אור ברסלב

בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין

יח

יז

עליית הדן לכף זכות עם היות כבר נגענו במדה זו בעליה הקודמ׳ מ"מ ראינו כי טוב לייחד לה מדור בפני עצמה. לגודל ערכה. ויוקר מציאותה. כי רבים מבני אדם נכשלין בה. ואפילו המדקדקים במעשיהם וממצים מדותיהם אינן נזהרין בה כראוי. ולולי זה כי עתה לא רבתה מכת המריבה בבני עמינו משיבי מלחמה שערה. וחרב הקטטה והתגרה היתה שוקטת השב אל תערה ורעה רבה הוסרה. אילו היו הכל אוהבי המדה הזאת היקרה. וטובה גדולה זרע השלום היה בארץ רבה (וסרה) [אלטונא תקח: ופרה]. כי על כן גדול מאד שכרה. על כן נרחיב גבולה קצת מן התלמוד אשר מקורה הערה:

גרסינן במסכת שבת בפרק מפנין א"ר יוחנן ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעוה״ז והקרן קיימת לעולם הבא. ואלו הן כו׳ הדן את חברו לכף זכות. ת"ר הדן את חברו לכף זכות דנין אותו לזכות. מעשה באדם אחד שירד מגליל העליון לגליל התחתון. ונשכר אצל בעל הבית אחד שלש שנים. ערב י"כ אמר לו תן לי שכרי ואלך ואיזון את אשתי ובני א"ל אין לי מעות. תן לי בהמות. א"ל אין לי בהמות. תן לי קרקעות א"ל אין לי. א"ל תן לי פירות. א"ל אין לי. תן לי כרים וכסתות. א"ל אין לי. הפשיל טליתו לאחוריו והלך בפחי נפש לביתו. לאחר הרגל נטל שכרו בידו. ועמו משוי שלשה חמורים. אחד של מאכל. ואחד של משתה. ואחד של מיני מגדים (פשוט בעיני שהביא כל משוי הדורון לשכיר שהשהא לו שכרו וש"מ כה"ג לית ביה משום אגר נטר עמ"ש בס"ד שם במקומו) הלך לביתו לאחר שאכלו ושתו. נתן לו שכרו. א"ל בשעה שאמרת לי תן לי שכרי. ואמרתי לך אין לי. במה חשדתני. אמרתי שמא פרגמטיא בזול נזדמנ' לך ולקחת בהן (ולא מצא קונים עדיין. והאיש מיהר ללכת מחמת שהיה עי"כ. והרגל אחריו) בשעה שאמרת תן לי בהמה. ואמרתי לך אין לי. במה חשדתני. אמרתי שמא מושכרת היא ביד אחרים. בשע׳ שאמרת תן לי קרקעות. ואמרתי לך אין לי במה חשדתני. שמא מוחכרות הן ביד אחרים. בשעה שאמרת תן לי פירות ואמרתי אין לי. במה חשדתני אמרתי שמא אינן מעושרין (ושמא לא הי״ל שהות ביום לעשרם בעי"כ. דטריד טובא) בשעה שאמרת תן לי כרים וכסתות ואמרתי לך אין לי. במה חשדתני. אמרתי שמא הקדיש כל נכסיו לשמים (והקדש מפקיע מידי שעבוד) א"ל העבודה כך היה מעשה הדרתי כל נכסי מפני הורקנוס בני שלא עסק בתורה עד שבאתי אצל חברי שבדרום. והתירו לי את נדרי. ואתה שדנתני לכף זכות. המקום ידין אותך לזכות:

תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שפדה ריבה אחת בת ישראל. ולמלון. השכיבה תחת מרגלותיו. למחר ירד וטבל ושנה לתלמידיו. אמר להן בשעה שהשכבתיה תחת מרגלותי. במה חשדתוני אמרנו שמא יש בנו תלמיד שאינו בדוק לרבי. בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני. אמרנו שמא מפני טורח הדרך אירע קרי לרבי. אמר להם העבודה כך היה. ואתם כשם שדנתוני לכף זכות. המקום ידין אתכם לכף זכו':

תנו רבנן פעם אחת הוצרך דבר אחד לתלמידי חכמים אצל מטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויים אצלה. אמרו מי ילך. א"ר יהושע אני אלך. הלך ר"י ותלמידיו. כיון שהגיע לפתח ביתה חלץ תפליו ברחוק ארבע אמות. ונכנס. נעל הדלת בפניהן. אחר שיצא ירד וטבל ושנה לתלמידיו. אמר להם בשעה שחלצתי תפילין. במה חשדתוני אמרנו כסבור רבי לא יכנסו דברי קדושה במקום טומאה. בשעה שנעלתי במה חשדתוני. אמרנו שמא דבר מלכות יש בינו לבינה (ש"מ כה"ג לית בה משום יחוד. ע"ש בח"י) בשעה שירדתי וטבלתי. במה חשדתוני. אמרנו שמא נתזה צנורא מפיה על בגדיו של רבי. אמר להם העבודה כך היה. ואתם כשם שדנתוני לזכות. המקום ידין אתכם לזכות:

כתב מהרש"א אע"ג דאמרו יהא חלקי עם מי שחושדין אותו ואין בו. מ״מ אין אדם רוצה שיהא נחשד. וגם נראה של"א כן יהא חלקי כו׳. אלא במי שלא הביא עצמו לידי חשד. אבל בכל הני דשמעתין מתוך מעשיו מביא עצמו לידי חשד. ל״א ר"י יהא חלקי כו'. דלא הי"ל להביא עצמו לידי חשד. ושני התירוצים אמת

ודברים פשוטים וברורים הם:

אמנם האחרון מוכרח. ולא זו בלבד שנוח לו לאדם לדון חברו אותו לזכות כה״ג. אלא שמחוייב להוציא עצמו מהחשד. כמו ששנינו בפירוש (פ"ג דשקלים) שצריך לצאת ידי הבריות. כדרך שצריך לצאת ידי המקום שנאמר והייתם נקיים מה׳ ומישראל. ואומר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. ואם לא [אלטונא תקח: עשה] כן. נענש. מחמת שבא מכשול לחברו על ידו. שכך אחז"ל שאמר הקב"ה לדוד. על ידך נטרד דואג כו'. הרי כי גם דמו של דואג (שהיה רשע) (היה) [אלטונא תקח: הנו] נדרש מיד דוד. שהכשילו ונתן לו מקום לחשוב רע עליו. ולדונו כמורד במלכות. כי זולת זה באמת לא נראה חטא לדואג. במה שהלשינו לדוד. אלא מחמת שהיה לו לדונו לזכות. בידעו שהוא צדיק. חס ושלום שימרוד על מלכו וחמיו. אם לא מחמת שהיה אוהב דברי בלע. ובודאי רשע גמור היה. אכן מפני שגרם לו דוד שיחשדנו. היה צריך לקבל עליו יסורין בשביל כך. ופשיטא דמ"ש כל שחברו נענש על ידו. אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב״ה היינו במסבב לו העון. כענין דוד בפני דואג דווקא. אבל בנקי מה׳ ומישראל. וחברו חוטא עליו וחומס נפשו. דמו בראשו. וחברו נקי. אע"ג דגבי עובד' דר"ד. דאייתי גרוגרת. עם ראב"א. כ׳ תוס׳ שהיה מצטער האומר אנא ענישתי'. משום ה"ט דאין מכניסין כו'. ואע"פ שכל אחד הי"ל דין עליו. לא דמי. אינהו ענשי ליה בהדיא. ומשום גם ענוש לצדיק לא טוב. היא דנגעו בה. וגם אוי לו לצועק כו׳. ואעפ"כ גם זה אינו מוכרח שם. אבל מי שאינו עושה דין לעצמו להעניש חברו. ואינו תובע עלבונו. אלא שהקב"ה תובעו ועושה דינו. פשיטא שאין חברו נענש ע"י כך. דא״כ לא שבקת חיי לכל בריה (טוביה חטא זיגוד מנגיד) א"כ בודאי לא נענש דוד אלא מפני שסבב החשד לעצמו. אבל הנחשד בלי שהיה הוא הסבה לחשד. כענין שאמרו במרע"ה. מלמד שחשדוהו מא"א. שהי״ל שונאי חנם. כגון זו ודאי שהם נענשין על ידו. והוא זכאי אשרי חלקו. ואעפ"כ ודאי שאין אדם רוצה שיחשדוהו בכל ענין. כי די בזיון וקצף יגיע לו. ונגעה הח״רף עד הנפש. ולכן שכרו גדול. אם הוא סובל ושמח ביסורין. שומע חרפתו ואינו משיב. אשרי לו ואשרי חלקו. ולפיכך המוציא דבה. אוי לו ולחלקו. מפני שגרם צער ויסורין לנפש נקי וצדיק אע"פ שגרם לו ליטול שכרו חלק טוב. יש צדיקים שאינן חפצים בכך. ואומרים לא הן ולא שכרן ולכן החוט׳ בהוצאת לעז על חברו בר עונש הוא אפילו בב"ד. והלה א״צ למחול. ות"ח מצווה לנקום ולנטור כנחש:

ועדיין יש לדקדק קצת בענין הנ"ל. ממה שמצינו בסוטה. שאם לא נטמאה ונקתה ונזרעה זרע ופשט' דמילת' משום דחשדי לה במה שאין בה. והרי היא גרמה לעצמה החשד. וי"ל שעל זה כבר קבלה ענשה. במה שסבלה בזיון גדול (בשקאת) [אלטונא תקח: בהשקאת] מי המרים. לכן בדין שתטול שכרה על שחשדוה ואין בה. כמ"ש אשרי חלקו. וגם יש מקום לדון המסתתרת לזכות שמא כיונה לטובה לעשות כן. כדי שתפקד בבנים (או שילדה בצער. ורצתה לילד בריוח זכרים) וכמ"ש בחנה עה"פ אם ראה תראה: ובאמת כמעט בכל דבר. יש לדון אדם לזכות. כמ"ש גם בפנינה ושטן לש"ש נתכוונו. ובכהן וכריב יכול לומר אגיסטון אני בתוכה. כהן וזמר יכול לומר לעקל בית הבד אני צריך. ובפרק׳ דחסידי גבי אב' אומנא דאתי ליה שלמ׳ ממתיבת' דרקיע' בכל יומ' כו'. שלח אביי זוג' דרבנן למבדקיה. אזלו לביתיה. (אותינהו) [אלטונא תקח: אותבינהו] אוכלינהו ואשקינהו. ומך להו בסתרקי בלילי' לצפר׳ כרכינהו ואייתינהו לשוק׳ למחר סליק ליה לשוק' ואשכחינהו. א"ל לשיימינהו מר כמה שוי (והב לן דמייהו). א"ל הכי והכי שוו. א"ל דילמ׳ שוו טפי. א"ל בהכי שקלי להו. א"ל דידך נינהו ושקליניהו מנך אמרו ליה במטות׳ מנך במאי חשדתין א"ל אמינ' פדיון שבוים אקלע להו לרבנן וכסיפא להו מילת׳ למימר לי: וכאן הבן שואל. הלא תלמוד ערוך לא תגנוב אפילו ע"מ למקט ואפי׳ לשלם כפל. א"כ הויא לה מצוה הבאה בעברה. וי"ל אין אסור אלא גניבה בסתר משא"כ אלו. לא בסתר ובחושך עשו אלא בגלוי. ובעל הבית רואה אותם עושין כך וכיונו רק לבדקו אם יקפיד ויריב. ויקח את שלו בחזקה (כי אז אפילו לר"נ ולבן בג בג דס"ל שבור את שניו ואמור שלי אני נוטל. מ"מ לאו מד"ח הוא ולא מבעי׳ לרבנן דפליגי עליה ולר״י לא נקה מעון. וכ"ש דלא חסיד הוא) ואז היו מחזירים לו את שלו מיד. וכיון שראו שלא מיחה בידם בקשו לנסותו עוד במידת חסידותו אם אמיתי' היא. ונכונה בידו במדרג׳ שלמה כי האומר שלי שלי זו היא מדת סדום וכן מצינו בתליסר בינית׳ דאתיין לבית רבי ואשתכחו שבעה מנייהו בי ר"ח. לפיכך לא יפלא הדבר על איש חסיד כזה שינהוג במדה זאת (לפיכך) [אלטונא תקח: הילכך] מעיקרא לאו באיסורא אתי לידיהו כלל מלבד שלא היתה כוונתם להחזיק לעצמן אותן מצעות שהציע להם בהתר: תו גרסינן התם רבי ברוקא הוי קאי בשוק׳ דבי לפט אתא אלי׳ אתחזי ליה א"ל איכ׳ בהאי שוקא בר עלמ' דאתי א"ל לא אדהכי והכי את׳ ההוא גברא דהוה מסיים מסאני אוכמי (שלא כמנהג היהודים כדמוכח עובד' דאליעזר זעירי) ולא רמי חוטי דתכלתא בגלימיה. א"ל האי ב"ע דאתי הוא קרא ליה ולא אתי לגביה אזל איהו אבתריה א"ל מאי עובדך א"ל זיל האידנא ותא למחר כי את׳ למחר א״ל מאי עובדך. א״ל זנדוקנ' אנא (שומר בית האסורין של מלך) ואסרנא גברי לחוד ונשי לחוד. בלילי׳ רמינ' פוריאי (מטתי) בין גברי לנשי כי היכי דלא ליעבדו איסור' וכי חזינא בת ישראל דיהב עכו"ם עיני' עלה מסרנ' נפשאי ומצילנא לה. זימנא חדא אתרמי' נערה מאורסה גבן ויהבו ע"א עינייהו ובע' למנסה אתאי דורדיא ושדאי לה בשפולה ואמינא להו דשתנ׳ היא. מ"ט סיימת מסאני אוכמי א"ל מתאבל אנא על ירושלי׳ מ"ט לא רמית חוט׳ דתכלתא עיילנ׳ ונפקנ' ביני ע"א כי היכי דלא לידעו דיהודאה אנא דכי הוה מילת׳ דצניעה ובעו למגזר גזרתא מגלו לי ואמינ' להו לרבנן ובעו רחמי ומבטלי לה ומ"ט כי אמינא לך אנא מה עובדך א״ל זיל האידנא ותא למחר א"ל בההי' שעתא בעו למגזר גזרתא ואמינ׳ איזיל ברישא ואשמעה להו לרבנן כי היכי דליבעו רחמי עלה דמילתא ולבטלוה אדהכו אתו תרי אחריני א"ל הני נמי בני עלמא דאתי נינהו. אזל לגבייהו א"ל מאי עובדייכו א"ל אינשי בדיחא אנן כי חזינן אינש דעציב דעתיה מבדחינן ליה א"נ כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדי הדדי. טרחינן (במילי דבדיחותא ביניהו) ועבדינן להו שלמא:

עוד מצינו ברב גידל דיתיב בשערי טבילה ואמר הכי טבילן. וכן עבד ר׳ יוחנן ואמר כי היכי דניהוו לבנות ישראל זרע׳ שפירא כוותי. וראב"א דמרכיב לכלה אכתפיה ומרקד. ורי״צ בר שמואל מרקד אתלת. ואהניא ליה שטותיה. ואמרו על ריב"א שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה:

ואמרו בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עברה וכבר אמרו בת"ח. אם ראית שחטא אל תהרהר אחריו ביום. ודאי עשה תשובה:

ולא זו בלבד. אלא כמעט בשלשה ראשי עברות. לפעמים יש מקום התנצלות לדון לזכות:

הרי מצינו בדוד שבקש לעבוד ע"ז. כדי שלא יתחלל שם שמים. (ואמרו בישראל שלא היו ראוים לאותו מעשה כו') שבואל עבד בפועל מחמת טעות: ובג"ע אחז״ל לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה (כיוצא בה אמרו במקושש) שאע"פ שכל האומר דוד חט׳ אינו אלא טועה. מ״מ ח"ה היה בדבר כמש"ה אפס כי נאץ נאצת את אויבי ה' בדבר הזה. ובנות לוט קרינן בהו. וצדיקים ילכו בם. ותמר זנתה ויצאה ממנה מלכי' ונביאי׳. ויעל זנתה (עמש"ל בפנת אבן בוחן) ונתברכה מנשים באוהל. שגדולה עברה לשמה ממצוה שלא לשמה. ובש"ד [אלטונא תקח: מצינו] שהרג דוד את [אלטונא תקח: הגר] העמלקי. רק מפני ק"ה. ולא היה חייב מיתה בדין תורה. וכך עשה לחמשת בני שאול וכן רצה שאול להמית את יונתן בנו החביב שלא מן הדין וע"ד שאמרו ב"ד מכין והורגין שלא מן הדין. אלא מפני שהשעה צריכה לכך. וכן פנינה לש"ש נתכוונה במה שבזתה את חנה. שהיה קשה לה כש"ד ונחשב לה לצדקה:

בגזל ובגנבה מצינו בזוגא דרבנן הנ"ל. ורב הונא דלא יהיב שביש' לאריס' (עיין בעליית היסורין בס"ד) ואיוב היה גוזל שדה יתומים ומשביחה: ואשכחן לר"ח דלא איפייס מרב. כי היכי דליחות ולגמר אוריית׳ בבבל:

והמספר קומי ה"ז מדרכי האמורי ואבטולס בן ראובן התירו לו. מפני שהיה קרוב למלכות. וכן ר"ר האצטרובלי:

כיוצא בו אמרו. ארור האיש שילמד בנו יוונית. ולבית ר"ג התירו להם לספר בחכמת יווני׳. מפני שקרובים למלכות היו:

והוא הטעם לפי דעתי שסמך עליו הר"מ. שתקע עצמו לדבר הלכה זו לעסוק בחכמה זו (אבל היה מספיק ללמוד ולא ללמד ולחבר בה ספר) כללו של דבר רחמנ׳ לבא בעי. והכל הולך אחר כוונת הלב. כי על כן גדולה עברה לשמה. ומצינו מותר לשנות מפני ד"ש. ובג"ד עבידי רבנן דמשנו במילייהו ורי"בל כזב לרשב"י שנראתה הקשת בימיו. ואבא חלקי' הצדיק. כחש לרבנן דאתו לגביה למבעי רחמי אמיטר׳:

וז"ל בשל"ה וכבר נודע. הפעולה שאדם עושה אותה למטה מתעורר לעומתו למעלה. ומי שיש בידו מדה זו. אפילו נרשמים עליו למעלה כמה עונות שעשה. באין מליצים ופרקליטי יושר. ודנין הדבר לכף זכות. ואין כח למקטריגים לקטרג. ראה עד היכן מגעת מדה זו:

ע"כ כל אדם ירגיל עצמו במדה זאת לדון חברו לכף זכות. בכל מה דאפשר. אפילו בדרך רחוק. ונוסף על שמסלק קטטה ונותן שלום בארץ. מרבה כבוד שמים כי כל עברה היא מעוט כבוד השם. ובזה מתרבה כח סיטרא דקדושה והקב"ה חפץ מאד בזה. ולא זו שדנין אותו למעלה לכף זכות. אלא אף בזה העולם הקב"ה מראה לו חבה יתרה. כמ״ש באבא אומנ׳ הנ"ל. דהוו מייתי ליה שלמא מרקיע׳ כל יומא. מה שלא זכו אביי ורבא. ובודאי המעלה הגדולה הזאת שנמצאת בו ביתר שאת ויתר עז היא שגרם לו כל הכבוד והגדול' מישיבה של מעלה. כי אע"פ שנמצאו בו גם מדות אחרות מעולו׳. ביחוד בענין הצדקה כנזכר שם ממעשיו הגדולים. מ״מ אין ספק שאביי ורבא גם להם לבב כמוהו באותם המעשים הטובים אלא שבמד' חמודה הלזו (נברא) [אלטונא תקח: גברה] ידו עליהם:

וזכרו בעלי המוסר אדם אחד בא לפני המושל. אמר לו באתי אליך לשאול דבר ששאלתיו תחלה מהבור׳. אם תעשהו אשבח אלהים ואודך. ואם לא תעשהו אשבח ה׳ ואודהו. ואדינך לזכות:

והרוצה לזכות במדה זו בשלמות. צריך ליזהר שלא יהא נמהר לחתוך הדין על חברו. כי מצינו גדולי עולם נכשלו בכך כענין עלי שהשגיח בחנה ושמר את פיה כי הרבתה להתפלל בהיותה מדב' על לבה. ורק שפתיה נעו וחשב למשפט אמתי היותה שכורה. והסכיס לבזותה ולהכלימה הרבה. ואע"פ שהאריך להסתכל ולחשוב על ענינה נפל בטעות גדול. א"כ עאכ"ו אנו חסרי מדע קצרי בינה צרי שכל טוב. כמה צריכים אנו לעיון שלם וישוב הדעת ולהחמיץ הדין היטב. על מעשי איש ופקודתו קודם שנחליטהו. ונוציא לאור משפטו בהמתנה. לא בהשקפה ראשונה. ופעמים רבות באה מריבה בין ב״א ותואנה. על עסקי חנם רק טעות בלשון ומכשול בהבנה. וע"ז אמר החכם אל תצא לריב מהר. פן יחסדך שומע ודבתך לא תשוב. גם צריך לשום האדם אל לבו כשישב בדין על חטא חברו ועונו שגגתו או זדונו. נגדו בדברים שבינו לבינו. אף אם ברור הדבר בעיניו שחט׳ לו בשפתיו או במעלליו ועלילותיו. בלי שנתן לו סבה. להפר אהבה. מ"מ יחמול ויכסה עליו. ויתלה במרירות נפשו מצד אחר. או מתוך טרדה גדולה כמ״ש עה״פ כי העושק יהולל חכם שגרמה לו לדבר קשות בבלי דעת מלין יכביר. ואין אדם נתפם על צערו (ואצ״ל אם טפש הוא ששטותו מצילתו. וכן תלמיד שהורה לעשו׳ פטור. שתקנתו קלקלתו וע״ה זדונות נחשבות להם כשגגו׳). ובפרט אם הוא עון ראשון. צריך לתפוס מדת קונו ולמחקו מיד. והוא שלא יהא ככלב שב על קיאו. ויזכר עוד בעלית השלום בעז"ה לכן אל ימהר לענות לו כאולתו. אלא יענהו רכות להשיב חמתו מהשחי׳ ברי' אהבתו. ולהניחו מרגזו ומעצבו. וצרת נפשו (ומרירותו) [אלטונא תקח: ומרת רוחו] דאבון לבו. כדרך שמצינו באמהו' הקדושות שלא נחשב להן חטא. מה שלא דברו נכונה מתוך צרת לבבן. שרה אמרה לאברהם חמסי עליך גו׳ בלי שחט׳ נגדה. וסבל תוכחתה ולא הוכיח אותה. ורחל דברה ליעקב שלא כהוגן הבה לי בנים. ולפי שנתפעל מדבריה והעציבה. אחז״ל במ"ר שנענש על כך. שא"ל הקב״ה כך עונין את המעוקות. ואצ"ל מאיוב שהכל יודעין מענינו. שלא זו שהרבה להכלים את חבריו השלמים עמו. ובאו לנחמו אצא שרגם את האיקונן כו'. ועכ"ז לא די שלא אבד זכיותיו אלא שחשבה לו צדקה והרשיע את חבריו המעציבי׳ אותו. דאתו לנחומי'. צעורי קמצערי ליה:

וגדולה מזו למדנו ממקרא מלא. שאפילו על מעשה רשע ופשע מוחלט שאי אפשר ללמד זכות בשום פנים. כענין שמעי עם דוד. שהרשיע לעשות אשמה רבה בקללתו הנמרצ׳. על חנם ועל לא דבר להטיל דופי (בדור) [אלטונא תקח: בדוד] הצדיק. שלא חטא מעולם לבית שאול. אדרבה שלם לו ולביתו טובה תחת רעה ולא כמו שנהג שאול עמו. שרצה לשלם לו רעה תחת טובה. והיה בידו להנקם ממנו פעמים. ולא אבה. מלבד מה שדרש דמי שאול ובניו מיד הורגיהם ועשה בהם נקמות ולבני יהונתן גמל טובות ישועות ונחמות. והיה מהראוי לשמעי להוסיף אהבה לדוד. מה גם בהיותו חתן שאול. על כן אין מעשה מכוער ומגונה מזה נגד ה׳ ואדם. ולא נמצא דבר קשה הציור זר בטבע אדם אכזר. יותר מזה. ועם כל זאת מחל לו דוד. בהיותו בידו לקחת נקמתו ממנו ולשלם לו כפעלו. אעפ"כ המתין לו עד שנתמלאה סאתו ולמד עליו זכות בשעתו ואמר הניחו לו ויקלל כי ה' אמר לו קלל את דוד ומי יאמר מדוע עשית כן הרי דבר נפלא ומתמיה מאד. שתלה חטאו ועונו של שמעי ברצון שמים כי שליח הוא אליו קשה. כאילו עושה רצון שמים בכך. (וכשמתנצל) [אלטונא תקח: וכמתנצל] בעדו שאינו אלא שליח העושה שליחתו. וראוי לשכר ולא לעונש כי כל פעל ה' למענהו. וגם רשע ליום רעה. וכן נהג עם שאול בלמדו עליו זכות וחפש לו התנצלות על רדיפתו אותו על לא חמס. ואמר אם ה׳ הסיתך בי גו׳. ואמרו חז״ל פעמים שבטולה של תורה היא יסודה שנא׳ אשר שברת. יישר כחך ששברת. ואומר עת לעשות לה׳ הפרו תורתך:

וכתב החסיד בשל״ה. ומיהו אף שהחיוב לדון חברו לכף זכות מ״מ אם יוכל לבוא לידי ברור הענין. והוא רוצה לבוא לידי בירור לשם שמים כדי שבאם חטא. לקיים מצות הוכח תוכיח אח עמיתך. ולדבר עמו בנחת ובהשקט ושלום. הן שהוא ענין שבין אדם לחברו. והן בענין שבין אדם למקום. אז מצוה עביד ובלבד שיכוין לבו לשמים. וכ״מ באבא חלקיה דשאילו ליה רבנן דאתו לגביה למבעי רחמי. מילתא דתמיהא:

אמנם בחינת הרע שבמדה זו. שלא להיות צדיק הרבה. וחסיד שוטה. לומר לרע טוב. כי סופו לומר לטוב רע. כדרך שאירע לשאול שבשביל שהיה רחמן על הרשעים מתחלה. סוף שנעשה אכזרי על הצדיקים ואפילו בל״הר החמור מאד. והזהירו עליו ביותר. אמרו אע״ג דלקבולי לא מבעי. למיחש מיבעי. ונכשל גדליהו ב"א בחסידותו היתרה. וגרם רעה רבה (וכמ״ש בעליית החשד בס"ד) וכן מצינו שנכשלו ישראל בירבעם שהיה מוחזק בעיניהם לצדיק. מפני שהוכיח את שלמה. לפיכך שמעו לו אפי׳ לעבוד ע״ז. ודנוהו לזכות. דא״ל רשע לצדיק. ח"ו גברא רבא כירבעם פלח לע״ז. וחתמו לו כל מה שרצה. וגרם מה שגרם. גלות ישראל ואבדת הארץ. וחורבן בהמ״ק שיבנה ב"ב. הכל נמשך ממה שמרדו ישראל בבית דוד. היא שהביאה למרוד במלכות שמים. וכמעט בלעונו או"ה חיים. ואנו נתונים לבז (בעמים) [אלטונא תקח: בגוים] קרוב לשנים אלפים. הכל בסבת שדנו ישראל לירבעם לכף זכות. בדבר הגלוי וידוע שאי אפשר לבקש לו זכו׳. ועל זה נאמר הוי האומרים לרע טוב גו'. שמים אור כו'. והוא דרכו של יצה״ר לפרוש מצודתו הרעה הצבועה בצבע טוב מבחוץ. ללכוד בה האנשים ההולכים לתומם. לפיכך אחז"ל הוי ערום ביראה. ונאמר כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבו' בלבו:

וכתב הרע"ב בפ"ק דאבות על אותה ששנינו והוי דן את כל האדם לכף זכות כשהדבר בכף מאזנים. ואין לו הכרע לכאן ולכאן. כגון אדם שאין אנו יודעים ממעשיו אם צדיק אם רשע. ועשה מעשה שאפשר לדונו לזכות ואפשר לדונו לחובה. מדת חסידות [אלטונא תקח: היא] לדונו לכף זכו׳:

ויותר על כן כתבו מפרשים. דלא מיירי מתניתין אלא במי שמעשיו סתומים אבל ברשע גמור אפילו אם רואים אותו עושה טוב ידונו אותו לחובה ושלא לשם שמים נתכוין באותו מצוה שעשה במקר' אלא להראות טלפיו כחזיר. כדי שיחזיקוהו לאיש טוב. וכך אמר הנביא היהפוך כושי עורו גו'. גם אתם תוכלו להיטיב למודי הרע. ואמרו חז"ל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים ואינה שלמה. וכל שכן שלא יועיל להם לזכות ברשע הידוע וברור. ולומר הנה הוא שליח רע מה׳ ומה בידו עון חף הוא מפשע חלילה לאל היזכו לפניו במאזני מרמה ותהלה. וכל הרשעים יפטרו עצמן בטענה זו. וכן השתבח סנחריב המבלעדי ה' עליתי. ה׳ אמר אלי גו'. וכן שונאי דוד אמרו אלהים עזבו רדפו ותפשוהו. ונבוכדנצאר שקראו הקב"ה להחריב ביתו ולהגלות ישראל. אעפ״כ לא זכו בעיניו. וכן אמר על הגוים השאננים אשר אני קצפתי מעט. וגבה מהם חובו. כמו שנעקר נ"נ ומלכותו מן העולם במלאת ספקו. וכן עשה דוד לשמעי אע"פ שחפש לו זכות בעת צרתו. הכניע עצמו והכניס מרדות בלבו לכפרת עונותיו אעפ"כ לא יכול לעשות מרע טוב וגמל לו כרעתו בעת הראוי לפי שת״ח היה שאפילו שגגתו עולה זדון. וא״צ התראה:

והנה יש לתמוה על דרך המפרשים הנ"ל. כי הלא דבר ברור אמר התנא. והוי דן את כל האדם לכף זכות. ולא הוציא שום אדם מן הכלל. אבל יש ליישב הענין עם מה שאמרנו למעלה. שבוודאי יש מקום לדון לזכות אף במי שהרשיע מאד ושלם רעה תחת טובה שהוא נגד טבע כל אדם. אעפ"כ הנה מקום אתי לפתוח בזכותו כנז"ל באמור. רצון ה' המה עושים. ויועיל עכ"פ להחמיץ דינם ולתת להם ארכה בחיין. וכל זה דווקא בישראל. שהן קרוים אדם (ואפילו אינו אלא אדם כל דהו קל שבקלים. מ״מ מצווה אתה לאהוב אותו כנפשך שבעך. כבוד לא ימנעך. ככה תתנהג עם שאתך בתורה ובמצות זה חסדך את רעך) ובדברים שבין אדם לחברו. משא"כ בעובדי אלילים. כירבעם וחבריו ושונאיו של הקב"ה פשיטא דלא איירי בהו תנא דידן:

נמצא כללו של דבר שלשה מדות הן בעליה זו. אחת במי שברור וידוע לנו שהוא צדיק גמור. צריך לדונו לכף זכות בכל אופן. אפילו ראינו שעבר עברה (בלילה בסתר במקום שאין ח"ה) חיוב הוא לכסות עליו כי נתן מכשול לפניו. ככתוב בשוב צדיק וגו' ונתתי מכשול לפניו וכתוב וכשל גם נביא עמך הלילה. ות״ח שסרח אין מנדין אותו (אבל במקום שיש ח״ה אין חולקין כבוד לרב) ומי שמעשיו סתומין. או בינוני שמעשיו שקולין. צריך להכריעו לכף זכות. ומדת חסידות היא במקום שהענין סובל ההכרעה לזכות. וברשעות גדולה. שאין [אלטונא תקח: שם] מקום ללמוד זכות ממש. אם הוא בדברים שבין אדם לחברו. מ"מ טוב הוא לתלות זכותו במה שהסיתוהו מה׳ ונפקא מנה להגין עליו לפי שעה (ואפילו בש"ד כענין יואב עם אבנר ועמשא. שהמתין לו דוד ולא נפרע ממנו מיד) אבל סוף סוף צריך שיקבל דינו ולשלם לו כמפעלו בעוה"ז. כשיש דין למטה. רק לא יעשה דין לעצמו (ביחוד כשיש לו לצדיק לתלות עלבונו בעונו. כענין דוד. שיסבול ויאריך אפו לרשע עד בוא יומו וזמנו. להפרע חובו מבעל דינו) אך הרשע הגמור ומפורסם. אסור לדונו לזכות. ומצוה לדונו לחובה. אפילו כשעושה לעינים טובה. ואצ"ל בעובדי ע"א שכל חסדם כציץ השדה אמר הכתוב עם נבר תתברר וגו':

לפיכך אם ראית אדם כשר הבדוק לך פוסע פסיעה גסה. כענין ר"י בן נקוסא הוי מלמד עליו זכות. כמו שאמרו לו אלמלא יהודה ב"ן את שכל מעשיו לשם שמים. וכ"מ ביונתן בן עמרם בענין אחר דומה. מכל שכן שלא תהפוך קערת כוסף המדות החמודות על פיה הפך ומחה. לפגום כל מעשה הבריות כמעשה ציד הרמאי שאינו מדבר בשבחה של עולם ופוסל במומו. חנף על נקי יתעורר לתת דופי בבן אמו. אפילו אם רואה חברו אינו רוצה ליהנות מכבוד תורה. ובורח מן הכבוד. רשע יראה וכעס אומר גס רוח הוא. תמיד בכל אופן ימצא לו עלילות דברים להטיל ארם קנאתו וזוהמתו. בנפש נקי צדיק יודע נפש בהמתו. עאכ"ו כשמרגיש שיוצא לחברו איזה תועלת גופני או נפשי. ממעשיו הנאים מיד מתמלא חמה זומם רשע לצדיק וחורק עליו שניו. לחרוש עליו רעה לעשות מיום לילה. תחלה בא עליו בעלילה. לשחוק וללעוג עליו מרבה להכיל. בכל עת מדנים ישלח. לירות במו אופל לישרי לב כמתלהלה היורה זקים חצים ומות. כן איש רמה את רעהו. ואמר הלא משחק אני אבל לא יחרוך רמיה צידו. כי קרוב יום אידו. ואם דברי נרגן כמתלהמים והם ירדו חדרי בטן רשעים תחסר אם בפידו. שניו יחרוק ונמס תאות רשעים תאבד עיניו יראו כידו. ישמח צדיק בה' מגן בעדו. חפץ ה׳ יצלח בידו:

תוכן העניינים

בירת מגדל עוז

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה