אור ברסלב

בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין

יט

יח

עליית הודאה והלל לה'. תנן שילהי ברכות על כל מדה ומדה שמודד לך. הוי מודה לו במאד מאד. ומה יפה ונעים נסמכה פרשה זו לשלפניה. כי כמו שצריך לדון חברו לכף זכות בכל ענין שאפשר. אף אם נראה שחטא לו. מ״מ מחויב כל אדם מישראל להפוך בזכות רעו מאד. עאכ"ו שחיוב הוא להצדיק דיני בוראו בכל אופן וזהו שכפל התנא הלשון במאד מאד ואל יהרהר אחריו. אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. ורחמיו על כל מעשיו. אף כי על האדם הלז. אשר עשאו מנהיג עולמו ורודה בכל בריותיו. שעיני השגחתו והשקפתו עליו לטובה בכל דבר. אף אם יקרהו אסון ושבר. פן יפגעהו בחרב ודבר. או בכאב אנוש אשר גבר. אשרי הגבר שעל ה' אלהיו יש לו סבר. כמש״ה בה' אהלל דבר באלהים אהלל דבר. ונאמר חסד ומשפט אשירה גו׳:

וכך שנו חכמים כשם שמברכין על הטובה בשמחה בלב שלם ובנפש חפצה. כך צריך לברך על הרעה. בטוב לבב בדעת מיושבת ומרוצה. כי באמת אין שום רעה אמתית. היורדת מן השמים אל ארץ תחתית. רק מה שגורם האדם רעה לעצמו בארץ חיים נתן חתית. אבל כל מה דעבד קב״ה לטב. את הכל עשה יפה בעתו. והכל טוב מאד בזמנו בשעתו. וכבר הארכנו מזה בחצר הבית הקדוש. ובכמה מקומות מחדריו. על כן אין מהצורך להאריך כאן עוד בזה. גם אין המכוון בעצם לבאר כאן מהחיוב שעל האדם לשבחו ולהללו יתב' ולברך בשמו. על כל הטוב אשר גמל עמו. מהיותו במעי אמו. עד אשר גדלו ורוממו חזקו וחכמו. ורוח ה' מפעמו. ומנהלו שומרו וצלו. לילו ויומו. בשכבו וקומו. ובהתהלכו לתומו. ינחהו במעגלי צדק למען שמו. עד לכתו לבית עולמו (וכבר נזכר במקומו. בית אל ימצאנו ובשער הבחינה ויזכר עוד בעז״ה):

אמנם בחינת הרע בכאן. קשה הציור כמעט נמנע. ולכאורה מירמיה ודניאל יש ללמוד קצת מציאות. למניעת ההודאה. במקום שנראה מתנגד לאמת. אפילו להקב״ה לא חנפו כמ״ש רז״ל עה"פ ויברך עזרא את ה׳ האלהים הגדול. מאי הגדול. רב מתנה אמר. האל הגדול הגבור והנורא ואתיא כדריב"ל. דאמר למה נקרא שמן אנשי כנה״ג. שהחזירו עטרה לישנה. אתא משה ואמר האל הגדול הגבור והנורא. אתא ירמיה אמר גוים מרקדים בהיכלו. איה נוראותיו. לא אמר נורא. אתא דניאל ואמר גוים משתעבדים בבניו איה הן גבורותיו. לא אמר גבור. אתו אנשי כנה"ג. ואמרו אדרבה זוהי גבורת גבורותיו. ואלו נוראות נוראותיו. זוהי גבורתו שכובש את כעסו ונותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו. אומה אחת איך יכולה להתקיים בין שבעים אומות. ורבנן (ירמיה ודניאל) היכי סמכי אדעתייהו ועקרו מה דאמר משה. א״ר יצחק ב״ר אלעזר. מתוך שיודעין בהקב"ה שאמתי הוא. לפיכך לא כזבו בו. הרי מפורש הדבר שנביאי ה' לא מצאו חזון מה׳ להודות לו ולשבחו במה שאינו נראה לעינים. גם החכמים תמכו בידיהם. לומר שיפה עשו שלא כזבו בו. עם שלפום ריהטא נראה דלית הילכתא כירמיה ודניאל בהאי. איברא לכי מעיינת לאו הכי הוא. דהא מסקנא לא סלקא הכי. לפום מאי דמהדר תלמודא אטעמא דמילתא. וקשה ג"כ להחליט הטעות לשני נביאים. שסגנון אחד עולה לשניהם. אבל באמת נראה לי דלא פליגי אנשי כנה"ג עליהו ודניאל גופיה נמי מאנשי כנה"ג הוה אלא הכל לפי הזמן. כי לעולם ירמיהו ודניאל לפי זמנם. כן עשו. ודברו נכונה מאחר שישראל בגלות ובהמ״ק חרב. ראו כי טוב להעלים תוארים ההם. אשר לא יצדקו אז. לפי מחשבת בני אדם. ובטלום מפני תרעומת המינין שלא ילעגו למו לומר איה גבורותיו ונוראותיו. עם שבודאי לא נעלם מהנביאים הקדושים הא דאמרי אנשי כנה״ג אדרבה כו׳. מ״מ לפי השעה לא יתכן. לפי שהיו בגולה תחת יד או"ה. אכן אנשי כנה״ג שהחזירו העטרה לישנה. זה היה מעשה. כשחזרו ישראל לארצם וישבו על אדמתם לבטח ובנו בהמ״ק ומדוע לא יחזרו אז לומר כלשון הראשון שיסד משה. וכ"ש עכשיו שהראה הקב״ה שנית ידו הגדולה. לקבץ פזורי הגולה מתחת יד או"ה ולשוב לבנות רחוב וחרוץ וזה פשוט מאד. עד שיקשה צריכה למימר. אלא משום שעדיין היתה יד מלכי או״ה תקיפה עליהם. בתחלת בית שני. ככתוב ובצוק העתים וכנזכר בדברי עזרא ונחמיה. ותבואתנו מרבה למלכים. ועל גויותינו מושלים. והיה עולה על הדעת. שעדין לא הגיע עת דודים להחזיר העטרה לישנה. שלא היתה אלא פקידה בעלמא לזה הוצרכו לבאר. שעם כל זה הן הן גבורותיו ונוראותיו. שזה יספיק להחזיר העטרה. מאחר שמ"מ לא היו כבושים עוד תחת או״ה בגלות. אבל כל זמן שלא יצאו מגלות בבל. מודו אנשי כנה"ג דשפיר עבדי רבנן. איברא אנן אאנשי כנה"ג סמכינן ועבדינן כוותייהו. אחר שנתננו ה' לרחמים. בעיני מלכי העמים. כך נ"ל ברור וישר הדבר בעז"ה:

חזרנו לענין ולמדנו. שעם היות כולנו חייבין בכבודו של מקום להודות לו ולברכו. בכל עת ופגע אשר יקרה כה וכה. מכל מקום בדברים הנוגעים לצבור. ודאי שאני כי אז ודאי נחת רוח הוא לפני המקום. כשעומד צדיק גבור חיל ואוזר (כגבור) [אלטונא תקח: כגבר] חלציו לתבוע צרכי צבורו הנתונים בצרה ישכון על מפרציו. ללמוד עליהם זכות ביד חזקה. ולא יודה לרבו לקיים גזירתו יתב' להפגיע בהם מדה״ד הקשה. כענין שמצינו במרע״ה שהרבה והפציר בתפלה ובקשה. כשא"ל הקב״ה ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם. ולא הניחו עד שהחלהו. ומסר עצמו למיתה עליהם ואמר מחני נא מספרך. וזכה שנקראו ישראל על שמו עמך ולא זז הקב״ה עד שקראו למשה עמו. ככתוב ויזכור ימי עולם משה עמו וכן. בתחלת שליחותו לפרעה. תפס מדה זאת:

ומה שאמרו רז"ל שנענש על שאמר למה הרעות לעם הזה וגו'. ואמרו שא"ל חבל על דאבדין ולא משתכחין. אברהם יצחק ויעקב לא הרהרו אחר מדותי אע״פ שבאמת אינו דומה צורך היחיד. ולבקש טובת עצמו. לצורך רבים ובקשת תועלתם ותקותם כמו שאמרנו. זהו מפני שהיה לו לידע שהבטחת הקב"ה לטובה אינה חוזרת. ולא איש אל ויכזב. ולא אדם הוא להנחם. אבל כשמדת הדין מתוחה. בלי שקדמה הבטחה (ביחוד כשהחטא גורם) צריך פרנס הדור למסור נפשו על צאנו שלא למסרם לטבחה. ולהמציא להם פדות ורוחה וכענין שעשה יהושע וענה עזות (כמ״ש בסמוך) ולא נענש:

וכך עשה דוד ואמר תהי נא ידך בי ובבית אבי. ובעמך לא למגפה. וזכה למלכות ברית מלח עולם וכן מצינו בגדעון שאמר למלאך שדרש שלומו בשם ה׳ וענהו קשות. ואמר לו אם ה' אתנו ולמה מצאתנו כל זאת וגו׳ והושב לך בכחך זה והושעת את ישראל מכף מדין. וכן ישעיה אמר איה גבורותיך המון רחמיך ומעיך אלינו התאפקו:

ואפילו במדת הדין של מעלה עצמה מצינו כזאת. כדגרסינן פ' נגמר הדין. א״ל אביי לר׳ דימי האי קרא במערבא במאי מוקמיתו ליה. אל תצא לריב מהר. פן מה תעשה באחריתך בהכלים אותך רעך ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל. בשעה שא״ל הקב״ה ליחזקאל לך אמור להם לישראל. אביך האמורי ואמך חתית. אמרה רוח פסקונית לפני הקב"ה. רבונו של עולם אם יבואו אברהם ושרה ויעמדו לפניך. אתה אומר להם ומכלים אותם. ריבך ריב את רעך. וסוד אחר אל תגל. ומי אית ליה רשותא כולי האי. אין דאמר ר״י ב"ח שלש שמות יש לו. פסקון אטמון סגרון. פסקון. שפוסק דברים כלפי מעלה. אטמון. שאוטם עונותיהן של ישראל. סגרון. כיון שסוגר שוב אינו פותח:

תו גרסינן אמר ר״נ אמר רב. מאי דכתיב תחנונים ידבר רש. זה משה. ועשיר יענה עזות זה יהושע. מ״ט אי לימא משום דכתיב ויציקום לפני ה'. ואר"נ בא וחבטן לפני המקום. אטו פנחס לא עבד הכי. והכתיב ויעמוד פנחס ויפלל וגו'. וא"ר אלעזר כו' מלמד שעשה פלילות עם קונו. בא וחבטן לפני המקום אמר על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל. אלא מהכא למה העברת העביר את העם הזה את הירדן. משה נמי מימר אמר למה הרעות לעם הזה. אלא מהכא ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן:

ויש לתמוה מאי עדיפותיה דיהושע ממשה. דקרי ליה עשיר. ולמשה רש ולא עוד אלא שמשה רבו נענש על דברי תחנונים. ויהושע שענה עזות לא מצאו עון ולא השיגו עונש. כלפי לייא ועולם הפוך מוחלפת השטה. תחתונים למעלה ועליונים למטה. אבל הענין הוא הכל לפי השעה והזמן גורם. שכל זמן שישראל בגלות ואין עת רצון משחקת. אז צריך לדבר תחנונים והמעט שדבר משה בלשון עז נחשב הרבה לפי השפה והענין. בפרט אחר ששלחו השי״ת אז והבטיחו על הדבר. אף שבאמת לא הגדיל בפיו דבור עז ושפת יתר כיהושע. לפי ששיער בעצמו שלא יתכן שיצא עתק מפיו ביותר מטעמים הנ"ל. וע״כ נחשבים דבריו תחנונים בערך דברי יהושע שהקשה לדבר. ומה שנקרא רש ע״ד יש מתרושש והון רב. ומחמת מצב דורו אז היה רש שלא יכול להרחיב פיו ולשונו בלשון עז. מפני שעדיין לא הגיעה שעת רחמים ועת רצון. לפיכר אפי׳ על מה שדבר כהוגן נענש מפני שתפס לשון תרעומת. ולא היתה תפלתו תחנונים כפי צורך השעה. אבל יהושע עשיר היה לפי זמנו ומקומו ושעתו. שכבר היו ישראל על אדמתם ושכינה שרויה ביניהם לכן יכול לענות עזות שכך היה דבר ראוי לפי העת והעונה הטובה ולבו של יהושע גס בה בשכינה. כעבד לפני המלך בחצרו והיכלו משא״כ משה. אף כי בתחלת שליחותו חוץ למקומו וחוץ לזמנו מלבד שהשי״ת שלחו כנ"ל וזה נכון:

וגרסינן בפ׳ האשה. תחלת דבר ה' בהושע כו׳ א״ל הקב"ה להושע חטאו ישראל. הי"ל לומר. בניך הם. בני בחוניך. בני אברהם יצחק ויעקב. גלגל עליהם מדת רחמיך. לא די שלא אמר כך אלא אמר לפניו רבש"ע כל העולם שלך הוא. העבירם באומה אחרת. אמר הקב״ה מה אעשה לזקן זה אני אומר לו קח לך אשת זנונים וילדי זנונים וגו'. וילך ויקח את גומר בת דבלים כו' ותהר ותלד בן וגו׳ לאחר שנולדו לו שני בנים ובת אחת א״ל הקב"ה להושע לא הי״ל ללמוד ממשה רבך שכיון שדברתי עמו פירש מן האשה אף אתה בדול עצמך הימנה אמר לפניו רבש"ע יש לי בנים הימנה ואיני יכול להוציאה ולגרשה א״ל ומה אתה שאשתך זונה ובניך בני זנונים ואין אתה יודע אם שלך הם אם של אחרים הן כך. ישראל שהם בני. בני בחוני בני אברהם יצחק ויעקב אחד מארבעה קנינים שקניתי בעולמי. ישראל תורה שמים וארץ ובהמ״ק כו'. ישראל שנאמר עם זו קנית. ואתה אמרת העבירם באומה אחרת. כיון שידע שחטא התחיל מבקש רחמים על עצמו א"ל הקב"ה עד שאתה מבקש רחמים על עצמך בקש רחמים על ישראל שגזרתי עליהם שלש גזרות בעבורך עמד ובקש רחמים ובטל את הגזרות והתחיל וברכן שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי ונקבצו (אלטונא תקח: בני אל חי. ונקבצו) בני יהודה וגו׳ וזרעתים לי בארץ ורחמתי את לא רוחמה ואמרתי ללא עמי עמי אתה:

ובפרק ר״ע דרש רבא. מה דכתיב לכו נא ונוכחה יאמר ה׳ כו'. לעתיד לבא א"ל הקב"ה לישראל לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם ויאמרו לפניו רבש"ע אצל מי נלך אצל אברהם שאמרת ידוע תדע ולא בקש רחמים עלינו. אצל יצחק שברך את עשו והיה כאשר תריד ולא בקש רחמים עלינו. אצל יעקב שאמרת אנכי ארד עמך מצרימה ולא בקש רחמים עלינו. אצל מי נלך. עכשיו יאמר ה' אומר להם הקב"ה הואיל ותליתם עצמכם בי אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. ואמר רב שמואל בר נחמני (אר״ז) [אלטונא תקח: אר"י] (עד) [אלטונא תקח: מ"ד] כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה׳ גואלנו וגו׳. לעתיד לבא אומר הקב״ה לאברהם בניך חטאו. אומר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך אמר לא בסבי טעמא. אמר אימא ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים אפשר דבעי רחמי עלייהו. א"ל בניך חטאו א״ל רבש״ע ימחו על קדושת שמך ואמר לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה. א״ל ליצחק בניך חטאו אמר לפניו רבש״ע בני ולא בניך בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם בני בכורי עכשיו בני ולא בניך ועוד כמה חטאו כמה שנותיו של אדם שבעים שנה דל עשרים דלא ענשת עלייהו פשו להו חמשין דל עשרין וחמשא דלילותא פשו להו כ"ה דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל ודבה"כ. פשו להו תרתי סרי ופלגא. אם אתה סובל את כולם מוטב. ואם לאו פלגא עלי ופלגא עלך ואי תימא כולהו עלי הא קריבת נפשי קמך פתחו ואמרו כי אתה אבינו אומר להם יצחק עד שאתם מקלסין לי קלסו להקב״ה ומחוי להו יצחק קודשא בריך הוא בעינייהו מיד נושאים עיניהם למרום אתה ה׳ אבינו גואלנו מעולם שמך (באור מאמרים אלו עיין בעליית התוכחה בעזה״י):

ובפרקא דחסידי בעובדא דההוא גברא דאיחייב נגידא בבי דינא דרבא משום דבעל נכרית. נגדיה רבא ומית אשתמע מילתא בי שבור מלכא בעי לצעורי לרבא. אמרה ליה איפרא הורמיז אמיה דשבור מלכא לברה לא להוי לך עסק בהדי יהודאי דכל דבעון ממרייהו. עביד להו. אמר לה מאי האי. א״ל דבעו רחמי ואתי מיטרא. א״ל ההוא משום זימנא דמטרא הוא. לבעו האידנא בתקופת תמוז. וליתי מיטרא. שלחה ליה לרבא כוין דעתך ובעי רחמי וייתי מטרא בעא רחמי ולא אתא מטרא. אמר לפניו רבש״ע. באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו פועל פעלת וגו' ובעינינו לא ראינו. אתא מטרא עד דשפוך מרזבי דמחוזא לדגלת. אתחזי ליה אבוה בחלמא. אמר מי איכא דמטרח קמי שמיא כולי האי. קום ושני דוכתך דרתחי עלך מן שמיא. שני דוכתיה. למחר אשכחיה לפורייה דמרשם בסכיני. ובפ' הזרוע רבא נזוף הוה. והא דאענש רבא משום דלא צורך רבים הוה אלא לצרכו ולהנאתו בלבד. הטיח דברים כלפי מעלה. ושמואל הנביא דעבד הכי שלא לצורך. דכתיב הלא קציר חטים היום אקרא אל ה׳ ויתן קולות ומטר גו'. התם אע"ג דלאו צורך גשמים הוא צורך גדול היה להוכיח את ישראל כמ"ש. ודעו וראו כי חטאתכם רבה:

והא דאיתא תו התם. לוי גזר תעניתא. בעא רחמי ולא אתא מימרא אמר לפניו רבש"ע עלית וישבת במרום ואין אתה מרחם על בניך. אתא מטרא ואטלע. א"ר אלעזר לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה. שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה ואטלע. ומנו לוי ואע"ג דצורך צבור הוה י״ל כבר הרגיש בעל התלמוד עצמו שזה לבדו אינו כדאי. לכן הקשה והא גרמא ליה. והא לוי אחוי קדה קמיה דרבי ואטלע. ומשני הא והא גרמה ליה כלומר זה ודאי לא היה מספיק להענישו כך. שהרי ודאי יפה עשה במה שבקש צרכי ישראל בזרוע. אלא שאעפ״כ היה לו להשמר בלשונו. ולבקש רחמים בלשון רכה ותחנונים. כי בלא״ה הקב"ה עושה רצון יראיו. וצדיק גוזר והקב״ה מקיים. אבל לא כשהדור אינו ראוי ולא כדאי. ואז צריך להרבות בריצוי תחנונים ולשפוך תפלות כעתר להתנהג עמהם לפנים משורת הדין. ולא להטיח דברים קשים כאילו שורת הדין נותנת. לעשות רצונו וחפצו. לפיכך המתינו לו עד שנכשל עוד בדבר ונפרעו ממנו:

ונ״ל ליישב הענין היטב בס"ד. כי י״ל הלא בודאי לא היו שני מעשים אלו בזמן אחד. ר"ל שהטיח דברים כלפי מעלה. ואחוי קדה. ואם אחר זמן אחוי קדה. א״כ מנ״ל דהא והא גרמא ליה. ואי איתא. הו"ל לסבול עונש בפיו ובשפתיו. ומה ענין עונשו היות צולע על שחטא בשפתיו. אבל הענין הוא שנענש משום דאחוי קדה שאינה ראויה אלא למלך הכבוד בביתו והיכלו. משא"כ עתה שנסתלק למרום והוא עצמו מה שהכשילו פיו בהטיחו דברים כלפי מעלה. שעלה למרום ואינו מרחם על בניו. ואמנם שורת הדין חייבה זאת שיסתלק למעלה ולא יפנה אל בניו. מפני שחטאו וע״כ בעונם גלו. לכן במה שנענש על עשיית קדה. בה עצמו הראו לו בחדא מחתא שחטא בלשונו. בהטחת דברים שלא כהוגן כי בגלות ובעת שעון הדור גורם אין הצדיק רשאי לבטוח על זכותו. ולדבר קשות כלפי מעלה אע״פ שעושה לצרכי צבור התלוים בו:

ונ״ל זפ"ה אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים גו׳ וקשה הלא את השמים ואת הארץ הוא מלא ומלא כל הארץ כבודו. אלא ה״פ שאין כל העתים שוים ובזמן שהאלהים בשמים מסתלק למעלה. יהיו דבריו מעטים כמש״ל במשה רבינו ע״ה בס״ד:

תוכן העניינים

בירת מגדל עוז

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה