בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
כ
עליית ותרנות בפב"ה שאל ר"ע את ר׳ נחוניא הגדול. במה הארכת ימים. א"ל מימי לא קבלתי מתנות כו' ותרן בממוני הייתי. כתב הריס״ל אין הכוונה לוותר ולבזבז. דהא אדרבה ארז״ל ת"ח מדקדק אפי׳ בפחות משוה פרוטה (לא ידענא מנליה הא. ואם אמרו צדיקים ממונם חביב עליהם כו'. זו לא שמענו. והיא מדת בן נח. שנהרג על פחות משוה פרוטה. אמנם ודאי יש לאדם לחוס גם על פחות מש״פ שלא ילך לאבוד. כמו שיש ללמוד מאותה שאמרו שמא תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרה מלשון חכמה שלהם ז״ל למדנו בהל׳ ד״א שאפילו מה שאינו שוה פרוטה יש לאדם להיות חס על שלו. אבל לדקדק בכך עם בני אדם. אין זו מדת ת״ח) אלא הענין שיהיה נדיב במקום שראוי לו להתנדב. וישקול דבר זה במאזנים של תורה. וילמוד מיעקב אע״ה. שהיה ציקני. ויותר יעקב לבדו. ואחז״ל ששכח פכים קטנים כו׳ ומצינו במקום אחר שהיה ותרן אין כמוהו. כמ"ש רז״ל אשר כריתי לי. מלמד שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן. ועשה כרי ואמר לעשו טול כרי זה. בשביל חלקך במערה לכן ממנו ילמוד האדם שלא יפזר לריק ושלא לצורך. ובמקום מצוה כגון צדקה ושאר מצות התלויות במעות. כגון לקנות רב חבר וספרים. יהיה ותרן גדול. ואדרבה כל מצוה שקונה אותה ביוקר. הרי זה מעולה. והזוהר נתן סימן. חנם בלא מצוה. כי הקליפה בהפקרא ניחא לה. על כן יבזבז בשביל מצוה. ואין להניח שום מצוה בשביל דמיה שהרי ר״ג לקח אתרוג באלף זוז. ובתנאי שלא יבזבז יותר מחומש (אע״פ שכ״כ קצת פוסקים. לא פשיטא לי כולי האי. דל״א המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. אלא לענין פזר נתן לאביונים. ואף בזו יש לנו דברים בגו (ש״י סס״ג) דלאו כל אפיא שוין. איברא במצוה עוברת. פקפקתי במו״ק (סתרנ״ו) דילמא מיחייב למיתב אפילו כולי ביתיה. דל״א דל"צ אלא לענין צדקה או כשיש לו כדי קיום המצוה. ודאי א״צ לתת כל אשר לו בעד הדור מצוה. אמנם ודאי היכא דמיעני לגמרי לא אמינא. שהעוני חשוב כמיתה. לכן נראה שאין לבזבז כל נכסיו על מצות עשה אחת. אע"פ שעוברת. (ועמ״ש באבן בוחן לענין עקירת ל"ת. משום כדי חייו. ושם החמרנו עליו אפי׳ שיצא נקי מנכסיו. רק בתנאי. שלא יהא בו משום פקוח נפשות. דהיינו שימצא לפחות די פרנסתו ע״י קבלת צדקה וג״ח מאחרים. וכאן לענין בטול מ״ע. אינו חייב להיות עני בשביל קיום מצוה גרידא (ר״ל שאין בה כרת. אבל פסח ומילה נ"ל שהן דומין בזה לל״ת. שצריך אדם לתת כל הון ביתו באהבת המקום כדי לקיימן. אע״פ שמצינו שהעמידו חכמים דבריהם גם בהם בשו״ת) מ״מ חומש או עישור (ולשום) [אלטונא תקח: ושום] שיעור לדבר וקצבה קבועה ע״פ חז״ל לא שמענו עד כה. וע״ש עוד (ולענין הדור מצוה עיין רחוב שה״מ):
ובגמרא במערבא אמרי שליש משלו מכאן ואילך של הקב"ה (פירש״י עד שליש משלו דהיינו אותו שליש שיוסיף בהדור מצוה. משלו הוא שאינו נפרע לו בחייו. כדאמרינן היום לעשותם. ולא היום לטול שכרם. מכאן ואילך. מה שיוסיף בהדור יותר על שליש. יפרע לו הקב״ה בחייו) צריך פירוש לפירושו. ונ״ל דהכי הוא שאם מקיים האדם מצוה בצמצום. אע"פ שכשרה בכל שהיא. כגון אתרוג כזית למר או כביצה למר והוא גרוע ושפל. אלא שכשר בדוחק עם שיוצא בו בדעבד ובשעת הדחק. היינו שאין מצוי לו אחר. או שהוא עני שאי אפשר לו להוציא מעותיו על המצוה בריוח. אז יש לו שכר מצוה בודאי. מ״מ לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין. במי שמוצא ומצוי לו וסיפק בידו לעשות מצוה כמאמרה בהדורה כי לאדם כזה לא די שאין לו שכר על מצוה שמקיים בדלות ובזלות אלא שתבואהו קללה תחת ברכה. ובמארה הכתובה הוא נארר וארור נוכל ויש בעדרו זכר גו' הקריבהו נא לפחתך גו׳. וכן למדנו מן התורה מן הראשון אשר הקריב מנחה לה׳ מפרי האדמה שלא שעה אל מנחתו ולא חשבה מאומה. וגרם האבדון לו ולדורותיו כליון ומהומה. לפיכך מי שיש לו. מחויב להוציא בהדור מצוה עד שליש וזה נחשב בקרן המצוה. ואין זה תוספת. כי חיוב גמור הוא כאמור שאין לה שכר בעוה"ז. אבל מה שמוסיף על שליש. זהו שבח ופירות שהשביח את המצוה יתר על העיקר. לפיכך אוכל גם הוא משכרה שהרויח ביתר שאת ויתר עז השתדלותו במצוה עצהי״ט. ויש לו פירות בעוה״ז. והקרן קיים לעוה״ב. וע״ע בחלק הדרושים ובבית נתיבות ובעלית הבטחון ממעלת הויתור. ויזכר עוד בעז"ה בעליית הנדיבות. (כי בויתור. ראוי אדם להקרא נדיב) ובה״ל צדקה:
אכן בחינת הרע שבמדה זו המוותר לרשעים ועובר על לא תחנם. (ויש ללמדה מדרכי המקום ב״ה. שכל האומר הקב״ה ותרן כו'. אלא מאריך אף. וגבי דיליה וכן נהג דוד המע"ה עם יואב ושמעי) והמאבד ממונו בחנם. הרי הוא בועט בברכתו של הקב"ה. ויבואר עוד בעז"ה בעליית הפזור. שאין כאן המקום בעצם: