד ועשרים שיזכור תמיד על מצות המלך. וירגיל עצמו לעשות הטוב עד שיהא רגיל בו מאד. ואחר כך יוסיף יותר. וישאל מאלהים עזר שיעזרהו שיודיעהו חכמה. ויחזק איבריו לסבול מצותיו. ולעלות מדרגה אחר מדרגה:
הכ"ב שיזכור לעולם לעשות טובה עם חבריו. לסיע להם בטרחם ובמשאם. ויאהב להם מה שיאהב לנפשו. וישנא להם מה ששונא לעצמו. וישתדל לקנות אחים ורעים נאמנים. שיעזרוהו על תורתו. כי כשלבך שלם עמהם. אז יאהבוך. ורבים יהו בני שלומך. וגלה סודך לאחד מני אלף: הכ"ג שיזכור תמיד גדולתו של האל ית'. ויבין בריאת העולם גדולים וקטנים. ואיך הגלגלים הולכים. והשמש והירח והכוכבים. וירידת הגשמים. ונשיבת הרוחות. וכאלו עוד הרבה. עצמו מספר. ובשביל שאדם רואה אלו הנפלאות תמיד אינו תמה לבו על כך. אבל כשהחמה או הלבנה לוקה. אז הם תמהים מאד. זהו בשביל שאינו תמיד ורגיל. כמו סיבוב בכל יום ממזרח למערב. לכן הבט אליהם. ועשה עצמך כאילו לא ראית הנפלאות כל ימיך. ויהא נראה כאילו היית סומא עד עתה ועכשו פתחת עיניך. אז הוא נפלא בעיניך מאד. כן תעשה עצמך בכל יום. וכן אמר דוד נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד: הכ"ד שיזכור ויחשוב אדם שעיניו רכות. אינו יכול לראות בכלי כסף וזהב המצויירים בציור דק. אעפ"י שרואה הכל. מכל מקום אינו יכול להסתכל כל כך כמו מי שעיניו חזקות. כך אם למד אדם תורה וחכמה בנעוריו. ונראה לו שהוא מבין אותם כראוי. לא יסמוך על אותה ההבנה. כי החכמה מתחזקת כשמגיע לימים ממה שהבין בנערותו. ולכן בעת שחכמתך מתחזקת תתחיל להתבונן על עניניך. ואז תבין ותוסף להבחין. ותעמוד על בירור הענין יותר מבתחלה. ותוסיף לעולם לחקור מכל אדם. מה שלא ידעת. כענין שנ' מכל מלמדי השכלתי. ואל תחשוב מי יודע לחדש לך. ממה שידעת בנעוריך ועל זה נאמר ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו:
הכ"ה שיזכור תמיד נעימות עולם הבא. ויוציא אהבת עולם הזה מלבו. ויגביר אהבת עולם הבא בקרבו. וכבר אמר אחד מן החסידים. כמו שאין מים ואש מתחברים בכלי אחד. כך לא יתחבר בלב המאמין עולם הזה (ועולם) [אלטונא תקח: לעולם] הבא ולא יאהב עולם הזה אלא משום שמעולם זה. יקח צידה לעולם הבא: הכ"ו שיזכור אותם העומדים במצות המלך היראים ונבהלים מעונש המלך. ק"ו שיירא מעונש מלך מלכי המלכים הקב"ה. ויזהר לרוץ לעבודתו:
הכ"ז שיזכור את מי שהכעיס המלך ונתחייב מיתה. והקיל לו והביא לו יסורין. או איבוד ממון תחת המיתה שנתחייב. לכן יקבל בשמחה ובאהבה. ויהא סימן גדול שחפץ בגזרות הבורא יתברך: הכ"ח שיזכור מי שנותן ביתו לאדם במתנה גמורה. ורוצה המקבל להרוס ולבנות לפי דעתו. שלא יוכל הנותן לעכב. כך ימסור אדם את נפשו. ואת אשתו. ואת בניו. וכל ממונו ביד השם יתעלה. ויהא הכל (נתן) [אלטונא תקח: נתון] לו במתנה. וכיון שמתחלה מסר עצמו ביד השם יתברך. הרי שם בטחונו על השם יתברך. וכבר האמין לבו לקבל מאהבה. מה שיגזור הבורא יתברך עליו. ואפי' אם לא שלח השם יתברך רעה. לא על גופו. ולא על ממונו. ולא על בניו. ולא על אשתו. יש לו שכר גדול על דעתו הנכונה. אשר הכין לבו לסבול הכל לאהבת יוצרו: הכ"ט שיזכור על בני אדם ויראה שיש אדם אחד. שקול כמאה אנשים ואין זה מחמת הגוף. אלא מחמת תבונתו וחכמתו וצדקתו. לכן תתקן נשמתך כי כל המעלות הם ממנה. כ"א היה חזק ובריא ויפה תואר. לא היה שוה כלום. אם היה שוטה. ואם היה אדם מכוער וחלש (ואם היה) [אלטונא תקח: והיה] מופלג בחכמה. היה עולה לגדולה ולחשיבות:
השלשים שיזכור אם אדם בא אל ארץ נכריה ולא הכיר (שם) [אלטונא תקח: שום] אדם. ואין שום אדם מכירו. וחמל עליו אדון המדינה ונותן לו מזונו בכל יום ויום והזהירו שלא ימרוד בו. ולא יעבור על מצותו. והודיעו גמול טוב על עבודתו והזהירו על הנסיעה. ולא הודיעו העת. באמת העבד הזה חייב להכנע ולעזוב הגאוה. ויחקור על עבודת המלך במה יעשה רצונו ויאהב גר כמוהו. וישתדל להרבות בעבודת המדינה. מפני שאין לו חומל שיפגע בעדו. כן באמת האדם גר בעולם. כשיגיע זמן צאתו לאויר העולם. אם היו משתדלים כל העולם. להקדימו רגע או לאחרו. או לקשור אחד מאיבריו. לא היו יכולים. וכן אחר צאתו לאויר העולם. לא היו יכולים כל העולם לתת לו מזולתו. זולת האל הנאמן. והוא ביחוד שאין לו חבר. כי אם אדוניו שיחמול עליו והוא בוראו:
הנה השלמנו שלשים פנים שיזכור אדם תמיד. ואנחנו הזכרנו אותם דרך קצרה (אבל מקורם שלשה הרמוזים במלה אחת בכתוב. וזכור את בוראך. ודחז"ל בוראך. בארך. בורך. והם ג״ד שהזהיר עקביא להסתכל. והבטיחו שלא יבוא לידי עברה. מאלה השלשה נובעים כל השלשים. ויתקיימו כולם בידו בנקל. ואולם אם באו עליו יסורין. צריך עוד לשתי זכירות ראשיים. הלא הם לידע שכבר קדמו לו חטאים בודאי. ואין יסורין בלי עון. ויקיים לחקוק במחשבתו וחטאתי נגדי תמיד. ונגד זה יחשוב תמיד. בחסדי ה' אשר גברו עליו. כמש"ה כי חסדך לנגד עיני והתהלכתי באמתך. ויחבב יסורין ולא יבעט בהם) וכל א' יוסיף להעמיק בהם כפי חכמתו. וילמוד מהם כל מדות טובות החמודות והזכות. והן מלבנות הנפש להתיפות משחרוריתה ותהיה זריז לזכרם. ויתחדש לך כח עליו. אשר לא ידעת. וחייב אדם בכל אלו הזכרונות לעולם בכל שעה והרף עין:
ויזהר לזכור השי"ת בכל נשימותיו. כדי שלא יפרד ממנו המורא והפחד והבושת מהאל. הרואה עליו תמיד בכל עת. צא ולמד שהזהירה התורה למלך. דכתיב וכתב לו את משנה התורה וגו'. וכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך ואומר והיו הדברים האלה גו'. ושננתם וגו'. וקשרתם וגו'. וכתבתם וגו' והיה לכם לציצית וגו' למען תזכרו וגו'. לפי זה ראוי לזכור האלהים בכל רגע:
וכתיב בכל עת יהיו בגדיך לבנים. ראה מדת הזכירה כמה היא רחבה מאוד. כי בה יזכור כל מדות הטובות. ולולי הזכירה. היה שוכח הכל והיה נשאר ריק מכל:
לכן חזק בזאת המדה שתתחזק בכל המדות. וזה תקנה גדולה לקנות כל המדות. שיהא רגיל לחזור זה הספר. ואז יזכור על המדות. וישוב מהם. לכל הפחות יחזור אותו פעם אחת לשבוע. וסימני כללות של מדות הכתובים בתחלת הספר יחזור בכל יום. ויבדוק עצמו תמיד. אם (קיצור) [אלטונא תקח: קיצר] לקיים המדות. עד שיהא רגיל לקיים לקח כל מדות הטובות שבו. דע לך שהזכירה מביאה לידי עשיה. כדכתיב וזכרת ועשית. לכך (הזהיר) [אלטונא תקח: הזהר] במדת הזכירה. והזהר לזכור כל מצוה ומצוה. לשם מי שתעשנה. ומי הוא בעל מלאכתך:
אמנם בחינת הרע שבמדה זו. שיזהר אדם מאד. שלא לזכור את חברו שעשה לו דבר רע. ועל זה נאמר ולא תטור. אלא ישכח מלבו כל שנאה. ואם הוא הרע לחבירו. יזכור כדי שיתקן מה שעשה לו. ואם שמע דברים בטלים לא יזכרם. אך יהיה כנפה הקולטת את הסולת ומוציאה את הקמח. אבל לא כמשמרת שקולטת את השמרים. ומוציאה היין. ענין זכירת התורה. נבאר בעזרת השם יתברך בעליית התורה: